כמה נפלא להיות אישה אלימה בארץ ישראל.  הנה מקרה של דנה שיפרין…  עולה חדשה מגיל צעיר.  עלתה לארץ עם אמא שלה.  אמא שלה נפטרה.  כעת היא בלי משפחה בישראל.  אמא שלה עבדה כמטפלת סיעודית לזקנה בת 105.  הזקנה (שהיא מרוקאית) התקמצנה ולא רצתה לשלם שכר לאמא שלה.

דנה שיפרין ואמא שלה (שבינתיים נפטרה) באו אל הזקנה הביתה, דנה שיפרין כיסתה את המצלמה בנייר דבק, בעטה ברגל של הזקנה (כשהיא נועלת כפכפים מעץ), ונשכה לה את היד.

הזקנה דיממה, ובני משפחתה נאלצו להעביר אותה לבית זקנים, מה שעלה להם מאות אלפי שקלים.  עו”ס אורלי חסון מהרווחה בבית משפט העידה נגד דנה שיפרין ואמא שלה.

מי שהמליץ לא להרשיע אותה ולתת לה רק שירות לתועלת הציבור היו קצינות המבחן.  קצינות המבחן האלה הן תמיד לטובת נשים עברייניות. קצינות המבחן אמרו שההתנהגות העבריינית היא תוצאה של “קשיים חברתיים שעברה בחייה” בגלל שעלתה לארץ בגיל 5 (וכיום היא בת 35), ו”זה השפיע על מסלול חייה”…… יש לה “נטייה הראשונית שלה לראיה מצמצמת של התנהגות אימפולסיבית בעייתית”…. “פגיעה בתעסוקה עלולה להביא לרגרסיה בתפקוד שלה”.

השופט דווקא לא קיבל את המלצות קצינות המבחן אבל בכל זאת נתן פה עונש מקל מאוד רק בגלל שלדנה שיפרין יש כוס.  תארו לכם אם גבר בן 35 היה בועט באישה בת 105 ונושך לה את היד…….  וואי וואי מה היו עושות לו קצינות המבחן……

את תביעות ירושלים ייצגו ברכה בן אדרת (טל. 052-7231721) והדר ארז, שהבוס שלהן הוא דניאל ויטמן.

להלן הכרעת הדין של דנה שיפרין

בבית משפט השלום בירושלים

ת”פ 39871-03-21 פרקליטות מחוז ירושלים פלילי נ’ שיפרין

• הנאשמת הועמדה לדין בגין ביצוע תקיפה זקן, עבירה לפי סעיף 368ו(א) בחוק העונשין, התשל”ז-1977 (להלן: “חוק העונשין”).

• לפי החלק הכללי באישום, המנוחה גב’ ס. ז”ל (להלן: “המנוחה”) היא אִמה של הנאשמת. מיום 21.6.2020 ועד יום 30.6.2021, שימשה המנוחה כמטפלת סיעודית בביתה של גב’ ש’ (להלן: “המתלוננת”) בביתה הנמצא בבית שמש (להלן: “הבית”). ביום 30.6.2020 הסתיימה העסקתה של המנוחה אצל המתלוננת.

• לפי האישום, ביום 30.6.2020 בשעה 11:30 או סמוך לכך, הגיעה הנאשמת אל הבית כדי לקחת מהמנוחה את משכורתה. בעת שהגיעה אל הבית, התקשרה המנוחה אל י’, חתנה של המתלוננת (להלן: “החתן”), על מנת לבקש ממנו את התשלום שמגיע לה בגין עבודתה עד כה. החתן מסר לה כי יוכל להגיע רק בשעה מאוחרת יותר על מנת לשלם לה. בהמשך, כיסתה הנאשמת את מצלמות האבטחה שהיו מותקנות בבית, באמצעות נייר דביק, כך שאי אפשר יהיה לצפות בנעשה בבית. בהמשך לכך, נכנסו הנאשמת והמנוחה לחדרה של המנוחה. המתלוננת הלכה לחדר על מנת לראות מה מעשיהן במקום, אך התקרבה אליה הנאשמת ובעטה בה ברגלה. כתוצאה מכך נחבלה המתלוננת ברגלה הימנית ודיממה ממקום החבלה. בהמשך, התנגדה המתלוננת לכך שהמנוחה תנקה את כתם הדם שנגרם בעקבות החבלה ונשכה את המנוחה בידה. במעשיה המתוארים, תקפה הנאשמת את המתלוננת, שהיא אישה זקנה, וגרמה לה חבלה של ממש.

• בדיון מיום 28.6.2021 מסרה הנאשמת את תשובתה לאישום. היא הודתה בחלק הכללי של כתב האישום. היא הודתה כי נכחה במקום ובזמן כמתואר באישום. לעניין כיסוי המצלמות, היא השיבה כי “נכון הדבר אך על פי בקשתה של אמה…שעבדה לא לפי אישורים ומרוב חוכמתה החליטה לכסות את המצלמה”. הנאשמת אישרה כי נכנסה עם אִמה המנוחה לחדרה של האחרונה, אך היא כפרה בביצוע מעשה התקיפה המתואר באישום. אשר לנטען ולפיו המתלוננת התנגדה לניקוי כתם הדם, לפי תשובתה: “נכון שאמה…ניסתה לנקות זאת, אך הנאשמת כבר לא הייתה במקום, הלכה לביתה”. הנאשמת כאמור כופרת בביצוע העבירה המיוחסת לה.

• מטעם המאשימה העידו המתלוננת, הבן שלה ע’ (להלן: “הבן”), החתן, גב’ אורלי חסון ממחלקת הרווחה בעיריית בית שמש (להלן: “אורלי”) וגם השוטר אורן מובסר (להלן: “השוטר אורן”). עוד מטעם התביעה הוגש תיק מוצגים (ביום 19.4.2022) לרבות הודעות המתלוננת במשטרה מיום 30.6.2020 ומיום 6.7.2020 וגם תמונות החבלות בגופה לרבות ברגלה. כמו כן, הוצג בדיון תיעוד ממצלמות האבטחה המותקנות בתוך הבית. מכל מקום, למוצגים העיקריים והרלבנטיים להכרעה אתייחס בגוף הכרעת הדין.

• זה המקום לציין כי בשל גילה המופלג של המתלוננת במעמד מתן העדות (בת 102) ולבקשת המאשימה, עדותה נשמעה בעדות מוקדמת. נוכח מגבלות הקורונה ושהותה בבית אבות, עדותה נשמעה בוויעוד חזותי שעה שלצידה נכחו נציגים של הצדדים. הפרקליטה עו”ד ברכה בן-אדרת נכחה לצדה בוויעוד חזותי וכך גם הסניגורית עו”ד ד’ פרידמן. באי-כוח הצדדים, ובפרט, הסניגור שניהל את החקירה, עו”ד משה פרידמן נכח פיזית באולם. עוד לצד המתלוננת נכחו בתה וגם מתורגמן מטעם בית המשפט לערבית-מרוקאית. המתלוננת העידה במרוקאית והנוכחים לצדה סייעו בהעברת דבריה שלעתים לא נשמעו בקול ברור דיה.

• מטעם ההגנה העידה הנאשמת. כמו כן הוגש מטעמה מזכר של השוטרת מטי אמסלם מיום 30.6.2020 ועניינו “שיחה עם עוס רווחה אורלי”. כאן המקום לציין, כי לאחר שהנאשמת הועמדה לדין ובטרם נשמעו עדויות העדים, אִמה הלכה לבית עולמה.

עיקרי עדויות העדים

• עדות המתלוננת: בת 102. היא תיארה כי באותו יום עת ישבה בסלון נכנסה הנאשמת לבית ללא כל אינטראקציה עם המתלוננת, כדבריה: “לא שלום לא כלום”. הנאשמת עלתה על כיסא כדי לקחת “תמונות” והמתלוננת תהתה אם היא “משטרה”. בהמשך העידה כי אלו היו “מצלמות”. בשלב מסוים, הנאשמת והמנוחה נכנסו לחדרה של האחרונה ואז המתלוננת עקבה אחריה ונכנסה כדי לדעת “מה עושים”. המתלוננת התיישבה בחדר ואז הנאשמת בעטה בה ברגל ימין בחוזקה רבה. עקב זאת ירד דם רב. כי אז הנאשמת יצאה מהבית והמנוחה התחילה לנגב את הדם. המתלוננת התנגדה לכך בכוח ונשכה את ידה של המנוחה, זאת על מנת שהדם יישאר והמשטרה תראה זאת.

• עדות הבן: העד הוא הבן המבוגר בין שני אחים ולהם 7 אחיות. הוא מנהל את התיק הפיננסי של אמו. העד העיד כי אחותו מ’ וחתנו פעלו קשות לחפש סייעת עבור אִמם זאת נוכח מגבלות הקורונה בתקופה הרלבנטית. הם איתרו את המנוחה שהתחילה לעבוד אצלה אך לתקופה קצרה. בסביבות 26.6.2020 הודיעו לו החתן ואחותו כי מאחר ואמו אינה מרוצה מהמנוחה, הם רוצים לסיים את העסקתה ועליו לשלם לה את שכרה. ביום האירוע הוא נקרא טלפונית לגשת לבית. עם הגיעו לשם הוא נחשף למראה קשה, וכלשונו: “מחזה מזעזע, ממש מזעזע, אמא זבת דם ברגליים”. המתלוננת סיפרה כי “הבת של המטפלת תקפה אותה הפילה אותה, דחפה אותה”. המתלוננת הייתה בטראומה עקב האירוע והיא אף סירבה לקבל מטפלת חלופית בהמשך ולכן נאלצו להעביר אותה לבית אבות.

• עדות החתן: העד הוא בעלה של מ’, בתה של המתלוננת. הוא ואשתו חיפשו מטפלת שתסייע לחמותו. העד ציין כי היה קורא לה “מאמא”. הם איתרו את המנוחה. זמן קצר לאחר שזו התחילה עבודה, סיפרה להם המתלוננת כי אינה מרוצה ממנה זאת עקב אירוע שקרה ביום שבת על רקע שמירת המסורת של שבת (ש’ 27-25, ע’ 33). העד ואשתו שוחחו עם המנוחה והבהירו לה כי יסיימו את העסקתה בצורה מוסכמת. לעניין משך תקופת העבודה (9 ימים) לצורך השכר, סוכם כי ישולם לה “מחר” שהוא היום האחרון של העבודה שלה 30.6.2020. למחרת, לקראת הצהריים בזמן שהוא ואשתו היו בנסיעה ברכבם, קיבלו שיחת טלפון שהיו בה צעקות “אימים” והמתקשרת קראה לו “רמאי, שקרן, אתה תבוא עכשיו תביא לנו כסף“. ברקע נשמעה המנוחה ועוד מישהי אשר התברר כי היא הנאשמת. עוד נשמע ברקע קולה של המתלוננת כשהיא בוכה “ומתייפחת וצועקת במרוקאית הרביצו לי”. הבת הזעיקה מיד את המשטרה לבית אִמה. בהגיעם לבית, המתלוננת סיפרה כי “היכו” אותה ברגלה.

• עדות אורלי חסון: העדה היא עובדת סוציאלית אשר כיהנה בתקופה הרלבנטית כראש צוות אזרחים ותיקים במינהל הרווחה בעיריית בית שמש. באמצעותה הוגש דו”ח שנרשם ביום 30.6.2020 (ת/18). ביום האירוע היא נקראה להגיע לביתה של המתלוננת בשל החשד לפגיעה בה. בהגיעה לשם, היא מצאה את המתלוננת נסערת ובוכייה כאשר בני משפחתה מנסים להרגיע אותה. היא שמעה מפיה כי כאשר “המטפלת” ובתה שהיו בבית, הן נכנסו לחדר והיא נכנסה אחריהן מאחר וחששה כי יגנבו דברים. אז, “הבת דחפה אותה” ונפלה. העדה תיארה כי ראתה שטפי דם על הידיים ופציעה ברגליים של המתלוננת.

• עדות השוטר אורן: העד הוא חוקר מחשבים מיומן של המשטרה. הוא הוריד את התיעוד ממכשיר ה-DVR שבבית המתלוננת וגם את התמונות שצולמו בביתה. תמונות החבלות הוגשו באמצעותו וסומנו ת/1 ו-ת/2. אשר לסרטונים (תקליטור ת/17), מדובר בתיעוד משלוש מצלמות אבטחה בתוך הבית. הוא הוריד את חומר המדיה ללא עריכה או שינויים. העד הסביר כי שעון מכשיר ה-DVR אינו מדויק וכי קיים הפרש של 94 דקות בינו לבין השעה האמיתית.

• עדות הנאשמת: היא העידה כי ביום האירוע נסעה לבית המתלוננת זאת לבקשת המנוחה כדי שתמסור לה כסף עבור חוב החשמל, שכן משפחת המתלוננת לא הרשו לה לנסוע לתל-אביב. בהגיעה לשם לא הייתה לה אינטראקציה כלשהי עם המתלוננת זולת “שלום קוראים לי דנה, אני הבת של ס’…”. בשלב מסוים המנוחה שוחחה עם מישהו והבינה כי הכסף יובא רק בשעת אחר הצהריים ולכן אין טעם כי תישאר בבית. הנאשמת נכנסה למטבח, שתתה כוס מים. לבקשת המנוחה שהיה לה כדבריה “חינוך סובייטי” וחששה כי יתגלה שהיא “עובדת בשחור”, ביקשה ממנה לכסות שתי מצלמות בתוך הבית. הנאשמת הדביקה את המצלמות בנייר דביק. היא עשתה כן בשל הפרשי הגובה בינה לבין המנוחה. לאחר מכן היא עזבה את הבית. הנאשמת כופרת בכך שהיה כל מגע פיזי בינה לבין המתלוננת.

תמצית סיכומי הצדדים

• המאשימה מסכמת את טענותיה בכך שהיא הוכיחה מעל לכל ספק סביר שהנאשמת ביצעה את המיוחס לה באישום. מהימנות עדות המתלוננת לצד צֶבֶר הראיות המסייעות, אל מול גרסת הנאשמת שאינה אמינה, יש בכל אלה כדי לבסס הרשעה.

• מנגד, מסכמת ההגנה את טענותיה בכך שהמאשימה לא הרימה נטל זה. לפי ההגנה, כל עמדת המאשימה מבוססת על עדות המתלוננת שהיא עדות יחידה. לא הוכח כי החבלות שנמצאו מקורם תקיפה או כל אירוע אחר, ובכלל, האם מקורם יום האירוע. ההגנה גורסת גם כי עדות המנוחה הייתה יכולה לשפוך אור על מה שהתרחש בבית, ככל שהתרחש, ואולם למרבה הצער הדבר אינו אפשרי כיום, אך סיטואציה זו מבססת ספק סביר. הנאשמת עותרת לזיכויה.

דיון והכרעה

• לאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות, ובכלל זה שמעתי את עדויות העדים והתרשמתי מהן, הגעתי לכלל דעה כי המאשימה הוכיחה מעל לכל ספק סביר כי הנאשמת ביצעה את המיוחס לה בכתב האישום.

• מסקנתי זו מתבססת על שלושה רבדים מצטברים: התרשמותי מאמינות גרסת המתלוננת; חיזוקים לגרסתה; קשיים בגרסת הנאשמת. אפרט.

מהימנות גרסת המתלוננת

• המתלוננת בעדותה לפניי (בוויעוד החזותי) הותירה רושם אמין ביותר. תיאורי המתלוננת היו פשוטים ולהתרשמותי – היו גם אותנטיים. היא תיארה כי הנאשמת בעטה בה ברגלה הימנית בחוזקה והדגימה את הבעיטה. על החוזקה של הפגיעה, היא תיארה את הנעליים כי היו “מעץ” ולא מחומר רגיל שממנו מייצרים נעליים (ש’ 9-3, ע’ 11), לדבריה: “לא נעלים רגילות, נעליים כפכפים חזקים” (ש’ 30, ע’ 11). היא העידה גם שזה היה “חזק חזק” (ש’ 11, ע’ 11). חשוב לציין בהקשר זה כי בשלב מוקדם בעדותה, עת תיארה את הבעיטה היא הצביעה גם על ארונית שהייתה לצדה ואמרה “כמו זה” (ש’ 32-31, ע’ 7), זאת להבנתי כדי להמחיש את מידת הקשיחות של החפץ באמצעותו הנאשמת נגעה ופגעה בה. ללמדך שמדובר בפגיעה נקודתית חזקה שחוותה הנאשמת בחושיה. היא תיארה כי ירד דם וכלשונה “כמו ברז” (ש’ 9, ע’ 8) ובהמשך העידה: “דם הרבה” (ש’ 1, ע’ 11).

• חרף גילה המופלג, התרשמתי כי דעת הנאשמת הייתה צלולה וזיכרונה אינו מטושטש. היא ידעה להדגים את הבעיטה עת נכנסה לחדר של המנוחה והתיישבה שם. היא התייחסה לנושא התמונה והמצלמות וגם את תפיסת הידיים לאחר מכן ונשיכת היד של המנוחה. תיאור המתלוננת כאמור, היה פשוט, קוהרנטי ולא רק. המתלוננת ידעה להבחין היטב בין חלקה של הנאשמת במסכת האירועים לבין חלקה של המנוחה, באופן זה שהבחינה בין הפגיעה ברגל על-ידי הנאשמת לבין ההתרחשות לאחר מכן שכללה תפיסת הידיים ונשיכת ידה של המנוחה. מכאן, לא נראה סביר כלל שהיא התבלבלה בין המנוחה לבין בתה.

• בנוסף, התרשמתי מהלימה מלאה בין תיאור התרחשות הדברים על-ידה (גם באמצעות כך שהבנתי מספר מילים בערבית שאמרה למתורגמן) לבין אופן הדגמת האירועים ותנועות גופה. התאמה זו בין המלל לבין ההדגמה, חיזקה את ספונטניות ההדגמה והאותנטיות של התיאורים. המתלוננת התרגשה לעתים ובכתה, בעיקר עם תיאור הפגיעה, ואף היה צורך להרגיע אותה.

• לא התרשמתי כי היא מפריזה או מאדירה את ההתרחשויות אלא סיפרה את החוויה כפי שחוותה אותה בחושיה וממנה סבלה גם כאב. המתלוננת תיארה כי התנגדה בכוח לכך שהמנוחה תנקה את הדם וזאת עד בוא המשטרה על מנת “להראות את הדם (מצביעה על הרגל)” (ש’ 32-31, ע’ 10).

• בהינתן האמור והתמונות, בפרט תיעוד החבלה ברגל (ת/2-1), התיעוד מצביע על פגיעה שעולה בקנה אחד עם תיאור המתלוננת וכל אלה מובילים למסקנה לפיה הנאשמת ביצעה את המיוחס לה באישום.

חיזוקים לגרסת המתלוננת

• ראשית: למקרא הודעות המתלוננת במשטרה, הן מיום האירוע הן ביום 6.7.2020, התרשמתי מעקביות הגרסה. גם שם היא תיארה כי עקבה אחר המנוחה והנאשמת כשנכנסו לחדרה של המנוחה. היא תיארה כי הנאשמת פגעה בה ברגל ימין, ירד דם “כמו ברז” (ש’ 25 בהודעה מיום 6.7.2020) וכי התנגדה לכך שהמנוחה תנקה את דם מאחר ורצתה שהמשטרה תראה זאת. חשוב מכך, גם שם תיארה המתלוננת כי שאלה את הנאשמת אם היא “משטרה”.

• שנית: עדויות אורלי, הבן והחתן. עדויות העדים אף הן הותירו רושם אמין, ללא הפרזות או האדרות אלא סיפרו מה ששמעו מפי המתלוננת ממש סמוך לאחר האירוע ותיארו את אשר ראו עיניהם.

• אורלי העידה כי בעקבות הדיווח על האירוע הגיעה לבית ושם סיפרה המתלוננת, בתיווך בני משפחתה שסבבו אותה, בין היתר, כי הנאשמת “דחפה” אותה וגם “הפילה” אותה (ש’ 29, ע’ 23). היה דם על הידיים ופציעות ברגליים (ש’ 31, ע’ 23). העדה תיארה את מצבה של המתלוננת: “מאוד נסערת. מרוגשת. ניסו להרגיע אותה” (ש’ 19, ע’ 23), “היה אירוע מאוד מסעיר ומאוד מלחיץ” (ש’ 21-20, ע’ 23), “היתה נסערת. זה נראה מאוד אותנטי ואמיתי” (ש’ 3, ע’ 24). התגובתיות של המתלוננת באה “בגלים” וזה מאוד מאפיין, כך לפי העדה, “אירוע כזה טראומטי” (ש’ 7-6, ע’ 24). אשר למצבה המנטאלי של המתלוננת, העדה תיארה אותה “כשירה לחלוטין” ולא נראתה כל ירידה קוגניטיבית או חוסר התמצאות (ש’ 13-12, ע’ 24).

• גם עדות העדה הותירה רושם אמין. אף שהעדה לא ציינה בעדותה לפניי כי שמעה מפי המתלוננת שהבת בעטה בה ברגלה אלא דחפה אותה, בסיכום הביקור שרשמה העדה בו ביום האירוע לאחר ביקורה בבית, היא ציינה:

“ביקשנו מש’… לתאר את מה שקרה, היא סיפרה שהיא עקבה אחרי המטפלת וביתה לתוך החדר כיוון שחשדה שהן מנסות לגנוב דברים מהבית. הבת של המטפלת דחפה אותה ופצעה אותה ברגל והתחיל לרדת לה דם רב. המטפלת אחזה בה בחוזקה ביד על מנת להרחיק אותה. בנוסף סיפרה ש’ שהבת של המטפלת שמה סלוטייפ על המצלמות המותקנות בבית על מנת שהאירוע לא יצולם”

• סביר ביותר שתיאור העדה ממש לאחר האירוע מבוסס על זיכרון טרי יותר מאשר עדות לאחר כשנתיים מיום האירוע. מכל מקום, עולה באופן ברור מסיכום העדה כי המתלוננת סיפרה ממש סמוך לאחר האירוע כי הנאשמת פגעה בה ברגלה.

• הבן העיד כי באותו יום הוא נקרא לגשת במהירות לבית אִמו ושם הוא נחשף למראה “מזעזע” כאשר אמו זבת דם ברגליה. לדבריו זה היה “פשוט מחזה מחריד לראות איך אמא נראית” (ש’ 6, ע’ 28). הוא העיד כי המתלוננת סיפרה שהנאשמת תקפה אותה (ש’ 13, ע’ 28). הוא תיאר את מצבה של המתלוננת כמי שהייתה בטראומה “אדירה” (ש’ 3, ע’ 28), “אמא כולה בבכי, ובטראומה, וכואב לה” (ש’ 9, ע’ 28) ונזקקה לכדורי הרגעה (ש’ 4, ע’ 28). העד תיאר לעניין מצבה המנטאלי של המתלוננת אותה עת שהיא הייתה “צלולה לגמרי, כמו היום. ועד היום אי אפשר לעבוד על אמא” (ש’ 17, ע’ 28). לא מצאתי לפקפק באמינות גרסת העד, וכאמור, גם להתרשמותי במועד שמיעת עדותה, המתלוננת גילתה זיכרון צלול להתרחשויות, לפרטים ולשיתוף החוויה שעברה.

• החתן העיד לגבי רקע הפסקת ההעסקה של המנוחה וביחס ליום האחרון של העסקתה. הוא תיאר כי בזמן שהמנוחה שוחחה עמו ברכב נשמעו צעקות וגינויים בשל כך שטרם שילם לה את שכרה, וברקע שמע את המתלוננת “בוכה ומתייפחת וצועקת במרוקאית הרביצו לי” (ש’ 9, ע’ 33). הוא שמע מהמתלוננת כשהגיע לבית שלה כי “היכו אותה ברגלה, וירד לה דם” (ש’ 2-1, ע’ 34). אמנם העד לא העיד כי שמע מפי המתלוננת שהנאשמת היא זו שהרביצה לה, אך מכלול עדותו מחזק את המסקנה לפיה הפגיעה ברגלה נבעה מתקיפה ולא מנפילה או סיבה אחרת, כאשר יתר העדויות מצביעות על כך שהתוקפת היא הנאשמת.

• נוסף לכל האמור, אני סבור כי עדות הבן והחתן אף חיזקה את גרסת המתלוננת מזווית נוספת. שכן שעה שכבר גמלה בלבם של המתלוננת ומשפחתה ההחלטה להפסיק את העסקתה של המנוחה בקרוב, הרי איזה אינטרס יש למתלוננת להעליל כביכול על בתה דווקא של המנוחה ולא על המנוחה, אירוע חמור כמתואר באישום.

• שלישית: דו”חות הפעולה של השוטרות מ’ טירוורק ו-א’ ביטון (ת/13-12). הדו”חות האמורים הוגשו ללא התנגדות מטעם ההגנה ולכן עורכיהם לא העידו במשפט. בדו”ח הראשון (ת/12) ציינה השוטרת כי בהגיען לבית, מצאו את המתלוננת “צועקת ומדממת ברגל ימנית שלה ובשפתיים”, וכי היה גם דם על הרצפה שניסתה המנוחה לנגב. עוד ציינה השוטרת: “לשאלתי את ש’… מה קרה? היא סיפרה כי הבת של ס’… הרביצה לה ברגלה ופצעה אותה, לציין כי ש’… הוסיפה שהבת של ס’… קרעה לה את התמונה שלה”. בדו”ח הפעולה השני (ת/13) כתבה השוטרת הנוספת כי בהגיעם לבית הבחינה במתלוננת יושבת על הספה בסלון ורגלה “השמאלית” פצועה ומדממת והרצפה מלאה בדם, וכי הנאשמת היא זאת שפגעה בה. נראה כי השוטרת השנייה התבלבלה בתום לב, שכן אין מחלוקת כי הרגל הפצועה הייתה הימנית. לא מצאתי בזאת כדי לכרסם באמינות התוכן.

קשיים בגרסת הנאשמת

• לעומת ראיות המאשימה, בכללן ובפרט עדות המתלוננת, כפירת הנאשמת לא הותירה רושם אמין נוכח קשיים בגרסתה, כפי שיפורטו להלן.

• ראשית (כיסוי המצלמות): כעולה מחומר הראיות, הנאשמת כיסתה את שתי מצלמות האבטחה שבתוך הבית באמצעות נייר דביק. הנאשמת אינה חולקת על כך (ש’ 19-18, ע’ 32). לפי דו”ח הצפייה (ת/7) הכיסוי נמשך כרבע שעה בלבד. לפיה ההסבר של הנאשמת בעדותה לפניי, היא עשתה כן לבקשת המנוחה שלא רצתה כי יידעו שהיא עובדת באופן בלתי חוקי. בחקירתה במשטרה היא תיארה שהמנוחה הדביקה נייר זה (ש’ 83 ו-ש’ 42), טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם התיעוד המצולם שהוצג לפיו מי שביצע את ההדבקה הייתה הנאשמת לבדה.

• גרסת הנאשמת בבית המשפט אינה עולה בקנה אחד עם גרסתה במשטרה, ושם היא הטעימה את כיסוי המצלמות ברצון של המנוחה שלא “יביישו” אותה, שכן לדבריה: “יום לפני הבת היתה והיא השתוללה עליה והיא לא רצתה שיביישו אותה כנראה כי גם ככה קשה לה.. בסוף אחרי הכול אמא שלי היתה בקופת חולים אצל רופא משפחה של הקשישה ואמר שיש לה דימציה ואלצהיימר חמור…” (ש’ 46-43). היא חזרה על נימוק זה גם בהמשך חקירתה במשטרה (ש’ 125), ורק בהמשך היא הניחה הסבר אחר להחלטת אִמה, לפיו “אולי בגלל שאמא לא עובדת חוקית ולא מסודר וזה לא חוקי גם מבחינתם…” (ש’ 128-127). הנאשמת העידה לפניי כי הטעם לכיסוי המצלמות היא שמעה מפיה של המנוחה אך לא ביום האירוע (ש’ 25, ע’ 33).

• מכל מקום, גם בהתעלם מחוסר העקביות האמור, אין בידי לקבל את ההסבר שהציגה הנאשמת בעדותה לפניי, מאחר ואינו הגיוני בנסיבות העניין. שכן, נכון ליום האירוע, המנוחה עבדה בבית מזה כ-9 ימים. ישאל השואל מדוע רק ביום התשיעי נעשה הכיסוי האמור ולמשך זמן מוגבל בלבד. אף שנשאלה על כך, הנאשמת לא הניחה הסבר סביר כלשהו זולת ההשערה שמא המנוחה ניצלה את ההזדמנות לפיה הנאשמת נמצאת בבית ויכולה לעזור לה בזאת (ע’ 35).

• בנוסף, גם בהנחה שקונן בלבה של המנוחה חשש מפני “עבודה בשחור”, הרי לא ברור ממי היא חששה, מהמתלוננת או ממשפחתה, שכן ממילא מי שאיתר אותה והעסיק אותה הם בתה וחתנה של המתלוננת. החתן אף העיד: “היא ראתה אותי כמעסיק שלה” (ש’ 16, ע’ 34). על כן, גרסת הנאשמת לפיה המנוחה לא רצתה שבני המשפחה יידעו כי היא עובדת “בשחור” (ע’ 34) אינה סבירה ולא הגיונית בנסיבות העניין.

• זאת ועוד, אין בפי הנאשמת כל הסבר הגיוני למִקריות כביכול לעיתוי כיסוי המצלמות לבין טענות המתלוננת בדבר הפגיעה בה. הנאשמת לא הניחה כל הסבר סביר לסימני החבלה בגוף המתלוננת מאותו יום. כאשר נשאלה: “מאיפה הגיעו החבלות האלה?”, השיבה כי אינה יודעת, וכאשר נשאלה האם ייתכן שהמתלוננת היכתה את עצמה, היא השיבה: “אני לא נגעתי בה, זה מה שאני יודעת” (ש’ 32-29, ע’ 39). הנאשמת שבה ותיארה כי לא היה בינה לבין המתלוננת כל אינטראקציה.

• ברם, אם נלך לשיטת הנאשמת שלאורך כל זמן שהותה בבית לא היה אירוע חריג כלשהו, כיצד ייתכן שמאז היא כיסתה את המצלמות ועד חלוף זמן קצר, הנאשמת כבר לא הייתה בבית כאשר המתלוננת חבולה והמנוחה אף ניגבה דם מהרצפה. הפתרונים אצל הנאשמת אשר כיסתה את המצלמות שיכלו לשפוך אור על מה שהתרחש בבית בתקופה זו. זה המקום להדגיש כי הנאשמת העידה לפניי שהמנוחה סיפרה מדוע ביקשה ממנה לכסות את המצלמות (ש’ 25, ע’ 33), וכן העידה כי היא סיפרה לה גם שהמתלוננת סובלת מאלצהיימר ומדמנציה (ש’ 5, ע’ 43). ישאל השואל, האם הנאשמת לא שאלה את המנוחה מה קרה בבית לאחר צאתה משם, ולבטח עת היא נחשדה בתקיפת המתלוננת.

• תיאור הנאשמת לפניי לפיו היא כיסתה את המצלמות לבקשת המנוחה, אך היא עשתה כן נוכח הפרשי הגובה ביניהן (ש’ 19, ע’ 29; ש’ 21-20, ע’ 36), אינו סביר. הנאשמת נצפית נעזרת בכיסא לצורך העלייה וביצוע הפעולה (ש’ 1, ע’ 38). אם כן, נראה כי נתון גובה הגוף אינו רלבנטי עוד.

• מכל האמור מתחייבת המסקנה לפיה הנאשמת כיסתה את המצלמות זאת על מנת להסתיר את הפגיעה הגופנית במתלוננת, ותו לא.

• שנית (המניע): כאמור, לא הוצג כל מניע אפשרי מדוע המתלוננת תעליל כביכול על הנאשמת דווקא אירוע אלימות חמור. לעומת זאת, חומר הראיות מצביע על קיומו של מניע מצד הנאשמת דווקא והוא אכזבתה מאי-קבלת המשכורת, כל זאת על רקע סיום העסקתה של המנוחה, שעה שהיה קיים קושי לאתר עבודה כזו (ש’ 19, ע’ 30). כפי שעולה מעדות הנאשמת, הן במשטרה הן לפניי, אותו יום היא נסעה במיוחד ממרכז הארץ לבית שמש כדי לקבל את המשכורת של המנוחה. ברם, לאחר שנודע לשתיהן מהחתן שיגיע רק בשעות אחר הצהריים ולא בשעה מוקדמת כפי שציפתה לכך הנאשמת, הדבר עורר את כעסן, ובפרט של הנאשמת על כך שנדרשה לשוב על עקבותיה וכל נסיעתה הייתה לשווא.

• על הכעס האמור ניתן ללמוד מעדות הנאשמת לפניי: “אני כעסתי על אמא שלי, שהייתה צריכה קודם לקבל ואז לקרוא לי, ולא לקרוא לי סתם, פשוט מאוד” (ש’ 18-17, ע’ 44). מדברי הנאשמת במשטרה (ש’ 69): “אמרתי לאמא למה אמרת לי לבוא כזו נסיעה כן אני כעסתי על אמא שלי הקשישה לא קשורה לשום דבר”. עוד על הכעס של שתיהן, ניתן ללמוד גם מעדות החתן ביחס לשיחה הכּעוסה של המנוחה והנאשמת אליו באותו יום ובה נשמעו צעקות “אימים” כלפיו וכינו אותו “רמאי”, “שקרן” ונתבקש לסור לבית כדי לשלם למנוחה את השכר (ש’ 9-1, ע’ 33).

• שלישית (מצבה המנטאלי של המתלוננת): הנאשמת העידה כי המנוחה סיפרה לה שהמתלוננת סובלת מאלצהיימר. הנאשמת אף השיבה בחיוב כאשר נשאלה אם המתלוננת “מזייפת את המצב הנפשי שלה” (ש’ 18-16, ע’ 43). ברם, לטענה זו אין כל ביסוס זולת עדות הנאשמת עצמה. יותר מזה, היא הופרכה בראיות התביעה (ראו עדות אורלי ועדות הבן) שאישרו כי חשיבתה של המתלוננת הייתה צלולה אז. לכך אוסיף גם את התרשמותי מעדותה לפניי כמפורט לעיל.

סיכום

• על-יסוד כל האמור, בניגוד לכפירת הנאשמת, לפי התמונה הראייתית המצטיירת, נראה שהנאשמת אשר כעסה מאוד על משפחת המתלוננת עקב הסיטואציה שנוצרה ברקע הדברים כאמור (בכלל זה, הנסיעה לשווא לבית שמש, אי-קבלת הכסף שציפתה לקבל ופיטורי המנוחה), היא פרקה את זעמה במתלוננת חסרת הישע שנכחה שם. הנאשמת בעטה בה ברגלה הימנית של המתלוננת ועזבה את הבית, כל זאת לא לפני שכיסתה בידיה את מצלמות האבטחה בתוך הבית.

תוצאה

• לאור האמור, קובע בזאת כי הנאשמת ביצעה את המיוחס לה בכתב האישום ומרשיע אותה בביצוע תקיפה זקן, עבירה לפי סעיף 368ו(א) בחוק העונשין.

ניתנה היום, א’ סיוון תשפ”ג, 21 מאי 2023, במעמד הצדדים

PDF

להלן גזר הדין של דנה שיפרין

בית משפט השלום בירושלים

ת”פ 39871-03-21 מדינת ישראל נ’ שיפרין

• הנאשמת הורשעה ביום 21.5.2023, לאחר שמיעת עדויות בתיק, בתקיפה זקן, עבירה לפי סעיף 368ו(א) בחוק העונשין, התשל”ז-1977 (להלן: “חוק העונשין“).

• לפי האישום וכפי שהוכח במשפט, אמה המנוחה של הנאשמת (להלן: “המנוחה”) שימשה בתקופה הרלבנטית שבין השנים 2021-2020 כמטפלת סיעודית בביתה של המתלוננת (שהיא כיום בת כ-105) (להלן: “הבית”). ביום 30.6.2020 הסתיימה העסקתה האמורה של המנוחה. כפי שהוכח במשפט, ביום 30.6.2020 בשעת צהריים, הגיעה הנאשמת אל הבית כדי לקחת מהמנוחה את משכורתהּ. בעת שהגיעה לשם, התקשרה המנוחה לחתן של המתלוננת על מנת לבקש ממנו את התשלום שמגיע לה בגין עבודתה. החתן מסר לה, כי יוכל להגיע רק בשעה מאוחרת יותר. בהמשך, כּיסתה הנאשמת את מצלמות האבטחה שהיו מותקנות בבית, באמצעות נייר דביק, כך שלא היה ניתן לצפות בנעשה בבית. בהמשך, נכנסו הנאשמת והמנוחה לחדרה של המנוחה. המתלוננת ניגשה לחדר זה על מנת לראות מה מעשיהן במקום, וכי אז התקרבה אליה הנאשמת ובעטה בה ברגלהּ. כתוצאה מכך נחבלה המתלוננת ברגלה הימנית ודיממה ממקום החבלה. בהמשך, התנגדה המתלוננת לכך שהמנוחה תנקה את כתם הדם שנגרם עקב החבלה ונשכה את המנוחה בידה. בכך, תקפה הנאשמת את המתלוננת וגרמה לה חבלה של ממש.

• טיעוני הצדדים לעונש נשמעו בדיון מיום 10.7.2024 לאחר המתנה לתסקיר סופי של שירות המבחן, על רקע מיצוי הליך טיפולי שעברה הנאשמת. בתום הדיון, הוריתי על הזמנת חוות דעת של הממונה על עבודות השירות בשירות בתי הסוהר.

התסקיר וחוות הדעת

• לפי תסקירי שירות המבחן מיום 26.3.2024 ומיום 4.7.2024, בתמצית מתוך שמירה על צנעת הפרט, הנאשמת בשנות ה-30 לחייה, עלתה לארץ עם אמה המנוחה כאשר הייתה ילדה קטנה. נוכח קשיים חברתיים שעברה בחייה (כמפורט בתסקיר הראשון), זה השפיע על מסלול חייה. הנאשמת נעדרת הרשעות קודמות וזו המעורבות הראשונה שלה עם הדין הפלילי. בהתייחסהּ למעשים בגינם הורשעה, תחילה ניסתה הנאשמת לטשטש ולצמצם את הבעייתיות שבהתנהלותה ולהשליך זאת על רקע יחסיה עם המנוחה, ואולם לאחר הליך טיפולי שעברה, היא מכירה כיום בכך שנקטה באלימות כלפי המתלוננת, זאת על רקע כלכלי וחשה כעס ותסכול עקב זאת. היא הביעה חרטה בגין התנהגותה, הביעה אמפתיה כלפי המתלוננת וחשה בושה עקב מעשיה.

• אשר לגורמי הסיכון להישנות מעשים עברייניים, בתחילת הדרך עמד התסקיר על נסיבותיה האישיות של הנאשמת, על קווי אישיותה והנטייה הראשונית שלה לראיה מצמצמת של התנהגות אימפולסיבית בעייתית. אך בהמשך, ומנגד, עמד התסקיר על גורמי הסיכוי לשיקום, שבאים לידי ביטוי בניהול אורח חיים נורמטיבי, תוך מתן דגש גם להליך הטיפולי החיובי שהביא אותה ליכולת התבוננות פנימית וביקורתית. שירות המבחן בא בהמלצה להימנע מענישה בדמות עבודות שירות מאחר ותעסוקתה מהווה אדן שיקומי, ולכן פגיעה בתעסוקה עלולה להביא לרגרסיה בתפקוד שלה. התסקיר ממליץ על ענישה חינוכית בהיקף מורחב של 250 שעות שירות לתועלת הציבור (של”צ), מאסר מותנה מרתיע, פיצוי למתלוננת וצו מבחן לשנה.

• לפי חוות דעתו של הממונה מיום 1.9.2024, נמצא שהנאשמת מתאימה לביצוע עבודות שירות במגבלות.

עיקרי טענות הצדדים לעונש

• המאשימה טוענת, בין השאר ובעיקר, כי עקב האלימות שהפעילה הנאשמת כלפי המתלוננת, נזקקה האחרונה לטיפול רפואי ונאלצה לעזוב את ביתה לבית אבות, על כל ההשלכות של האמור על שגרת חייה. מתחם הענישה ההולמת את נסיבות ביצוע העבירה, נע בין שישה חודשי מאסר שיכול וירוצו בעבודות שירות ועד שנת מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית. המאשימה עותרת להשית על הנאשמת שבעה חודשי מאסר שיכול וירוצו בעבודות שירות, ככל שהיא תימצא מתאימה לכך. עוד עותרת המאשימה להשית עליה, ענישה מותנית מרתיעה וגם פיצוי משמעותי למתלוננת בהתחשב בנסיבות המקרה, בנזק הגופני שנגרם לה, בגילה המופלג ובתהליך שעברה.

• הנאשמת – באמצעות בא-כוחה עו”ד מ’ פרידמן – טוענת מנגד, בין השאר ובעיקר, כי היא נטלה אחריות על מעשיה וחשה בושה. היא עברה הליך טיפולי מוצלח. היא מזכירה, כי לא הייתה המטפלת של המתלוננת. הנאשמת עותרת להתחשב בנסיבותיה האישיות, בעובדת עלייתה לארץ בגיל צעיר מאוד, בגילה כיום, במצבה הכלכלי הקשה ובעובדת היותה בודדה בארץ, ללא משפחה או קרובים. כיום היא עובדת בצורה סדירה ומפרנסת את עצמה. לעניין הפיצוי, הנאשמת לא תוכל לעמוד בפיצוי שהמאשימה עותרת לו. היא גורסת שיש לאמץ את המלצות שירות המבחן לעניין רכיבי הענישה.

• גם הנאשמת דיברה לפניי בדיון הטיעונים לעונש. היא הביעה התנצלות וחרטה על מעשיה והתחייבה להליך הטיפולי. היא עותרת למידת הרחמים בגזירת הדין, מאחר והיא בודדה ואין לה קרובים בארץ. היא מתקשה לפרנס את עצמה ולשאת בדמי שכירות, ואין לה נכסים בארץ. היא ציינה, כי גם הרישום הפלילי מקשה עליה לאתר מקום עבודה. הנאשמת תיארה, כי נוכח הקושי לממן את עצמה, היא סובלת מחרדות וממצב נפשי קשה.

דיון והכרעה

• לפי סעיף 40ב בחוק העונשין: “העיקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו”. לצורך מילוי מלאכת גזירת הדין, נקבע בסעיף 40ג בחוק כלהלן:

“(א) בית המשפט יקבע מתחם עונש הולם למעשה העבירה שביצע הנאשם בהתאם לעיקרון המנחה, ולשם כך יתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה כאמור בסעיף 40ט.

(ב)  בתוך מתחם העונש ההולם יגזור בית המשפט את העונש המתאים לנאשם, בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה כאמור בסעיף 40יא, ואולם בית המשפט רשאי לחרוג ממתחם העונש ההולם בשל שיקולי שיקום או הגנה על שלום הציבור לפי הוראות סעיפים 40ד ו-40ה”

• הערכים המוגנים: הפעלת אלימות היא מעשה אסור, פסול ומכוער, שפוגע בביטחונו האישי והבסיסי של הקורבן, בשלוות נפשו ובשלמות גופו. כל זאת לצד העלבון וההשפלה שיכולים גם ללוות מעשה זה ולגרום לפגיעה רגשית ונפשית אצל הקורבן. יפים כאן דברי כבוד השופטת ע’ ארבל בע”פ 11917/04 נורדיצקי נ’ מדינת ישראל, פסקה 3 (19.5.2005), לפיהם: “בתי המשפט חזרו לא אחת על הצורך להוקיע את מעשי האלימות ולשרש תופעות אלה ממחוזותינו. אין חמור מכך שאישה לא תהא מוגנת בביתה שאמור להיות מבצרה. העונש מטרתו להוקיע את המעשה וגם להרתיע עבריינים בכוח”.

• כל מעשה ומעשה נבחן לגופו, ונסיבות מקרהו של פלוני מובחנות מנסיבות מקרהו של אלמוני. ואולם, כמכלול, “יש לעקור מן השורש את נגע האלימות שפשה בחברתנו. במלחמה זו מוטל על בתי המשפט תפקיד חשוב ביותר, שעיקרו הוקעת התופעה וגזירת עונשים מחמירים על אלו הבוחרים לנקוט בדרך האלימות” (ע”פ 8991/10 מכבי נ’ מדינת ישראל, פסקה 7 (27.10.2011)). עוד על הצורך בענישה מרתיעה להתמודדות עם נגע האלימות, ראו והשוו: ע”פ 6277/20 היילי נ’ מדינת ישראל, פסקה 36 (24.3.2021); ע”פ 4173/07 פלוני נ’ מדינת ישראל, פסקה 10 (16.8.2007).

• חשיבות הערכים המוגנים עולה כאשר מדובר בקורבנות שהם חסרי ישע, קטינים או קשישים. עת מדובר בתקיפת זקן, למעשה זה הקצה לו המחוקק עבירה מיוחדת בחוק העונשין, אשר לצדה נקבע עונש מרבי של עד חמש שנות מאסר, ומן העבר האחר, נקבעה מגבלת עונש מינימלי, עת צוין בסעיף 368ו(ד), כי “הורשע אדם בעבירה לפי סעיף זה, יוטל עליו עונש מאסר, שלא יהיה, בהעדר טעמים מיוחדים שיירשמו, כולו על-תנאי”.

• נסיבות ביצוע העבירה: מדובר באירוע חמור. המתלוננת, קשישה שעברה את העשור העשירי בחייה, תוך שהיא נמצאת בביתה מבצרה, המקום אשר אמור להיות הבטוח ביותר עבור בטחונה האישי ובריאותה, חוותה אלימות קשה על לא כל עוול בכפה. היא חוותה תקיפה קשה על-ידי הנאשמת, שכללה בעיטה ברגלה תוך גרימת דימום, כל זאת בזמן שהיה מצופה כי תהא מוגנת על-ידי המנוחה – וכך גם על-ידי בתה הנאשמת – מפני כל רע. תמונות החבלה מדברות בעדן. האלימות נגדה הופעלה על רקע תסכול של הנאשמת, לנוכח העובדה לפיה, טרם גבתה אמה את שכרה ממשפחת המתלוננת. מדובר בהתנהגות בריונית ומכוערת מצד הנאשמת, תוך ניצול חולשתה הגופנית של קורבן העבירה. הכיעור בהתנהגות זו עולה גם מן העובדה לפיה, בטרם פגעה הנאשמת בגופה של המתלוננת, היא כּיסתה את המצלמות שבתוך הבית, זאת על מנת שלא להתחקות אחר מעשיה. בהמשך היא נימקה, כי כיסוי המצלמות נעשה לבקשת המנוחה דווקא.

• מתחם הענישה ההולם: לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, לאחר שבחנתי את נסיבות ביצוע העבירה, וכן לאחר שעיינתי בפסיקה רלבנטית (לעתים עם נסיבות או עבירות, חמורות יותר או מקלות יותר), סבורני כי מתחם הענישה ההולמת בנסיבות המקרה לפניי, נע בין חמישה (5) חודשי מאסר בפועל שיכול וירוצו בעבודות שירות, ועד חמישה-עשר (15) חודשי מאסר בפועל. ראו והשוו בשינויים המחויבים עם הפסיקה הבאה: רע”פ 6090/23 דלינסקי נ’ מדינת ישראל (16.8.2023); רע”פ 8633/21 לב נ’ מדינת ישראל (29.12.2021); רע”פ 340/21 מסרי נ’ מדינת ישראל (28.1.2021); רע”פ 2678/20 רחמים נ’ מדינת ישראל (27.4.2020); רע”פ 3163/17 שבח נ’ מדינת ישראל (19.6.2017); עפ”ג (מחוזי ב”ש) 21036-09-21 זנפירוב נ’ מדינת ישראל (29.12.2021); ת”פ (שלום חיפה) 23065-03-23 מדינת ישראל נ’ נסים (3.7.2023); ת”פ (שלום נתניה) 48623-04-19 מדינת ישראל נ’ אהרונוב (9.11.2021).

• נסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה: לקולת העונש, נתתי את דעתי לגילה הצעיר יחסית של הנאשמת, לעובדה לפיה היא נעדרת עבר פלילי, וגם לחלוף התקופה ממועד ביצוע העבירה ועד היום. עוד נתתי את דעתי למצבה האישי והעובדה לפיה, כפי שמשתקף גם מהתסקירים, אין לנאשמת משפחה בארץ והיא בודדה, נתון שמקשה עליה הן בהיבט החברתי הן בהיבט הכלכלי. עוד נתתי את דעתי בנדון דנן לכך שהנאשמת החלה הליך טיפולי חיובי ומביעה היום חרטה ובושה עקב מעשיה, זאת לצד האמפתיה שגילתה כלפי המתלוננת.

• מן העבר האחר, נתתי את דעתי לעובדה לפיה, עד שהוכרע דינה ונמצאה אשמה, כפרה הנאשמת במיוחס לה וניהלה את ההליך הפלילי עד תום. בתוך כך, נשמעה גם עדות המתלוננת וקרוביה. נזכיר בהקשר זה, כי נוכח מצבה הבריאותי של המתלוננת, גילה המופלג ובשים לב לתקופת “הקורונה” בזמנים הרלבנטיים לעדותה, נעתרתי אז לבקשת המאשימה ועדות המתלוננת נשמעה במתכונת של עדות מוקדמת ובוויעוד חזותי (על עדות המתלוננת, ראו התייחסות בסעיפים 18 ואילך בהכרעת הדין).

• אכן, זכותו של נאשם לנהל את הגנתו ולהוכיח את חפותו. אין לזקוף את ניהול המשפט לחובתו (רע”פ 9004/18 יצחקי נ’ מדינת ישראל (31.12.2018)). אך לצד זאת, ככלל ובכגון-דא, הוא לא יהיה זכאי ל”הנחה” של המודה ועוזב, אשר מצא ליטול אחריות לפני שמיעת העדויות, תוך חיסכון בזמן ובמשאבים, לרבות שמיעת עדות קורבן העבירה. בכל מקרה, כאמור, תיזקף לקולת העונש חרטת הנאשמת שהובעה גם אם באיחור מה.

• נתתי את דעתי להמלצת התסקיר. בכלל זה, נתתי את דעתי לנסיבותיה האישיות של הנאשמת והחשש שמא השתת עבודות שירות תפגע בתפקודה. התסקיר ממליץ כאמור להסתפק בנסיבות העניין בשירות לתועלת הציבור בלבד. ברם, לאחר מתן הדעת בכובד ראש לנימוקי התסקיר ולמכלול הנסיבות, לא מצאתי לקבל את ההמלצה העונשית.

• בנדון דנן וכידוע, המלצת שירות המבחן אינה מחייבת את בית המשפט. בחינת השירות היא שיקומית בעיקרה שעה שבית המשפט רואה את התמונה הרחבה, זכויות הקורבן (ככל שיש), הערכים המוגנים שנפגעו והאינטרס הציבורי. אמנם להמלצת שירות המבחן יש משקל במסגרת כלל השיקולים הרלבנטיים בנושא זה (השוו: רע”פ 8215/16 יצחק נ’ מדינת ישראל, פסקה 14 (29.3.2017)), אך כאמור, עמדתו היא רק “אחד השיקולים העומדים בפני בית-המשפט בבואו לגזור את דינו של נאשם” (רע”פ 7257/12 סנדרוביץ’ נ’ מדינת ישראל, פסקה 14 (18.10.2012)).

• התסקיר שהוגש, במהותו, הוא בחן את האפיק השיקומי של הנאשמת. תסקיר כזה מטבעו וככלל, אינו נדרש לקורבן העבירה. כאמור, גם לאחר מתן הדעת להיבט השיקומי והנסיבות האישיות, נסיבות המקרה לפניי, מחייבות ענישה מוחשית שעולה בקנה אחד עם חומרת האירוע ועם מצוות המחוקק.

• אשר להיבט השיקומי בגזירת הדין, לא אחת נקבע כי לשיקול השיקומי קיימת חשיבות רבה לקולת העונש אמנם, אך בל-נשכח כי “המילה שיקום אינה מילת קסם” (רע”פ 3406/24 פלוני נ’ מדינת ישראל, פסקה 11 (21.4.2024); בש”פ 3277/24 אלהואשלה נ’ מדינת ישראל, פסקה 12 (16.4.2024)), ומכאן החובה לבחון את מכלול הנתונים בהיתוך ובהרמוניה.

• ובחזרה למקרה לפנינו, מדובר בעבירה חמורה. העדים למעשה היו שלושה: המתלוננת, הנאשמת ואמה המנוחה. המצלמות כּוסו על-ידי הנאשמת. המנוחה נפטרה במהלך המשפט ולא נשמעה עדותה. המתלוננת בזמן עדותה עברה את גיל ה-100, ואילו הנאשמת כפרה בכל המיוחס לה. מדובר במעשים אשר בנסיבות ביצועם, היה קושי מיוחד להתחקות אחר חקר האמת, והמוסיף על כך גורע. המעשים נעשו על רקע כלכלי ולנוכח תסכול וכעס של הנאשמת, כאשר המתלוננת אינה קשורה בכלל למקור התסכול. די בכך, שלא הוכח מעולם כי היא זו אשר הייתה משלמת למנוחה את שכרה בגין הטיפול בה, כדי להסיק שהמתלוננת לא הייתה קשורה לנושאים הכספיים שנובעים מהעסקת המנוחה. אוסיף, וזה העיקר, לא הוכחה התגרות כלשהי מצד המתלוננת כלפי הנאשמת, לפני אירוע התקיפה.

• אין הדעת סובלת את מצב הדברים לפיו, תסכוליו של אדם – יהיה מקורם אשר יהיה – הוא יפרוק בזולת, והדברים עולים בחומרתם עת מדובר בבן-משפחה, בקטין, בזקן, בחסר ישע, ובכלל – בקורבן ללא עוול בכפו. מכאן, וכמצוות המחוקק לעניין עבירות אלימות נגד זקנים, מתחייבת ענישה מרתיעה, הן את היחיד הן את הרבים.

• בשקלול של כל האמור, תוך מתן דגש לנסיבותיה האישיות של הנאשמת, עונשה ימוקם ברף התחתון של המתחם, באופן זה שיושתו עליה שבעה חודשי מאסר, כאשר חמישה מהם היא תרצה באמצעות עבודות שירות, ויתרת התקופה תהיה על תנאי.

• לפני סוף, בדיון הטיעונים לעונש, הוגש מסמך (ת/1) שערוך על-ידי משפחת המתלוננת ומתאר את נזקיה הנפשיים, ובעיקר – הכלכליים (על סך מאות אלפי שקלים), נוכח מעברה לשהות בבית אבות. עורך המסמך לא התייצב לדיון ולא היה ניתן להפנות אליו שאלות ביחס לתוכן המסמך. די בזאת על מנת שלא לייחס משקל ראייתי לתוכן. לצד זאת אעיר, ומבלי להמעיט חלילה מחומרת העבירה, כי אין זה בלתי סביר שהצורך במגורי המתלוננת בבית אבות, נובע גם מגילה המופלג נכון לאחר מועד האירוע והיום. בכל מקרה, זכותה של המתלוננת ומשפחתה לנקוט בהליך המשפטי המתאים למיצוי דרישותיה, וטענות הצדדים שמורות להם.

תוצאה

• על כן, משית על הנאשמת את העונשים הבאים:

• חמישה (5) חודשי מאסר אשר ירוצו באמצעות עבודות שירות, הכל לפי חוות דעת של הממונה מיום 1.9.2024. תחילת ריצוי העונש 1.12.2024. מוזהרת הנאשמת, כי אם לא תקיים את הוראות הממונה כלשונן וכמשמען או תפר את תנאי עבודות השירות, היא תרצה את יתרת מאסרה מאחורי סורג ובריח.

• חודשיים (2) מאסר שירוצו ככל שהנאשמת תעבור עבירת אלימות או איומים, תוך שלוש שנים מיום סיום ריצוי עונשה לפי סעיף (א) לעיל.

• הנאשמת תפצה את המתלוננת סך 5,000 ₪, אשר ישולם בעשרה (10) תשלומים חודשיים שווים ועוקבים, כאשר התשלום הראשון יבוצע עד יום 14.11.2024, וכל תשלום עוקב יבוצע עד יום ה-14 בחודש העוקב. באחריות המאשימה לעדכן את המתלוננת בנדון.

• ככל שלא תקבל הנחיה אחרת, הנאשמת תתייצב לצורך קליטה והצבה, ביום 1.12.2024 בשעה 09:00, במשרדי הממונה: יחידת ברקאי, עבודות שירות, שלוחת דרום, סמוך לכלא באר-שבע (טלפון 074-7831218; פקס 08-9193006; דוא”ל: [email protected]).

• את הפיצוי יש לשלם ברשות האכיפה והגבייה באחת מהדרכים הבאות: בכרטיס אשראי – באתר המקוון של רשות האכיפה והגבייה eca.gov.il; מוקד שירות טלפוני בטלפון 35592* או בטלפון 073-2055000; במזומן בכל סניף של בנק הדואר.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים תוך 45 יום.

המזכירות – להעביר לשירות המבחן ולממונה על עבודות השירות, בהתאם.

ניתן היום,  י”ב תשרי תשפ”ה, 14 אוקטובר 2024.

מוחמד חאג’ יחיא

 PDF                                                           

מדי נ דנה שיפרין מטפלת סיעודית תקפה זקן הקלה בעונש כי היא לבד בארץ 39871-03-21