הגרוש של המיליונרית איילת לב סיניבר התאבד. חודשיים לפני מותו המיליונרית שהיא מנכ”לית ב”אפסילון” הוציאה ממנו ויתורים של החצי שלו בדירה, ויתורים על הזכויות שלו בפנסיה שלה, וגם גרמה לו לרשום אותה בביטוח חיים למקרה שימות היא תקבל 2 מיליון ש”ח. אחרי חודשיים הוא התאבד. הוא היה בפשיטת רגל ומסתבר שכדי לממן את המנכ”לית הנוצצת של אפסילון הוא קיבל כספים מלקוחות וגנב אותם. השופט חגי ברנר התבקש לבטל את ההענקות האלה לטובת הנושים (הלקוחות שבן סיניבר דפק כדי לממן את איילת והלייף סטייל שלה), אולם הוא קבע שמנשים גרושות לא מוציאים כסף. הן רק מקבלות ולא נותנות.

בתאריך 31/1/2021 פרסמה השופטת פנינה נויברט פסק דין שבו היא כתבה שהעו”ד שטיפל בעסקה (עו”ד בן סיניבר) למכירת דירת לוקסוס בשכונת היוקרה המשתלה בתל אביב “שם קץ לחייו” בתאריך 27/12/2016. מייד חשדנו שמדובר בגבר גרוש שהתאבד על רקע גירושין קשים. לא טעינו…. גברים אשכנזיים מהאליטה שכל בני משפחתם עשירים ומבורגים היטב לצמרת הכלכלית של תל אביב, לא שמים קץ לחייהם סתם כמו שנויברט מתארת בציניות וביובש.

מסתבר שהגרוש המתאבד בן סיניבר היה נשוי לאשת עסקים מפורסמת, מנכ”לית השיווק של קופות גמל אפסילון, איילת לב סיניבר ושחודשיים לפני שהתאבד ויתר לטובתה של חצי מהדירה, על כל זכויותיו בפנסיה שלה מאפסילון, וגם עשה אותה מוטבה לביטוח חיים שהיא תקבל 2.2 מיליון ש”ח כאשר ימות. מקרה מוזר. החלטנו לבדוק מה קרה.

בדיקה קצרה בגוגל העלתה שבאמת עו”ד בן סינבר התאבד בדצמבר 2016. הוא היה שותף למשרד עורכי דין מקרקעין מצליח ביותר, משרד הירש-שנקרמן-סיניבר. אימו עובדת האופרה הישראלית. אחיו רועי סיניבר עבד במרכז משען כמנהל רכש ויצא לפנסיה בגיל 50. אבל הפרט המעניין ביותר הוא מי היא הגרושה של המנוח? מסתבר שזו אחת הנשים המשפיעות במשק, איילת לב סיניבר שהיא מנכ”לית אפסילון קופות גמל, לא פחות ולא יותר והמשמעות היא שזו מיליונרית עם משכורת של מעל 100,000 ש”ח בחודש.

ומה מסתבר? שבדיוק 4 חודשים לפני התאבדותו של עו”ד בן סיניבר, בזמן שהיה בפשיטת רגל הוא והגרושה (4 שנים אחרי שנפרדו) הגיעו לבית הדין הרבני בתל אביב והמנוח “העניק” לגרושה אילת לב סיניבר סך של מיליון ₪ וגם רשם אותה כמוטבה לביטוח חיים כדי שתקבל עוד 2.2 מיליון ש”ח. על פי פסק דין של השופט חגי ברנר (מחוזי ת”א) נטען ש”הדבר נעשה בדרך של ויתור מצד המנוח על חלקו בתמורה שהתקבלה ממכירת דירה משותפת וכן ויתור של המנוח על חלקו בזכויות הסוציאליות של הגרושה, זכויות שהיה זכאי להן עם פקיעת הנישואין. עוד טוען הנאמן כי חלה על הגרושה חזקת השיתוף בחובות. לבסוף טוען הנאמן כי המנוח רשם את הגרושה כמוטבת בפוליסת ביטוח חיים שערך, ובדרך זה זכתה הגרושה בסך של כ- 2.2 מליון ₪ בעקבות התאבדותו”.

הציטוט הנ”ל לקוח מתיק של פשיטת רגל של המנוח בן סיניבר פשר 4163-02/17 שבו הנאמנה עו”ד שלי שלום נחום פנתה לבית המשפט של פשיטת הרגל וביקשה לבטל את הסכם הגירושין הזה עם אילת לב סיניבר בטענה שהוא הסכם פיקטיבי שנועד להבריח כספים מקופת פשיטת הרגל. אילת לב סיניבר טענה שההסכם לגיטימי לחלוטין ולדבריה: “הליך הגירושין היה כן ואמיתי, והוא בא לעולם משום שכבר בשנת 2012 עלתה מערכת היחסים הזוגית של המנוח והגרושה על שרטון, השניים נפרדו והחייב עבר להתגורר עם ידועה בציבור, ארבע שנים בטרם שם קץ לחייו, בביתה של הידועה בציבור”.

אלא שגם אם הליך הגירושין היה “כן ואמיתי”, הסכם הויתורים לטובתה של איילת לב סיניבר לא היה “כן ואמיתי”. שימו לב: מדובר באישה מיליונרית שמרוויחה הון תועפות ושווי הפנסיה שלה אמור להיות הון תועפות. לגרוש יש כמובן זכות לחצי מהפנסיה הענקית הזו. לכן נשאלת השאלה מדוע שאדם בפשיטת רגל, (שהוא עו”ד מוכשר ומוערך!!!) יוותר על החצי שלו בדירה לאישה שהיא ממש לא מסכנה, יוותר על החצי שלו באיזון משאבים של שווי הפנסיה של אשתו המוצלחת והמבורכת במזומנים ונכסים, ועוד ירשום אותה כמוטבה לביטוח החיים שלו כך שהיא תקבל 2.2 מיליון ש”ח כשהוא מת? בל נשכח שאחרי 4 חודשים מההסכם ואחרי חודשיים מאישור ההסכם בבד”ר – הוא באמת התאבד….

מה שראינו בפסק הדין של חגי ברנר זה שהוא דחה את בקשת הנאמנה עו”ד שלי שלום נחום ולגלגל עליה שהיא הגישה בקשת סרק, וכתב שבמקום לבקש לבטל הסכם גירושין כדי לבטל את ההענקות, היא הייתה צריכה להגיש בקשה לבטל את ההענקות עצמן: “דרך המלך לברר טענות בדבר הענקה אסורה שנעשתה אגב הסכם גירושין, היא באמצעות הגשת בקשה לביטול הענקה, ולא באמצעות הגשת תביעה לביטול הסכם הגירושין. הוא הדין בטענה בדבר קיומו של שיתוף בחובות בין המנוח לגרושה. גם לגבי טענה זו, דרך המלך לברר אותה הוא באמצעות הגשת בקשה מתאימה בתיק פשיטת הרגל, ותביעה לביטול הסכם גירושין לא תקדם כהוא זה את בירורה של טענה זו”.

עוד כתב השופט חגי ברנר: “התרשמותי היא שמדובר בתביעה חסרת סיכוי וחסרת תוחלת. לא בכדי הנאמן הראשון והנייטראלי שמונה בתיק זה סבר כי אין טעם בהמשך הליך הפש”ר, ורק כעת, כאשר הוחלף הנאמן על ידי בא כוחו של הנושה יוזם ההליך, הוגשה הבקשה הנוכחית. הנאמן הנוכחי לא הציג ראיות כלשהן לתיזה מרחיקת הלכת שהעלה, לפיה מדובר בהסכם גירושין פיקטיבי. הוא אף לא העלה טיעון רלבנטי לענין זה, למשל, טיעון לפיו המנוח והגרושה המשיכו להתגורר יחדיו באותה דירה גם לאחר הסכם הגירושין, דבר שעשוי להוות אינדיקציה לכך שמדובר בהסכם פיקטיבי. כך גם ברור כי אין כל טענה בפי הנאמן לפיה הגרושה רימתה את המנוח באופן שמקנה לנאמן את הזכות לבוא בנעליו של המנוח ולבקש את ביטולו של הסכם הגירושין. זאת ועוד, הנאמן איננו מייחס כל משקל לעובדה שהמנוח והגרושה נפרדו זה מזו ארבע שנים בטרם נכרת הסכם הגירושין, ושהמנוח עבר להתגורר עם בת זוג אחרת, שבביתה אף שם קץ לחייו. ברור איפוא כי הליך לביטולו של הסכם הגירושין הוא חסר סיכוי על פניו”.

כעת אנו צריכים להבהיר מה קורה פה. מיליונרית שעובדת כמנכ”לית אחת מקופות הגמל הכי יוקרתית בארץ, מקבלת מהגרוש שלה ויתור על שיתוף בשווי הפנסיה וויתור על מחצית הדירה המשותפת, והשופט חגי ברנר סבור שזה לגיטימי ושאין שום בעיה עם זה. ממה זה נובע? הרי למה שגבר גרוש יוותר לגרושתו על הון תועפות של כסף ללא תמורה?

התשובה מאוד פשוטה. שופטים במדינת ישראל מברכים על כל העברה של כסף מגבר גרוש לאישתו הגרושה. גם אם לא מגיע לה וגם אם כן מגיע לה, זה לא משנה. תמיד בשם הפמיניזם שופטים יעדיפו שאישה תקבל כמה שיותר כסף מבעלה לשעבר, גם אם בעצם חייבת לו כסף. בנסיבות דנן, הנאמנה שלי שלום נחום צדקה לחלוטין כאשר פנתה לשופט ברנר כדי לבטל את ההענקות שקיבלה הגרושה איילת לב סיניבר מאפסילון. הויתורים שהמנוח ויתר לטובתה אינם מוצדקים בלשון המעטה, ולא הייתה שום סיבה שהיא לא תשלם את שווי ההענקות האלה שקיבלה לקופת פשיטת הרגל. זוהי עוד דוגמא כיצד שם התואר “הגרושה” מקנה בבבתי המשפט הישראלים מעמד על, סטטוס VIP של אחת שהכל מגיע לה, שכולם, כולל השופטים, משרתים אותה ואת צרכיה ורצונותיה, גם אם זה פוגע בזכויותיהם של צדדים אחרים.

נשאלת כמובן השאלה למה המנוח באמת התאבד??? על זה לא מצאנו תשובה, אבל בפסק הדין החדש של השופטת פנינה נויברט אנו מוצאים עוד שאלות פתוחות. לדבריה של נויברט בעסקה של מכירת הדירה במשתלה המנוח קיבל העברת כספים דרך בנק דיסקונט והוא מעל בהם. ראו: “ימים ספורים קודם למסירת החזקה בדירה [בשכונת המשתלה] העביר המנוח [בן סיניבר] לעו”ד כץ מסמך הנחזה להיות אישור פתיחת חשבון נאמנות (להלן: “החשבון”). ביום 25.10.16 ביצעה אימה של אילת [זו לא הגרושה אלא איילת אחרת], הגב’ שלומית קרן (להלן: “שלומית”), שתי העברות בנקאיות בסך כולל של 415,000 ₪ לחשבון. העברת הכספים בוצעה באמצעות בנק דיסקונט לישראל בע”מ (להלן: “הבנק”), סניף טופ דן (להלן: “הסניף המעביר”) לחשבון שהתנהל בבנק, בסניף תל אביב סיטי (להלן: “הסניף הנעבר”). כנגד ביצוע ההעברות הבנקאיות, נמסרה החזקה בדירה לאילת ביום 1.11.16. בדיעבד התברר, כי המנוח מעל בכספים. האישור על פתיחת החשבון שהעביר המנוח לעו”ד כץ היה מזויף (להלן: “האישור המזויף”). החשבון לא היה חשבון נאמנות, כי אם חשבונו הפרטי של המנוח, שהיה מוגבל בנסיבות מחמירות. המנוח משך את הכספים מהחשבון ימים בודדים לאחר העברתם, וביום 27.12.16 שם קץ לחייו”.

שימו לב שהעברת הכספים בוצעה בתאריך 25/10/2016. על פי חגי ברנר יום לאחר מכן ב 26/10/2016 בית הדין הרבני אישר את ההסכם בין המתאבד וגרושתו (בנפרד 4 שנים) איילת לב סיניבר, וחודשיים אחר כך התאבד. עכשיו אנו שואלים, מי קיבל בסופו של דבר את אותם 415,000 ש”ח ששולמו למנוח על חשבון עסקת המשתלה? האם לתובע בתיק שאצל פנינה נויברט יקופ (ג’קי) בכר יש עילת תביעה כלשהי נגד הגרושה אילת לב סיניבר? גם אנו תמהים מה עשתה הנאמנה בסופו של דבר, והאם הגישה בקשה מתוקנת לביטול ההענקות שאילת לב סיניבר קיבלה?

בקיצור, סיפור מוזר. שוווה לעשות על זה סרט.

להלן החלטתו של חגי ברנר בענין ההענקות שקיבלה הגרושה איילת לב סיניבר:

פשר 4163-02/17 עו”ד שלי שלום נחום נ’ כונס נכסים רשמי תל אביב, איילת לב סיניבר

בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו

פש”ר 4163-02-17 לקפיש נ’ סיניבר(המנוח) ואח’

תיק חיצוני
:

מספר בקשה:20
לפני כב’ השופט חגי ברנר, סגן נשיא

מבקשת: עו”ד שלי שלום נחום, נאמן בפשיטת רגל של עזבון המנוח בן סיניבר ז”ל בעצמה

נגד

משיבים

1. כונס נכסים רשמי תל אביב
ע”י ב”כ עו”ד גיא העליון

2. איילת לב סיניבר
ע”י ב”כ עו”ד אהרון נבון

החלטה

לפניי בקשה למתן היתר להגשת תביעה לביטול הסכם הגירושין שערך המנוח בן סיניבר ז”ל (להלן: “המנוח”) עם רעייתו לשעבר, היא המשיבה 2 (להלן: “הגרושה”). המבקש הוא הנאמן בפשיטת רגלו של המנוח, אשר התאבד ביום 27.12.2016 והותיר אחריו חובות. ביום 24.8.2016 הגישו המנוח והגרושה הסכם גירושין לאישורו של בית הדין הרבני בתל אביב, אשר קיבל תוקף של פסק דין. ביום 26.10.2016 ניתן הגט הפורמלי. חודשיים לאחר מכן שם המנוח קץ לחייו.

הנאמן טוען כי יש לבטל את הסכם הגירושין משום שמדובר בהסכם שנועד להבריח את רכושו של המנוח מנושיו, ולהעבירו אל גרושתו. לדידו מדובר בהסכם גירושין פיקטיבי בגדרו הבריח המנוח לגרושה סך של כמליון ₪. הדבר נעשה בדרך של ויתור מצד המנוח על חלקו בתמורה שהתקבלה ממכירת דירה משותפת וכן ויתור של המנוח על חלקו בזכויות הסוציאליות של הגרושה, זכויות שהיה זכאי להן עם פקיעת הנישואין. עוד טוען הנאמן כי חלה על הגרושה חזקת השיתוף בחובות. לבסוף טוען הנאמן כי המנוח רשם את הגרושה כמוטבת בפוליסת ביטוח חיים שערך, ובדרך זה זכתה הגרושה בסך של כ- 2.2 מליון ₪ בעקבות התאבדותו.

הגרושה מתנגדת לבקשה וטוענת כי אין בה כל ממש. הליך הגירושין היה כן ואמיתי, והוא בא לעולם משום שכבר בשנת 2012 עלתה מערכת היחסים הזוגית של המנוח והגרושה על שרטון, השניים נפרדו והחייב עבר להתגורר עם ידועה בציבור, ארבע שנים בטרם שם קץ לחייו, בביתה של הידועה בציבור. הגרושה טוענת כי הנאמן פועל כדי לשרת אינטרס אישי מובהק של נושה בודד שהוא לקוחו, קרי, הנושה שיזם את הליך הפש”ר. עוד טוענת הגרושה כי הנאמן הראשון שמונה בהליך זה לא מצא שנכסי החייב הוברחו לבני משפחתו ואף המליץ על ביטולו של ההליך בהעדר תועלת לנושים.

הכנ”ר סבור אף הוא כי דין הבקשה להדחות, שכן הנאמן הקודם כבר בירר את סוגיית הכספים שהגרושה קיבלה מהמנוח, מה גם שפסק הדין אשר אישר את הסכם הגירושין הוא פסק דין חלוט. עוד סבור הכנ”ר כי סיכויי ההצלחה של התביעה נמוכים, שכן לא מדובר ב פסק דין שהושג אגב מירמה של בן זוג אחד כלפי רעהו. את טענות הנאמן בדבר הענקות אסורות וסוגיית השיתוף בחובות, ניתן לברר במסגרת הליך הפש”ר.

לאחר עיון בטיעוני הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות.

הכלל הוא שהצורך בנטילת אישור מבית המשפט בטרם הגשת תביעה על ידי נאמן בפשיטת רגל של חייב לא נועד להגן על האינטרס של הנתבע הפוטנציאלי, כי אם על זה של הנושים. על כן, אין לנתבע הפוטנציאלי מעמד בשאלה האם יש להתיר את הגשת התביעה נגדו:

“כאשר מגיש בעל תפקיד בקשה לבית המשפט שלפירוק (והדברים יפים אף שעה שעסקינן בהליכי פשיטת רגל, בשינויים המחוייבים), לאשר לו להגיש תביעה נגד צד ג’ בערכאה חיצונית (בית משפט, בית-דין או בפני
בורר) אין לנתבע הפוטנציאלי מעמד בהליך. הלכה זו תחול אף שעה שהנתבע הפוטנציאלי מבקש להעלות טענות סף שונות כנגד התובענה נגדו. טענות אלה תתבררנה, ככלל, במסגרת התביעה עצמה.” (ע”א 8481/14 אפרידר החברה ולפיתוח ישראל בע”מ נ’ אביב פריצקי (26.6.2017); ראה גם
ע”א 7102/12 jkv beteiliguneges gmbh נ’ מונלייט אלחוט בע”מ (בפירוק)(פורסם בנבו, 11.09.2017)).

יחד עם זאת, וחרף העדר מעמד לנתבע הפוטנציאלי, שומה על בית המשפט לברר תחילה האם מדובר בתביעה שיש בה ממש והאם היא מגלה עילה מלכתחילה, שהרי ההיתר להגשת תביעה איננו ניתן כדבר מובן מאליו אלא בכפוף לשיקול דעתו של בית המשפט. עמד על כך בית המשפט בענין רע”א 380/14 יעקב כהן, עו”ד נ’ איתן ארז, עו”ד (פורסם בנבו, 06.06.2014):

“בשלב אישור הגשת התביעה לא נבחנים באופן מדוקדק סיכויי התביעה, אלא “די בכך שבית המשפט ישתכנע שהיא אינה מופרכת או לא כדאית על פניה כדי שיימנע מלחסום אותה בעודה בשלב כה מקדמי” (ע”א 4162/04 חברת בונוביל 1995 בע”מ נ’ עו”ד דרור, [פורסם בנבו] פסקה 8 (10.8.2006) (להלן: עניין בונוביל); פש”ר (ת”א) 590/97 בש”א 26776/00 עו”ד ארז נ’ עו”ד וולובסקי [פורסם בנבו] (להלן: עניין וולובסקי)). לצורך כך, נלקחות בחשבון גם טענות ההגנה הצפויות, ובמידה והסיכוי שאלה יתקבלו הוא גבוה עד כדי מצב שהגשת התביעה היא חסרת תוחלת, בית המשפט ימנע מלאשר את הגשתה.”

נקודת המוצא היא שיש להגן על האינטרס של הנושים, על מנת שלא להטיל עליהם לשאת בהוצאות הכרוכות בניהול הליכי סרק על ידי בעל התפקיד. יחד עם זאת, לא מדובר בשיקול היחיד שיש להביאו בחשבון. לצד השיקול האמור יש לזכור כי עצם מתן ההיתר להגשת תביעה, עלול ליצור את הרושם כי בית המשפט שנתן את ההיתר מצא כי מדובר בתביעה בעלת משקל שראוי לבררה. על כן, מקום שבית המשפט המתבקש ליתן את האישור, מתרשם על פני הדברים כי מדובר בתביעה שהיא חסרת סיכוי של ממש, או שאין תועלת אמיתית בצידה משום שאת מטרותיה ניתן להשיג בדרך אחרת, לא יינתן האישור המבוקש. וכפי שנקבע בע”א 4162/04 חברת בונוביל 1995 בע”מ נ’ עו”ד יוסי דרור (פורסם בנבו, 10.08.2006): “מסקנתי היא איפוא כי נסיבותיה של התביעה, אשר מבוקש להתיר את הגשתה, מצביעות על סיכוי כה קלוש עד כי אין מקום לאשרה.”

במקרה דנן התרשמותי היא שמדובר בתביעה חסרת סיכוי וחסרת תוחלת. לא בכדי הנאמן הראשון והנייטראלי שמונה בתיק זה סבר כי אין טעם בהמשך הליך הפש”ר, ורק כעת, כאשר הוחלף הנאמן על ידי בא כוחו של הנושה יוזם ההליך, הוגשה הבקשה הנוכחית. הנאמן הנוכחי לא הציג ראיות כלשהן לתיזה מרחיקת הלכת שהעלה, לפיה מדובר בהסכם גירושין פיקטיבי. הוא אף לא העלה טיעון רלבנטי לענין זה, למשל, טיעון לפיו המנוח והגרושה המשיכו להתגורר יחדיו באותה דירה גם לאחר הסכם הגירושין, דבר שעשוי להוות אינדיקציה לכך שמדובר בהסכם פיקטיבי. כך גם ברור כי אין כל טענה בפי הנאמן לפיה הגרושה רימתה את המנוח באופן שמקנה לנאמן את הזכות לבוא בנעליו של המנוח ולבקש את ביטולו של הסכם הגירושין. זאת ועוד, הנאמן איננו מייחס כל משקל לעובדה שהמנוח והגרושה נפרדו זה מזו ארבע שנים בטרם נכרת הסכם הגירושין, ושהמנוח עבר להתגורר עם בת זוג אחרת, שבביתה אף שם קץ לחייו. ברור איפוא כי הליך לביטולו של הסכם הגירושין הוא חסר סיכוי על פניו.

כמו כן, דרך המלך לברר טענות בדבר הענקה אסורה שנעשתה אגב הסכם גירושין, היא באמצעות הגשת בקשה לביטול הענקה, ולא באמצעות הגשת תביעה לביטול הסכם הגירושין.

הוא הדין בטענה בדבר קיומו של שיתוף בחובות בין המנוח לגרושה. גם לגבי טענה זו, דרך המלך לברר אותה הוא באמצעות הגשת בקשה מתאימה בתיק פשיטת הרגל, ותביעה לביטול הסכם גירושין לא תקדם כהוא זה את בירורה של טענה זו.

לבסוף, טענות הנאמן בדבר כספי ביטוח החיים ששולמו לגרושה כמוטבת על פי הפוליסה, אינן מגלות עילה כלשהי נגד הגרושה ואינן מהוות נימוק התומך בתביעה לביטול הסכם הגירושין. כספי ביטוח החיים אינם ולא היו מעולם חלק ממסת הנכסים של המנוח. הזכות לקבלם היא זכותו של המוטב לפי הפוליסה, והיא נוצרה עם פטירתו של המנוח. על כן, הנסיון לנכס כספים אלה לעזבונו של המנוח או ליצור את הרושם כי מדובר בכספים שהמנוח הבריח מנושיו, דינו להדחות על הסף.

לכל האמור לעיל יש להוסיף את הקושי הרעיוני הכרוך בנסיון לבטל הסכם גירושין, שעל יסודו גם ניתן בסופו של דבר גט, שהרי הנאמן איננו מבקש (וגם איננו יכול לבקש) לבטל את הגט שניתן על יסוד הסכם הגירושין.

בשולי הדברים אציין כי על הנאמן להפנים את העובדה שמרגע מינויו לתפקיד אין הוא מייצג עוד את האינטרס של לקוחו, הנושה יוזם ההליך, אלא הוא ממלא תפקיד של קצין בית המשפט, על כל המשתמע מכך. ככל שבהמשך ההליך אגיע למסקנה כי הנאמן איננו פועל באופן נטול פניות, לא יהיה מנוס אלא להורות על ביטול ההליך, כפי שכבר המליץ הנאמן הקודם.

אשר על כן, הבקשה נדחית. קופת הפש”ר תישא בהוצאות הגרושה בסך של 5,000 ₪.

המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י”ג טבת תשע”ט, 21 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.

להלן גם פסק הדין של פנינה נויברט:

 הצדדים השלישיים:

1. אילת קרן

2. עו”ד רם כץ

פסקדין

פתח דבר

ביום 16.11.15 כרתו התובע, מר יקופ (ג’קי) בכר (להלן: “ג’קי”), והצד השלישי מס’ 1, הגב’ אילת קרן (להלן: “אילת”), הסכם למכירת דירה ברח’ משה קול 13 בשכונת המשתלה בתל אביב, הידועה כגוש 6615, חלקה 311, תת חלקה 59 (להלן: “הסכם המכר”). ג’קי יוצג בעסקה על ידי עו”ד בן סיניבר ז”ל (להלן: “המנוח”) ואילת יוצגה על ידי עו”ד רם כץ (להלן: “עו”ד כץ”).

בהסכם המכר נקבע מועד מסירת החזקה בדירה ליום 1.12.16, אך בפועל הוקדם מועד זה ליום 1.11.16. מאחר שבמועד זה טרם הומצאו אישור העירייה לצורך הרישום בטאבו, ובהתאם להוראות הסכם המכר, היה על אילת להעביר את יתרת התשלום עבור הדירה לידי המנוח, כנאמן של שני הצדדים, לשם הפקדתו בפיקדון בנאמנות, עד להסדרת האישורים.

ימים ספורים קודם למסירת החזקה בדירה העביר המנוח לעו”ד כץ מסמך הנחזה להיות אישור פתיחת חשבון נאמנות (להלן: “החשבון”). ביום 25.10.16 ביצעה אימה של אילת, הגב’ שלומית קרן (להלן: “שלומית”), שתי העברות בנקאיות בסך כולל של 415,000 ₪ לחשבון. העברת הכספים בוצעה באמצעות בנק דיסקונט לישראל בע”מ (להלן: “הבנק”), סניף טופ דן (להלן: “הסניף המעביר”) לחשבון שהתנהל בבנק, בסניף תל אביב סיטי (להלן: “הסניף הנעבר”). כנגד ביצוע ההעברות הבנקאיות, נמסרה החזקה בדירה לאילת ביום 1.11.16.

בדיעבד התברר, כי המנוח מעל בכספים. האישור על פתיחת החשבון שהעביר המנוח לעו”ד כץ היה מזויף (להלן: “האישור המזויף”). החשבון לא היה חשבון נאמנות, כי אם חשבונו הפרטי של המנוח, שהיה מוגבל בנסיבות מחמירות. המנוח משך את הכספים מהחשבון ימים בודדים לאחר העברתם, וביום 27.12.16 שם קץ לחייו.

ג’קי הגיש תביעה זו נגד הבנק, אילת ועו”ד כץ. עו”ד כץ הגיש הודעה לצד שלישי כנגד הבנק, ואילו הבנק הגיש הודעה לצד שלישי כנגד אילת ועו”ד כץ. לאחר שמיעת הראיות, ניאות ג’קי לדחיית התביעה נגד אילת ועו”ד כץ, ובהתאם נדחתה ההודעה לצד שלישי שהגיש עו”ד כץ נגד הבנק. פסק דין זה ניתן, לפיכך, בתביעת ג’קי נגד הבנק, ובהודעת הבנק לצדדים שלישיים נגד אילת ועו”ד כץ.

תמצית טענות הצדדים

תמצית טענות ג’קי

הבנק טיפל ברשלנות רבתי ובקלות ראש בכספי ג’קי, תוך התעלמות מנורות האזהרה האדומות שדלקו, הפרת חובות הזהירות בה מחויב הבנק כלפי ג’קי, והסבת נזק בסך של 415,000 ₪.

העברת התשלום האחרון התבצעה על ידי שלומית בסניף המעביר. שלומית הזהירה את הפקידה, כי התשלום מהווה תמורה לרכישת דירה, וכי עליו להיות מופקד בחשבון נאמנות. אך הפקידה לא ציינה במסמכי ההעברה כי הסכום מיועד לחשבון נאמנות, לא הודיעה לסניף הנעבר כי על הסכום להיות מופקד בחשבון נאמנות, ומעדותה התברר כי אינה זוכרת את אירועי אותו יום. התשלום הועבר לחשבון המנוח, שלא היה חשבון נאמנות והיה חשבון מוגבל בנסיבות מחמירות.

הבנק המעביר לא ציין בטופס ההעברה כי הכספים מיועדים לעבור לחשבון נאמנות. הפקידה שביצעה את העברת הכספים נמנעה מלטלפן לסניף המעביר לשם הבהרה כי הכספים המועברים אמורים להיות מופקדים בחשבון נאמנות. הפקידה לא זכרה את המקרה. היא העידה, כי כאשר מתבצעת העברה לחשבון מוגבל אין ציון על צג המחשב כי החשבון מוגבל, והדבר מהווה מחדל קיצוני. היא הודתה, כי לו היתה שלומית מציינת כי הכספים צריכים להיות מועברים לחשבון נאמנות היתה בודקת את מהות החשבון הנעבר. מנגד, שלומית העידה באמינות כי ביקשה מפורשות להעביר הכספים לחשבון הנאמנות. מכאן שהסניף המעביר התרשל. לו היה הסניף המעביר פועל כנדרש, ובודק את מהות החשבון הנעבר, היתה נחסכת העברת הכספים לחשבונו הפרטי של המנוח, ולא היה נגרם לתובע כל חסרון כיס.

גם הסניף הנעבר התרשל, אחר שלא טרח להתקשר לסניף המעביר או למנוח כדי לברר את פשר ההפקדה. בנוסף, היה עליו למנוע כל הוצאה יוצאת דופן מהחשבון. אך הוא לא טרח לברר עם המנוח את פשר הפעילות שהתבצעה בחשבונו. הוא אף לא טרח לפרסם בכל סניפיו את העובדה כי החשבון הוא חשבון מוגבל בנסיבות מחמירות.

מחקירתו הנגדית של סגן מנהל הסניף הנעבר עלה, כי לו היה החשבון חשבון נאמנות, היתה מופיעה עובדה זו בשם החשבון; הסניף הנעבר ידע כי החשבון מוגבל וכי המנוח מושך שיקים ללא כיסוי; התנהלות המנוח בחשבון היתה בלתי תקינה; הסניף הנעבר לא נקט בשום אמצעי זהירות נוסף כלפי המנוח, זולת מגבלת משיכת שיקים; הסניף הנעבר לא בדק מקור הסכום שהופקד; בין יום 28.9.16 ליום 29.10.16 הופקד בחשבון כמיליון ₪ בשלוש הפקדות, וכל הכספים שהופקדו נמשכו מיד, אך הסניף הנעבר לא עשה כל פעולה של בירור בקשר לכך; על אף שבחשבון בוצעו פעולות הנראות בלתי רגילות, הנכללות בפעולות עליהן מחויב הסניף הנעבר לדווח מכוח צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי דיווח וניהול רישומים של תאגידים בנקאיים למניעת הלבנת הון ומימון טרור) תשס”א-2001, הסניף הנעבר לא דיווח לרשות המוסמכת; פעילות המנוח הדליקה נורה אדומה בסניף הנעבר, ועל כן לא ברור כיצד התאפשר לו להבריח הסכומים שהועברו לחשבון.

התוצאה לפיה עו”ד, שחשבונו מוגבל, מפקיד מאות אלפי שקלים פעם אחר פעם ומיד מבריח את מלוא הסכומים שהופקדו, לרוב במשיכות במזומן, ללא כל בדיקה מצד הבנק – קיצונית ותמוהה. אף לא יעלה על הדעת, כי במחשבי הבנק לא תובלט העובדה כי חשבון לקוח מוגבל, כאשר החוק מחייב הודעה לבנק ישראל, בכל מקרה של הגבלת חשבון.

אין רשלנות תורמת מצידו של ג’קי. עצם מתן האמון בעורך דינו אינה עולה כדי רשלנות. ג’קי סמך על בא כוחו, לו שילם ממיטב כספו, ועל כן לא היה צריך לוודא כי זה פתח חשבון נאמנות, או כי לא ביקש לקבל את האישור המזויף על פתיחתו. ממילא אף ג’קי לא היה יכול לדעת כי האישור מזויף. אין רלוונטיות לעיתוי המצאת אישור העירייה, שאינו מעניינו של הבנק. מועד המצאת אישור העיריה לא היה תלוי בג’קי אלא במנוח, ולא היה פסול בהמצאתו במועד מאוחר בהתאם למנגנון שנקבע בהסכם המכר להפקדת יתרת התשלום בחשבון הנאמנות.

מטעם ג’קי העיד ג’קי בעצמו.

תמצית טענות הבנק

פקידת הבנק אינה זוכרת את מעמד העברת הכספים לחשבון, אך הכחישה טענת שלומית, כי אמרה במפורש שיש להעביר הכספים לחשבון נאמנות. העובדה ששלומית טענה כי זכרה את המקרה והפקידה, בהגינותה, הודתה כי לא זכרה אותו, אינה מצדיקה העדפת עדות שלומית על פני עדות הפקידה. לפקידה לא היה אינטרס להתעלם מהוראת שלומית, בעוד לשלומית אינטרס ברור, המשפיע על משקל עדותה.

ג’קי לא הצביע על כל נוהל שהופר על ידי הסניף המעביר. טענתו, כי היה על הפקידה לטלפן לסניף הנעבר לא התבססה על כל הוראת דין או נוהל. באשר לעדות הפקידה, כי לא מופיע באופן אוטומטי על המסך סימן כי החשבון מוגבל – אין כל מניעה להעביר כספים לחשבון מוגבל.

באשר לסניף הנעבר – בהתאם לחוק שיקים ללא כיסוי אין מניעה למשוך כספים במזומן או לבצע העברות בנקאיות מחשבון מוגבל, או להפקיד כספים בחשבון המוגבל. לא היתה סיבה לחשוד בעו”ד סיניבר ולבדוק ולדווח מעבר לנדרש.

טענת ג’קי כי היה על הסניף הנעבר לעצור הוצאה יוצאת דופן או מחשידה בחשבון, או להתקשר לסניף המעביר כדי לברר פשר ההפקדה לא נתמכת בחוק או בנוהל. גם לו היה הבנק מתקשר למנוח, ספק אם היה מתגלה דבר המעילה, על סמך בירור עם המועל בלבד. סגן מנהל הסניף הנעבר לא הודה בחקירתו כי התנהלות המנוח הדליקה בבנק נורה אדומה. נורה אדומה לענייני הלבנת הון, גם לו היתה נדלקת, אינה רלוונטית כלפי ג’קי.

ג’קי שכר את שירותי המנוח למרות שידע שהוא מסובך בחובות ולא החליף אותו חרף שמועות על מצבו ואף עצת ידידו. הוא לא בירר מידע אודות עו”ד סיניבר, לא ביקש לראות את אישורי ההעברה לחשבון, לא הורה כיצד להשקיע את הכספים. הוא חתם לאילת על אישור קבלת התשלום האחרון, מבלי שקיבל על כך אסמכתא. הוא פנה לקבלת אישור עירייה רק שבועיים לפני מסירת החזקה. הוא נמנע מלהעיד את אשתו שנכחה במסירת החזקה ויכולה היתה לתמוך בגרסתו. הוא אף לא הגיש תביעת חוב למנהל עזבונו של המנוח.

אילת ועו”ד כץ לא בדקו אם יש מידע שלילי על המנוח. עו”ד כץ לא הבחין בפגמים שנפלו באישור המזויף. הוא הנחה את שלומית להעביר את יתרת התשלום לחשבון, אך לא הנחה אותה לוודא שבאישורי ההעברה שתקבל ירשם שהכספים הועברו לחשבון נאמנות. שלומית לא בדקה את אישורי ההעברה, ולא העבירה העתקיהם לעו”ד כץ. מאחר שחששה שמא שגתה, שלחה דוא”ל לעו”ד כץ וביקשה ממנו לוודא שהכסף אכן הופקד לחשבון נאמנות, אך עו”ד כץ לא ביקש לראות את אישורי ההעברה, והסתפק באישורו של המנוח על קבלת הכספים. אילת ועו”ד כץ אף לא דרשו מהמנוח לשאת בתשלום הוצאות הפקת אישור העירייה, על אף שהיו זכאים לכך לפי הסכם המכר.

במעמד מסירת החזקה אמר ג’קי לאילת שהוא מקווה שעו”ד סיניבר לא יעשה לו קטע, אך אילת לא בררה למה הכוונה. היא לא ביקשה שעו”ד כץ יהיה הנאמן, לא שאלה את עו”ד כץ מדוע צריך להפקיד הכספים בנאמנות, ולא דרשה את האישור המזויף או את אישורי ההעברה.

שלומית לא הביאה עימה את האישור המזויף למעמד העברת הכספים. בעדותה ניכרת השתדלות יתר, המעמידה בספק את מהימנותה. בתרשומת ממנה הקריאה את פרטי הבנק כלל לא מצוין שמדובר בהסכם מכר, אף ששלומית טענה כי אמרה כן לפקידה. שלומית לא בדקה את אישורי ההעברה, וגם כשעיינה בהם – לא עשתה דבר כדי למנוע הנזק. היא לא שלחה את אישורי ההעברה לאילת ולעו”ד כץ. העובדה שלאחר ביצוע ההעברות פנתה לעו”ד כץ שיבדוק עם המנוח שהסכום הופקד בחשבון הנאמנות שלו מלמדת שחששה כי לא פעלה כשורה. באותה פניה נמנעה מלציין כי הכסף הועבר לחשבון הנאמנות, ומכאן שלא בדקה שהכספים הועברו לחשבון נאמנות. חרף טענתה כי אינה בקיאה בנהלי הבנק, ציינה בתרשומת בכתב ידה את מס’ הזה”ב, את הצורך לבצע העברה תוך יומית, וביררה אפשרויות העברה לחסוך בעמלות. היא גם הודתה כי יש לה חשבון ני”ע וחשבונות בנק, וכי היא בודקת את דפי הבנק שהיא מקבלת.

עו”ד כץ לא דאג לכך שבהסכם המכר יירשם שהכספים יועברו לחשבון נאמנות. הוא לא התקשר לבנק כדי לוודא שאכן נפתח חשבון נאמנות ולא גילה את הסימנים הברורים לכך שהאישור מזויף. הוא לא ביקש משלומית לוודא שהכספים עברו לחשבון נאמנות, ולא ביקש לראות את אישורי ההעברה, ולא ביקש אסמכתא שהכסף הופקד בנאמנות. הוא לא דרש כי עו”ד סיניבר יסדיר את אישור העירייה חרף חלוף המועד. הוא הודה כי אינו מנהל מעקב אחר מועדים אחרונים.

הבנק אינו חב חובות כלפי ג’קי, עימו לא היתה לו כל מערכת יחסים חוזית או בנקאית או אחרת. דרישת ג’קי להטלת חובות מרחיקות לכת על הבנק נטולת בסיס חוקי, היגיון או הצדקה, שכן הדבר יביא לשיתוק מוחלט של פעילות הבנקים וימנע מהם כל יכולת לעבוד במהלך עסקים רגיל.

מטעם הבנק העידו מר דודי פק, פקידת הבנק הגב’ מיכל אביזוהר, וסגן מנהל הסניף הנעבר מר רן עובדיה.

תמצית טענות אילת

אין להטיל חובת בדיקת מידע של ב”כ המוכר על רוכש נכס מקרקעין. אילת העידה ביושרה כי לא היתה מצפה כי עו”ד יזייף מסמכים וימעל בכספים. אילת לא חשדה בהמנוח, ואף ג’קי לא חשד בו. לא היתה כל אינדיקציה לבעיותיו של המנוח. הטענות כלפי אילת על התנהלותה במועד מסירת החזקה אינן רלוונטיות, כי בשלב זה רוקן החשבון כמעט לחלוטין. אילת העדיפה שעו”ד כץ יהיה הנאמן, אך היתה דרישה של הצד השני שהמנוח ישמש כנאמן, וכך אף מקובל בעסקאות מכר. אילת ידעה כי הפקדת הכספים בחשבון נאמנות נדרשה בשל אי המצאת אישור העיריה. היא לא היתה צריכה לבקש משלומית לראות את אישור פתיחת חשבון הנאמנות, שכן האישור נשלח לה ולשלומית על ידי עו”ד כץ. לא היתה סיבה לכך שאילת תבקש לראות אישורי ההעברה, שכן שלומית מימנה הרכישה וטיפלה בענייניה הכספיים. אילת לא היתה בקשר עם הבנק, ולא היתה לה חובת זהירות כלפיו מכל בחינה שהיא.

שלומית העידה באמינות כי אמרה לפקידה כי הכספים הם בגין רכישת דירה לביתה, וכי יש להעבירם לחשבון נאמנות, שאת פרטיו הקריאה מהתרשומת שעשתה לעצמה. היא שלחה דוא”ל לעו”ד כץ לוודא שהכסף הגיע ליעדו. היא עמדה בחקירה צולבת ומסרה עדות מוצקה ועקבית, עד כי בסיום החקירות הנגדיות הסכים ג’קי לדחיית התביעה נגד אילת ועו”ד כץ.

שלומית לא לקחה עמה עותק מהאישור מאחר שאין לה מדפסת. הבנק לא הוכיח חובה או מנהג נפוץ להצגת מסמך שכזה בעת ההעברה, ואף הפקידה לא דרשה זאת. שלומית לא הזכירה בעדותה את המילים הסכם מכר או טענה כי נצמדה לתרשומת. הבנק לא הוכיח כי ע”ג אישור הערה לחשבון נאמנות מופיעה המלה “נאמנות”, ואין להלין על שלומית כי לא עמדה על בדיקת אישורי ההעברה. אין לשלומית ניסיון בפעולות בנקאיות והיא אינה יודעת מה אמור להיות כתוב באישורי העברה. שלומית ביצעה ההעברה בבנק שהוא מוסד אחראי ומסודר, האמור לבצע את הוראותיה, אך הבנק לא מילא אחר ההוראות. אף לא ניתן היה להעיד על האישור כי הוא מזויף. פנייתה של שלומית לעו”ד כץ לאחר ביצוע ההעברות אינה מלמדת כי חשדה במנוח, כי אם סמכה עליו. שלומית לא חשדה במאומה כי הכספים לא הופקדו בחשבון נאמנות. הדוא”ל שכתבה שלומית לעו”ד כץ נשלח בעקבות חליפת מיילים בין השניים, בה דובר אודות חשבון נאמנות. שלומית אף ציינה בהודעה במפורש שיש לוודא שהכספים הופקדו בחשבון נאמנות. שלומית העתיקה מילה במילה את הכתוב במסמך המזויף, לרבות המונח “מספר זהב להעברה תוך יומית”, אף שלא היה לה צורך בביצוע העברה שכזאת. גם השאלות בדבר גובה העמלות המופיעות בהמשך התרשומת אינן מעידות על בקיאות, כי אם על היעדר בקיאות.

הפקידה העידה בהגינותה כי אינה זוכרת את הפרשה. טענתה כי לו היה נאמר לה שהכספים מועברים לחשבון הנאמנות היתה בודקת את מהות החשבון, היא עדות סברה בלתי קבילה. העובדות בשטח הראו כי מדובר בפקידה שמקצועיותה מוטלת בספק, ושלא היתה במיטבה באותו יום, לא נתנה דעתה לדברי שלומית כי מדובר בחשבון נאמנות, ביצעה טעויות נוספות, ואף לא היתה בקיאה במטרת הפקדת כספים בחשבון נאמנות, והדבר מלמד על חוסר מקצועיות.

הבנק נמנע מלהגיש לבית המשפט עותק מקורי, טרם הזיוף, של מסמך “ריכוז פרטי פתיחת חשבון”, אותו זייף המנוח, כך שלא ניתן להיווכח מה זויף במסמך.

מטעם אילת העידו אילת ושלומית.

תמצית טענות עו”ד כץ

לפני ביהמ”ש נפרשה תשתית ברורה ל”מסה קריטית” של חשדות שעמדו בפני הבנק בקשר לחשבון, ה”בולעת” ומנתקת כל קשר סיבתי בין המיוחס לעו”ד כץ לבין הנסיבות שהובילו להגשת התביעה. לא הוצגה תשתית עובדתית או משפטית ליריבות בין הבנק לבין עו”ד כץ.

עו”ד כץ אינו חב בכל חובת זהירות כלפי ג’קי. ג’קי אף ויתר על כל טענותיו כלפי עו”ד כץ והסכים על דחיית התביעה נגדו. גם בין הבנק לעו”ד כץ אין קשר. עו”ד כץ לא הציג לבנק כל מצג, ולא בא בדברים עם הבנק. עו”ד כץ אינו חב בכל חובת זהירות כלפי הבנק, ולא הפר כל חובה כלפי הבנק.

עו”ד כץ לא היה אמור לבלוש אחר עוה”ד סיניבר המנוח, ואין הוא נושא באחריות לטיב השירות שסיפק עוה”ד סיניבר המנוח. לא ניתן להטיל על עורך דין חובה אבסולוטית למנוע נזק, לבטח לא כלפי הבנק, שכלל לא היה צד לעסקה. אף לא הובאו ראיות למה שהיה עו”ד כץ יכול לגלות אודות המנוח, לו אכן היה מבצע חקירה כפי שציפה ממנו הבנק שיעשה. לא היו סימני התראה שחייבו בדיקה אודות המנוח. אך היו סימני ההתראה בפני הבנק להזהיר את שלומית מהפקדת הסכומים בחשבון מוגבל הגבלה חמורה של עו”ד, שלו חובות כלפי צדדים שלישיים.

חובת ג’קי להיזהר מפני המנוח נוכח מידע שהיה ברשות התובע (ולא ברשות עו”ד כץ) מנתקת הקשר הסיבתי בין המיוחס לעו”ד כץ לבין התוצאה.

הפקידה גילתה בורות בדבר הוראות חוק שיקים ללא כיסוי, אי ידיעת דבר קיומו של מידע על לקוח מוגבל חמור בבנק, ואי הצגת הוראה המונעת מסירת מידע אודות חשבון מוגבל.

עו”ד כץ לא היה אמור לדאוג לתניה חוזית להפקדת הכספים בחשבון נאמנות. מדובר בחובה במסגרת היחסים בין עורך דין ולקוח בלבד, שאינה מחויבת המציאות. הפקדת הסכום בחשבון נאמנות היתה לטובת המוכר, ועל כן אין לייחס לעו”ד כץ אחריות לעניין זה. יש להניח כי גם לו היו הכספים מופקדים בחשבון נאמנות, לא היה בכך כדי למנוע גניבתם.

לא ניתן היה להבין כי האישור זויף. לא הובאה כל עדות ללמד כי באישור מקורי יופיעו הפרטים שלטענת הבנק היו אמורים להופיע. עו”ד כץ לא היה אמור לגלות בקיאות במסמכי בנקים, או לפקפק בחברו למקצוע. עו”ד כץ פעל מעבר למצופה ממנו כעו”ד סביר כשהנחה את שלומית להפקיד הסכום בחשבון נאמנות, ומאחר שעשתה כן, אין כל משמעות לזיוף האישור, שכן היה על פקידת הבנק לציין שאין המדובר בחשבון הנאמנות. על יסוד היכרות של שנים היה עו”ד כץ יכול להניח כי שלומית מבינה הנחיותיו ופעלה בהתאם להן ללא סטיה. אישור המנוח וג’קי בדבר הפקדת הסכומים בנאמנות – לא העלו כל סימן לחשש.

הבנק הודה כי ככל ששלומית היתה מודיעה שמדובר בהפקדה לחשבון נאמנות, היה על פקידת הבנק לבדוק את מהות החשבון הנעבר. שלומית הודיעה כי הכספים מיועדים כתשלום עבור רכישת דירה וכי יש להפקידם לחשבון נאמנות. פקידת הבנק לא היתה מסוגלת למסור מידע ספציפי ויש להתייחס לעדותה אודות מה היה קורה בחשדנות, על רקע תשובותיה בחקירה הנגדית.

אף אם עו”ד כץ היה פונה לעו”ד סיניבר בעניין אישור העירייה לאחר ה- 16.11.16, הדבר היה נעשה לאחר שהכספים הוברחו מהחשבון, ולא היה בכך כדי להעלות אינדיקציה לכך שהכספים הוברחו.

אף משיקולי מדיניות משפטית יש להעדיף את אחריות הבנק על אחריות עורך דין בנסיבות, ולהימנע מקביעה תקדימית מרחיקת לכת שציבור עורכי הדין לא יכול לעמוד בה.

מטעם עו”ד כץ העיד עו”ד כץ בעצמו.

דיון והכרעה

המנוח מעל באמון לקוחו, ג’קי. הוא העביר לעו”ד כץ אישור מזויף על פתיחת חשבון נאמנות, בו אמור היה ג’קי להיות נהנה. לחשבון זה הועברה יתרת התשלום על פי הסכם המכר, על סך של 415,000 ₪, שאמורה היתה לעבור לג’קי, לאחר המצאת אישור העירייה לרישום בטאבו. בדיעבד התברר כי החשבון לא היה חשבון נאמנות, כי אם חשבון פרטי של המנוח, שהיה מוגבל בנסיבות מחמירות. עו”ד סיניבר משך את הכספים מהחשבון סמוך לאחר הפקדתם, ושם קץ לחייו מספר שבועות לאחר מכן. רק לאחר פטירת המנוח, נודע לג’קי דבר התרמית, והוא נותר בפני שוקת שבורה.

פסק דין זה ניתן בתביעת ג’קי נגד הבנק, ובהודעה לצדדים שלישיים מטעם הבנק נגד אילת ועו”ד כץ. הצדדים חלוקים בשאלת האחריות למחדלים שהביאו לאבדן הכספים. לטענת ג’קי, הבנק נושא במלוא האחריות לתוצאה, ומנגד, לטענת הבנק, אין הוא נושא באחריות לתוצאה, ולחילופין בלבד, יש לחלק האחריות בין המעוול העיקרי (עזבון המנוח), ג’קי, אילת ועו”ד כץ, כך שהאחריות שתיוחס לבנק תהיה הפחותה ביותר מבין כל המעורבים. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בכל שהובא לפני, הגעתי למסקנה כי הבנק נושא בעיקר האחריות לאבדן הכספים.

התרשלות הסניף המעביר

הסניף המעביר הפר חובת בירור מהות החשבון

ביום 21.10.16 שלח המנוח לעו”ד כץ מסמך הנחזה להיות אישור פתיחת חשבון נאמנות. עו”ד כץ העביר את האישור לשלומית. ביום 25.10.16 פנתה שלומית לסניף המעביר וביצעה באמצעותו שתי העברות בנקאיות, בסך כולל של 415,000 ₪, לחשבון, כדלקמן: סך של 100,000 ₪ הועבר מחשבון מס’ 9424379, בבנק דיסקונט, סניף כיכר יצחק רבין מס’ 85, וסך נוסף של 315,000 ₪ הועבר מחשבון מס’ 9078217 בסניף זה.

אין חולק, כי לו הודיעה שלומית כי בכוונתה לבצע העברה בנקאית לחשבון נאמנות, היה זה מחובת הבנק המעביר לבדוק את מהות החשבון הנעבר, ולוודא כי הוא חשבון נאמנות. על חובה זו העידה בתצהירה פקידת הבנק שביצעה את העברת הכספים, הגב’ מיכל אביזוהר (להלן: “הפקידה”), כדלקמן: “לו היתה הגב’ קרן אומרת לי כי הכספים צריכים להיות מועברים לחשבון נאמנות, הייתי בודקת את מהות החשבון הנעבר, ומבהירה לה כי החשבון אליו היא מבקשת להעביר את הכספים אינו חשבון נאמנות” (סעיף 7 לתצהיר), וכן בחקירתה הנגדית (במענה לשאלה: “אתם (כך במקור) שולמית קרן הייתה אומרת לך שהכספים היו צריכים לעבור לחשבון נאמנות, היית בודקת את החשבון ומבהירה לה שזה לא חשבון נאמנות?”): “כן”, וכן: (במענה לשאלה: “למה? מה אכפת לך?”): “כי אכפת לי. כי זה לא תואם את מה שהיא ביקשה. אם הייתה מדגישה שהכסף יעבור לחשבון נאמנות, והייתי רואה שהחשבון לא בנאמנות, הייתי אומרת לה שאין התאמה” (עמ’ 46, בשורות 30 – 31), וכן: “זה התפקיד שלי כבנקאית. אין לי מה להוסיף” (עמ’ 47 לפרוטוקול, שורה 1). הפקידה אף אישרה, כי קיימת חשיבות להעברת כספים דווקא לחשבון נאמנות, וכי זו הסיבה שהיתה מסבה את תשומת ליבה של שלומית לכך (עמ’ 47, שורה 10). בסיכומיו לא הכחיש הבנק את האחריות לבדיקת מהות החשבון ולעדכון הלקוח בדבר, בנסיבות אלה.

הצדדים חלוקים, אם כן, אך ורק בשאלה העובדתית האם שלומית אמרה במפורש כי יש להעביר הכספים לחשבון נאמנות, או שמא לא אמרה כן. אני מתרשמת כי הוכח כי שלומית אכן ציינה במפורש כי יש להעביר הכספים לחשבון נאמנות.

שלומית העידה בבהירות בתצהירה, כי קודם לביצוע ההעברות ביצעה תרשומת בכתב ידה של פרטי החשבון, כפי שפורטו באישור, שהעביר המנוח לעו”ד כץ, ובלשונה: “בהסתמך על הדוא”ל שקיבלתי מעוה”ד כץ על צרופותיו, ועל פי ההנחיות שנתקבלו ממנו ואישור פתיחת חשבון הנאמנות, ערכתי לעצמי תרשומת, בנוגע להעברת הכספים” (סעיף 6.א. לתצהיר). עוד העידה שלומית, כי ניסתה תחילה לבצע ההעברות הבנקאיות בהוראה טלפונית, אך אחר שנאמר לה כי לא ניתן לבצע הוראה כאמור, התייצבה בסניף המעביר, ואמרה לפקידה, כי רכשה דירה עבור ביתה, וכי יש להעביר הכספים לחשבון נאמנות על שם המנוח, ובלשונה: “ניגשתי ביחד עם התרשומת … לסניף “טופ דן” של בנק דיסקונט, סיפרתי לפקידת הבנק, כי הכסף מהווה תשלום עבור רכישת דירה לביתי, אילת, וכי אני מבקשת להעביר את הכסף לחשבון נאמנות של עוה”ד בן סיניבר, בהתאם לפרטים שפורטו בתרשומת … למניעת כל ספק ציינתי במפורש, הן בשיחת הטלפון שקיימתי עם סניף כיכר רבין, והן בשיחתי עם הפקידה בסניף “טופ דן”, אליו ניגשתי לבצע את ההעברה, והן כאשר זו התקשרה לסניף הבנק שלי, לוודא שהכל תקין, ולהורות על ביצוע ההעברה, כי מדובר בחשבון נאמנות של עוה”ד בן סיניבר, ואני רק מצרה על כך, שהשיחה שלי, עם פקידת הבנק, לא הוקלטה ע”י הבנק” (סעיפים 8.א. – 8.ב. לתצהיר).

שלומית נחקרה בחקירה נגדית ממושכת ומפורטת על מעמד העברות הכספים על ידי ב”כ הבנק וב”כ ג’קי. גם בחקירתה הנגדית עמדה איתן על דעתה, וטענה באופן רהוט ומשכנע, כי היא זוכרת בבירור את המעמד, וכי אמרה מפורשות לפקידה שרכשה דירה עבור ביתה, ושיש להעביר הכספים לחשבון נאמנות, ובלשונה: “הלכתי עם התרשומת בידי לסניף טופ דן שסמוך אליי וניגשתי ואמרתי שקניתי דירה לבתי ואני מבקשת להעביר את הכסף לחשבון נאמנות של עו”ד בן סיניבר, ושני הדברים אמרתי שהיו צמודים זה לזה, גם שקניתי דירה לבתי וגם ההעברה לחשבון נאמנות של עו”ד סיניבר … אני שבה ומדגישה שאמרתי שקניתי דירה לבתי, ואני צריכה לשלם תשלום לחשבון נאמנות של סיניבר” (עמ’ 72, שורות 3 – 7, 14 – 15), וכן: “אני כ”כ משוכנעת שאמרתי חשבון נאמנות ועבור קניית דירה, אחרי שפרצה השערורייה. ניסיתי לברר גם עם סגן מנהל הסניף ועם המנהל אם יש להם הקלטה של השיחה שלי שרציתי לעשות העברה טלפונית, כי אני משוכנעת שאמרתי שזה לקניית דירה ולחשבון נאמנות, ואני מוכנה להיבחן על זה במכונת אמת. היא גם הרימה טלפון לפקידה בסניף ככיר (כך במקור) רבין שבו התנהלו חשבונותיי, ותוך כדי שיחתה גם אמרתי בנאמנות, חזרתי והדגשתי” (עמ’ 73, שורות 27 – 32, וגם בשורות 22 – 24),).

שלומית אף הציגה את התרשומת בכתב ידה, בה תועדו פרטי החשבון, אותם העתיקה מאישור פתיחת החשבון שנשלח על ידי עו”ד סיניבר לעו”ד כץ. קיימת התאמה מלאה בין פרטי החשבון, כפי שתועדו בתרשומת, לבין פרטי החשבון כפי שפורטו באישור פתיחת החשבון. פרטי החשבון כוללים את דבר היות החשבון חשבון נאמנות על שם עו”ד בן סיניבר (בתרשומת כתבה שלומית “חשבון נאמנות של עו”ד בן סיניבר”), מספר החשבון, מספר סניף הבנק ומספר זה”ב להעברה תוך יומית.

טענתה העקבית של שלומית, כי במעמד מסירת פרטי החשבון, אותם הקריאה מהתרשומת, ציינה כי הכספים אמורים להיות מועברים לחשבון נאמנות – נתון שהופיע גם הוא בתרשומת (וכן באישור פתיחת החשבון), הגיונית ומסתברת יותר מהאפשרות, כי שלומית הקריאה את כל פרטי החשבון מהתכתובת, אך נמנעה מלציין כי מדובר בחשבון נאמנות.

עדותה של הפקידה לא הפריכה את עדות שלומית. הפקידה הודתה, בהגינותה, כי, מטבע הדברים, אינה זוכרת את נסיבות המקרה, ובלשונה: “אינני זוכרת את המקרה ולכן גם אינני זוכרת אם הוצגו לי, במעמד ביצוע ההעברות, מסמכים כלשהם” (סעיף 4 לתצהיר). עם זאת, טענה הפקידה, כי לו היתה שלומית מציינת כי יש להפקיד הכספים לחשבון נאמנות, היתה בודקת את פרטי החשבון הנעבר, ובלשונה: “כאמור, אינני זוכרת את פרטי המקרה, אבל לו היתה הגב’ קרן אומרת לי כי הכספים צריכים להיות מועברים לחשבון נאמנות, הייתי בודקת את מהות החשבון הנעבר, ומבהירה לה כי החשבון אליו היא מבקשת להעביר את הכספים אינו חשבון נאמנות” (סעיף 7 לתצהיר). אך סברתה בעלמא של הפקידה, כי לו היתה מודעת לצורך בהעברת הכספים לחשבון נאמנות – היתה בודקת את מהות החשבון, אינה מספקת, ולמעשה מניחה את הטעון הוכחה. העובדה שבפועל לא נבדקה מהות החשבון הנעבר אינה מעידה, בהכרח על מה ששלומית אמרה או לא אמרה לפקידה, ואין בה כשלעצמה כדי לסתור את עדותה העקבית של שלומית.

בסיכומיו טען הבנק, כי סברתה של הפקידה נסמכת על “ניסיונה ומקצועיותה” של הפקידה (סעיף 14 לסיכומים). אך אין די בניסיון או מקצועיות של הפקידה כדי לסתור הטענה כי הפקידה התרשלה. אף לא התרשמתי כי ניסיונה ומקצועיותה של הפקידה הוכחו במקרה זה. זאת בפרט נוכח כשלים באישור שהפיקה הפקידה על העברת הכספים. על אף ששלומית ביצעה את שתי ההעברות, תיעדה הפקידה את אילת, כמבצעת אחת משתי העברות הכספים (על סך של 100,000 ₪), על אף שאילת כלל לא נכחה במעמד זה. הפקידה אף לא חתמה על אישור ביצוע ההעברה השני (על סך של 315,000 ₪). כשעומתה עם הדבר, אישרה הפקידה את חשיבות דיוק הדיווח (עמ’ 48, שורה 17), אך לא סיפקה הסבר משכנע לפשר הכשלים שבדיווחה. את העובדה כי לא חתמה על אחד מאישורי ההעברה תירצה במילים: “כי לא חתמתי” (עמ’ 48, שורה 24, ואת הדיווח השגוי על אילת, כמבצעת ההעברה השניה תירצה בכך שאף אילת בעלים של החשבון ממנו הועברו הכספים, ובלשונה: “לפי מה שרשום פה. (מעיינת) זה חשבון משותף של שתיהן” (שם, שורה 28). תשובות אלה מקלות ראש בחשיבות דיוק הדיווח, ואינן מתרצות באופן משכנע את התנהלות הפקידה. מכל מקום, מאחר שדיווח הפקידה לא שיקף את האופן האותנטי בו בוצעו העברות הכספים, לא יישמע הבנק בטענה לפיה עצם אי בדיקת מהות החשבון ע”י הפקידה, מהווה ראיה לכך ששלומית לא אמרה שיש להעביר הכספים לחשבון נאמנות. הכשלים באופן בו דיווחה הפקידה על העברת הכספים מעמידים, אם כן, בספק את טענת הבנק בדבר ניסיונה ומקצועיותה.

לטענת הבנק, לא היתה כל סיבה או היגיון בכך שהפקידה תתעלם מדבריה של שלומית. לא מצאתי ממש בטענה זו. לא נדרש מניע או אינטרס או היגיון על מנת להתרשל ולהימנע מבדיקת מהות החשבון הנעבר. די במוסחות, אדישות, או התנהלות קלת דעת, ובלשון כב’ השופט ברק (כתוארו אז), בדנ”א 1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט בע”מ נ’ שרגא פרוסט קוסטמן, מז(5) 31 (1993) (בפסקה 7): “הרשלן עשוי שיהיה תם לב. הרשלנות באה להתגבר על הטיפשות. היא לא באה להתגבר על התמימות.” אי הדיוקים באופן בו דיווחה הפקידה על העברות הכספים עשויים כשלעצמם ללמד על התנהלות רשלנית מוסחת, וכדי לאשש את טענת שלומית.

עוד טען הבנק, כי אין מקום להעדיף את גרסת שלומית, אשר האינטרס שלה בעדותה ברור ומובהק, ומשפיע על המשקל שיש לייחס לעדותה, על פני גרסת הפקידה, שלא היה לה כל אינטרס להתעלם מהוראה שקיבלה, ושביושרה הודתה כי אינה זוכרת את המקרה. איני מקבלת טענות אלה. עבור הפקידה היתה העברת הכספים אירוע אחד מיני רבים שביצעה על בסיס יומי. אך עבור שלומית, מדובר היה באירוע נדיר של רכישת דירה. על כן הגיוני ששלומית זוכרת את פרטי האירוע, בעוד הפקידה אינה זוכרת. למעלה מכך, אכן, לשלומית אינטרס ברור בקבלת גרסתה. אך לא השתכנעתי כי עדות הפקידה חפה מאינטרס, בהינתן שביצועיה ומקצועיותה עומדים כעת למבחן.

בנוסף מנה הבנק שורה של כשלים בעדותה של שלומית, אך לא מצאתי בסיס לדבר. כך, טען הבנק כי התעקשות שלומית לחזור בחקירתה הנגדית שבע פעמים על הטענה כי אמרה לפקידה שקנתה דירה לביתה וכי הכספים אמורים להיות מועברים לחשבון נאמנות, מלמדת על “השתדלות יתר”, המעמידה בספק את מהימנות עדותה של שלומית. איני מקבלת טענה זו. הסיבה לכך ששלומית חזרה פעמים מספר על טענתה נבעה מחקירתה הנגדית הממושכת בידי ב”כ הבנק וב”כ ג’קי, שהציגו בפניה שאלות חוזרות ושונות על נסיבות ההעברה. לשאלות מרובות אלה השיבה שלומית ברהיטות ובשיטתיות, והדבר אינו מחליש את מהימנות גרסתה, כי אם מחזקה.

עוד טען הבנק, כי שלומית העידה בחקירתה הנגדית, כי אמרה לפקידות (זו עמה שוחחה בטלפון וזו מולה ביצעה את ההעברות) כי “מדובר בהסכם מכר”, וכן העידה, כי “נצמדה לכיתוב בתרשומת”. לדברי הבנק, ישנה סתירה בעדותה זו, שכן בתרשומת לא הוזכר המונח “הסכם מכר”, ובלשון הבנק: “שהרי אחת משתיים: אם שלומית נצמדה לתרשומת, כפי שהיא טוענת – לא יתכן שהזכירה באזני הפקידות שמדובר בהסכם מכר שכלל אינו מצוין בתרשומת; אם לא נצמדה לתרשומת (נוכח עדותה שהזכירה הסכם מכר שלא נזכר בתרשומת) – אין להאמין לה שציינה באזני הפקידות כי ההעברה צריכה להיעשות לחשבון נאמנות” (סעיף 24 לסיכומים). לא השתכנעתי מטענה זו.

בניגוד לטענת הבנק, שלומית כלל לא נקטה במונח “הסכם מכר” בעדותה, כי אם טענה כי אמרה לפקידה שקנתה דירה לביתה, ושעליה להעביר התמורה לחשבון נאמנות. גם במעמד חקירתה הנגדית ניסה ב”כ הבנק לייחס לשלומית את המילים “הסכם מכר”, אך היא דחתה זאת במפורש, ובלשונה (במענה לשאלה: “אני מנסה להבין למה את מדגישה גם בתצהיר וגם בעדות שאמרת שקנית דירה או שיש הסכם מכר, כי מהתרשומת …”): “לא אמרתי הסכם מכר אמרתי שקנייתי (כך במקור) דירה וחשבון נאמנות של סיניבר” (עמ’ 72, שורה 10), וכן (במענה לשאלה: “בתרשומת לא כתובה אף מילה על זה שקנית דירה או שיש הסכם מכר … “): ” … באתי לפקידה עם התרשומת … ולא הזכרתי את המילה הסכם מכר” (שם, שורות 16 – 17). שלומית אף לא העידה כי “נצמדה לתרשומת”, כטענת הבנק, אלא טענה כי אמרה לפקידה שקנתה דירה לביתה והקריאה מהתרשומת את פרטי החשבון, ובלשונה: “אני שבה ומדגישה שאמרתי שקניתי דירה לבתי, ואני צריכה לשלם תשלום לחשבון נאמנות של סיניבר, ואת פרטי החשבון שלו אני לא זוכרת בע”פ, ואת כל הפרטים, באתי לפקידה עם התרשומת ומתוכה הקראתי כל מה שרלוונטי …” (שם, שורות 14 – 17). מאחר ששלומית לא נקטה במונח “הסכם מכר” ולא העידה כי נצמדה לתרשומת, מתייתר הצורך בהתייחסות לסתירה שייחס הבנק לעדותה, ויש לתמוה על התעקשות הבנק לייחס לשלומית מילים לא לה, המעמידה בספק את טענות הבנק כלפי שלומית כמכלול.

סיכומם של דברים, אין חולק, כי לו היה נאמר לפקידה כי יש להעביר הכספים לחשבון נאמנות, היה זה מחובתה לבדוק את מהות החשבון הנעבר. שלומית העידה באופן ברור ומשכנע, כי אמרה לפקידה שרכשה דירה לביתה, כי ציינה במפורש שיש להעביר הכספים לחשבון נאמנות, וכי הקריאה את פרטי החשבון מהתרשומת בכתב ידה. גרסתה הגיונית וסבירה יותר מהאפשרות שהקריאה מהתרשומת את כל פרטי החשבון אך השמיטה את דבר היותו חשבון נאמנות. עדות הפקידה, שאינה זוכרת את האירוע, לא הפריכה את עדות שלומית. הכשלים בתיעוד ההעברות הכספים מאששים במידה את גרסת שלומית, ומעמידים בספק את מקצועיות הפקידה וניסיונה. על כן אני מעדיפה את עדות שלומית על פני עדות הפקידה, וקובעת כי הסניף המעביר התרשל באי בדיקת מהות החשבון הנעבר, חרף דברי שלומית.

לטענת ג’קי, היה על הסניף המעביר לקיים שיחת טלפון עם הסניף הנעבר, להציג בפניו את העובדה כי הכספים אמורים להיות מועברים לחשבון נאמנות, ולתבוע הבהרות על כך שהחשבון אינו מעודכן כחשבון נאמנות. אך בהיעדר הוראת חוק או נוהל המחייבים את הסניף הנעבר לפעול באופן זה, לא מצאתי הצדקה לחיוב הבנק בנקיטה בפעולה זו. זאת בהתאם לאמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה לעניין היקף חובת זהירות הבנק כלפי צדדים שלישיים, אודותיהן ארחיב להלן.

חובת זהירות הבנק כלפי ג’קי

אחר ששלומית אמרה מפורשות במעמד ביצוע העברות הכספים כי יש להעביר הכספים לחשבון נאמנות, היה הסניף המעביר מחויב לבדוק את מהות החשבון הנעבר. חרף זאת, לא התבצעה בדיקה, והעובדה כי החשבון הוא חשבון פרטי ולא חשבון נאמנות לא הובהרה לשלומית.

התנהלות זו של הבנק עולה כדי הפרת חובת הזהירות שחב הבנק כלפי ג’קי, לנהוג בכסף שיועד לו, ושהופקד בבנק, בזהירות ולהבטיח את קיומו. זאת על אף שאין יחסים חוזיים בין ג’קי לבין הבנק. מקורה של חובת הזהירות בדיני הנזיקין, המקימים חובת זהירות של הבנק כלפי צדדים שלישיים, שניתן לצפות שייפגעו כתוצאה מהתנהלות רשלנית של הבנק, ובלשון כב’ השופט עמית בע”א 6547/12 שי עמר נ’ בנק לאומי לישראל בע”מ – סניף נתיבות (פורסם במאגרים, 13.04.2015, להלן: “עניין שי עמר”, בפסקה 13):

“חובת הזהירות חלה גם כלפי צדדים שלישיים המושפעים מהשירותים שנותן הבנק … חובה זו יכולה להיגזר מהחובה החוזית לנהוג “בדרך מקובלת ובתום לב”, ובהיעדר יחסים חוזיים, מדיני הנזיקין היוצרים חובת זהירות בין הבנק לבין אלו שניתן לצפות שייפגעו מרשלנותו.”

בהלכה הפסוקה מגמה המרחיבה את היקף חובת הזהירות המוטלת על בנקים, הן ברמה המושגית, והן במישור היחסים הקונקרטיים מול לקוחות וצדדים שלישיים. עמדה על כך כב’ השופטת חיות, כתוארה אז, בע”א 8068/01 איילון חברה לביטוח בע”מ נ’ מנהל עיזבון המנוחה חיה אופלגר ז”ל, נט(2) 349 (2004) (להלן: “עניין איילון”, בפסקה 15):

“המגמה בדין הישראלי בכל הנוגע לחובת זהירות המוטלת על בנקים היא מגמה מרחיבה … ובמקרים מסוימים הכיר בית-המשפט באחריות נזיקית של בנק מכוח עוולת הרשלנות גם כלפי צדדים שלישיים שאינם לקוחותיו. על-פי תפיסה זו, אין הבנק יוצא ידי חובתו רק משום שנהג ביושר ובתום-לב ברמה הסובייקטיבית, והתנהגותו נבחנת בסטנדרטים אובייקטיביים של סבירות, שהם מטיבם סטנדרטים מחמירים יותר. על-פי סטנדרטים אלה, מוטלת על הבנק חובה לצפות כי התרשלותו תגרום נזק לצד שלישי הגם שאיננו לקוחו, ועליו לנקוט רמת זהירות סבירה על-מנת למונעו.”

מגמה מרחיבה זו מושפעת ממעמדם של הבנקים כסמכות מקצועית בעיני הציבור, מהאמון שרוחש הציבור לבנקים ומהסתמכותו על פעולותיהם, כמו גם מהיות הבנקים גורמים מפזרי נזק יעילים. ברשות הבנקים מידע אקסלוסיבי, כלים מקצועיים ואמצעי פיקוח, המאפשרים להם למנוע בקלות יחסית נזק גדול מקהל לקוחותיו ומצדדים שלישיים כאמור, כפי שנקבע בעניין איילון (פסקה 14):

“הבנקים ממלאים תפקיד מרכזי בחיי הכלכלה בישראל ובעולם המודרני בכלל, והם מתאפיינים בכשירות מקצועית, בנגישות למידע ובאמצעים טכניים העומדים לרשותם לצורך פעילותם. כל אלה, בצירוף התפקיד שהבנקים בישראל נדרשים למלא לעתים בביצוע מדיניות שלטונית ומשימות ציבוריות … מקנים להם בעיני הפרט מעמד מיוחד, “מעין-ציבורי”, אשר בגינו הוא רוחש להם אמון ונוטה לסמוך על פעולותיהם בלא לדרוש ולחקור אחריהן … מעמדם זה של הבנקים מבחינה מקצועית וציבורית יש בו כדי להקרין על היקפה של חובת הזהירות המוטלת עליהם ברמה המושגית הן בהתנהלותם אל מול לקוחותיהם הן בהתנהלותם אל מול צדדים שלישיים העלולים להיפגע ממנה, גם אם אלה אינם נמנים עם לקוחותיהם. שיקול נוסף התומך בגישה המרחיבה את היקפה של חובת הזהירות המושגית המוטלת על בנקים נעוץ בכך שהבנק הוא מפזר נזק טוב בצד היותו מונע יעיל של נזק עקב כישוריו ועקב אמצעי הפיקוח העומדים לרשותו, כאמור … שיקולים אלה תומכים בהרחבת היקפה של חובת הזהירות המושגית המוטלת על הבנקים ובהחלתה גם על מי שאינם נמנים עם לקוחותיהם …”

(וכן: ע”א 7370/06 דניאל שני נ’ אנדרי ברדיצבסקי (פורסם במאגרים, 10.03.2009, בפסקה 9; ע”א 168/86 בנק איגוד לישראל בע”מ נ’ לה כודיאר בע”מ, פ”ד מב(3) 77 (1988), בעמ’ 82; ע”א 542/87 קופת אשראי וחיסכון נ’ עוואד, פ”ד מד(1) 422 (1990) (להלן: “עניין קופת אשראי וחיסכון”).

במקרה שלפני הסתמכו שלומית וג’קי על הבנק כי יבצע העברה בטוחה של כספים לחשבון נאמנות לטובת ג’קי. בדיקה קלה ופשוטה, של הפקידה את מהות החשבון הנעבר, לאחר ששלומית הבהירה כי הוא אמור להיות חשבון נאמנות, היתה מבטיחה את הכספים שיועדו לג’קי ומגנה על ג’קי מפני התרמית. הבנק היה מחויב בביצוע הבדיקה אחר ששלומית אמרה כי יש להעביר הכספים לחשבון נאמנות, והיה עליו לצפות כי התרשלות בבדיקת מהות החשבון הנעבר תסב לג’קי נזק. לפיכך, משנמנע הבנק מבדיקת מהות החשבון הנעבר הפר את חובת הזהירות שחב לג’קי.

לטענת הבנק אין הוא חב חובה כלשהי לג’קי, בהיעדר קשרים חוזיים או אחרים עימו. אך הבנק לא הפנה לפסיקה המסייגת את הקביעות שבהלכה הפסוקה, כפי שנסקרו לעיל. הבנק הפנה, אמנם, בסיכומיו לעניין ברקליס-דיסקונט אך לא ביאר את תכלית ההפניה, נמנע מלהפנות לגוף פסק הדין, והסתפק בציטוט מראה המקום בלבד. מכל מקום, איני מתרשמת כי יש בעניין ברקליס-דיסקונט משום תימוכין לטענות הבנק. בעניין ברקליס דיסקונט נבחן היקף חובת הזהירות על בנק כלפי לקוח (להבדיל מצד שלישי), בנסיבות בהן ב”כ הלקוח ניצל ייפוי כוח שניתן לו על ידי הלקוח לפתיחת חשבון דביטורי על שמו בבנק, ללא ידיעת הלקוח. בית המשפט דן בהיקף חובת הזהירות של בנקאי ללקוחו, מקום בו נעשו פעולות בחשבון על ידי מי שנחזה כמורשה לפעול בחשבון, ובשאלה האם היה הבנק צריך לדעת כי עורך הדין חורג מהרשאתו. דעת הרוב קבעה, כי הבנק הפר את חובת הזהירות כלפי הלקוח. קביעה זו ניתנה, בין היתר, על בסיס ניתוח חובת זהירות כלפי לקוחות הבנק, השיקולים מהם היא נגזרת, והאיזונים הנדרשים בין חובות הבנק השונות. קביעות אלה אינן סותרות את המסקנה כי בנסיבות המקרה שלפני הפר הבנק את חובת הזהירות כלפי ג’קי. דעת המיעוט קבעה כי הבנק לא הפר את חובת הזהירות כלפי לקוחו, כי לא היה בידי הבנק להבחין ולדעת, כי עורך הדין פועל בחריגה מהרשאתו בנסיבות העניין, וכי אין להחמיר בקביעת חובת הזהירות המוטלת על הבנק, כממלא הוראות שלוחו של לקוחו, יותר מאשר עם כל צד שלישי אחר הנזקק לפעולת שלוח (ראו, בין היתר, בפסקאות 2 – 5 לפסק דינו של כב’ השופט מצא). אך בניגוד לנסיבות המקרה בעניין ברקליס-דיסקונט, התרשלות הסניף המעביר לא נסובה על ידיעת הבנק על קיומה של חריגה של הרשאה כזו או אחרת, כי אם על אי קיום חובת בדיקת מהות החשבון הנעבר, ועל כן אין בקביעות דעת המיעוט בעניין ברקליס-דיסקונט כדי להעלות או להוריד.

עוד הפנה הבנק בסיכומיו להחלטה בת”א 155/92 נת-קר שומריה בע”מ נ’ בנק לאומי לישראל בע”מ (פורסם במאגרים, 26.04.1999), מבלי לבאר פישרה של הפניה זו. יש לשער כי הבנק התכוון לצטט מדברי כב’ השופט דר לפיהם אין להטיל על הבנק חובות המגיעים כדי ראייתו כ’אומנת’ של בעל החשבון (פסקאות 13.3 – 13.4 להחלטה). אך אמירה זו נסובה על חובת החקירה והבדיקה של טענות לקוח עסקי של הבנק, ושל שיקול הדעת העסקי שלו ברכישת ציוד שהוא אינו יכול להרשות לעצמו. אין בקביעות אלה כדי להשליך על ענייננו בכל דרך.

בנוסף, הפנה הבנק בסיכומיו למאמר המלומדת רות פלטו שנער, “הרהורים בנושא גבולותיה הראויים של חובת האמון הבנקאית: הבנק כאפוטרופוס של הלקוח?”, חובת אמון בדין הישראלי (2016). גם זאת כלאחר יד, ללא הפנייה ספציפית בגוף המאמר, ומבלי להבהיר מהי תכלית ההפניה. מכל מקום, מאמר זה נסוב על חובת האמון של הבנק כלפי לקוח, ועל הפרמטרים המשפיעים על תחולתה. אין במאמר זה סיוג של היקף חובת הזהירות כלפי צדדים שלישיים, כמתואר לעיל.

לא הוכח כי הסניף הנעבר הפר חובת זהירות כלפי ג’קי, או כי נפל פגם נוסף בהתנהלות הבנק

לטענת ג’קי, הסניף הנעבר נמנע מלנקוט פעולות בהן היה מחוייב, והתרשל כלפי ג’קי. אך לא התרשמתי כי הסניף הנעבר הפר חובת זהירות כלפי ג’קי.

ג’קי טען, כי לא היה די בהגבלת החשבון, וכי נדרשו פעולות נוספות מצד הבנק להבטחת כספיו. ג’קי הפנה לעדות סגן מנהל הסניף הנעבר, מר רן עובדיה (להלן: “סגן המנהל”), שאישר כי התנהלות המנוח לא היתה תקינה, ובלשונו: “זה חשבון חדש, ובזמן הקצר שהיה קיים חזרו צ’קים זו לא התנהלות תקינה” (עמ’ 54, שורה 17). עוד טען ג’קי כי היו אמורות להידלק לבנק נורות אזהרה נוכח הפעולות החריגות שביצע המנוח בחשבון, עת במהלך כחודש, בין יום 28.9.16 לבין יום 29.10.16 הופקדו בחשבון שלוש הפקדות בסך כולל של כמיליון ₪, ונמשכו מיד (ראו בדף הפעולות בחשבון (ת/1)). בנוסף, הפנה ג’קי להוראות צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של תאגידים בנקאיים למניעת הלבנת הון ומימון טרור), תשס”א-2001, מכוחן מחויב היה הבנק, לטענתו, לדווח לרשות המוסמכת אודות הפעולות החריגות שבוצעו בחשבון המוגבל. ג’קי טען כי הבנק התרשל בבדיקת מקור הכספים שהועברו לסניף הנעבר ומטרתם, וכי היה עליו לבצע בירור בשיחה עם המנוח ועם הסניף המעביר לצורך בדיקה זו.

בנוסף, טען ג’קי, הן כלפי הסניף המעביר והן כלפי הסניף הנעבר, כי לא יעלה על הדעת כי בכל מחשבי סניפי בנק דיסקונט לא תובלט העובדה כי חשבון לקוח המתנהל אצל מי מהם מוגבל, בהינתן החיוב החוקי להודיע לבנק ישראל, שיודיע לכל בנק אחר, במקרה של הגבלת החשבון, וזאת בהתאם להוראות סעיף 3א לחוק שיקים ללא כיסוי, תשמ”א-1981.

אך לא השתכנעתי כי די באמור כדי לבסס הטענה לפיה הבנק הפר חובת זהירות כלפי ג’קי.

בשל התנהלות בלתי תקינה בחשבון, כאשר במשך הזמן הקצר ממועד פתיחתו חזרו בו שיקים בהיקף נכבד, אודותיה העיד סגן המנהל, כמובא לעיל, הוגבל החשבון בהתאם להוראות חוק שיקים ללא כיסוי. על פי סעיף 4 לחוק, כלקוח מוגבל מנוע היה המנוח מפתיחת חשבון, ממשיכת שיקים על החשבון המוגבל, וכלקוח מוגבל חמור, אף ממשיכת שיקים על שום חשבון. על פי סעיף 5 לחוק, מנוע היה הבנק מלפרוע שיק שנמשך על חשבון מוגבל (בכפוף לסייגים המעוגנים בסעיף 6), מלספק טופסי שיקים למשיכה מחשבון מוגבל וכן מלפתוח חשבון ללקוח מוגבל, וכן מחויב היה הבנק, מכוח הוראות סעיף 3א לחוק להודיע על הגבלת החשבון למפקח, לבעל החשבון, למיופה הכוח ולמורשה החתימה. החוק אינו מטיל מגבלות נוספות (להבדיל, למשל, ממגבלות החלות על חשבון חסום, מעוקל, מוקפא, או כזה הנתון להגבלה אחרת). הדגיש זאת סגן המנהל בחקירתו הנגדית, כדלקמן: “מוגבל אינו פושע, זה אומר שהוא לא יכול להשתמש בצ’קים” (עמ’ 57, שורה 11), וכן: “אם לצורך העניים (צ”ל “העניין”) שם המוטב היה עו”ד בן סיניבר, זה ההיבט הנדרש היחיד מבחינתו … זה מייצר לך עניין שהיה מינוס בחשבון ואנחנו רוצים לכסות את החוב, וייתכן שבגלל החוב שהיה בחשבון בדקנו לראות שהכסף שהתקבל על שמו. מעבר לזה אין נורה אדומה” (עמ’ 56, שורות 29 – 30, עמ’ 57, שורות 7 – 8, וגם בשורות 21 – 22).

באשר לחובת הדיווח הנטענת לרשות המוסמכת, בהתאם להוראות צו איסור הלבנת הון, ג’קי הפנה לפעולות המפורטות בסעיפים 6, 8, 10 ו- 11 לתוספת השנייה לצו, עליהן חלה חובת דווח של הבנק בהתאם לסעיף 9(ב) לצו. סעיפים אלה מטילים חובת דיווח במקרים הבאים: פעילות הנראית כחסרת היגיון עסקי או כלכלי, בהתייחס לסוג החשבון או לדרכי התנהגותו של בעל החשבון; ביצוע מספר פעולות בחשבון שבהן, בלא סיבה נראית לעין, כספים וניירות ערך נמשכים סמוך לאחר שהופקדו, שלא במסגרת מהלך העסקים הרגיל; פעולה בחשבון בלתי אופיינית לבעל החשבון או לסוג החשבון, בלא סיבה נראית לעין; וכן היקף פעולות יוצא דופן או שינוי משמעותי ביתרת חשבון, בלא סיבה נראית לעין. עולה, על פניו הרושם, כי חלה חובת דיווח על הפעילות החריגה בחשבון, ובפרט על שלוש ההפקדות הגדולות שבוצעו בין יום 28.9.16 לבין יום 29.10.16, בסך כולל של כמיליון ₪, שנמשכו מיד, אודותיהן הרחבתי לעיל. סגן המנהל אף אישר הדבר בחקירתו הנגדית, ובלשונו: “לדעתי דווח … כי רואים שהוחזר צ’קים, אנחנו לא חושבים שההתנהלות בחשבון תקינה, ועל כן סביר להניח שהיה דיווח כלשהו להלבנת הון על הפעילות הזו” (עמ’ 58, שורות 25, 29 – 30). עם זאת, הבהיר סגן המנהל, כי עצם הדיווח לרשות המוסמכת לא הצדיק הטלת מגבלות נוספות על החשבון, ובלשונו: “אם דיווחנו להלבנת הון זה אומר שנדלקה נורה … יש הבדל בין זה לבין הגבלת הפעילות … לגבי הלבנת הון ייתכן ונדלקה נורה. האם זה מגביל את הפעילות שהוא יכול לעשות בעת קבלת הכספים?” (עמ’ 59, שורות 1 – 6).

החשבון הוגבל, אם כן, בהתאם להוראות חוק שיקים ללא כיסוי, חלו עליו המגבלות המעוגנות בחוק. אף התנהלה בחשבון פעילות שהצדיקה, על פניו, דיווח לרשות המוסמכת בהתאם להוראות צו איסור הלבנת הון. אך לא התרשמתי כי די בנסיבות אלה, חריגות ככל שהן, ובנורות האזהרה שנדלקו, כדי להצדיק בהכרח נקיטה באמצעים נוספים מצד הסניף הנעבר להגנה על אנשים כג’קי, וכי אי נקיטת אמצעים נוספים כאמור עולה כדי הפרת חובת זהירות של הסניף הנעבר כלפי ג’קי.

חובת הזהירות של הבנק כלפי צדדים שלישיים אינה מותנית בקיומם של הוראת חוק או נוהל מסודר – המחייבים את הבנק לפעול במתכונת מסוימת (ראו, בין היתר, בפסק דינו של כב’ השופט הנדל בע”א 8510/09 בנק הפועלים בע”מ נ’ אטיה נויברג (פורסם במאגרים, 24.11.2011, בפסקה 6, להלן: “עניין נויברג”). עם זאת, בהתאם להלכה הפסוקה, חובת זהירות של בנק כלפי צדדים שלישיים, אשר אינם נמנים על לקוחותיו, מצומצמת, ושמורה לנסיבות חריגות ויוצאות דופן, כפי שקבעה כב’ השופטת חיות בעניין איילון (פסקה 15):

“ואולם נראה לי כי ככל שעסקינן בחובת זהירות כלפי מי שאיננו לקוח הבנק, מן הראוי הוא כי גבולותיה של החובה יהיו מצומצמים מאוד … בעיניי יש לצמצם את חובתו של הבנק לדעת כי הנציג כבעל החשבון עושה בו פעולות המהוות הפרה של חובות האמון כלפי בעל עניין בו רק מקום שמתקיימות נסיבות מחשידות, חריגות ויוצאות דופן במידה כזו שהבנק אינו רשאי להישאר אדיש אליהן ולהעלים מהן עין. במקרים כאלה קמה חובה על הבנק לדרוש בדבר, ובלבד שהאמצעים שיידרש הבנק לנקוט בנסיבות אלה כ”בנק סביר” יהיו פשוטים וברורים. כל גישה אחרת יש בה כדי להרחיב את היקף האחריות הנזיקית המוטלת על בנקים מעבר למידה הראויה, מכוח הסטנדרטים האובייקטיביים הקבועים בעוולת הרשלנות. הרחבה כזו אינה רצויה בעיניי ככל שהדבר נוגע לחובת זהירות כלפי מי שאינו לקוח של הבנק”.

בעניין איילון נמנו מספר טעמים להגבלת גדרי חובת הזהירות כלפי צדדים שלישיים, בהם היעדר מחויבות חוזית כלפי הצד השלישי, והשלכות הרחבת חובת הזהירות של הבנק כלפי צדדים שלישיים על קיום התחייבויותיהם של הבנקים כלפי לקוחותיהם, כדלקמן (שם):

“בין הבנק ובין לקוחותיו מתקיימת מערכת יחסים חוזית היוצרת יחסי קירבה הדוקים שאינם מתקיימים בין הבנק ובין מי שאינם לקוחותיו. יחסי קירבה אלה משליכים, מטבע הדברים, על היקף חובת הזהירות שצריך הבנק, ויכול, לשאת בה כלפי לקוחותיו, ובין היתר מוטלת עליו מכוחה חובת פיקוח למניעת פעולות של שליחת יד או גניבת כספים שהפקיד הלקוח בידי הבנק … טעם נוסף שלא להטיל חובת פיקוח הדוקה מדי לשמירה על אינטרסים של צד שלישי שאיננו הלקוח נעוץ בכך שחובה כזו עלולה לעמוד במתח עם החובות המוטלות על הבנק כלפי לקוחו-הנציג, שהוא בעל חשבון, ושכלפיו בראש ובראשונה חב הבנק חובות חוזיות וכן חובות זהירות ואמון. שיקול נוסף הפועל לצמצום חובת הפיקוח שיש להטיל על הבנק כלפי בעלי עניין בחשבון שאינם לקוחותיו הוא שמידת הסתמכותו של הלקוח על פיקוח מצד הבנק לגבי הנעשה בחשבון היא, מטבע הדברים, רבה מזו של צד שלישי, שאין לו כל שיג ושיח עם הבנק … עם זאת כאשר מתרחשות לנגד עיני הבנק פעולות חריגות שיש בהן כדי לעורר חשד ממשי באשר לתקינותן או לכשרותן, אין הבנק יכול לשמש זירה שותקת לפעולות כאלה, ועליו כאמור לעורר שאלות, לבצע בדיקות ולנקוט אמצעים סבירים המתבקשים בנסיבות העניין”.

(וכן ראו ע”א 8510/09 בנק הפועלים נ’ נויברג (פורסם במאגרים, 24.11.11, בפסקה 6); ע”א 4530/10 בנק הפועלים בע”מ נ’ לילה זועבי (פורסם במאגרים, 10.02.2015, פסקאות 12 -13).

על האיזון בו מחוייב הבנק, בין חובת הזהירות מפני רמאות לבין חובת כיבוד רצונו (הנחזה) של הלקוח, הרחיב כב’ השופט חשין בעניין ברקליס-דיסקונט (בפסקה 31 לפסק דינו):

“החובה הראשונה מחייבת כיבוד רצונו (הנחזה) של הלקוח … במהירות וביעילות, ואילו החובה השנייה, חובת הזהירות כלפי החברה, עלולה להביא מאליה להפרת החובה הראשונה … כך עלול הבנק למצוא עצמו נמשך לשני כיוונים נוגדים, והוא בין יוצרו לבין יצרו … בסבך זה חייבת ההלכה לפרוץ לעצמה דרך מלך, והיא בפשרה ובאיזון ראוי בין אותם שיקולים סותרים: לאפשר פעילות שוטפת ובלתי מופרעת של הבנק, ובעת ובעונה אחת ליצור כלי שיגן ככל הניתן על הלקוח מפני רמאות”.

צמצום צעדיו של לקוח, אך בשל היות חשבונו מוגבל בהתאם לחוק שיקים ללא כיסוי, ואף בנסיבות בהן חלה חובת דיווח לרשות המוסמכת בהתאם לצו איסור הלבנת הון, מעבר לנדרש על פי הדין ונהלי הבנק, עשוי להפר את אותו איזון עדין לו כפוף הבנק בין חובת כיבוד רצון הלקוח (חרף התנהלותו הבלתי תקינה) לבין חובת הזהירות מפני רמאות. בהיעדר הצדקה ברורה לכך, לא יחוייב הבנק בביצוע פעולות שיש בהן משום פגיעה בחובותיו כלפי הלקוח, בשם חובת הזהירות כלפי צדדים שלישיים שאינם לקוחותיו. ספק אם המקרה שלפני נמנה על המקרים בהם קיימת הצדקה ברורה להפרת האיזון כאמור, וממילא לא הוכחה הצדקה מספקת לנקיטת צעדים נוספים מצידו של הבנק, כמו גם להבלטת העובדה כי חשבון הלקוח מוגבל במחשבי הבנק.

בסיכומיו, הפנה ג’קי לדברי כב’ השופט זילברטל בע”א 2579/11 בנק הפועלים בע”מ נ’ סולכור חברה לשיווק וקניות בע”מ (פורסם במאגרים, 29.6.2014, להלן: “עניין סולכור”, בפסקה 17), בדבר חובת הבנק לבדוק פעולות המבוצעות בחשבונות בהתקיים נסיבות מחשידות ויוצאות דופן. אך גם בעניין סולכור הדגיש בית המשפט את תחולתה המצומצמת של חובת הזהירות של בנק כלפי צדדים שלישיים, ואף ציין כי ככלל, אין הבנק מחויב לבדוק אחר מעשיו של לקוח, ובלשונו (שם):

“היינו, ככלל, לא מוטלת על בנק חובה לחקור ולבדוק אחר מעשיו של בעל חשבון אף מקום שיתכן שבדיקה זו יכולה ללמד על פעולות המבוצעות שלא כדין על ידו.”

אמנם בעניין סולכור קבע בית המשפט, כי המקרה שלפניו נמנה על המקרים בהם התקיימו נסיבות מחשידות וחריגות מכוחן מחייב היה הבנק לנקוט אמצעי זהירות למניעת נזק של צדדים שלישיים, וכי הבנק התרשל כשנמנע מנקיטתם. אך בעניין סולכור דובר בעורך דין נאמן שמשך כספים מחשבון נאמנות על שם מוטב ספציפי, ללא ידיעת המוטב וללא הסכמתו. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט כי משיכות הסכומים הגבוהים מחשבון הנאמנות על ידי הנאמן חייבו את הבנק בבדיקת פעולותיו של הנאמן לטובת המוטב בחשבון. אך, בשונה מעניין סולכור, במקרה שלפני החשבון לא היה חשבון נאמנות, ולא היתה כל זיקה בינו לבין ג’קי, שהיתה אמורה לגרום לבנק לנקיטה בצעדים נוספים, מעבר לאלו בהם נקט.

בנוסף אזכיר, כי חובת הזהירות של הבנק כלפי צדדים שלישיים שאינם לקוחות הבנק מוגבלת למקרים בהם הבנק יכול לצפות כי צדדים שלישיים ייפגעו מרשלנותו, ולמקרים אלה בלבד (ראו עניין שי עמר, בפסקה 13, וכן עניין איילון, בפסקה 15, שצוטטו לעיל). איני מתרשמת כי על אף הנסיבות החריגות ונורות האזהרה שנדלקו, היה הסניף הנעבר יכול לצפות כי ג’קי ייפגע כתוצאה מהתנהלותו. בהיעדר כל זיקה גלויה בין ג’קי לבין החשבון, לא היה הבנק אמור להעריך כי ג’קי באופן אישי ייפגע מביצוע פעולות של המנוח בחשבונו הפרטי.

במילים אחרות, הסניף המעביר יכול היה לצפות כי הצגתו המזויפת של חשבון פרטי מוגבל בנסיבות מחמירות כחשבון נאמנות תפגע בנהנה בחשבון הנאמנות, ולוודא, קודם לביצוע העברות כספים לחשבון נאמנות, כפי שהונחה לעשות, כי החשבון הנעבר אכן חשבון נאמנות. אך הסניף הנעבר לא יכול היה לצפות פגיעה בצדדים שלישיים, אך בשל ביצוע פעולות של המנוח בחשבונו הפרטי המוגבל בנסיבות מחמירות, מעבר לפגיעות מפניהן מוגן הציבור באמצעות הוראות החוק.

מעבר לאמור, לא השתכנעתי מאפקטיביות הדרישה כי הסניף הנעבר יערוך בירור עם המנוח ועם הסניף המעביר של מקור הכספים ותכליתם. ספק אם שיחה עם המנוח, שביצע את מעשה התרמית, היתה מונעת את הגניבה. אף לא ברור איזה תרומה היתה עשויה להיות לבירור טלפוני מול הסניף המעביר של מקור הכספים, בהינתן שהן בסניף המעביר והן בסניף הנעבר לא תועדה הדרישה לכך שהכספים יופקדו בחשבון נאמנות, ובהיעדר דרישה בדין או מכוח נוהל מצידו של הסניף הנעבר לבצע פעולה כלשהי במקרה של הפקדת כספים, בנסיבות אלה, בחשבון.

לסיכום, החשבון הוגבל בהתאם להוראות חוק שיקים ללא כיסוי, וחלו עליו המגבלות המעוגנות בחוק. נדמה כי הפעילות בחשבון הצדיקה דיווח לרשות המוסמכת בהתאם להוראות צו איסור הלבנת הון. אך לא הוכח כי נסיבות אלה, ונורות האזהרה שנדלקו, הצדיקו נקיטת אמצעי זהירות נוספים, או כי אי נקיטתם מהווה הפרת חובת זהירות כלפי ג’קי, בהיעדר יחסים חוזיים עימו, ומבלי שניתן היה לצפות פגיעה בו. לפיכך, לא התקיימו הנסיבות החריגות המצדיקות ייחוס חובת זהירות לבנק כלפי ג’קי. מסקנה זו נתמכת בכך שאף ג’קי לא הצביע על פעולה ישימה ואפקטיבית מצידו של הסניף הנעבר, שהיה בה כדי למנוע את התוצאה הקשה.

אשמו התורם של ג’קי

לטענת הבנק, ג’קי התרשל בניהול ענייניו, והוא נושא באחריות לנזק שנגרם לו. לדבריו, ג’קי התרשל עת שכר את שירותי המנוח, על אף שהיה מיודד עם המנוח, חי בשכנות עמו, ידע שהוא מסובך בחובות, והתעלם מהמידע שקיבל בנושא, לא טרח לחפש מידע על המנוח במרשתת, ולא בדק אם הוא לקוח מוגבל בבנקים, על אף שמידע זה נגיש לציבור.

מנגד, טען ג’קי, כי שכר את שירותי המנוח בעבר וכי היה מרוצה מהם (עמ’ 23, שורות 19 – 20), כי לא היה מודע להסתבכותו הכלכלית של המנוח, וכי לא היתה לו סיבה לחשוד בו, ובלשונו: “עו”ד בן סיניבר היה בא כוחי. לא ידעתי דבר וחצי דבר על הסתבכותו של עו”ד בן סיניבר, לא ידעתי דבר על מצבו הכלכלי ולא היתה לי סיבה כלשהי לפקפק ביושרו ולפקפק בכך שהוא מייצג אותי נאמנה” (סעיף 53 לתצהיר), וכן: “אני שכרתי את שירותיו של מר סיניבר, שהיה עו”ד 25 שנה, שהיה נוטריון. היה לי את כל האפשרויות לסמוך עליו ולהאמין בו” (עמ’ 25, שורות 28 – 29). אני מקבלת את טענת ג’קי, כי לא היתה כל סיבה שיפקפק במנוח. התנהלותו של ג’קי, שנכון להפקיד בידי המנוח סכומי כסף משמעותיים, עוד קודם להפקדתם בחשבון נאמנות, בהתאם להסכמות שבהסכם המכר, אף מעידה, כי אכן ג’קי סמך על המנוח והיה משוכנע ביושרו.

לא מצופה מלקוח שיבדוק בציציותיו של עורך דינו, יבלוש אחריו במרשתת ויתעדכן במצב חשבונותיו הבנקאיים. הכשרת עורך דין, כפיפותו לאמות המידה המקצועיות, המוסריות והאתיות, הכרוכות בעיסוקו, וחברותו בלשכת עורכי הדין – כל אלה מייתרות הצורך בבדיקות רקע.

אמנם מהמסכת הראייתית עולה, כי היו שמועות על מצבו הכלכלי של המנוח, עוד קודם לביצוע העברות הכספים, וכי ג’קי נחשף להן. אילת העידה בתצהירה ובחקירתה הנגדית, כי חודשים לאחר הגשת התביעה פגשה בידידו של ג’קי, מר דודי פק (להלן: “דודי”), שאמר לה, כי הזהיר את ג’קי מפני המנוח חודשים לפני העברת הכספים, ואף יעץ לו להחליף עורך דין, ובלשונה: “ביום 13.8.17, ולאחר הגשת התביעה … פגשתי, במקרה, בשכונה אדם, בשם דודי פק … דודי כמובן ידע, שאני רכשתי את דירתו של ג’קי … שאלתי אותו, אם הוא יודע על עוה”ד סיניבר והוא השיב בחיוב ואף הוסיף, כי שמונה חודשים לפני שעוה”ד סיניבר שם קץ לחייו, הוא הזהיר את ג’קי מפניו, סיפר לו שעוה”ד סיניבר מסובך וייעץ לו להחליף עו”ד” (סעיף 19(א) לתצהיר, וכן בעמ’ 63, שורה 16).

דודי, מצידו, טען בתצהירו, כי לא הזהיר את ג’קי מפני המנוח, והכחיש שאמר לאילת את שיוחס לו (סעיף 3 לתצהיר). אך בחקירתו הנגדית אישר דודי, כי הוא וג’קי מקיימים קשרי חברות ובילויים משותפים (עמ’ 39, שורות 4 – 8), הודה כי שוחח עם אילת על המנוח וקשייו, טען כי אינו זוכר את תוכן השיחה, ולמעשה לא שלל את ההתבטאות שיוחסה לו, ובלשונו: “בסה”כ שיחה של דקה וחצי שהיא אמרה שקנתה את הדירה, ואני לא כ”כ זוכר את השיחה, משהו שאנחנו בתביעה, עו”ד בן סיניבר, אבל לי היה ניסיון טוב עם בן סיניבר כי הוא טיפל לי בארנונה בעסק שלי והייתי מרוצה. מעבר לזה לא זוכר מה היה תמליל השיחה. לא יודע אם אילת פירשה את זה לדברים אחרים, או שפירשה שאני וג’קי חברים ואני הזהרתי אותו, הסקות של דברים שלא נאמרו בשיחה” (עמ’ 36, שורות 10 – 14, וכן עמ’ 37, שורות 17 – 19), וכן (במענה לשאלה: “מה אמרתי (צ”ל: “אמרת”) לה על ג’קי ועל עו”ד סיניבר?”): “עו”ד סיניבר היה מסובך, מסוכסך, מעבר לזה לא אמרתי לה שום דבר. בטח לא דיברנו על ג’קי” (עמ’ 37, שורות 21 – 22). עדותו מחזקת, אם כן, הרושם כי אכן אמר לאילת שהזהיר את ג’קי מפני המנוח.

ברם לדודי לא היה מידע קונקרטי על מצבו העגום של המנוח. הוא העיד כי נודע לו על מצבו של המנוח משמועות בשכונה, ובלשונו (במענה לשאלה: “השמועות שסיניבר מסובך בחובות, זה היה ידוע בשכונה?”): “למי שנמצא בפרלמנטים של בתי קפה כן, פחות או יותר” (עמ’ 38, שורה 6), וכן (במענה לשאלה: “מי הפיץ את השמועות?”): “לא זוכר מי … זה לא מידע זה שמועות. לא ייחסתי לזה חשיבות לשום דבר, אני לא שם לב לכל דבר שמדברים בבית הקפה, אני לא נכנס לזה. לא לטוב ולא לרע” (עמ’ 38, שורות 12, 19 – 20). גם הבנק לא הפנה לכל מקור ממנו ניתן היה ללמוד על מצבו של המנוח ועל מעלליו קודם לביצוע העברות הכספים, למעט העובדה שחשבונו היה מוגבל.

איני רואה פסול בכך שג’קי לא ייחס חשיבות לשמועות, אף אם אלה הוצגו לו על ידי דודי. שמועות שאין להן ביסוס אינן עילה מספקת להפסקת שירותיו של המנוח. זאת בפרט כאשר השמועות עסקו במצבו הכלכלי של המנוח, ולא במחדלים או מעשי מרמה שיוחסו לו. אף לא התרשמתי מטענת הבנק כי דבר היות החשבון מוגבל היה נגיש. שהרי אליבא דגרסת הבנק עצמו, עצם היות החשבון מוגבל לא הצדיקה נקיטת אמצעי זהירות נוספים מצד הבנק מול המנוח, מאחר ש”מוגבל אינו פושע” כלשון סגן המנהל (עמ’ 57, שורה 11), לבטח אין הבנק יכול להלין על ג’קי על כי לא בדק אם חשבונותיו של המנוח מוגבלים, או כי לא הסיק מכך שחשבונו מוגבל כי יש פסול בכשירותו לפעול כעורך דין, המצדיק הפסקת השימוש בשירותיו.

עם זאת, אני מוצאת לייחס לג’קי אחריות מסוימת בגין האופן בו התנהל לאחר העברות הכספים. מסירת החזקה בדירה נעשתה ביום 1.11.16. במעמד המסירה חתמו ג’קי ואילת על מסמך פרוטוקול מסירה ואישור קבלת יתרת התמורה בסך של 415,000 ₪. ג’קי אישר בחתימת ידו את קבלת יתרת התמורה, כדלקמן: “אני הח”מ … מאשר בזאת כי התקבלה אצל ב”כ עו”ד בן סיניבר יתרת תמורת מכירת הדירה בסך 415,000 ₪”. כנגד זאת מסר ג’קי את החזקה בדירה לאילת. ג’קי אישר קבלת יתרת התמורה ומסר החזקה בדירה, וזאת על אף שמעולם לא ראה את האישור על פתיחת החשבון. למעשה רק לאחר פטירת המנוח ראה ג’קי לראשונה את האישור המזויף על פתיחת החשבון ששלח המנוח לעו”ד כץ, כפי שאישר ג’קי בתצהירו (סעיף 11 לתצהיר).

יתר על כן, ג’קי אישר קבלת יתרת התמורה ומסר החזקה בדירה מבלי שביצע כל בדיקה כי כספיו מובטחים. ג’קי הודה בחקירתו הנגדית, כי לא ביקש מהמנוח אישור על הפקדת הכספים בחשבון הנאמנות (עמ’ 25, שורה 11), וכי לא בדק הפקדת הכספים בבנק (עמ’ 25, שורה 21). פנייתו הראשונה של ג’קי לבנק בקשר לכספים נעשתה רק ביום 5.1.17, למעלה מחודשיים לאחר מסירת החזקה בדירה, וכשבוע לאחר התאבדותו של המנוח. אז התברר לג’קי לראשונה, כי הכספים כלל לא הופקדו בחשבון נאמנות, וכי הם אינם (סעיף 14 לתצהיר).

ג’קי אף נמנע מלמסור הוראות מעשיות למנוח בדבר האופן בו יופקדו הכספים, על אף שלפי סעיף 6.8.2 להסכם המכר, אמור היה המנוח להשקיע את כספי הפיקדון בפיקדון ע”פ הוראות ג’קי. ג’קי אמנם תירץ הדבר בכך שהכספים אמורים היו להיות מופקדים לתקופה קצרה של כחודש וחצי, ולשאת ריבית מזערית (עמ’ 25, שורה 9). אך בחירתו שלא ליתן הוראות הפקדה, חרף סמכותו לעשות כן, היא ביטוי נוסף לאופן הפאסיבי בו התנהל ג’קי.

ג’קי תירץ התנהלותו בכך שסמך על המנוח כי הוא מייצגו נאמנה (סעיף 53 לתצהיר, וכן עמ’ 25, שורות 2 – 3, 23). אך ייצוגו של ג’קי על ידי עורך דין לא היה אמור לייתר בדיקה אקטיבית מצד ג’קי את ביצוע ההעברות כנדרש, קודם לאישור קבלת יתרת התמורה ומסירת החזקה בדירה. לשם השוואה, שלומית, שביצעה את העברות הכספים לחשבון, קיבלה לידיה את אישור פתיחת חשבון הבנק ששלח המנוח לעו”ד כץ, ועל אף שהעברות הכספים התבצעו בנוכחותה, והתקבל אישור על ביצוען, עמדה על קבלת אישור מהמנוח על קבלת הכספים. מנגד, דווקא ג’קי, שלו היה אינטרס מובהק בקבלת הכספים, ושנדרש לחתום על אישור קבלתם ולמסור החזקה בדירה לאחר קבלתם, לא ווידא בכל דרך שהכספים אכן הועברו והסתמך על המנוח בלבד.

אמנם, אף לו היה מועבר אישור פתיחת החשבון לעיונו של ג’קי, ספק אם היה יכול לזהות כי מדובר במסמך מזויף, ולראיה כי עו”ד כץ לא גילה את הזיוף, כפי שארחיב להלן. אך גם בחירתו שלא לעיין באישור תרמה להתנהלותו הפאסיבית.

התמיהה על התנהלותו של ג’קי מתעצמת נוכח השמועות, להן נחשף ג’קי. לא היה די בשמועות כדי להצדיק הפסקת שירותיו של המנוח, אך דווקא לאורן מצופה היה כי ג’קי יגלה מעורבות, ולו בסיסית, ויוודא הפקדת הכספים בחשבון נאמנות כנדרש. רלוונטית, בהקשר זה, טענת אילת, כי במעמד מסירת החזקה בדירה ביטא ג’קי חשש מפני המנוח בקשר עם הכספים שהועברו, ובלשונה: “בשלב כלשהו, תוך כדי שיחה ביני ובין בעלי לבין ג’קי ואשתו, ג’קי שאל למה היה צורך להפקיד כספים בידי עוה”ד סיניבר, ואנו השבנו לו, כי הדבר נדרש עפ”י הוראות ההסכם … בתגובה, ג’קי הפטיר משפט כמו: “רק שבן לא יעשה לי קטע”. אותה עת, ייחסנו אמירה זו לאופיו של ג’קי, שלכל אורך הדרך, הרבה להתלונן בפנינו בסגנון: “אכלו לי שתו לי”, ורק בדיעבד הסתבר לנו, כי הסיבה האמיתית היתה שונה לחלוטין” (סעיף 15(ב) לתצהיר, וכן בעמ’ 63, שורה 16). ג’קי, מצידו, טען, כי אינו זוכר את פרטי המעמד בו נמסרה החזקה בדירה (עמ’ 29, שורות 26 – 28), אך עם זאת הכחיש את האמירה שיוחסה לו, ובלשונו: “אני הודעתי ואמרתי שאני את המשפט הזה לא אמרתי … אילת לקחה את הסיכום של העניין וחשבה שאולי ג’קי יודע משהו, אמרה בוא נלביש את זה בתיק הזה. אני יודע איזה מילים יוצאות מפי, ואני בחיים לא משתמש במילה קטע. אמרתי “עכשיו נשאר שיתרת הסכום יעבור מחשבון הנאמנות של בן אליי ואז נסיים את הפרשה”. לא חשדתי בבן ולא ידעתי עליו דבר באותה תקופה” (עמ’ 29, שורות 30 – 32, עמ’ 30 שורות 1 – 4). התרשמותי כי דודי אכן הזהיר את ג’קי מהמנוח נוכח השמועות שנפוצו, כמפורט לעיל, מחזקת במידת מה את הרושם, כי אכן ג’קי ביטא חשש כלשהו מכך שהכספים מוחזקים על ידי המנוח במעמד מסירת החזקה בדירה. בחירתה של אשתו של ג’קי, שנכחה במעמד מסירת החזקה בדירה, שלא להעיד במסגרת הליך זה, מאששת אף היא רושם זה. בין כך ובין כך, גם אם ג’קי לא ביטא חשש מפורש מפני המנוח, הרי שהשמועות שנפוצו היו אמורות לדרבנו לביצוע בדיקות פשוטות להבטחת כספו.

לטענת הבנק, ג’קי התרשל בכך שהשתהה בהסדרת אישור העירייה לרישום הנכס בטאבו. כאמור, מסירת החזקה בדירה הוקדמה ליום 1.11.16. במועד זה טרם הופק אישור העירייה, ועל כן התעורר הצורך בהעברת יתרת התמורה לחשבון הנאמנות. אך ג’קי פנה לקבלת אישור העירייה רק ביום 14.10.16, כשבועיים קודם למועד מסירת החזקה בדירה. לדברי הבנק, אלמלא השתהותו של ג’קי בפניה לקבלת האישור, לא היה כל צורך בהפקדת סכומים בנאמנות, ותביעה זו לא היתה באה לעולם. אין בטענה זו כל ממש, וטוב היה עושה הבנק לו היה נמנע מהעלאתה.

הסיבה לפתיחת חשבון הנאמנות אינה מעניינו של הבנק, והבנק אינו יכול לתלות כישלונו באי בדיקת מהות החשבון הנעבר בסיבה זו. הפקדת הכספים בחשבון נאמנות היתה בהתאם להוראות הסכם המכר. הצדדים הסכימו להפקיד יתרת התמורה בחשבון נאמנות עד להעברת אישור העירייה, תוך שהם מסתמכים על הבנק שידאג לביטחון הכספים. אך הבנק הפר את חובת הזהירות שלו כלפי ג’קי, כאשר ויתר על בדיקת מהות החשבון הנעבר, חרף הבהרותיה של שלומית בעניין. מניעיהם ושיקוליהם תמי הלב של לקוחות וצדדים שלישיים, המסתמכים כדין על שירותי הבנק, אינם יכולים לשמש כסות למחדלי הבנק, ואינם מתרצים מתן שירות קלוקל.

סיכומם של דברים, התנהלותו הסבילה של ג’קי, שלא ביקש לראות אישור על פתיחת חשבון הנאמנות, שלא ווידא כי הכספים אכן הופקדו בחשבון נאמנות, שלא הורה כיצד יופקדו הכספים, ושאישר קבלת הכספים ומסר החזקה בדירה ללא כל בדיקה – תרמה לתוצאה הקשה. עירנות ומעורבות בסיסית מצידו של ג’קי, היו מגדילות הסיכוי לגילוי דבר הזיוף, בעוד המנוח בחיים.

איני מוצאת לייחס לג’קי אשם תורם משמעותי, ואני רואה בבנק כנושא בעיקר האחריות. ג’קי יוצג בידי המנוח, אשר אמור היה להבטיח את הפקדת הכספים לחשבון נאמנות, ואשר עליו סמך ג’קי. אף לא ניתן לומר בוודאות, כי מעורבות של ג’קי היתה מבטיחה את הכספים. ההעברות הבנקאיות בוצעו ביום 25.10.16, כשבוע לפני מסירת החזקה בדירה. עד למסירת החזקה בדירה ביום 1.11.16 הספיק המנוח למשוך כמעט את כל הכספים. במועד מסירת החזקה עמדה יתרת הזכות בחשבון על סך של כ- 9,000 ₪ בלבד. יום לאחר מסירת החזקה עמדה יתרת הזכות בחשבון על סך של כ- 1,000 ₪ בלבד. גם לו היה ג’קי מגלה את דבר הזיוף עד מועד מסירת החזקה, היה גילוי זה מתרחש לאחר משיכת רוב הכספים. מנגד, וכאמור, הבנק הפר את חובת הזהירות שלו כלפי ג’קי, עת נמנע מבדיקת מהות החשבון הנעבר, על אף שהיה חייב לבצעה. לו אכן היתה הפקידה בודקת את מהות החשבון הנעבר קודם לביצוע ההעברות הבנקאיות, היה דבר הזיוף מתגלה כבר בשלב זה, והעברת הכספים היתה נמנעת. פשוט כך. בהתאם, אני מוצאת לחלק האחריות בין הבנק וג’קי כך שהבנק יישא באחריות בשיעור של 80% ואילו ג’קי יישא באחריות בשיעור של 20%.

דין ההודעות כנגד צדדים שלישיים להידחות

הבנק הגיש הודעה לצד שלישי כנגד אילת ועו”ד כץ, בטענה כי התרשלותם הביאה לתוצאה הקשה, אך לא מצאתי ממש בטענות הבנק כנגד מי מהצדדים השלישיים. אזכיר, כי במקור הוגשה תביעה זו אף נגד אילת ועו”ד כץ. בתום שמיעת הראיות, אחר שהתרשם מהליך ההוכחות, משמיעת העדים ומהראיות שהובאו, הסכים ג’קי לדחיית התביעה נגדם (ראו בדברי ב”כ התובע בעמ’ 83, שורות 14 – 16, ובפסק הדין מיום 5.2.20). גם הבנק נמנע מלטעון להפרת חובת הזהירות של מי מהשניים כלפי ג’קי. למעלה מכך, הבנק לא הוכיח יריבות בינו לבין השניים, כפי שאפרט להלן.

לא הוכחה רשלנות מצידה של אילת

לטענת הבנק, אילת התרשלה בכך שלא בדקה, קודם לכריתת הסכם המכר, אם יש מידע שלילי על המנוח באינטרנט, אם הוגשו נגדו תביעות, או אם יש לו הרשעות בדין משמעתי, וכן לא בדקה אם חשבונותיו בבנקים הוגבלו אף שמידע זה פתוח לציבור. אך אין כל חובה על אילת, כרוכשת הדירה, לבדוק את עורך דינו של ג’קי, מוכר הדירה (אף אין חובה כזו על ג’קי, כמבואר לעיל).

הבנק הפנה לעדותה של אילת, לפיה במעמד מסירת החזקה הפטיר ג’קי ביחס למנוח “רק שבן לא יעשה לי קטע” (סעיף 15(ב) לתצהיר, וכן בעמ’ 63, שורה 16). לדברי הבנק היה על אילת לברר למה כוונתו של ג’קי. לו היתה מבינה שהמנוח מסובך בחובות, וניתן היה לפעול לקבלת הכסף, בטרם נמשך מהחשבון, בעוד המנוח בחיים. לא מצאתי בטענה זו כל ממש.

טענת הבנק, כפי שפורטה בסיכומיו, נסמכת על מספר אי דיוקים עובדתיים, שדי בהם כדי לשמוט הקרקע תחתיה. כך, מהסיכומים משתמע, כאילו מעמד מסירת החזקה ביום 1.11.16 קדם להעברות הכספים, וכי אלה טרם הופקדו בחשבון, ובלשון הבנק: “שבעת מסירת החזקה ביום 1.11.2016, כאשר התברר לתובע שיופקדו כספים בנאמנות מאחר שחסר אישור עירייה, הוא הפטיר שהוא מקווה שעו”ד סיניבר “לא יעשה לי קטע”” (סעיף 22 לסיכומים). אך בפועל מסירת החזקה נעשתה כשבוע לאחר העברות הכספים, שבוצעו עוד ביום 25.10.16. בנוסף, משתמע מהסיכומים כי במעמד מסירת החזקה ביום 1.11.16 טרם נמשכו הכספים מהחשבון, ובלשון הבנק: “לו היתה מבררת ומבינה שעו”ד סיניבר מסובך בחובות, הזיוף היה מתגלה מיד וניתן היה לפעול כדי לקבל את הכסף, בטרם נמשך זה מהחשבון” (סעיף 22 לסיכומים). אך בפועל, ביום 1.11.16 – עמדה יתרת הזכות בחשבון על סך של כ- 9,000 ₪ בלבד, ולמחרת אף צומצמה יתרת הזכות לסך של כ- 1,000 ₪ בלבד. במילים אחרות, בניגוד לטענת הבנק, בעת ביצוע העברות הכספים לא היה ברשות אילת כל מידע מחשיד אודות המנוח, ועל כן לא נפל כל רבב בביצוע העברות הכספים על ידי אילת. יתר על כן, במועד בו שמעה אילת את הערתו הנטענת של ג’קי, כבר נמשך החלק הארי של הכספים מהחשבון, כך שההנחה כי ניתן היה עדיין לקבל הכסף במועד זה מוטלת בספק.

אף לא השתכנעתי, כי די היה בדברים שאמר ג’קי לאילת על המנוח, כדי להצדיק נקיטת פעולה כלשהי מצידה של אילת. אילת העידה, כי לא היתה מודעת לכל רבב בהתנהלותו של המנוח, כי בזמן אמת ייחסה את דבריו של ג’קי לאופיו הביקורתי, וכי רק בדיעבד הבינה כי ג’קי ידע על מצבו הכלכלי של המנוח. בהיעדר הוכחה מצד הבנק לכל מידע שפורסם אודות המנוח במועד מסירת החזקה, שעשוי היה לגרום למי מהצדדים לעסקה לחשוד במנוח, זולת דבר היות חשבונו מוגבל, כפי שהסברתי לעיל, אני מסתפקת בהסברה של אילת. למעלה מן הצורך, אף לו היתה אילת מבינה כי ג’קי מבטא חשש מהמנוח מפאת השמועות על מצבו הכלכלי, לא ניתן היה לצפות ממנה לפעול בנדון. אילת קיימה את חלקה בהסכם המכר, העבירה את הכספים כנדרש, וקיבלה את החזקה בדירה. אילת לא היתה אמורה לדרוש בדיקה נוספת של מצב הכספים, אחר שהיא העבירה אותם, אך ורק בגין חששו של ג’קי, כאשר ג’קי עצמו הסכים לאשר את קבלת הכספים ולמסור לה החזקה בדירה.

עוד הלין הבנק על כי אילת, לא ביקשה שעו”ד כץ ישמש נאמן, לא שאלה את עו”ד כץ מדוע צריך להפקיד כספים בנאמנות, לא ביקשה משלומית לראות את אישור פתיחת חשבון הנאמנות, לא ביקשה משלומית לראות את אישורי ההעברה ואף לא ביקשה משלומית או מעו”ד כץ לקבל דף חשבון נאמנות המראה את ההפקדה. לא השתכנעתי מטענות אלה.

הבנק לא הביא כל ראיה לכך שבמועד כריתת הסכם המכר היה מידע מהימן על התנהלות בעייתית של המנוח. על כן לא היה כל פסול בהסכמת אילת כי המנוח, ב”כ מוכר הדירה, ישמש כנאמן (וראו, בין היתר, בעדות עו”ד כץ, כי הנאמנות נמצאת בד”כ בידי ב”כ המוכר (עמ’ 81, שורות 20 – 21). טענת הבנק כי אילת לא שאלה את עו”ד כץ מדוע צריך להפקיד הכספים בנאמנות תמוהה, שכן בשום שלב לא נמסרה כל עדות על כך שאילת לא ביררה את תכלית הפקדת הכספים בנאמנות. למעלה מן הצורך, וכפי שהרחבתי לעיל, אין כל פסול בהפקדת כספים בנאמנות בשל הקדמת מסירת החזקה קודם למסירת אישור העירייה, ואין להלין על הצדדים להסכם על כי בחרו באפיק זה.

אף איני מקבלת הטענות לפיהן אילת לא ביקשה משלומית לראות את אישור פתיחת חשבון הנאמנות, את אישורי ההעברה או לקבל דף חשבון נאמנות שמראה את ההפקדה. שלומית מימנה את הרכישה וטיפלה בנושאים הכספיים שהיו קשורים בה, והיא שביצעה את העברות הכספים, בעוד אילת לא היתה מעורבת בעניין (וראו, בין היתר בעדות אילת בחקירתה הנגדית, בעמ’ 65, שורה 30, עמ’ 66, שורות 1 – 2). שלומית לוותה על ידי עו”ד כץ, בביצוע העברת הכספים. אישור פתיחת חשבון הנאמנות הועבר לעו”ד כץ על ידי המנוח, והוא העבירו לשלומית. שלומית לא הסתפקה בביצוע העברת הכספים כי אם טרחה וביררה עם המנוח כי הכספים אכן התקבלו בחשבונו, ולבסוף, כשבוע לאחר ביצוע העברת הכספים, מסר ג’קי לאילת את החזקה בדירה. לא ניתן היה לצפות מאילת שתבצע פעולות נוספות מעבר לאלו שבוצעו על ידי שלומית ועו”ד כץ.

בנוסף, טען הבנק כי אילת התרשלה בכך שכחלוף שבועיים ממסירת החזקה בדירה לא דרשה מהמנוח כי ימציא לה את אישור העירייה, אף שבסעיף 5.4.9 להסכם המכר נקבע, כי ככל שלא יומצא האישור האמור עד יום 15.11.16 (שנים עשר חודשים ממועד חתימת הסכם המכר), ישולם כל סכום מהפיקדון שבחשבון הנאמנות לטובת השגת האישור. טענה זו לא הועלתה עד לשלב הסיכומים, ודי בכך כדי להביא לדחייתה. אף לא מצאתי אותה משכנעת. עו”ד כץ העיד, כי עוד באוגוסט 2016 פנה למנוח לוודא שעניין אישור העירייה מתקדם, ומסר לו את כל המידע הנדרש לשם קידומו (עמ’ 77, שורות 16 – 18). די היה בכך. ג’קי הוא שהתחייב להמציא האישורים על פי ההסכם ולא אילת, ועל כן אין להטיל על אילת אחריות להתמהמהות בהמצאתם. מעבר לכך, גם אם אילת לא עמדה על זכויותיה להסדרת העברת האישור עד המועד שנקבע, אין הדבר עולה כדי הפרת חובת זהירות מצידה כלפי הבנק. יתר על כן, ובניגוד לטענת הבנק, על פי סעיף 5.4.9 להסכם המכר, אילת לא היתה אמורה לפנות למנוח בדרישה כלשהי להעברת האישור, עד המועד שנקבע, כי אם לפנות לג’קי, כאשר מימון האישור אמור היה להיות מכספי הפיקדון. אף אזכיר, כי כבר למחרת מסירת החזקה בדירה נמשכו כל הכספים שהועברו מהחשבון, וכי יתרת הזכות בחשבון במועד זה עמדה על סך של 1,000 ₪ בלבד. ספק, אם כן, אם פנייה של אילת לעו”ד סיניבר שבועיים לאחר מכן היתה בהכרח מונעת את גניבת הכספים.

לא הוכחה רשלנות מצידו של עו”ד כץ

עו”ד כץ ייצג את אילת בעסקת רכישת הדירה. אחריותו המקצועית של עו”ד כץ היא כלפי לקוחתו, אילת, אשר לא העלתה כל טענה כלפיו. אך לא הוכח, כי עו”ד כץ חב בחובת זהירות כלשהי כלפי ג’קי. ג’קי, כאמור, ויתר על טענותיו כנגד עו”ד כץ, והסכים לדחיית התביעה נגדו, ואף הבנק נמנע מהעלאת טענה כלשהי להפרת חובת זהירות בידי עו”ד כץ כלפי ג’קי. בין הבנק לבין עו”ד כץ לא התקיים כל קשר. שלומית טיפלה בפן הכספי של העסקה, והיא שביצעה את ההעברות הבנקאיות. על כן אין מקום לייחס לעו”ד כץ התרשלות כלפי הבנק. די באמור כדי להביא לדחיית ההודעה לצד שלישי כנגד עו”ד כץ. למעלה מן הצורך, לא התרשמתי מטענות הבנק להתרשלות עו”ד כץ.

הבנק הלין על כך שעו”ד כץ לא בדק אם יש מידע שלילי על המנוח באינטרנט, אם הוגשו נגדו תביעות, או אם יש לו הרשעות בדין משמעתי, וכן לא בדק אם חשבונותיו בבנקים הוגבלו אף שמידע זה פתוח לציבור. אך אין כל חובה על עורך דין מייצג לבדוק כשירות עמיתיו, ואין לייחס לו אחריות למחדליהם ולכשליהם, זולת במקרים בהם עמדו בפני עורך הדין המייצג סימני התראה שהיו צריכים לעורר את חשדו. ברוח זאת נפסק בע”א 7485/10 פנטהאוז רחמני נכסים (1997) בע”מ נ’ עו”ד יובב פפר (פורסם במאגרים, 27.2.2012, בפסקה 11 לפסק דינו של כב’ השופט עמית)

“עורך דין הוא “מונע נזק” יעיל וזול, אך לא ניתן להטיל עליו חובה אבסולוטית למנוע נזק. עורך דין אינו בלש או חוקר פרטי, לא עומדים לרשותו אמצעים טכניים מיוחדים לגילוי מעשי זיוף והתחזות, וגם עורך דין זהיר ומיומן עלול ליפול קרבן לנוכל מיומן. השאלה האמיתית והעיקרית הצריכה לענייננו היא אחת: האם בפני עורכי הדין, או מי מהם, עמדו “סימני התראה” שצריכים היו לעורר את חשדם.”

מאחר שהבנק עצמו לא הצביע על כל סימנים מקדימים למצבו של המנוח, כמבואר לעיל, לא הוכח כי חשדו של עו”ד כץ אמור היה להתעורר, וממילא עו”ד כץ לא היה אמור לבצע בדיקת רקע למנוח.

עוד טען הבנק להתרשלות עו”ד כץ, שלא השגיח כי אישור פתיחת חשבון הנאמנות ששלח לו המנוח מזויף. איני מקבלת טענה זו. אישור פתיחת החשבון שהעביר המנוח לעו”ד כץ נחזה כאישור מקורי. הוא נושא לוגו של הבנק, וערוך במתכונת משכנעת. האישור נושא כותרת “ריכוז פרטי פתיחת חשבון”, וכולל פתיח, בו מודה הבנק ללקוח על בחירתו לפתוח חשבון בדיסקונט, וכן את הפרטים “בעלי החשבון: בן סיניבר, עו”ד בנאמנות”, מספר חשבון, מספר זה”ב להעברת (כך במקור) תוך יומית, וכן “סיווג חשבון: חברי לשכת עורכי הדין”. האופן בו ערוך האישור אינו מחשיד, ולא ניתן היה לצפות מעו”ד כץ כי יזהה מהאישור שנשלח לו על ידי עורך דין כי הוא זויף.

לדברי הבנק נפקדים מהאישור תאריך וכן פרטי הנהנה. היפקדותם של פרטים אלו אמורים היו לגרום לעו”ד כץ לפקפק באמיתותו. אך מאחר שהאישור נחזה כאותנטי, ומאחר שלעו”ד כץ לא היתה כל סיבה להניח שהמנוח זייף האישור, לא ניתן היה לצפות מעו”ד כץ שיבחין כי התאריך ופרטי הנהנה נפקדים ממנו. העיד על כך עו”ד כץ בחקירתו הנגדית, כדלקמן: “העובדה שלא הופע שם הנהנה לא הטרידה אותי. אני לא עובד עם בנק דיסקונט. המסמך נראה לי תקין נראה לי סדר אל היית (כך במקור) לי שום סיבה לחשוד” (עמ’ 76, שורות 17 – 18).

למעלה מכך, הבנק בחר שלא להציג את האישור המקורי על פתיחת החשבון. לא ניתן, לפיכך, להתרשם האם יש הבדלים בינו לבין האישור ששלח המנוח. הבנק אף לא הביא למתן עדות כל עד מטעמו שיכול היה להעיד על הפורמט של אישור פתיחת חשבון נאמנות. העד היחיד מטעם הבנק שנדרש לסוגיית אישור פתיחת חשבון הנאמנות היה סגן המנהל, אך עדותו לא תמכה בטענת הבנק על הנתונים שנפקדו מהאישור. כשהוצג לסגן המנהל האישור המזויף, והוא נדרש לפרט מהם הפרטים המזויפים, נמנע סגן המנהל מלהתייחס לפרטי הנהנה שנפקדו מהמסמך, על אף שלטענת הבנק זה אחד משני סימני הזיוף, ובלשונו (במענה לשאלה: “איפה הפרט המזויף במסמך הזה?”): “זה נכון לדאז, לא היה מספר זהב. אמור להיות תאריך פתיחת החשבון. ספציפית פה לא אמור להיות מופיע בנאמנות” (עמ’ 59, שורות 26 – 27). הוא לא הצביע על המיקום המדויק בו אמור היה התאריך להופיע (עמ’ 61, שורה 20). סגן המנהל אף לא סיפק הסבר משכנע לבחירת הבנק שלא להציג את האישור המקורי על פתיחת החשבון. הוא טען כי אישור פתיחת החשבון מיועד ללקוח בלבד, אך אין לבנק העתק שלו, ובלשונו: “כשהלקוח פותח חשבון נותנים לו מסמך של ריכוז נתוני פתיחת חשבון. לבנק אין העתק או שליפה שלו” (עמ’ 60, שורות 15 – 16). הטענה כי לבנק אין כל תיעוד של אישורי פתיחת חשבון, וכי אלה נמסרים ללקוח בלבד, כך שהבנק אינו יכול להוכיח מה הפרטים שהופיעו ע”ג אישורים אלה – תמוהה למדי. מכל מקום, הבנק אינו יכול להלין כלפי עו”ד כץ על כי לא זיהה את הזיוף, אם אינו יכול להוכיח כיצד אמור היה להיראות מסמך מקורי.

טענה נוספת שהעלה הבנק כנגד עו”ד כץ נסובה על כך שבהתאם להוראת סעיף 6.7 להסכם המכר, לא התחייבה אילת להעברת יתרת התשלום לחשבון נאמנות, כי אם לידיו של המנוח, שאמור היה להפקידו בחשבון נאמנות. לטענת הבנק, עו”ד כץ התרשל מאחר שלא הכניס תניה מפורשת בהסכם לפיה יתרת התשלום תעבור לחשבון הנאמנות. איני מקבלת טענה זו.

חובת עורך דין להפקיד כספים המתקבלים עבור ג’קי בנאמנות היא חובה החלה על המנוח, כעורך דינו של ג’קי, ולא על עו”ד כץ (כלל 39 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ”ו-1986). התניה בהסכם המורה על הפקדת הסכום בידי המנוח, לשם הפקדתם בחשבון נאמנות, אינה מנוגדת לחובה זו. האינטרס בהפקדת הכספים בחשבון נאמנות היה של ג’קי, ולא של אילת, אותה ייצג עו”ד כץ. על כן אין להלין כלפיו כי לא הבטיח הפקדת הכספים בחשבון נאמנות. למעלה מן הצורך, גם לו היתה תניה מפורשת בהסכם המורה על הפקדת הכספים בחשבון הנאמנות, לא היה בכך כדי למנוע את גניבת הכספים במקרה זה, שכן בכל מקרה שלומית העבירה כספים לחשבון שהוצג לה כחשבון נאמנות. גניבת הכספים לא נבעה מהיעדרה של תניה חוזית כאמור, כי אם מהמצג השקרי שיצר המנוח בדבר פתיחת חשבון נאמנות.

בנוסף, טען הבנק, כי היה על עו”ד כץ לעיין באישורי ההעברה שניתנו לשלומית, מהם יכול היה להבין כי החשבון אליו הועברו הכספים אינו חשבון נאמנות. אכן, מטבע הדברים, באישורי ההעברה לא צויין כי מדובר בחשבון נאמנות, שכן החשבון היה פרטי ולא חשבון נאמנות. אך הבנק כלל לא הוכיח כי כאשר מבוצעת העברת כספים לחשבון נאמנות מוזכרת המילה “נאמנות” על גבי אישור ההעברה שנמסר למעביר. הבנק נמנע מלצרף דוגמת אישורי העברת כספים לחשבון נאמנות, וכן נמנע מלהעיד גורם מוסמך שיבהיר אלו נתונים אמורים להופיע על גבי אישור העברת כספים לחשבון נאמנות. עדות סגן המנהל בחקירתו הנגדית, דווקא העמידה בספק את הטענה כי המילה “נאמנות” אמורה להופיע ע”ג אישור ההעברה. סגן המנהל אישר, כי הפקיד המבצע את העברת הכספים לא תמיד רואה על המסך את כל פרטי החשבון, וכי הדבר תלוי במספר התווים, ובלשונו (במענה לשאלה: “בתצהיר התשובה לשאלון שלך, אתה אומר שהפקיד רואה על המסך לא תמיד את כל פרטי החשבון?”): “בהעברה”, וכן (במענה לשאלה: “זה תלוי במספר התווים?”): “למעשה כן” (עמ’ 60, שורות 8, 10). אם הפקיד המבצע את ההעברה אינו רואה על מסך המחשב את מלוא פרטי החשבון בעת ביצוע ההעברה, לא מן הנמנע כי אף על גבי אישורי ההעברה שיימסרו ללקוח לא יופיעו מלוא פרטי החשבון, ובכללם המילה “נאמנות”.

למעלה מכך, וכזכור, לאחר ביצוע ההעברות יצר עו”ד כץ קשר באמצעות דוא”ל עם המנוח, שאישר כי הכספים התקבלו. בנסיבות אלה, מאחר שבהפקדת הכספים בידי המנוח יצאה אילת ידי חובתה החוזית להעברת יתרת התשלום, נוכח אישור המנוח את קבלת הכספים, ובהיעדר אינדיקציה לקשיי המנוח, לא היה עו”ד כץ אמור לדרוש ביצוע פעולות נוספות להבטחת הכספים.

הבנק הלין על עו”ד כץ כי זה לא עמד על קבלת אישור העירייה מהמנוח כחלוף שבועיים לאחר מסירת החזקה בדירה, וזאת על אף הוראות הסכם המכר, מכוחו אמור היה להיות משולם כל סכום שבחשבון הנאמנות לטובת השגת האישור. טענה זו לא הועלתה על ידי הבנק עד לשלב הסיכומים, ועל כן דינה להידחות. למעלה מן הצורך, וכפי שהרחבתי לעיל, די היה בפנייתו של עו”ד כץ למנוח באוגוסט 2016 לבירור סטטוס האישור (ראו בעדות עו”ד כץ, בעמ’ 77, שורות 16 – 18). איני מוצאת להטיל אחריות על ב”כ הרוכשת על ההתמהמהות של המוכר בהמצאת האישור, ומכל מקום, וכאמור, בהתאם לסעיף 5.4.9 להסכם המכר, לא היתה אמורה להתבצע פניה למנוח בדרישה להסדרת האישור עד המועד שנקבע, כי אם לג’קי. אף אין לראות באי הסדרת העניין משום הפרת חובת זהירות כלפי הבנק דווקא. מעבר לכך, גם לו היה עו”ד כץ פונה למנוח בעניין האישור, ספק אם היה בכך כדי למנוע את גניבת הכספים, שכן הכספים נמשכו מהחשבון כשבועיים קודם לכן, בסמיכות למסירת החזקה בדירה. בנוסף, גם אם היה מתבצע בירור בנושא אישור העירייה, ספק אם היה בכך כדי ללמד על משיכת הכספים.

לא הוכחה רשלנות מצידה של שלומית

הבנק העלה שורה של טענות לרשלנות מצידה של שלומית בביצוע העברות הכספים ובתפקודה לאחר ביצוען. לא מצאתי בטענות אלה ממש. לדברי הבנק, היה על שלומית להביא עמה את אישור פתיחת החשבון שקיבלה מהמנוח לסניף המעביר לצורך ביצוע ההעברות. הבנק טען אף לסתירות בעדותה של שלומית, שתירצה את אי הדפסת האישור בכך שאין לה מדפסת, מחד גיסא, אך, לדברי הבנק, העידה כי המדפסת בביתה התקלקלה, מאידך גיסא. איני מקבלת טענות אלה.

הבנק לא הוכיח קיומה של חובה או נוהג להצגת מסמך כלשהו של סניף בנק הנעבר ובו פרטי חשבון הנעבר, לצורך ביצוע העברת כספים לחשבון זה. דרישה שכזו אינה הגיונית, ומכבידה ללא צורך. לראיה שהפקידה אפשרה לשלומית לבצע את העברת הכספים, מבלי שהוצג לה כל אישור, כך שככל שהיתה קיימת חובה שכזו, ממילא התרשל הבנק בכך שלא דרש את הצגת המסמך, בבחינת כל הפוסל במומו פוסל. באין דרישה להצגת אישור, לא ברור פשר ביקורת הבנק על שלומית בעניין זה, וממילא אין צורך לדון בטענות המיותרות בדבר סתירות בגרסת שלומית אודות קיומה או היעדרה של מדפסת בביתה. למען הסר ספק אבהיר, כי בניגוד לנטען, שלומית העידה בשיטתיות כי העתיקה את פרטי החשבון בכתב ידה מהאישור, ולא הדפיסה את האישור מאחר שאין לה מדפסת (בעמ’ 70, שורה 16, בעמ’ 72, שורה 31). היא אף הציגה את התרשומת שערכה בכתב ידה, שתוכנה תאם את האישור. שלומית מעולם לא העידה כי המדפסת בביתה מקולקלת, כי אם השיבה (במענה לשאלה: “אז הבעיה היא המדפסת. אם המדפסת הייתה עובדת היה נראה לך סביר להדפיס את האישור?”): “לא חשבתי על זה” (עמ’ 73, שורה 3). אין בתשובתה זו משום שינוי גרסה.

עוד הלין הבנק, כי שלומית לא וידאה כי הכספים אכן הועברו לחשבון נאמנות, כי לא ביטלה את ההעברות, לא שאלה שאלות ולא עשתה דבר כדי למנוע את הנזקים. גם בטענות אלה אין ממש. שלומית העידה, כי לאחר ביצוע ההעברות הבנקאיות “עברה ברפרוף” על האישורים, וכי וידאה התאמה בין מספר החשבון שמסרה לבין מספר החשבון אליו בוצעו ההעברות הבנקאיות, ובלשונה: “עברתי ברפרוף, אני מניחה … שמתי לב למספר החשבון. ברגע שהמספר תואם לא היה עולה על דעתי שמשהו לא תקין” (עמ’ 73, שורות 5, 18 – 19). עוד העידה שלומית, כי על מנת לוודא שהכספים הגיעו ליעדם טרחה וקיבלה את אישורו של המנוח על כך, ובלשונה: “בסמוך לאחר ביצוע ההעברה, גם שלחתי דוא”ל עו”ד רם כץ, בו הודעתי לו על דבר העברת הכספים, וביקשתי ממנו לוודא, כי הכספים, אכן, הועברו לחשבון הנאמנות והוא הבטיח לעשות כן … למחרת היום, עוה”ד רם כץ העביר לי ולאילת אישור בדוא”ל בדבר התשלום האמור, ולדוא”ל גם צורף אישורו של עוה”ד בן סיניבר, כי הכסף, אכן, הופקד בחשבון הנאמנות” (סעיפים 9 – 10 לתצהיר). תכתובות הדואל צורפו לתצהירה. התנהלות שלומית היתה אחראית וזהירה, ולא היה מצופה ממנה כי תנקוט בפעולות נוספות לוודא כי הכספים הועברו כשורה. זאת בפרט מאחר שהבנק לא הצביע על מידע מחשיד על המנוח, שאמור היה לגרום לשלומית לפקפק במהימנות דבריו, אחר שזה אישר קבלת הכספים.

לטענת הבנק, שלומית אמורה להבין מאישורי ההעברה כי הכספים הועברו לחשבון פרטי ולא לחשבון נאמנות. איני מקבלת טענה זו. כפי שהרחבתי לעיל, הבנק כלל לא הוכיח כי כאשר מבוצעת העברת כספים לחשבון נאמנות המילה “נאמנות” מופיעה על גבי אישור ההעברה שנמסר למעביר. על כן אין מקום להעלאת טענות כנגד שלומית בעניין, בפרט לאחר שווידאה עם המנוח כי ההעברות בוצעו. היטיב לנסח את הדבר עו”ד כץ (במענה לשאלה: “כמי שאתה אומר שהיא אישה מאוד דקדקנית, היית מצפה שתבדוק שכתוב באישורי ההעברה שזה לחשבון נאמנות?”): “לא, גם לפדנטיות יש גבולות, הגב’ קרן עשתה את כל מה שהייתה צריכה באופן סדיר” (עמ’ 77, שורה 5).

למעלה מכך, שלומית העידה, כי אינה בעלת ניסיון בתחום הבנקאות, אינה בקיאה בנוהלי הבנק, ולא היתה אמורה לדעת אלו נתונים אמורים להופיע ע”ג אישורי ההעברה, זולת מספר החשבון, ובלשונה: “איני בעלת ידע רב בנהלי הבנקים, ונזקקים לשירותים בנקאיים מול פקיד לעיתים נדירות בלבד, ובוודאי שאיני נוהגת לפתוח חדשות לבקרים חשבונות בנק ו/ או לבצע פעולות מול בנקאי” (סעיף 8(ג) לתצהיר), וכן (במענה לשאלה: “אם היית עוברת יותר בקפידה היית ראוה (כך במקור) שלא רשום שזה חשבון נאמנות?”): “לא, אני לא יודעת מה היה אמור להיות כתוב ואיך אמור להראות הדף. אין לי ניסיון עם פעולות בנקאיות” (עמ’ 73, שורות 12 – 13). היא אף העידה, כי הסתמכה על הבנק שיבצע הוראותיה, ובלשונה: “ברגע שנתתי הוראות לפקידה ואמרתי לה קניית דירה ונאמנות, הרגשתי שעיתי (כך במקור) את שלי. עשיתי את זה בבנק מוסד מסודר ואחראי שאמור לבצע את הוראותיי, ועד אז לא היה מקרה שהבנק לא מילא הוראותיי כנדרש. אז אני מניחה שאול לא עברתי על זה בקפידה” (שם, שורות 7 – 10). בהיעדר מומחיות, די היה בכך ששלומית וידאה כי מספר החשבון הנעבר ע”ג אישורי ההעברה נכון, ולא היה מקום לצפות ממנה כי תבין, מעיון באישורי ההעברה בלבד, כי החשבון הנעבר אינו חשבון נאמנות, בהיעדר כל סיבה מצידה לפקפק ביושרו של המנוח שאישר קבלת הכספים.

הבנק הטיל ספק בטענת שלומית על כך שאינה בעלת מומחיות בתחום הבנקאות, נוכח העובדה שבתרשומת בכתב ידה של שלומית, ממנה הקריאה שלומית לפקידה במעמד ביצוע העברות הכספים, טרחה שלומית לרשום אף את מספר הזהב ואת הצורך לבצע העברה תוך יומית. לא מצאתי בטענה זו כל ממש. כפי שציינתי לעיל, קיימת הלימה מלאה בין הנתונים שפורטו בתרשומת בכתב יד לבין הנתונים שפורטו באישור פתיחת החשבון. גם המונח “מספר הזהב להעברת תוך יומית”, ומספר הזהב הופיעו באישור. הדבר מאשש את טענת שלומית כי היא העתיקה, מילה במילה, את הכתוב באישור פתיחת החשבון.

בדיעבד, לא היה כל צורך בפרטי מספר הזהב, שכן ההעברות בוצעו מבעוד מועד, כשבוע לפני מועד מסירת החזקה, ובפועל לא נעשה במספר הזהב שימוש. משמע ששלומית העתיקה את מלוא הנתונים שהופיעו באישור פתיחת החשבון, ללא הפעלת שיקול דעת, בהם נתונים מיותרים, והדבר מחזק טענתה בדבר היעדר בקיאותה. גם השאלות שכתבה שלומית ביוזמתה, בתרשומת, בדבר גובה העמלות על ביצוע העברות כספים, אינה מלמדת על בקיאות מיוחדת, כי אם על רצונה הלגיטימי לחסוך בעלויות, ולא על דבר מעבר לכך.

עוד טען הבנק, כי שלומית התרשלה בכך שלא שלחה לאילת ולעו”ד כץ את אישורי ההעברה. אך מאחר שלא התרשמתי כי היה באישורי ההעברה כדי ללמד, בהכרח, כי החשבון הנעבר אינו חשבון בנאמנות (שכן לא הוכח כי המילה “נאמנות” מופיעה באישור העברה לחשבון נאמנות), ומאחר שלא מצאתי הצדקה לעריכת בדיקות נוספות מצידה של שלומית, אף אין להלין על שלומית כי לא שלחה את אישורי ההעברה לאילת ולעו”ד כץ. הבנק ביקש לפקפק באמינותה של שלומית, אשר תירצה את אי משלוח אישורי ההעברה בכך שמכשיר הפקס בביתה היה מקולקל (עמ’ 74, שורה 21). הבנק טען כי שלומית השתמשה בתירוץ דומה אף לאי הדפסת האישור על פתיחת החשבון מחמת היות המדפסת מקולקלת, ובלשונו: “”הפקס היה מקולקל” (ממש כמו המדפסת, כמה נוח…”) (סעיף 26 לסיכומים). אך כפי שביארתי לעיל, שלומית העידה כי לא היתה לה מדפסת בבית, ומעולם לא טענה כי המדפסת בביתה מקולקלת. ניסיון הבנק לשים דברים בפיה של שלומית על מנת להטיל ספק במהימנותה תמוה מאוד, ומעמיד כשלעצמו את טענות הבנק כלפי שלומית כמכלול באור בעייתי.

לדברי הבנק, העובדה ששלומית שלחה דוא”ל לעו”ד כץ לאחר ביצוע העברות הכספים על מנת לוודא שהסכום הופקד בחשבון הנאמנות שלו מלמדת כי חשדה התעורר, וכי ככל הנראה לא סמכה באופן מלא על המנוח. הבנק הוסיף וטען, כי יש בכך משום חיזוק לעדותה של אילת כי דודי סיפר לה אודות בעיותיו של המנוח. לדברי הבנק, שלומית התרשלה אחר שחרף חשדה כאמור, בחרה לעצום עיניים ולא לעשות דבר. אך בניגוד לטענת הבנק, הודעת הדוא”ל ששלחה שלומית דווקא מחזקת הרושם כי שלומית לא חשדה כלל ועיקר במנוח. לו היתה שלומית חושדת במנוח, היא לא היתה פונה דווקא אליו על מנת לקבל אישור על הפקדת הכספים, ודעתה לא היתה מתיישבת לאחר קבלת אישור מהמנוח. אין זאת אלא, כי התנהגותה של שלומית מעידה על כך שלא חשדה בדבר, כי לא היתה מודעת לבעיותיו של המנוח, ולבטח לא היתה מודעת למידע שמסר דודי לאילת (כאמור, חודשים רבים לאחר הגשת התביעה).

אף לא מצאתי להקיש לענייננו מעניין קופת אשראי וחיסכון, אליו הפנה הבנק בהקשר זה. בעניין קופת אשראי וחיסכון, שילמו חלפני כספים כסף, תמורת שיקים מזויפים, שנמשכו על שם קופת אשראי וחיסכון, ותבעו את קופת אשראי וחסכון בטענה כי עליה לשאת בתשלום השיקים. בנסיבות אלה, כאשר אחד מחלפני הכספים הפקיד שיק בנקאי בו פגם גלוי לעין, מצא בית המשפט בבקשת חלפן הכספים מפקיד הבנק להתקשר לקבל אישור קופת אשראי וחיסכון לביצוע התשלום משום חיזוק לחשדו כי השיק הבנקאי מזויף. אך אין המשל דומה לנמשל. שלומית אינה חלפנית כספים, כי אם היא אישה נורמטיבית שבסך הכל ביקשה למלא את חלקה של ביתה בהסכם המכר ולהעביר כספים לג’קי. לא היתה לשלומית כל סיבה לחשוד במנוח, והתנהלותה מלמדת כי לא חשדה בדבר. יתר על כן, בשונה מבקשה לאישור תשלום ממושך שיק בנקאי, שהיא תמוהה ובלתי נחוצה, רצונה של שלומית לוודא עם המנוח כי הכספים התקבלו בחשבונו ראויה ומספקת. אין במשאלתה זו כדי ללמד על פגם בהתנהלותה, ולא היה מצופה ממנה לפעול בדרכים נוספות להבטחת הפקדת הכספים.

בנוסף, תהה הבנק על כך שבהודעת הדוא”ל ששלחה שלומית לעו”ד כץ ביום 25.10.16, לאחר ביצוע העברות הכספים, נמנעה שלומית מלציין במפורש כי העברות הכספים בוצעו לחשבון נאמנות. לדברי הבנק הדבר מלמד על כי שלומית לא ייחסה חשיבות להפקדת הכספים בחשבון נאמנות דווקא. גם דין טענה זו להידחות. שלומית כתבה לעו”ד כץ בהודעת הדוא”ל האמורה, כי: “…. נעשתה היום בצהריים העברה בנקאית על מלוא הסכום … אנא בדוק עם עו”ד בן סיניבר, שהסכום, אכן, הופקד בחשבון הנאמנות שלו”. עצם משאלתה של שלומית כי עו”ד כץ יבדוק עם המנוח כי הסכום הופקד בחשבון נאמנות מלמדת על החשיבות שייחסה שלומית להפקדת הסכום בחשבון נאמנות כנטען, וזאת אף אם בתחילת ההודעה הסתפקה בציון ביצוע ההעברה הבנקאית על מלוא הסכום, מבלי לפרט שההעברה נעשתה לחשבון נאמנות. מסקנה זו מתחייבת אף מאחר שהודעת הדוא”ל האמורה נכתבה בהמשך לשרשור הודעות דוא”ל בין שלומית לבין עו”ד כץ החל מביום 21.10.16, בהן ציין עו”ד כץ במפורש את הצורך בביצוע ההעברות הבנקאיות לחשבון נאמנות.

סיכום

לא הוכחה התרשלות מצידה של אילת. אילת לא היתה אמורה לחשוד במנוח או לבלוש אחריו, בהיעדר מידע מחשיד אודותיו בעת ביצוע ההעברות, ואף לאחר מכן. לעו”ד כץ לא היה כל קשר עם הבנק, וממילא אין לו חובת זהירות כלפיו. למעלה מכך, לא נפל רבב בפועלו של עו”ד כץ, לא ניתן היה לצפות ממנו כי יזהה כי אישור פתיחת החשבון מזויף, או כי ינקוט בפעולות נוספות לוודא את העברת הכספים מעבר לפעולות בהן נקט. שלומית פעלה ללא דופי בביצוע העברות הכספים. הפעולות בהן נקטה על מנת לוודא את תקינות ההעברות מספקות.

חלוקת האחריות לנזק

שלומית ביצעה העברות כספים בסך כולל של 415,000 ₪ לחשבון. הסניף המעביר התרשל, לא בדק את מהות החשבון הנעבר, ולא חשף את דבר הזיוף. הכספים הועברו לחשבונו הפרטי והמוגבל של המנוח, במקום לחשבון נאמנות לטובת ג’קי – כנדרש. הכספים נמשכו מהחשבון על ידי המנוח ימים בודדים לאחר העברתם, והמנוח שם קץ לחייו זמן קצר לאחר מכן.

הבנק עמד על דחיית התביעה נגדו, ולחילופין בלבד טען, כי על בית המשפט לחלק האחריות בין המעוול העיקרי, שהוא, לדבריו, עזבון המנוח, לבין ג’קי, אילת ועו”ד כץ, באופן בו האחריות שתוטל על הבנק תהיה הפחותה ביותר מבין כל המעורבים. הבנק אף הלין על בחירתו של ג’קי שלא לתבוע את עזבון המנוח.

באשר לטענת הבנק על כי ג’קי לא תבע את עזבון המנוח, אפנה להודעת ב”כ ג’קי מיום 3.1.18 על העדכון שקיבל מהנאמן בעניין עזבון המנוח בתיק פש”ר 4163-02-17, עו”ד דורון ערוסי, על הבקשה שהגיש לפיזור התיק אחר שנוכח כי אין בעזבון מאומה, וכן להודעה מיום 5.3.18 על כך שעו”ד ערוסי החליט להפסיק את תפקידו אחר שמצא כי אין נכסים בעזבון, ועל מינוי עו”ד שלי נחום תחתיו. אמנם לא התקבלו עדכונים נוספים מטעם ג’קי בתיק בעניין תיק הפש”ר. אך בנסיבות אלה, ספק אם היתה תוחלת בהגשת תביעה נגד עזבון המנוח, ולא בכדי בחר הבנק שלא לשלוח הודעת צד שלישי נגד עזבון המנוח.

אף איני מוצאת להתחשב באחריותו של המנוח, המעוול העיקרי, בקביעת שיעור האחריות של יתר המעורבים בפרשה. הבנק הפר את חובת הזהירות שלו כלפי ג’קי, היה עליו לצפות כי התרשלותו בבדיקת מהות החשבון הנעבר, ובהעברת כספים לחשבון רגיל, מוגבל בנסיבות מחמירות, במקום לחשבון נאמנות, ייגרם למי שאמור היה להיות הנהנה בחשבון הנאמנות, ג’קי, נזק בגובה הסכום שנגזל ממנו בפעולה זו. לפיכך על הבנק לפצות את ג’קי בגין מלוא הנזק שנגרם, בניכוי שיעור האשם התורם שנקבע.

בהתאם, וכאמור, אני מורה כי האחריות בין המעורבים תחולק כך שהבנק יישא באחריות בשיעור של 80% לנזק, ואילו ג’קי יישא באחריות בשיעור של 20% לנזק.

סוף דבר

אני מורה לבנק לשלם לתובע סך של 332,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל. כמו כן ישלם הבנק לג’קי שיעור של 80% מאגרת בית המשפט כפי ששולמה, ושכר טרחת עו”ד והוצאות בסך של 40,000 ₪.

ההודעה נגד הצדדים השלישיים, אילת ועו”ד כץ, תידחה. הבנק ישלם לכל אחד מהצדדים השלישיים שכר טרחת עו”ד והוצאות בסך של 22,500 ₪.

הסכומים הכוללים ישולמו בתוך שלושים יום.

5129371המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כח הצדדים.

54678313

ניתן היום, י”ח שבט תשפ”א, 31 ינואר 2021, בהעדר הצדדים.

פנינה נויברט, שופטת

,