כל הכבוד לשופט אילן סלע אשר זיכה עוד אזרח קורבן הפרקליטות שרק מחפשת את מי להרשיע ומחפשת סיבות למלא את היכלי בית המשפט בנאשמים, כדי שלשופטים תהיה פרנסה טובה. אלא שהשופט אילן סלע לא בלע את הפיתיון וזיכה את האזרח. מדובר בהפגנה בה שוטרים נקטו באלימות נגד מפגינים. השוטר אמיר בן קיקי הורה לצוות השוטרים לנקוט באלימות לרבות גז מדמיע ואלות. השוטר אוהד יפרח הוא זה שעצר את האזרח ותפר לו את התיק. יהונתן חזן בכלל לא השתתף בהפגנה. הוא נקלע למקום וניסה לדבר אל השוטרים להפסיק להרביץ לאזרחים. התגובה המשטרתית לא איחרה לבוא. אוהד יפרח ואמיר בן קיקי עצרו אותו ותפרו לו תיק. איש מג”ב אלמוג פדידה טען שהנאשם ירק עליו.

‎הרקע לאישום ותשובת הנאשם

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של התפרעות, לפי סעיף 152 לחוק העונשין, התשל”ז-1977 (להלן: “החוק”), עבירה של העלבת עובד ציבור, לפי סעיף 288 לחוק, ושתי עבירות של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק.

לפי המתואר בכתב האישום, ביום 20.12.15 בשעה 19:00 באזור גשר המיתרים בכניסה לירושלים התקיימה הפגנה בה השתתפו כ-400 איש. ההפגנה הייתה כנגד השב”כ בנוגע לחקירת חשודים בפיגוע בכפר דומא. נטען, כי בשעה 21:30, החלו המפגינים להשתולל במקום תוך שהם חסמו את כביש הכניסה לירושלים בעמדם על הכביש, זרקו אבנים וגדרות ברזל לעבר כוחות המשטרה, וכי הנאשם נטל חלק בהתפרעות זו. נטען גם, כי במטרה להשבת הסדר על כנו, קרא מפקד הכוח רפ”ק אמיר בן קיקי למתפרעים להתפזר.

לטענת המשטרע, במהלך פעולת המשטרה לפיזור ההתפרעות, פנה הנאשם לשוטרים, הפריע להם, ירק עליהם, וקרא להם “בני זונות” ו”נאצים”. השוטר אוהד יפרח שהיה במקום והבחין בנאשם, ניגש אליו על מנת לעוצרו. הנאשם המשיך להשתולל, הרים ידיים לכל עבר וניסה להימלט מידי השוטרים.

הנאשם כפר במיוחס לו. בתשובה לאישום טען הסניגור כי הנאשם עבד בבניין סמוך למקום ההפגנה, ונקלע אליה בדרך לביתו. הוא אישר כי פנה לשוטרים שהשתמשו בגז מדמיע ואלות, ואמר להם “זה אחים שלכם, תעזבו אותם, משעמם לכם בחיים, לכו תהיו גיבורים על ערבים” הוא בירך אותם “שכולכם תחזרו בתשובה”. או אז, הוא נלקח לניידת והוכה. בין היתר עקמו את ידיו, והוא אך ניסה להשתחרר מאחיזה זו. עוד נטען כי הקללות המיוחסות לנאשם, נאמרו על ידו רק לאחר מעצרו האלים שבוצע – כך נטען – ללא הצדקה. לצד זאת, הנאשם הכחיש כי ירק על השוטרים. הוסכם על כך, כי הייתה במקום התפרעות.

כאמור השופט זיכה את הנאשם מכל אשמה ומהעבירות של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו ומהעבירה של העלבת עובד ציבור שיוחסו לו בכתב האישום, ומרשיע אותו בעבירת ההתפרעות שיוחסה לו.

גזר דין

הרקע לאישום ותשובת הנאשם

1.         כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של התפרעות, לפי סעיף 152 לחוק העונשין, התשל”ז-1977 (להלן: “החוק”), עבירה של העלבת עובד ציבור, לפי סעיף 288 לחוק, ושתי עבירות של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק.

2.         לפי המתואר בכתב האישום, ביום 20.12.15 בשעה 19:00 באזור גשר המיתרים בכניסה לירושלים התקיימה הפגנה בה השתתפו כ-400 איש. ההפגנה הייתה כנגד השב”כ בנוגע לחקירת חשודים בפיגוע בכפר דומא. נטען, כי בשעה 21:30, החלו המפגינים להשתולל במקום תוך שהם חסמו את כביש הכניסה לירושלים בעמדם על הכביש, זרקו אבנים וגדרות ברזל לעבר כוחות המשטרה, וכי הנאשם נטל חלק בהתפרעות זו. נטען גם, כי במטרה להשבת הסדר על כנו, קרא מפקד הכוח רפ”ק אמיר בן קיקי למתפרעים להתפזר.

3.         במהלך פעולת המשטרה לפיזור ההתפרעות, פנה הנאשם לשוטרים, הפריע להם, ירק עליהם, וקרא להם “בני זונות” ו”נאצים”. השוטר אוהד יפרח שהיה במקום והבחין בנאשם, ניגש אליו על מנת לעוצרו. הנאשם המשיך להשתולל, הרים ידיים לכל עבר וניסה להימלט מידי השוטרים.

4.         הנאשם כפר במיוחס לו. בתשובה לאישום טען הסניגור כי הנאשם עבד בבניין סמוך למקום ההפגנה, ונקלע אליה בדרך לביתו. הוא אישר כי פנה לשוטרים שהשתמשו בגז מדמיע ואלות, ואמר להם “זה אחים שלכם, תעזבו אותם, משעמם לכם בחיים, לכו תהיו גיבורים על ערבים” הוא בירך אותם “שכולכם תחזרו בתשובה”. או אז, הוא נלקח לניידת והוכה. בין היתר עקמו את ידיו, והוא אך ניסה להשתחרר מאחיזה זו. עוד נטען כי הקללות המיוחסות לנאשם, נאמרו על ידו רק לאחר מעצרו האלים שבוצע – כך נטען – ללא הצדקה. לצד זאת, הנאשם הכחיש כי ירק על השוטרים. הוסכם על כך, כי הייתה במקום התפרעות.

המסכת הראייתית

5.         המאשימה הצטיידה עם עדויות השוטרים בן קיקי, יפרח ואלמוג פדידה. מנגד, הנאשם הצטייד מלבד עדותו גם בעדות חבירו, מר יעקב בנדיקט.

6.         השוטר בן קיקי סיפר, כי מדובר היה בהפגנה אלימה במיוחד. מאות מפגינים התפרעו במפגש הרחובות ויצמן וירמיהו, השליכו מחסומי משטרה לעבר הכביש ולעבר השוטרים ויידו לעברם אבנים. הוא הודיע למפגינים שמדובר בהתקהלות פרועה והורה לכוחות הפועלים במקום לפזר את המתפרעים. הוא ציין כי לא כרז במערכת כריזה אלא השמיע את הדברים בקולו.

7.         השוטר יפרח סיפר, כי לאחר שהאירוע נרגע קמעא, הם קיבלו הוראה להתקדם לעבר כלי הרכב שלהם, שחנו ליד תחנת הדלק שנמצאת בימין הדרך ביציאה מירושלים. הוא הלך מאחורי השוטר פדידה, בצד הימני של הכביש לכיוון תחנת הדלק. הנאשם עמד על אי התנועה עם הפנים אל עבר הכניסה לירושלים ועם הגב אליו. בשלב זה, אחרי שהשוטר פדידה עבר את הנאשם, הנאשם ירק לכיוונו של השוטר פדידה וקילל אותו. הוא ציין כי הנאשם לא זיהה אותו ולא ידע כי הוא רואה אותו יורק ומקלל. לדבריו, הנאשם אמר: “נאצים”, “בני זונות,  איך אתם לא מתביישים? זה אחים שלכם” או משהו בסגנון זה. הוא התקרב אליו מאחור, חיבק אותו מאחור ועצר אותו. הנאשם התנגד והוא קיבל מכה באף. לדבריו, השוטר פדידה, כלל לא שם לב לאירוע. הוא קרא לו על מנת שיעזור לו במעצר הנאשם. גם בשלב זה, הנאשם ניסה להתפרע כאשר הוא משתמש בידיו ובראשו וניסה להשתחרר מאחיזתו. לשאלה, מדוע דווקא הנאשם נעצר, השיב כי הוא היה העיקרי והדומיננטי, וכי שאר המפגינים לא קיללו שוטרים ולא הכו אותם.

8.         השוטר פדידה העיד, כי שמע את השוטר יפרח קורא בשמו. הוא הסתובב וראה את השוטר יפרח תופס את הנאשם שניסה לברוח ממנו. השוטר יפרח ביקש את עזרתו כדי לקחת את הנאשם לניידת. בזמן ההליכה לניידת, הנאשם התפרע וניסה לברוח בסיוע של מפגינים נוספים. השוטר פדידה הוסיף כי הוא פגש את הנאשם עוד קודם לכן במהלך ההפגנה, עומד לעיתים על הכביש ולעיתים על המדרכה. הנאשם אמר לו: “לך לכפרים. אנחנו אחים שלכם, חברים שלכם, עזבו אותנו בשקט”. לדבריו, הוא אמר לנאשם להתפנות מהמקום, אך זה סרב. הוא לא שמע את הנאשם מקלל ולא זוכר שהנאשם ירק עליו.

9.         הוגשה גם הודעת הנאשם במשטרה לאחר מעצרו (ת/1). במסגרתה, ציין הנאשם כי לא קילל את השוטרים אך “יכול להיות” שצעק לעברם “זה אחים שלכם”, “תעזבו אותם”, “משעמם לכם”, “לכו תהיו גיבורים על ערבים”, “כך היטלר היה נוהג” “נאצים”, “כך נאצים היו מתנהגים”, “יש לכם מפקד אחד ותשמעו לו”, כשכוונתו, כך הסביר, הייתה לקדוש ברוך הוא. הנאשם שלל כי חסם את הכביש, אך טען כי עבר בכביש “הלוך חזור אולי פעמיים שלוש”. הוא הכחיש כי ירק על השוטרים. 

10.       הנאשם סיפר בעדותו כי הוא עבד בבית קפה ב”סנטר 1″. ביום האירוע, בשלב מסוים החל רעש והמולה, ולא הייתה עבודה. הוא יצא מ”סנטר 1″ וצפה מהמדרכה הסמוכה בהפגנה יחד עם עובדים נוספים. לאחר מכן הלך למקום מגוריו באותו מועד, בשכונת נחלאות. בדרך הבחין בשוטרים שמכים עצורים, והוא ביקש מהשוטר להפסיק לעשות זאת, כי זו לא דרך ארץ. הוא אישר כי אמר לו שזו “התנהגות של נאצים”, אך שלל כי ירק על השוטרים. בתגובה השוטר יפרח אמר לו שיחכה והם יעצרו אותו. בהמשך השוטרים באו מאחוריו, התנפלו עליו, עקמו את ידיו, תפסו אותו מהצוואר, וקרעו לו את הבגד. לדבריו, לא אמרו לו בגין מה הוא נעצר. הוא שב וציין כי לא הגיע למקום במטרה להפגין, ואך נקלע לשם כשיצא מעבודתו, צפה במתרחש מתוך סקרנות, ולאחר מכן ביקש לחצות את ההפגנה לכיוון ביתו. 

11.       כאמור, למתן עדות התייצב גם חברו של הנאשם, מר בנדיקט, ואולם לא היה בעדותו כדי לשפוך אור על האירוע, שכן הוא לא נכח בו.

דיון והכרעה

תחילה לעניין עבירת ההשתתפות בהתפרעות.

12.       כאמור, לא הייתה מחלוקת כי מדובר בהתפרעות, והמחלוקת הייתה אך בשאלה האם הנאשם נטל חלק בה. אכן, ככלל, אין די בנוכחות אדם במקום בו מתקיימת התפרעות כדי להרשיע בעבירת התפרעות (ראו: ע”פ 5035/09 נאווי נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 14.04.10); ת”פ (מחוזי-י-ם) 12872-03-16 מדינת ישראל נ’ אלקבץ (פורסם בנבו, 5.11.17). ואולם, ייתכנו מקרים בהם הישארות במקום יכולה להיחשב כשהשתתפות בהתקהלות גם למי שנזדמן למקום מלכתחילה באקראי. כך הוא במקרה זה.

13.       נכון אני לקבל את גרסת הנאשם כי לא הגיע במכוון למקום, וכי סיים את עבודתו בבית קפה סמוך ויצא להתבונן במתרחש. ואולם, בשלב כלשהו הוא החליט להצטרף למפגינים. לא ניתן כל הסבר המניח את הדעת, להימצאותו של הנאשם במקום בו נעצר, על אי התנועה שבין שני נתיבי הנסיעה בכניסה לירושלים, במקביל לתחנת הדלק. הנאשם טען כי היה בדרך לביתו, ברם מהכניסה ל”סנטר 1″ שם עמד הנאשם בתחילה, אין כל דרך המובילה לביתו שבשכונת נחלאות העובדת דרך אי התנועה בו הוא נעצר. הנאשם כלל לא היה צריך להימצא מערבית לצומת הרחובות ויצמן וירמיהו, שכן הדרך לביתו עוברת דרך התחנה המרכזית או בסמוך לבנייני האומה. גם אם הייתה לו סיבה כלשהי לחצות את הצומת לכיוון קריית משה, המעבר הוא בצומת ולא מערבית יותר על גבי אי התנועה.

14.       במסקנה זו תומכים גם דבריו של הנאשם במסגרת חקירתו במשטרה כי עבר בכביש “הלוך חזור אולי פעמיים שלוש”. כך לא מתנהג אדם ההולך לביתו. עדותו זו עולה בקנה אחד עם עדויות השוטרים יפרח ופדידה, ששניהם העידו כי הבחינו בנאשם עומד על הכביש עם שאר המפגינים, בשלבים שונים של ההפגנה. התערבותו של הנאשם אל מול השוטרים, עובדה שגם הוא עצמו מודה בה, כמו גם התנהגותו עובר למעצרו, כדלהלן, תומכות אף הן במסקנה, כי בשלב מסוים החליט הנאשם לקחת חלק בהפגנה, שאף לפי דבריו בבית המשפט, הוא ידע כי מדובר בהתפרעות ולא בהפגנה חוקית.

מכאן, לעבירת העלבת עובד ציבור.

15.       כאמור, השוטר יפרח העיד כי הנאשם ירק לכיוונו של השוטר פדידה וקילל אותו: “נאצים”, “בני זונות, איך אתם לא מתביישים? זה אחים שלכם”. אכן, לפי גרסתו הוא עמד מרחק של 6-5 מטרים מהנאשם, מרחק לא קטן בשים לב לכך כי מדובר בהתפרעות קולנית, ואולם עדותו זו נתמכת בעדות הנאשם אשר ציין אף הוא כי אמר לשוטרים כי התנהגותם היא “התנהגות של נאצים”. הוא אמנם שלל את האמירות האחרות וכי ירק אל עבר השוטרים, הוא גם טען כי האמירה נאמרה במיקום אחר מזה עליו הצביע השוטר יפרח, אבל בשים לב לכך כי באמירת המילה “נאצים” הוא מודה, הרי שלא ניתן לומר שהשוטר יפרח בדה את הדברים מלבו.

16.       על מנת שיתקיים יסוד ההעלבה יש להוכיח שהאמירה עומדת בשני מבחנים: המבחן התוכני והמבחן ההסתברותי. מבחינה תוכנית, יש להוכיח כי האמירה היא בגדר “מעשים קיצוניים של פגיעה קשה בליבת כבודו של עובד הציבור”. מבחינה הסתברותית, יש להוכיח כי קיימת ודאות קרובה לכך שמעשה ההעלבה יוביל לפגיעה קשה בתפקודו של השירות הציבורי (דנ”פ 7383/08 אונגרפלד נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 11.07.11)).

17.       אכן, ייתכנו מקרים בהם אמירות, גם אמירות קשות, שנאמרות כנגד עובד ציבור בלהט הרגע, לא יבואו בגדר העבירה של העלבת עובד ציבור. אם בשל תוכן האמירות ואם בשל ההסתברות הנמוכה, כי האמירות שנאמרו בלהט הרגע יהיה בהם כדי לפגוע בתפקוד עובד הציבור (ראו: רע”פ 229/12 כהן נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 16.10.12)). עם זאת, לטעמי, הקריאות המכוערות כנגד שוטר העושה עבודתו, כי התנהגותו היא “התנהגות של נאצים” עומדת בשני המבחנים, התוכני וההסתברותי. מדובר באמירה הנוגעת לליבת כבודו של השוטר העוסק במלאכה המוטלת עליו, ומאחר ואמירות מסוג זה אינן יכולות להותיר בשוויון נפש את מי שהן נקראות לעברו, קיימת  הסתברות כי הדבר יביא לפגיעה בתפקוד השוטרים. כך גם יריקה לעבר עובד ציבור המתלווה לאמירות אלו יש בה כדי להוות העלבת עובד ציבור, שכן מדובר בהתנהגות משפילה ומבזה. הרמב”ם (משנה תורה, הלכות חובל למזיק פרק ג, הלכה ט) פסק על יסוד המשנה (בבא קמא, פרק ח, משנה ו) בנוגע לחיוב בדמי בושת, כי “הבועט בחבירו ברגלו משלם חמשה סלעים, הכהו בארכובתו משלם שלשה סלעים, קבץ אצבעותיו כמו אוגד אגודה והכהו בידו כשהיא אגודה משלם שלשה עשר סלעים. תקע את חבירו בכפו משלם סלע, סטרו על פניו משלם חמשים סלע… רקק והגיע הרוק בבשרו… משלם מאה סלע”. מכאן, כי הבושה והעלבון הנגרמים מהיריקה, הם פי כמה וכמה ממי שמכה באדם.

18.       דא עקא, שעבירה של העלבת עובד ציבור דורשת ביצוע מעשה של עלבון, המתייחסת מעצם מהותה לנפגע העבירה, עובד הציבור שהדברים כוונו כלפיו. העלבון הוא למעשה, דרישה תוצאתית, ועל כן כל עוד לא נקלטו הדברים כלל אצל עובד הציבור, לא יכולה להתעורר אצלו תחושת עלבון, ולא מתקיימים היסודות המקימים את העבירה (ראו: ת”פ (י-ם) 5305/05 מדינת ישראל נ’ אורן (פורסם בנבו, 21.05.09))

19.       מסקנה זו מתבקשת גם נוכח הערך המוגן על-ידי עבירה זו, שהיא אינה כבודו או מעמדו של עובד הציבור כאדם פרטי, אלא השמירה על אפשרות תפקודו התקין של עובד הציבור שכנגדו כוונה ההעלבה ועל תפקודו של השירות הציבורי בכלל (ראו: רע”פ 229/12 בעניין כהן)). אם לא שמע עובד הציבור את דברי העלבון, כיצד תוכל השפלה זו לגרום לפגיעה בתפקודו התקין של השירות הציבורי?

20.       במקרה זה, לפי עדותו של השוטר יפרח, אמירותיו של הנאשם והיריקה כוונו אל השוטר פדידה, והשוטר פדידה כלל לא שם לב לכך. גם השוטר פדידה העיד כי לא שם לב כלל לדברים שנאמרו כלפיו, או לכך שהנאשם ירק לעברו וכי הוא פנה לאחור רק נוכח קריאתו של השוטר יפרח לסייע לו במעצר הנאשם. 

21.       ב”כ המאשימה ביקש בסיכומיו להתייחס לאמירותיו של הנאשם כמכוונים לכלל שוטרי משטרת ישראל. ואולם, לא זו בלבד שהשוטר יפרח, שעל עדותו מבוססת האשמה, אמר במפורש כי הדברים כוונה לשוטר פדידה; אלא שבמקרה זה, לפי עדותו של השוטר יפרח, הנאשם גם לא הבחין בשוטר אחר שכן הוא עצמו עמד מאחוריו, ולא ניתן לייחס אמירה זו כאמירה כללית, שעה שהנאשם כיוון את הדברים לאזניו של השוטר פדידה. לוּ תתקבל טענתו של ב”כ המאשימה, המשמעות עלולה להיות הרשעתו בדין של מי שמתבטא בסגנון חמור ורע כלפי שוטרים, גם במקום בו לא נוכחים שוטרים, ופשיטא כי לא זו כוונת הוראת המחוקק בעבירה זו. 

22.       על כן, חרף אמירותיו המכוערות של הנאשם, אין הן מקימות עבירה של העלבת עובד ציבור בנסיבות מקרה זה, ואני מזכה את הנאשם מעבירה זו.

ובאשר לעבירות של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו.

23.       לא הייתה מחלוקת כי מעצרו של הנאשם היה בדרך בה השוטר יפרח הגיע אליו מאחור, מבלי שהנאשם הבחין בו. הוא חיבק אותו כשהוא מאחורי הנאשם, ואך טבעי כי במצב דברים שכזה, כשהנאשם כלל אינו רואה מי לופת אותו מאחור, הוא ינסה להשתחרר מהאחיזה. משלב זה, או שמא מספר שניות לאחר מכן, מתועד מעצרו של הנאשם (ת/2), ומהסרטון עולה כי הנאשם הובל כשצווארו נלפת על ידי אחד השוטרים, ומי שמנסה למנוע את הובלתו לניידת, הם נוכחים אחרים בהתפרעות. לא ניכר כי הנאשם מתפרע או מנסה בעצמו להימלט מאחיזת השוטר. גם אין כל יסוד לטענה כי הוא ניסה להימלט, כפי שאכן אישרו השוטרים בעדויותיהם. על כן אין מקום להרשיעו בעבירה זו, זאת גם מבלי להתייחס לטענות הנאשם, המוצדקות על פניהם, כי השוטרים לא ידעו להצביע בעדויותיהם, על הצורך במעצרו של הנאשם בהתאם לקבוע בסעיף 23 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ”ו-1996, ולא היה די בעיכובו בהתאם להראות סעיף 23(ג) לחוק; וכי המעצר לא בוצע בדרך הקבועה בסעיף 24 לאותו חוק.       

סופו של יום אפוא, וכאמור בפתיחה, אני מזכה את הנאשם מהעבירות של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו ומהעבירה של העלבת עובד ציבור שיוחסו לו בכתב האישום, ומרשיע אותו בעבירת ההתפרעות שיוחסה לו.

ניתנה היום, ל’ שבט תשע”ט, 05 פברואר 2019, במעמד המתייצבים.

אילן סלע

מצ”ב פסק הדין