מדוע יאיר לפיד לא חושב שמערכת המשפט רקובה ומושחתת?  התשובה נעוצה אי שם בזמן ההתנתקות כאשר הוא היה כתב ידיעות אחרונות, תחת העורך ניר חפץ, והוא כתב דברי דיבה משמיצים נגד חייל צה”ל וחטף תביעת לשון הרע.

החייל “חננאל” סירב ללחוץ יד לרמטכ”ל ויאיר לפיד עשה ממנו קרקס בלשונו החדה והמתחרזת.  השופט משה סובל יצא מגדרו כדי לחלץ את לפיד מלשון הרע, קיבל את הערעור של יאיר לפיד והוציא אותו בלי כלום….

בשנת 2007 יאיר לפיד כתב מאמר בידיעות אחרונות ולעג בו על חייל צה”ל, שקיבל אות הצטיינות מנשיא המדינה, אבל סירב ללחוץ ידו של הרמטכ”ל בגלל הפינוי האלים מגוש קטיף.  הסבא של החייל חטף שברון לב ונפטר.

יאיר לפיד כתב על החייל הזה מאמר רווי שנאה ולגלוג.  הוא כתב שהסבא היה חולה סרטן והיה מת במילא.  הוא כתב כל מיני חרוזים שמתחרזים לשמו של החייל “חננאל” כדי להלעיג אתו ולבייש אותו.

הנה עוד כמה מהדברים שיאיר לפיד כתב על החייל:

הסביר לכולם שסבו, ברוך סרוסי ז”ל, שהיה תושב גוש קטיף, מת משברון לב בשל ההתנתקות. אלא שבשיחה פרטית שניהל איתו אלוף אלעזר שטרן, ראש אגף משאבי אנוש של צה”ל, התברר שהסבא היה דווקא חולה סרטן סופני שמצבו הידרדר והלך שנתיים לפני שמישהו שמע את המילה ‘פינוי'”….”זהו ניצול ציני ומחריד של טרגדיה אישית, אבל נדמה שהסמל הסורר התאהב כל כך במעמדו החדש כקדוש שהוא סירב להקשיב'”.

“הוא פשוט לא הצליח להחזיק את עצמו, ובאמת ‘השכינה דיברה דרכו’ כפי שהסביר בצניעות רבה”….”הוא תיכנן את זה. למעשה הוא תיכנן אפילו להביא איתו אלבום של תמונות מהפינוי ולדחוף אותו לרמטכ”ל שלו מן המארב, כך שאפשר לרדת כבר עכשיו מהשטות הזאת של הספונטניות, כי זה לא המקרה”.

“ואילו חשבתי לרגע שחננאל המזלזל הוא מקרה פרטי, סתם בחור עצבני במיוחד שאותו לא חנן האל בעודף תבונה, אולי לא היינו נדרשים לכל העניין. אלא שיותר ויותר חננאלים מתגלים בזמן האחרון…. הכוונה היא לכל אלה שברגע שהמדינה לא מתנהגת כמו שהם אוהבים, מיד מודיעים לנו שהם לא חוגגים את יום העצמאות, ולא מתגייסים, ולא אומרים תפילת ‘הלל’, ומקימים את מדינת יהודה, ובהזדמנות זאת גם זורקים שני בקבוקי תבערה על חיילים ושוטרים בחברון”.

“אם מישהו לא מוכן לייצג אותנו בבית הנשיא ביום העצמאות, אנחנו לא מכריחים, רק שלא יתפלא אם מדיחים אותו, לא רק מהחטיבה אלא גם מחיינו”.

בנוסף לקטעים אלו, מופיעים במאמר תארים שונים המתחרזים “החייל הסובל חננאל”; “החייל המתפתל חננאל”; “חננאל המשתולל”; “חננאל הגואל”; “חננאל המקלל”; “סמל חננאל המתגולל”; “חננאל המתנפל”; “חננאל המטרלל”; “חננאל המתערפל”; “חננאל המחלל”; “הסמל הסורר”; “חננאל המתפלל”; “חננאל המזלזל”; “חננאל המחלחל”.

חננאל תבע את יאיר לפיד, ניר חפץ, אנון מוזס וידיעות אחרונות.

בבית משפט השלום השופט עודד שחם קבע כי 3 מהביטויים מהווים לשון הרע.

בערעור לבית משפט מחוזי השופט משה סובל כתב שאין פה שום לשון הרע.

משה סובל כתב שיאיר לפיד הוא עיתונאי אחראי ולכן מותר לו להכפיש

לדברי השופט סובל יאיר לפיד זכאי ל”הגנת “העיתונאות האחראית”.   “לפי הגנה זאת, יוצרו של חיבור בעל אופי עיתונאי, שיש בו עניין ציבורי משמעותי, ואשר קדמה לו עבודה עיתונאית זהירה ואחראית, נושא בחובה מוסרית או חברתית לפרסם חיבור זה, לצורך תחולת הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע, המוענקת למי שעשה פרסום בתום לב שעה ש”היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום”. חיבור העונה על דרישות אלו ייהנה אפוא מהגנת תום הלב גם אם תוכנו אינו אמת”.

“בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנדון, בהן נודעת לסוגיה הנדונה במאמר חשיבות ציבורית מרובה על רקע ההקשר והחריגוּת יוצאת הדופן של התנהגות התובע, סבורני כי די במאפיינים שנסקרו לעיל כדי לראות במאמר בכללותו תוצר של עבודה עיתונאית אחראית. ואם כך, מתקיימת בנתבעים גם דרישת סעיף 15 לחוק שהפרסום נעשה בתום לב, שהרי “ממילא אם ישכנע המפרסם כי פעל בהתאם לסטנדרט של ‘עיתונות אחראית’, קשה לשער מצב שבו ייקבע כי נהג שלא בתום לב”.

הבחינה הסובייקטיבית צריכה להתמקד בעיקר בשאלה האם המפרסם האמין שהפרסום הינו אמיתי” (השופטת (בדימ’) ארבל, פסקה 6). כאמור, במקרה שלפנינו התשובה לשאלה זאת היא בהן מוחלט.

לדברי סובל, יאיר לפיד  כתב את חרוזי כש”הוא מאמין אמונה כנה, אמיתית ומלאה” בכך שהחייל עשה מעשה חמור ובעייתי מאוד, נהג בצורה מעליבה וחצופה כלפי הרמטכ”ל, וביזה את צה”ל ומדינת ישראל…. (יאיר לפיד) האמין בתום לב באמיתות המסקנה העובדתית אותה כתב במאמרו”; וכן “לא שוכנעתי כי הנתבע התכוון לפגוע בתובע, קל וחומר באופן בלתי מידתי, כי לא האמין באמיתות דבריו, או כי הדברים (אשר ממילא אינם טיעונים שבעובדה) לא היו דברי אמת”.

לדברי השופט: “המאמר עוסק באירוע חריג ביותר שהתרחש בטקס ממלכתי ביום העצמאות במשכן הנשיא, אל מול פני האומה, תוך הפרת כללי הטקס מצד חייל זוטר שעמד מול הרמטכ”ל, וזאת כביטוי של מחאה מצד אותו חייל נגד ההתנתקות שהתרחשה מספר חודשים קודם לכן ועוררה מחלוקת ציבורית ופוליטית עזה. אירוע שכזה הנו בעל חשיבות ציבורית רבה, אף בהנחה שהתובע, שעמד במרכז האירוע, אינו אישיות ציבורית”.

צפו כאן את יאיר לפיד מראיין את חברתו מירב מיכאלי קסטנר על זה שהיא מוטרדת מינית:

https://youtu.be/rL0RrHNkC2c

וכאן מירב מיכאלי עושה ביאיר לפיד מעשה זממים ובולעת לו שפיך.

להלן פסק הדין בערעור – השופט משה סובל:

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

בפני כב’ השופט משה סובל

ע”א 3209/09

ע”א 3271/09

המערערים בע”א 3209/09
המשיבים בע”א 3217/09  1. חננאל רחמים מגד דיין
2. אילה דיין
נגד
המשיבים בע”א 3209/09
המערערים בע”א 3217/09

1. יאיר לפיד

2. ניר חפץ

3. ארנון מוזס

4. מו”ל ידיעות אחרונות

פסק דין

1. לפניי שני ערעורים, שהדיון בהם אוחד, על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב’ השופט עודד שחם) שניתן ביום 22.2.09 בת”א 6062/07, בתביעת לשון הרע שהגישו המערערים בע”א 3209/09 (להלן – התובעים) נגד המערערים בע”א 3217/09 (להלן – הנתבעים).

כפי שהבהרתי בהחלטתי מיום 20.11.13, ראיתי לעכב את מתן פסק הדין בערעורים עד למתן פסק דין בבית המשפט העליון בדנ”א 2121/12 פלוני נ’ דיין-אורבך. פסק הדין בדיון נוסף זה ניתן ביום 18.9.14.

המאמר

2. התביעה נסובה על מאמר מפרי עטו של מערער 1 בע”א 3217/09 (יאיר לפיד; להלן – הנתבע), שהתפרסם ביום 12.5.06 במסגרת המוסף “7 ימים” של עיתון “ידיעות אחרונות”. המאמר התייחס לאירוע שהתרחש ביום העצמאות, 3.5.06, במשכן נשיא המדינה. מערער 1 בע”א 3209/09 (להלן – התובע), ששירת אותה עת כחייל בשירות סדיר בצה”ל, הוזמן לקבל באותו היום אות הצטיינות מידי נשיא המדינה והרמטכ”ל. לאחר ששמו הוכרז, ניגש התובע אל הבמה, הצדיע לרמטכ”ל, לחץ את ידי הנשיא, קיבל ממנו תעודת הצטיינות, וביקש מהרמטכ”ל להימנע מלחיצת ידו. התובע לא לחץ את ידו של הרמטכ”ל, ועזב את הבמה. המניע לכך נעוץ בעובדה שסבתו של התובע ושניים מדודיו ובני משפחותיהם פונו מגוש קטיף במסגרת תכנית ההתנתקות.

3. במאמר, שכותרתו “החייל האמיץ חננאל“, ביקר הנתבע את התנהגות התובע. בכתב התביעה פורטו הביטויים מתוך המאמר, המהווים לטענת התובעים לשון הרע:

בפסקה השביעית נאמר כי התובע “הסביר לכולם שסבו, ברוך סרוסי ז”ל, שהיה תושב גוש קטיף, מת משברון לב בשל ההתנתקות. אלא שבשיחה פרטית שניהל איתו אלוף אלעזר שטרן, ראש אגף משאבי אנוש של צה”ל, התברר שהסבא היה דווקא חולה סרטן סופני שמצבו הידרדר והלך שנתיים לפני שמישהו שמע את המילה ‘פינוי’“. בהמשך נכתב כי אלוף שטרן אמר לתובע “שזהו ניצול ציני ומחריד של טרגדיה אישית, אבל נדמה שהסמל הסורר התאהב כל כך במעמדו החדש כקדוש שהוא סירב להקשיב’“.

בפסקה השמינית נשללה גרסת התובע לפיה “הוא פשוט לא הצליח להחזיק את עצמו, ובאמת ‘השכינה דיברה דרכו’ כפי שהסביר בצניעות רבה“. נטען כי התובע “כבר היה שם קודם” כאשר הגיע למשכן הנשיא בבוקרו של יום האירוע והשתתף בחזרה לקראת הטקס, במהלכה לא טעה בכללי הטקס “כי הוא תיכנן את זה. למעשה הוא תיכנן אפילו להביא איתו אלבום של תמונות מהפינוי ולדחוף אותו לרמטכ”ל שלו מן המארב, כך שאפשר לרדת כבר עכשיו מהשטות הזאת של הספונטניות, כי זה לא המקרה“.

בפסקה התשיעית נכתב: “ואילו חשבתי לרגע שחננאל המזלזל הוא מקרה פרטי, סתם בחור עצבני במיוחד שאותו לא חנן האל בעודף תבונה, אולי לא היינו נדרשים לכל העניין. אלא שיותר ויותר חננאלים מתגלים בזמן האחרון. אני לא מדבר פה, חלילה, על אלה שבאמת פונו מבתיהם מרצועת עזה – במקרה שלהם מדובר בטרגדיה אישית וציונית, וגם הטיפול המתמרח בעניינם אינו מוסיף לנו כבוד; הכוונה היא לכל אלה שברגע שהמדינה לא מתנהגת כמו שהם אוהבים, מיד מודיעים לנו שהם לא חוגגים את יום העצמאות, ולא מתגייסים, ולא אומרים תפילת ‘הלל’, ומקימים את מדינת יהודה, ובהזדמנות זאת גם זורקים שני בקבוקי תבערה על חיילים ושוטרים בחברון“.

בפסקת הסיום נאמר כי “אם מישהו לא מוכן לייצג אותנו בבית הנשיא ביום העצמאות, אנחנו לא מכריחים, רק שלא יתפלא אם מדיחים אותו, לא רק מהחטיבה אלא גם מחיינו“.

בנוסף לקטעים אלו, מופיעים במאמר תארים שונים לצד שמו הפרטי של התובע, המתחרזים (בדרך כלל) עם שמו: “החייל הסובל חננאל“; “החייל המתפתל חננאל“; “חננאל המשתולל“; “חננאל הגואל“; “חננאל המקלל“; “סמל חננאל המתגולל“; “חננאל המתנפל“; “חננאל המטרלל“; “חננאל המתערפל“; “חננאל המחלל“; “הסמל הסורר“; “חננאל המתפלל“; “חננאל המזלזל“; “חננאל המחלחל“.

פסק הדין של בית משפט קמא

4. בפסק הדין נקבע כי בעת האירוע היה התובע במעמד של אישיות ציבורית – אם כי מוגבלת לעניין הנדון – בכך שבחר ביוזמתו שלא ללחוץ את ידו של הרמטכ”ל במעמד ציבורי מובהק, אל מול פני האומה, וזאת על רקע תכנית ההתנתקות שעוררה מחלוקת ציבורית עזה. משכך, ולנוכח המבחנים שנקבעו בפסיקה לפיהם פרשנותו של ביטוי כלשון הרע נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות-נורמטיביות של האדם הסביר, תוך החלת שיקולים של מדיניות משפטית ומתן משקל להיותו של הנפגע דמות ציבורית, בחן בית משפט קמא את הביטויים עליהם נסובה התביעה. מסקנתו הנה שחלק מהביטויים אינם מהווים כלל לשון הרע כהגדרתו בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ”ה-1965 (להלן – חוק איסור לשון הרע). כך לגבי האמור בפסקה התשיעית של המאמר, באשר לאותו “בחור עצבני במיוחד שאותו לא חנן האל בעודף תבונה“, ולאותם “יותר ויותר חננאלים” ה”מתגלים בזמן האחרון” כשהם נוהגים בחוסר כבוד למדינה וזורקים בקבוקי תבערה על חיילים ושוטרים בחברון. נקבע כי קריאת המאמר כמכלול מלמדת בבירור שהנתבע לא ייחס לתובע את התכונות האמורות אלא הביע דעתו שהתנהגות התובע משקפת דפוס של התנכרות למדינה כאשר החלטותיה ופעולותיה אינן לרוחו של אדם זה או אחר, באופן שקיים מכנה משותף בין הימנעות התובע מלחיצת יד הרמטכ”ל לבין פעולות ההתנכרות למדינה ולסמליה המפורטות בפסקה זו. אשר לפסקת הסיום של המאמר, דחה בית המשפט את טענת התובעים לפיה יש במילים “רק שלא יתפלא אם מדיחים אותו, לא רק מהחטיבה אלא גם מחיינו” משום קריאה לפגיעה פיזית בתובע ואף לרצח. הובהר כי מדובר בקריאה להדרה נורמטיבית של התובע בגין התנהגותו.

גם החרוזים שהוצמדו במאמר לשמו הפרטי של התובע, סווגו על ידי בית המשפט כיוצאים מגדר לשון הרע, חרף האפשרות לפרש את חלקם, במבחן האדם הסביר, כביטויים שליליים שהשימוש הסאטירי בהם לא היה מוצלח. בעניין זה הוזכרה העובדה שמדובר בביטויים סאטיריים שהועלו במסגרת טור דעה שכתב הנתבע, וכי ז’אנר הכתיבה בתחום זה דורש להימנע מפירוש מילולי של הביטויים, המהווים כלי ספרותי שתכליתו לחדד את המסר העולה מן המאמר, להבדיל מאמצעי להצגת תוכן עובדתי. לא כל שכן כאשר המאמר דן בפעולה של התובע, בכובעו כדמות ציבורית, במסגרת המגרש הציבורי ובסוגיה הנטושה במחלוקת ציבורית ואידיאולוגית חריפה. במצב כזה מוצדק לפרוס הגנה מיוחדת לחופש הביטוי במסגרת הדיון הציבורי, כך שאחריות בגין לשון הרע לא תוטל אלא במקרים חריגים בהם השימוש לרעה בחירות הביטוי חצה את סף הסיבולת. סף זה לא נחצה במקרה הנוכחי, חרף הקונוטציה השלילית הנלווית לחלק מהחרוזים. בית המשפט הוסיף כי בכל מקרה, עומדת לנתבעים לגבי כינויים מתחרזים אלה הגנת תום הלב, מאחר שהשימוש בהם במאמר נעשה במסגרת הבעת דעה על פעולה אותה ראה הנתבע, בתום לב ובכנות גמורים, כאקט תוקפני ומעליב הפוגע קשות באחד מסמליה של המדינה (הרמטכ”ל) ובלגיטימיות של צה”ל, ושיש בו משום מתן ביטוי פומבי למחאה פוליטית בניגוד לפקודות הצבא וערכי היסוד של צה”ל. מקום בו מדובר בהבעת דעה בנושא השנוי במחלוקת ציבורית עמוקה, כפי שהדבר הוא במקרה דנן, מתיישב תום הלב עם ביטויים חריפים בהרבה מאלה שעשה בהם שימוש הנתבע במאמר. ממילא עומדת לו לגבי ביטויים אלה חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע, שכן הפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין.

5. לעומת ביטויים אלה, מצא בית המשפט במאמר שלושה ביטויים המהווים לשון הרע: ראשית, האמור בפסקה השביעית באשר לשימוש הציני שעשה התובע בפטירת סבו, תושב גוש קטיף, “משברון לב בשל ההתנתקות” בעוד שבמציאות מצבו הסופני של הסבא הלך והתדרדר שנתיים לפני תכנית ההתנתקות. נקבע כי מאחר שהמאמר מייחס לתובע אמירת דברים העולים כדי שימוש בלתי ראוי בזכר סבו ובנסיבות פטירתו, יש בכך להטיל בתובע דופי ממשי ולפרסם עליו לשון הרע, חרף היותו איש ציבור בהקשר הנדון. שנית, האמור בסופה של הפסקה הנזכרת, לפיו במהלך השימוע שנערך לתובע אצל ראש אגף משאבי אנוש בצה”ל, אלוף אלעזר שטרן, הטיח הלה בתובע כי הוא עושה במות סבו ניצול ציני ומחריד, אך התובע מצדו “התאהב כל כך במעמדו החדש כקדוש שהוא סירב להקשיב“. בית המשפט הסביר כי דברים אחרונים אלו שיוחסו לתובע, מהווים שילוב של עובדות ושל פרשנות הבאה להסביר את התנהגותו הנטענת בשימוע בפני האלוף שטרן, תוך נטייה להציג את התובע כבעל תכונת אישיות של מגלומניה. לפיכך, יש בהם משום לשון הרע. שלישית, האמור בפסקה השמינית לפיו התובע הסביר כי “השכינה דיברה דרכו” ותכנן להביא עמו לטקס במשכן הנשיא אלבום תמונות מהפינוי ולדחוף אותו לרמטכ”ל מן המארב. האמירה “השכינה דיברה דרכו”, המובאת במאמר כציטוט מפיו של התובע – שמצדו מכחיש כי אמר את הדברים – מייחסת לו תכונות של מגלומניה, ואפשר שאף מידה של ניתוק מהמציאות. התכנון להבאת האלבום לטקס, שגם בו כופר התובע, מייחס לו הימנעות בכוונה תחילה מלחיצת ידו של הרמטכ”ל. לפיכך יש גם בשני אלה משום לשון הרע בהתאם למבחנים החלים בנדון.

6. מכאן עבר בית המשפט לבחינת קיומן של הגנות לביטויים המהווים לשון הרע. מסקנתו היא שלהוציא ביטוי אחד – בו הנתבע ייחס לתובע את מתן ההסבר: “השכינה דיברה דרכו” – חוסים יתר הביטויים הפוגעים תחת הגנות תום הלב הקבועות בסעיף 15(4) ובסעיף 15(6) לחוק איסור לשון הרע. הגנת סעיף 15(4) מתייחסת ל”הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות“. הגנת סעיף 15(6) מתייחסת ל”בקורת… על פעולה ש[הנפגע] עשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת – הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה… פעולה“. לפי קביעת בית המשפט, הגנת סעיף 15(4) חלה במקרה זה, שכן המאמר מביע דעה על התנהגותו של התובע בטקס חיילים מצטיינים, המהווה התנהגות בשירות הציבור, ועל אופיו, מעשיו או דעותיו של התובע כפי שלדעת כותב המאמר התגלו באותה התנהגות. הגנת סעיף 15(6) חלה לנוכח עיסוקו של המאמר בפעולה שהתובע עשה בפומבי, בטקס חיילים מצטיינים, אל מול פני האומה כולה, תוך הבעת דעה של הכותב באשר לאופיו, מעשיו או דעותיו של התובע כפי שהתגלו באותה פעולה. בית המשפט לא התעלם מכך שאותם ביטויים במאמר המהווים לשון הרע, משלבים בתוכם, בד בבד עם הבעת הדעה, גם מסקנות עובדתיות. אלא שהפן של הבעת הדעה הוא הדומיננטי בביטויים אלה, ובנסיבות אלה קיימת תחולה להגנות הנזכרות, ובלבד שתיאור ההתנהגות המיוחסת לנפגע יתייחס לעובדות נכונות. עם זאת, בדומה להגנת “אמת דיברתי” בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, גם ההלכה הנזכרת סויגה בכך שהגנת תום הלב לא תישלל רק בשל כך שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש. אשר למרכיב של הבעת הדעה הכלול בדברים, הוזכרה ההלכה הדורשת הימנעות מרבית מהתערבות של בית המשפט בסגנון של ביקורת עיתונאית, גם אם זו נעשית בדרך של לעג וסאטירה, ומהשלטת סטנדרטים של נימוסים וטעם טוב בגדרה. בהתאם לעקרונות אלה, נבחנו בפסק הדין כל אחד מהביטויים במאמר המהווים לשון הרע.

7. לגבי האמירה בפסקה השביעית, אודות השימוש שעשה התובע בפטירת סבו משברון לב בשל תכנית ההתנתקות, הפנה בית המשפט לאמירות התובע בכתב התביעה, בחקירה הנגדית, בשימוע אצל ראש אגף משאבי אנוש ובראיון מח”ט, בהן קשר באופן עקבי בין פטירת הסב לבין ההתנתקות, חרף העובדה שהסב נפטר ממחלת הסרטן. נקבע כי בנסיבות אלה, הפרשנות המופיעה במאמר, לפיה מדובר בניצול ציני של פטירת הסב, הנה פרשנות לגיטימית – אף כי לא בלעדית – של העובדות המוכחות. ממילא, ומאחר שהפרסום לא חרג בהקשר זה מן הסביר, חוסה הוא תחת חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע.

כך גם לגבי האמור בסיפא של הפסקה השביעית, לפיו התובע “התאהב כל כך במעמדו החדש כקדוש שהוא סירב להקשיב” לדברים שאמר לו האלוף שטרן בדבר הניצול הציני והמחריד של מות סבו. בית המשפט ראה בדברים אלה שילוב של עובדה (מעמדו החדש של התובע כקדוש) ופרשנות או הערכה (התאהבות התובע במעמד זה המסבירה את עמדתו בשימוע אצל האלוף). אשר לעובדה, נקבע כממצא מוסכם כי לאחר האירוע במשכן הנשיא קיבל התובע פרס ותעודה לאות שבח על התנהגותו בטקס. בית המשפט היה נכון להניח כי גילוי הלגיטימציה החברתית להתנהגותו של התובע, כפי שהוא נלמד ממתן הפרס והתעודה, אינו מגיע כדי הפיכתו לקדוש. אלא שלשון גוזמה זו עדיין לא חרגה מגבולות הסביר, וזאת בשים לב לכך שהדברים נכתבו בז’אנר של טור דעות, בנושא השנוי במחלוקת ציבורית, ובהתייחס למעמדו של התובע כדמות ציבורית בהקשר הנדון. כך, גם אם הנתבע למד על גילויי האהדה לתובע מתוך פרסומים בכלי תקשורת שונים, וגם אם אותם פרסומים לא היו ידועים לנתבע בעת פרסום המאמר. אמנם אילו היה הנתבע פונה לתובע לפני הפרסום ומברר עמו את הדברים, כי אז אפשר שהיה מתחוור לו שהתובע גילה יחס מסויג לפרס ולתעודה שניתנו לו. אלא שבנסיבות העניין, בשים לב לכך שמדובר במאמר שעניינו הבעת דעה, ומאחר שעובר לפרסום היו בפני הנתבע חומרים המלמדים בפירוט רב על העמדה אותה מסר התובע לפורומים צבאיים שונים בסוגיות שבמחלוקת, אין באי-הפנייה המוקדמת אליו כדי ללמד על חוסר תום ליבו של הנתבע, מה גם שנמצא בסיס לעיקרי העובדות הנטענות במאמר. בית המשפט נתן משקל לכך שהטענה בדבר יחסו החיובי של התובע לתגובה האוהדת לפעולתו, לא הובאה במאמר כטענה עובדתית אלא כהשערה בלבד, וכן לכך שמשקלה התוכני במאמר הנו אגבי ובלתי-משמעותי בהקשר הספציפי. לפיכך גם לגבי טענה זאת עמדה לנתבעים חזקת תום הלב שבסעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע.

הגנת תום הלב הוענקה גם לאמירה בפסקה השמינית, בדבר התכנון שהיה לתובע להביא עמו לטקס אלבום תמונות מהפינוי ולמסור אותו לרמטכ”ל. נקבע כי באמירה זו נכלל פרט לוואי שגוי שלא גרם לפגיעה של ממש. המשגה הוא בכך שאמו של התובע (תובעת 2), ולא התובע, היא זו שתכננה להביא עמה לטקס את האלבום. יחד עם זאת, התובע הגיע לטקס כשבכיסו מכתב בנושא ההתנתקות המופנה לרמטכ”ל, אותו תכנן למסור לרמטכ”ל לאחר שילחץ את ידו. בית המשפט מצא דמיון בין המשמעות של ההצטיידות במכתב לבין המשמעות של ההצטיידות באלבום, מנקודת המבט של המסקנה העובדתית לה טען הנתבע במאמר בדבר התכנון המוקדם שהיה לתובע לבצע בזמן הטקס פעולה הצהרתית. בנסיבות אלה, יש לראות בטעות שנפלה במאמר (אלבום במקום מכתב) כמתייחסת לפרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש, וככזאת אינה שוללת את הגנת תום הלב. בהקשר זה הוזכרו עוד הודעות דובר צה”ל וראש אגף משאבי אנוש, אשר היו בפני הנתבע בעת כתיבת המאמר כפרסום רשמי ומוסמך של הצבא, בהן נאמר כי התובע תכנן מראש את פעולתו. על יסוד ראיות אלו ואינדיקציות עובדתיות נוספות, קבע בית המשפט כי המסקנה שהתובע פעל בטקס במשכן הנשיא באופן מתוכנן, סבירה יותר מהמסקנה ההפוכה בדבר העדר תכנון מוקדם מצדו. בנוסף, הנתבע האמין בתום לב באמיתות המסקנה. משכך, ומאחר שהפרסום לא חרג בנסיבות המתוארות מן הסביר, חלה גם כאן הגנת תום הלב.

8. הביטוי היחיד לגביו נשללה ההגנה מצוי בשלוש מילים הנכללות בפסקה השמינית, לפיהן התובע הסביר את הימנעותו מלחיצת יד הרמטכ”ל בכך ש”השכינה דיברה דרכו“. נקבע כי מאחר שהדברים הובאו במאמר בתוך מירכאות, לצד המילים “כפי שהסביר בצניעות רבה“, הרי ההבנה הסבירה היחידה שלהם היא כשל ציטוט מילולי מפיו של התובע. אמירת הדברים הוכחשה על ידי התובע, ולא הוכחה על ידי הנתבעים. מדובר בטענה עובדתית שאינה נכונה, המייחסת לתובע תכונות של מגלומניה ואולי אף ניתוק מן המציאות. הטענה עומדת על רגליה שלה ואינה פרט לוואי, ולפיכך פרסומה אינו יכול לחסות תחת הגנה של אמת בפרסום או של הבעת דעה. אף לא ניתן לעגן את ההגנה בכך שלגבי אמירות פוגעניות אחרות במאמר נשללה מהתובע עילת תביעה בגין לשון הרע. הטעם לכך הוא שהמשפט הישראלי אינו מתיר לפרסם טענה עובדתית כוזבת הפוגעת בשמו הטוב של אדם גם אם יש למפרסם יסוד להטיל דופי באותו אדם.

9. בבואו לקבוע את גובה הפיצוי המגיע לתובע בגין העובדה שהמאמר ייחס לו את האמירה “השכינה דיברה דרכו“, יצא בית משפט קמא מההנחה שפרסום הדברים לא הסב לתובע נזק ממון. בית המשפט מנה שיקולים לכאן ולכאן באשר לגובה הפיצוי אותו ראוי לפסוק לתובע ללא הוכחת נזק: מצד אחד, מדובר בפרסום בעל מימד עובדתי שנעשה בלא בדיקה ממשית של העובדות העומדות בבסיסו, במוסף סוף השבוע של העיתון הנפוץ ביותר בישראל. כמו כן, הנתבעים לא הסתפקו בעצם הפרסום אלא ניהלו לגביו הליך משפטי בלא שהייתה בידם הגנה ממשית, ובכך הגבירו את נזקו של התובע. מצד שני, הפרסום לא פגע בצורה חמורה בשמו הטוב של התובע, והאמירה הפוגעת אינה אלא משפט קצר בתוך טור רחב יריעה, שאינו תופס מקום מרכזי בפרסום. על יסוד שיקולים אלה חויבו נתבעים 1 (מחבר המאמר), 2 (העורך האחראי של המוסף) ו-4 (מו”ל העיתון) לשלם לתובע פיצויים ללא הוכחת נזק, בסכום של 12,000 ₪, וכן הוצאות ושכר טרחת עורך דין. תביעת אמו של התובע (תובעת 2) נדחתה מהטעם שהמאמר אינו עוסק בה ואינו מזכיר אותה, מה גם שהאמירה “השכינה דיברה דרכו” המיוחסת במאמר לתובע, ואשר בגינה בלבד נקבעה אחריות הנתבעים, לא הסבה לאם כל נזק אף לפי טענתה. התביעה נגד נתבע 3, שלפי טענת התובעים החזיק נתח מרכזי ממניות העיתון, נדחתה בשל היות העיתון מאוגד כאישיות משפטית עצמאית. נדחתה דרישת התובעים לפרסום התנצלות והכחשה, הן משום שסעד זה לא התבקש בכתב התביעה אלא רק בסיכומי התובעים, והן בשים לב להיקף ולטיב הפרסום שלגביו נקבעה האחריות.

ערעור התובעים (ע”א 3209/09)

10. התובעים מעלים בערעור טענות כנגד שורת קביעות של בית משפט קמא. הטענה הראשונה היא שבית המשפט שגה עת סיווג את התובע כאישיות ציבורית לצורך התביעה הנדונה. כזכור, סיווג זה שימש בפסק הדין הן לצורך הקביעה שבחלק מהאמירות הכלולות במאמר אין משום לשון הרע כהגדרתו בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, וזאת לאור הסיכון לשם הטוב אותו נוטל על עצמו איש ציבור, והן לצורך החלת הגנת תום הלב על חלק מהאמירות שנמצא כי יש בהן להוות לשון הרע. לטענת התובעים, מאחר שהנתבעים לא טענו באף שלב של המשפט – לא בכתב ההגנה, לא בעדות הנתבע ולא בסיכומים – כי יש לראות בתובע דמות ציבורית, לא היה מקום להעלאת הנושא ביוזמת בית המשפט. בנוסף שגויה הקביעה לגופה, שכן אין בפסיקה הישראלית כל בסיס המאפשר לראות בחייל בשירות סדיר איש ציבור “מוגבל”, מקום בו אותו חייל אינו נבחר ציבור, אינו ממלא תפקיד ציבורי כלשהו (פרט להיותו חייל מצטיין), אינו מורשה לקיים מגע עם התקשורת, אינו מתיימר להשפיע על ההכרעה בסוגיה ציבורית כלשהי שעל הפרק (ובוודאי שלא בסוגיה ציבורית הקשורה ללשון הרע שפורסמה), וכלל לא היה מוכר לציבור עד לפרסום המאמר.

הטענה השנייה היא שבית משפט קמא שגה בהתייחסות אל האמירות הפוגעניות הכלולות במאמר כאל פרודיה או סאטירה כלפי דמות ציבורית, במסגרת של הבעת דעה לגיטימית, בעוד שבפועל מדובר בעלבונות והכפשות שאינם מותרים ואינם מוגנים אפילו כלפי איש ציבור, ומהווים מקרה מובהק של לשון הרע. לטענת התובעים, בעיניו של האדם הסביר, מאמר סאטירי הנו מאמר העושה שימוש בלשון שנונה, ולא מאמר הכולל בתוכו מצגים עובדתיים והבעת דעה, המובאים בלשון רצינית וגסת רוח ותוך התייחסות לנושאים רציניים (דוגמת מורשת הקרב של צה”ל), כפי שהדבר הוא במקרה הנוכחי. יתר על כן, סאטירה יכולה להיכתב רק על דמות ציבורית ורק מנקודת נחיתות של הכותב כלפי אותה דמות. סאטירה אינה מאמר הנכתב על ידי בעל מעמד והשפעה ציבורית רבה כמו הנתבע, כלפי חייל פשוט ואלמוני דוגמת התובע, שאינו מתיימר להשפיע בזירה הציבורית ואינו מורשה להגיב בתקשורת על ההשמצות נגדו. בכל מקרה, לנוכח היותו של התובע אדם פרטי, ברי כי לא היה לציבור עניין באופי ובאישיות שלו, אלא לכל היותר בפרטי האירוע הבודד בו היה מעורב בטקס במשכן הנשיא. עוד נטען בהקשר זה כי בבחינת סיווג האמירות הפוגעות התעלם בית המשפט מההלכה המפרידה בין שאלת קיומו של לשון הרע לבין שאלת קיומן של הגנות לפרסום הפוגע. כריכת שתי הסוגיות יחד הובילה אפוא למשגה בסיווג.

הטענה השלישית היא שבית המשפט שגה בניתוק שיצר בין ההתייחסות של המאמר לתובע, לבין האמירות הכלולות במאמר אודות אותו “בחור עצבני במיוחד שאותו לא חנן האל בעודף תבונה“, ואותם “יותר ויותר חננאלים” ה”מתגלים בזמן האחרון” כשהם נוהגים בחוסר כבוד למדינה וזורקים בקבוקי תבערה על חיילים ושוטרים בחברון. נטען כי ניתוק זה הוא מלאכותי על רקע ההקשר הכולל של הדברים, מה עוד שהנתבע אישר בעצמו בתצהיר עדותו כי ראה בתובע מי שלא ניחן בעודף תבונה. כמו כן, אין כל דבר משותף בין התנהגות התובע לבין זריקת בקבוקי תבערה על חיילים ושוטרים. המכנה המשותף הנזכר בפסק הדין, לאמור: התנכרות התובע למדינה ולסמליה – נטול כל בסיס, שכן בניגוד למה שנכתב במאמר, התובע לא סירב ללחוץ את ידו של הרמטכ”ל אלא הצדיע לרמטכ”ל וביקש ממנו בנימוס להימנע מלחיצת ידו, ולפיכך הרמטכ”ל לא הושיט לתובע את היד. כפועל יוצא, בייחוס הסירוב לתובע ללחוץ את ידי הרמטכ”ל ובסיווג מעשהו של התובע כהתנכרות למדינה ולסמליה, ביזה הנתבע את התובע ופרסם עליו לשון הרע.

הטענה הרביעית תוקפת את הקביעה בפסק הדין לפיה אין ליתן פירוש מילולי לחרוזים שהוצמדו במאמר לשמו של התובע, חרף האפשרות לפרש את חלקם, במבחן האדם הסביר, כביטויים שליליים. התובעים טוענים כי קביעה זו אינה עולה בקנה אחד עם עדות הנתבע, בה ניסה להסביר את משמעותם המילולית של הביטויים וטען כי השתמש בהם באופן בלתי זהיר משום שחשב שהתובע עשה מעשה חמור מאוד. ממילא לא היה מקום לקביעת בית המשפט כי חלק מהביטויים אינם נושאים משמעות פוגענית, וגם לא לקביעה כי לגבי החלק הנותר קיימת רק אפשרות – להבדיל מהכרח – לפרשם באופן שלילי ופוגע. לטענת התובעים, פרסום כל הביטויים עלול להשפיל ולבזות את התובע, ולפיכך יש לראות בכולם לשון הרע.

הטענה החמישית היא שבאמירות הפוגעות הנכללות במאמר לא מתקיים אף לא אחד מהתנאים המצטברים הנדרשים על פי ההלכה הפסוקה לתחולתה של הגנת תום הלב: מאחורי הפרסום עמדה כוונת זדון; המאמר לא עסק בדמות ציבורית ואף לא בסוגיה ציבורית-פוליטית אקטואלית (תכנית ההתנתקות כבר הסתיימה באותה עת, ואילו הימנעות התובע מלחיצת ידו של הרמטכ”ל אינה סוגיה פוליטית); הלשון והסגנון של האמירות לא היו מידתיים אל מול האירוע שנדון במאמר, בו ביקש התובע בנימוס מהרמטכ”ל להימנע מלחיצת ידו; הנתבעים לא נקטו באמצעים סבירים לבדיקת אמיתות הדעה שהובעה במאמר; אותה דעה הציגה מסקנה שאינה סבירה על רקע התשתית העובדתית עליה היא מסתמכת. מכוחם של אותם טעמים אף מתקיימת בענייננו, לדעת התובעים, חזקת העדר תום הלב לפי סעיף 16(ב) לחוק איסור לשון הרע, מקום בו מדובר בפרסום שאינו אמת ומפרסמו לא האמין באמיתותו או לא נקט לפני הפרסום באמצעים סבירים לבירור האמת, וכן מקום בו המפרסם התכוון לגרום על ידי הפרסום לפגיעה העולה על הנדרש להגנת הערכים המוגנים במסגרת הגנת תום הלב. כך במיוחד על רקע העובדה שהנתבע ביסס את המאמר על נתונים ומסמכים שקיבל מראש אגף משאבי אנוש בצה”ל, בלא שהנתבע עצמו נכח בטקס, בלא שצפה בסרטון המתעד אותו, ובלא ששוחח אי פעם עם התובע. בנסיבות אלה, ומשנמנעו הנתבעים לזמן את האלוף שטרן לעדות מטעמם, לא עלה בידם להפריך את טענת התובעים שהאלוף שטרן הוא שיזם את פרסום המאמר. לכן אין להכיר באמיתות המסמכים שהתקבלו מהאלוף שטרן ושימשו את הנתבע, ויש לראות את הנתבע כמי שעשה יד אחת עם האלוף שטרן כדי לפגוע בתובע בכוונה תחילה. בכך יש לשלול קיומו של תום לב. זאת ועוד. מאחר שהנתבעים סירבו טרם הגשת התביעה לפרסם תיקון והכחשה למאמר, חרף מכתב דרישה ששלחו אליהם התובעים בנדון, נשללה מהנתבעים הגנת תום הלב גם לנוכח הוראת סעיף 17(א) לחוק איסור לשון הרע הקובעת כי בסיטואציה כזאת הגנת תום הלב אינה עומדת לעורך ולמו”ל של אמצעי התקשורת.

הטענה השישית היא שלא היה מקום לכך שבית המשפט יכיר בהגנת תום הלב לגבי קטע המאמר המתייחס לשימוש הציני שעשה התובע בפטירת סבו “משברון לב בשל ההתנתקות“. כאמור, בפסק הדין נקבע כי ההגנה עומדת לנתבעים, לאור מספר התבטאויות של התובע בהן קשר באופן עקבי את פטירת סבו להתנתקות. התובעים טוענים כי האמירות היחידות בנדון המיוחסות בפסק הדין לתובע טרם פרסום המאמר, נאמרו על ידו למפקדיו (ראש אגף משאבי אנוש והמח”ט), ולכן העובדה המוצגת במאמר, לפיה התובע “הסביר לכולם שסבו… מת משברון לב בשל ההתנתקות”, אינה תואמת את המציאות. יתר אמירות התובע בנדון המובאות בפסק הדין, באו לעולם לאחר הגשת התביעה, ולפיכך אין בהן כדי להצדיק את הדברים שנכתבו במאמר טרם הגשת התביעה. בהקשר זה מתייחסים התובעים גם לקטע הבא מתוך המכתב שתכנן התובע למסור לרמטכ”ל בטקס: “סבא שלי… נפטר בשברון לב ערב הפינוי בביתו שבנוה דקלים“. לטענתם, לא היה מקום להסתמך בפסק הדין על קטע זה להוכחת תום הלב של הנתבע, שהרי מדובר במכתב שבסופו של דבר לא נמסר על ידי התובע. משכך, אין במכתב כדי להצביע על התבטאויות עקביות של התובע בהן קשר את פטירת סבו להתנתקות, מה עוד שבמכתב צוין כי הסבא מת “בשברון לב” ולא “משברון לב”.

הטענה השביעית היא שלא היה מקום לכך שבית המשפט יכיר בהגנת תום הלב לגבי האמירה שהתובע תכנן להביא עמו לטקס במשכן הנשיא אלבום תמונות מהפינוי ולדחוף אותו לרמטכ”ל מן המארב. כאמור, בפסק הדין נקבע כי ההגנה עומדת לנתבעים, מאחר שאמו של התובע תכננה להביא עמה לטקס את האלבום; התובע הגיע לטקס כשבכיסו מכתב בנושא ההתנתקות אותו תכנן למסור לרמטכ”ל; ואילו ההתייחסות המוטעית במאמר לאלבום במקום למכתב נסובה על פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש. התובעים טוענים כי האמירה הפוגעת לוקה בשרשרת של קביעות עובדתיות מוטעות, שבהצטרפותן יחד אינן יכולות להיחשב ל”פרט לוואי”: התובע הביא עמו לטקס מכתב ולא אלבום; מי שתכננה להביא לטקס את האלבום הייתה אמו ולא הוא; האם תכננה למסור את האלבום לנשיא ולא לרמטכ”ל; בסופו של דבר האלבום כלל לא הובא לטקס; האם לא תכננה למסור את האלבום מן המארב. בנוסף, לטענתם, לא היה מקום להסתמכות בית משפט קמא על המכתב, שהוחרם מהתובע שלא כדין על ידי ראש אגף משאבי אנוש, ונמסר לנתבע שלא כדין תוך הפרת האיסור על שימוש בתוכן של מכתב שלא נועד לפרסום, הקבוע בסעיף 2(5) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ”א-1981.

הטענה השמינית היא כי בית משפט קמא שגה כאשר לא הטיל אחריות לפרסום הפוגע על נתבע 3, ארנון מוזס, בכובעו כעורך האחראי של עיתון “ידיעות אחרונות”. התובעים הגישו העתק מהעמוד הראשון של העיתון, המלמד כי נתבע 3 הוא העורך האחראי. ראיה זו נדחתה בפסק הדין מהטעם שמדובר בעיתון משנת 2008 בעוד הפרסום נעשה בשנת 2006. התובעים טוענים כי הנתבעים לא העלו כל השגה באשר להגשת הראיה, ואף בכתב ההגנה או בסיכומיהם לא הכחישו את היותו של נתבע 3 העורך האחראי. לא זו אף זו, במענה למכתב הדרישה שנשלח לנתבעים על ידי ב”כ התובעים טרם הגשת התביעה, מכתב שמוען בין היתר לנתבע 3 בהיותו העורך האחראי, לא הכחיש ב”כ הנתבעים עובדה זאת.

הטענה התשיעית היא שהפיצוי שפסק בית משפט קמא לתובע, בסך 12,000 ₪, הנו זעום ומגוחך, ואין בו כדי להגשים את המטרות של דיני הנזיקין שעניינן בעידוד רוחו של הנפגע מלשון הרע, בתיקון הנזק שנגרם לשמו הטוב, ובמירוק זכותו לשם טוב שנפגעה מהפרסום. לטענת התובעים, חומרת הפגיעה ועגמת הנפש שנגרמו לתובע, מצד אחד, ועוצמתם הכלכלית והציבורית של הנתבעים כמו גם הצורך לחנך בעלי כוח לריסון עצמי, מצד שני, דורשות להעמיד את הפיצוי על הסכום אותו תבעו, העומד על 250,000 ₪.

הטענה העשירית תוקפת את דחיית תביעתה של תובעת 2, אמו של התובע, בנימוק שהמאמר אינו עוסק בה ואינו מזכיר אותה. נטען כי היה על בית המשפט לקבל את עדותה, לפיה הדברים שיוחסו לתובע במאמר נתפשו ככאלה המופנים גם אליה.

ערעור הנתבעים (ע”א 3217/09)

11. ערעור הנתבעים מכוון כלפי החבות בלשון הרע שהוטלה על נתבעים 1, 2 ו-4 בגין קטע המאמר לפיו התובע “הסביר בצניעות רבה” כי “‘השכינה דיברה דרכו’“. הנתבעים מקבלים את הממצא העובדתי שבפסק הדין, לפיו האמירה “השכינה דיברה דרכו“, המיוחסת במאמר לתובע, לא נאמרה מפיו מילה במילה. אלא שלטענתם ייחוס האמירה לתובע אינו עולה כדי לשון הרע, ובכל מקרה חוסה תחת הגנת תום הלב.

12. אשר לעצם לשון הרע, טוענים הנתבעים כי על פי המבחן האובייקטיבי, שהוא הקובע לצורך זה (ולמעשה אפילו על פי המבחן הסובייקטיבי), אין בטענה כי התובע הסביר את מעשהו בכך ש”השכינה דיברה דרכו” כדי לבזות את התובע או להשפילו בעיני הקורא הסביר. ראשית, האמירה אינה מעידה על ניתוק התובע מהמציאות והיותו מגלומן, כפי שנקבע בפסק הדין, אלא על כך שהתובע הסביר כי כוח חזק ממנו (“השכינה”) השתלט עליו ומנע בעדו ללחוץ את ידו של הרמטכ”ל. הסבר זה אינו מבזה או משפיל את התובע, שהרי הוא עצמו נתן בעדותו בבית המשפט הסבר באותה רוח, באומרו כי התכוון ללחוץ את יד הרמטכ”ל, אך כשעלה לבמה ועמד מול הרמטכ”ל ראה לנגד עיניו “דחפורים”, ואז החליט שלא ללחוץ את היד. שנית, קריאת האמירה על רקע ההקשר בו היא הובאה במאמר, מלמדת בעליל כי כוונת הדברים הייתה לשלול את ההסבר שניתן על ידי התובע להימנעות מלחיצת ידו של הרמטכ”ל, ולהדגיש כי התובע תכנן את המעשה מראש ולא פעל באופן ספונטני, כך שלאמתו של דבר השכינה לא דיברה דרכו. מאחר שנקבע בפסק הדין כי סביר יותר שהתובע תכנן מראש את המעשה, לא ייתכן שקטע במאמר המיועד לשלילת טענת הספונטניות יימצא כמבזה את התובע ומשפיל אותו בעיני הקורא הסביר. כמו כן, לא ייתכן שהקורא הסביר ייחס מגלומניה לאמירה ש”השכינה דיברה דרכו” של התובע, שהרי מיד לאחר מכן נכתב שהתובע סיפק הסבר זה “בצניעות רבה“. מגלומניה וצניעות הן בבחינת דבר והיפוכו.

13. מכאן להגנת תום הלב. הגנה זו נשללה בפסק הדין מהנתבעים בנימוק שייחוס האמירה “השכינה דיברה דרכו” לתובע הנו בגדר תיאור עובדתי. הנתבעים חולקים על סיווג זה וטוענים כי היה על בית המשפט לסווגו כהבעת דעה. הטעם לכך, לשיטתם, נעוץ בהלכה הקובעת כי סיווג קטע בכתבה עיתונאית כמצג של עובדה או כהבעת דעה של הכותב, טעון התייחסות לכתבה בכללותה בעיני קורא רגיל וסביר, וכן להקשר בתוך הכתבה בו מופיע אותו קטע. בנוסף, יש ליישם במקרים גבוליים שיקולים של מדיניות משפטית. הנתבעים טוענים כי הליכה בדרך הזאת תוביל לסיווגו (המשפטי) של הקטע בו עסקינן בגדרה של הבעת דעה: מדובר באמירה השזורה בתוך מאמר של הבעת דעה ופובליציסטיקה, בו השמיע הנתבע ביקורת סאטירית על המעשה הנפסד שעשה התובע בטקס פומבי, תוך כדי הבעת מסר מצד הנתבע של קריאה לכיבוד הקונצנזוס הלאומי של המדינה וסמליה גם במצבים של אי-הסכמה ומחלוקות אידיאולוגיות קשות. בפסק הדין נדחתה גרסתו העובדתית של התובע לאירועים בטקס במשכן הנשיא, ונמצאו כנכונות עיקרי העובדות הכלולות במאמר, בהן: העובדה שהתובע תכנן מראש את פעולתו בטקס ונמנע בכוונה תחילה מלחיצת ידו של הרמטכ”ל למרות שהובהר לו מראש כי לחיצת היד מהווה חלק מכללי הטקס; העובדה שהתובע לא התנצל על המעשה למרות הזדמנות שניתנה לו לעשות כן, ובעקבות האירוע הודח מהחטיבה בה שירת; העובדה שהתובע ניסה להצדיק את המעשה במות סבו עקב תכנית ההתנתקות, תוך הסתרת העובדה שהסב מת ממחלת הסרטן; והעובדה כי בעקבות המעשה התקיים לכבודו של התובע טקס בו הוענקו לו (באמצעות אביו) תעודת “גיבור ישראל” ופרס כספי של 3,000 דולר. בית המשפט אף האמין לנתבע כי פעל בתום לב, בכנות מלאה ומתוך אמונה בכל לב בדברים שכתב במאמר ובצורך להוקיע את מעשהו של התובע, שנתפס בעיני הנתבע כאקט תוקפני ומעליב הפוגע קשה באחד מסמליה של המדינה. בנוסף נקבע בפסק הדין כי יש לראות בתובע אישיות ציבורית מוגבלת לעניין שנדון במאמר, וכי הקורא הסביר אינו מצפה מעיתונאי הכותב טור דעה לאובייקטיביות או איזון מוחלטים.

לטענת הנתבעים, על רקע שורת קביעות אלו, ובשים לב לכך שהמאמר בכללותו הוא מאמר של הבעת דעה בדרך של סאטירה פוליטית, החוסה תחת ההגנה הרחבה ביותר של חופש הביטוי הפוליטי, לא היה מקום לקרוא את המאמר בזכוכית מגדלת, לפרק אותו לחלקים באזמל של מנתחים, לבודד ממנו אמירה בודדת ושולית, ולהטיל אחריות רק בגין הטענה הכלולה באמירה הנזכרת. מדובר באמירה יחידה, המוצנעת ב”אותיות הקטנות” של המאמר, אינה חלק מהכותרת שלו, אינה נוגעת למהות הביקורת שהובעה בו, וככזאת אינה נושאת את עצמה באופן עצמאי ונפרד מהמאמר כולו אלא נחשבת לפרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש. מאחר שהמאמר הוא קצר, הנקרא בהינף אחד, יש לקרוא את האמירה על רקע המסר הכללי המובע במאמר. בקריאה כזאת, האמירה לא החמירה באופן מהותי את הפגיעה שהייתה נגרמת לתובע אילו הסתפק המאמר בביקורת הלגיטימית על התנהגותו הנפסדת כפי שנקבעה כממצא עובדתי בפסק הדין: הן התנהגות התובע בטקס במשכן הנשיא, והן התירוצים המופרכים אותם הציג לאותה התנהגות (הניסיון להציגה כספונטנית, קשירתה למות סבו, והצגת לחיצת יד הרמטכ”ל כהפגנת חברות). לכן, הגנת תום הלב שהוענקה לאותה ביקורת לגיטימית צריכה לחול גם על האמירה הנוספת. אמירה זאת גם לא החמירה באופן מהותי את הפגיעה שהייתה נגרמת לתובע אילו הציג המאמר את ההסבר אותו נתן בעדותו, לפיו לא לחץ את ידי הרמטכ”ל משום שראה לנגד עיניו דחפורים. אף שהאמירה עושה שימוש במירכאות, אין להבינה כציטוט מילולי מפיו של התובע, שכן אילו היה מדובר בציטוט מילולי היו הדברים מובאים במאמר בגוף ראשון ולא בגוף שלישי כפי שנעשה בפועל. הוספת המילה “באמת” לפני המירכאות (“ובאמת ‘השכינה דיברה דרכו'”), מסייגת עוד יותר את הדברים, מקנה להם משמעות סרקסטית, ונוטלת מהם את אופיים כתיאור עובדתי. מדובר אפוא במטאפורה (שכמותה ניתן למצוא בספרי חסידות) על ההסבר המופרך שהציג התובע למעשהו, בדומה לביטויים ציוריים שאולים אחרים המופיעים במאמר ומשקפים פרשנות סאטירית אישית של מחברו; והרי בידוע שסאטירה נוקטת לשון הגזמה, אינה מתיימרת להציג אמת עובדתית, ומבחינתו של הקורא הסביר אינה ניתנת לקריאה על פי מובנה המילולי הצר. בכל מקרה, הדימוי בו נקט הנתבע באמירה “השכינה דיברה דרכו“, גם אם אינו מדויק מבחינה מילולית, אינו מנותק מעובדות המקרה, שהרי התובע הסביר בעדותו את מעשהו בכך שבעומדו בטקס מול הרמטכ”ל הוא ראה לנגד עיניו דחפורים; משמע, שאף לפי ההסבר שלו משהו חזק ממנו “השתלט” עליו וגרם לו להימנע מלחיצת היד. כך גם אם נכונה קביעת בית משפט קמא שהשימוש במילה “השכינה” מקנה לאמירה נופך של מגלומניה וניתוק מהמציאות, שכן לגיטימי מצד עיתונאי להביע דעה כי אדם שהחליט לעשות פרובוקציות בטקס ממלכתי משום שדמיין שהוא רואה דחפורים, ולאחר מכן קצב לרמטכ”ל אולטימאטום בן שלושה ימים כדי להתנצל בפניו, הוא מגלומן ומנותק מהמציאות. לפיכך, ומאחר שמדובר במטאפורה ולא בציטוט, אי-הדיוק העובדתי באמירה, ככל שקיים, הוא פעוט וקל ערך, כך שהיא אינה פוגענית במידה המצדיקה הטלת חבות משפטית אלא מתגמדת לעומת הטענות העיקריות שהובאו במאמר והוכחו כנכונות, תוך שנקבע כי אין בהן להקים אחריות בלשון הרע. מטעם זה הוענקה בפסק הדין הגנת תום הלב לאמירה כי התובע “התאהב כל כך במעמדו החדש כקדוש“, תוך שנקבע כי משקלה התוכני במאמר הנו אגבי ובלתי-משמעותי בהקשר הספציפי, ומאותו הטעם יש להכיר בהגנה גם לגבי האמירה כי “השכינה דיברה דרכו” של התובע. כך במיוחד מקום בו מדובר, כבענייננו, בהשמעת ביקורת ציבורית-פוליטית לגיטימית על איש ציבור שחיבל בטקס ממלכתי של יום העצמאות, תוך סירוב מתריס ללחוץ את ידו של הרמטכ”ל במטרה לשדר כאילו הרמטכ”ל אחראי למות סבו של התובע. הלכה היא כי כאשר האמירה עוסקת בהתנהלות של איש ציבור בזירה הציבורית, הרי במצבי פרשנות גבוליים יש להעדיף את הפרשנות המקדמת את ההגנה על חופש הביטוי, ובהתאם לפרש את האמירה כהבעת דעה אישית של הכותב ולא כעובדה. מכוחה של הלכה זו הוענקה בפסיקה הגנה לביטויים קשים ופוגעים בהרבה מהאמירה הנדונה כעת, ומכאן ברי כי אמירה זאת אינה משתבצת לגדר אותם מקרים נדירים וקיצוניים בהם קיימת הצדקה להטלת אחריות על התבטאות שעניינה דמות ציבורית במסגרתו של דיון ציבורי.

14. לחלופין טוענים הנתבעים כי היה על בית המשפט לפסוק לתובע פיצויים אפסיים או פיצויים לבוז (בסך שקל חדש אחד), הנותנים ביטוי לאשמו התורם, ואף המכריע, לנזק שנגרם לו לטענתו מאותה אמירה יחידה במאמר. הטעמים לכך הם שהתובע התנהג באופן מתריס ופרובוקטיבי, פגע בסמלי המדינה והעיב על טקס ממלכתי רשמי. מעשים אלה בוצעו על ידי התובע לאחר תכנון מראש, והסברו לפיו פעל ללא תכנון מוקדם נדחה על ידי בית המשפט. התובע אף ניסה לטפול על הרמטכ”ל אחריות למות סבו, תוך הסתרת סיבת פטירתו האמיתית של הסב. אל מול כל אלה, מדובר במאמר פובליציסטי בו הביע הנתבע את דעתו האישית; וכפי שנקבע בפסק הדין, העובדות המהותיות עליהן התבססה דעה זו הן אמת לאמיתה. פרט לאותה אמירה בודדה, נדחו יתר עילות התביעה הרבות ויתר טענותיו הרבות של התובע כלפי הנתבעים. בנסיבות אלה, ומאחר שהתובע לא הוכיח כי הפרסום הסב לו נזק כלשהו, ואף קיבל פרס כספי בסך 3,000 דולר על התנהגותו הנדונה במאמר, יש מקום לשלול ממנו פיצוי כספי או להעמידו על סכום לבוז.

15. ועוד טוענים הנתבעים כי בית משפט קמא שגה, ראשית, כאשר לא חייב את תובעת 2 בתשלום הוצאות המשפט, לאחר שתביעתה נדחתה במלואה מחמת היעדר מעמד והיעדר עילה; ושנית, כאשר לא חייב את התובעים בתשלום הוצאות ההגנה של נתבע 3, שהתביעה נגדו נדחתה מחמת היעדר יריבות והיעדר עילה.

דיון והכרעה

16. אפתח בשאלת סיווג מעמדו של התובע כאישיות ציבורית מוגבלת. בע”א 751/10 פלוני נ’ דיין-אורבך (8.2.12; להלן – ע”א פלוני) נדונה, בין היתר, השאלה האם ניתן לראות בתובע שם, שנפגע מפרסום לשון הרע, דמות ציבורית. אותו תובע שימש מפקד פלוגה שאיישה מוצב צה”ל ברצועת עזה, בו ארעה תקרית ירי במהלכה נהרגה נערה כבת ארבע עשרה. בית המשפט העליון קבע שם כי ניתן לאפשר לתובע ליהנות מההנחה שאין הוא נחשב לדמות ציבורית, אף לא דמות ציבורית מוגבלת לעניין התקרית שנדונה בכתבה נשוא התביעה, וזאת למרות שהתובע שימש קצין בצה”ל והתקרית הכתה גלים בתקשורת וזכתה לדיון ציבורי. הטעם לכך בואר על ידי המשנה לנשיאה ריבלין כדלקמן (פסקה 110 לפסק דינו):

“האם סרן ר’ הוא דמות ציבורית? התשובה לשאלה זו אינה פשוטה. מחד גיסא, טרם פרסום הכתבה, כבר מצא את עצמו סרן ר’ במרכזו של דיון ציבורי סוער. ריבוי הכתבות בעיתונות ובטלוויזיה שעסקו בעניינו אינו משאיר מקום לספק באשר לעניין שעורר האירוע בציבור. הכתבה לא עסקה בפועלו של סרן ר’ כאדם פרטי בשעות הפנאי שלו, אלא בתפקודו כחייל וקצין בשירות המדינה, במסגרת ביקורת על התנהלותו בגדרי המערכת הציבורית. לסרן ר’ הייתה גם השפעה על חייהם של חייליו ושל האזרחים שנמצאו בקרבת המוצב. הוא נושא בתפקיד בעל השפעה על עניינים צבאיים ומדיניים, בין אם היה מודע לכך ובין אם לאו.

יחד עם זאת, סרן ר’ לא בחר לעמוד בעין הסערה. הוא שימש כקצין זוטר בצבא. כוחו להציג את עמדתו הוא יחסית דל. אמנם, ניתנה לו האפשרות לבטא את גרסתו במסגרת הכתבה, או לפנות לערוצים אחרים ולהביא בהם את גרסתו לאירועים, אולם, יכולת זו – השמורה לרוב גם לאנשים פרטיים הנקלעים לעניין ציבורי – היא מועטה בהשוואה לדמויות ציבוריות ‘קלאסיות’. מעמדו הזוטר בצבא לא הקנה לו גישה קלה יותר לאמצעי התקשורת. בתור אדם שאינו בקיא ברזי התקשורת ובהתמודדות עם החשיפה – אין לזקוף לחובתו את הדרך שבה התנהל מול התקשורת. הייתי מוכן להניח לזכותו כי אין לראות בו עובד ציבור ואף לא דמות ציבורית”.

ואם כך נפסק לגבי קצין בדרגת סרן ששימש מפקד פלוגה בעת התרחשות התקרית, לא כל שכן שכך יש לומר על התובע דהכא, שהיה סמל בשירות סדיר במועד האירוע עליו נסוב המאמר. איני סבור כי קיים הבדל מהותי בין שתי הפרשות מבחינת ההד הציבורי שעורר המקרה הנדון בפרסום.

בהתאם לכך; מאחר שבית משפט קמא סמך את תוצאת פסק דינו במידה לא מבוטלת על סיווגו של התובע כאישיות ציבורית (מוגבלת); וגם ערעורם של הנתבעים מניח כנקודת מוצא כי המאמר נכתב על התובע כאיש ציבור – ייתכן שאלמלא האמור להלן היה מקום לדחות את ערעור הנתבעים ולקבל את ערעור התובעים, אם בחלקו ואם במלואו.

17. בפועל, לאור הלכה שנתחדשה לאחרונה, יש לדחות את ערעור התובעים ולקבל את ערעור הנתבעים. ממילא מתייתר הצורך להיזקק לשאלת ההשפעה המעשית המדויקת שיש לתיקון פסק הדין קמא בנושא מעמדו הציבורי של התובע.

18. ההלכה החדשה נפסקה בדנ”א 2121/12 פלוני נ’ דיין-אורבך (18.9.14; להלן – דנ”א פלוני). בהחלטתי מיום 20.11.13, שניתנה לאחר שמיעת טענות הצדדים בערעור (ביום 18.10.09), ציינתי כי “מתן פסק הדין מתעכב בשל המתנה להכרעת בית המשפט העליון בדיון הנוסף בפרשת סרן ר’ נ’ אילנה דיין-אורבך (דנ”א 2121/12), הנדון בפני הרכב מורחב של תשעה שופטים, ועוסק בשאלות עקרוניות ותקדימיות הצריכות גם להליך דנן, בהן: הגדרת התנהלותו של חייל כעניין ציבורי ומעמד החייל כדמות ציבורית; היקף ההגנות העומדות לעיתונאי בגין פרסום לשון הרע לאור חופש העיתונות; פרסום עיתונאי שפרט לוואי שלו שגוי; ועוד”. פסק הדין בדיון הנוסף ניתן ביום 18.9.14. ביום 16.11.14 קיבלתי החלטה נוספת לפיה: “משניתן (ביום 18.9.14) פסק הדין בדנ”א 2121/12, יגיש כל אחד מהצדדים עד ליום 16.12.14 השלמת טיעון בכתב באשר להשפעת קביעות פסק הדין האמור על ההכרעה בערעורים דנן”. שני הצדדים פעלו על פי ההחלטה והגישו (הנתבעים לאחר קבלת ארכה) השלמות טיעון כאמור.

19. בדנ”א פלוני פסק בית המשפט העליון, ברוב של שמונה שופטים נגד שופט אחד, לשנות את ההלכה שנפסקה בשנת 1969 בע”א 213/69 חברת החשמל לישראל בע”מ נ’ עתון הארץ בע”מ, פ”ד כג(2) 87 (להלן – הלכת חברת החשמל), ולאמץ למשפט הישראלי את הגנת “העיתונאות האחראית”. לפי הגנה זאת, יוצרו של חיבור בעל אופי עיתונאי, שיש בו עניין ציבורי משמעותי, ואשר קדמה לו עבודה עיתונאית זהירה ואחראית, נושא בחובה מוסרית או חברתית לפרסם חיבור זה, לצורך תחולת הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע, המוענקת למי שעשה פרסום בתום לב שעה ש”

מיום 14.8.1967

תיקון מס’ 1

ס”ח תשכ”ז מס’ 508 מיום 14.8.1967 עמ’ 133 (ה”ח 693)

(1)   הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3;היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום“. חיבור העונה על דרישות אלו ייהנה אפוא מהגנת תום הלב גם אם תוכנו אינו אמת.

במועד הגשת התביעה ומתן פסק הדין של בית משפט קמא, עמדה בתוקף הלכת חברת החשמל, בה נקבע כי לעיתונות בתור שכזו אין חובה חברתית או מוסרית, מעבר לזו שיש לכל אדם פרטי, לפרסם פרסומים אשר יש בהם עניין לציבור, ולפיכך פרסום עיתונאי יחסה תחת הגנת סעיף 15(2) רק כאשר קיים אינטרס אישי ספציפי בפרסום, כגון מקום בו התייחס הפרסום לסכנה לחיי אדם, לבריאות הציבור או לרכושו. בהתאם להלכה זו, לא היה סיכוי להחלת הגנת סעיף 15(2) על המאמר שפרסמו בענייננו הנתבעים. ממילא, אף שהגנה זאת נטענה על ידי הנתבעים בכתב ההגנה (בסעיף 49(א)), היא לא נדונה בפסק הדין. עתה, משנהפכה ההלכה ושני הצדדים השלימו את טיעוניהם באשר להלכה החדשה, אין מניעה לבסס את ההכרעה על הגנת “העיתונאות האחראית” שבסעיף 15(2) לחוק, בהתאם לפרשנותה העדכנית על פי ההלכה החדשה. גישה זאת מתיישבת עם הכלל העקרוני בדבר פעולתה הרטרוספקטיבית והפרוספקטיבית של הלכה שיפוטית חדשה (רע”א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע”מ נ’ עזבון המנוח אלחמיד, פ”ד סא(1) 126, 141; דנ”א 3993/07 פקיד שומה ירושלים 3 ואח’ נ’ איקאפוד בע”מ (14.7.11)). כלל זה נתון לחריגים שעניינם בהגנה על הסתמכות שהתבססה על ההלכה הקודמת וביחסים שהוסדרו על רקע הסתמכות זו (ע”א 4243/08 פקיד שומה גוש דן נ’ פרי (30.4.09)). התובע לא כלכל את התנהגותו, בטקס במשכן הנשיא או לאחר מכן, תוך הסתמכות על הלכת חברת החשמל, ואף בטיעון המשלים שהגיש לא טען כי קיימת מניעה לבחינת עניינו בהתאם להלכת דנ”א פלוני. לפיכך אין מניעה לבסס את ההכרעה במקרה דנן על ההלכה החדשה.

20. “המקרה הטיפוסי בו תתקיים ‘חובה עיתונאית’ לפרסם, הוא המקרה של פרסום המכוון לציבור הרחב על ידי מי שהוא עיתונאי במקצועו” (הנשיא גרוניס בדנ”א פלוני, פסקה 62). בתקופה הרלוונטית היה הנתבע עיתונאי ידוע הן בעיתונות הכתובה והן בתקשורת האלקטרונית, ותואר בכתב התביעה (סעיף 3) כ”עיתונאי בכיר”. לפיכך התנאי הראשון לקיומה של “חובה עיתונאית” מתקיים בענייננו.

21. התנאי השני דורש קיומו של עניין ציבורי משמעותי בתוכן הפרסום; “לשון אחר – חובת פרסום, שהגנה מפני לשון הרע בצידה, תקום למפרסם רק כאשר מדובר בעניין שחשיבותו הציבורית רבה” (השופט פוגלמן בע”א פלוני, פסקה 27). תנאי זה מתקיים אף הוא במאמר שלפנינו: המאמר עוסק באירוע חריג ביותר שהתרחש בטקס ממלכתי ביום העצמאות במשכן הנשיא, אל מול פני האומה, תוך הפרת כללי הטקס מצד חייל זוטר שעמד מול הרמטכ”ל, וזאת כביטוי של מחאה מצד אותו חייל נגד ההתנתקות שהתרחשה מספר חודשים קודם לכן ועוררה מחלוקת ציבורית ופוליטית עזה. אירוע שכזה הנו בעל חשיבות ציבורית רבה, אף בהנחה שהתובע, שעמד במרכז האירוע, אינו אישיות ציבורית. אם נדרשת ראיה לכך, הרי היא מצויה בכך שהתנהגותו של התובע בטקס הובילה גורמים שתמכו במעשיו להעניק לו, בטקס אחר, תעודת “גיבור ישראל” ופרס כספי בסך 3,000 דולר. יפים לכאן דברי המשנה לנשיאה ריבלין בע”א פלוני (פסקאות 105, 110): אף כי “נטייתו של בית המשפט לסווג פרסום ככזה שיש בו ‘עניין ציבורי’ תגבר מקום בו מתייחס הפרסום לדמות ציבורית… אין זו נסיבה שבלעדיה אין”, ולפיכך “בכתבה היה משום ‘עניין לציבור’, בין אם עניין זה כרוך במי שהוא ‘דמות ציבורית’ ובין אם לאו”.

22. התנאי השלישי לתחולת הגנת “העיתונאות האחראית” הוא שמדובר בפרסום שהוא תוצר של עבודה עיתונאית זהירה ואחראית. בהקשר זה הוצגה בע”א פלוני ובדנ”א פלוני רשימה לא ממצה של מבחני עזר: האם המפרסם הסתמך על מקורות מהימנים ורציניים; האם המפרסם נקט אמצעים סבירים לשם אימות העובדות המופיעות בפרסום, ובכלל זה האם ביקש את התייחסותו של מי שעלול להיפגע מהפרסום; האם המפרסם האמין בעת הפרסום כי המצג העובדתי שבפרסום משקף את האמת כהווייתה; מהם טון הפרסום וסגנונו; האם בוצעה הצגה הוגנת ומאוזנת של הידיעות שעמדו לפני העיתונאי; האם הכללת החלק שיש בו משום לשון הרע, הייתה הכרחית להשגת תכלית הפרסום; והאם נעשה ניסיון להביא במסגרת הפרסום במקום הוגן את תגובתו של הנפגע (ראו למשל הנשיא גרוניס בדנ”א פלוני, פסקה 75 וההפניה שם). מבחנים אלה אינם ממצים, ואינם צריכים להתקיים במלואם בכל מקרה נתון, שכן “המשקל שייתן בית המשפט למבחן כזה או אחר יושפע אף הוא מנסיבות המקרה. כך למשל, ככל שלשון הרע הנכללת בפרסום היא חמורה ופוגענית יותר ביחס לשמו הטוב של אדם, אפשר שתידרש עמידה דקדקנית יותר באמת המידה של ‘עיתונות אחראית’. מנגד, דחיפותו האובייקטיבית של הפרסום ועצמת הצורך הציבורי שאותו הוא נועד לשרת יכולים גם הם לקבל משקל מתאים במאזן השיקולים. כל מקרה ונסיבותיו” (השופט פוגלמן בע”א פלוני, פסקה 30).

במקרה דנן קבע בית משפט קמא כממצא עובדתי כי הנתבע כתב את המאמר כש”הוא מאמין אמונה כנה, אמיתית ומלאה” בכך שהתובע עשה מעשה חמור ובעייתי מאוד, נהג בצורה מעליבה וחצופה כלפי הרמטכ”ל, וביזה את צה”ל ומדינת ישראל (פסקה 51(א) לפסק הדין). בדומה לכך נאמר בפסק הדין (בפסקה 48(ח)): “מעדות הנתבע עולה, כי האמין בתום לב באמיתות המסקנה העובדתית אותה כתב במאמרו”; וכן (בפסקה 55): “לא שוכנעתי כי הנתבע התכוון לפגוע בתובע, קל וחומר באופן בלתי מידתי, כי לא האמין באמיתות דבריו, או כי הדברים (אשר ממילא אינם טיעונים שבעובדה) לא היו דברי אמת. משכך, לא מתקיימת חזקה המפריכה את תום ליבו של הנתבע”. ממצאים עובדתיים אלה, הנראים סבירים על פניהם ולפיכך אינם מגלים הצדקה להתערבות ערכאת הערעור – התערבות השמורה למצבים נדירים ויוצאי דופן שהמקרה שלפנינו אינו נמנה עמהם – מעלה כי הנתבע לא הונע מכוונת זדון או מרצון לפגוע בתובע. נתון זה חשוב הן לצורך סיווג הפרסום כתוצר של עבודה עיתונאית אחראית, והן לצורך ראיית הנתבע כמי שעשה את הפרסום בתום לב (השוו סעיף 16(ב)(1) לחוק איסור לשון הרע). וכבר נקבע בדנ”א פלוני כי “הבחינה הסובייקטיבית צריכה להתמקד בעיקר בשאלה האם המפרסם האמין שהפרסום הינו אמיתי” (השופטת (בדימ’) ארבל, פסקה 6). כאמור, במקרה שלפנינו התשובה לשאלה זאת היא בהן מוחלט.

עוד נקבע בפסק הדין של בית משפט קמא כי “נמצא בסיס לעיקרי העובדות הנטענות במאמר” (פסקה 42(ד)); כי גרסת התובע לפיה לא תכנן מראש את ההימנעות מלחיצת ידו של הרמטכ”ל סבירה פחות מגרסת המאמר לפיה הפעולה הייתה מתוכננת (פסקאות 49(א), 49(יא)); וכי “הפרסום לא חרג, בנסיבות המתוארות, מן הסביר” (פסקה 48(ט), ובדומה פסקאות 38, 39, 42(ו), 55). קביעות אלה – המקובלות עלי – מהוות אף הן אינדיקציה לא רק לקיומה של עבודה עיתונאית אחראית אלא גם לקיומו של תום לב (כעולה מסעיף 16(א) לחוק).

קביעה נוספת בפסק הדין היא שהנתבע הסתמך בכתיבת המאמר על הודעת דובר צה”ל, הודעת ראש אגף משאבי אנוש ותחקירים שביצעו לתובע מפקד הגדוד והחטיבה שלו. “דברים אלה”, כך נקבע, “משקפים את עמדתו הרשמית של הצבא. בכתיבת טור דעה על נושא זה, הנתבע היה רשאי לסמוך על דברים אלה, שהם בבחינת פרסום רשמי של הצבא, לאחר שימוע שנערך לתובע” (פסקה 48(ו)). לקביעה זו – המקובלת אף היא עלי – נפקות כפולה, הן בחיזוק מידת הזהירות והאחריות של הנתבע בכתיבת המאמר, והן בשלילת הטענה כי הנתבע נהג שלא בזהירות ובאחריות עת לא פנה לתובע לקבלת תגובתו טרם פרסום המאמר. על כך נאמר בפסק הדין קמא (פסקה 42(ב)): “אין באי הפנייה לתובע טרם פרסום המאמר כדי ללמד על חוסר תום לב בנסיבות העניין. בפני הנתבע היו, עובר לפרסום המאמר, חומרים המלמדים בפירוט רב על עמדת התובע בסוגיות שבמחלוקת, כפי שהובעה בפני פורומים צבאיים שונים… יש בכך כדי להחליש, בנסיבות העניין, את הטענה בדבר חוסר תום לב בכך שהנתבע לא פנה לתגובת התובע טרם הפרסום”. דברים אלו מקובלים עלי (ראו גם א’ שנהר, דיני לשון הרע (1997) עמ’ 271).

23. בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנדון, בהן נודעת לסוגיה הנדונה במאמר חשיבות ציבורית מרובה על רקע ההקשר והחריגוּת יוצאת הדופן של התנהגות התובע, סבורני כי די במאפיינים שנסקרו לעיל כדי לראות במאמר בכללותו תוצר של עבודה עיתונאית אחראית. ואם כך, מתקיימת בנתבעים גם דרישת סעיף 15 לחוק שהפרסום נעשה בתום לב, שהרי “ממילא אם ישכנע המפרסם כי פעל בהתאם לסטנדרט של ‘עיתונות אחראית’, קשה לשער מצב שבו ייקבע כי נהג שלא בתום לב” (השופט פוגלמן בע”א פלוני, פסקה 32; ובדומה השופט דנציגר, שם, פסקה 1). הדברים יפים לא רק לגבי כל הביטויים (הרבים) שנדונו בפסק הדין ולגביהם לא נמצאו הנתבעים אחראים בלשון הרע או שנמצאו חוסים תחת הגנת תום הלב, אלא גם לגבי הביטוי היחיד בגינו חויבו הנתבעים בלשון הרע, היינו: האמירה שהתובע הסביר את הימנעותו מלחיצת יד הרמטכ”ל בכך ש”השכינה דיברה דרכו“. כזכור, בית משפט קמא בחן לגבי אמירה זאת, כמו לגבי כל יתר האמירות, את הגנת תום הלב רק לפי סעיפים 15(4) ו-15(6) לחוק איסור לשון הרע. מאחר ששתי הגנות אלה משתייכות לקבוצה של הגנות הבעת הדעה, לגביהן הכלל הוא שהדעה צריכה להסתמך על טענות עובדתיות נכונות בעיקרן, ראה בית משפט קמא מניעה להחיל הגנות אלו על האמירה הנ”ל, אותה סיווג כטענה עובדתית העומדת על רגליה שלה (פסקאות 58-57 לפסק הדין). הילוכו של בית משפט קמא בדרך זאת נבע מכך שלא עמדה על הפרק אותה עת הגנה אפשרית אחרת לאמירה, שלא מקבוצת הגנות הבעת הדעה. אלא שבינתיים נתחדשה הלכת דנ”א פלוני שהביאה עמה לזירת הדיון הגנה חדשה, הלא היא הגנת “העיתונאות האחראית” מכוח סעיף 15(2) לחוק. בשונה מהגנות הבעת הדעה, המותנות בנכונות עקרונית של העובדות המונחות בבסיס הדעה, הגנת “העיתונאות האחראית” אינה מיוחדת להבעת דעה (לגביה מקובל כי “מתן במה לדעות שונות ומגוונות מפתח את השיח הציבורי ויש בו ערך כשלעצמו”: השופט פוגלמן בע”א פלוני, פסקה 22), אלא היא חלה גם על הצגת עובדה (שם); ולא זו בלבד שאין היא מותנית באמיתות העובדה, אלא שנצרכת היא דווקא לאותם מצבים בהם לא הוכחה אמיתות העובדה הכלולה בעבודה העיתונאית. עמד על כך הנשיא גרוניס בדנ”א פלוני (פסקאות 54, 61, 73):

“ראוי להבטיח את התקיימותה של עבודה עיתונאית אחראית וכי פרסומים בעלי ערך רב לציבור יראו אור. דברים אלה נכונים אף מקום שמדובר בפרסום שלא הוכחה אמיתותו באופן שיזכה את המפרסם בהגנת אמת הפרסום… יש לזכור כי העובדה שלא עלה בידי מפרסם להוכיח בבית המשפט את אמיתות הפרסום אינה מלמדת בהכרח כי הפרסום הוא שגוי…

בעוד שבמסגרת הגנת אמת הפרסום מדובר בפרסום שהוא בגדר אמת, הרי שההנחה האפריורית במסגרת הגנת תום הלב, היא כי ייתכן שלא ניתן יהיה להוכיח את אמיתות הפרסום. בנסיבות אלה, רק חשיבות ציבורית ניכרת תצדיק מתן הגנה לפרסום הפוגע. יש להדגיש, שגילוי בדיעבד כי לא ניתן להוכיח בבית משפט את אמיתות הפרסום לא יוביל בהכרח למסקנה כי לא נתקיים התנאי בדבר עניין ציבורי משמעותי בפרסום לצורך הגנת חובת הפרסום. תחת זאת, יש לבחון האם בעת שנעשה הפרסום טמון היה בו עניין ציבורי משמעותי במידה המקימה חובת פרסום…

בהחלט ייתכן כי מפרסם יאמין בכל מאודו באמיתות הדברים שפרסם אף מקום שלא עלה בידו להוכיחם בבית המשפט או מקום שהדברים כלל לא הגיעו לכדי בירור בהליך משפטי…”.

דברים אלה הולמים את האמירה במאמר, בדבר הסברו של התובע לכך ש”השכינה דיברה דרכו“. אמנם הנתבעים לא הצליחו להוכיח כי התובע אמר דברים אלו. ואף על פי כן, לא מדובר בדברים שהנתבע בדה מליבו: על פי עדות הנתבע, הוא ייחס אמירה זאת לתובע על סמך מה שנכתב במאמרים אחרים (פרוטוקול מיום 8.9.08, עמ’ 23 שו’ 4). ואכן, לתצהיר העדות הראשית של הנתבע צורפה כתבה בעיתון “ידיעות אחרונות” מיום 8.5.06 (ארבעה ימים לפני פרסום המאמר) בה צוטט התובע כאומר לחבריו לגבי התנהגותו בטקס במשכן הנשיא: “אני מרגיש שהצלחתי לאחד את כל עם ישראל. אני השליח של הקדוש ברוך הוא, שליח השכינה”. ההסתמכות על הכתבה לא הועילה לנתבעים להוכחת העובדה כי התובע אמר את הדברים, שכן בצדק נקבע בפסק הדין כי הכתבה היא עדות מפי השמועה שאינה יכולה לשמש ראיה לאמיתות תוכנה. אלא, כאמור, שלצורך השתכללות הגנת “העיתונאות האחראית” לא נחוצה הוכחה בדבר אמיתות הפרסום, ודי בכך שהעיתונאי הסתמך על מקור מהימן ורציני. הכתבה הנזכרת, פרי עטה של עמיתה המשמשת כתבת באותו עיתון בו פרסם הנתבע את מאמריו, ושבה הופיעו הדברים כציטוט (במירכאות) מפי התובע, עונה על דרישה זאת.

24. על כך יש להוסיף כי הכלל הוא ש”כאשר פונה בית המשפט לבדוק האם פרסום מסוים כולל בחובו לשון הרע עליו לבחון את הפרסום בכללותו… הפרסום צריך שייבחן כמכלול, בלי לדקדק בכל פרט ופרט מהפרסום הפוגע” (המשנה לנשיאה ריבלין בע”א פלוני, פסקאות 84, 93); “יש לזכור כי הצופה הסביר רואה את הכתבה פעם אחת וקולט את המכלול, כך שיש להישמר מפירוק הכתבה לרכיביה דקה אחר דקה, ולדקדק ולבחון כל פריים ופריים במשקפיים של משפטן. לעיתים, מרוב עצים לא רואים את היער” (השופט עמית בע”א פלוני, פסקה 24); “יש לבחון את הפרסום כמכלול. מתן משקל-יתר לכל פרט ופרט עשוי להטעות” (השופט הנדל בדנ”א פלוני, פסקה 7). בכך יש לחזק את המסקנה המשווה את דין האמירה “השכינה דיברה דרכו” ליתר חלקי המאמר שנמצא לגביהם כי אינם מקימים חבות בגין לשון הרע. באופן דומה נהג בית המשפט העליון בדנ”א פלוני, שעה שהחליט כי הכתבה שנדונה שם עמדה באמת המידה של עיתונאות אחראית, חרף קביעתו כי קיימות בכתבה מספר נקודות תורפה ותיאורים מוטעים שלא כולם תוקנו. “לנוכח נקודות תורפה אלו”, כתב הנשיא גרוניס, “דומה כי המקרה שבפנינו קרוב לגבול המפריד בין פעולה עיתונאית אחראית לפעולה שאינה כזו”. למרות זאת הוחלט שם לבסוף להכיר בתחולת הגנת “העיתונאות האחראית”, וזאת לאור העדפת הבחינה המתעניינת ב”רושם הכללי המתקבל מן הכתבה” על פני ניתוח מדוקדק של כל מילה ומילה שנאמרה בה (שם, פסקה 98).

25. הלכת הגנת “העיתונאות האחראית” מוענקת באופן ממוקד לעיתונאים בלבד (ולכל מי שכתיבתו נושאת אופי עיתונאי). היא מושתתת על המעמד והחשיבות המרובים ששיטת המשפט מייחסת למקצוע העיתונאות ולעקרון חופש העיתונות, עליו נאמר כי הוא “מן העקרונות הנפילים במשפטנו” (השופטת (בדימ’) ארבל בדנ”א פלוני, פסקה 3); “זכות עילאית” אשר “מהווה את התנאי המוקדם למימושן של כמעט כל החירויות האחרות” (בג”ץ 73/53 חברת קול העם בע”מ נ’ שר הפנים, פ”ד ז(1) 871, 878); ו”תנאי הכרחי למשטר ייצוגי, לממשל תקין והוגן, לחירויות האדם… אין עיתונות חופשית – אין דמוקרטיה” (דנ”א 7325/95 ידיעות אחרונות בע”מ נ’ קראוס, פ”ד נב(3) 1, 53). החידוש שבהלכת “העיתונאות האחראית” הוא בכך שלראשונה ניתן ביטוי לייחוד שיש לעיסוק בעיתונאות כמקצוע המשרת ומגשים מטרות חברתיות וציבוריות חשובות. כמקצוע ככל המקצועות, גם העיתונאות ראויה לכלים ייחודיים שאינם עומדים לרשות מי שמצוי מחוץ לשורות המקצוע, על מנת לאפשר לה למלא את ייעודיה בהצלחה, ביעילות וללא מורא. הגנת “העיתונאות האחראית” היא אחד הכלים שהוכרו לשם כך. הייחוד הטמון בה בהשוואה להגנות העומדות על פי חוק איסור לשון הרע למי שאינו עיתונאי, היא בהגברת ההגנה המוענקת לפרסומים שביצע העיתונאי בתום לב, אף אם אלה שגויים במישור העובדתי (ולפיכך אדם שאינו עיתונאי לא היה זוכה באותה הגנה אף אם ביצע את הפרסום בתום לב). עמד על כך השופט הנדל בדנ”א פלוני (פסקה 6):

“לא עסקינן בהיתר לשקר או לרמות במזיד, כמובן, אלא במקצוע שככל מקצוע לעיתים כרוך בטעויות. אם העיתונאי שם לו למטרה לשקר או לכזב – ברי כי הגנת תום הלב לא תעמוד לו. אך עיתונאי שחוקר עוול, אי-צדק ושחיתות – איננו יודע תמיד בתחילת הדרך מה יהא סופה. מצב זה מטיל עליו חובות, כגון חובת תום הלב. אבל הוא איננו מחייב אותו שלא לכתוב”.

וכמוהו השופט עמית (שם, פסקאות 3, 5):

“יש להעמיד את אחריותו של העיתונאי באותו מישור כמו בעלי מקצוע אחרים, כך שעיתונאי יימצא חייב בעוולת לשון הרע, מקום בו סטה מסטנדרט הזהירות הנוהג על פי עוולת הרשלנות. בחינת העיתונאי הסביר תיעשה הן במישור העובדתי-תיאורי והן במישור הנורמטיבי, כאשר בית המשפט הוא שיקבע ויעצב את נורמת ההתנהגות הראויה… לטעמי, קשה להלום כי אחריותו של עיתונאי תהיה חמורה מזו של רופא שעוסק בדיני נפשות, וכפי שאיננו מטילים אחריות על רופא שגרם למותו של מטופל עקב טעות, להבדיל מהתרשלות, כך אין להטיל אחריות על עיתונאי שפרסם ידיעה שאינה אמת עקב טעות, להבדיל מהתרשלות. הן הרופא, הן העיתונאי, הן טכנאי המעליות – כל אלה בעלי מקצוע הממלאים תפקידים שהחברה חפצה ביקרם, ומכאן האינטרס של החברה שלא להטיל עליהם אחריות ללא התרשלות (ללא אשם)… התוצאה הרצויה, אפילו המתחייבת, היא לקרב במידת האפשר את אחריותו של עיתונאי לבעלי מקצוע אחרים, תוך בחינת הדברים בסטנדרטים של ‘עיתונות אחראית’ ועיתונאי ועורך סביר. תוצאה זו ניתן להשיג ביתר קלות באמצעות הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15(2) לחוק, על פי המתווה שננקט על ידי חברי השופט פוגלמן בערעור ובפסק דינו הנוכחי. בכך נמצאנו ‘מזריקים’ את יסוד האשם אל תוך החוק ומונעים הטלת אחריות על עיתונאי או כלי תקשורת שפרסמו פרסום שגוי או בלתי מוכח על אף שנהגו באופן אחראי”.

ייתכן (ואין לי צורך להכריע בדבר) כי הנתבע נכשל בכך שכלל במאמר אמירות שגויות. אולם מאחר שהנתבע שימש באותה תקופה עיתונאי – ולא סתם עיתונאי אלא “עיתונאי בכיר” ו”פובליציסט”, כפי שתיארו אותו התובעים בכתב תביעתם – השאלה המכרעת לצורך חיובו בלשון הרע אינה האם הוא טעה במאמר, אלא האם הוא נהג באופן אחראי בעת כתיבת המאמר, פעל בתום לב ושמר על נורמת ההתנהגות הזהירה המצופה מעיתונאי. קריאת הממצאים העובדתיים בפסק הדין של בית משפט קמא – ממצאים המעוגנים בחומר הראיות שעמד בפני בית המשפט – מעלה כי התשובות לשאלות אחרונות אלה הנה בחיוב. ואף אם תאמר שהתשובות אינן מוחלטות ושכפות המאזניים מתנדנדות אנה ואנה באשר לאיכות אמצעי הבקרה והזהירות בהם נקט הנתבע טרם פרסום המאמר, גם אז ההכרעה היא לטובת קיומה של הגנת תום הלב. טעם הדבר הוא בבכורה הניתנת לחופש הביטוי על פני הזכות לשם טוב (המשנה לנשיאה ריבלין בע”א פלוני, פסקה 77; השופט הנדל בדנ”א פלוני, פסקה 6). מדרג זה גורם לכך ש”ככל שיש ספק בשאלה אם הדיבור שבמחלוקת ראוי להגנה – מוטב לטעות לטובת חופש הביטוי וחופש העיתונות” (המשנה לנשיאה ריבלין, שם, פסקה 79); “לעת הזו חיוני לשים דגש על חופש העיתונות אף במקרה הגבולי” (השופט הנדל, שם, פסקה 16). וכפי שלימדנו השופט הנדל בדנ”א פלוני (פסקה 7): “ההגנה בחוק היא לעשיית פרסום בתום לב. העיתונאות האחראית מהווה שאיפה, אך אין לדרוש רף גבוה מדי”. ברף נדרש זה עמדו הנתבעים.

26. אין לקבל את טענת התובעים, לפיה הגנת תום הלב נשללה מהנתבעים מאחר שלא שעו לבקשת התובעים לפרסום תיקון והכחשה למאמר. ראשית, סעיף 17(א) לחוק איסור לשון הרע קובע כי הגנת תום הלב לא תעמוד “לעורכו, למי שהחליט בפועל על הפרסום או לאחראי על אותו אמצעי תקשורת” אם אחד מאלה סירב לבקשת הנפגע לפרסם תיקון או הכחשה. הסעיף אינו שולל את ההגנה ממי שכתב את החיבור שפורסם והביאו לאמצעי התקשורת, במקרה דנן: הנתבע. שנית, הסנקציה הקבועה בסעיף 17(א) מותנית בכך ש”הנפגע, או אחד הנפגעים, דרש ממנו לפרסם תיקון או הכחשה מצד הנפגע” (ההדגשה הוספה), כלומר שאמצעי התקשורת סירב לנפגע להביא את גרסתו. לעומת זאת, מקום בו הנפגע לא דרש מאמצעי התקשורת לאפשר לו להביא את גרסתו אלא הדרישה הייתה שאמצעי התקשורת יפרסם התנצלות בשמו הוא, הרי אז אין תחולה לסעיף 17(א). ראו ע”א 552/73 רוזנבלום נ’ כץ, פ”ד ל(1) 589, 597-596; שנהר, בספרו הנ”ל, עמ’ 277; וכן דברי השופט דנציגר בדנ”א פלוני, פסקה 3: “סעיף 17 עוסק בפרסום של תיקון או הכחשה ‘מצד הנפגע’, לבקשת הנפגע, ובהתקיים מספר תנאים… בנסיבות המנויות בסעיף מוטלת על הגורמים המנויים בו חובה קטגורית לפרסם הודעת תגובה שחיבר הנפגע” (ההדגשה הוספה). במקרה שלפנינו התובע לא דרש מהנתבעים לפרסם תיקון או הכחשה שחוברו על ידו. הדרישה במכתב ב”כ התובעים מיום 18.5.06 הייתה שהנתבעים יפרסמו תיקון והכחשה למאמר בנוסח שיחובר על ידם ויועבר לעיונו טרם הפרסום. דרישה כזאת אינה גורמת לסנקציה הקבועה בסעיף 17(א) לחוק.

27. המסקנה העולה מכל האמור היא, שגם אם מצויות במאמר אמירות העולות כדי לשון הרע, וגם אם אמירות אלו (ובכללן האמירה “השכינה דיברה דרכו”) אינה באות בכלל הגנות הבעת דעה לפי סעיפים 15(4) ו-15(6) לחוק איסור לשון הרע – שאלות שבמצב המשפטי החדש שנוצר אין צורך להכריע בהן וניתן להניחן בצריך עיון – בכל מקרה כל האמירות במאמר נתונות להגנת “העיתונאות האחראית” לפי סעיף 15(2) לחוק כפי שנתחדשה לאחרונה בהלכת דנ”א פלוני.

28. בהתאם לכך, נדחה ערעור התובעים ומתקבל ערעור הנתבעים, כך שתביעת התובעים נדחית במלואה ומבוטלים החיובים הכספיים שהושתו על ידי בית משפט קמא על נתבעים 1, 2 ו-4. מאחר שתוצאה זו מושתתת על הלכה שנפסקה לאחר הגשת התביעה ומתן פסק הדין בערכאה המבררת, החלטתי להימנע מחיוב התובעים בהוצאות הנתבעים בשתי הערכאות (באופן דומה נהג בית המשפט העליון כלפי התובע בע”א פלוני ובדנ”א פלוני). הערבונות יוחזרו אפוא למפקידיהם.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י”ג חשוון תשע”ו, 26 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.

PDF

ערעור ע”א 3209/09 חננאל רחמים מגד דיין נ’ יאיר לפיד

וכאן פסק הדין הקודם בבית משפט השלום – השופט עודד שחם

ערעור לעליון של החייל חננאל נגד יאיר לפיד- נדחה, רע”א 1063/16:

השופט שדחה את הערעור הוא הקוקסינל זילברטל.

בבית המשפט העליון

רע”א  1063/16

לפני: כבוד השופט צ’ זילברטל

המבקש: חננאל רחמים דיין מגד

נ  ג  ד
המשיבים: 1. יאיר לפיד

2. ניר חפץ

3. ארנון מוזס

4. מו”ל ידיעות אחרונות
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בתיק ע”א 3209/09 ובע”א 3217/09 שניתן ביום 26.10.2015 על ידי כב’ השופט משה סובל
בשם המבקש: עו”ד אלדד שרעבי
החלטה

בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 26.10.2015 של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב’ השופט מ’ סובל) בע”א 3209/09 ובע”א 3217/09, בגדרו התקבל ערעורם של המשיבים ונדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים מיום 22.2.2009 (כב’ השופט ע’ שחם) בת”א 6062/07, ונקבע כי יש לדחות את תביעת המבקש נגד המשיבים בעילה של פרסום לשון הרע.

רקע והליכים קודמים

1. עניינה של הפרשה מאמר פרי עטו של המשיב 1 (להלן:המאמר), שהתפרסם ביום 12.5.2006 במוסף “7 ימים” של העיתון “ידיעות אחרונות” (להלן: העיתון). המאמר עסק באירוע שהתרחש ביום העצמאות, 3.5.2006, במשכן נשיא המדינה (להלן: האירוע). המבקש שירת אותה עת כחייל בשירות סדיר בצה”ל, והוזמן לבית הנשיא באותו היום, לטקס קבלת אות הצטיינות מידי נשיא המדינה והרמטכ”ל. לאחר ששמו הוכרז, ניגש המבקש אל הבמה, הצדיע לרמטכ”ל, לחץ את ידי הנשיא, קיבל ממנו תעודת הצטיינות, ביקש מהרמטכ”ל להימנע מלחיצת ידו וירד מהבמה מבלי שלחץ את ידו. המניע לכך נבע מהעובדה שבני משפחה של המבקש פונו מגוש קטיף במסגרת תכנית ההתנתקות. במאמר, שכותרתו “החייל האמיץ חננאל”, ביקר המשיב 1 את התנהגותו של המבקש, באופן שלטענת המבקש יצר לשון הרע כלפיו. בעקבות זאת, הגישו המבקש ואמו (באמצעות אביו של המבקש אשר אינו עורך דין, וייצג אותם בהסכמת בית המשפט) תביעת לשון הרע לבית משפט השלום בירושלים, במסגרתה תבעו פיצוי בסך 250,000 ש”ח (כלל הביטויים מושא התביעה פורטו בהרחבה בפסקי הדין של הערכאות הקודמות ולהלן יובאו עיקריהם).

2. בבית משפט השלום נקבע, כי נוכח התפקיד שמילא המבקש באירוע, שהתקיים בפורום שניתן לו הד ציבורי נרחב, היה המבקש, בהקשר הנדון של דיני לשון הרע, במעמד של אישיות ציבורית. לרקע קביעה זו, ותוך החלת השיקולים והמבחנים המקובלים בפסיקה, בחן בית משפט השלום לגופם את הביטויים עליהם נסובה התביעה. מסקנתו של בית משפט השלום הייתה כי מרבית הביטויים הנטענים כלל אינם מהווים לשון הרע לפי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ”ה-1965 (להלן:החוק), כאשר קריאת המאמר כמכלול מלמדת בבירור כי כוונת המשיב 1 הייתה להביע עמדה לפיה קיים מכנה משותף בין התנהגותו של המבקש בטקס לבין הפעולות המתוארות במאמר והמבטאות התנכרות למדינה ולסמליה מצד מי שאינם משלימים עם מהלכים כאלה ואחרים שהמדינה מבצעת. ביחס לחלק מהכינויים שהודבקו למבקש, נקבע שאף שהם עשויים להתפרש כשליליים, הרי שהשימוש בהם נעשה באופן סאטירי, ולכן אין להבינם באופן מילולי בהקשר בו נאמרו.

3. יחד עם זאת, מצא בית משפט השלום במאמר שלושה ביטויים המהווים לשון הרע: האחד, דברים לפיהם עשה המבקש שימוש ציני במות סבו, תושב גוש קטיף, עת טען המבקש שהוא מת משברון לב בשל ההתנתקות, כאשר למעשה מצבו הרפואי הדרדר עוד קודם לכן כתוצאה ממחלת הסרטן. השני, אמירה לפיה בשימוע בפני ראש אגף משאבי אנוש בצה”ל (להלן:שטרן), שבמהלכו הטיח האחרון בפני המבקש כי הוא עושה במות סבו ניצול ציני ומחריד, המבקש “התאהב כל כך במעמדו החדש כקדוש שהוא סירב להקשיב”. השלישי, האמור בפסקה השמינית במאמר, כי המבקש “פשוט לא הצליח להחזיק את עצמו, ובאמת ‘השכינה דיברה דרכו’ כפי שהסביר בצניעות רבה”, וכן כי “תכנן אפילו להביא איתו אלבום של תמונות מהפינוי ולדחוף אותו לרמטכ”ל שלו מן המארב”. לגבי כלל הביטויים הנ”ל, למעט ייחוסה למבקש של האמירה לפיה “השכינה דיברה דרכו” (להלן: האמירה), קבע בית משפט השלום כי הם חוסים תחת הגנות תום הלב הקבועות בסעיפים 15(4) ו-15(6) לחוק, המתייחסות בין היתר להבעת דעה כלפי התנהגות המתבצעת בקשר לעניין ציבורי, וכלפי פעולה הנעשית בפומבי. באשר לאמירה, נקבע כי יש להבין אותה כציטוט מילולי מפיו, בעוד שזו הוכחשה על-ידו ולא הוכחה על-ידי המשיבים. נקבע כי המדובר בטענה עובדתית שאינה נכונה, שיש בה לייחס למבקש תכונות שליליות כגון מגלומניה וניתוק מהמציאות, וכי זוהי אמירה שאינה פרט לוואי אלא עומדת על רגליה שלה. לפיכך, ומתוך הנחה כי למבקש לא נגרם נזק ממוני, הוטל על המשיבים 1, 2 (העורך האחראי של המוסף) ו-4 (מו”ל העיתון) לפצות את המבקש ללא הוכחת נזק בסכום של 12,000 ש”ח, בתוספת הוצאות ושכר טרחת עורך-דין. תביעת אמו של המבקש נדחתה מהטעם שהמאמר אינו עוסק בה ואף לא נגרם לה נזק. התביעה נגד המשיב 3 נדחתה משלא הוכחה אחריותו לפרסום המאמר, ולא התקבלה טענת המבקש כי שימש כעורך האחראי של העיתון במועד הפרסום.

4. על פסק דינו של בית משפט השלום הוגשו ערעור מצד המבקש ואמו במסגרת ע”א 3209/09, וערעור מצד המשיבים במסגרת ע”א 3217/09. בערעורם של המבקש ואמו, נטען בין היתר כי לא היה מקום לסווג את המבקש כאישיות ציבורית; כי לא היה ראוי להתייחס לאמירות הפוגעניות במאמר כסאטיריות או לקבוע כי אין לייחס לחלק מהביטויים פירוש מילולי; כי לגבי אף אחת מהאמירות לא התקיימו התנאים הדרושים לתחולתה של הגנת תום הלב; כי נדרש היה להטיל אחריות בלשון הרע גם על המשיב 3; כי סכום הפיצוי שנפסק זעום ואין בו לתקן את הנזק שנגרם לשמו הטוב של המבקש; וכי היה לקבל את תביעת אמו של המבקש.

5. מנגד, בערעורם הסכימו המשיבים כי האמירה המיוחסת למבקש במאמר לא נאמרה מפיו מילה במילה, אך טענו כי הכתוב במאמר אינו עולה כדי לשון הרע ובכל מקרה חוסה תחת הגנת תום הלב. המשיבים טענו כי בדברים לפיהם התובע הסביר את התנהגותו בכך שהשכינה דיברה דרכו, אין כדי לבזות את המבקש או להשפילו בעיני הקורא הסביר, וכי קריאתם בהקשר בו הובאו במאמר מלמדת בבירור כי כוונת הדברים הייתה לשלול את הסברו של המבקש כאילו הימנעותו מלחיצת ידו של הרמטכ”ל נעשתה באופן ספונטני. עוד טענו המשיבים, כי היה מקום לסווג את האמירה הנ”ל לא כעובדה, אלא כהבעת דעה מצד המשיב 1, השזורה במאמר דעה בו נכללה ביקורת סאטירית על מעשהו של המבקש. נטען, כי לא היה מקום לפרק את המאמר לחלקים, לבודד ממנו אמירה בודדת ושולית ולהטיל אחריות רק בגינה, וכי הגנת תום הלב שהוענקה לביקורת הלגיטימית שהובעה במאמר צריכה לחול גם לגביה. עוד נטען, כי אין להבין את האמירה כציטוט מילולי מפיו של המבקש, וכי מדובר במטאפורה להסבר המופרך כביכול שהציג המבקש למעשהו. לחלופין, נטען כי נדרש היה לפסוק פיצויים אפסיים, הנותנים ביטוי לאשמו התורם של המבקש לנזק שנגרם לו לטענתו, הנובע מהתנהגותו בטקס. כמו כן, נטען נגד אי-חיוב אמו של המבקש בהוצאות, ונגד אי-חיוב המבקש ואמו בהוצאות ההגנה של המשיב 3, שתביעתם נגדו נדחתה.

6. בחלוף מספר שנים מעת שהוגשו הערעורים ונשמעו טענות הצדדים בבית המשפט המחוזי, ביום 2.9.2013, הגיש המבקש בקשה למתן פסק דין. בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 20.11.2013 נקבע כך:

“מתן פסק הדין מתעכב בשל המתנה להכרעת בית המשפט העליון בדיון הנוסף בפרשת סרן ר’ נ’ אילנה דיין-אורבך (דנ”א 2121/12), הנדון בפני הרכב מורחב של תשעה שופטים, ועוסק בשאלות עקרוניות ותקדימיות הצריכות גם להליך דנן, בהן: הגדרת התנהלותו של חייל כעניין ציבורי ומעמד החייל כדמות ציבורית; היקף ההגנות העומדות לעיתונאי בגין פרסום לשון הרע לאור חופש העיתונות; פרסום עיתונאי שפרט לוואי שלו שגוי; ועוד”.

           ואכן, לאחר שניתן פסק דין בדנ”א 2121/12 פלוני נ’ ד”ר אילנה דיין אורבך (18.9.2014) (להלן: פרשת פלוני), בהחלטתו מיום 16.11.2014 קבע בית המשפט המחוזי כי כל אחד מהצדדים יגיש השלמת טיעון בכתב “באשר להשפעת קביעות פסק הדין האמור על ההכרעה בערעורים דנן”. שני הצדדים פעלו על-פי החלטה זו והגישו השלמות טיעון כאמור בה.

7. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נאמר כי בפרשתפלוני נפסקה הלכה חדשה, אשר הפכה את ההלכה שנפסקה בשנת 1969 בע”א 213/69 חברת החשמל לישראל בע”מ נ’ עתון הארץ בע”מ, פ”ד כג(2) 87 (להלן: הלכת חברת החשמל), ואימצה למשפט הישראלי את הגנת “העיתונאות האחראית”. צוין, כי לפי הגנה זו, יוצרו של חיבור בעל אופי עיתונאי, שיש בו עניין ציבורי משמעותי, ואשר קדמה לו עבודה עיתונאית זהירה ואחראית, נושא בחובה מוסרית או חברתית לפרסם חיבור זה לצורך תחולת הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15(2) לחוק. כלומר, בהתקיים תנאים אלה, חיבור ייהנה מהגנת תום הלב גם אם תוכנו אינו אמת.

8. בהתאם לכך, נקבע כי במועד הגשת תביעת המבקש ובמועד מתן פסק דינו של בית משפט השלום, עמדה בתוקף הלכתחברת החשמל, בה נקבע כי לעיתונות ככזו אין חובה חברתית או מוסרית מיוחדת לפרסם דברים שיש בהם עניין לציבור, כלומר, שפרסום עיתונאי ייהנה מהגנת סעיף 15(2) לחוק רק בהתקיים אינטרס אישי ספציפי בפרסום, כגון התייחסות הפרסום לסכנה לחיי אדם, לבריאות הציבור או לרכושו. לפיכך, ברי כי בשעתו לא ניתן היה להחיל את הוראת סעיף 15(2) לחוק על המאמר בפרשה דנן. אולם, משנהפכה ההלכה כאמור בפרשת פלוני, נקבע כי אין מניעה לבסס את ההכרעה על הגנת “העיתונאות האחראית” לפי סעיף 15(2) לחוק. זאת, בהתיישב עם הכלל העקרוני שעוצב בפסיקה בדבר פעולתה הרטרוספקטיבית והפרוספקטיבית של הלכה שיפוטית חדשה, ותוך הבאה בחשבון כי המבקש לא כלכל את התנהגותו בהסתמך על הלכת חברת החשמל, ואף לא טען כי קיימת מניעה לבחון את עניינו בהתאם להלכה שהתגבשה בפרשת פלוני.

9. לגופו של עניין, לאחר בחינה מפורטת, קבע בית המשפט המחוזי כי מתקיימים בענייננו התנאים הדרושים לתחולתה של הגנת “העיתונאות האחראית”: המדובר בפרסום שנכתב על-ידי עיתונאי מוכר, התקיים עניין ציבורי משמעותי בתוכן הפרסום, והפרסום נוצר כתוצאה של עבודה עיתונאית זהירה ואחראית. בהקשר אחרון זה נקבע כי המשיב 1 פעל בתום לב והאמין באמיתות התוכן שפרסם, כי נמצא בסיס לעיקרי העובדות הנטענות במאמר, וכי המשיב 1 התבסס בכתיבתו על הודעות ותחקירים שנערכו בידי גורמים בצה”ל, ועל דברים שנכתבו במאמרים אחרים. לפיכך, נקבע כי כל האמירות במאמר נתונות להגנת תום הלב לפי סעיף 15(2) לחוק, כולל האמירה שיוחסה למבקש לפיה “השכינה דיברה דרכו”, שכן הגנה זו נצרכת דווקא למצבים בהם לא הוכחה אמיתות העובדה הכלולה בעבודה העיתונאית. עוד הודגש, כי יש לבחון את הפרסום כמכלול, מה שמחזק את המסקנה המשווה את דין האמירה הנזכרת ליתר חלקי המאמר, לגביהם נמצא כי אינם מקימים חבות בגין לשון הרע. נוכח האמור, נפסק כי יש לדחות את ערעורם של המבקש ושל אמו, ולקבל את ערעור המשיבים.

הבקשה

10. בבקשה שלפניי, שבמסגרתה נהנה המבקש מייצוג משפטי, טוען המבקש נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. תחילה, מפנה המבקש לשתי החלטותיו של כב’ השופטא’ ריבלין בתפקידו כנציב תלונות הציבור על שופטים, אשר ניתנו ביום 27.11.2013 וביום 2.11.2015 (האחרונה לאחר שניתן פסק דין בערעורים) נוכח פניותיו של המבקש בהן קבל על העיכוב במתן פסק דין בערעורים בעניינו. בהחלטותיו, מצא השופט ריבלין את תלונותיו של המבקש מוצדקות. בגוף הבקשה, טוען המבקש כי לא מתקבל על הדעת שיחויב להחזיר את פיצויי הדיבה שנפסקו לזכותו בבית משפט השלום, שעה שפסק הדין בפרשת פלוני, עליו הסתמך בית המשפט המחוזי, ניתן ארבע שנים לאחר הגשת הערעור. לטענת המבקש, אילו נתן בית המשפט המחוזי פסק דין במועד, וכפי שנדרש בהתאם להחלטותיו של השופט ריבלין, הרי שהלכת פלוני טרם הייתה באה לעולם, והיה ניתן פסק דין לטובתו שאותו אי אפשר היה לבטל בדיעבד.

11. טענה נוספת של המבקש גורסת כי ממילא מתקיים קשר רופף ביותר בין פסק הדין בפרשתפלוני לבין המקרה דנן. המבקש טוען, כי בעוד שכתבתה של אילנה דיין בפרשת פלוני כללה ציון עובדות בלבד, מאמרו של המשיב 1 כולל תוכן מרושע, בוטה וגס רוח, העולה כדי הסתה נגד המבקש. כמו כן, נטען כי בפרשת פלוני עמדה הגנה מסוג “אמת לשעתה”, בעוד שבמקרה זה המשיב 1 ידע היטב שהדברים שהביא במאמרו אינם נכונים. המבקש מוסיף, כי המאמר אינו סאטירי, וכי הוא מכיל כינויי גנאי ושקרים רבים אשר גרמו נזקים למבקש. בטענות נוספות שמעלה המבקש נטען כי התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי מרחיבה באופן קיצוני את היקף החסינות הניתנת לעיתונאי המוציא דיבתם של אנשים, ופסק דינו כוללני מדי ומתעלם מהמבחנים שנקבעו לצורך הגנת “העיתונאות האחראית”. עוד נטען כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מתעלם מטענות המבקש בערעורים, וכן כי המבקש כלל לא מיצה בערכאות הקודמות את טענותיו המשפטיות נוכח העובדה שיוצג על-ידי אביו, שאינו בעל השכלה משפטית.

12. חלק ניכר מהבקשה מוקדש לתיאור חלקו בפרשה של שטרן, אשר נכח בטקס, ובעקבות האירוע פנה לגורמים שונים במטרה להעניש את המבקש על מעשהו. נטען כי שטרן העביר לידיו של המשיב 1 את תיקו האישי של המבקש בהיותו חייל, ובכלל זה חומרים מסווגים (מעשה שבגינו חויב שטרן לפצות את המבקש במסגרת הליך גישור ביניהם), וכי בכך השניים חברו לעשות למבקש “סיכול ממוקד” – מה שיש בו להצביע על כוונת זדון וחוסר תום לב.

דיון והכרעה

13. לאחר עיון בבקשה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף בלא שתתבקש תשובה. הלכה ידועה היא כי בקשת רשות ערעור ב”גלגול שלישי” תיענה בחיוב רק במקרים שחשיבותם הכללית והעקרונית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת, או כאשר עולה חשש לעיוות דין חמור (ר”ע 103/82חניון חיפה בע”מ נ’ מצת אור (הדר חיפה), פ”ד לו(3) 123, 128 (1982)). ואולם, הסוגיות שמעלה המבקש במקרה דנא אינן חורגות מגדר המחלוקת שבין הצדדים, וחלקן נוגע לקביעות עובדתיות, שבהן אין ממנהגה של ערכאת הערעור להתערב. כך למשל, משנקבע שהמאמר ברובו נשען על קרקע עובדתית יציבה, וכי אף האמירות שנמצאו שגויות נאמרו בתום לב ומתוך אמונה באמיתותן, אין להישמע לטענות לפיהן המשיב 1 פעל בזדון ומתוך ידיעה כי דברים שהביא במאמרו אינם נכונים (בוודאי שאין להידרש למחלוקת שהתגלעה בין המבקש לבין שטרן, אשר אינו צד להליך זה). כמו כן, אין לקבל את טענות המבקש בדבר התעלמות בית המשפט המחוזי מהמבחנים שנקבעו בפסיקה לצורך החלת הגנת “העיתונאות האחראית” – אלה נבחנו על-ידו בהרחבה ויושמו לגבי נסיבות המקרה. בית המשפט המחוזי הוציא תחת ידיו פסק דין מפורט ומנומק כדבעי, והתעמק במכלול הטענות שהועלו בפניו. אין בפסק הדין קביעת הלכה חדשה, אלא אך יישום של הלכות קיימות על מערכת עובדתית נתונה, ולפיכך אין כל מקום להתיר התדיינות ב”גלגול שלישי” בפרשה הנדונה, שבימים אלה מלאו עשר שנים לאירוע העומד בבסיסה.

14. באשר לטענת המבקש בדבר העיכוב במתן פסק הדין, וכי אילו ניתן מוקדם יותר הייתה תוצאתו שונה, הרי שאין בה כדי להועיל. אין חולק כי ההתדיינות בפרשה נמשכה הרבה מעבר למקובל, בוודאי לתיק מסוג זה – למעלה משש שנים הפרידו בין מועד מתן פסק הדין בבית משפט השלום לבין מועד מתן פסק הדין בערעורים. ואולם, בית המשפט המחוזי סבר שיהיה זה ראוי להמתין לפסיקת הלכה במסגרת הדיון בבית המשפט העליון בענייןפלוני ומכאן העיכוב. אכן, נציב תלונות הציבור על השופטים החליט כי גם אם לפסק הדין בפרשת פלוני עשויה הייתה להיות השפעה על תוצאת ההליך, כפי שסבר כב’ השופט סובל, לא היה מקום להשהות את מתן ההכרעה בערעור. יחד עם זאת, אין בעיכוב שנגרם, כשלעצמו, ממושך ככל שיהיה, כדי להצדיק שמיעת ערעור ב”גלגול שלישי” אם לא מתקיימים התנאים שיצדיקו מהלך זה. אף לשאלה, כיצד הייתה משפיעה על התוצאה ההלכה שנהגה בעבר לעניין התנאים הדרושים לתחולת הגנת תום הלב לפי סעיף 15(2) לחוק, אין עוד תוקף, שעה שפסק הדין בבית המשפט המחוזי ניתן לאחר שאומצה הלכה חדשה תחתיה, ומתן פסק דין זה עוכב בכוונת מכוון על מנת שניתן יהיה להחיל על הפרשה דנא את ההלכה שתיקבע. כאמור לעיל, המבקש גם לא טען בבית המשפט המחוזי כי קיימת מניעה כלשהי לבחון את הפרשה בהתאם להלכה שנקבעה בעניין פלוני.

15. לבסוף, יש לדחות את טענת המבקש לפיה היותו מיוצג בערכאות הקודמות על-ידי אביו מנעה ממנו למצות את טענותיו המשפטיות, וכי בכך לא זכה ליומו בבית המשפט. המבקש כלכל את צעדיו כראות עיניו, ובקשתו להיות מיוצג בידי אביו אושרה על-ידי שתי ערכאות שיפוטיות. משכך, המבקש אינו יכול להלין עתה על בחירתו זו, משהסתיימו ההליכים שלא לשביעות רצונו.

16. נוכח האמור לעיל, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות. הדיון בבקשה לחייב את המבקש למסור את כתובתו התייתר, נוכח תשובת המבקש לבקשה זו שבגדרה נמסרה הכתובת.

           ניתנה היום, ‏א’ באייר התשע”ו (‏9.5.2016).