לפנינו החלטה של השופט יובל ליבדרו בתיק פלילי של נוער, שבו הנער ישב 5 חודשים במעון נעול של הרווחה "גלעם" להמתנה לגזר הדין שלו. נגזר עליו 11 חודשים באותו מעון נעול. השאלה האם 5 החודשים שהוא כבר ישב, מנוכים מעונש ה 11 חודשים באותו מעון נעול "גיל-עם".
לטעמנו ברור שיש לנכות את ימי המעון הנעול במעצר, מימי העונש באותו מעון נעול. זה ממש כמו בית סוהר. אבל לא ככה חשב השופט יובל ליבדרו. 56029-01-20
אז מה הוא חושב יובל ליבדרו? שזו קייטנה במעון נעול? שהאיש צריך להגיד תודה ששלחו אותו למעון נעול במקום להחזיק אותו בבית כלא? הרי זה חלק מהעונש, ולכן הימים האלה צריכים להיות מנוכים.
בתמונה: יובל ליבדרו, שופט פמיניסט שאמר שאישה ששורפת את בעלה רק עושה את מצוות אלוהים.
הגיע הזמן לנכות גם את ימי מעצר הבית מגזר הדין (לפחות ב 50%)
בכלל גם כל מי שנעצר ומוגשת נגדו בקשת מעצר עד תום ההליכים והוא יוצא למעצר בית, הימים האלה לא נספרים ולא מנוכים. ולמה בדיוק? הרי זה עונש להיות במעצר בית. המשפחה המארחת עובדת בשביל המדינה בתור סוהרים של בן המשפחה שלהם, ולא מקבלים על זה כסף.
איפה המצפון של השופט להגיד לאדם שישב במעצר בית, שהתקופה הזו היתה קייטנה שלא נחשבת?
שימו לב שמעצר עם אזיק אלקטרוני נחשב חמי יום שמנוכה מהגזר דין. גם מעצר בית רגיל צריך להיות שווה לפחות חצי יום.
ולמה השופטים לא מוכנים להתחשב במעצר הבית? כי הם יודעים שזה יחייב אותם לזרז את התיק, כי אחרת גזר הדין ייבלע בתקופה של מעצר הבית, והאיש יהיה פטור מישיבה בכלא. כשאדם יודע שלא סופרים לו את ימי מעצר הבית, והתיק יכול להתמרח עוד שנתיים שלוש, אין לו ברירה אלא ללכת להתחנן לעסקה.
בתיק זה הקטין שהה 5 חודשים במעצר במעון נעול, ונשפט למעצר של 11 חודשים במעון נעול.
פרקליטה מהגהנום ענבל חיים: מעון נעול זה לתכלית שיקומית ולכן עדיף לנעול כמה שיותר
הפרקליטה ענבל חיים טענה שלא מנכים את 5 החודשים שהוא כבר ישב מה 11 שהוא קיבל.
הסנגורית טענה שהפרקטיקה היא כן לנכות את ימי המעצר, כך שנותרו 6 חודשים בלבד וככה הוא לא יחמיץ את המועד של מכינה צבאית.
הפרקליטה ענתה שה 5 חודשים במעון במהלך המשפט זה להגנה מהמסוכנות שלו, לעומת החודשים במעון כעונש "שזה לכלית שיקומית".
מאיפה מפליצות הפרקליטות המפגרות את הטענות האלה שעונש של שלילת חירות במעון נעול זה "לתכלית שיקומית?"
יובל ליבדרו בחוצפתו מאשים את הסנגורית בשיהוי
בחוצפתו מאשים את השופט את הסנגורית בשיהוי, שהיא לא הזכירה לשופט שיש לנכות חודשי מעון במעצר מחודשי מעון כעונש. מה הוא מצפה שהסנגורית תהיה מוכנה לטעון, בלי שהיא יודעת מה השופט מחליט? על טענות של ניכיון ימי נעצר אסור שבכלל תהיה טענה של שיהוי. אם מגיע אז מגיע, ולא משנה מתי מבקשים מהשופט לנכות את הימים. בחוצפתו השופט אפילו טוען שהטענה היא "מיקצה שיפורים" (משהו שדומה להרחבת חזית), אבל על מה מיקצה שיפורים? הרי לא היה דיון ספציפי שבו הסנגורית היתה אמורה לטעון אם כן מגיע ניכוי ימי מעון, או לא.
השופט גם טוען שבאופן מהותי, מעון נעול זה כמו חלופת מעצר בבית, ולכן אין לנכות את זה כמו שלא מנכים ימי מעצר בית מעונש בכלא. אבל הוא פסק עונש במעון נעול, לכן אם הוא כבר ישב 5 חודשים במעון נעול, למה התקופה הזו לא נספרת? זה היגיון של שופטים מסדום, או מבית הספר לשפיטה של הנוחבה.
כדי להצדיק את עצמו, השופט טוען שבימי מעון נעול כחלופת מעצר, יש אפשרות לצאת לחופשות, וממעצר בבית כלא, לא יוצאים לחופשות. שנבין: ואם הבחור לא קיבל את האפשרות ליציאה לחופשות, אז כן מגיע לו ניכוי של ה 5 חודשים?
במקרה הספציפי הוא כן יצא ל"חופשות" אצל אמא שלו, אבל בפיקוח של אמא שלו, אז בגלל החופשות האלה לא מגיע לו ניכוי של 5 חודשים? הרי השופט לא הזהיר אותו מראש שאם ייצא לחופשות, אז הוא ישלול ממנו ניכוי של 5 חודשי הנעילה.
בתמונה: נשיאת בית המשפט לנוער, מיכל קפלן רוקמן, מלכת הנעילות במעונות נעולים.. צריך לספק פרנסה למעונו, לא?
מה קורה במעון הנעול גיל-עם? ראו כתבה של מירב בטיטו
חומות של ייאוש במעון הנעול גיל עם, כתבה של מירב בטיטו
במעון הסגור גיל עם אמורים לשקם נערים בסיכון. במקום זה, טוענים חוסים ומדריכים, שלחו אותם ל"הפרדות" למשך ימים, בהם נאלצו לישון על ספסל, ונמנעה מהם האפשרות ללמוד.
נער אחד כבר ניסה להתאבד בתלייה, אחר כך חתך את הוורידים. "הייתי בסך הכל בן 16 שניסה להשתקם", אומר אחד הנערים, "אבל יצאתי משם עבריין אמיתי".
פחות מחודשיים עברו מאז הפך דודי (שמות החוסים והמדריכים בכתבה בדויים) לנער חופשי, אחד שקם בבוקר והולך לעבודה שסידרו לו במפעל, שלעת ערב מתלבט אם לחזור הביתה או להסתובב עם החבר'ה. עוד פחות מחודש יהיה בן 18, וכבר הוא מת להצטלם לעיתון, לזעוק בקול רם מה שעשו לו שם, "לדפוק אותם כמו שדפקו אותי", להראות להם שלא הצליחו לשבור אותו. "18 חודש" היה בגילעם. הנערים שנכנסים למוסד הסגור לעבריינים, תחנה אחרונה לפני הכלא, מסגלים לעצמם במהירות את שפת הדיבור המקובלת. הזמן נמדד בחודשים ובימים, לשנים אין כאן משמעות. החיים קצרים ומתומצתים, אירוע רודף אירוע ואין לדעת מה יהיה מחר.
דודי שנשלח לגילעם על עבירות רכוש ואלימות, אומר שבמוסד הסגור עשו ממנו מה שהוא. "הייתי בסך הכל בן 16 שרצה להשתקם שהגעתי ל'גילעם'", הוא אומר, "אבל יצאתי משם עבריין אמיתי. זו הייתה הפעם הראשונה שהגעתי למסגרת סגורה. לא ידעתי למה לצפות. הכל היה חשוך כי הגעתי בערב. והצלחתי לראות רק את הצללים של החומות. כשהתעוררתי בבוקר צחקתי. ראיתי ילדים ודשא והרגשתי כאילו חזרתי לבית ספר. אבל אחרי שלשה ימים הפסקתי לצחוק עד היום שהשתחררתי".
דודי מדליק סיגריה בסיגריה ומצביע על ספסל עץ ליד בית הקפה שבו אנחנו יושבים: "את רואה את הספסל הזה? על אחד כזה ישנתי במשך ארבעה שבועות רצופים כשהייתי בהפרדות. היה חורף, ואפילו סמיכה לא נתנו לי לקחת איתי. כמו כלב ישנתי שם בחצר של בית הספר. זו הייתה השיטה הקבועה שלהם להעניש ילדים: להפריד אותם מהחברים שלהם. בתקופה של הפרדות אתה לא מדבר עם אף אחד, לא עם החברים שלך, לא עם העובדת הסוציאלית, רק עם המדריך שלך שמשגיח עליך וקורא עיתון".
"הפרדות" הן הדרך הפופולרית לטיפול בחוסים בגילעם: ילד שלא מבצע הוראות, מתחצף, נכנס לעימותים עם מי מחבריו או מדריכיו, מוכנס מיידית לבידוד או להפרדה.
הבידוד הוא כליאה בחדר המיועד לכך למשך רבע שעה עד עשרים דקות, לפי שיקול דעתו של המדריך החינוכי. מנהל המעון רשאי לבודד חוסה גם למשך שעתיים, אבל לא ליותר מכך ללא אישור המפקחת על הטיפול המעונות של חסות הנוער, אגף במשרד הרווחה שאחראי על נוער בסיכון.
"ההפרדות" הן עניין אחר לחלוטין, והן ננקטות כנגד חוסים ע"פ שיקול דעתו של רכז ההדרכה במעון הנעול. מעדויות שהגיעו לידי "7 ימים" עולה כי הנערים מבודדים למשך שעות רבות בניגוד לנוהלי משרד הרווחה, בלא אישור ובלי דווח לממונים, וכי רבים מהם מופרדים מחבריהם למשך כמה ימים ואף למשך שבועות. נער שנמצא בהפרדה מוחזק במהלך שעות היום בביתן המגורים. בשעות אלו נמצאים חבריו במבנה סמוך בכיתות הלימוד. כשהם שבים מהלימודים, נשלח הנער לחצר בניין כיתות הלימוד, וחוזר חלילה.
"אפילו ספרים לא נתנו לי לקחת להפרדה", אומר דודי. "כשהתחננתי שיחזירו אותי, אמרו לי, 'אתה מסוכן'. בהתחלה עברו לי מחשבות אובדניות, אבל אז אמרתי לעצמי שאני לא אתן להם את התענוג הזה".
אבל יש כאלה שלא עמדו בלחץ. ביניהם שי, שתלה את עצמו במקלחת, וליאור, שחתך את ורידיו. העונשים הקשים, תחושת ההשפלה, וההרגשה שאיש לא מקשיב לך, השעות הרבות שבהן לא עושים שום דבר – כל זה היה מעבר לכוחותיהם. למרבה המזל הם ניצלו, אבל איש, כך טוענים המדריכים שהיו במקום, לא דיווח למשרד הרווחה על ניסיונות ההתאבדות האלה.
הסיפור של דודי שי וליאור הוא סיפורם של רבים מהנערים החוסים בגילעם, מעון סגור סמוך לקרית אתא, שהוקם ב- 1966 ומיועד לטיפול בבני 12-18 ולשיקומם. הנערים המגיעים לשם נשפטו על מגוון של עבירות – מעבריינות מין ועד סמים ואלימות – והורשעו, אבל לא נשלחו לכלא בהנחה שאינם עבריינים מסוכנים ואפשר עדיין לשקם אותם. זה לא מה שעושים בגילעם לטענת חוסים ומדריכים.
מעון גילעם מחולק לשניים: החלק הנעול, שהכיל בעבר יותר מ- 30 נערים, והחלק הפתוח – ההוסטל – שאליו מגיעים כאלה שתנאיהם שופרו. במסגרת תהליך השיקום במקום, לומדים החוסים כמה שעות בבית הספר, ורוכשים מקצוע בסדנאות מקצועיות. כבר יותר מ-5 שנים שבחלק הנעול ישנם 12 נערים בלבד, ובאגף הפתוח – חמישה. החיים בגילעם עמדו מלכת. הנערים הפכו קורבן במלחמה על זכויותיהם הנרמסות של מעט העובדים המסורים שעוד נותרו במקום, בובות משחק בתהליך ההפרטה שלא פסח גם על אגף הרווחה.
מה שפעם עד תחילת שנות ה-90, היה מופת לחנוך של נוער בסיכון, הפך היום לחצר האחורית של חסות הנוער. במעון גילעם של שנת 2009 אין חוגים, כמעט לא מתקיימים שיעורים סדירים או לימודים מקצועיים. על שיקום אין מה לדבר.
בשנה שעברה השביתו העובדים את המעון, אולם חזרו לעבודה בלית ברירה. בחודשים האחרונים נשלחו מכתבים מפורטים לשר הרווחה, למנכ"ל משרדו ולבכירים במערכת, ובהם תיאורים מצמררים על מה שקורה במקום. אף אחד מהצעדים האלה לא עזר. עכשיו החליטו העובדים והחוסים לדבר, להוציא את הכל החוצה. הם רוצים שיידעו מה מתרחש שם, מאחורי החומות של גילעם.
ועוד כתבה בהארץ
עדויות ממעון גילעם – "המדריך הפשיט אותי ונתן לי מכות רצח" , פורסם בהארץ , נובמבר 2006 ע"י ניב חכלילי ואסתי אהרונוביץ
לפני כחודש פירסם מוסף "הארץ" כתבה על הנעשה במעון הנוער גיל-עם שבקרית אתא. מטרתו המוצהרת של המוסד היא להעניק מענה טיפולי לנערים שנפלטו מכל מסגרת אחרת, אולם בפועל נחשפו עדויות קשות על המתחולל בין כתלי המקום. הנה שני קטעי עדויות של נערים חוסים:
"המקלחות היו מקום פרוץ ופתוח. אני זוכר שתמיד היה שם קר… היו מקרים במקלחות… הפשיטו ילדים, שפכו עליהם מים קרים. בלילה המדריך היה מעדיף ללכת לישון. היו נועלים אותנו בחדרים. היינו נעולים בביתן כ-12 עד 20 נערים. בלילה אתה לא ישן. הפחד חזק. פחד מנערים שיפגעו בך, היו מקרים של דקירות סכין או חפצים חדים. הרבה פעמים חשבתי לברוח משם, אבל פחדתי להסתבך יותר" (א', נער שחסה בגיל-עם)
"הגעתי לגיל-עם בגיל 14 והייתי שם שנתיים. הייתי בהמון תקריות של אלימות. אלימות בין הנערים וגם אלימות של המדריכים נגד הנערים. אף אחד לא רצה להתלונן במשטרה… המדריכים נהגו לאיים. 'נפתח לך תיק'. מה היה הדבר הכי אלים שחוויתי? אחד המדריכים לקח נונצ'קו, לקח אותי לבידוד, הפשיט אותי והכניס לי מכות רצח. זה היה בחורף, נשארתי שם לבד, כל הלילה, עירום. הייתי ילד בן 14" (חוסה בגיל-עם).
בינואר באה ש', סטודנטית לחינוך העובדת עם נערים במעון, לפגישה השבועית עם ד', בן 16 וחצי. בתחילת הפגישה, קרא לנער מדריך וביקש שייגש אליו. הנער ענה כי הוא בפגישה עם ש'. מכאן ההידרדרות לאלימות היתה מהירה: "המדריך לקח בכוח את ד' לביתן שבו הוא גר, משם נשמעו צעקות וקללות. הוא הוציא את ד' החוצה כשהוא אוחז את ידיו מאחורי הגב והוביל אותו לבידוד… הוא פשוט זרק את ד' על הרצפה והטיח את ראשו במדרכה… המדריך הסתער עליו כאילו שעומד מולו מחבל חמוש והתחיל להכות אותו מכות איומות" (ש', סטודנטית העובדת עם נערים במעון).
https://sites.google.com/site/israsocial/home/1-1/1-1/1/5
להלן פסק הדין של השופט יובל ליברדו 56026-01-20
ולהלן הבקשות בנושא פרסום פסק הדין
בקשה לפרסום החלטת יובל ליברדו שאין לנכות ימי מעון נעול מימי מעצר