עו”ד לירן זילברמן מצא לעצמו נישה חדשה. כל פרקליטה ושוטרת שמגישים נגדם תלונה בנציבות התלונות על המייצגים בערכאות שוכר את שירותיו להגיש בג”ץ נגד הנציבות. ראו בג”ץ 1420/22.
הנה כאן שוטרת שהתפקיד שלה הוא רק להחליט אם לשנות עילות סגירה של תיקי משטרה מ”חוסר ראיות ל”לחוסר אשמה”, החליטה לאיים על עו”ד רפאל ציק שהיא תפתח את התיק המשטרתי נגד החשוד, הלקוח של ציק. נדגיש: אין לה סמכות כזו.
הקצינה ניסתה להשתמט ממתן תשובה לנציבות ואחרי שהסתיימו לה התירוצים רצה להגיש בגץ נגד הנציבות באמצעות לירן זילברמן. הבג”ץ זרק אותה ואת לירן מכל המדרגות.
לירן זילברמן טען שלקצינה לא היתה כוונה לאיים. אבל מה לעשות שהאיום משתמע ממה שהיא כתבה: בגלל שרפאל ציק ביקש לשנות עילה היא מודיעה שהחליטה לפתוח את החקירה נגד הבן אדם, שפירושו של דבר שבמקום שהשם שלו יתנקה מיד, הוא יצטרך לחכות עוד שנתיים שלוש עד שיסתיימו ההליכים של החקירה החדשה.
עוד טען לירן שהקצינה היא לא מייצגת בערכאות כי היא ישבה במשרדה ולא הופיעה בפני ערכאה.
ראו: “ראשית, נטען כי הנציב אינו רשאי לברר את התלונה מאחר והמעשה איננו מעשה של מייצג המדינה בערכאות. באופן ספציפי, טוענת העותרת כי החלטות אשר היא מקבלת במשרדה לא חוסות תחת הגדרת המונח “מייצג המדינה בערכאות” הואיל ומשרד איננו נכלל במושג “ערכאה”, כהגדרתו בחוק נציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, תשע”ו-2016 (להלן: החוק). שנית, נטען כי הנציב אינו רשאי לברר את התלונה מאחר שמדובר במעשה אשר רשות אחרת, במקרה זה קצין תלונות הציבור של המשטרה, מוסמכת לבררו. שלישית, נטען כי הנציב אינו רשאי לברר את התלונה משום שהוא עצמו סבר כי הממונה על העותרת הוא הגורם המתאים לבררה, עת פנה וביקש את התייחסות הממונה על העותרת לתלונה”.
שלושת הטענות הללו של לירן זילברמן הושלכו לפח. קשה שלא לצחוק על הטענה הילדותית שהקצינה “ישבה במשרד” ולא “ישבה בערכאה” עת החליטה מה שהחליטה.
למה הקצינה הזו זכתה ל 2 צ’ופרים שאזרחים רגילים לא מקבלים? א. השם שלה לא הותר לפרסום וב. הזונה לא חטפה הוצאות?
אבישי גרינצייג (כתבלב כושל) מגלובס עשה על זה כתבה. מדוע הוא לא פנה לבגץ להסיר את איסור הפרסום על שמה של השוטרת המושתנת?
כתבה בגלובס של אבישי גרינצייג 25/7/2022.
איום חריג של המשטרה: “ערר על עילת סגירת התיק יוביל לפתיחתו מחדש”
עו”ד שפנה בשם לקוחו בבקשה לשנות עילת סגירת תיק מ”חוסר ראיות” ל”חוסר אשמה”, קיבל מקצינה בכירה את התשובה: “מכיוון שהגשת ערר נוסף, הוחלט לפתוח את תיק החקירה מחדש” • מ”מ נציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות: “חשש לשיקול בלתי ענייני”
אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק. עו”ד רפאל ציק פנה בשם לקוחו בבקשה כי עילת סגירת תיק החקירה נגדו תוחלף מ”חוסר ראיות” ל”חוסר אשמה”. הסיפור קפקאי למדי. בחור ישיבה קיבל כרטיס אשראי מקרוב משפחתו שביקש ממנו לקיים מצוות “השבת אבידה” בתחנת המשטרה. כאשר הגיע הבחור למשטרה, הוא עוכב לחקירה בחשד להחזקת נכס החשוד כגנוב, זאת לאחר שהתברר כי מדובר בכרטיס אשראי גנוב שנמשכו ממנו כספים. הבחור ההמום הכחיש את המיוחס לו, והתיק נגדו נסגר מחוסר ראיות.
לאחר חמש שנים התברר לבחור כי הרישום הפלילי מונע ממנו אפשרויות תעסוקה, והוא הגיש בקשה לשינוי עילת הסגירה. יומיים לאחר מכן דחתה בכירה במערך החקירות של משטרת ירושלים את הבקשה, תוך שהיא מציינת כי קיימות ראיות נגד הבחור, חרף העובדה כי הקצין החליט לסגור את התיק ולא להעמידו לדין בגין החזקת נכס החשוד כגנוב.
עו”ד ציק דרש לקבל את נימוקי הדחייה לצורך הגשת ערר על ההחלטה. בתגובה השיבה לו הקצינה הבכירה כי “במקרה שתרצה לערור שוב, התיק יסוכם כנגדו ויועבר לעיון תביעות ירושלים”.
עו”ד ציק לא נבהל והגיש את הערר, ואכן מספר ימים לאחר מכן השיבה לו הקצינה הבכירה כי “מכיוון שהגשת ערר נוסף, הוחלט לפתוח את תיק החקירה מחדש. בסיום הטיפול בתיק החקירה, התיק יועבר לתביעות ירושלים להחלטתם”. זאת כאמור, חמש שנים לאחר שהתיק בחשד לעבירת עוון כבר נסגר. יש לציין כי לבסוף התביעה המשטרתית אכן שינתה את עילת הסגירה לחוסר אשמה.
עו”ד ציק פנה בתלונה לממלאת-מקום נציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, עו”ד ליעד מאיר-צדר. לטענתו, הקצינה איימה עליו שאם יעז להגיש ערר, הרי שיוגש כתב אישום נגד מרשו. לדבריו, “בדברים אלה יש סחיטה באיומים ואיום ברור על-מנת שלא אערור על החלטת הדחייה. מדובר בהתנהגות מילולית של בכירה במשטרת ישראל – ראש משרד חקירות – אשר מאיימת על עורך דין במדינת ישראל, בכדי שלא יעז להשתמש בסמכות המוענקת לו על-פי דין – לערור על החלטת הדחייה”.
הקצינה התחמקה מבירור התלונה
כאשר ממלאת-מקום הנציב, עו”ד מאיר-צדר, פנתה לקצינה, היא ניסתה בדרכים שונות להתחמק מבירור עובדתי של התלונה. עורך דינה טען טענות שונות בדבר היעדר סמכותה של הנציבות לברר התלונה. אולם המשנה ליועצת המשפטית לממשלה הכריעה כי בסמכותה של הנציבות לברר תלונה בעניינם של קציני חקירות בעלי הסמכה כתובע.
כאשר התבקשה התגובה בשנית, משטרת ישראל הגישה בקשה לקיים דיון נוסף בסוגיית הסמכות, בראשות היועץ המשפטי לממשלה דאז, אשר אימץ בהמשך את עמדת המשנה ליועמ”ש ומסר במהלך הדיון דברים דומים לאלה שנמסרו מפי המשנה לו.
כאשר התבקשה תגובתה בפעם השלישית, הקצינה הגישה עתירה לבג”ץ, אשר נדחתה על הסף. בפעם הרביעית שהתבקשה התגובה, הקצינה העבירה את התייחסותה באמצעות סנגורה.
עורך דינה של הקצינה, לירן זילברמן, טען כי במבט לאחור ניתן היה אולי להסביר את כוונתה של מרשתו טוב יותר, אולם במרווח שבין טענות קשות בדבר איומים וסחיטה באיומים ובין היותו של המענה טומן בחובו ביטוי מעבודת היום-יום של המשטרה – ביטוי שכנראה התפרש לא נכון על-ידי סנגורו של החשוד – המרחק רב.
ממלאת-מקום הנציב, עו”ד מאיר-צדר, קיבלה את התלונה וקבעה כי נפל פגם של ממש בהתנהלות הקצינה. לפיה, דברי הקצינה “עלולים להעלות חשש, ודאי בעיני האדם הסביר, שמא ביסוד ההחלטה לפתוח מחדש את תיק החקירה ולשקול אפשרות העמדתו לדין פלילי, עומד, בין היתר, שיקול בלתי ענייני – עמידת מרשך על זכותו לערור על החלטת הדחייה בעניין עילת הסגירה של התיק, ובהמשך עצם הגשת הערר מטעמו, ומכך ודאי יש להימנע”.
לדברי הנציבה, “העובדה כי הקצינה לא מצאה להורות על חידוש החקירה בתיק עת בחנה את הבקשה לשינוי עילת הגניזה, אך מצאה לעשות כן בעקבות הערר, עלולה לתמוך באפשרות לעיל, היינו כי עצם הגשת הערר היא שהניעה אותה לפתוח מחדש את תיק החקירה”.
ערר על עילת סגירה יטופל תוך שנה
בתוך כך, בעקבות פנייה של עו”ד שמואל הורוביץ שהתבררה בנציבות, החליט המשנה לפרקליט המדינה, עו”ד שלמה (מומי) למברגר, אודות קבועי זמן לטיפול בעררים על עילת סגירת תיקים. עד כה לא הייתה כל הנחייה מחייבת בנושא. בהנחיית המשנה לפרקליט המדינה נקבע כי ההסדרים שחלים על עררים נגד סגירת תיק, יחולו גם על עררים על עילות גניזת תיקים.
בהנחיה נקבע כי “ככל שאין מדובר בעבירות אלימות או מין מסוג פשע, חוות-דעת הגוף הסוגר, בצירוף תיק החקירה ותיק יחידת התביעה, יועברו למחלקת עררים תוך 90 יום לכל היותר מהמועד בו התקבל ביחידה זו הערר”.
עוד נקבע כי ערר על החלטה שלא לשנות עילת סגירה יטופל על-ידי הגוף הסוגר אם הוגש תוך 60 יום מההחלטה. חוות-דעת הגוף הסוגר, בצירוף תיק החקירה ותיק יחידת התביעה, יועברו למחלקת עררים תוך 90 יום.
עוד נקבע כי יש לסיים את הטיפול בערר תוך שנה לכל היותר ממועד הגעת התיק למחלקת עררים, כשמשך זמן לסיום הטיפול בכל תיק ותיק ייקבע על-ידי מנהל המחלקה לפי סוג התיק והיקפו.
לבסוף נקבע כי מנהל מחלקת עררים מוסמך להאריך את מועד סיום הטיפול לכל היותר בשישה חודשים נוספים, מטעמים מיוחדים שיירשמו בתיק הערר. “הארכה נוספת לפרק זמן שייקצב בהתאם לנסיבות תינתן באישור פרקליט המדינה בלבד”.
https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001419101
בתמונה: רפאל ציק מי שהביס את הקצינה ואת לירן זילברמן
להלן פסק הדין:
| בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק |
| בג”ץ 1420/22 |
| לפני: | כבוד השופט נ’ סולברג |
| כבוד השופטת ע’ ברון | |
| כבוד השופט ע’ גרוסקופף |
| העותרת: | פלונית |
| נ ג ד |
| המשיב: | נציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות |
| עתירה לצו על-תנאי ובקשה לצו ביניים |
| בשם העותרת: | עו”ד לירן זילברמן |
| בשם המשיב: | עו”ד מלכיאל בלס |
| פסק-דין |
השופט ע’ גרוסקופף:
לפנינו עתירה למתן צו על תנאי ובקשה לצו ביניים בהן מתבקש בית משפט זה להורות למשיב, נציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, להפסיק בירורה של תלונה אשר הוגשה נגד העותרת, קצינת חקירות במשטרת ישראל, בקשר עם בקשה לשינוי עילת סגירה של תיק משטרתי שטופל על ידה במסגרת תפקידה.
- בשנת 2016 נפתח נגד פלוני, בן 26, (להלן: המתלונן) תיק חקירה משטרתית (פל”א 39331/2016) בחשד לעבירות של הפרעה לשוטר, החזקת נכס חשוד כגנוב, גניבת כרטיס חיוב והונאה בכרטיס חיוב. ביום 27.1.2016 הוחלט שלא להעמיד את המתלונן לדין ותיק החקירה נגדו נסגר בעילה של “חוסר ראיות” בהתאם להוראת סעיף 62(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ”ב-1982 (להלן: החסד”פ).
- בחלוף 5 שנים, ביום 27.4.2021 הגיש ב”כ המתלונן בקשה לשינוי עילת סגירת תיק החקירה, מ”חוסר ראיות” ל-“חוסר אשמה”. על פי האמור בנספחים שצורפו לעתירה, המתלונן מעוניין בעתיד להתנדב במשטרה והוא חושש כי הרישום המשטרתי יסב לו נזק ויהווה כתם על שמו הטוב (להלן: הבקשה לשינוי עילת הסגירה).
- הבקשה לשינוי עילת הסגירה הועברה לטיפולה של העותרת, קצינת חקירות בדרגת רפ”ק המכהנת כראש משרד חקירות באחת מתחנות משטרת ישראל. בחלוף יומיים, ביום 29.4.2021, דחתה העותרת את הבקשה. בהחלטת הדחייה נכתב כי “לציין שיש ראיות כנגד מרשך אך הקצין החליט לסגור לו את התיק ולא להעביר את התיק כנגדו לדין בגין החזקת נכס החשוד כגנוב”. כעבור 3 ימים, ביום 2.5.2021, פנה ב”כ המתלונן וביקש לקבל את נימוקי הדחייה של הבקשה לשינוי עילת הסגירה בעניינו של המתלונן, מן הטעם שההחלטה אינה מנומקת דיה. בד בבד הגיש ב”כ המתלונן בקשה לקבלת רשימת חומרי חקירה לצורך בחינת הגשת ערר על דחיית הבקשה לשינוי עילת הסגירה.
- ביום 3.5.2021, השיבה העותרת לב”כ המתלונן במכתב בן שני סעיפים (להלן: המענה לבקשת ההנמקה). בסעיף השני למענה נכתב כך:
“מכיוון ועל פי החומר כן יש ראיות כנגד מרשך אז לא ניתן לשנות את עילת הסגירה לחוסר אשמה. במידה ותרצה לערר שוב התיק יסוכם כנגדו לדין ויועבר לעיון תביעות ירושלים”.
כבר עתה יצוין כי משמעות הסיפא של הסעיף המובא לעיל היא כי התיק מועבר לבחינת העמדה לדין.
- על המענה לבקשת ההנמקה הגיש ב”כ המתלונן כבר למחרת, ביום 4.5.2021, תלונה לנציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות (להלן: הנציב), בה נטען כי במענה לבקשת ההנמקה מאיימת העותרת על המתלונן שאם יעז להגיש ערר אזי יוגש נגדו כתב אישום, וכי מענה זה עולה כדי סחיטה באיומים שלא להגיש ערר על ההחלטה שלא לשנות את עילת סגירת התיק של המתלונן.
- הנציב פנה ביום 5.5.2021 לראש אגף חקירות ומודיעין במשטרת ישראל וליועצת המשפטית של משטרת ישראל בבקשה לקבל את התייחסותם לנטען בתלונה. כן ביקש הנציב כי הנמענים יתייחסו לשאלה האם לגורם משטרתי המקבל החלטה בדבר גניזה וסגירה של תלונות ותיקי חקירה נדרשת הסמכת מפכ”ל לשמש כתובע כמשמעותו בסעיף 12(א) לחסד”פ.
- ביום 25.5.2021 הגיש המתלונן ערר על דחיית בקשתו לשינוי עילת הסגירה של תיק החקירה. בעקבות הגשת הערר, נשלח ביום 30.5.2021 על ידי העותרת מכתב נוסף לב”כ המתלונן בו נכתב כדלקמן (להלן: המכתב המורה על פתיחת תיק החקירה מחדש):
- לאחר פנייתך הקודמת וההחלטה על דחיית בקשתך לשינוי עילת הסגירה, מכיוון והגשת ערר נוסף, הוחלט לפתוח את […]תיק החקירה מחדש.
- התיק יוזמן מהארכיב בהקדם ויוצמד לחוקר שיסיים את הטיפול בתיק.
- ובסיום הטיפול בתיק חקירה, התיק יועבר לתביעות ירושלים להחלטתם.
יצוין כי מכתב זה לא צורף לעתירה שהגישה העותרת לבית משפט זה. בעקבות קבלת המכתב המורה על פתיחת תיק החקירה מחדש, הגיש המתלונן עדכון לתלונתו לנציב.
- במועד לא ידוע סמוך לאחר מכן, החליט מדור תלונות ציבור ארצי במשטרת ישראל לבחון את התנהלות העותרת, הגם שלא הוגשה על ידי המתלונן תלונה למדור זה או למשטרה. ביום 5.7.2021 השיב קצין מדור תלונות ציבור ארצי של המשטרה (להלן: קצין תלונות הציבור של המשטרה) בשם ראש אגף חקירות והיועצת המשפטית לפניית הנציב. במכתבו של קצין תלונות הציבור של המשטרה לנציב נכתב כי: “בחינת חלופת המכתבים… עולה כי טיפולה של [העותרת] בבקשת שינוי עילת הסגירה, ובמיוחד ניסוח המענה לבקשה, היה לקוי. לא היה מקום לדברי הקצינה כי הגשת ערר על דחיית הבקשה תיענה בהעברת התיק להעמדה לדין. עם זאת, בירור עם הקצינה העלה כי לא היתה לה כול כוונה לאיים בכך על המתלונן או על שולחו.” עוד צוין במכתב כי הומלץ לנקוט בעניינה של העותרת בצעד של הדרכה. בנוסף, במענה לשאלת הנציב בנוגע להסמכת קציני משטרה לגנוז תלונות ולסגור תיקי חקירה נמסר כי לצורך זה האחרון נדרשת הסמכה ממפכ”ל המשטרה לשמש כתובע (כמשמעו בסעיף 12(א) לחסד”פ), עם זאת צוין במכתב כי “הסמכה זו מצומצמת לצורך גניזת תלונות וסגירת תיקי חקירה בלבד, ואין בה כדי להסמיך קציני משטרה כתובעים לצורך ייצוג המדינה בערכאות בכלל ההליכים להם מוסמך תובע” (סעיף 2 למכתב).
- ביום 13.7.2021 פנה הנציב לעותרת בבקשת התייחסות לתלונה שהוגשה עליה. גם פנייה זו לא צורפה לעתירה.
- ביום 10.8.2021 פנה ב”כ העותרת לנציב במכתב בו הועלו טענות בנוגע לחוסר סמכותו של הנציב לדון בתלונה נגד העותרת, וכן בקשה כי הנציב יחדל לאלתר מלדון בתלונה. ביום 10.11.2021 ניתן מענה מפורט לב”כ העותרת, בו נדחו הטענות לחוסר סמכות לדון בתלונה. בין היתר, ציין הנציב במענה מטעמו כי הנושא הועבר לבחינת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (משפט פלילי), עו”ד עמית מררי, שהכריעה כי קציני חקירות בעלי הסמכה כ”תובע” לפי סעיף 12(א) לחסד”פ נכללים תחת הגדרת “מייצג המדינה בערכאות”, ומשכך בפעולותיהם כתובעים הם חוסים תחת סמכות ביקורתה של הנציבות (להלן: עמדת המשנה ליועמ”ש).
- לאחר מסכת התכתבויות נוספת שאינה דרושה לענייננו, הודיע הנציב לב”כ העותרת ביום 17.11.2021 כי הוא משהה את בירור התלונה, ולכן בשלב זה לא נדרשת התייחסות העותרת לתלונה. ביני לביני סיים הנציב דאז, השופט דוד רוזן את תפקידו, ומונתה ממלאת מקום נציב – עו”ד ליעד מאיר צדר. ביום 7.2.2022 הודיעה מ”מ הנציב לב”כ העותרת כי לאחר דיון אצל היועץ המשפטי לממשלה, אשר תמך בעמדת המשנה ליועמ”ש בדבר סמכות ביקורת הנציבות במקרים מסוג זה, הוחלט לחדש את בירור התלונה, והעותרת התבקשה להגיש התייחסותה לתלונה עד ליום 21.2.2022.
- העותרת לא השלימה עם קביעות אלו, וביום 24.2.2022 הגישה את העתירה שלפנינו, ולצידה בקשה לצו ביניים. בעתירה חוזרת העותרת על טענותיה בדבר חוסר סמכותו של הנציב לברר את התלונה. טענת חוסר הסמכות נטענה ביחס לשלושה היבטים: ראשית, נטען כי הנציב אינו רשאי לברר את התלונה מאחר והמעשה איננו מעשה של מייצג המדינה בערכאות. באופן ספציפי, טוענת העותרת כי החלטות אשר היא מקבלת במשרדה לא חוסות תחת הגדרת המונח “מייצג המדינה בערכאות” הואיל ומשרד איננו נכלל במושג “ערכאה”, כהגדרתו בחוק נציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, תשע”ו-2016 (להלן: החוק). שנית, נטען כי הנציב אינו רשאי לברר את התלונה מאחר שמדובר במעשה אשר רשות אחרת, במקרה זה קצין תלונות הציבור של המשטרה, מוסמכת לבררו. שלישית, נטען כי הנציב אינו רשאי לברר את התלונה משום שהוא עצמו סבר כי הממונה על העותרת הוא הגורם המתאים לבררה, עת פנה וביקש את התייחסות הממונה על העותרת לתלונה.
- ביום 26.4.2022 הגיש הנציב את תגובתו המקדמית לעתירה ולבקשה לצו ביניים. בתגובה נטען כי יש לדחות את העתירה על הסף, בהיותה עתירה מוקדמת שהוגשה בטרם ניתנה החלטה בתלונה על ידי הנציב. עוד נטען כי יש לדחות את העתירה גם לגופה משעה שאין ממש בטענות העותרת לחוסר סמכות הנציב לדון בעניינה של העותרת. בין היתר, מציין הנציב כי סעיף 1 לחוק, המגדיר מיהו “מייצג המדינה בערכאות” מונה שש קטגוריות של מייצגים, הראשונה בהם מתייחסת ל”מי שמייצג את המדינה, לפי דין, בהליך המתברר בערכאות”, אולם השלישית הרלוונטית לעיניננו קובעת “תובע כמשמעותו בסעיף 12(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], השמ”ב-1982”. וזאת, הואיל ואין חולק כי לעותרת ניתנה הסמכה כתובעת בהתאם לסעיף 12(א) לחסד”פ.
- למען שלמות התמונה יצוין כי לתגובה המקדמית צורף מכתב מטעם עוזר בכיר ליועצת המשפטית לממשלה מיום 12.4.2022, החוזר על השתלשלות העניינים ככל שהיא נוגעת לעמדת המשנה ליועמ”ש ולעמדת היועץ המשפטי לממשלה דאז. עם זאת הודגש במכתב כי סמכות הנציב משתרעת על שלבים בהם נדרשים קציני חקירות להפעיל את סמכותם כתובעים, אך לא בשלבי ניהול או ליווי החקירה לגופה.
- נוכח האמור בתגובה המקדמית, התבקשה העותרת להודיע האם היא עומדת על העתירה. ביום 11.5.2022 הודיעה העותרת כי היא עומדת על עתירתה והגישה תשובה לתגובה המקדמית. בתשובתה טוענת העותרת כי הנציב אינו מוסמך לברר תלונה אשר החוק איננו מסמיך אותו לבררה, ועל כן נבדל ענייננו מעניינים אחרים בהם לא נדרשה החלטה מנהלית מקדימה בדבר עצם הסמכות לברר תלונה. עוד נטען כי בהתאם לסעיף 16(א)(7) לחוק די בהעברת התלונה לגורם אחר על מנת למנוע מהנציב את המשך בירור התלונה, וכי עמדת המשנה ליועמ”ש והיועמ”ש שגויות.
דיון והכרעה
- לאחר שעיינתי בעתירה, בתגובה המקדמית שהגיש הנציב ובעמדת העותרת לגביה, סברתי כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת היותה עתירה מוקדמת.
- כידוע, בית משפט זה לא יידרש לעתירה המוגשת לפני שקיבלה הרשות המוסמכת החלטה סופית לגופו של עניין (ראו מיני רבים: בג”ץ 8145/19 ד”ר ברי נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 8 (2.1.2020); בג”ץ 9244/20 המועצה המקומית קדימה-צורן נ’ שר הפנים, פסקה 8 (30.6.2021)). זאת מן הטעם שלא מתקיים הבסיס הנדרש לקיום ביקורת שיפוטית על ההחלטה, ואף ייתכן שלאחר שתינתן החלטתה הסופית של הרשות המוסמכת, הדיון בסוגיה יתייתר, ולמצער יביא הדבר לחידוד המחלוקת בין הצדדים וכפועל יוצא לקיום דיון בצורה יעילה יותר (ראו: בג”ץ 3911/21 ק.ל.ע. חברה לניהול קרן השתלמות לעובדים סוציאליים בע”מ נ’ שר האוצר פסקה 7 והאסמכתאות שם (16.03.2022)).
- בענייננו, טרם הוגשה התייחסות העותרת לתלונה, וממילא עוד לא התקבלה החלטה סופית של הנציב בתלונה, באופן המאפשר העברתה תחת שבט הביקורת השיפוטית. ודוק, ההחלטה לבקש את התייחסות העותרת היא בגדר “החלטת ביניים”, אשר אינה מצדיקה דיון בבית משפט זה, בטרם התקבלה החלטה סופית בעניינה (ראו: בג”ץ 11384/05 עמותת אומ”ץ – אזרחים למען מינהל תקין, צדק חברתי ומשפטי נ’ ועדת הכנסת (22.1.2006); בג”ץ 4885/13 רמת דוד – חינוך מיוחד נ’ משרד החינוך, פסקה 21 (4.5.2014)).
- אמנם, פגם בסמכות הרשות עלול להוות חריג לכלל לפיו בית המשפט אינו נדרש לביקורת שיפוטית טרם קיבלה הרשות החלטה סופית לגופו של עניין (ראו: יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ג’ – הביקורת השיפוטית: כללי הסף 1902-1900 (מהדורה שנייה, 2014) (להלן: זמיר, הסמכות המינהלית). חרף האמור, לא כל טענה לפגם בסמכות מקימה, בהכרח את החריג האמור (השוו, למשל: בג”ץ 2352/18 קיבוץ רעים נ’ רשות מקרקעי ישראל, פסקה 2 (29.10.2018); בג”ץ 4490/15 ד”ר וינברג נ’ הרב נסים בן שמעון, ראב”ד (בדימוס), בית הדין הרבני האזורי תל אביב (4.8.2015)). לצורך זה האחרון יש לבחון מגוון שיקולים, למשל: האם יש יסוד לכאורה לטענה כי הרשות המנהלית משוללת סמכות; האם הטיפול על-ידי הרשות המנהלית, עד קבלת החלטה לגופו של עניין, צפוי להימשך זמן רב ולדרוש משאבים מרובים; האם קבלת החלטה על-ידי הרשות המנהלית צפויה לגרום נזק רב, כגון שלילת חירותו של אדם, ועוד (זמיר, הסמכות המינהלית, שם).
- במקרה בו עסקינן עמדת הנציב לפיה הוא פועל בתחום סמכותו אינה חסרת בסיס משפטי, אלא נסמכת, לכאורה, על הוראת החוק, ואף תואמת את עמדת היועץ המשפטי לממשלה. על כן, על פני הדברים ומבלי לטעת מסמרות בדבר, לא השתכנענו כי יש בסיס איתן לטענת העותרת כי הרשות המנהלית פועלת בחוסר סמכות. גם הנזק הטמון בהחלטת הנציב בנסיבות דנן הוא בעל היקף מצומצם, הואיל ועסקינן בבירור תלונה על-ידי נציב תלונות ציבור, ואף משך הזמן והמשאבים הכרוכים בהמשך הטיפול על ידי הנציב אינם על הצד הגבוה. במצב דברים זה, סברנו כי לא מתקיים בעניינו החריג לכלל.
- אי-לכך, דינה של העתירה להידחות על הסף מחמת היותה מוקדמת. הבקשה לצו ביניים נדחית אף היא. לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.
ניתן היום, ב’ בסיון התשפ”ב (1.6.2022).
| ש ו פ ט | ש ו פ ט ת | ש ו פ ט |
להורדת פסק הדין בוורד:
בגצ 1420-22 קצינה אלמונית מבקשת למנוע חקירתה בנציבות תלונות ציבור על מייצגים בערכאות
להלן ההחלטה של נציבות התלונות על מייצגים בערכאות:
10 ביולי, 2022
מספר תלונה: 251/22
תמצית החלטה: החלטת קצינת חקירות בערר על דחיית בקשה לשינוי עילה גניזה ניתנה בחוסר סמכות ועלולה להעלות חשש שמא יסודה בשיקול בלתי ענייני.
סנגור הלין לנציבות אודות התנהלותה של קצינת חקירות במשטרה, אשר במענה לבקשתו לשינוי עילת הגניזה של התיק נגד מרשו, החשוד בתיק, הודיעה לו כי אם יגיש ערר בנושא, התיק נגד מרשו יסוכם לדין ויועבר לעיון יחידת התביעות. בהמשך, ומשהסנגור הגיש ערר, כאמור, הודיעה לו קצינת החקירות כי תיק החקירה נגד מרשו יפתח מחדש, ובסיום החקירה יועבר ליחידת התביעות להחלטתה. הסנגור הוסיף והלין אף על אי בהירות בנוהל המשטרה הרלוונטי לטיפול בבקשות ובעררים לשינוי עילת גניזה של תיקי חקירה.
בהתייחסות המשטרה הובהר, כי טיפול קצינת החקירות בפניות הסנגור היה לקוי וכי לא היה מקום לדברים שנאמרו במסגרתו. עם זאת נטען, כי בירור עם קצינת החקירות העלה, כי לא היתה לה כוונה לאיים על הסנגור או על מרשו. המשטרה הוסיפה וציינה, כי בכוונת
ראש ענף החקירות במחוז לבחון מחדש את בקשת החשוד לשינוי עילת הגניזה של התיק נגדו.
טרם קבלת התייחסות קצינת החקירות לתלונה, עתרה האחרונה לבית המשפט העליון נגד סמכותה של הנציבות לברר התלונה, ועתירה זו נדחתה על הסף מפאת היותה מוקדמת.
בהתייחסות הקצינה לגוף התלונה נטען, בין היתר, כי מקורה הוא בהבנה מוטעית של דבריה. קצינת החקירות, כך טען בא כוחה, לא מצאה לקבל את בקשת החשוד לשינוי עילת סגירת התיק – משלדעתה, התיק כלל ראיות כנגדו – ולפיכך, זו הודיעה לו שאם יערור, היא
תעביר את התיק לבחינת גורם אחר, יחידת התביעות, לצורך קבלת החלטה בו, כפי שאכן קרה לאחר מכן.
במסגרת החלטתה, קבעה מ”מ הנציב, כי נפל פסול של ממש במענה של קצינת החקירות לבקשת הסנגור, וביתר שאת, במסגרת החלטתה בערר מטעמו.
מ”מ הנציב הטעימה, כי אף אם ניתן היה לקבל את עמדת קצינת החקירות, לפיה כל כוונתה הייתה להעביר את התיק לבחינת גוף אחר, משלא מצאה מקום לשנות את עילת גניזתו, הרי שהמעיין במענה שמסרה לסנגור עשוי להבין, כי היא קשרה בין הגשת ערר לצורך שינוי עילת הגניזה, לבין פתיחתו של התיק מחדש נגד החשוד נוכח קיומן של ראיות בתיק. זאת, משהקצינה רשמה במסגרת המענה, ברחל בתך הקטנה, כי “מכיוון ועל פי החומר כן יש ראיות כנגד מרשך אז לא ניתן לשנות את עילת הסגירה ]…[ במידה ותרצה לערר שוב, התיק
יסוכם כנגדו לדין ויועבר לעיון תביעות ]..”.
חמור מכך, משהחשוד, באמצעות הסנגור, אכן מימש את זכותו להגשת הערר, פעלה קצינת החקירות בהתאם לנאמר על ידיה במענה הקודם, והודיעה לסנגור את תוצאות מעשיו:
“מכיוון והגשת ערר נוסף הוחלט לפתוח את תיק החקירה מחדש”.
מ”מ הנציב קבעה, כי דברי קצינת החקירות במענה לבקשה ובהחלטתה בערר עלולים להעלות חשש, ודאי בעיני האדם הסביר, שמא ביסוד ההחלטה לפתוח מחדש את תיק החקירה של החשוד ולשקול אפשרות העמדתו לדין פלילי, עומד, בין היתר, שיקול בלתי
ענייני – עמידת החשוד על זכותו לערור, ומכך ודאי יש להימנע.
מ”מ הנציב הוסיפה וציינה כי העובדה, שקצינת החקירות לא מצאה להורות על חידוש החקירה בתיק עת בחנה את בקשת החשוד לשינוי עילת הגניזה, אך מצאה לעשות כן בעקבות הגשת הערר, עלולה לתמוך באפשרות לעיל. היינו, כי עצם הגשת הערר, כפי שהודיעה לסנגור מבעוד מועד, היא שהניעה אותה לפתוח מחדש את תיק החקירה ולהעמיד את מרשו בפני האפשרות שיוגש נגדו כתב אישום.
כידוע, כך לשון ההחלטה, כללי המשפט המנהלי מורים לרשות הציבורית לשקול במסגרת שיקול דעתה אך ורק שיקולים ענייניים בטרם קבלת החלטה בעניינו של הפרט. קבלת החלטה על יסוד שיקולים לבר ענייניים, כפי שעשויה להצטייר החלטת קצינת החקירות
בערר, טומנת בחובה השלכות רוחביות, משום שיש בה כדי לערער את אמון הציבור בהחלטות של קציני החקירות בתיקים שונים ובפועלה של המשטרה.
בראי המפורט לעיל מצאה מ”מ הנציב כי נפל פגם של ממש במענה ובהחלטה שמסרה קצינת החקירות.
מ”מ הנציב הוסיפה והדגישה, כי אין באמור לעיל כדי לשלול את סמכותה של קצינת החקירות לבחון בקשה לשינוי עילת גניזה של תיק חקירה, או את סמכות הקצין המוסמך לבחון ערר, ולהחליט – לאחר עיון מחדש בתיק – כי יש להורות בו על ביצוע חקירה מחודשת,
שבסופה יועבר התיק ליחידת התביעות, על מנת שזו תשקול העמדה לדין של חשוד.
עם זאת, בנסיבות דנן, החלטת קצינת החקירות בערר לא נשענה, כך נדמה, רק על עיון ענייני בחומר החקירה אלא נסמכה, כך לפי לשונה, על העובדה, כי בניגוד “לעצתה” במסגרת המענה לבקשת נימוקי ההחלטה, “העז” עורך הדין לערור על החלטתה. זאת לא ניתן לקבל.
מ”מ הנציב הבהירה בנוסף, כי לא מצאה לקבל טענת קצינת החקירות, לפיה כלל התנהלותה המתוארת לא גרמה לחשוד נזק, באופן העשוי לעמעם את הפגם שנפל בה. זאת, בין היתר, מאחר שההחלטה לפתוח את תיק החקירה מחדש רק משום בקשתו לערור על
החלטתה לדחות את הבקשה לשינוי עילת הגניזה, כפי ניסוחה, ודאי פגעה באחרון, אשר כבר קיבל הודעה על גניזת התיק נגדו, ולנוכח החלטתה קצינת החקירות, עמד מחדש בפני האפשרות שיועמד לדין אך משום שביקש לעמוד על זכותו לערור.
מ”מ הנציב הדגישה בהחלטתה, כי אף גורמי המשטרה סברו שהתנהלות קצינת החקירות, המתוארת לעיל, הינה לקויה, ולפיכך ציינו בהתייחסותם לתלונה כי בקשת החשוד לשינוי עילת הגניזה תיבחן מחדש, בחינה שנעשתה לאחר מכן והובילה לקבלת הבקשה. כמו כן,
בעקבות הגשת התלונה שבנדון, מצאה המשטרה לבחון את התנהלות קצינת החקירות בפן המשמעתי, ובעטייה, המליצה קצינת תלונות הציבור במחוז, בפני סגן מפקד המחוז, לנקוט בעניינה בצעד של הדרכה, אשר בוצע מספר חודשים קודם למתן ההחלטה דנן.
נוכח המפורט לעיל, לא מצאה מ”מ הנציב לבוא בכל המלצה נוספת בעניינה של קצינת החקירות בגדרי החלטתה.
במסגרת ההחלטה הצביעה מ”מ הנציב על פגם נוסף בהתנהלותה של קצינת החקירות, המתבטא בעובדה כי הלה קיבלה החלטה בערר, חלף העברתו לקצין אח”מ מחוזי, בהתאם להוראות נוהל אח”מ הרלוונטי.
נוהל זה, כך הוטעם, מבחין בין זהות הגורם המחליט בבקשה לשינוי עילת הגניזה של תיק (”הקצין המוסמך”) לזה המחליט בערר על ההחלטה בבקשה הראשונה )”הגורם המקצועי הממונה”(, ולאבחנה זו חשיבות מהותית. עיון בערר על ידי גורם בכיר יותר ו”חדש” – שלא
נדרש קודם לכן לבקשת החשוד לשינוי עילת הגניזה – הוא אשר יכול לאפשר בחינה אובייקטיבית של טענות העורר, ללא חשש לדעה מוקדמת בעניין.
בראי המפורט לעיל קבעה מ”מ הנציב כי קצינת החקירות לא היתה מוסמכת לקבל החלטה בערר שהגיש הסנגור, והיה עליה להעבירו להחלטת קצין אח”מ מחוזי, כפי שעשתה המשטרה עקב הגשת התלונה שבנדון.
מ”מ הנציב הוסיפה והתייחסה לטענת הסנגור בעניין אי בהירותו של נוהל אח”מ הנזכר, והבהירה, כי אם גורמי המשטרה יקפידו על הטמעת הוראות הנוהל בדפוסי עבודתם, ועל יסודן ינתבו את הבקשות והעררים להחלטת הגורמים המתאימים בתוך המשטרה, יהיה
בכך כדי להבהיר את מצב הדברים התקין והחוקי לפיו יש לנהוג.
נוכח האמור לעיל, ומכוח סמכותה לפי סעיף 19 (א) לחוק הנציבות, המליצה מ”מ הנציב לפני ראש אגף חקירות ומודיעין לחדד בקרב כלל קציני החקירות את הוראות הנוהל, בשים לב לאבחנה בין זהות הגורמים המוסמכים לקבל החלטה בבקשה לשינוי עילת גניזה, לבין
אלו המוסמכים להכריע בערר על החלטה כאמור.
להורדה ב PDF
נבתם קצינת משטרה איימה לפתוח תלונה מחדש בגלל בקשה לשינוי עילה לגניזה