עוד מתלוננת שווא נחשפה בבית משפט השלום בתל אביב, ועדיין בפרקליטות ובתביעות המשטרתיות ממשיכים להגיש כתבי אישום נגד גברם על מעשי אונס שלא היו ולא נבראו.  הפעם השופט שמאי בקר לא האמין כהוא זה למתלוננת, ולא רק שהוא לעג לתובע המשטרתי יניב זוסמן, הוא גם כתב ביקורת חריפה מאוד על מחדלי החקירה, ועל הימנעותה של המשטרה מאיסוף ראיות מזכות לטובת הנאשם.  הנאשם וסים סמור שוחרר בו במקום ע”י השופט שמאי בקר.

בתמונה:  התובע המשטרתי יניב זוסמן שספג מהלומה מקצועית קשה, וכפי הנראה בזכות זה יקודם אל על לפרקליטות.

בתיק זה התובע המשטרתי יניב זוסמן הגיש כתב אישום שמי שקורא אותו פשוט מזדזע.  מדובר שם על חטיפה של אישה לתוך יער, איומים, מכות, נשיכות, השלטת אימה ופחד על הבחורה המסכנה, ומה לא.  השופט שמאי בקר ששמע את עדותה של המתלוננת הזו הזדעזע בדיוק להיפך.  הוא לא האמין לה “לא במקל ולא בסרגל” – כלשונו.  מי שקורא את דבריו של השופט שמאי בקר מתרשם מרמת הגועל והתיעוב שחש השופט כלפי המתלוננת הזו ושקריה הבלתי פוסקים.  וסים סמור היה תקוע בכלא 5 חודשים בגלל מעשיות האונס השקריות הללו.

ובמה מדובר?  בחורה תל אביבית בת 36 נדלקה על ערבי בן 30 מאשדוד, וקיימה איתו מעל 30 פעם זיונים בכל תנוחה אפשרית – כולל בדירה של אחותה.  היא הייתה כל כך מרוצה ששלחה לו אין ספור מסרונים בהם כתבה לו שהיא חולה עליו, ושרופה עליו ועל הזין הגדול שלו, שסוף סוף סיפק אותה מינית.  בכל תל אביב לא נמצא בחור אחד שהיה יכול לספק אותה מינית. לילה אחד הוא הגיע אליה, לבקשתה, והם יצאו לפיקניק ביער ליד כוכב יאיר.  בשלב מסויים, בין זיון לזיון, עבר שם רוכה אופניים ודיווח למשטרה שיש נערה במצוקה ביער.  באו השוטרים והחלו לתשאל.

הבחורה נבהלה שעצם החקירות של השוטרים עלולים להגיע אל ההורים שלה, ששונאים ערבים, ולכן היא שללה שהם היו בני זוג, שללה שהגיע אל היער מרצונה כדי לקבל זין ערבי, וטענה שהיא נחטפה בעל כורחה ופעלה מתוך פחד ושיתוק.  למרבה המזל השופט שמאי בקר לא האמין לה בכלל, ואף התפלא מדוע השוטר יניב זוסמן לא גרס את התלונה, ומדוע לא חיפשו השוטרים ראיות מזכות שניתן היה להביאם מכל התחנות בדרך ליער בהם עצרו וסים ובת הזוג היהודיה החרמנית שלו, והיא יכלה לבקש עזרה ולא פנתה לאף אחד.

בנסיבות כאלה הלכת בית המשפט העליון מורה לשופטים לתת למתלוננות בעבירות מין הנחות ראייתיות, ולקחת בחשבון שהן טראומטיות, ולא מסוגלות לזכור שום דבר, ושנשים בכלל הם יצורים חסרי עמוד שדרה שלא יכולות להתנגד, ושהן קופאות ברגע שגבר ניגש אליהן בכלל, ומייד עושות כל מה שהוא מבקש ממנו, כולל תנוחות מין בכל פוזה אפשרית, תחת שיתוק ופחד…..

וכך כותב השופט שמאי בקר:

“שעיתי לאזהרתו של התובע היסודי, וראיתי לנגד עיניי את אזהרת בית המשפט העליון במסגרת ע”פ  1258/03 פלוני נ’ מדינת ישראל פ”ד נ”ח ) 6 ) 625 , שם נקבע כך:

“אכן, יכול שהתנהגותה של מתלוננת בעבירת מין (ואולי גם התנהגותו של מתלונן אחר הנתון במצוקה)  תיראה למשקיפים עליה ממרחק של זמן וממרומי יישוב הדעת ושיקול הדעת של המשקיפים, מוזרה, בלתי הגיונית, בלתי נבונה ואולי אף מטופשת. יכול שאנו, היום, כאן, היינו  נוהגים אחרת… בבואנו להסיק מסקנות מן ההתנהגות, אין אנו עושים זאת בגדר ‘ביקורת התבונה’ שבה, אלא בגדר ניסיון לקבוע אם נעברה עבירה. לעניין זה יש לבחון את מכלול הפרטים של ההתנהגות על רקע נסיבות הפרשה כולן כדי לאתר ולזהות את ההסבר הנכון והאמיתי להתנהגות”.

בחנתי את נסיבות פרשה יוצאת דופן זו על רקע אזהרתו של בית המשפט העליון, ורשמתי לפניי, רשום היטב, כי ישנם אנשים שונים, טיפוסים שונים, מתלוננות שונות ומשונות, ונזהרתי שלא “לשופטן” דרך השאלה – כיצד היה נוהג האדם הסביר באותן הנסיבות. הקפדתי, כך אני סבור, לשאול אם נעברו כאן עבירות, תוך שאני מניח בצד התנהגות שנראית אינה סבירה או בלתי הגיונית, כאמור לעיל.

והנה, במקרה זה, חרף האזהרה המפורשת הנ”ל, וחרף הילוכי הזהיר, על קצות האצבעות ממש ביחס למתלוננת ולתיאוריה והסבריה, באתי לכלל מסקנה כי התנהגותה המוזרה, גרסתה יוצאת הדופן, המעוררת סימני שאלה (גם לשיטת התביעה עצמה) – כל אלה לא יכולים לעמוד, וכפי שיפורט וינומק להלן, לא ניתן לבסס הרשעה, גם לא קרוב לכך בגדר אותה “רצועת ביטחון” הצריכה לחבוק  הרשעה, כדברי בית המשפט העליון – על בסיס עדותה.

להלן כתבה של איתמר לוין בענין:

המשטרה לא בדקה ראיה, שמא חלילה היא תהיה מזכה

השופט שמאי בקר: נאשם בחטיפת בת-זוגו סיפר על עד שראה אותה נכנסת מרצון למכונית איתו – אך המשטרה כלל לא טרחה לפנות אליו  האיש זוכה בשל המחדל ובשל חוסר אמינות המתלוננת

המשטרה נמנעה מביצוע פעולת חקירה שיכולה הייתה לטהר חשוד מהחשדות נגדו, אך לא ביצעה זאת – מחשש שמא אכן יתברר שזוהי ראיה מזכה. כך אומר (7.12.20) שופט בית משפט השלום בתל אביב, שמאי בקר.

בקר זיכה את וסים סמור, אשר הואשם בחטיפתה ובתקיפתה של בת-זוגו, ואשר מוחזק במעצר מזה שישה חודשים. בקר מציין, כי החליט להכתיב את פסק הדין המזכה מיד לאחר שמיעת הסיכומים, בשל הזיכוי ולאור המעצר הממושך. הזיכוי מבוסס בעיקרו על חוסר אמינותה של עדות המתלוננת, לפיה היא ניהלה מערכת יחסים מינית ארוכה עם סמור, אך עשתה זאת מתוך חשש לחייה. כאשר הוכח שהיא שלחה לו מסרונים חמים ואוהבים, טענה האישה שהייתה זו מניפולציה שנועדה להוציא מ-סמור 8,000 שקל שלטענתה היה חייב לה.

בקר מראה, כי למתלוננת היו עוד ועוד הזדמנויות להימלט מידיו של סמור באירוע בו כביכול חטף אותה. הוא מדגיש, כי היה ער לכך שייתכנו גרסאות תמוהות בנסיבות כאלו, אך גם בהתחשב בכך – סיפורה אינו מתיישב עם ההיגיון ונותרות בו תהיות קשות שלא קיבלו מענה. בין היתר מציין בקר, כי המתלוננת לא נמלטה גם כאשר סמור שקע בשינה לאחר שקיימו יחסי מין; לא נמלטה גם כאשר לדבריה חששה לחייה; ולא נמלטה כאשר נותרה לבדה במסעדה.

לכך מוסיף בקר את מה שהוא מתאר כ”מחדל חקירתי היורד לשורש תיק זה”. הוא מתאר: “הנאשם מסר בחקירתו ובבית המשפט כי ממש בשלב הראשוני של ‘החטיפה’, עת פגש את המתלוננת מתחת לביתה, ראה אותם שכן של המתלוננת, ולו שיער לבן ושני כלבים, והוא מהקומה השביעית, כך הנאשם. הנאשם גם מסר כי אותו שכן ראה אותו ואת המתלוננת מתגפפים ברכב, בניגוד גמור לטענה של המתלוננת כי הוא נכנס לרכב תחת איומים.

“לא צריך להיות שרלוק הולמס בכדי לאתר את השכן חובב הכלבים, ששיבה זרקה בשערו. נכנסים לביתה של המתלוננת, לוחצים על כפתור המעלית, ובפנים לוחצים ‘7’, והנה יכולה הייתה המשטרה למצוא ראייה, אולי מזכה, רחמנא לצלן. המשטרה לא עשתה דבר עם המידע האמור, מידע שיש בכוחו כדי לזכות הנאשם, כדי לקחת את טיוטת כתב האישום ולגורסה לאלתר”.

בקר ממשיך: “הראיה שלא נאספה כאן היא כזו שלא מקימה ספק סביר באשמת הנאשם, אלא שהיא מושכת את הקרקע מתחת לכל כתב האישום. ודוק: הרי אם נכנס הנאשם בשמחה ובששון לרכבה של המתלוננת, תוך שהוא מתגפף עימה, לעיניו המשתאות של השכן שהוציא את כלביו לטיול, האם היינו מגיעים עד הלום? האם היה מוגש כתב אישום? ברור שלא. על כן, נוכח המחדל החקירתי יוצא הדופן הזה, גם נוכח המחדל החקירתי הזה, שהוא ‘מחוזק’ ביחס לקריטריונים שנקבעו בפסיקה, אין ספק בלבי כי יש להכריז, מניה וביה, על זיכויו של הנאשם”.

בקר דוחה את טענת המדינה, לפיה היה על סמור להביא לעדות את אותו שכן. הוא מיישם את פסק דינו של בית המשפט העליון וקובע: “במשפט הפלילי החובה לחקור ולאסוף ראיות רלוונטיות מוטלת בראש ובראשונה על רשויות האכיפה. תפקידן של המשטרה והתביעה איננו להאשים חשודים או להרשיע נאשמים, אלא לאסוף ראיות לצורך חשיפת האמת. במקרה דנן, לא עמדה המשטרה במשימה זו, בהיבט השכן שלא נחקר.

“יכולתו של נאשם לזמן אדם לעדות ולחקור אותו, בישראל, קמה רק בשלב המשפט עצמו ולא לפני כן. ניתנת האמת להיאמר, אם בכלל, ואם בפרט בתיק זה – מדובר במשימה בלתי אפשרית. יתאר נא הקורא את וסים סמור, הנאשם, דופק על דלתו של השכן בקומה 7, אומר לו – ערב טוב, אני הנאשם בתיק החמור שהוגש זה עתה, ואני סבור שיש בכוח עדותך לסייע; התוכל לעזור? וכל מילה נוספת – רק גורעת”. את המדינה ייצג עו”ד יניב זוסמן, ואת סמור – עו”ד אבו סייף.

https://m.news1.co.il/Archive/001-D-434727-00.html

המשטר הציוני בישראל מסוכן ביותר לגברים, בין אם הם יהודים או ערבים.  כל רשויות אכיפת החוק מתנהלים ככת פמינאצית שלהוטה להקיז דמם של גברים ולהעליל על גברים עלילות שווא שלא היו ולא נבראו.

: