לפנינו פסק דין העוסק בשיטות הגביה הבזויות של עירית תל אביב:  מטילים עיקולים לבלי לברר, ואח”כ מסרבים להודות בטעויות.  את העיריה יצגה עו”ד שרון המר.  השופת שפסק לטובת האזרחית שעוקלה, דינה פקסון, הוא גיא הימן.

את עיריית תל אביב ייצגה שרון המר.  שימו לב מדובר בעיקול מ 2009 שהטילו על הגברת בגלל רישום מוטעה של בעלות במקרקעין…..  החוב לעיריה התנפח ל 80,000 ש”ח במשך 15 שנים.

השופט גיא הימן קיבל סעד הצהרתי שהחוב בטל והעיקולים בטלים, הטיל על העיריה להחזיר אגרה בשווי 3,650 ש”ח, לשלם שכר טרחה בגובה 33,800 ש”ח, ולשלם פיצוי טרטור בירוקרטי (פיצויי סאגה קפקאית) שנמשך 15 שנים בסך 35,500 ש”ח כנזק לא ממוני (1,700 ש”ח לשנה).

וכל זה בגלל שהגברת שרון המר התעקשה בשם עירית ת”א לנהל תיק עם 4 ישיבות ולהוציא את המיץ.

חיזוקים משפטיים מקפקא, אלבר קאמי ואפרים קישון

לחיזוק החלטתו של השופט הוא הביא ציטוטים של אלבר קאמי “הדבר היחיד שיכול להביס את האבסורד הוא צלילות-המחשבה”, וציטוטים מאפרים קישון: “לשר אוצרי, שלום רב. לא נורא”.

“הודעה על טעות ע’פ הפקודה בדבר השגגות 739015689/32

הננו מתכבדים להודיעך כי בדקנו את חשבונותיך לשנה השוטפת ומצאנו בו, ב ט ע ו ת, חוב בלתי מסולק של 9.040 ל’י לזכותך.
אם רצונך לחלוק על הטעות המצערת הנ’ל, עליך לעמוד בתור בלשכתנו תוך ובמשך 3 ימים מקבלת ההודעה, משעה 8.00 בבוקר
ולפרט את נימוקיך. נא להביא בעת הגשת הערעור את המסמכים על הכנסותיך משנת 1938 עד ימינו, ותעודת-יושר מאת המשטרה,
ותרשים הבנין של מקום מגוריך חתום בידי העיריה. לעומת זאת אם רצונך לשלם את חובך, לא צריך לבוא. אפשר לשלוח את הסכום
בדואר וגמרנו.

ד’ר י. בר ביצוע, פקיד לשכת ההטרדה”.

להלן פסק הדין של השופט גיא הימן תיק 60178-05-21 דינה פקסון נ’ עירית ת”א

שיא האטימות: עיריית ת”א עיקלה חשבון של עולה חדשה שמעולם לא גרה בעיר

כמה שנים לאחר שתעודת הזהות שלה נגנבה, גילתה תושבת בני ברק שעיריית תל אביב דורשת ממנה לשלם חוב ארנונה גדול על נכס שהיא לא מכירה ומסרבת לבטלו. ביהמ”ש נחלץ לעזרתה אחרי שנים של חוסר אונים

סיפור קפקאי: בבית משפט השלום בתל אביב התקבלה לאחרונה תביעה שהגישה אישה נגד עיריית תל אביב, בגין חוב ארנונה בסך 80,000 שקל. האישה סיפרה שתעודת הזהות שלה נגנבה ושמישהו רשם את שמה כשוכרת של נכס בעיר, אף שהיא גרה בבני ברק. ניסיונותיה הרבים לפנות לעירייה נכשלו, ובמשך שנים היא  לא הצליחה לבטל את עיקול חשבון הבנק שלה מה שהוביל להתדרדרות כלכלית ונפשית. השופט גיא הימן מתח ביקורת חריפה על העירייה, חייב אותה להשיב את הכספים שנגבו ולפצות את התובעת בנוסף בכ-73,000 שקל.

בשנת 2009 עוקל לפתע חשבון הבנק של התובעת. התברר כי המעקלת היא עיריית תל אביב-יפו שהפעילה הליכי גבייה מנהלית. התובעת ניגשה לבדוק בעירייה והוסבר לה כי ב-2002 היא נרשמה כמחזיקה של דירה של 100 מ”ר ברחוב מסילת ישרים בעיר.

התובעת הופתעה שכן באותם שנים היא הייתה עולה חדשה וגרה לבדה בדירת שני חדרים בשכונת פרדס כץ. ניסיונותיה להסביר לפקידי העירייה שהיא לא מכירה את הנכס ושכנראה מישהו השתמש בתעודת הזהות שלה שנגנבה, נפלו על אוזניים ערלות ונאמר לה שעליה להגיש השגה.

ההשגה, אליה צירפה התובעת את הסכמי השכירות שלה בבני ברק והעתק של התלונה במשטרה בעניין גניבת תעודת הזהות, נדחתה במכתב לקוני.

ערר שהגישה נדחה אף הוא. הוועדה ציינה שהיא לא התייצבה לדיון לעומת בעל הנכס שהגיע והעיד כי היא שכרה ממנו את הדירה. החוב נותר על כנו ועמו עיקול חשבון הבנק. בינואר 2011 אף נשלחו מעקלים אל דירתה ונטלו משם רכוש. התובעת סיפרה בהקשר זה שהיא כן הגיעה לדיון של הוועדה אך לא נתנו לה להיכנס אליו וביקשו שתמתין מחוץ לדלת.

לאחר שנים של חוסר-אונים הצליחה התובעת למצוא עורך דין שיסכים לייצג אותה והגישה תביעה. היא העידה כי חייה נהרסו, היא לא יכלה לקבל משכורת מסודרת כי החשבון מעוקל, לא יכלה לעבוד, אף אחד לא הסכים להשכיר לה דירה, לא יכלה לעשות ביטוח רפואי, טיפול שיניים או קו טלפון. היא ציינה שהיא מרגישה שבויה של העירייה, ושבעקבות הביקור של ההוצאה לפועל היא נקלעה למשבר נפשי ולדיכאונות. בתקופת הקורונה אף שקלה אם להמשיך לחיות או לא.

התנשאות וערלות לב

“אילו היה הענין משעשע; אלמלא מצאה התובעת את עצמה, בגבור הקשיים, קצה בחייה ולא פחות מכך, היה ודאי אפרים קישון מטריח את עצמו ויורד אל הארץ, על מנת לחזות בפרי-דמיונו, קורם עור וגידים, ברחוב אבן גבירול מס’ 69 שבתל אביב-יפו”, פתח השופט גיא הימן את פסק הדין, תוך שהוא מצטט קטע סאטירי מספרו של קישון.

השופט ציין שעדות התובעת הייתה אמינה ביותר ונתמכה במסמכים בכתב. בניגוד לכך, עמדת העירייה “נשענה על כרעי-תרנגולת” ולא היה לה דבר להציג מנגד, זולת את עצם קיומו של חוב. הוא קבע שהתובעת הוכיחה שלא החזיקה בנכס המדובר, בשנים הנטענות או בכלל.

עוד כתב השופט כי התנהלות העירייה משקפת אטימות, התנשאות וערלות לב. הוא חייב את העירייה להשיב לתובעת כספים שכבר גבתה (כ-4,000 שקל), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בצירוף פיצוי על עוגמת הנפש בסך 35,500 שקל.

העירייה חויבה גם בהוצאות בסך 3,650 שקל ובשכ”ט עו”ד בסך 33,800 שקל.

• ב”כ התובעת: עו”ד רוניתה פרג’יאן
• ב”כ העירייה: עו”ד שרון המר

https://www.psakdin.co.il/Document/עולה-חדשה-שקלה-לסיים-את-חייה-עקב-התנהלות-שערורייתית-של-עיריית-ת״א

תמצית-הדברים

“La seule chose qui peut vaincre l’absurd c’est la lucidité” (Albert Camus)

(“הדבר היחיד שיכול להביס את האבסורד הוא צלילות-המחשבה” (אלבר קאמי))

1. בפרשה זו מצאה התובעת את עצמה ניגפת לפניהן של חומות-הבירוקרטיה; נכשלת בסדרי-דין וטועה בכללים ובבני-כללים של פרוצדורה. היא מצאה את עצמה, להווֹתה, בסיוט מתמשך והענין היחיד המשתנה בו הוא שיעורו, ההולך ותופח, של חוב ונטען כי היא חבה לְרשות ציבורית חשובה ורבת-כוח – העירייה של תל אביב-יפו. במשך שנים ארוכות, שהביאוה אל עברי-פי-פחת, לא זכתה התובעת לכך שמישהו ישמע ברצינות את טענותיה, יעיין בראיותיה וישקלן לגופם של דברים. אילו היה הענין משעשע; אלמלא מצאה התובעת את עצמה, בגבור הקשיים, קצה בחייה ולא פחות מכך, היה ודאי אפרים קישון מטריח את עצמו ויורד אל הארץ, על מנת לחזות בפרי-דמיונו, קורם אור וגידים, ברחוב אבן גבירול מס’ 69 שבתל אביב-יפו.

2. שקילה מדוקדקת של עובדות הפרשה, במשקפיו של הליך שיפוטי אשר התעקש על בחינתה של המחלוקת לגופה, לסופה של שמיעת-ראיות ולאחר שהצדדים סיכמו את טענותיהם בישיבה של יום 18.7.2024, מוליכה אותי לקבל את התביעה, על כל ראשיה. נימוקַי הרי הם להלן.

תולדות-החוב

“קיצורם של דברים: בפנינו סיפור בעל אופי קפקאי” (ע”א 5491/05 קוגן נ’ רשות הפיתוח,

בפסקה י’ לפסק-דינו של כבוד השופט אליקים רובינשטיין (אר”ש 16.7.2006))

3. בשנת 2009 עוקל לפתע חשבון-הבנק של התובעת. התברר כי המעקלת היא עיריית תל אביב-יפו, בהפעילה הליכים של גבייה מנהלית. התובעת ניגשה לבדוק. הוסבר לה כי היא נרשמה מחזיקתה של דירה ברחוב מסילת ישרים 90 בעיר, לא פחות ממאה מטרים רבועים שטחה. נצבר חוב, שלא נפרע זה זמן רב, בדמי-ארנונה ובגין צריכה של מים בנכס הזה מראשיתה של שנת 2002. התובעת הופתעה. היא מעולם לא החזיקה בדירה. עולָה חדשה, פחות מארבע שנים בישראל, התגוררה התובעת בגפּה, בשכירות, בדירה בת שני חדרים בשכונה, קְשת-היום, פרדס כץ שבבני-ברק. לפי מרשם-האוכלוסין (הנספח השני לתצהיר-עדותה הראשית), בתקופה שבין חודש מאי 2000 לבין חודש מאי 2003 היה מענהּ הרשום של התובעת: רחוב המכבים מס’ 67, דירה 7, בני-ברק. מיום 19.5.2003 נרשם המען ברחוב הרב פתאיה מס’ 1, דירה 5 בעיר. יֵיאמר כבר כעת ואחר כך תובן החשיבות: בנין-המגורים, שברחוב הרב פתאיה מס’ 1, נושא כתובת נוספת: רחוב שלמה בן יוסף מס’ 22, בני-ברק. ברישום שבמרשם-המקרקעין מתייחסות שתי הכתובות הללו לאותו נכס – הבית המשותף אשר בגוש 6196, חלקה 290.

לתובעת הוסבר כי לעירייה הוגש הסכם-שכירות, שבאמצעותו שכרה כביכול התובעת את הדירה בתל אביב מבעלֵיה – מר עמוס רומאני. לפי החוזה רשמה העירייה את התובעת – מחזיקה בנכס. העירייה לא יכֹלה, עם זאת, להציג לתובעת את החוזה הזה, שנעשה לכאורה בשנת 2002. בישיבת-ההוכחות התברר, לראשונה, מדוע: “שבע שנים שאנחנו צריכים לשמור [העתק של הסכם-השכירות]”, העידה נציגת-האגף לחיובי-ארנונה, “היא [התובעת] באה ב-2010. לפי מה שאני רואה ב[כתובים], לא הצגנו לה את חוזה-השכירות” (פרוטוקול, מעמ’ 17, ש’ 30).

דבריה העיקשים של התובעת כי אין היא מכירה את הנכס הזה וכי היא לא החזיקה בו מעולם – נפלו על אוזניים ערלות. השערתה כי היה מי, שמצא את תעודת-הזהות אשר נגנבה מידיה בשנת 2002 והשתמש בפרטיה לזיופו של הסכם-שכירות, התנפצה אל קיר-הבטון הברוטאליסטי (כדי שלא לומר: ברוטאלי) של בנין-העירייה. מצוקתה הניכרת נענתה – מצוַות אנשים מלומדה – בביאור כי לא ניתן לעשות דבר זולת השגה על החוב לפניו של מנהֵל-הארנונה.

השגות לפניהם של גורמי-המִּנהל

“הודעה על טעות

ע’פ הפקודה בדבר השְּׁגָגוֹת 739015689/32

הננו מתכבדים להודיעך כי בדקנו את חשבונותיך לשנה השוטפת ומצאנו בו, ב ט ע ו ת, חוב בלתי מסולק של 9.040 ל’י לזכותך.

אם רצונך לחלוק על הטעות המצערת הנ’ל, עליך לעמוד בתור בלשכתנו תוך ובמשך 3 ימים מקבלת ההודעה, משעה 8.00 בבוקר ולפרט את נימוקיך. נא להביא בעת הגשת הערעור את המסמכים על הכנסותיך משנת 1938 עד ימינו, ותעודת-יושר מאת המשטרה, ותרשים הבנין של מקום מגוריך חתום בידי העיריה. לעומת זאת אם רצונך לשלם את חובך, לא צריך לבוא. אפשר לשלוח את הסכום בדואר וגמרנו.

ד’ר י. בר ביצוע

פקיד לשכת ההטרדה”

(אפרים קישון “לשר אוצרי, שלום רב” לא נורא 13 (1957)).

4. התובעת נתנה את אמונה במנגנון העירוני. היא הגישה השגה למנהֵל-הארנונה. להשגתה צירפה התובעת העתק של ההסכמים ובאמצעותם היא שכרה למגוריה, בשנים 2006-2003, את הדירה בבני-ברק. היא הוסיפה וצירפה תצהיר, מאומת בידיו של עורך-דין, על אודות גניבתה של תעודת-הזהות שלה ועל הגשתה של תלונה בנדון למשטרת-ישראל ביום 1.3.2009. “התלונה הוגשה באיחור”, הוסבר בשמה של התובעת באותה השגה, “בגלל שאני עולה חדשה מאוקרינה [כך במקור] והשפה העברית היא אינה שפת האם שלי” (הנספח החמישי לתצהיר-התובעת כאן).

במכתב קצר ולקוני, החתום במלים: “לשרותך בכל עת”, השיב לתובעת מנהל-הארנונה, מר אלי מלאכי, את התשובה הבאה:

“חיובך בחשבון הארנונה היה בהתאם להודעות שהתקבלו במשרדי העירייה. לידיעתך, לעירייה אין את הכלים ולא את הסמכות לבדוק את אמיתות ואמינות המסמכים המתקבלים במשרדיה… העירייה פעלה בהתאם להודעות שנמסרו. לפיכך, הריני דוחה השגתך” (הנספח השישי לתצהיר-התובעת).

עינינו הקוראות: שוב לא בחוזה-שכירות יחיד דובר כי אם ב”הודעות”, שעל מספרן, על טיבן ועל תוֹכנן לא נכתבו במכתבו של מנהל-הארנונה דבר וחצי דבר. עם זאת, לא שכח המנהל הנכבד לסמֵן לתובעת את תחנתה הבאה בדרך-הייסורים, שכבשה עבורה עיריית תל אביב-יפו: “זכות ערר בפני ועדת הערר” (שם). לתובעת הוסבר כי יש לעשות כן בכתב-ערר, שיוגש בלא פחות מחמישה העתקים, פיזית בלבד, בקומה השישית של בניין העירייה בימים א’ עד ה’, בין השעות 13:00-08:00 ותו לא.

5. שוב היה מי, שסייע לתובעת. בעזרתו עלה בידיה לנסח כתב-ערר ואותו היא הגישה ל”ועדת ערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית תל-אביב-יפו” ביום 10.11.2010. “לפני כשנה”, נכתב בערר הזה קצרות בשמה של התובעת, “התברר לי שיש לי חוב בעירית תל אביב ולא התגוררתי בעיר תל אביב מעולם. בשנת 2002 נגנב [כך במקור] לי תעודת הזהות ונעשה שימוש בשמי. יש בידי חוזה שכירות שבאותה תקופה התגוררתי בעיר בני ברק, ואני מצרפת תצהיר [שנערך ב]בית המשפט ואישור משטרת ישראל על גניבת תעודת הזהות” (הנספח השביעי לתצהיר-התובעת). התובעת חתמה בציון מענהּ העדכני: היא עודנה גרה בדירה שכורה בבני-ברק, כעת ברחוב דב גרונר מס’ 5.

ועדת-הערר הנכבדה התכנסה ביום 22.2.2011. הוועדה הייתה הגונה דיה על מנת להזמין את העוררת לפנֵיה, לאפשר לה לנכוח בדיון ולטעון בעצמה – ענין, שנראה מובן מאליו אך מיד יתברר כי אינו כזה. שוב חזרה התובעת, בתמצית רבה, על טענותיה אשר לעיל. “מכוח כללי הצדק הטבעי”, הקפידה הפעם הזו הוועדה בכללי הצדק הטבעי, “מחויבים אנו לאפשר לבעל הנכס למסור גרסתו” (שם, בנספח השמיני). נקבעה אפוא ישיבה נוספת ואליה הוזמן מר רומאני, הבעלים, על מנת שיוכל למַצות את זכות-הטיעון שלו.

הדיון הנוסף – בהרכב אחֵר של חברי-הוועדה; שניים מתוך שלושת חבריה לא נכחו בישיבה הקודמת – התקיים מקץ חודשים אחדים, ביום 9.6.2011. בפרוטוקול מצומצם, שיצא מלפניה של הוועדה נרשם: “נוכחים: העורר/ת פקסון דינה – אין נוכחות” (שם, בנספח התשיעי). “העוררת הוזמנה כדין אך לא התייצבה”, כתבה הוועדה בהחלטתה. חברי-הוועדה שמעו בקשב רב את בעל-הנכס אשר גולל לפניהם תיאור רהוט ורב-פרטים: “העוררת שכרה ממני דירה. היא הגיעה אלי דרך מתווך שתרגם לה את השכירות לרוסית. בדקתי את תעודת הזהות שלה ורשמתי את מספרו על הסכם השכירות. הייתה תקופה שהעוררת לא שילמה את דמי השכירות ואז פיניתי אותה מהנכס. עברו הרבה שנים מאז”. הוועדה פסקה לדחות את הערר. בהחלטתם של שלושת חבריה המלומדים, עורך-הדין סלי בסון, השמאי אורי שושני ויועץ-המס אמיר בר, נכתב לאמוֹר:

“העוררת הוזמנה כדין אך לא התייצבה. מנגד, התייצב בעל הנכס לשעבר כצד ג'[,] שעלול להיפגע מהחלטת הוועדה לוּ טענת העוררת הייתה מתקבלת. בהעדר התייצבות ובהעדר ראיות, ובכלל זה הגשת תלונה במשטרה סמוך למועד השכירות, אנו דוחים את הערר”.

6. על המתואר עד כה אוכל לומר את אלו השלוש: ראשית, לדאבון-הלב נפטר, בעל-הדירה, מר רומאני עוד קודם שהובאה לפנַי גרסתו בעדות. הוא הספיק להגיש כתב-הגנה ערוך כדבעי, מנוסח בידיו האמונות של בא-כוח. בכתב-הטענות לא בא, ולוּ ברמז, איזה מפרטיה של גרסת-העובדה, שהושמעה באוזניה של ועדת-הערר. כל שנכתב בו, עובדתית, היה זה: “הנתבע יטען כי התובעת התגוררה בנכס. הנתבע יתקשה לזהות את התובעת מאחר שאיבד את ראייתו. הנתבע הגיע לדיון בוועדת הערר בתאריך שנקב ובשעה שנקבעה. התובעת לא הגיעה לדיון למרות שהמתינו לבואה כשעתיים. [התובעת] לא פנתה [לנתבע] מיום שפינתה את הדירה ועד היום הזה”.

לא צוין, ולוּ בְּכותרת, דבר ממה שנאמר לחברי-הוועדה הנכבדים, היינו כי התובעת שכרה את הדירה מן הנתבע; כי היא עשתה זאת באמצעותו של מתווך; כי מתווך זה סייע לתובעת בתרגום לשפת-אמהּ; כי הנתבע עיין, במעמד-קשירתו כביכול של הסכם-השכירות, בתעודת-הזהות של התובעת וכי, על אתר, הוא רשם את מספר-הזהות בהסכם הנטען; כי התובעת לא שילמה את דמי-השכירות כסדרם וכי, על כן, נאלץ הנתבע לפנותה מן הנכס. מאום.

7. שנית, כל ממש לא היה בתוכן-החלטתה של ועדת-הערר כאילו התובעת לא הניחה לפנֵיה ראיות. כתבתי לעיל כי התובעת צירפה לכתב-הערר שלה את הסכמי-השכירות בבני-ברק ומעידים על דירה, שהיא שכרה שם למגוריה בשנים 2006-2003. כתבתי גם כי היא צירפה תצהיר על אודות גניבתה של תעודת-הזהות שלה ועל הגשתה של תלונה למשטרה. התובעת הוסיפה וצירפה אישור על קבלתה של התלונה בידי זו. היא הוסיפה וביארה מדוע התעכבה מסירתה של התלונה: התובעת חייתה, ערירית, ללא שפה ותלויה בעזרתם של אחרים, בארץ שאינה ארץ-הולדתה, שהליכיה זרים לה ושאין היא מעוּרה בם, כל עיקר. כיצד זה ניתן היה אפוא לכתוב כי הערר נדחה “בהעדר ראיות, ובכלל זה הגשת תלונה במשטרה סמוך למועד השכירות”?

8. שלישית – את העיקר הותרתי לסוף – אביא, בלשונם, מדבריה של התובעת באולם-הדיונים לפנַי. הדברים, שהושמעו בעקביות פעם אחר פעם, הותירו בי רושם מובהק וחד-משמעי של דברי-אמת. התובעת סיפרה על הזמנתה לדיוני-הוועדה. היא התייחסה לטענה בדבר-היעדרותה מן הדיון השני, שבו התקבלה ההחלטה בענינה:

“אני הייתי נוכחת [מחוץ לחדר-הוועדה] ולא נתנו לי להיכנס. חיכיתי מחוץ לדלת. [בתום-הדיון] נתן לי מישהו ביד [מסמך] ואמרו לי [שזו] החלטה שאני חייבת בתיק, וזהו” (פרוטוקול מיום 27.1.2022, בעמ’ 7, ש’ 23-22).

ושוב:

“הגעתי לוועדה [ב]פעם [ה]ראשונה, סיפרתי את הסיפור שאני עולה חדשה, שאני לא גר[תי] מעולם בתל אביב. יש חוזה שכירות [בבני-ברק], יש תצהיר [על] תלונה [ב]משטרה [מאומת בידיו של] עורך דין. הזמינו אותי, הגעתי. אמרו לי: ‘הוא לא הגיע, בעל הדירה. הדיון מתבטל, יזמינו שוב’. [ב]פעם [השנייה] כשהגעתי, ניגשתי למזכירות [ואמרתי:] ‘הגעתי לדיון כזה וכזה’. [השיבו לי:] ‘תמתיני ליד החדר, יקראו לך’. המתנתי. ראיתי שיצאו אנשים מהחדר. פניתי, לא יודע[ת] למי [ו]אמרתי: ‘אני הגעתי לוועדת הערר’. הוא [נציג-העירייה] בא עם התיק, נתן לי ביד [את ההחלטה הקובעת:] ‘את חייבת בתיק’. וזהו” (שם, בעמ’ 8, ש’ 30-25).

עוד, כעת בלשון ובה נכתב בשמה התצהיר של עדותה הראשית:

“ביום הדיון, כאשר הגעתי לדיון נאמר לי להמתין בחוץ וכך עשיתי. דקות ספורות לאחר מכן, מבלי שכלל שמעו אותי, אחד מהנוכחים בוועדת הערר יצא אלי ואמר לי שהערר שלי לא התקבל. הייתי בהלם, לא האמנתי למשמע אוזניי, איך ייתכן שאומרים לי להמתין בחוץ ובסוף מנהלים דיון כשאני לא נוכחת שם [ו]לא מאפשרים לי להגיד את מה שיש לי[?] ועדת הערר נתנה לי את פרוטוקול הישיבה ו[לא עזרו] כל ניסיונותיי לקבל הבהרה בנוגע להחלטת ועדת הערר ולסיבה בגינה לא הודיעו לי כי הדיון מתקיים בזמן שאני ממתינה מחוץ לחדר הדיונים[,] בעוד [ש]בכל אותה עת ועדת הערר שומעת את גרסתו של עמוס רומאני” (פסקאות 23-20 לתצהיר-התובעת).

וברביעית, שוב בשפתה-היא, בחקירתה הנגדית לפניו של בית-משפט זה:

“אני הגעתי לדיון [השני]. פניתי למזכירות. אמרו לי: ‘זה החדר [שבו מתכנסת-הוועדה], את צריכה לחכות, יש שם דיון אחֵר, יקראו לך’. אני מחכה מחוץ לדלת. נפתחה הדלת, יצא מישהו, נתן לי [את החלטת-הוועדה]. אני לא ידעתי להבין, לקרוא את זה טוב מה רשום. הבנתי שרשום על העדות של [מר רומאני]. אני לא נמצאת בדיון והוא צעק. הוא הצד המעוניין להגיד שזאת אני [מחזיקה], כדי לא לשלם את החובות” (פרוטוקול מיום 14.7.2024, בעמ’ 11, ש’ 10-3).

דברים אלה נשמעו באוזנַי עקביים, כנים ומהימנים. אני רואה בם תיאור נאמן של המציאות. העירייה לא הציגה כל ראיה לסותרם. החקירה הנגדית, כמובא, לא ערערה עדות זו. לפי הדברים הללו הגיעה התובעת לדיון, שהתקיים לגוף-השׂגתה. היא התייצבה גם לישיבה שנייה זו והתבקשה בידי-המזכירות להמתין מחוץ לחדר. בינתיים התנהל הדיון בנוכחותו של מר רומאני לבדו. לתובעת לא נותר אלא לקבל לידיה, מחוץ לדלת ובתום-הדיון, את החלטתה המוגמרת של הוועדה. זו לא שמעה את עדותה באותו מעמד. לא נתאפשר לה להתייחס לגרסתו של בעל-הנכס. שלא כהחלטתה שלא לחתום את הדיון  בלי לאפשר למר רומאני להשמיע את גרסתו, לא דחתה הוועדה את ישיבתה הנוספת כדי לוודא שהתובעת מופיעה שוב. הדין הוכרע לחובתה, שלא בפניה.

החוב נותר, אפוא, על כנו ועמו אמצעֵי-האכיפה המנהליים שנקטה העירייה ובראשם עיקולו של חשבון-הבנק של התובעת. ביום 23.1.2011 נשלחו מעקלים אל דירתה של התובעת והוסיפו ונטלו משם רכוש.

הליכי-המשפט

9. “תני אל לבך”, כמו אמר פקיד-הארנונה בעירייה לתובעת, “אנכי כביר כוח, ואני רק שומר הסף התחתון. אבל על כל אולם ואולם” – ממשרדו של מנהֵל-הארנונה ועד לחדרהּ של ועדת-הערר – “מופקדים שומרים, שהאחד אדיר וחזק מחברו” (פרנץ קפקא לפני החוק (משה בן-מנחם, מתרגם) (1915)). השומרים הללו, כמו בקול אחד דיברו. הכרעתם, נתבשרה התובעת, גזרה את השגותיה לדחייה. אך הנה, יסלח לי הסופר הדגול על הפיתול, כמו נסתמן מוצא. “בפני מראהו בלבד של השומר השלישי”, כאילו סייג הפָּקיד את דבריו הנחרצים, “אף אנכי איני יכול לעמוד”. ודאי כיוון הוא לבית-משפט זה אף כי ההתחלה – קשה הייתה.

10. לאחר שנים של חוסר-אונים ובסיועו הדל של קרוב-משפחתה, עלה בידיה של התובעת למצוא עורכי-דין אשר ייאותו לייצגה. לראשונה היא זכתה לפֶה אל מולן של רשויות וכוחן רב, לאין שיעור, מכוחה שלה. דא עקא כי מכתבים, ששיגרו עורכי-דינה לעירייה נותרו, כולם, ללא מענה. בתאריך 10.5.2018 פנתה אפוא התובעת לבית-משפט זה. היא הגישה נגד העירייה ונגד מר רומאני תביעה כספית. היא הוסיפה ועתרה להצהיר על כך, שאין היא חייבת לעירייה דבר בגין הדירה המדוברת. בְּהחלטה, שלא עלה בידי לרדת לסופה, הורתה כבוד הרשמת הבכירה של בית-משפט זה: “לא יוגש כתב הגנה במועד ולא תוגש כל בקשה נוספת, תמחק התביעה מחוסר מעש ללא צורך בהחלטה נוספת” (ת”א 24368-05-18, החלטה מיום 14.6.2018). החלטה נוספת, המורה על מחיקתה של התביעה, אכן לא ניתנה. אולם, אפילו שכתבי-הגנה לא הוגשו מעולם, נענתה פנייתה הנוספת של התובעת לבית-המשפט בהחלטה לקונית וקצרה: “התביעה נמחקה מחוסר מעש”. אפילו את האגרה ששולמה לא נאות בית-המשפט להשיב. “מחיקה מחוסר מעש”, נפסק, “אינה עילה להשבת האגרה” (החלטה מיום 29.1.2019)).

11. התובעת הגישה את תביעתה מחדש והיה זה ביום 3.3.2019 (תא”מ 3764-03-19 פקסון נ’ עיריית תל אביב). הפעם הפקידה העירייה כתב-הגנה. ביום 1.7.2019 התקיים דיון. בית-משפט זה (כבוד השופט אריאל צימרמן), על אף קשיים אשר נפלו, לשיטתו, בתביעה כפי שהוגשה, הציע לצדדים לסיים את המחלוקת בהסכמה. קיצור-דבריו היה זה: “ניתן בהחלט לוותר על תביעה נגד העירייה. מן העבר האחר, שעה שישנם עיקולים [ש]אינם מניבים לעירייה כמעט דבר, דומה גם שבנסיבות [הענין] בידי העירייה להסכים, כפוף לאישור ועדת הפשרות, [ל]ויתור הדדי על כל תביעה וטענה נוספת בכל הקשור לחוב הארנונה מושא תיק זה. דומה שמדובר בפתרון שהוא האנושי ביותר בנסיבות ושממילא רק יטיב עם קופתה של העירייה” (פרוטוקול, בעמ’ 5, ש’ 25-21). בית-המשפט ביקש מן העירייה להשיב. כשָׁגוּר לפניה, לא הודיעה העירייה דבר. לאחר שקבע כי, בהעדר הודעה אחרת, יש להניח שהעירייה הסכימה להצעה ושוב אין צורך בבירורה של התביעה, ניתנה, ביום 17.11.2019, החלטתו של בית-המשפט לאמוֹר (הסוגריים – במקור):

“הנתבעת (שוב) לא מסרה עמדה. התובענה נמחקת, הכל על יסוד ההסכמות שלפרוטוקול, שבהעדר עמדה אניח כי הן מקובלות. בדוחק לא אחייב את הנתבעת בהוצאות לטובת אוצר המדינה נוכח ההתנהלות”.

לימים התברר כי העירייה לא הסכימה למאום מהצעתו הנבונה של כבוד השופט צימרמן. היא הוסיפה ועמדה על החוב ועל גבייתו, במלואו, מן התובעת. את הסבלנות ואת היחס הסלחני, לפנים משורת-הדין, שהפגין בית-המשפט למחדליה רתמה העירייה למסקנה, אשר בטעות עמוקה יסודה, כי דרכה של התובעת לפניהן של ערכאות לא תוכל לצלח.

12. או-אז הוגשה, שלישית, התביעה אשר לפנַי. משוכנעת בחוסנן של טענותיה המשפטיות, מיאנה העירייה להטות אוזן להערותיו של בית-משפט זה ומצאו את ביטויָן בהחלטתי מיום 27.1.2022. בלי להכריע בתובענה לגופה ובלי שננעלה הדעה, כתבתי באותה החלטה:

“שמעתי ממושכות את התובעת באולם-הדיונים. באותה מידה של נחרצוּת, שבה היא כמו נשבעה כי מעולם לא החזיקה נכס בתל אביב-יפו, תיארה התובעת מסכת עגומה של תלאות ושל קשיים, שמקורם בהיותה עולה חדשה, שאינה מתמצאת בנבכי המנגנון המשפטי ושניגפה שוב ושוב לפניהם של מכשולים בירוקרטיים שונים.

קודם שאדרש לטענות-הסף, שהעלתה עיריית תל אביב-יפו, ואקבע אם יש להן בסיס או שלא, ממליץ בית-משפט זה לעירייה לקיים שקילה נוספת ברמת הדרג המנהלי המוסמך לכך ולהסתפק, גם אם לפנים משורת-הדין, בסכום שכבר גבתה מן התובעת ולא לעמוד על יתרתו של החוב נושא תובענה זו. העירייה מתבקשת בכל לשון של בקשה לשקול המלצתי זו”.

היו אלו נסיבותיו החריגות של המקרה – והסתמנו כבר מקריאתם של כתבי-הטענות ומן הנעשה בגלגולו הקודם של ההליך – שהוליכוני להורות למזכירות של בית-המשפט, באורח יוצא דופן השמור למקרים חריגים בלבד, להניח את העֱתקה של אותה החלטה לפניו של היועץ המשפטי לעירייה, עורך-הדין עוזי סלמן. לדאבוני, החלטה זו לא השׂיגה דבר הואיל ולאחר שקילה הוּדע בשמו של היועץ המשפטי לעירייה כי זו עומדת על טענות-הגנתה ולא תסטה מהן. כל שעשתה ההחלטה, לצערי, היא לקומם עלי את באת-כוחה המלומדת של העירייה, כאילו אין בית-המשפט מאמין בכוחה לנהל את התיק – מחשבה חסרת-שחר, שלא היה לה כל יסוד, לא בראשי ולא בהתנהלות הדיונית לפנַי.

13. העירייה, מכל מקום, עמדה בכל תוקף על דחייתה של התביעה. היא נאחזה, כבסיס לעמדתה זו, בייחוד בשלוש טענות של סף – קיומו של מעשה בית-דין בהחלטתה של ועדת-הערר; היעדרה של סמכות ענינית והתיישנות. בהחלטתי מיום 4.9.2022 קבעתי כי טענות-הסף, כאחת, מחייבות בירור ראיָתי; כי לא אוכל להכריע בן בפתח-ההליך וכי הן שמורות לעירייה לגופו של הבירור. בירור זה הושלם עתה. איני רואה יסוד אף לא לאחת מטענות אלו ואסביר.

הסמכות הענינית

“כבר אמרו חכמים: לכל קונסטיטוציה דרוש גם שכל” (בג”ץ 250/66 אלתגר נ’ מועצת עירית רמת-גן, פ”ד כ(4) 720, 724 (כבוד השופט צבי ברנזון) (1966))

14. לבית-משפט זה, טענה העירייה, אין סמכות לדון בתביעה. כל שלפניו הוא ניסיון לעקוף את הוראות-הדין. על התובעת היה להגיש, לבית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-משפט לענינים מנהליים, ערעור מנהלי על החלטתה של ועדת-הערר. משהדבר לא נעשה אין לאפשרוֹ בדמותה של תביעה אזרחית. בית-משפט השלום אינו חלק משרשרת-ההשגה, שמאפשר הדין, על חיובים בארנונה וממילא אין הוא מוסמך להידרש להשגה כזו. זאת ועוד, לו ביקשה לערער היה על התובעת לעשות כן במועד הקבוע בחוק, סמוך לעשייתה של החלטת-הוועדה בשנת 2011. מאז הפכה אותה החלטה – חלוטה. היא מקימה מעשה בית-דין, מן הסוג של השתק-פלוגתה.

טענות אלו מסמנות, אכן, את דרך-המלך ובה ראוי לה, לעירייה, להצעיד את המעורבים במחלוקות מן הסוג הזה, דרך-כלל. אלא, שכאן מיתוספים לתמונה דבריו לעיל של כבוד השופט ברנזון ורוחם. את המלים הללו, על ההיגיון שביסודן, יש לחקוק באבן-הראשה של שערי-העשייה המנהלית. יש לקבען, עוד, בפתחה של כל ערכאה שיפוטית אשר אמונה על בחינתה של עשייה זו.

אין משמעותם של דברים כי תוצאה, שמכתיב השכל הישר, קונה לה עדיפות על הוראות-הדין. אלא, ובכך כל הענין כולו, שלכל הוראה שבדין – מהותית או של הליך – תכלית, שחזקה עליה כי עולה היא בקנה אחד עם השכל הישר ועם תחושת-הצדק. היאחזות דווקנית בהוראותיו, משל היו מקור פורמאליסטי ויבש, נוטלת מן הדין את חיותו. גוזרת היא כרת על מטרתו. אין היא רצויה (אלא אם פירוש צר ודווקני של דבר-החקיקה ויישומו משמיעים, לעצמם, תכלית צרה שכזו).

א. חוק-הערר לענין-ארנונה

15. חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל”ו-1976 (“חוק-הערר”) קובע את דרך-ההשגה על חיוב בארנונה באותן עילות, המנויות בסעיף 3(א) לו. דרך זו עשויה שלוש תחנות. בסעיף השלישי לחוק קבועה הזכות להשיג על קביעת-חיוב לפניו של מנהֵל-הארנונה. הרישא לסעיף השישי מאפשר למי, שהשגתו למנהל נדחתה, לפנות לוועדת-הערר. סעיף 6(ב) לחוק מורה על התחנה השלישית:

סעיף זה נוסף אל החוק עם כינונם של בתי-המשפט לענינים מנהליים בשנת 2000. עד אז הייתה הסמכות לדון בערעור נתונה ל”בית-המשפט המחוזי שבאזור שיפוטו נמצא תחום הרשות המקומית”. מאז התיקון השביעי לחוק בשנת 2005, ולפי תקנה 23(ב) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס”א-2000, קבוע המועד להגשתו של ערעור – תוך 60 ימים מיום-החלטתה של ועדת-הערר. כלום נגזר הדבר כי, משלא הוגש ערעור במועד או בכלל, שוב לא ניתן להשיג בבית-המשפט – באיזו מן העילות שבסעיף 3 לחוק – על החלטתה של ועדת-הערר?

16. שאלה זו העסיקה, בעקיפין, את בית-המשפט העליון. בפרשה, שהונחה לפתחו בשנת 2016, ביקשה נישומה – בעוד עררהּ תלוי ועומד לפניה של ועדת-הערר וטרם הגיעה העת להגשתו של ערעור מנהלי – לאפשר לה פנייה לבית-המשפט לענינים מנהליים בסוג אחר של הליך: עתירה מנהלית. את הכרעתה בסוגיה העקרונית פתחה כבוד השופטת דפנה ברק-ארז בתיאורו של מסלול-ההשגה על חיוב בארנונה, הקבוע בחוק-הערר והוא דרך ראשונה ומרכזית להשגה כזו:

“חוק הערר מורה כי נישום המבקש להעלות טענות בעילות מסוימות רשאי לעשות כן תחילה באמצעות הגשת השגה למנהל הארנונה, ובהמשך לכך על-ידי הגשת ערר על החלטתו של מנהל הארנונה לוועדת הערר. על העילות שיוחדו למסלול ההשגה נמנית גם טענת ‘אינני מחזיק [בנכס]’ ([לפי] סעיף 3(א)(3) לחוק הערר). ככלל, רק לאחר שימצה הנישום את ההליכים במסלול ההשגה והערר, הוא יוכל להביא את עניינו אל בית המשפט לענינים מינהליים, במתכונת של ערעור מינהלי. [זוהי] ‘דרך המלך’ הקבועה בחוק הערר” (בר”ם 7618/16 עיריית תל אביב-יפו נ’ קניון רמת אביב בע”מ, בפסקאות 11-10 לפסק-דינה (פורסם באתר הרשות השופטת 4.12.2016). הסוגריים העגולים הם במקור).

בפרשות קודמות הוסברו ארבעה רציונאלים למסלול הזה: יתרונם של אנשי-המקצוע, בעירייה ולְיָדָהּ, בקיומו של הבירור העובדתי והוא, לרוב, לִבּהּ של ההשגה על חיוב בארנונה (ע”א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע”מ נ’ עיריית טירת הכרמל, פ”ד נו(2) 773, 780 (כבוד השופט יצחק אנגלרד) (2002)); יתרונו של שלב של בירור עובדתי, המאפשר להניח, בסופה של הדרך, לפניו של בית-המשפט תשתית עובדתית סדורה לדון בה; נגישותם, גמישותם ומחירם הנמוך, יחסית, של הליכי-הערר, ודאי ביחס לפנייה אל בית-המשפט כגורם ראשון; והקלת העומס הניכר על ערכאות-השיפוט (עע”ם 6993/15 עיריית תל אביב-יפו נ’ אספיאדה בע”מ, בפסקאות 21 ו-22 לפסק-דינה של כבוד השופטת ברק-ארז (פורסם באתר הרשות השופטת 16.8.2016)). מן הטעמים האלה ברי כי יש להעדיף צעידה במסלול-ההשגה, שלפי חוק-הערר, על פניו של הליך “חיצוני”, לפניו של בית-המשפט ביושבו בערכאה ראשונה.

ב. פנייה ישירה לערכאות

17. אלא, שלצדה של דרך ראשית זו הוכרו שני נתיבים, צרים אמנם, המאפשרים השגה אחרת על חיוב בארנונה אף בעילות, שבסעיף 3(א)לחוק-הערר. ראשון שבאלה מעוגן בסעיף 3(ג) לחוק. הוראתו קובעת כי “על אף האמור בסעיפים קטנים [3](א) ו-[3](ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3) [‘אינני מחזיק’], רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה”. הסביר בית-המשפט העליון:

“החריג הראשון לכלל [הכלל, המחייב השגה לפניהם של גורמי-המִנהל] מעוגן בסעיף 3(ג) לחוק הערר, המאפשר לפנות לבית המשפט בטענת ‘אינני מחזיק’ אף אם לא הועלתה במסגרת הליכי השגה וערר. סעיף 3(ג) מעניק לבית המשפט שיקול דעת להכריע בטענת ‘אינני מחזיק’ בלבד. מטרתו [של הסעיף היא] מניעת מצב[,] שבו דרכו לערכאות של אדם שחויב בתשלום ארנונה שלא בצדק והמבקש לכפור בעצם החיוב[,] תיחסם” (בר”ם 7618/16 קניון רמת אביב הנ”ל, בפסקה 12 לפסק-הדין).

מנגנון כמו זה, הקבוע בסעיף 3(ג) לחוק-הערר הולמים דברים, שאמר בית-המשפט העליון לפי עשורים כי “מזמן נפסקה ההלכה, שמקום שהנישום רשאי לערער על שומה, אין הוא יכול ללכת בדרך אחרת [שאינה דרך-הערר], אלא אם כן החוק עצמו משאיר בידו את הברירה” (ע”א  175/77 מדינת ישראל נ’ רמאדאן, פ”ד לב(2) 673, 674 (1978)).

18. ההוראה שבסעיף 3(ג) נוספה אל חוק-הערר בתיקון הרביעי לו, בשנת 1994. בדיוניה של ועדת-הפנים ואיכות-הסביבה של הכנסת הוסברה תכליתה, לאמוֹר:

“המטרה תהיה, [ש]אדם שלא ערר [במסלול, שלפי חוק-הערר] ואחר-כך תובעים אותו על כך שהוא צריך לשלם את הארנונה יכול, בטענה שהוא איננו מחזיק, להתגונן בבית המשפט כאשר ייתבע” (במקובץ מפרוטוקול הדיון בוועדה ביום 8.6.1994, ניתן לעיון באתר-הכנסת).

כוונתו ה”היסטורית” של המחוקק הייתה אפוא לאפשר לנישום, המעלה טענה לאי-החְזקה בנכס, להתגונן מפניה של תביעה לחיוב בארנונה, כשזו תוגש נגדו – לפי סעיף 317 לפקודת העיריות [נוסח חדש] – אפילו אם הוא לא הקדים ונקט את מסלול-ההשגה שבחוק-הערר. הוראה זו יוחדה אך ורק לטענה לאי-החְזקה. ראש וראשונה היה זה משום, שקודם לתיקונו של החוק לא נקבעה בו עילת-השגה מקפת שכזו (אלא אך כוח לטעון לאי-החזקה בנכס ריק, כהגדרתו בסעיף 274ב(ב) לפקודת העיריות ובסעיף 153(ב) לצו המועצות המקומיות, התשי”א-1950 – סעיפים, שבוטלו מאז). טעם נוסף להוספתה של הוראה זו לחוק-הערר היה משקלה המיוחד של טענה לאי-החזקה – טענה, היורדת למהותו של תשלום-החובה הזה ושוללת במובהק, אם תתקבל, את ההיגיון שבהטלתו של חיוב ההולך אחר החזקה ושימוש בנכס הנישום.

כוונה מקורית זו של המחוקק היא, כידוע, גורם חשוב בתהליך-פירושה של הוראת-התחיקה. מעל לה מבקשת מלאכת-הפירוש להתחקות על תכליתה האובייקטיבית של ההוראה החוקית, כפי שהיא מבוארת במועד, שבו נדרש לה בית-המשפט. פרשנות תכליתית מוליכה עוד לכמה מסקנות.

19. ראשית, מן הדיון בפרשת קניון רמת אביב יכולים אנו ללמוד כי חריג זה שבחוק-הערר שמור אך למי אשר, בשעתו, לא עלה בידיו לצעוד במסלול-ההשגה שלפי החוק ושוב, על אף רצונו, אין הוא יכול לעשות כן. באותה פרשה, הסבירה כבוד השופטת ברק-ארז, לא דובר בנישום “שגילה בדיעבד על חיוב והחמיץ את מועד ההשגה [שלפי חוק-הערר]”. על כן אין לאפשר לו לעקוף את המסלול הזה, שעודו פתוח לפניו (שם, בפסקה 15). מכלל לאו זה שומעים אנו את ההן: מי, שבצר לו לא יכל לצעוד במסלול הסטטוטורי, יוכל להשיג על חיובו בהליך אחר: פנייה לבית-המשפט בערכאה ראשונה. דומני כי עוד סייג אחד יש לקרוא אל הקביעה הזו. הוא משמיע כי מי, שביודעין ובכוונת-מכוון החמיץ או נמנע מלנקוט את ההליך שבחוק כדי שיוכל לפנות ישירות לבית-המשפט, לא יורשה לעשות כן.

20. שנית, שלא ככוונתם המקורית של מציעי-התיקון לחוק, נוסחוֹ הסופי של סעיף 3(ג) לא צמצם את תחולתו למקרים, שבהם מועלית הטענה לאי-החזקה כטענת-הגנה מפיו של מי, שהוגשה נגדו בבית-המשפט תביעה לתשלום-ארנונה. אדרבה, החוק טרח והרחיב את הנסיבות, שבהן ניתן יהא להיזקק לחריג זה: “בכל הליך משפטי”. מכאן שומעים אנו כי במָּקום, שבו מבקש נישום, אשר החמיץ את המסלול הסטטוטורי, לטעון לאי-החזקה, הוא רשאי לעשות כן בכל הליך לפנֵיה של ערכאה שיפוטית מוסמכת, בין שהוא נתבע בה ובין שתובע; בין שהוא עותר בה לסעד זה ובין שלאחֵר. אמת, שום יסוד אין לקפח את זכותו המהותית של הטוען לאי-החזקה להישמע בטענה חשובה זו גם במקרה, שבו הוא היוזם את ההליך המשפטי.

21. זהו סייג ראשון, סטטוטורי, המאפשר פנייה לבית-המשפט, בערכאה ראשונה, באיזו מעילות-ההשגה שבסעיף 3(א) לחוק-הערר. הסייג השני – מקורו בפסיקה. הוא מאפשר השגה ישירות לבית-המשפט “כאשר מדובר בעניין בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת” (רע”א 2425/99‏ עיריית רעננה נ’ י.ח. יזום והשקעות בע”מ, פ”ד נד(4) 481, 492 (כבוד השופטת אילה פרוקצ’יה) (2000)). ענין מיוחד שכזה יכולות להקים, בפרט, שאלות חדשות או עקרוניות, המצריכות הכרעה (עע”ם 259/05 שי ז”ל נ’ עירית נצרת עלית, בפסקה השישית לפסק-דינו של כבוד השופט אשר גרוניס (פורסם באתר הרשות השופטת 6.11.2011)). הוא עשוי להתקיים גם במקרה, שבו השאלות אינן מסובכות אך קם חשש כבד לעיוות-הדין. בלשונו, הקולעת בכל הכבוד, הטעים זאת כבוד השופט אנגלרד:

“שיקולים נוספים הבאים בחשבון [בהפעלתו של החריג השני למסלול-ההשגה שבחוק-הערר] הם מידת מודעותו של האזרח להליכי ההשגה המינהליים ומידת הפגיעה ועיוות הדין שייגרמו לאזרח מחסימת דרכו לערכאות השיפוטיות הרגילות” (ע”א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת הנ”ל, בעמ’ 780).

גם חריג שני זה – נהיר כי לא נועד לעקוף את מסלול-ההשגה הסטטוטורי. אם המסלול עודו פתוח לפניו של נישום עליו לצעוד בו תוך שהוא רשאי, אך מובן הדבר, לטעון לאותן נסיבות מיוחדות כחלק מטעמי-השגתו לפניו של איזה מגורמי-הביקורת אשר במסלול הזה.

22. אסכם אפוא ואומַר כי לפי כל אחד מאותם חריגים – זה שבחוק-הערר וזה שהוסיפה פסיקתו של בית-המשפט העליון – רשאית נישומה, המבקשת להשיג על חיוב-ארנונה למצער בטענה לאי-החזקה, להעלות את השגתה, ישירות, בערכאה השיפוטית המוסמכת לכך, אם חסומה לה דרכה לצעוד במסלול-ההשגה שלפי חוק-הערר.

ג. מבחן-הסעד

23. אך מהי אותה “ערכאה מוסמכת”? המענה לשאלה זו אינו קשה. הוא שגור עמנו במושכל-יסוד. הסמכות הענינית, זאת ידענו, הולכת אחר הסעד. נדרש אפוא לעמוד, לאשורו, על טיבו של הסעד אשר באמצעותו מבקש נישום להשיג על החיוב בארנונה. סעד זה יגזור את מיהותה של הערכאה המוסמכת לדון – כזכור, מכוחה של פנייה ראשונה – באותה השגה.

24. השגות על החלטותיה או על פעולותיה (ומחדליה) של רשות מנהלית, בכובעה ככזו, לפנֵיה של ערכאה שיפוטית שלא מכוחו של הֶסדר-ערר פרטני שבתחיקה, יכולות לעטות צורות אחדות. כשהמשיג הוא יוזם-ההליך, עשויים להיכרך בפנייתו לבית-המשפט סוגים שונים של סעדים אשר, אף אם נבדלים הם זה מזה, מבטאים כולם אי-השלמה עם עשייתה של הרשות.

מקובל לומר כי עתירה לצו, המכוּון נגד האופן ובו הפעילה הרשות המנהלית את סמכויותיה, יש להניח, בתקיפה ישירה, לפנֵיה של ערכאה מנהלית – בית-המשפט הגבוה לצדק או בתי-המשפט לענינים מנהליים. מקומה של תביעה לסעד הצהרתי, לעומת זאת, יוכל להכירנה באיזו מן הערכאות של משפט אזרחי ובלבד שאין היא מבקשת, בדרך של הצהרה, לתקוף את אופן-הפעלתה של הסמכות (ראו, למשל, בר”מ 7363/09 מרכז משען בע”מ נ’ עיריית תל אביב יפו, החלטתו של כבוד השופט עוזי פוגלמן (פורסמה באתר הרשות השופטת 2.3.2010); בג”ץ 4439/11 מסעדת קדרים נ’ מי כרמל בע”מ (פורסם באתר הרשות השופטת 9.1.2013)). גם תביעה להחזרה של כסף או של טובת-הנאה אחרת שקיבלה הרשות מידיו של תובע – למשל במקרה של גבייה אסורה של תשלומי-חובה – היא, דרך כלל, ענין לתובענה אזרחית (בג”ץ 6805/16 סגולת יואב – תיירות אירועים וכנסים בע”מ נ’ הרשות הממשלתית למים ולביוב, בפסקה החמישית לפסק-דינו של כבוד השופט יצחק עמית וההפניות שם (פורסם באתר הרשות השופטת 17.5.2017)). שלישית, תביעה לפיצוי בגין נזק, שהסבה הרשות בעשייתה המנהלית, או לכל סעד אזרחי מסוג אחר (דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד: משפט מינהלי דיוני 129 (2017)), היא ענין מובהק לבתי-המשפט האזרחיים. במקרים הללו, שבהם נתונה סמכות לבית-המשפט האזרחי, תיגזר זו בייחוד מכללי הסמכות הענינית, המפורטים בפרק השני לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ”ד-1984 ומבחינים בין בתי-משפט השלום לבין אלה המחוזיים.

25. לא אחת, אגב, מצויד בית-המשפט האזרחי לא רק בסמכות להידרש לסכסוכים, המערבים רשויות-מנהל, אלא בכלים טובים מאלה, שבידי-הערכאות המנהליות, לברר שאלות של עובדה ולרדת לשורשן של ראיות. במובן זה דומים בתי-המשפט האזרחיים יותר למנהל-הארנונה ולחבריה של ועדת-הערר מאשר לבית-המשפט לענינים מנהליים. נאמר אפוא כי ככל, שבירור עובדתי שכזה הוא דומיננטי יותר או ממלא חלק גדול יותר במחלוקת שמול הרשות המנהלית, כך עשוי להיות יתרון להניחו, כשהסמכות מאפשרת לעשות כן, לפניו של בית-משפט אזרחי.

ד. בית-משפט זה מוסמך לענינה של התובעת

26. התובעת אשר לפנַי לא עתרה נגד האופן, שבו מפעילה העירייה את סמכויותיה בקביעתם של חיוב בארנונה ושל חיוב בגין צריכה של מים. היא לא עתרה נגד האופן, שבו נוהגת העירייה לגבות את חובותיה. היא לא ערערה על עצם-חיובו בארנונה של מי, שהחזיק בנכס הנישום. כל שהעלתה התובעת הוא טענה לאי-החְזקתה-היא בנכס ובעקבות כך לאי-קיומו של חוב לנתבעת.

גם אם אניח רגע לכך, שהתובעת השיגה הן על חוב-ארנונה והן על חוב בגין צריכתם של מים – בענינו של האחרון אין, להבנתי, מסלול של ערר סטטוטורי – היא לא ביקשה לחמוק ממסלול-ההשגה שלפי חוק-הערר. היא לא ביקשה לה דרך, העוקפת מסלול זה. היא צעדה במסלול הזה כברת-דרך ניכרת. את טענתה עלה בידיה לשטוח לפניהם של מנהל-הארנונה ושל ועדת-הערר. הואיל והתובעת הייתה תלויה כל העת בעזרתם ובעצתם של אחרים, היא פעלה לפי מה ששמעה מאלה. בעירייה הוסברו לה שתי התחנות הראשונות במסלול ובעקבות כך התאמצה התובעת לעבור באלו. התחנה השלישית – ערעור לבית-המשפט לענינים מנהליים, לא הייתה בידיעתה. איש לא הסביר לה את החובה הסטטוטורית לנקוט הליך זה. “אני לא ידעתי מה זה ערעור מנהלי”, העידה התובעת בבית-המשפט, “אני גם עד עכשיו, עד שהתחלנו עכשיו את התיק עם [באת-כוחי בבית-משפט זה]  לא היה לי מושג. רק עכשיו [באת-הכוח] אמרה לי למה, ‘את היית צריכה להגיש את זה [ערעור מנהלי]’ ואני לא יודעת מה זה. אף אחד לא הסביר לי” (פרוטוקול, בעמ’ 12, ש’ 37-33). אמת, רק תקופה ארוכה מאד לאחר חלוף-המועד שבחוק להגשתו של ערעור מנהלי, עלה בידיה של התובעת להתארגן ולהעמיד טענה נגד החוב. ערעור – שוב לא ניתן היה להגיש. כך החמיצה התובעת את המועד להשלמתו של המסלול הסטטוטורי.

היות, שטענה יחידה היא בפיה: טענה לאי-החזקה, נכון בעינַי לקבוע כי מתקיים בתובעת החריג שבסעיף 3(ג) לחוק-הערר. יתרה מכך, ברי בעינַי כי גם החריג השני, הפסיקתי, מבקש לו, מלוא-קומתו, תחולה בענינה של התובעת. אי-מתן אפשרות לפנות לבית-המשפט בהליך, שאיננו ערעור מנהלי אשר שוב לא ניתן להגישו, ייצור עיוות-דין קשה. תוצאה כזו תחיל את הדין ההליכי היבש, שלא לפי תכליתו. בכך תכונן היא מצב קשה ואבסורדי, שבו ממשיכה הרשות המנהלית לפעול מכוח-ההֶתמֵד (אינרציה), בלי שעוצרת היא, ולו לרגע אחד, את מֵרוצו על מנת לוודא כי ביסוד-הדברים מצוי צידוק מהותי. מטעם זה נהיר הדבר בעינַי כי הדין מאפשר לתובעת לפנות לבית-המשפט בערכאה ראשונה, על מנת להשיג על החוב המיוחס לה.

לפניו של בית-משפט זה עתרה התובעת לשלושה סוגים של סעדים. היא ביקשה להצהיר על כך שאין היא חייבת דבר וביֶתר-דיוק על כי אין היא נדרשת לשלם לעירייה את החוב אשר עמד, במועד-הדיון בראיות-הצדדים, על כ-80 אלף שקלים (פרוטוקול, בעמ’ 22, ש’ 11-10). היא ביקשה להשיב לידיה סך של כ-4,000 ש”ח, שנגבה ממנה על חשבונו של החוב. היא ביקשה לחייב את העירייה לפצותה בגין צער, טרחה ועוגמה ניכרת, שהיו מנת-חלקה. סעדים אלה, במהותם, הם בסמכותו של בית-המשפט בהליך אזרחי. לפי שוויים, הם בסמכותו של בית-משפט השלום.

לטענה בדבר היעדרה של סמכות לא ראיתי אפוא כל שחר. ממילא קמה, בעקבות-הדברים, רשותו של בתי-משפט זה לתובעת – לפי-הדיבר: “ברשות בית המשפט” שבסעיף 3(ג) לחוק-הערר – להשיג לפניו, בערכאה ראשונה, על חיוביה. עתה על בית-משפט זה, בהפעילו את סמכותו הענינית, לשאול את עצמו כלום קם בענינה של התובעת מעשה בית-דין, המונע את בירור-תביעתה דה-נובו ולגופה.

מעשה בית דין?

27. תובנה נוספת הקשורה בכוח לפנות לבית-המשפט, בערכאה דיונית, בהשגה על חיוב בארנונה נוגעת לרעיון המשפטי, היסודי, של מעשה בית-דין. ייתכן, שמיקומו של הסייג למסלול הסטוטורי, בסעיף השלישי לחוק-הערר, אינו מיטבי. מן המיקום והלשון נלמד, לכאורה, כי הסייג ייחד את עצמו למקרים ובהם הוחמצה הזכות לפנות בהשגה למנהל-הארנונה ואליו בלבד. שתי התחנות האחרות במסלול – ועדת-הערר ובית-המשפט בערכאת-ערעור – אינן נזכרות קודם לסעיף השישי לחוק. מה, אפוא, דינו של מי שהשגתו למנהל-הארנונה נדחתה אך הוא החמיץ את זכותו לפנות לוועדת-הערר (שאליה, כנקוב בסעיף 6(א) לחוק, ניתן לפנות בתוך 30 ימים מן היום שבו נתקבלה תשובתו של המנהל)? מה דינו של אדם, כמו התובעת אשר לפנַי, שהשיג לפניהם של מנהל-הארנונה ושל ועדת-הערר כאחד, אך החמיץ את זכותו לפנות בערעור לבית-המשפט לענינים מנהליים?

28. יטען הטוען כי פירוש תכליתי של עצם-קיומו של מסלול ערר לפי חוק ושל הסייג לו, גם יחד, מתיישבים עם ראייתו של מסלול זה – יחידה שלמה. מכאן, שדי בהחמצה של אחת משלוש תחנותיה לקבוע כי המסלול הסטטוטורי לא עמד, במלואו, לנישום ולפיכך גם לזכותו עומד הסייג, המאפשר פנייה ישירה לבית-המשפט בערכאה ראשונה.

אלא, שטענה זו מתעלמת ממאפייניה הייחודיים של ועדת-הערר ומבדילים אותה הן ממנהל-הארנונה והן, כנדמה, מערכאת-הערעור. ועדת-הערר יושבת בהרכב שלושה. עם שורותיה רשאי להימנות אך ורק מי, שזכאי להיבחר למועצת-העירייה (הסעיף החמישי לחוק). לפי ההסמכה שבחוק הותקנו תקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (סדרי דין בועדת ערר), התשל”ז-1977. אלו מאפשרות אמנם לוועדה גמישות בניהולו של הדיון לפניה, אך מחייבות אותה לשמוע, על פה, כל בעל-דין שעתר לכך בכתב ולשקול את החומר שבכתובים, הונח לפתחה לפי כללים, המפורטים באותן תקנות. בייחוד רשאית הוועדה לדרוש מבעלי-הדין הגשתם של תצהירים בסוגיות עובדתיות, העומדות להכרעה. עליה לאפשר חקירות נגדיות של מצהירים. הדיון עצמו כפוף לסדרי-דין ולעקרונות מהותיים כמו חובת-התיעוד בפרוטוקול (שספק אם קוימה כאן), קיום-הדיון בפומבי וחובת-הנמקה – עקרונות, המקרבים אותו לטיבו של דיון לפנֵיה של ערכאה שיפוטית. סמכותה של הוועדה הרי היא סמכות מנהלית-מעין-שיפוטית. במובן זה דומה ועדת-הערר לערכאה שיפוטית דיונית, כלומר לבית-משפט, היושב בערכאה ראשונה.

29. נהיר אפוא כי החלטתה של ועדת-הערר, אם עומדת היא בכל הכללים שבדין ועונה לתכליתם, יכולה להקים מעשה של בית-דין. עמד על כך בית-המשפט העליון בכותבו:

“גם ועדת ערר מכהנת כערכאה שיפוטית והיא בית-דין. עקב החלטתו של בית-דין קם מעשה-בית-דין, והוא חורץ סופית את גורל החבות. היוצא מכאן, שבין אם הגיש הנשום ערר לוועדת הערר ועררו נדחה, ובין אם לא הגיש [ערר] והזמן לכך עבר, ענין שנדון בערר, או אפילו לא נדון אך יכול היה להיות מובא לדיון, אין להעמידו בסימן שאלה עוד, ואחת היא אם המועצה [של הרשות המקומית] גובה את החוב בדרך מנהלית, או אם היא בוחרת להגיש תובענה לבית-המשפט, או אם הנשום בעצמו יוזם תובענה לביטול החבות. מעשה המינהל כמעשה-בית-דין” (ת”א 714/68 זיס נ’ המועצה המקומית אשדוד, פ”ד כג(2), 623, 627 (כבוד השופט יואל זוסמן) (1969)).

ראו, עוד, את פסקי-הדין בע”א 461/69 ביטון נ’ הממונה על מס בולים, פ”ד כד(1) 50, 53 (1970); ע”א 367/85 מדינת ישראל נ’ קיטאי, פ”ד מא(3) 398, 400 (1987) וע”א 739/89 מיכקשוילי נ’ עיריית תל-אביב-יפו, פ”ד מה(3) 769, 772 (1991). בפרשה עדכנית אף יותר – ענין אספיאדה שכבר הוזכר, הוסיף בית-המשפט לקלחת את עקרון-תום-הלב בקובעו: “מבלי להידרש לשאלה האם החלטה בהשגה [על חיוב בארנונה] מהווה מעשה בית דין ביחסים שבין הפרט לרשות, ניתן [לשאול אם] התנהלות כזו מצד [המשיג לפניו של בית-המשפט בִּמְקום שיפנה לוועדת-הערר] עשויה להיתפס כהתנהלות בחוסר תום לב וכנקיטה בהליך אשר בנסיבות כאלה איננו הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת (עע”ם 6993/15 הנ”ל, בפסקה השביעית לפסק-דינה של כבוד השופטת אסתר חיות).

30. מעשה של בית-דין, ההולך אחר מהותה המעין-שיפוטית של ועדת-הערר, יכול להקים טעם טוב שלא לאפשר פנייה לבית-המשפט בערכאה ראשונה, אפילו אם לא עלה בידיו של הנישום לערער על החלטתה של ועדת-הערר לפניו של בית-המשפט לענינים מנהליים. זאת, לפי ההבדלים אשר הדעת נותנת כי יתקיימו בין הליך לפניה של ערכאת-ערעור לבין הליך בערכאה דיונית. מסלול-ההשגה הסטטוטורי שלפי חוק-הערר – שלא כמו מסלולי-ערעור במיעוטם של חוקים אחרים (למשל, זה שבסעיף 90 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ”ג-1963) – אמנם אינו מגביל את הערעור בבית-המשפט לסוגיות משפטיות; ללמדך, שניתן להעלות לפניו של בית-המשפט לענינים מנהליים כל טענה ערעורית שהיא. עם זאת, אין פנייה לערכאת-ערעור כפנייה לערכאה דיונית ואין הבירור, ב”גלגול” שני, כבירור-התביעה לראשונה. אם הנסיבות מקשות על קביעה כי מעשה בית-דין קם וערעור – הוחמץ, אפשר שתישמע טענתו של נישום כי יש לאפשר לו גישה לבית-המשפט בערכאה דיונית.

31. עניננו, בפרשה דנן, הוא טענה להשתק-פלוגתה. מעשה בית-דין שכזה, הסביר כבוד הנשיא שמעון אגרנט כבר בפרשת קלוז’נר הידועה, קם בְּמָקום שבו “הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה, בפירוש או מכללא” (ע”א 246/66 קלוז’נר נ’ שמעוני, פ”ד כ”ב(2) 561, 584 (1968)). ברציונאלים לכלל זה דיברה, לא מכבר, כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ, בהטעימה כי “הכלל בדבר מעשה בית דין מבוסס על עקרון סופיות הדיון, ולפיו הכרעה שיפוטית חלוטה של בית משפט מוסמך מהווה סוף להתדיינות המשפטית בין הצדדים להליך או חליפיהם בהתייחס לסוגיה שהוכרעה. כלל זה הגיונו הן בשיקולי יעילות של המערכת השיפוטית, הן במניעת כפל התדיינות והכרעות שיפוטיות סותרות, והן במניעת הטרדה חוזרת של בעל דין בשאלות שכבר נדונו על-ידי בית המשפט בעבר והוכרעו” (רע”א 6143/22 דיור ב.פ בע”מ נ’ מזור, בפסקה 21 לפסק-דינה (פורסם באתר הרשות השופטת 23.2.2023)).

32. אלא, הוּסף ונקבע בפסיקה, שאותה הכרעה-קודמת נדרשת להיות כזו, שהכריעה את המחלוקת העובדתית מפורשות ולגוף-יסודותיה. קביעה כללית, שאינה נדרשת באורח פרטני ליסודותיה של המחלוקת ואינה קובעת ממצאים פוזיטיביים (לחיוב או לשלילה), לא תוכל להקים השתק. על דרך הדוגמה, ומתאימה היא עד מאד לעניננו, נפסק לאמור:

“במקרה בו הושתתה עילת התביעה הראשונה על שניים או יותר יסודות עובדתיים ובית-המשפט רק פסק, כי ‘התביעה נדחית מחוסר הוכחה’, בלי לפרש מהו היסוד או היסודות העובדתיים, שלא הוכחו, לא יהיה בהכרעה שכזאת כדי לשמש מעשה-בית-דין במשפט השני לענין אי-התקיימותו של יסוד זה או אחר מאותם היסודות, הואיל ולא נקבע לגביו ממצא שלילי ספציפי” (ע”א 246/66 קלוז’נר הנ”ל, בעמ’ 584).

פרופסור נינה זלצמן, בספרה על מעשה בית-דין, ראתה עיקר בשני מאפיינים ובלעדיהם לא ייכון השתק-פלוגתה: מיצוי זכותו של בעל-דין להישמע בסוגיה שבמחלוקת וקביעתם, כאמור, של ממצאים פוזיטיביים בהכרעה ביסודותיה העובדתיים של מחלוקת זו. היא כתבה:

“התנאי המדגיש את מיצוי זכות ההתדיינות של בעל-הדין, והתנאי המדגיש את הממצא שנקבע, מהווים את רכיביו העיקריים של כלל ההשתק. תנאי ההתדיינות מהווה עילה להפעלת הכלל, כשתנאי הממצא שנקבע מבטא את משמעות הפעלתו של הכלל. ממצא שנקבע בפלוגתא כלשהי, בלא שהתקיימה לגביה התדיינות, אינו מונע התדיינות נוספת, ראשונה למעשה, באותה פלוגתא. אך גם התדיינות בפלוגתא כלשהי[,] שהסתיימה בלא קביעת ממצא אין בכוחה, כלשעצמה, להקים השתק-פלוגתא, שהרי באין הכרעה אף אין ממצא שלא ניתן לסותרו” (נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי (1998)).

33. במקרה דנן, והעובדות לעינֵי-הקוראים, לא התקיימו כל צורכם אותם תנאים. התובעת לא מיצתה את זכותה להשמיע את טענותיה לפניה של ועדת-הערר. נכון הדבר כי היא נכחה בדיון הראשון אולם, כפי שכתבתי, בזה השני היה הרכב-הוועדה – שונה. שניים מבין שלושת חבריה לא היו אלה, שישבו בדיון הראשון. עובדה היא גם כי הוועדה, בהרכב החדש, ראתה מקום לזמן את התובעת לאותה ישיבה שנייה. אך מתקבל על הדעת כי לתובעת תינתן אפשרות להתייחס לעדותו של בעל-הנכס לפניו של פורום מעין-שיפוטי זה. בלשונה הלינה התובעת על מה, שברור הוא לכל בר-דעת: “[אילו] הייתי בדיון [השני, במעמדו של מר רומאני] אני הייתי יכולה להתנגד, הייתי יכולה לשאול אותו שאלות, אולי הוא לא ראה אותי, אולי הוא סתם… איך הוא יכול להגיד על בן אדם, שהוא לא רואה אותי, להגיד שזאת היא [השוכרת]?” (פרוטוקול, בעמ’ 12, ש’ 22-20).

שנית, הוועדה לא קבעה שום ממצא פוזיטיבי בסוגיות-העובדה שבמחלוקת. כזכור, בהכרעתה נקבע רק כי “בהעדר התייצבות ובהעדר ראיות, ובכלל זה הגשת תלונה במשטרה סמוך למועד השכירות, אנו דוחים את הערר”. ניחא, שראיות היו-גם-היו, דבר באותה החלטה לא קבע ממצאים בטענות-העובדה שבמחלוקת. זהו, בדיוק, מקרה ובו הוחלט כי “התביעה נדחית מחוסר הוכחה” – לשונו של כבוד הנשיא אגרנט בענין קלוז’נר.

34. פרופסור זלצמן הוסיפה ועמדה על אפשרות לדחות טענה להשתק-פלוגתה אם קבלתה של טענה זו עלולה שלא להתיישב עם תקנת-הציבור. “בית-משפט עשוי”, היא כתבה, “לדחות את טענת המניעות במקרה קונקרטי משיקולים המעוגנים בתקנת-הציבור, שחשיבותם או תרומתם לחברה גוברת על השיקול של סופיות הדיון” (מעשה-בית-דין הנ”ל, בעמ’ 618). ענין לנו, לאמתו של דבר, באיזון בין ערכים מתחרים, משום שהכלל של מעשה בית-דין נשען בעצמו על אינטרסים חשובים של הפרט ושל הציבור, היינו, גם לו יש יסוד בתקנת-הציבור. “בעימות של הכלל [של השתק-פלוגתה] עם ערכים חברתיים אחרים”, ביארה המחברת המלומדת, “תיתכן דחייתו של זה מפניהם רק לאחר ששוכנע בית-המשפט, כי עמידה דקדקנית על כלל המניעות הדיונית עשויה לפגוע באותם ערכים, וכי משקלם של אלה מן ההיבט של תקנת-הציבור גדול יותר [מזה של] האינטרסים שיש לחברה למנוע התדיינות נוספת בין אותם צדדים” (שם, שם). מניעתו של עיוות-דין, כמו זה שהניח יסוד לחרוג ממסלול-ההשגה הסטטוטורי, מתיישבת היטב עם תקנת-הציבור. משקלה, בנסיבותיה של פרשה זו הוא גבוה, לדעתי, מזה של העיקרון בדבר-סופיותו של הדיון.

מכל האמור, קביעתי היא כי אין לראות בהחלטתה של ועדת-הערר משום מעשה של בית-דין או מעין-מעשה שכזה. פועלם היוצא של דברים הוא כי בית-משפט זה יכל, כפי שעשה, לדון במחלוקת לגופה, בלי שהדיון יוגבל בהשתק הנטען מפי-העירייה.

התיישנות

35. ממילא, הוסיפה העירייה וטענה, התביעה התיישנה זה מכבר. את המועד, שבו החל מרוץ-ההתיישנות, יש לקבוע ביום החלטתה של ועדת-הערר: 9.6.2011. אפילו נמצא כי יש תוחלת לתביעה אזרחית לפי מהותה הרי שניתן היה להגישה, לכל המאוחר, במחציתו הראשונה של חודש יוני 2018. בבקשה פרטנית, שיוחדה לטענת-ההתיישנות, הגדילה העירייה וטענה כי התביעה התיישנה אפילו קודם לכן, בשנת 2016. זאת, הואיל ואת תקופת-ההתיישנות יש למנות מן המועד, שבו נודע לתובעת על החוב ועל העיקול שהוטל, בשנת 2009. כך או כך, התביעה הוגשה במאי 2021 ואפילו בגלגולה הקודם היה מועד-הגשתה, 3.3.2019, מאוחר להתיישנותה של העילה.

מה אעשה אך גם טענה זו משוללת יסוד בדין. ההסבר מחייב הידרשות הן למהותה של הטענה לאי-החזקה והן לכוח לטעון נגד הליכים של גבייה מנהלית, כמו אלה שנקטה עיריית תל אביב-יפו במקרה דנן.

36. זמן לא קצר תלתה ועמדה השאלה כלום יכול נישום, בתוקפו הליכים של גבייה מנהלית – להבדיל מהליך, שבו מוגשת נגדו תביעה לבית-המשפט – להעלות טענה להתיישנות. לפני כעשור ומחצה השיב בית-המשפט העליון לשאלה זו תשובה בהירה ומבוארת: ניתן-גם-ניתן (רע”א 187/05 נסייר נ’ עיריית נצרת עילית, פ”ד סד(1) 215 (2010). ראו גם עע”ם 8832/12 עיריית חיפה נ’ יצחק סלומון בע”מ (פורסם באתר הרשות השופטת 15.5.2015)). בפסק-דינה המקיף בענין נסייר בחנה כבוד השופטת דבורה ברלינר את טענתו של אדם כי הליכים מנהליים, שנקטה נגדו העירייה של נצרת עילית (כשמה אז) לגבייתו של חוב-ארנונה – התיישנו. איני נדרש להעמיק בנימוקים להכרה בהתיישנות ולקביעה כי החוב התיישן, מן הטעם הפשוט ששם הועלתה הטענה מפיו של הנישום ואין זה המקרה שלפנַי. לנו חשובות שתי קביעות יסודיות שבפסק-הדין ונוגעות למהותם של הליכים של גבייה מנהלית ולמהותה של טענת-נישום נגד הליכים כאלה.

37. הליך של גבייה מנהלית, פסק בית-המשפט העליון, כמוהו כתביעה לזכות. במובן זה אין הוא שונה, ביסודו, מהגשתה של תביעה בבית-המשפט. ראוי “שלא ליצור הבחנה בלתי עניינית בין שני מסלולי האכיפה העומדים לרשות הרשות המקומית”, נפסק והוסבר: “תכליתו של הסדר הגבייה המינהלי היא להקל על הרשות בהיבטים שונים של הזמן והעלות הכרוכים בנקיטת הליכים אזרחיים רגילים. לצורך כך, פטר המחוקק את הרשות מהחובה לאשר את זכותה בפסק דין והעמיד לעזרתה אמצעי אכיפה שונים [שאינם פנייה לבית-המשפט]” (שם, בעמ’ 249 ו-250).

הנה כי כן, הליכים של גבייה מנהלית אינם שונים במהותם – עמידה על זכות כספית – מהגשתה של תביעה נגד הנישום לבית-המשפט. מן הקביעה הזו קמות ועולות, כמאליהן, שתי מסקנות. המסקנה הראשונה היא כי הליכי-גבייה מנהליים, הננקטים כדין, אינם יכולים להקיף חוב, שהעילה לתובעו התיישנה. במלים פשוטות: חוב, ש”התיישן”, לא ניתן לגְבּות – לא בבית-המשפט ולא באמצעים מנהליים. חזקה, אפוא, על עיריית תל אביב-יפו כי בהליכים, שהיא נקטה נגד התובעת, היא לא ביקשה לגבות חוב שאבד עליו הכלח. החוב, שלאכיפתו פעלה העירייה, כל כולו הוא חוב תקף מבחינתם של דיני-ההתיישנות. עילתה של העירייה – לא התיישנה.

38. מה לקביעה זו ולעניננו? הרי כפי שכבר נכתב, התובעת לא טענה להתיישנותו של החוב. היא לא תקפה את עמדתה של העירייה בטענה כי זו מתייחסת לחוב, ששוב לא ניתן לגבותו באמצעים מנהליים ממש כאילו לא ניתן להגיש בגינו תביעה כספית לבית-המשפט. נפקא מנה כי אם החוב לא התיישן, שום טענה נגדו לא תוכל להתיישן אף היא. אמת, אם עילתה של העירייה לא התיישנה, מפאת מה ניתן לחסום התגוננות מפניה של עילה זו בטענה כי טענתו של המתגונן התיישנה? כמו מאליו נהיר הדבר, כשמש בצהריים, כי אילו היה ממש בטענתה של העירייה כי התובעת שוב אינה יכולה לטעון נגד החוב וזאת בשל פרק-הזמן הניכר, שחלף מאז שקם חוב זה והוּדע לה לראשונה, הרי שהתיישנות נגזרת הייתה גם על העילה לתבוע את החוב הזה מן התובעת; ולא היא שכן, כאמור, עילתה של העירייה לא התיישנה כלל ועיקר.

תובנה זו שואבת, עוד, מן ההכרה בתביעת-החוב כתביעה מתמשכת, שלא עברה מן העולם כל עוד לא נגבה החוב (הכול, כמובן, בכפוף להלכה הפסוקה ברע”א 4302/16 עיריית ירושלים נ’ פרידמן (פורסם באתר הרשות השופטת 16.4.2018)). אותה המשכיות – כוחה של העירייה לשוב ולתבוע, שנה אחר שנה וכמדי חודש בחודשו, מן התובעת את פירעונו של החוב – נובעת מאי-התיישנותה של העילה. אם העילה עודה “חיה”, כך גם הכוח להתגונן מפניה. אם החוב, שמבקשים לגבות בהליך גבייה מנהלי לא התיישן, גם טענה לאי-החזקה, המבקשת להתמודד עם הליכים מנהליים אלה, לא התיישנה.

39. חוששני כי העירייה ערבבה כאן, ובכך המקור של טעותה, את רעיון-ההתיישנות עם שאלת-ייזומו של ההליך. אפילו, שלא היה עולה בדעתה לטעון כי שוב אין היא יכולה לגבות את החוב, ביוזמתה, מפאת-התיישנות, מצאה העירייה מקום לסבור כי, כשהתובעת היא שיזמה את התביעה, התיישנה עילתה. אין זה נכון. מושכל-יסוד נוסף בדין הוא כי אפילו טענה דיונית, כמו זו של התיישנות, לא יכולה להיות מוכרעת לפי השאלה מי יזם את ההליך. עוד בלשונו של כבוד השופט זוסמן:

“טענות-ההגנה העומדות לאזרח אינן יכולות להיות תלויות בסדרי הגביה. אם יפה כוחה של טענה, ניתן להשמיעה בהליך שיפוטי, בין אם נגבה החוב בדרך זו או בדרך אחרת” (ע”א 461/69 ביטון הנ”ל, בעמ’ 53).

זו הייתה קביעתה הנוספת של כבוד השופטת ברלינר בענין נסייר. אם לעירייה נתונה, כך נפסק, בחירה אם לנקוט הליכי-גבייה מנהליים או להגיש תביעה כספית לבית-המשפט ואם שני סוגים אלה של הליך – מהותם אחת: תביעה לזכוּת, הרי שאין זה מעלה ואין מוריד באיזו דרך העלה הנישום את השגתו על החוב, אם כטענת-הגנה מפניה של תביעה בבית-המשפט ואם כטענה יזומה נגד הליכים של גבייה מנהלית. כך, במקובץ, הוסבר:

“ניתן לפתוח בהליך גבייה מינהלי גם ללא פסק דין המכיר בזכותה של הרשות לחוב לו היא טוענת. לכאורה, כיוון שכך, על פני הדברים לא ייווצר מצב שבו הנישום יהיה בתפקיד המתגונן [משום שלא הוגשה נגדו תביעה בבית-המשפט]. [אם ייקבע כי] במקרים אלה [לא] יהיה [הנישום רשאי] להעלות טענת [‘אינני מחזיק’], שאלת ה[החזקה] תקום ותיפול על בחירתה של הרשות את המסלול בו תפעל למיצוי זכויותיה. תוצאה זו אינה רצויה, שכן אין כל טעם ענייני הכורך בין מסלול האכיפה בו בוחרת הרשות לפעול לבין טענת [הנישום]. אין זה ראוי כי בחירתה של הרשות לפעול למיצוי תביעת הארנונה בדרך של גבייה מינהלית תכתיב את האפשרויות הפתוחות בפני הנישום להתגונן” (רע”א 187/05 נסייר הנ”ל, בעמ’ 234 ו-250).

40. המסקנה נקבעה לאמור:

“ניתן [יהא] להעלות טענת [אי-החזקה] גם אם המסגרת הפורמלית להעלאת הטענה הינה פנייה יזומה של הטוען לבית המשפט. לשיטתי, הטוען הוא ‘נתבע’ בהליך זה, ללא קשר להליך בו ניתנה לו ההזדמנות להשמיע בפועל את טענת[ו]. כך במיוחד משום שההליך הוא פועַל יוצא של המעמד שנקבע בחוק להליכי הגבייה והדרך לתקיפתם” (שם, בעמ’ 242).

וביתר-פירוט:

“בעת הפנייה לבית המשפט בתביעה לסעד הצהרתי או בעתירה מינהלית הנישום הינו כבר ‘נתבע’. הפנייה לבית המשפט לא באה ביוזמת החייב כדי למנוע הגשת תביעה נגדו בעתיד אלא באה כתגובה ל’תביעה’ [הליכי-הגבייה המנהליים] שמנוהלת נגדו. בנסיבות אלו יש לראות ב’מערכה’ הראשונה, בה הנישום הינו ‘נתבע’, וב’מערכה’ השנייה, בה פונה הנישום לבית המשפט, מסכת אחת. מכאן שהטענות אותן מעלה הנישום בהליך השני – התביעה לסעד הצהרתי או העתירה המינהלית[,] הינן טענות ההגנה של ההליך הראשון – הליך הגבייה המינהלי. בהבחנה הפורמלית בין ההליכים אין כדי לבטל את אופיין ההגנתי של הטענות. [אמת:] נישום אשר הרשות מפעילה כלפיו הליך גבייה מינהלי רשאי להתגונן בטענה [לאי-החזקה]. טענ[ה] זו נותרת טענת הגנה, הגם שאופן השמעתה הוא על דרך יזימת הליך. אין לקבל גיש[ה] [ולפיה] העלאתה [של טענת ‘אינני מחזיק’] במסגרת תביעה לפסק דין הצהרתי נוטלת ממנה את אופיה כטענת הגנה” (שם, בעמ’ 245).

סיכום-הדברים הוא זה: אם הליך יזום בידי הנישום הוא צדו האחר של מטבע-התגוננותו מפניה של “תביעה” נגדו בהליכים של גבייה מנהלית; ואם הליכי-הגבייה הללו לא התיישנו, הרי שטענה לאי-החזקה בנכס, גם כשהיא באה מפי הנישום בהליך שהוא יזם, היא ביסודה טענת-הגנה ולא תוכל להתיישן. אגב, פרשת נסייר נפתחה בהגשתה של תביעה לבית-משפט השלום בנצרת.

התביעה לסעד הצהרתי ולהשבה

41. משנמצא כי בית-משפט זה, בהליך מן הסוג הזה, מוסמך להידרש לענינה של התובעת וכי לא קם מעשה של בית-דין המונע את בירור התובענה לגופה, סלולה הדרך לעריכתו של בירור זה. עיון בחומר-הראיות מעלה כי התובעת הוכיחה, כל צורכה, את תביעתה וכי, מן העבר האחר, לא הביאה העירייה שום ראיה שהיא לסתור. גם החקירה נגדית, שבה ניסתה הנתבעת לערער את עדותה המוצקה של התובעת, לא הניבה לה דבר.

42. ראשונה הייתה עדותה של התובעת. אם יש תוחלת להוראתו של סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש] בדבר התחקות על “אותות האמת”; אם יש תוחלת להתיימרותו של בית-המשפט להבחין בין עדות אמת לבין עדות, שאינה כזו, הרי שלא שמעתי מעודי בבית-המשפט כדברים, שהשמיעה התובעת מדוכן-העדים, דברי-אמת מובהקים. ניכר בתובעת כי היא לא הצטיידה בגרסה מוכנה מראש, כזו שמגלה את עצמה בכל מצב ובכל תנאי, ללא קשר לשאלות המופנות אל בעלת-העדות. חרף ההתרגשות, שאחזה בה לכל אורכה של עדותה וקנתה נופך נוסף של מהימנות לעדות הזו, ידעה התובעת לספר, לפרטים, את השתלשלות-הדברים לכל אורכם. היא השיבה בצורה מפורטת וכנה לכל שאלה אשר הופנתה אליה, בלי ניסיון להתחמק ובלי סתירות. את הדברים, המנוסחים למשעי בתצהיר שנכתב עבורה, שָׁבה התובעת והשמיעה, בשפתה היא, באולם-הדיונים. באורח שאינו מתלהם דבקה התובעת, עיקשת, בגרסתה לאמוֹר:

“עד 2009 לא ידעתי שמתנהל, שיש חובות על שמי בעיריית [תל אביב-יפו]. אין לי קשר למקום הזה, אין לי קשר לחוב הזה. אני הצהרתי בעירייה והגשתי [ראיות לכך] שאני מעולם לא גרתי בתל אביב. לא חתמתי חוזה אף פעם עם אף אחד בתל אביב, אני אף פעם לא חיפשתי דירה, לא הגעתי אפילו לחפש דירה בתל אביב כי אני הייתי בשנים האלה, שכתבו אותי [מחזיקה בנכס], אני גרתי בדירה אחרת. העירייה תבעה אותי ורוצה לגבות ממני חוב שלא שייך לי, מהמקום שאין לי קשר אליו” (פרוטוקול, מעמ’ 2, ש’ 20).

43. גרסה זו תמכה התובעת במסמכים בכתב. ראשונים הוצגו שני הסכמי-השכירות, שקשרה התובעת עם בעלת-הדירה ברחוב שלמה בן יוסף בבני-ברק, גב’ כוכבה פרץ ז”ל (הנספח הראשון לתצהיר-התובעת). כבר ביום 1.5.2003 נערך הסכם מפורט מאד, חתום בידיהן של המשכירה ושל השוכרת ומציין, בסופו, את פרטי-הרכוש, שעמם הושכרה הדירה ואת הנזקים, שעמדו בה עובר להשכרה. ההסכם הוא כה מפורט וכה אותנטי למראה, עד כי קשה לסבור כי התובעת המציאה אותו, יש מאין, רק כדי לתמוך בטענותיה. ממילא, אילו ביקשה לעשות כן, היה חוזה-ההמשך לשכירות בשנת 2004 זהה בתוכנו ובצורתו – ולא היא. החוזה הנוסף נעשה בנוסח שונה לחלוטין, קצר במידה ניכרת ושוב מילאו בו השוכרת והמשכירה את הפרטים הרלוונטיים בכתב יד על גביו של טופס מובנה, עשוי אותיות של דפוס.

גם המשכירה, למרבה-הצער, שוב לא הייתה בחיים במועד-בירורה של התביעה. לא עלה בידי-התובעת לקראה לעדות. אלא, שתחת זאת צירפה התובעת לראיותיה תצהיר של עדות מאת בן-זוגה של המשכירה, מר רם מזרחי. מצהיר זה – שהנתבעת ויתרה על חקירתו הנגדית ודומה כי ידעה היא מדוע עשתה כן – העיד וכתב: “אני ואשתי המנוחה כוכבה פרץ ז’ל, הינו [כך] הבעלים של דירת מגורים הנמצאת ברחוב שלמה בן יוסף 22 בעיר בני ברק. ביום 1.5.2003 חתמה אשתי המנוחה על הסכם שכירות של הדירה עם הגב’ פקסון. הסכם השכירות עם הגב’ פקסון חוּדש מספר פעמים וזאת עד לסוף שנת 2005”. העד לא חדל בזאת. הוא הוסיף והצהיר:

“אני יודע כי גב’ פקסון התגוררה בדירה במשך כל תקופת השכירות. גב’ פקסון הייתה מעבירה אלי מידי חודש את דמי השכירות”.

עדות זו, כאמור, לא נסתרה ולו מעט, משהעירייה הודיעה כי היא מוותרת על חקירתו של העד. כמוצאת שלל נתפסה באת-כוחה המלומדה של העירייה לַמָּען, שבהסכמי-השכירות: רחוב שלמה בן יוסף 22, בני-ברק. “תסתכלי על תמצית הרישום ממשרד הפנים שצירפת”, היא כיוונה למסמך הרשמי, הנספח השני לתצהיר-התובעת ובו נִּקבה כתובתה, באותם ימים, ברחוב הרב פתאיה מס’ 1 בבני-ברק, “ותראי לי איפה כתוב שאת גרת ברחוב שלמה בן יוסף בבני ברק”. “אני אסביר”, השיבה התובעת וחרף ציוויה של באת-הכוח: “לא, לא, אל תסבירי”, פירטה בלשונה את מה, שכתבתי אני כבר בפתח-הדברים: “הרחוב הזה, רב פתאיה ורחוב שלמה בן יוסף, זה אותו כתובת, כי זה בניין פינתי. יש מספר רב פתאיה, אפשר לבדוק את זה במשרד, או רב פתאיה או שלמה בן יוסף 22 זה אותה דירה, אותו כתובת, זה בניין פינתי” (פרוטוקול, בעמ’ 4, ש’ 37-27). כאמור לעיל, וכעולה מבדיקתו של בית-המשפט, במרשם-המקרקעין משויכות שתי הכתובות, כאחת, לאותו בנין-מגורים, באותו מספר גוש ובאותה חלקה.

44. התובעת הגדילה עשה. היא הוסיפה לראיותיה רשומות מוסדיות של עיריית בני-ברק ולפיהן היא שילמה, לעירייה זו, דמי-ארנונה ותשלומים בגין צריכה של מים, ברציפות מיום 16.5.2003 ועד יום 16.11.2006, בגין הדירה ברחוב שלמה בן יוסף 22 ובעליה, הרשומה בעירייה, הייתה גב’ פרץ ז”ל (הנספח השלישי לתצהיר-התובעת). לא אלמן ישראל ובאת-כוחה של העירייה, שהבחינה כי ברשומות הללו מופיעה כתובתה של התובעת ברחוב דב גרונר 5 בבני-ברק, הקשתה: “אבל מה כתוב פה? ‘פרטי משלם’, מה הכתובת?”. בלי להתבלבל השיבה התובעת את מה, שנהיר לכל בר-דעת, הטורח לעיין במסמכים שצירפה:

“דב גרונר זה כתובת… את מקשיבה לי? דב גרונר זה כתובת שהיה כשאני ביקשתי להוציא את התמצית של התשלומים [ביום 2.7.2017, כמופיע באותם מסמכים]. באותה תקופה, כשניגשתי לעירייה וביקשתי להוציא את התמצית של התשלומים, אני כבר לא גרתי בדירה הזאת [ברחוב שלמה בן יוסף]. אני כבר גרתי בדב גרונר” (פרוטוקול, בעמ’ 5, ש’ 27-20. ההדגשה הוספה).

45. בקיצור ולענין: ניסיונותיה של הנתבעת לערער את גרסת-התובעת ולהפריך את תקפותו של האמור במסמכים המגוונים שזו הציגה – עלו בתוהו. לא בכדי לא צלחו הניסיונות הללו, שכן דבריה של התובעת – דברי-אמת היו. ניתן אך להצר על התעקשותה העיוורת של העירייה לחלץ, בכל זאת, מן התובעת משהו שיאפשר לטעון לדחייתה של התביעה. הדבר אך העצים את הקושי בהתנהלותה מראשית-הפרשה. “Sometimes winning means knowing when to quit”, כתב כבר איש הכלכלה ההתנהגותית האמריקני ג’ון ליסט במאמרו בשם זה (John August List The Wall Street Journal (December 30^th, 2021)).

46. הדברים, שהשמיעה התובעת בבית-המשפט, הוסיפו ואיששו את טענתה כי תעודת-הזהות שלה אכן נגנבה וכי לא היה זה אך תירוץ, מאוחר, להיתלות בו בהשגה על החוב. אביא עוד מן החקירה הנגדית, בלשונה:

גרסה זו, ללא שינויים וללא חריקות, השמיעה התובעת כבר לפני שנים רבות, בפברואר 2011, לפנֵיה של ועדת-הערר בדיונהּ הראשון, בלי שהסתייעה אז בשירותי-ייצוג. “גנבו לי את תעודת הזהות בשנת 2002”, היא סיפרה לחברי-הוועדה, “בזמנו אני [הייתי] עולה חדשה ולא ידעתי שצריך להגיש תלונה על גניבת תעודת זהות. מעולם לא גרתי בתל אביב” (פרוטוקול-הדיון בוועדה מיום 22.2.2011; הנספח השמיני לתצהיר-התובעת).

לתצהירה צירפה התובעת (בנספח הרביעי) את הצהרתה החתומה, לפניו של פקיד מינהל האוכלוסין במשרד-הפנים בלשכה האזורית בבני-ברק, בדבר אובדנה של תעודת-הזהות שלה. הצהרה זו נעשתה ביום 11.4.2002, סמוך לאחר שהתובעת גילתה כי התעודה איננה.

ואם בכל אלה לא די, סיפרה התובעת בתצהיר ושוב באולם-הדיונים כי תעודת-הזהות האבודה כבר שימשה מאן דהוא, לכאורה, למעשה של מרמה. “מיד לאחר שגנבו לי את תעודת הזהות”, העידה התובעת ולא נסתרה, “נפתחו על שמי וללא ידיעתי 5 קווי טלפון בחברת ‘בזק’ וחברת ‘בזק’ פתחה בהליכים משפטיים נגדי ואף הטילה עיקולים על חשבון הבנק שלי” (הפִּסקה התשיעית לתצהירה). למזלה של התובעת, ההליכים שנקטה “בזק” בוטלו בהליך משפטי קודם.

47. אל מול הראיות הללו – דָּבָר דָּבוּר עַל אָפְנָיו – מצפה היית כי העירייה תעמיד ראיות מוצקות לא פחות. הדבר לא קרה. את הסכם-השכירות הנטען, כתבתי, לא יכלה העירייה להציג לבית-המשפט. ברם אפילו מי, שראה את ההסכם הזה ולמצער רשומה מוסדית, המעידה על קליטתו בעירייה, לא עלה בידיה להעמיד. נכון כי רשות מקומית אינה נדרשת לרדת לשורשיהם של הסכמי-שכירות ולבדוק אם ההחזקה בפועל היא ככתוב בהם (בר”ם 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ’ דור אנרגיה (1988) בע”מ, בפסקה 28 לפסק-דינו של כבוד השופט יורם דנציגר (פורסם באתר הרשות השופטת 17.4.2008)). אלא שלא זה, כלל ועיקר, הוא עניננו בפרשה זו.

יחידה נקראה לעדות נציגתו, דהיום, של האגף לחיובי-ארנונה. במקובץ להלן היא העידה:

“ב-2009 [השנה שבה הודיעה העירייה לתובעת על החוב] עוד לא עבדתי [בתפקידי]. אני לא הייתי ואני לא יודעת מה היה כשהם [רשמו את התובעת מחזיקה בנכס]. אני הגשתי תצהיר על מה שרשום בתצהיר, אני יודעת שהחוב הוא חלוט. אני לא מתעסקת בנושאים כספיים, אני רואה את הסך הכול בשביל לדעת, פחות או יותר, כמה החוב. זה אגף הגבייה שמתעסק בכל הקשור [לחוב]. אני מניחה ש[סכום-החוב] הוא נכון, פשוט כולל כל מיני דברים שאני פשוט לא בקיאה בהם. זה מידע שביקשתי מאגף הגבייה, אז אני מניחה שזה החוב, שאני לא יודעת להסביר אותו כי אני לא מתעסקת בנושאים האלה… אני לא יודעת, אני לא מטפלת” (פרוטוקול, בעמ’ 16, ש’ 39; עמ’ 18, ש’ 38; עמ’ 20, ש’ 1; עמ’ 21, ש’ 13, ש’ 24-22 וש’ 38).

אכן, אי-ידיעה נשזרה כחוט-השני בעדותה של נציגת-העירייה. שוב אקבץ, בלי ליטול מן ההקשר כמובן, תשובות מהחקירה הנגדית:

הנה כי כן, עדה יחידה מטעמה של הנתבעת לא ידעה, שכן אין הדבר מתחום-עיסוקה, להעיד על קורותיו של הסכם-השכירות, על קורות-רישומה של התובעת מחזיקה בנכס המדובר, על סכומו של החוב בשנות-ההחזקה הנטענות ועל הכרטסת, שלא הוגשה, אלא, בנספח לתצהירה.

אך מובן כי אין לבוא בכל טענה שהיא לעדה, שעשתה מאמץ ממשי לספר את ידיעותיה ולא ניסתה להעיד על משהו, שלא היה בידיעתה. אלא, שכאמור, הייתה זו עדות יחידה מטעמה של העירייה.

48. הוֹסף לכך את העובדה, התמוהה, כי החוב הנטען לארנונה התייחס לשנים 2004-2002 בעוד שהחוב אשר יוחס לתובעת בגין צריכה של מים הקיף את השנים 2009-2002 (הפִּסקה השנייה לכתב-התביעה) ואין לך מנוס מן ההכרה בכך, שהעֶמדה אשר הנתבעת כה התעקשה עליה לפניו של בית-משפט זה לא נשענה, אלא, על כרעי-תרנגולת.

49. מזור לקשיי-הנתבעת לא נמצא, אפילו, במה שהספיק מר רומאני להניח לפניו של בית-המשפט. נתבע זה לא צירף לכתב-הגנתו, בניגוד לחובה לצרף מסמכים מהותיים שלפי תקנה 15(א)(1) לתקנות, שום-מסמך-שהוא ומקל וחומר לא את הסכם-השכירות הנטען. בכתובים, שהוגשו לבית-המשפט לא ציין בעל-נכס זה – והקפיד, לשיטתו, ברישומה של ההחזקה הנכונה בנכס שהוא השכיר לאחרים – כי הוא הודיע, אי פעם, לעירייה על הפסקת-החזקתה של התובעת בדירה, בעקבות פינויה משם בידיו, כגרסתו בוועדת-הערר.

אפילו בלי שיוחזק “מודה בכל העובדות הכלולות בכתב התביעה, זולת אלה שהכחיש באופן מפורש ומפורט בחלקו השלישי של כתב ההגנה” (תקנה 14(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט-2018) – ובכתב-הגנתו של הנתבע לא באה אלא הכחשה כללית וגורפת של העובדות שבכתב-התביעה – בלטה בחסרונה גרסתו העובדתית של בעל-הנכס, מר רומאני. ענינו-שלו הסתיים, אך מובן, במחיקה אולם לעמדתה של העירייה לא סיפק נתבע זה, אלא, משענת של קנה רצוץ.

50. תמצית-הדברים היא כי בעוד, שהתובעת תמכה את עמדתה בראיות טובות, לעירייה לא היה דבר להציג מנגד, זולת את עצם-קיומו של חוב – סוגיה שאינה שנויה במחלוקת. מסקנה יחידה ואין בלתה היא כי התובעת הוכיחה, שהיא לא החזיקה בנכס המדובר, בשנים הנטענות או בכלל. יש אפוא יסוד מוצדק לתביעתה. אין לייחס לתובעת שום חוב שהוא, בגין החזקה בנכס הזה או בשל שימוש בו ובייחוד לא את חובות-הארנונה והמים, שהעירייה פעלה לגבייתם בהליכים המנהליים.

התביעה לפיצוי בגין נזק, שאיננו ממוני

“העובדה שאתה יכול להגיד על עצמך שאתה קורבן משמעה שאתה משקר ואינך קורבן, כי קורבנות אינם יכולים להעיד על עצמם שהם קורבנות. אם חפצים הם לא לפגוע במעמדם כקורבנות, עליהם להחשות, ועל כן להיעלם. הקורבן חסר את אמצעי העדות, הוא חסר את הסמכות להפוך סימנים וטענות לעדויות. נלקחו ממנו אמצעי הייצוג של העוול” (אביגדור פלדמן “המדינה הדמוקרטית מול המדינה היהודית” עיוני משפט יט 717, 719; 725 (1995); על פיJean-François Lyotard The Differend: Phrases in Dispute 46 Theory and History of Literature (1988)).

51. הליכי-הגבייה המנהליים, ובפרט עיקולו של חשבון-הבנק שלה, דרדרו את מציאות-חייה של התובעת אשר, גם כך, החלה מנקודה לא פשוטה. היותה עולה חדשה, שאינה שולטת בשפה העברית, אינה בקיאה בנבכי-הישראליות ושוהה, אז, בארץ בגפה וללא קרובים, עשתה את ההתמודדות, שאינה קלה לשום חייב, קשה שבעתיים. “מישהו”, תיארה התובעת את תלותה בדוברי-עברית, “בן-אדם שפשוט היה בעירייה וביקשתי, שמהמילים שלי יעזור לי לכתוב בעברית כי אני לא ידעתי לכתוב ולקרוא עברית” (פרוטוקול, בעמ’ 7, בש’ 21-20). בייחוד בהיעדרו של חשבון-בנק נקלעו חייה של התובעת לסחרור. היא העידה:

“ברגע שעוקל לי החשבון בנק… עד 2009 לא ידעתי שיש חובות על שמי בעירייה, ארנונה, ומאז – פשוט אני לבד בארץ, אני עליתי לבד לארץ – החיים שלי פה נהרסו, נהרסו. אני לא יכולה לעבוד כי החשבון שלי מעוקל, אני לא יכולה לקבל משכורת מסודרת… אף אחד לא הסכים להשכיר לי דירה בלי חשבון בנק, אני לא יכולה לעשות ביטוח רפואי, לא טיפול שיניים, לא קו טלפון, אני עם ‘טוקמן’. שום דבר, אני מוגבלת, אני מרגישה בשבי, שבויה של העירייה. [הרגשתי] שאני לא יכולה להתקדם בחיים, אני לא יכולתי ללמוד” (שם, בעמ’ 2, ש’ 26-20 וש’ 39-38).

ועוד מעדותה:

“אני הייתי לבד בארץ, בקושי יודעת שָׂפָה וחיה פה בהישרדות, מארגונים שעזרו לי באוכל, באיפה לגור, לא היה לי איפה לגור… אני לבד פה, אין לי משפחה, לא חברים, לא קרובי משפחה, מישהו שיסביר לי מה אני צריכה לעשות. בן-אדם לבד בארץ, אני עבדתי במשק בית. לא היה לי לא חשבון בנק, לא איכשהו להסתדר, כרטיס אשראי, אני פשוט שרדתי פה. אני לא היה לי כסף לאוכל” (שם, בעמ’ 12, ש’ 38-37; עמ’ 14, ש’ 13-9).

גם אם שכירתה של דירה הסתדרה לבסוף, הרי שביום 23.1.2011 פקדו מעקלים את הדירה הזו ונטלו עמם ציוד, השייך לתובעת (פסקאות 26 ו-29 לתצהיר-עדותה הראשית ונספח 10 לתצהיר זה). מתוך כל אלה, נקלעה התובעת למשבר נפשי. “אני חיה בייאוש ובדיכאונות פה כל הזמן”, הוסיפה התובעת ותיארה בכנות, “הוצאה לפועל מגיעה אלי הביתה, אני הייתי מפחדת מכל דפיקה בדלת” (שם, בעמ’ 3, ש’ 10-9).

52. במצב-דברים רעוע זה מצאה התובעת את עצמה נדרשת להתמודד עם בירוקרטיה אשר, למרבה-הצער, טרם פסה מן העירייה של תל אביב-יפו. “כשאני הגעתי לעירייה טרטרו אותי המון פעמים. אף אחד לא ידע. [שלחו אותי] מחדר לחדר, ‘אנחנו לא מטפלים בזה ולא מטפלים בזה’. הייתי מספר פעמים בעירייה ואף אחד לא ידע מה לעשות עם זה” (שם, בעמ’ 4, ש’ 18-17; עמ’ 7, ש’ 15-14). את האירוע העגום מול חדרה של ועדת-הערר אין צורך לתאר פעם נוספת אך נדרש לדבר בתחושה, שנותרה מנקרת בתובעת בעקבותיו, כמו בכל אדם שנשללה הימנו זכות-הטיעון: “לא הייתה לי זכות, לא הייתה לי אפשרות להתנגד, להגיד את דעתי, להגיד את מה שיש לי להגיד, פשוט נעשה דיון עלי, על הגורל שלי ואני נמצאת בחוץ והם לא הכניסו אותי לדיון. לא הייתה לי את הזכות להגן על עצמי, להתנגד, ולהגיד מה שיש ולהצהיר עוד עובדות ותגידו לי מה צריך, מה אני צריכה לעשות עוד כדי להוכיח את הצדק שלי” (שם, בעמ’ 12, ש’ 29-24).

כמיטב-יכולתה נעזרה התובעת בגורמים כמו הסיוע המשפטי במשרד-המשפטים ויחידת שי”ל (שירות ייעוץ לאזרח) במשרד-הרווחה, אך הדבר לא הניב תוצאה זולת הצעה לפירעון-החוב בתשלומים: “פניתי לסיוע משפטי, תקופה ארוכה כמה פעמים אני פונה לסיוע משפטי, אני שואלת: ‘מה קורה עם התיק?’. היא עונה לי – עורכת-דין מסיוע משפטי – ש’כתבתי מכתבים, כתבתי עוד מכתב לעיריית תל אביב, לא קיבלתי תשובה’. אחרי תקופה ארוכה, אולי שנה, היא אמרה לי: ‘קיבלתי תשובה מהם, שהם מוכנים כאילו לבוא לקראתך, לעשות אתך הסדר תשלומים’. אני לא הסכמתי” (שם, בעמ’ 13, ש’ 19-15).

אחר כך, משנת 2020 ואילך, פקדה את העולם מגפת-קורונה והתובעת, שוב באורח כן ותוך שדמעות בעיניה, סיפרה: “אני בקורונה אני הייתי על סף ייאוש ולא ידעתי מה לעשות עם החיים שלי, איך להמשיך, אם להמשיך לחיות או לא לחיות, כי אי אפשר להמשיך לחיות ככה. עם כל הצרות האלו גם נפלתי על תקופת קורונה כשהייתי בלי אמצעים ובלי בית ובלי כלום” (שם, בעמ’ 15, ש’ 21-18).

53. כשלעצמי, התקשיתי עד מאד להשלים עם האופן, שבו נהגה הרשות המנהלית בתובעת לכל אורכה של הפרשה. אטימות, התנשאות וערלות-לב היו רק חלק מהתמונה. יותר מכל לימדה השתלשלות הדברים על ראייתה של התובעת דמות, שנִּטל ממנה קולה, אֵלֶם נגזר עליה והיא כלואה בברירה קשה: אם תבקש, בכל זאת, להשמיע קול, תיכף ומיד יצופה ממנה להסביר כיצד זה אדם-בעל-קול אינו פונה בזמן בתלונה למשטרת-ישראל; כיצד ממתין הוא בחוסר-אונים מחוץ לחדרה של ועדת-ערר; כיצד אין הוא יודע מהו ערעור מנהלי וממילא לא מגישוֹ וכיצד זה נשמטו מתצהירו פרטי-פרטים, שהתעוררו רק בשל הצורך להשיב לשאלות בחקירה נגדית. ואם מנגד, בתביעתה לפיצוי, תטען התובעת לחוסר-האונים, למצוקה ולקושי הניכר אשר היו מנת-חלקה לאורך-השנים, כמו מאליו יוטל ספק באלה, שהרי מנין עומד לו, למי שהתנסה בכל אלה, כוח להניח את עצומותיו לפניו של בית-המשפט? מצב-דברים בלתי-אפשרי זה הוא, לדעתי, משורשיה של הפגיעה שנפגעה התובעת בפרשה זו. הוא אותו קושי עמוק, שלמניעתו כוננו במשפטנו כללי-הצדק הטבעי. הוא אשר מצוי ביסודו של הכוח השיפוטי להעביר את מעשי-המנהל תחת שבט-ביקורת.

54. נזק, שאינו ממוני, הוא לעולם ענין לאומדנה. כמה שווה כבודו של אדם, כשהוא ניגף לפניהן של רשויות-המִּנהל? מה סכום של כסף יפצהו על שנים של ייאוש ושל מצוקה ואליהן קלעוהו פקידי-הרשות? איזה תג-מחיר יש להצמיד לאבסורד שלטוני, הדבֵק בפרטי-פרטיה של פרוצדורה אך את היער – ההיגיון, השכל הישר ומותר לומר גם הלב – איננו רואה? התובעת, בפרט בכתב-תביעתה המתוקן ויסודו בהטיית-אוזן להערותיו של בית-המשפט, עתרה לפיצוי מידתי ומתון. היא אמדה את נזקה, הלא ממוני, ב-30 אלף שקלים. סכום זה, על רקע כל המפורט לעיל, איננו מופרז. מצאתיו סביר. הוא הולם את הקושי, שהיה מנת-חלקה של התובעת מראשיתה של הפרשה, אי-אז בשנת 2009 ועד לסיומה בבית-משפט זה, 15 שנים לאחר מכן. יש לפסוק סכום זה לזכותה.

התוצאה

55. התביעה מתקבלת, במלואה ובכל ראשיה. קביעתי היא כי אין החובות נושאי-פרשה זו מונחים, בשום צורה, לפתחה של התובעת; כי אין היא חבה חובות אלה לעירייה וכי, בעקבות כך, כל יסוד אין להמשכם של הליכים לגבייתם מן התובעת.

לצדה של קביעה זו מחייב אני את הנתבעת, עיריית תל אביב-יפו, להשיב לתובעת כל חלק מן החוב, שהיא גבתה כבר מן התובעת, בצירופם של הפרשי-הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ”א-1961 מיום-הגבייה ועד יום-ההשבה.

שלישית אני מחייב את העירייה לפצות את התובעת, בגין נזק לא ממוני שגרמה לה, בסכומו המתוקן של כתב-התביעה, בצירופם של הפרשי-הצמדה וריבית מיום-הגשתה של התביעה בתיק זה ועד היום, היינו, בסך של 35,500 ש”ח.

הנתבעת תוסיף ותשלם לתובעת הוצאות-משפט בסך של 3,650 ש”ח – סכום, המשקף את שיעור-האגרה ששולמה; את ההכנה הנדרשת מצדה של התובעת ואת התייצבותה לארבעה דיונים לפניו של בית-המשפט.

עוד תשלם הנתבעת לתובעת סך, כולל מע”מ, של 33,800 ש”ח לשכר-טרחה של עורכת-דין.

סכום זה, שהוא גבוה, משקף לא רק אחוזים משווייה של תביעה לפיצוי בגין נזק ולבטלותו של חוב ושיעורו למעלה מ-80 אלף שקלים; כי אם גם את התגובה השיפוטית ההולמת, כך להשקפתי, להתנהלותה המקוממת של עיריית תל אביב-יפו בפרשה זו. רשות שלטונית, החבה חובת-נאמנות מוגברת לציבור ולכל אחד מן הפרטים בו, קשה להלום כי תתנהל כפי שהתנהלה העירייה מראשיתה של פרשה זו, לאורך הדיונים בה לפניהן של ערכאות ועד לסיומה בתוצאה האמורה – תוצאה, הדוחה מכל וכול את עמדתה ואת דרכיה במקרה עגום זה.

את מלואו של הסכום שנפסק לעיל – 72,950 ש”ח – יש לשלם לתובעת בתוך 15 ימים מיום קבלתו, בידי-הנתבעת, של פסק-דין זה (ימיה של פגרת-הקיץ של בתי-המשפט באים במנין-הימים). איחור בתשלומו של איזה מהסכומים שנפסקו יוסיף לו הפרשי-הצמדה וריבית לפי החוק האמור, מיום-החיוב שנקבע בפסק-דין זה ועד למועד-תשלומו בפועל.

תשוב נא המזכירות ותשגר פסק-דין זה, לצד ההמצאה לבעלות-הדין ולבאות-הכוח הנכבדות, ליועץ המשפטי לעיריית תל אביב-יפו.

ניתן היום, א’ באב התשפ”ד, 5 באוגוסט 2024, שלא במעמד-הצדדים.

PDF