לפנינו פסק דין על זכות העמידה למי שמייצג פלסטינים בבית משפט מחוזי ועותר בשמו כעותר ציבורי. השופט נמרוד פלקס (מחוזי ימ) קבע שהפלסטינים צריכים לעתור בשמם, ושהעותרת עו”ד רחלי כץ (מכפר יונה) היא “מתעברת על ריב של אדם אחר“.  עת”מ 23570-07-23. 

בזמן שהשופט הנאלח יצחק עמית פותח את שערי העליון לכל דיכפין, כמו זונה פתוחה 24/7, למחבלים, חמאסניקים, עזתיים וכל מיני שרצים, באמצעות עתירות של “עמותות” או מצבור עותרים שחושבים שהם חשובים, בבתי המשפט המחוזיים קורה בדיוק ההיפך.

מסתבר שדווקא בבתי משפט מחוזיים מקפידים השופטים על זכות העמידה, וכשאר סתם איזה יוצמח בא לו להגיש עתירה בשם אחרים, גם מוחקים לו את העתירה, וגם מחטיפים 2,000 ש”ח הוצאות.  אמנם צנוע אבל בכל זאת זה משהו.

כך קרה לעו”ד רחלי כץ (נכפר יונה) שהגישה עתירה נגד השב”כ בשם 20 פלסטינים עם מניעה ביטחונית שרוצים להיכנס לישראל ומבקשים שהשב”כ יכניס אותם לישראל, חרף המניעה הבטחונית. מענין מאוד למה רק 20 פלסטינים?  לא יכלה לסדר לעצמה 72 פלסטינים?

אבל היא (רחלי כץ מעולי הגרדום 73, כפר יונה, טל. 052-3257825) הגישה את העתירה בשם עצמה כעותרת.  רחלי כץ נגד הבש”כ.  עת”מ 23570-07-23 .

מעניין מה השכנים שלה מכפר יונה חושבים על זה שהיא פונה לבית משפט ומבקשת להכניס לישראל 20 פלסטינים עם מניעה ביטחונית…..

השופט נמרוד פלקס קבע שאין לה זכות עמידה:  “המתעבר על ריב של אדם אחר”

הנה מה שאמר נמרוד פלקס על זכות העמידה של עותרים ציבוריים:

“ספק האם יש לאפשר לעותרת עצמה לעתור לשם הגשמת אינטרס מרשיה – בהיותה בבחינת “המתעבר על ריב של אדם אחר“. זאת עת כלל לא נטען, כי נמנע מלקוחות העותרת לעתור בעצמם (ולו באמצעות העותרת כבאת כוחם). הניסיון מלמד, כי מעת לעת מוגשות עתירות של תושבי איו”ש, אשר נועדו להגשים את זכותם לקבל מענה לפנייתם. אף בכך יש כדי לתמוך במסקנה, לפיה אין מקום לאפשר לעותרת לפעול לשם מימוש אינטרס לקוחותיה, שלא מכח שליחות, עת אלו בחרו שלא לעשות כן בעצמם”.

את השב”כ ייצגה קרן יוסט רוזנבלום (נולדה 24/6/1974) שהחל מיולי 2023 משמשת פרקליטת מחוז ירושלים (אזרחי) (כולל אזור יהודה ושומרון) .  יוסט שלחה לבית המשפט את מינו אליאסיאן-פלא, טל. ישיר: 073-3928293, דוא”ל: [email protected]

להלן ההחלטה של השופט נמרוד פלקס במחוזי עת”מ 23570-07-23

החלטה

1. החלטה בבקשת המשיבים לסילוק העתירה על הסף. העותרת עו”ד במקצועה, המייצגת כעשרים תושבים איו”ש, אשר הגישו בקשה להסרת “המניעה הביטחונית” בגינה נאסרת עליהם הכניסה לישראל. בכתב העתירה, אשר הוגש בשם העותרת בלבד – להבדיל מעתירה בה מייצגת העותרת את התושבים האמורים – צוין, כי העותרת פנתה בשם מרשיה בבקשות להסרת המניעה האמורה אך המשיבים עיכבו תשובתם, חרף העובדה כי עליהם ליתן תשובתם בתוך שמונה שבועות. נטען כי התנהלותם זו של המשיבים פוגעת בזכויות לקוחות העותרת, ועל כן התבקש בית המשפט לזמן את המשיבים לדין להורות להם לנמק מדוע הם מעכבים תשובותיהם.
2. בבקשה לסילוק העתירה על הסף נטען כי יש להורות על סילוק העתירה מטעמים של היעדר זכות עמידה, תיאורטיות הדיון, כריכת עניינם של עותרים שונים לאותה עתירה והיעדרה של תשתית עובדתית נדרשת. נטען כי העתירה הוגשה בשם העותרת כעורכת דינם של מרשיה, שעה שלעותרת עצמה אין זכות עמידה בעתירה. בנוסף, העותרת פנתה בשם מרשיה אך לא פירטה אודות נסיבות כל אחד ואחד מהם בנפרד, תוך שציינה מהם ההליכים שהתנהלו בעניינו. נטען כי כאשר בית המשפט הורה לעותרת לפרט אודות סטטוס הבקשה ביחס לכל אחד ממרשיה בנפרד התברר כי חלק מהבקשות נענו זה מכבר, עוד טרם הוגשה העתירה או לאחר שהוגשה, וחלק אחר נדחה מחמת ליקוי בהגשתן.
3. עוד טענו המשיבים כי נוכח מלחמת “חרבות ברזל,” וצמצום מספר היתרי הכניסה לישראל הניתנים לתושבי איו”ש, ממילא הפך הדיון בעתירה לתאורטי, שכן אף בהיעדר מניעה ביטחונית פרטנית, לא יינתנו למרשיה של העותרת היתרי כניסה לישראל.
4. במענה לבקשה טענה העותרת כי התנהלותם הקלוקלת של המשיבים היא שהובילה לצורך בהגשת העתירה. והרי, המשיבים הודו בעצמם ביחס לחלק ממרשיה כי חלפה למעלה משנה מאז הוגשה בקשתם להסרת “המניעה הביטחונית” וזו לא נענתה. נסיבה זו אמורה לפעול לרעת המשיבים ולא לזכותם. עוד טענה העותרת כי אין במצב הביטחוני בכדי להצדיק את דחיית העתירה שכן עניינם של מבקשי הכניסה לישראל עודנו נדרש לדיון. באשר לטענה אודות חוסר מעמדה של העותרת בעתירה נטען, כי לעותרת עניין אישי בעתירה שכן היא שילמה מכספה את אגרת פתיחת העתירה וכן נטען שלעותרת נגרם נזק מקצועי ופגיעה בשמה הטוב שעה שהמשיבים מתעלמים מהבקשות שהגישה בשם מרשיה.
5. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים נחה דעתי, כי יש לסלק את העתירה על הסף. אכן העתירה כורכת עותרים שונים, אשר התשתית העובדתית בעניינם שונה. ממילא אף לא פורטה כדבעי התשתית העובדתית הרלבנטית באשר לכל אחד ואחד מלקוחותיה של העותרת. ראו: בג”ץ 5682/20 קוביצקי נ’ שר הפנים (9.9.20); בג”ץ 7509/18 אוויסון ישראל נ’ משרד החוץ (22.12.2020).
6. למעלה מן הצורך יאמר, כי מסופקני אף האם לעותרת זכות עמידה בהליך דנן. ככל שתכלית העתירה להגשים את זכות לקוחות העותרת לקבל מענה לפנייתם אל הרשות בתוך פרק זמן סביר. ספק האם יש לאפשר לעותרת עצמה לעתור לשם הגשמת אינטרס מרשיה – בהיותה בבחינת “המתעבר על ריב של אדם אחר”. זאת עת כלל לא נטען, כי נמנע מלקוחות העותרת לעתור בעצמם (ולו באמצעות העותרת כבאת כוחם). הניסיון מלמד, כי מעת לעת מוגשות עתירות של תושבי איו”ש, אשר נועדו להגשים את זכותם לקבל מענה לפנייתם. אף בכך יש כדי לתמוך במסקנה, לפיה אין מקום לאפשר לעותרת לפעול לשם מימוש אינטרס לקוחותיה, שלא מכח שליחות, עת אלו בחרו שלא לעשות כן בעצמם.
7. קשה להלום אף את טענת העותרת, לפיה מחדלם הנטען של המשיבים פוגע באינטרס כלשהו של העותרת עצמה. אכן יש יסוד אולי לטענה, לפיה עורך דין המייצג לקוח הוא העומד “בחזית” אל מול טרוניות הלקוח, עת הרשות אינה משיבה לפניות עורך הדין בשם הלקוח. יחד עם זאת מסופקני האם יש בכך כדי להקים לעורך הדין – להבדיל מללקוח עצמו – אינטרס הראוי להגנה, המקים לעורך הדין זכות עמידה.

אשר על כן הנני מורה על סילוק העתירה על הסף.

העותרת תישא בהוצאות המשיבים בסך 2,000 ₪.

ניתנה היום, כ”ד אדר א’ תשפ”ד, 04 מרץ 2024, בהעדר הצדדים.

PDF