אבא גרוש בשם יורם ישראל דורון התקשר לער”ן – אלה שמפרסמים שהם הכתובת הראשונה לעזרה נפשית למי שרוצה למות.
האבא שוחח עם מתנדב וטוען שנפלט לו שהוא רוצה (“למרבה הפלא”) “לגמור עם גרושתו”. ער”ן מייד הזמינו לו משטרה כדי לעצור אותו ולמחרת הוא נעצר עד תום ההליכים.
התובע המשטרתי צוריאל שגב הידוע בניבזיותו ואין ספור כשלונותיו תפר פה תיק, וחטף הפסד צורב.
צוריאל שגב תפר לאבא מעצר 5 חודש עד שהשופט שמאי בקר זיכה
השופט שמאי בקר זיכה. אבל לא לפני שהגבר הזה ישב במעצר ארוך (וכעת אולי אף בא לו למות יותר מהפעם הקודמת) וכאשר הוא ביקש פיצוי על המעצר הנוכל שמאי בקר זרק אותו מכל המדרגות.
לאבא הגרוש הזה קוראים יורם ישראל דורון והוא ישב במעצר עד תום ההליכים. זה אומר שכל משך המשפט שלו הוא ישב בכלא!!! ביום 11.11.2018 הוגש כתב אישום. ביום 31/3/2019 שמאי בקר זיכה אותו. זה אומר שהוא ישב במעצר 5 חודשים על פארש!
לכן המלצה שלנו (בהתאם למה שלמדנו מבית המשפט הציונאצי): מי שרוצה למות, אל תתקשרו לער”ן (ער“ן זו לא עזרה ראשונה נפשית בטלפון ובאינטרנט (ע”ר). ער”ן יעזרו לכם (אם עדין לא הבשלתם) שתמותו.
מי שמועל באמון ומזמין משטרה בשל שיחת תרפיה נפשית למניעת התאבדות, בעצם רוצה שתמותו – במשטרה או בשב”ס.
לנוחיות הקוראים: ער“ן עזרה ראשונה נפשית בטלפון ובאינטרנט (ע”ר 580030047). העמותה מגלגלת מחזור של 16,000,000 ש”ח בשנה. המדינה משלמת להם 4.2 מיליון ש”ח בשנה. יש להם 33 עובדים ו 1,400 “מתנדבים”.
רוצים להתאבד? צוות ער”ן עושה כסף על חשבונכם
בתמונה: דוד קורן מנכ”ל ער”ן – אישיות מסוכנת למי שרוצה להתייעץ על אובדנות. מועל באימון המטופלים והמתייעצים. מרוויח 400,000 ש”ח בשנה!!!!! בטח שהוא לא רוצה להתאבד עם משכורת כזו!!!! המנהלת המקצועית מקבלת 300,000 ש”ח בשנה, וגם מנהל תפעול וכספים. מנהלי סניף ומנהלי קשרי קהילה מקבלים 200,000 ש”ח בשנה.
אלה שמות חברי הועד:
להלן כתבה מאתר תקדין:
ביהמ”ש זיכה גבר שהתקשר לער”ן ואמר שהחליט “לגמור את גרושתו”
בית משפט השלום בת”א זיכה גבר שהואשם באיומים, לאחר שהתקשר לעמותת ער”ן ואמר למתנדב בין היתר כי החליט “לגמור” את גרושתו. למרות שקיבל את גרסת המתנדב באשר לתוכן השיחה, שוכנע השופט כי השיחה, שארכה מעל לחצי שעה, הייתה לצורך שיתוף במצוקה ו”שחרור קיטור” בלבד מצד הנאשם ועל כן אין הדברים מהווים איום
נגד הנאשם הוגש כתב אישום שייחס לו עבירת איומים. על פי הנטען בכתב האישום, בנובמבר 2018, בשעת לפנות בוקר, התקשר הנאשם לעמותת “ער”ן” לעזרה נפשית, שם שוחח עם מתנדב מטעמה ומסר לו כי הגיע להחלטה נחושה “לגמור” את גרושתו, ולשם כך “שוחח עם עבריינים רציניים שיכולים לבצע את העבודה מאחר ואין לו מה להפסיד”. עוד הוסיף הנאשם כי “היה אדם נורמטיבי אך כיום הוא פרופסור לפשע”.
בדיון שהתקיים כפר הנאשם בעובדות כתב האישום וטען באמצעות באת כוחו כי לא איים אלא סיפר מה שעל ליבו. בין לבין, דחה בית המשפט את בקשת ההגנה לבטל את כתב האישום מטעמים של צדק, וקבע כי הבקשה תוכרע לאחר שמיעת הראיות בתיק.
העד המרכזי מטעם התביעה היה המתנדב ששוחח עם הנאשם. מדובר בפרופסור מן המניין באוניברסיטת קליפורניה שבלוס אנג’לס, רופא במקצועו המומחה ברפואת אם ועובר ועובד בבית החולים “אל קמינו” שבמדינת קליפורניה. המתנדב סיפר שהיה בעת הרלוונטית מתנדב בער”ן משך כשנה וחודש, לאחר שעבר תקופת “חונכות” עם פסיכולוג מאבחן מטעם העמותה, ותפקידו היה לקלוט שיחות מהפונים אליה כמתנדב מן השורה.
המתנדב העיד כי שיחת הטלפון של הנאשם התקבלה כשיחה בלתי מזוהה אך במהלך השיחה אמר לו הנאשם בטעות את שמו הפרטי. לדבריו, השיחה ארכה 34 דקות וכמה שניות, והנאשם שיתף אותו בפרטי סכסוך הגירושין בינו לבין גרושתו ועל “ניסיון קודם” שהיה לו לדבריו לפגוע בה. לדברי המתנדב, הנאשם אמר לו כי היה בדרך להרוג את הגרושה, מצויד ב”סכין גדולה” אותה כינה גם “פגיון”, וכי בחקירתו במשטרה בקשר לאותו אירוע אמר לחוקרים כי הוא רצה “לחתוך אותה לחתיכות” ולעשות ממנה “קוביות”, ושהוא “ישחט”. עוד טען המתנדב כי הנאשם אמר לו כי הוא נשפט בעקבות המקרה וריצה את עונשו בכלא מעשיהו, משם השתחרר “לא מזמן”.
בכל הנוגע לאיומים מושא כתב האישום, העיד המתנדב כי המתנדב סיפר לו כי במהלך מאסרו הגיע למסקנה שהוא רוצה “לגמור” את גרושתו וכי פגש “אנשים עבריינים מאוד רציניים” בכלא, שיודעים לבצע דברים כאלה. לדברי המתנדב, הנאשם המשיך לומר שהכוונה שלו היא לפגוע בה כאשר לא היה ברור האם הוא בעצמו יבצע את זה או שהוא יבקש מאותם הגורמים שהוא הכיר בכלא שיבצעו את הדבר. בהמשך, בעקבות התראתו של המתנדב, הצטרפה לשיחה פסיכולוגית על מנת לספק סיוע מעמיק יותר מזה של המתנדב.
הנאשם, כאמור, טען כי פנה לעמותת ער”ן אך כדי למצוא מזור למצוקתו וכי לא הייתה לו כוונה לאיים על איש. גם בחקירתו הנגדית חזר על כך שלא השמיע דברי איום, לא אמר למתנדב שהגיע למסקנה כי עליו “לגמור” את גרושתו, אלא רק שיתף אותו בהצעה שקיבל מחבריו בכלא. לשאלת התובע בקשר לאמירה עליה העיד המתנדב, שלפיה אמר לחוקר במשטרה כי “ישחט” ו”יחתוך לקוביות” את גרושתו, הסביר הנאשם כי משום שהיה במצוקה נפשית גדולה פנה למיון פסיכיאטרי ואמר לפסיכיאטרית כי עדיף שתאשפז אותו מאחר שהוא בסערת רגשות גדולה.
השופט שמאי בקר זיכה את הנאשם מיד לאחר שמיעת סיכומי הצדדים. בנימוקי הזיכוי ציין השופט כי המשפט הישראלי מכיר בכך שאם פלוני מאיים באוזניו של אלמוני כי יפגע בצד שלישי, הרי הוא יוחזק כמי שעבר עבירת איומים. בכל הנוגע לסיטואציה של יחסי מטפל-מטופל, בפסיקת בית המשפט העליון לא נסתם הגולל על האפשרות להגיש כתב אישום בגין איומים של מטופל נגד צד שלישי המושמעים באוזני מטפלו, אולם המסר שעלה הוא שהגשת כתבי אישום כגון דא תהא במשורה, אולי אף כחריג ממש.
במקרה הנוכחי, שוכנע השופט כי תיק זה אינו בא בגדר אותם חריגים שכן לא התגבש היסוד הנפשי אצל הנאשם, לפיו התכוון להפחיד או להקניט את המתנדב. השופט הבהיר כי הנחת היסוד היא כי דבריו של המתנדב בכל הנוגע לתוכן השיחה הם את לאמיתה, שכן אין לו כל אינטרס להעליל או להפליל את הנאשם, והגם שכתב האישום מייחס לנאשם איום על המתנדב, הרי שמדובר באיום “משפטי”, רחוק יחסית, כזה שאינו פוגע בהנחה שהמתנדב הוא אובייקטיבי ביחס לעדותו אודות הנאשם והדברים ששמע מפיו. כמו כן, המתנדב הותיר בעדותו רושם של אדם רגוע ושקול, אל מול אדם כואב ופגוע, שנמצא בסערת רגשות שהביאה אותו להתקשר לער”ן בארבע בבוקר.
על אף האמור, שוכנע השופט כי הטעם בגינו התקשר הנאשם היה אך ורק רצונו לפרוק את מצוקתו הנפשית, “לשחרר קיטור” – בתום לב ובכנות, ולאורך כל השיחה לא הייתה לו כוונה או מודעות ברמת הסתברות גבוהה כי אמירותיו עלולות להפחיד או להקניט את המתנדב. בעניין זה התייחס השופט לנסיבות ביצוע השיחה, שבוצעה כאמור בשעה 4 וחצי לפנות בוקר בעת שהנאשם שהה בבית מכרו ושנתו נדדה, וכן תוכן השיחה, שארכה מעל חצי שעה שבמהלכה גולל הנאשם באוזני המתנדב את סיפורו האישי, שיתף אותו במצוקה שנגרמה לו וסיפר לו בכאב את תחושותיו ממצבו.
גם העובדה כי ה”איום” עלה רק בסיפא לשיחה, מעיד לדעת השופט כי הנאשם חש שהשיחה עומדת לקראת סיום ולכן הקצין את הנושא כדי לגרום למתנדב להישאר עוד קמעה על הקו. השופט הוסיף עוד כי על פי ההיגיון, ניסיון החיים והשכל הישר, ניתן להבין כי הנאשם לא התקשר לער”ן על מנת להפחיד מתנדב אנונימי בכך שיפגע בגרושתו, אותה אין המתנדב מכיר, ואין כל סיבה או טעם שהנאשם יצפה כאפשרות קרובה לוודאי שאמירה זו עלולה להפחיד את המתנדב.
לדברי השופט, כשאדם מאיים על זולתו הוא מצפה לתגובה מסוימת, קרי להפחיד או להקניט את קולט האיום, אולם כשהנאשם יודע כי השיחה אנונימית, כי הוא עצמו יוותר עלום, וכי גם המתנדב אינו מזוהה – קשה מאד להניח כי הכוונה הייתה להפחיד או לאיים. צוין, כי הדין אמנם לא שולל קיומו של איום במצב כזה, אולם ברי שמדובר בחריג, קל וחומר כאשר “שיחת האיום” צבועה כולה בצבעים טיפוליים של פלוני המתקשר לער”ן, ושוטח משך דקות ארוכות את צרותיו ומכאוביו, ורק לבסוף – אולי כדי למנוע את סיום השיחה – הוא מקצין לכלל מלל שיש בו להבהיל את שומעו.
עוד הוסיף השופט כי הוא מאמין למתנדב כי בהחלט נבהל מדבריו של הנאשם, אולם יכול אדם להשמיע דברים קשים, מבהילים, ויכול שומעם להבהל ואף לחוש מאוים סובייקטיבית, ועדיין – לא תהא זו עבירה. גם מבחינה הומניטרית, ציין השופט, כאשר השומע הוא מתנדב בער”ן, עמותה המגדירה עצמה כמי ש”מעניקה שירות הומניטרי, המציע עזרה ראשונה נפשית בטלפון ובאינטרנט, תוך הקפדה גמורה על סודיות ועל אנונימיות” , הרי שכל הדברים הקשים שאומר מוסרם, אפילו ייראו בהקשר אחר כאיומים – הם לא איומים מבחינה משפטית והומניטרית כאחד.
לבסוף ציין השופט כי על בית המשפט והתביעה הכללית להימנע מדיכוי אמירות מסוג זה אלא להגן עליהן ולחסותן תחת חופש הביטוי, בין היתר בכדי למנוע “אפקט מצנן”, על השמעת תחושות של מצוקה וייאוש, שאחריתו עלולה להביא להתפרצות אלימה בפועל, תחת “אלימות דיבורית”.
הנאשם זוכה מהעבירה שיוחסה לו. המדינה יוצגה בהליך ע”י עו”ד צוריאל שגב, מחלק תביעות ת”א. הנאשם יוצג ע”י עו”ד ענבר קינן מהסנגוריה הציבורית.
להלן הכרעת הדין של שמאי בקר (הזיכוי):
שמאי בקר זיכוי אבא במצוקה התקשר לערן והם תפרו לו תיק איומים
ההחלטה על אפס פיצויים בגין 5 חודשי מעצר שווא
והנה עוד החלטה של השופט שמאי בקר בתיק זה. ההחלטה מטופשת ברמות על אבל היא משקפת את הקו המחשבתי של השופטים. הנאשם שזוכה דרש פיצוי על המעצר שווא כי הוא זוכה.
בכל מדינה מתוקנת, הכלל אמור להיות מאוד פשוט: זוכית, זכית! כלומר אם יש זיכוי צריך להיות פיצוי. אם תשאלו כל אדם ברחוב מה צריך להיות החוק הוא יגיד אותו דבר: מי שישב לשווא בכלא, צריך לקבל פיצוי.
במקרה זה צוריאל שגב, הנבלה המוטנפת אפילו דרש לתקוע את האבא הגרוש הזה בכלא במעצר עד תום ההליכים…. (ובל נשכח… מדובר ב”עבירה” לכאורית שאין לה ראיות, לא בטוח שזה מה שנאמר, והאישה בכלל לא ידעה שהגבר הזה מת לחסל אותה). התברר שלא היתה עבירה ולא היתה סיבה למעצר. מבחינתו הפיצוי צריך להיות אוטומטי.
תקראו בהחלטה איך שמאי בקר עושה שמיניות באוויר כדי לא לפסוק פה פיצויים.
נזכיר ששמאי בקר בעצמו נעצר בפברואר 2016 בחשד למעשים מגונים בישבן של ביתו בת ה 4, בנוכחות עדה מהימנה ורהוטה, העוזרת לגננת. הוא הושעה מעבודתו ל 4 חודשים, השופטת עינת רון הוציאה צא”פ על שמו והנהלת בתי המשפט הוציאה אותו ל”שבתון” בשכר. בסוף הוחזר לעבודה והפרשה הושתקה.
לאור כל האמר יש לציין כי אם יבוא הקב”ה ויחסל את הגרושה של יורם ישראל דורון, אנחנו נפתח בקבוק שמפנייה.
להלן ההחלטה בענין מחיקת הבקשה לפיצוי על מעצר שווא:
בית משפט השלום בתל אביב – יפו ת”פ 22881-11-18
לפני כבוד השופט שמאי בקר
המבקש: יורם ישראל דורון
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
המבקש על ידי ב”כ עו”ד מתן פרידמן
המשיבה על ידי ב”כ עו”ד צוריאל שגב
ה ח ל ט ה
בקשה לקבלת פיצוי בגין מעצר של מי שזוכה בדין לפי סעיף 80 לחוק העונשין, התשל”ז-1977 (להלן: הבקשה ו – חוק העונשין, בהתאמה).
ביום 11.11.2018 הוגש כתב אישום נגד המבקש במסגרתו יוחסה לו עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.
על פי עובדות כתב האישום, ביום 6.11.2018 בשעה 04:35 לערך, התקשר המבקש לעמותת ער”ן, ושוחח עם מתנדב מטעמם.
במהלך השיחה מסר המבקש למתנדב שהוא הגיע להחלטה נחושה “לגמור” את גרושתו, ולשם כך “שוחח עם עבריינים רציניים שיכולים לבצע את העבודה מאחר ואין לו מה להפסיד”, ועוד הוסיף כי – “היה אדם נורמטיבי אך כיום הוא פרופסור לפשע”.
המבקש נעצר למחרת, ביום 7.11.2018, לצרכי חקירה, עד ליום 11.11.2018, אז הוגש נגדו כתב האישום; בהמשך, ביום 30.1.2019 נעצר המבקש עד תום ההליכים.
ביום 5.12.2018 כפר המבקש באשמתו וטען כי הוא לא איים, אלא סיפר את “מה שעל ליבו” ומעבר לכך הוסיף גם כי “המלים הכתובות פה לא נאמרו”
לאחר ניהול המשפט זוכה המבקש, ביום 31.3.2019, מהמיוחס לו בכתב האישום (הכרעת הדין המשלימה נתנה ביום 31.4.2019).
ביום 30.10.2019 הוגשה הבקשה דנא; על פי האמור בה – “התובע הסביר יכול היה להבין בקלות יחסית את נסיבות התיק… ולהבין שהיסוד הנפשי איננו מתקיים בתיק דנן…”; עוד נכתב בבקשה, בין היתר, כי: “התביעה התנהלה בחוסר תום לב… התעקשות התביעה להגשת כתב האישום ומעצרו של הנאשם עם תום ההליכים איננה סבירה ואפילו ניתן לומר בזהירות הנדרשת לא פחות משערורייתית”.
ביום 9.12.2019 התביעה הגישה את תגובתה לבקשת המבקש; התביעה טענה, בין היתר, כי תשובתו של המבקש לכתב האישום יצרה “פער עובדתי” שדרש ליבון, וממילא ההגנה לא טענה, אלא רק ב”שלב מתקדם” כי המבקש נעדר יסוד נפשי. התובע הדגיש עוד, כי הראיות והנסיבות שהיו בפני התביעה בזמן הגשת כתב האישום הצדיקו את הגשתו.
ביום 29.12.2019 הוגשה תגובת המבקש, וביום 27.5.2020 התקיים דיון בבקשת המבקש, במסגרתו חזרו הצדדים על עיקר עמדתם והשלימו קמעה בעל פה; המבקש מסר באותו דיון כי מעצרו החמיר את מצבו הבריאותי, שממילא אינו תקין.
לאחר שבחנתי את הבקשה, את הנסיבות הרלוונטיות, ושמעתי את הצדדים ואת המבקש עצמו, באתי לכלל מסקנה כי דינה של הבקשה להידחות.
סעיף 80 (א) לחוק העונשין קובע כך:
“משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה… בסכום שייראה לבית המשפט…”.
בית המשפט העליון התייחס במסגרת ע”פ 853/19 מור נ’ מדינת ישראל (ניתן ביום 7.11.2019) לעילות המצוטטות לעיל, כך :
“העילה הראשונה: ‘אין יסוד להאשמה’ – במסגרת העילה הראשונה נקבע כי יש לבחון באופן אובייקטיבי האם התשתית הראייתית שהונחה בפני התביעה הקימה ‘סיכוי סביר להרשעה’, כלומר האם ‘תובע סביר וזהיר היה מגיע למסקנה שיש מקום להגשת כתב אישום’ (ראו: עניין כהן, בפסקה 12).
הרף שקבעה הפסיקה למבחן זה הוא מחמיר, כך שיידרש להוכיח כי כתב האישום הוגש ללא בסיס, כלומר בשל זדון, חוסר תום לב, רשלנות חמורה או אי-סבירות מהותית ובולטת … מטבע הדברים, ניתן לצפות כי הנסיבות החמורות שעליהן נסבה עילה זו אינן צפויות להיות שכיחות…
העילה השנייה: ‘נסיבות אחרות המצדיקות זאת’ – עניינה של העילה השנייה הוא עוול שנגרם לנאשם שזוכה, הגם שמלכתחילה היה יסוד להגשת כתב אישום נגדו. בעיקרו של דבר, השיקולים הרלוונטיים לעילה זו הם בעיקר הנזקים שנגרמו לנאשם והיקף הפגיעה בזכויותיו החוקתיות… בהקשר זה הובהר כי העילה נוסחה באופן עמום במתכוון, על מנת להקנות לבית המשפט שיקול דעת רחב ביחס למכלול הנסיבות שעשויות לבוא בפניו…”.
אין עילה לפיצוי המבקש
ראשית, אין המדובר במקרה דנא על אדם ללא רבב שהתקשר למוקד ער”ן בבקשה לעזרה, והמשטרה ככה סתם, Out of the blue, החליטה לחוקרו ולהעמידו לדין.
אדרבא: המבקש היה בעל עבר פלילי רלוונטי בעבירות איומים והטרדה, ולא סתם איומים והטרדה – אלא כלפי אותה הגרושה ממש שנזכרה בדברים המאיימים לכאורה שאמר למתנדב ער”ן, כאמור בכתב האישום. יתרה מזו: המבקש ריצה מאסר בפועל בגין מעשיו אלה, והוא השתחרר מבית הסוהר רק חודש טרם השיחה למוקד ער”ן, שהיא במוקד כתב האישום.
בנוסף, נגד המבקש היה תלוי ועומד מאסר על תנאי בגין העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, כתוצאה ממעשיו כלפי גרושתו.
טרם הגשת כתב האישום עמדו, איפוא, לנגד עיני התביעה, בין היתר, עברו הפלילי של המבקש (החשוד), יחד עם עדות המתנדב שסיפר אודות ה”איומים” ששמע, לשיטתו.
פשיטא, כי הגשת כתב אישום בנסיבות אלה היא סבירה בהחלט.
שנית, על מנת לברר את שאלת אשמתו של המבקש, התחייבה שמיעת ראיות; התביעה לא היתה יכולה לקבוע מראש וטרם ניהול המשפט, כי המבקש נעדר יסוד נפשי, כפי שנקבע בהכרעת הדין, או אף כי קיים ספק בהתקיים היסוד הנפשי אצלו.
הכרעת הדין המזכה התבססה, בין היתר, על נסיבות שיחתו של המבקש עם המתנדב, ניתוח תוכן השיחה (כפי שעלה מעדותו של המתנדב), עיתוי ה”איום” במהלכה, ועוד. חלק ניכר מהדברים שנאמרו באותה השיחה יכולים היו בהחלט להתפרש לכאן או לכאן.
רק לאחר בירור הדברים לעומק, במהלך ניהול ההוכחות, ניתן היה לקבוע ממצאים עובדתיים, אשר לאורם עלתה המסקנה כי לא הוכח כדבעי קיומו של היסוד הנפשי הנדרש לעבירת האיומים אצל המבקש.
למעלה מן הצורך אוסיף עוד, כי אף על פי פסיקת בית המשפט העליון בבש”פ 749/19 פלוני נ’ מדינת ישראל (ניתן ביום 3.2.2019), פסק דין שעליו הסתמך בית המשפט לעת זיכויו של המבקש, בין היתר, נקבע כי שאלת התגבשותו של היסוד הנפשי בעבירות איומים שנעברו לכאורה במהלך קבלת טיפול נפשי תיבחן בכל מקרה לגופו.
במילים אחרות, אין “כלל פסיקתי” שלפיו כל אמירה העלולה להתפרש כאיום לכאורה שנמסר באוזנו של מטפל הוא חף מכוונה פלילית; כל מקרה – לגופו שלו.
לא זו אף זאת. המבקש כפר בחלק מעובדות כתב האישום, וטען כי האמירות שתוארו שם כלל לא נאמרו על ידו; גם מטעם זה לא היה מנוס מלקיים משפט, על מנת לברר – ראשית חוכמה – מה היו העובדות לאשורן.
שורה תחתונה, שלא רק שהיה גם היה יסוד להאשמת המבקש, אלא שהתביעה פעלה באופן סביר.
לא ראיתי “נסיבות אחרות המצדיקות מתן פיצויים” למבקש, אף לא אחת כזאת.
התביעה התנהלה באופן תקין וראוי, כאמור, ולא מצאתי להתייחס לשלל טענות המבקש בדבר התנהלותה הקלוקלת של גרושתו, לשיטתו, ועוד טענות רבות מן הגורן ומן היקב, שאין בינן ובין נסיבות המצדיקות מתן פיצוי ולא כלום.
אשר על כן, הבקשה נדחית.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב תוך 45 ימים.
ניתנה היום, י”ח סיוון תש”פ, 10 יוני 2020, בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים בבקשה.
מדי נ דורון שמאי בקר אין עילה לפיצויים
