בחור בן 23 התאבד בקפיצה מהבית של ההורים שלו מהקומה התשיעית בתאריך 14/1/2012. פסק הדין ניתן 10 שנים אחרי ההתאבדות. זו ממש תעודת כבוד למערכת השפיטה הישראלית…. כל הכבוד! 10 שנים מהמוות לפסק דין. וואלה יופי.
בפסק דין זה ההורים של המתאבד תובעים את בית החולים למשוגעים באר יעקב מדוע שחררו את הבחור לחופשת סופ”ש ולמה לא טיפלו בבחור כמו שצריך כדי שלא יתאבד. השופטת חדוה וינבאום וולצקי החליטה לפצות את ההורים ב 2,700,000 ש”ח (כלומר לפצות את העיזבון).
פסק דין זה איננו מוצדק ולהורים לא מגיע 2.7 מיליון ש”ח וגם לא שקל אחד. התאבדות אי אפשר למנוע. לא משנה כמה תרופות יתנו למתאבד – אם הוא רוצה להתאבד הוא כבר ימצא דרך. אם לא בבליעת רעל אז בקפיצה. אם לא בקפיצה אז בחנק.
קודם כל על פי העובדות עצמן ההורים ביקשו (או לכל הפחות הסכימו) ליציאת הבחור לחופשת סופ”ש. די בכך כדי לשלול מהם את הטענה שבית החולים התרשל בכך ששחרר אותו.
שנית כתוב בפסק הדין שהחברים שלו הבטיחו לעזור, להגיע לבית ההורים ולהיות איתו ולהשגיח עליו ולעודד את רוחו. אם כבר ה”אחריות” רובצת לפיתחם של החברים שהבחור הצליח להתחמק מהם ולקפוץ למותו.
שלישית, וזו הסיבה שפסק הדין מעורר אנטגוניזם, איזה טיפול למניעת התאבדות ההורים רצו שהבחור יטופל בבאר יעקב? הם רצו שהבן שלהם יייקשר למיטה באזיקי הולדינג 24 שעות כדי שלא יגיע לחלון ויקפוץ? או לא להאכיל אותו כדי שלא יגיע לידיו סכין איתו יוכל לחתוך ורידים???? אולי הם רצו שהבן שלהם יסומם בכל תרופה אפשרית שתטשטש אותו עד לרמה רובוטית של זומבי ואז הוא לא יוכל להתאבד, כי כזומבי הוא אפילו לא יודע שהוא בחיים???
הרי זו שיא הצביעות לבוא ולטעון נגד הצוות של בית המשוגעים למה לא סיממתם את הבן עד אובדן יכולת תזוזה, למה לא קשרתם אותו באזיקים למיטה, ולמה בכלל חשבתם שמנוחה והפוגה אצל ההורים תוכל לשפר לו את מצב הרוח לקראת חזרה לחיים נורמלים בקהילה….
מה כבר בית החולים יכול היה לעשות? אם בית החולים היה נוקט בכל הצעדים הדרסטים הללו – היו ההורים טוענים שהבית חולים התרשל כי הפך את הילד שלהם לזומבי, ואם הבית חולים ניסה להחזיר את המטופל בהדרגה לחיים נורמליים, אז ההורים טוענים בדיוק להיפך.
יש לצייין שהבחור לא היה פסיכוטי במובן של התפרצויות זעם, עשיית צרכים במיטה, התנהגות אלימה ופראית. הוא פשוט אמר שנמאס לו לחיות והוא רוצה למות. אין בפסק הדין אפילו סיבה אחת למה הוא מאס בחיים ורצה למות. מפליא שהשופטת חדוה וינבאום וולצקי לא מצא לנכון לספר לקוראי פסק הדין מה הסיבה שבחור בן 23 שנטען שעבר פסיכומטרי לאוניברסיטה בהצלחה, היתה לו חברה, הוא טייל בהודו והיה צפוי לו עתיד מוצלח…. פשוט רצה למות.
הנפקויות החמורות של פסק הדין של חדוה וינבאום וולצקי
בגלל פסקי דין כאלה יהיה עכשיו קשה יותר לבני המשפחות של מאושפזים בכפייה בבתי חולים לחולי נפש לשחרר את בני המשפחות שלהם לטיפול בקהילה ולחופשות.
עכשיו בכל פעם שהורים ובני משפחה ירצו לשחרר את יקירהם מהאשפוזים הכפויים, יגידו להם שיש אחריות משפטית בגלל השופטת חדוה וינבאום וולצקי להשאיר את המטופלים בבית החולים, לקשור אותם ולסמם אותם.
בתמונה: דר’ ג’אנה יקירביץ מי ששחררה את הבחור לחופש. “ביום 13.1.12 כתב ד”ר פיק בגיליון הרפואי כי התקיימה שיחה בין הוריו של המנוח לבין ד”ר יקירביץ והמנוח עצמו. המנוח אמר שהיה שמח לצאת לחופשה לשישי – שבת והוריו מעוניינים בכך אף הם. ד”ר פיק ציין כי המנוח הסביר כי הוא אינו רוצה להתאבד והוסבר לו כי אם יצא לחופשה עליו להיות בנוכחות אדם נוסף במשך כל החופשה. עוד ציין כי המנוח נראה אטום, מעט דיספורי ומעט נרגז, אך ללא סימני מסוכנות לעצמו או לאחרים, שקט פסיכומוטורית, ללא הפרעות במהלך החשיבה, ללא תכנים פסיכוטיים אוברטיים וללא עדות להפרעות בתפיסה”.
בתמונה: דר’ ג’אנה יקירביץ מי ששחררה את המתאבד מבית המשוגעים
להלן כתבה באתר פסק דין 14/3/2022:
2.7 מיליון שקל להורי צעיר שהתאבד במהלך חופשה מבי”ח פסיכיאטרי באר יעקב
הצעיר אושפז בכפייה במרכז לבריאות הנפש בבאר יעקב בשל דיכאון חמור. בית המשפט קבע שאסור היה לשחרר אותו במצבו השברירי
שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, חדוה וינבאום וולצקי, הורתה לאחרונה למרכז לבריאות הנפש בבאר יעקב לפצות הורים של צעיר שהיה מאושפז במוסד הרפואי וקפץ אל מותו מקומה תשיעית במהלך חופשה בבית הוריו. השופטת קבעה שצוות המרכז הרפואי התרשל בהחלטות הכרוכות בטיפול בצעיר, כגון העברתו מהמחלקה הסגורה לפתוחה, שינוי בטיפול התרופתי ושחרורו לחופשה מבלי לאבחן את מצבו.
המנוח היה בן 23 בלבד כששם קץ לחייו בינואר 2012. עד האירוע הטרגי התנהלו חייו על מי מנוחות. הוא סיים לימודיו בתיכון, שירת בחיל האוויר ולאחר מכן טס עם חברתו לטיול של חצי שנה בהודו. כששב מהטיול החל ללמוד הנדסת מכונות באוניברסיטה והיה מוקף בחברים ומלא בשמחת חיים.
אלא שכחודשיים לפני ההתאבדות הוא החל לחוש בדיכאון, נבדק על ידי פסיכיאטר של קופת החולים ופסיכיאטר פרטי וניתנו לו תרופות, ואף אושפז בבית החולים איכילוב אך לבקשתו שוחרר לאחר יום. בתחילת ינואר 2012, בעקבות החמרה נוספת במצבו, פנה עם אימו לחדר מיון במרכז הרפואי בבאר יעקב שם אובחן כי הוא סובל ממחשבות אובדניות והוחלט לאשפז אותו בכפייה במחלקה סגורה.
יומיים לאחר אשפוזו, בעקבות בקשתו הוא הועבר למחלקה הפתוחה ולאחר יומיים במחלקה זו שוחרר לחופשת סוף שבוע בבית הוריו לאור בקשתו. ביום שבת של אותה החופשה הוא קפץ אל מותו מדירת הוריו.
בתביעה שהגישו הוריו של המנוח הם טענו להתרשלות מצד המרכז הרפואי שאפשר לו לצאת לחופשה ימים ספורים בלבד לאחר שאושפז בכפייה. לטענתם, אילולא הטיפול הרשלני, התאבדות בנם הייתה יכולה להימנע.
בית החולים טען מנגד שלא הייתה התרשלות, שהטיפול במנוח היה מקצועי ושההיענות לבקשתו לחופשה נעשתה מפני שממילא בסוף שבוע יש במקום צוות רפואי מצומצם, והרופאה ששחררה אותו התרשמה שהוא במצב רגוע ושהייה בבית תטיב עימו.
ללא סטנדרט רפואי
השופטת וינבאום וולצקי קיבלה את התביעה. היא קבעה תחילה שההחלטה להעביר את המנוח מהמחלקה הסגורה למחלקה הפתוחה לאחר יומיים בלבד נעשתה בחופזה, ללא הנמקה, מבלי שהופעל שיקול דעת סביר ועוד לפני שהספיקו להעריך את מצבו. זאת, כאשר מהרישומים הרפואיים עולה תמונה עגומה של המנוח שהיה מכונס בעצמו, התבודד ולא תיקשר עם הסובבים.
לאחר מכן קבעה השופטת שההחלטה לשחרר את המנוח לחופשה בביתו נעשתה עוד לפני שהספיק להתרגל לתרופות אותן קיבל במרכז הרפואי, מבלי שנבחן אם ישנן תופעות לוואי או השפעה כלשהי של התרופות על מצבו הנפשי, ולכן מדובר בהחלטה שאינה סבירה.
לבסוף קבעה השופטת כי ההחלטה לשחרר את המנוח לחופשה ימים ספורים בלבד לאחר שהוחלט על אשפוזו הכפוי לא עומדת באף סטנדרט רפואי, מהסיבה הפשוטה שעוד לא הספיקו לאבחן את מצבו לעומק. מדובר היה בבחור שסובל מדיכאון שכבר הצהיר בעבר שיש לו נטיות אובדניות והוא לא היה מאוזן תרופתית. לכן, לא היה די לקבל את ההחלטה על סמך רצונו להשתחרר בנימוק שרצו להקל עליו.
בסופו של דבר פסקה השופטת להורים ולעזבון המנוח פיצוי כספי בסך 2,181,500 שקל בגין הפסדי השתכרות של המנוח, קיצור תוחלת החיים וכאב וסבל למנוח, הוצאות קבורה ומצבה ונכות נפשית שנגרמה לאביו של המנוח כתוצאה מהאירוע. בנוסף ישלם בית החולים להורים שכ”ט עו”ד בשיעור של 23.4% מהפיצוי שנפסק.
- ב”כ תובעים: עו”ד עילית נבו- רפאל
- ב”כ הנתבע: עו”ד ויסגלס ואח’
ולהלן פסק הדין:
| ת”א בית המשפט המחוזי תל אביב – יפו |
57682-09-17
10/03/2022 |
| בפני השופטת: חדוה וינבאום וולצקי |
|
| – נגד – | |
|---|---|
| התובעים: 1. עזבון המנוח א. צ. ז”ל 2. צ. ג. 3. צ. מ.עו”ד עילית נבו- רפאל ואח’ |
הנתבעת: מדינת ישראל – משרד הבריאות המרכז לבריאות הנפש באר-יעקב עו”ד ויסגלס ואח’. |
צדדים שלישיים:
1. צ. ג.
2. צ. מ.
ע”י ב”כ עו”ד עילית נבו – רפאל ואח’ – נמחקו.
פסק דין
- ביום 14.1.12 חשך עולמם של התובעים כאשר בנם שם קץ לחייו והוא בן 23 שנים בלבד.
- תביעה זו הוגשה בעילה של רשלנות רפואית כנגד הנתבעת, מדינת ישראל- המרכז לבריאות הנפש באר יעקב (להלן: “הנתבעת”), אשר התירה למנוח להשתחרר לחופשה בביתו ביום 13.1.12, שלושה ימים בלבד לאחר שהתקבלה בעניינו של המנוח הוראת אשפוז כפוי.
- התביעה היא תביעת העיזבון וכן תביעת התובעים 2 ו -3 מכוח ההלכה שנפסקה בעניין רע”א 444/87 אלסוחה נ’ עיזבון המנוח דחאן, פ”ד מד (3)397, מיום 30.7.90 (להלן: “הלכת אלסוחה”).
- הנתבעת הגישה כנגד ההורים הודעה לצד ג’ בטענה כי ככל שייקבע כי הנתבעת התרשלה בקבלת בקשתו של המנוח לצאת לחופשה בביתו, הרי שעל רקע תמיכתם של ההורים בבקשה, והתחייבותם לשמור על המנוח במשך 24 שעות, והעובדה שלא הצליחו לעשות כן, יש להכיר בתרומת רשלנותם או כמעוולים במשותף.
לקראת סוף שמיעת הראיות חזרה בה הנתבעת מההודעה לצד ג’, אולם הצדדים הסכימו להתייחס לנושא זה בסיכומים במסגרת שאלת פסיקת ההוצאות.
- הצדדים חלוקים הן בשאלת החבות והן בשאלת גובה הנזק.
- מטעם התובעים העידו התובעים 2 ו-3, הוריו של המנוח, מר צ.ג והגב’ צ.מ (להלן בהתאמה: “האב”, “האם” ושניהם יקראו ביחד: “ההורים”), חברתו של המנוח הגב’ ע.מ (להלן: “החברה”) וחבריו של המנוח מר ר.נ, מר ד.ש ומר ב.ג (להלן בהתאמה: “מר ר.נ”, “מר ד.ש”, “מר ב.ג”).
- מטעם הנתבעת העידו ד”ר מילי בר שקד, הרופאה אשר קיבלה את המנוח בחדר המיון של הנתבעת ביום 10.1.12 (להלן: “ד”ר בר שקד”), ד”ר מיכל מרום, הרופאה שטיפלה במנוח לאחר שעבר מהמיון למחלקה הסגורה (להלן: “ד”ר מרום”), ד”ר ג’אנה יקירביץ’, הרופאה התורנית ששחררה את המנוח לחופשה בביתו ביום 13.1.12 (להלן: “ד”ר יקירביץ'”) ד”ר אברמוביץ’, מנהל המחלקה ומי שבדק את המנוח ביום 11.1.12 (להלן: “ד”ר אברמוביץ'”) והגב’ רות פלס, העובדת הסוציאלית אשר קיבלה את אביו של המנוח לטיפולים אצלה לאחר האירוע ( להלן: “עו”ס פלס”).
- הצדדים הגישו חוות דעת מומחה בתחום הנפשי הן בשאלת האחריות של הנתבעת לאירוע והן בעניין מצבם הנפשי של ההורים כתוצאה מהתאבדותו של המנוח. מטעם התובעים הוגשה חוות דעתו של פרופ’ שמואל טיאנו (להלן: “פרופ’ טיאנו”). מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של ד”ר איגור ברש (להלן: “ד”ר ברש”).
המומחים נחקרו על חוות דעתם.
ואלו העובדות הצריכות לעניין:
- המנוח היה יליד 1988, סיים לימודי תיכון עם בגרות מלאה במגמת מדעים ולאחר מכן שירת שירות מלא בחיל האוויר. מתוך העדויות עלה כי היה מוקף בחברים ומלא בשמחת חיים. לאחר השחרור מהשירות הצבאי נסע לטיול עם חברתו ומששב ממנו התקבל ללימודי הנדסת מכונות באוניברסיטת תל-אביב. הוא החל ללמוד בשנת הלימודים 2011- 2012, מספר חודשים עובר לאירוע הטרגי.
- כחודשיים לפני אירוע התביעה, בתחילת חודש נובמבר 2011, החל המנוח לחוש בדיכאון. המנוח התלונן על כך שלא טוב לו, על חוסר מנוחה, חוסר תיאבון, חוסר שקט וחוסר יכולת לישון, הוא נבדק על ידי פסיכיאטר של קופת החולים בה הוא חבר וניתנו לו תרופות.
- ביום 11.11.11 לאור התדרדרות במצבו הנפשי של המנוח, ביקשו הוריו לאשפזו במחלקה הפסיכיאטרית בבית חולים איכילוב. המנוח סירב להתאשפז ושוחרר לאחר שלא נמצאה עילת אשפוז כפוי בהתאם לדרישות החוק לטיפול בחולי נפש, תשנ”א- 1991 (להלן: “החוק”) (להלן: “האשפוז באיכילוב”). הומלץ למנוח על המשך טיפול פסיכיאטרי וניתנו לו תרופות. (ראה עמ’ 10- 13 למוצגי תובעים).
- כחודש מאוחר יותר, ביום 13.12.11, עם החמרת מצבו הנפשי של המנוח, נעשה ניסיון נוסף של ההורים לאשפזו, הפעם אצל הנתבעת (להלן: “האשפוז הראשון”):
בתחילה, בשעות הבוקר, הגיע המנוח בליווי אימו לחדר המיון של הנתבעת. בתיעוד הרפואי נכתב: “היום הובא למיון על ידי הוריו לאחר שהחלו דיבורים על כך שאין לו כוח להמשיך ואינו רוצה לחיות”, ובחלק הבדיקה צוין: “מוסר על מצב רוח ירוד,… חוסר שינה, חוסר תיאבון וירידה במשקל, אנהדוניה, חוסר אנרגיה וחוסר חשק מיני. הנ”ל מוסר על מחשבות של חוסר ערך… מוסר שישנן מחשבות התאבדות, ללא תוכנית ושולל ניסיונות התאבדות בעבר. הנ”ל הבטיח שלא יפגע בעצמו בשום פנים ואופן…”. המנוח סירב לאשפוז, ובפנייה לפסיכיאטר המחוזי לא נמצאה כל עילה לאשפוז כפוי על פי החוק ולכן המנוח שוחרר לביתו כאשר צוין כי ככל שתחול החמרה יש לשוב מיד למיון. (ראה עמ’ 14- 16 למוצגי התובעים).
בהמשך, לאחר מספר שעות בהן חלה החמרה במצבו הנפשי של המנוח, הוא חזר עם הוריו לחדר המיון בבית החולים איכילוב והסכים להתאשפז מרצונו. בהערכה הקלינית נכתב: “מדובר בבחור צעיר אשר כעת נמצא באפיזודה דיכאונית מלווה במחשבות אובדניות (לראשונה בחייו).”
ביום למחרת (14.12.11) לאחר שביקש המנוח להשתחרר מהאשפוז ובהעדר עילה לאשפוז כפוי, שוחרר המנוח לביתו עם הפניה לאשפוז יום וטיפול תרופתי (ראה עמ’ 19- 32 למוצגי התובעים).
- חבריו הקרובים של המנוח חשו שמצבו הנפשי אינו טוב ולאור דבריו אף חששו להשאירו לבד. הם התארגנו בבית של אחד מהם, מתוך כוונה שכולם יתגוררו לתקופה מסוימת ביחד עם המנוח, כדי לסייע לו לצאת מן המצב אליו נקלע וגם כדי לשמור עליו.
לאור מצבו הנפשי של המנוח ואיומי אובדנות, פנו חבריו של המנוח לפסיכיאטר פרטי, ד”ר עמי אבני (להלן: “ד”ר אבני”) שקיבל אותו לפגישות במרפאתו וקיים איתו שיחות טלפוניות.
בפגישה הראשונה במרפאה ביום 17.12.11, ציין ד”ר אבני כי המנוח: “דיכאוני, מתחייב שלא לפגוע בעצמו, יחד עם זאת חברו ואמו חרדים, דכאוני מיואש, בספק אם מצבו ישתפר לאור רושם שיתכן ומגיב גם בהחפרה (צ”ל החרפה-) לציפרלקס סוכם על השגחה צמודה בבית החבר, ברור שגרה התחלת מודל עד 150 וסרוקסט עד 20 בונדורמין לשינה מעקב יומי, טטור (ככל הנראה הכוונה לניטור) מינון לפי תגובה. סוכם שאם יהיה חשש אובדני ילך לאשפוז. המשך מעקב.”.
במכתבו לחדר מיון פסיכיאטרי ציין ד”ר אבני כי המנוח פנה אליו להתייעצות עקב הפרעת הסתגלות מעורבת דיכאונית חרדתית ראשונה בחייו. הוא ציין כי המנוח: “מתאר דחפים אובדניים עזים, ייאוש, מתקשה להתחייב לא לפגוע בעצמו…” (ראה עמ’ 33 למוצגי התובעים).
המנוח לא פנה לבית החולים.
המנוח המשיך להיפגש ולדבר עם ד”ר אבני מדי יום. כאשר בשיחת טלפון מיום 7.1.12 נכתב כי: “טלפון שאינו יכול לשאת עוד, איומים אובדניים, המלצה שאם כך ילך לאשפוז, מהסס בכניסה למיון, בהמרצת חברו נכנס, הרופאה במיון נס ציונה, אמרה שאובדנות ודכאון אינם הוראה לאשפוז כפוי”. במפגש האחרון מיום 8.1.12 צוין כי המנוח הופנה לאשפוז יום בלוד, אולם לא התקבל, אלא מיועד למחר וסוכם כי ככל שלא יאושפז יחליטו כיצד להמשיך. (ראה הרישומים שהתקבלו על ידי ד”ר אבני).
- ביום 9.1.12, הגיע המנוח ביחד עם אימו וחברו מר ר.נ לחדר המיון של הנתבעת. ד”ר בר שקד אשר קיבלה את המנוח בחדר המיון ציינה בבדיקתה כי המנוח נמצא באי שקט, דיבור איטי, נראה סובל, מדווח על אנהדוניה, ניהיליזם אינו רואה תקווה לעתיד, הוא לא יכול להרגיש יותר טוב, כבר לא רוצה לחיות יותר, יש לו מחשבות שרצות לו בראש כל הזמן אך הוא אינו מוכן לשתף אותה בהן, מסרב לאשפוז, ישנה גישה חשדנית כלפיה וכלפי משפחתו, דיסימולטיבי, מדווח על מחשבות לפגוע בעצמו, שיפוט חלקי, תובנה לקויה, בוחן מציאות פגום.
לאור מצבו הנפשי של המנוח, ד”ר בר שקד פנתה לד”ר מנדלסון אשר הייתה הרופאה הכוננית הבכירה, לבדיקת המנוח.
לאחר שד”ר מנדלסון בדקה את המנוח היא מצאה לשלוח לפסיכיאטר המחוזי בקשה להוראת אשפוז בכפייה.
בבקשה להוראת אשפוז דחופה ציינה ד”ר מנדלסון כי: ” מדובר בגבר צעיר המוכר למערכת מהחודש האחרון כסובל מגל דיכאוני מאג’ורית בעוצמה פסיכוטית אובדני ומהווה סיכון מיידי לעצמו, היום נמצא באי שקט גדול, איים להתאבד, נראה דיסימולטיבי…”.
בהתאם לממצאי בדיקתה של ד”ר מנדלסון הוצאה למנוח הוראת אשפוז בכפייה. (ראה עמ’ 50- 53 למוצגי התובעים) (להלן: “האשפוז השני”).
- בקבלתו למחלקה הסגורה נבדק המנוח על ידי ד”ר מרום אשר בבדיקתה ציינה כי המנוח מדבר בקול שקט ומעט בכייני, מוסר על מצב רוח ירוד, אפקט דכאוני ומצומצם, כעת שולל כוונות אובדניות, לא מסתיר שקשה לו, אך מדבר על הרצון לעזרה. מדבר על הקושי להיות במחלקה הסגורה, ללא ביטויים פסיכוטיים. ד”ר מרום מציינת כי הרושם הוא שמדובר בסצנה אובדנית שלא חלפה עדיין ולכן המנוח מאושפז להמשך הסתכלות במחלקה הסגורה כאשר הוא יקבל גם טיפול תרופתי בקלונקס וסרוקסט. (ראה עמ’ 35- 36 למוצגי התובעים).
- למחרת, ביום 10.1.12, ציינה ד”ר מרום כי המנוח רדום מעט בהשפעת הקלונקס, כי המנוח מבקש לצאת מהמחלקה הסגורה וקיבל הסבר מדוע לא ניתן להוציאו כעת וכי דיברה עם אימו של המנוח, על מנת לקבל פרטים משלימים על המנוח ועל מצבו.
- ביום 11.1.12 ציינה ד”ר יקירביץ כי המנוח נבדק על ידי ד”ר אברמוביץ’. היא ציינה כי המנוח חזר שוב ושוב על כך שאינו מתכוון לפגוע בעצמו ומבקש לעבור למחלקה הפתוחה. לכן, בהעדר מסוכנות לעצמו ולסביבה, הוחלט על העברתו למחלקה הפתוחה ועל הפסקת הטיפול התרופתי בקלונקס וסרוקסט והתחלת טיפול בריספרדל 1 מ”ג.
- ביום 13.1.12 כתב ד”ר פיק בגיליון הרפואי כי התקיימה שיחה בין הוריו של המנוח לבין ד”ר יקירביץ והמנוח עצמו. המנוח אמר שהיה שמח לצאת לחופשה לשישי – שבת והוריו מעוניינים בכך אף הם.
ד”ר פיק ציין כי המנוח הסביר כי הוא אינו רוצה להתאבד והוסבר לו כי אם יצא לחופשה עליו להיות בנוכחות אדם נוסף במשך כל החופשה. עוד ציין כי המנוח נראה אטום, מעט דיספורי ומעט נרגז, אך ללא סימני מסוכנות לעצמו או לאחרים, שקט פסיכומוטורית, ללא הפרעות במהלך החשיבה, ללא תכנים פסיכוטיים אוברטיים וללא עדות להפרעות בתפיסה.
המנוח שוחרר לחופשה בביתו עד ליום ראשון.
- ביום שבת, 14.1.12 קפץ המנוח אל מותו מביתו בקומה התשיעית.
המחלוקת בסוגיית האחריות:
- התובעים טוענים כי התנהלות הנתבעת בטיפול במנוח הייתה רשלנית ואילולא אותה התרשלות בטיפול היה ניתן למנוע את פעולתו של המנוח.
- הנתבעת טוענת מנגד שלא הייתה התרשלות בטיפול במנוח וכי היו סיבות טובות מקצועיות מדוע שונה הטיפול ומדוע נעתרו לבקשתו לצאת לחופשה בסוף השבוע.
- נדמה ששלוש שאלות עיקריות נדרשות להכרעה:
האם היה נכון להעביר את המנוח מהמחלקה הסגורה למחלקה הפתוחה?
האם הטיפול התרופתי שניתן למנוח עמד בסטנדרט הטיפול הסביר בנסיבות?
האם היה נכון להיעתר לבקשת המנוח ולשחררו לחופשה בביתו ביום 13.1.12?
ההחלטה על העברת המנוח מהמחלקה הסגורה למחלקה הפתוחה:
- ביום 9.1.12 אושפז המנוח בכפייה, במחלקה הסגורה של הנתבעת וזאת בהתאם להוראת אשפוז כפוי שהוצאה לו על ידי הפסיכיאטר המחוזי לפי סעיף 9(א) לחוק.
- כאמור לעיל, הוראת האשפוז בכפייה הוצאה לאחר שד”ר מנדלסון, הרופאה הכוננית הבכירה, הגישה לפסיכיאטר המחוזי בקשה לאשפוז בכפייה, בה ציינה כי המנוח סובל מגל דיכאוני מאג’ורי בעוצמה פסיכוטית, אובדני ומהווה סיכון מיידי לעצמו, נמצא באי שקט גדול, איים להתאבד, נראה דיסימולטיבי. (ראו עמ’ 52 למוצגי התובעים).
- ד”ר מרום אשר קיבלה את המנוח למחלקה הסגורה, ציינה בבדיקתה כי המנוח מדבר על הקושי להיות בבית החולים, במחלקה הסגורה. היא ציינה כי המנוח שולל מחשבות אובדניות וכוונות אובדניות, אולם הוחלט על המשך הסתכלות והמשך אשפוז ביחידה הסגורה. היא הוסיפה כי הרושם שמדובר בסצנה אובדנית שלא חלפה עדיין וניתן טיפול תרופתי בקלונקס ובסרוקסט (ראו עמ’ 36 למוצגי התובעים).
- את הלילה שבין ה- 9.1.12 ועד ה- 10.1.12 עבר המנוח כשהוא ישן לסירוגין (ראה עמ’ 44 למוצגי התובעים).
- ביום 10.1.12 בשעה 13:26 נבדק המנוח על ידי ד”ר מרום אשר ציינה כי המנוח רדום מעט בהשפעת הקלונקס, חוזר שוב על כך שרוצה לצאת מהמחלקה הסגורה וקיבל הסבר מדוע לא ניתן להוציאו כעת. עוד צויין כי נקבעה פגישה ביום למחרת בשעה 14:00 עם אימו של המנוח על מנת לקבל פרטים משלימים (ראו עמ’ 38 למוצגי תובעים).
- בבוקר יום 11.1.12 הועבר המנוח מהמחלקה הסגורה למחלקה הפתוחה בהתאם להחלטה של הרופאים הבכירים (ראו עדותה של ד”ר מרום בעמ’ 45 לפרוטוקול). מתוך עיון בגיליון הרפואי אשר נערך על ידי ד”ר יקירביץ עולה כי המנוח נבדק על ידי ד”ר אברמוביץ’ ובשיחה עימו הוא חזר שוב ושוב על כך שהוא לא מתכוון לפגוע בעצמו. היא ציינה כי המנוח סיפר שמפריע לו לקבל טיפול תרופתי, הוא פוחד להתרגל לתרופות ולהיות דומה לחולים שנמצאים במחלקה. היא ציינה כי בלט מצב רוח ירוד, אפקט דיספורי, החשיבה הייתה מאורגנת ונשללה מסוכנות לו ולסביבה. משכך הוחלט להעבירו למחלקה הפתוחה ולהפסיק לו את הטיפול התרופתי בקלונקס וסרוקסט והוחל טיפול בריספרדל 1 מ”ג. (ראה עמ’ 38 למוצגי תובעים).
- התובעים כאמור מלינים בתביעתם על התנהלות הנתבעת בעת ההחלטה להעביר את המנוח מהמחלקה הסגורה למחלקה הפתוחה.
- התובעים תומכים טענתם זו בחוות דעתו של פרופ’ טיאנו, אשר הביע עמדה נחרצת כי החלטה זו התקבלה תוך שיקול דעת מוטעה וכך הוא קובע:
“תמוהה ובלתי מובנת ההחלטה להעביר למחרת היום חולה הנמצא בהשגחה מיוחדת במחלקה סגורה לאשפוז במחלקה פתוחה, מפני שזו בקשתו. הערכת האובדנות במקרה הזה היא תמוהה ולא מובנית וחורגת מהדרך הרגילה בה אנו מטפלים בסכנת אובדנות אצל חולה פסיכוטי דיכאוני. שיקול הדעת היה מוטעה ואינני מוצא בסיס מקצועי לשיקול דעת זה…
בצדק הוחל טיפול תרופתי אנטי פסיכוטי, אולם ראשית, במינון נמוך ושנית- לא ניתן זמן לתרופה להשפיע על החולה לפני שנשלח לביתו… צריך היה להמתין לפחות 4 -5 ימים לראות את תגובת החולה לתרופה, ואז לקבל החלטה באשר לשחרורו מהמחלקה הסגורה וזהו נתון אשר ידוע לכל אנשי המקצוע גם מהספרות וגם מהניסיון הקליני…”.
- הנתבעת מנגד טוענת כי ההחלטה להעביר את המנוח למחלקה הפתוחה התקבלה תוך הפעלת שיקול דעת מקצועי של הצוות המטפל ותוך שימוש בפרקטיקה המקובלת של “ברית טיפולית”.
- הנתבעת הסתמכה על חוות דעתו של ד”ר ברש אשר קבע בחוות דעתו כי צוות בית החולים פעל במקצועיות וברגישות, התייחס לסוגיית האובדנות של המנוח בכל שלב של הטיפול וקיבל החלטות קשות על מנת לתת טיפול נאות מחד גיסא, ולשמר את הקשר הטיפולי עם המטופל ומשפחתו מאידך גיסא.
ד”ר ברש בחוות דעתו קובע לגבי ההחלטה להעביר את המנוח מהמחלקה הסגורה למחלקה הפתוחה כך:
“המשימה שעמדה מול הצוות הרפואי הייתה קשה ומורכבת: לתת טיפול הכי טוב ונכון מחד גיסא, ולשמר קשר טיפולי (ברית טיפולית) עם המטופל ומשפחתו מאידך גיסא. המנוח דיבר על קושי ניכר לשהות ביחידה סגורה, רמז שהמשך שהייתו ביחידה סגורה יפגע בתקווה שלו להבריא. בבדיקות חוזרות שלל כוונות אובדניות והבטיח להימנע מפגיעה עצמית, חתם על הסכמה לאשפוז… הוריו תמכו בהעברתו ליחידה פתוחה. הרופאים עמדו מול משימה קשה: איך להמשיך את הטיפול ולהגן על המטופל בלי לגרום למטופל תסכול נוסף ובלי לפגוע במרקם עדין של הברית הטיפולית. מנהל המחלקה דר’ אברמוביץ מתאר היטב את הסיטואציה ואת שיקול דעת הצוות שהוחלט להפעיל בה. לא הייתה כאן הזנחה או קלות דעת, אלא שיקול דעת מורכב בסיטואציה קלינית מורכבת מאוד…” (ראה עמ’ 9 לחוות הדעת).
- המומחים כאמור נחקרו על חוות דעתם.
- פרופ’ טיאנו התבקש להתייחס לעניין של הפרקטיקה הטיפולית להעביר חולה מהמחלקה הסגורה למחלקה הפתוחה והשיב:
“אני משיב לך שראשית, זה לא חלק מהטיפול אלא אם כן זה לטובת המאושפז. זה לא טיפולי להעביר חולה מוצהר כאובדני ממחלקה סגורה לפתוחה, אלא אם עבר מספיק זמן של הסתכלות של לפחות שבוע ימים במחלקה הסגורה כדי להתרשם יותר ממצבו. שנית, כדי לראות מהי תגובתו לטיפול התרופתי שהוא מקבל במחלקה הסגורה ולאחר מכן יש מקום לשקול במידה ונשקלו הדברים שלעיל, יש מקום לשקול העברה למחלקה אחרת.”. (ראה עמ’ 14 לפרוטוקול).
ובהמשך:
“… אני משיב לך ברית טיפולית הינה מערכת יחסים הנוצרת בין מטופל למטפל במהלך טיפול מתמשך והיא נוצרת מתוך העמדה הרגשית שהמטופל מפתח כלפי המטפל כאשר אנחנו יודעים להעריך אותה תוך כדי הטיפול… על מה אנחנו כאן מדברים. החולה הגיע אתמול בהוראת אשפוז, אין לי שום ברית טיפולית עם אף אחד. אף אחד עוד לא מכיר אותו. בדרך כלל זה לוקח שבועות או חודשים של טיפול כדי שיחס כזה בין המטופל למטפל יתפתח. שלושה ימים שראו אותו שלושה רופאים בבדיקה אבחנתית ואף אחד לא התחיל שום טיפול, אז על איזה ברית אנחנו יכולים לדבר?” (ראה עמ’ 14 לפרוטוקול).
- פרופ’ טיאנו אישר בעדותו כי ההעברה בין המחלקות הינה החלטה הנתונה לשיקול דעת הרופא המטפל בזמן אמת, אולם ציין כי במקרה דנן מדובר בשיקול דעת לא נכון. (ראה עמ’ 14 לפרוטוקול). בהמשך אף הסביר כי ההחלטה להעביר את המנוח מהמחלקה הסגורה למחלקה הפתוחה 24 שעות אחרי הוראת אשפוז הייתה שגויה (ראה עמ’ 16 לפרוטוקול).
- ד”ר ברש בחקירתו חזר ועמד איתן על טענת הברית הטיפולית ועל השיקולים שעל הצוות הרפואי לקבל בזמן אמת, אולם בפועל כאשר עומת עם הנתונים של התיק, לא יכול היה לסתור את העובדה כי עיקר חוות דעתו הסתמכה על סיכום האשפוז אשר נערך בדיעבד ולא על הרישום הרפואי האוטנטי ממנו עלו נתונים אחרים למדי:
“ש. אני מפנה אותך לפסקה 61 לחוות הדעת להתייחסות לד”ר אברמוביץ’ שבה הוא מתאר היטב את הסיטואציה ואת שיקול הדעת שהצוות הפעיל. תראה לי בבקשה איפה שיקול הדעת שהצוות הפעיל.
ת. בסיכום האשפוז כתוב מה היה שיקול הדעת.
ש. בזמן אמת מתוך התיק הרפואי, איפה אתה למד על שיקול הדעת של מי מהצוות ושל ד”ר אברמוביץ’?
ת. ד”ר אברמוביץ’ בדק אותו ב- 11.1.12, בבדיקה הזו המנוח ביקש לעבור מהסגורה לפתוחה ויומיים אחרי זה הוא ביקש לצאת לחופשה. אז הוא לא נבדק ע”י ד”ר אברמוביץ’ אלא על ידי ד”ר יקירביץ. על הסיכום חתום ד”ר אברמוביץ’. אני מקריא מסיכום האשפוז “נבדק שוב על ידי צוות המחלקה…” זה שיקול דעת למה זה נעשה.
ש. האם ראית בתיק הרפואי שיקול דעת?
ת. לא, בסיכום האשפוז ראיתי. אני מפנה לפסקה 42.” (ראה עמ’ 73 לפרוטוקול).
- לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ברישומים הרפואיים, בחוות הדעת ושמעתי את העדויות, אין לי אלא להסכים עם טענת התובעים כי לא היה מקום להעביר את המנוח כבר בשלב זה מהמחלקה הסגורה למחלקה הפתוחה ומסקנתי היא כי לא הופעל שיקול דעת נכון וסביר על ידי הצוות הרפואי.
- ראשית, ד”ר מרום העידה בחקירתה כי ביום 10.1.12 בשעה 13:00 היא בדקה את המנוח והוא ביקש ממנה לעבור מהמחלקה הסגורה למחלקה הפתוחה, אולם הוא סורב. כשנשאלה מה ההסבר שניתן על ידה למנוח מדוע הוא אינו יכול לעבור, העידה: “אני יכולה להעריך שההסבר כלל שאנחנו צריכים קצת זמן כדי להעריך את המצב. זה נכון שהמחלקה הסגורה הוא מקום שקשה להיות בו, אנחנו צריכים לקחת את הזמן כדי להעריך את מצבו.” (ההדגשות שלי – ח.ו.ו.) (ראו עמ’ 43 לפרוטוקול).
עדות זו של ד”ר מרום, אינה מתיישבת עם ההחלטה, ביום למחרת בשעות הבוקר, להעביר את המנוח למחלקה הפתוחה. מתוך עיון ברישומים הרפואיים עולה כי למעשה המנוח מכונס בעצמו, מתבודד וממעט ליצור קשר עם הסובבים אותו.
כך עולה הן מהגיליון הסיעודי לפיו ביום 10.1.12 בשעה 10:00, מציין האח בוריס הטמוב כי המנוח “מכונס בתוך מחשבותיו, אפקט דיספורי, ממעט ביצירת קשרים עם מטופלים, שוחח עם הרופאים, שולל כוונות אובדן, אך מסר על ייאוש, מפסיק טיפול תרופתי במודל ומתחיל טיפול תרופתי בקלונקס וסרוקסט”. ובהמשך אותו היום בשעה 20:52 מציין האח אלכסיי בורמיסטרוב כי המנוח “נראה שקט, רגוע, אפקט דיספורי, מתבודד, לא מתקשר עם הסובבים, לפניות אליו עונה בקצרה, שולל כוונות אובדן, קיבל ביקור מחבריו”. (ההדגשות אינן במקור- ח.ו.ו) (ראה עמ’ 44 למוצגי תובעים).
כך גם עולה מתוך עיון ב”דווח על חולה בהסתכלות מ’, השגחה, קשירה /בידוד” מיום 10.1.12 לפיו נראה כי כל שצויין היה כי בין השעות 7:00- 15:00 המנוח “שקט, בלובי”, בין השעות 15:00- 23:00 “נמצא בלובי” ובין השעות 23:00 – 7:00 “נראה ישן”.(ראה עמ’ 66- 68 למוצגי התובעים).
מתוך רישומים אלה כאמור לא ברור איזה הערכות נעשו ועם מי דיברו? ואף חמור מכך עולה מתוך הרישומים תמונה עגומה למדי לפיה בפרק זמן זה לא ניתן היה למעשה לקבל כל הערכה לגבי מצבו של המנוח.
- שנית, ד”ר אברמוביץ’ הוא זה אשר קיבל את ההחלטה ביום 11.1.12 להעביר את המנוח מהמחלקה הסגורה למחלקה הפתוחה. ההחלטה מתועדת הן ב”גיליון הוראות רופא” (ראה עמ’ 64 למוצגי תובעים) והן בתיעוד הבדיקה שנערכה על ידי ד”ר יקירביץ (ראה עמ’ 38 למוצגי התובעים).
אין ברשומה הרפואית מזמן אמת כל הסבר אודות ההחלטה.
- ד”ר אברמוביץ’ השיב, במסגרת תצהיר תשובות לשאלון, כי: “ההעברה למחלקה הפתוחה נערכה לאחר שקילת בקשת המטופל ותמיכת האם בבקשה במסגרת פגישה שנערכה עמה, לאור טענתה כי השארתו במחלקה הסגורה מרעה את מצבו.” (ראה תשובה 18 בעמ’ 299 למוצגי התובעים).
תשובתו של ד”ר אברמוביץ’ אינה מתיישבת עם העובדה כי אימו של המנוח הגיעה לפגישה עם ד”ר מרום רק לאחר שהמנוח כבר הועבר מהמחלקה הסגורה למחלקה הפתוחה ועובדה זו הוצגה לה כעובדה מוגמרת מבלי שהייתה לה כל טענה בעניין.
יתרה מכך תשובה זו אף אינה מתיישבת עם עדותו בתצהירו שם הסביר כי: “ביום 11.1.12 בשעה 10:27 בדקתי את המנוח בנוכחות ד”ר יקירביץ שערכה את הרישום. צוין, שהמנוח חזר על כך שלא התכוון לפגוע בעצמו, סיפר שמפריע לו לקבל טיפול תרופתי ולהיות חולה כמו החולים במחלקה. צוין שהמצב רוח ירוד אפקט דיספורי (אי נוחות), חשיבה מאורגנת. צוין שלא הייתה מסוכנות לעצמו ולסביבה. ובהתאם הוחלט להעבירו ליחידה פתוחה …”. (ראה סעיפים 7 ו- 8 לתצהירו של ד”ר אברמוביץ’). ולמעשה לא נכתב דבר על תמיכת האם ובקשתה להעברתו למחלקה הפתוחה. כל שעלה מחקירתו של ד”ר אברמוביץ’ הוביל למסקנה כי ההחלטה להעביר את המנוח מהמחלקה הסגורה למחלקה הפתוחה נבעה כתוצאה מתחינותיו של המנוח עצמו לעבור למחלקה הפתוחה.
- במסגרת חקירתו התבקש ד”ר אברמוביץ’ להסביר מה היו השיקולים שלו להעביר את המנוח מהמחלקה הסגורה למחלקה הפתוחה והוא העיד:”ביום 10.1.12 המטופל טרם היה מוכר. אחרי עוד יממה שהוא שהה במחלקה ונעשתה הסתכלות מיוחדת עליו והייתה בדיקה רפואית נוספת, הבדיקה שלי, השתכנעתי שהמטופל לא היה במצב פסיכוטי הוא רצה לקבל טיפול והתחייב לא לצאת מבית החולים ולשתף פעולה עם צוות המחלקה. בתנאים כאלה לא הייתה שום סיבה שהוא ישאר בסגורה. מעבר לזה, למעשה על סמך הבדיקה ב- 11.1.12 הוא היה דורש להשתחרר היינו בבעיה גדולה.
…
…
ש. מה השתנה במצב הנפשי של המנוח בין ה- 10.1.12 שאמרו לו שהוא לא יכול לעבור לפתוחה לבין ה- 11.1.12 שבו העבירו אותו.
ת. הבדיקה ב- 10.1.12 היתה מספר שעות אחרי שאושפז וזה היה מוקדם יותר. רצינו להכיר אותו יותר.
ש. אתה ביקשת לדבר עם החברה שלו?
ת. לא.
ש. זה חשוב לדבר עם החברה שלו?
ת. לא בקדימות הראשונה.
ש. לשאלת בית המשפט- בוודאי שהתמונה עדיין לא היתה שלמה.” (ההדגשה שלי – ח.ו.ו) (ראה עמ’ 63 לפרוטוקול).
- למקרא תשובתו של ד”ר אברמוביץ’ לשאלתי עולה הבעייתיות שבקבלת ההחלטה להעביר את המנוח מהמחלקה הסגורה למחלקה הפתוחה, שכן ד”ר אברמוביץ’ בעצמו העיד כי התמונה עוד לא הייתה שלמה. נשאלת השאלה, אם התמונה עדיין לא שלמה, מדוע היה דחוף להיענות לרצונו של המנוח להעבירו מהמחלקה הסגורה למחלקה הפתוחה? איזה שיקול דעת הופעל פה?תשובה זו נותרה ללא מענה זולת ההסבר של יצירת ברית טיפולית. טענה שלא בא זכרה ברישומים אלא נטענה בדיעבד.
- הגישה של יצירת ברית טיפולית עם מטופל ברורה וידועה אלא שנדמה שניתן להתחיל ליישמה רק מקום שהמטופל כבר נמצא במצב שהוא מטופל, היינו שהטיפול שניתן לו החל את השפעתו. במקרה כאן ועל פי דבריו של פרופ’ טיאנו טרם ניתן היה לצפות בהשפעת הטיפול. טענה זו לא נסתרה. גם התנהגות המנוח לאורך הזמן שמאז הגעתו ועד לשחרורו לא השתנתה כפי שעלה מהדיווחים של האחים והרופאים שראו אותו.
- הטענה כי המנוח התחייב לרופאים כי לא ישים יד בנפשו ביום 11.1.12 כמוה כטענה שהוא לא ישים יד בנפשו מספר ימים קודם לכן. שהרי גם ביום 13.12.11 כך התחייב ושוחרר. אלא שבינתיים עבר זמן נוסף ללא כל שיפור במצבו ורופאי הנתבעת מצאו יומיים קודם להעברתו למחלקה הפתוחה הצדקה לבקש להוציא הוראת אשפוז כפוי.
האם מיד כאשר מטופל, שנמצא בדיכאון מג’ורי, טוען דבר מה, מקבלים את דבריו כזה ראה וקדש? ואם כך הוא הדבר מדוע נהוג לשוב ולדון בצורך בהמשך אשפוז כפוי בחלוף שבוע?
45.חוות דעתו של פרופ’ טיאנו עדיפה בעיני. חקירתו תמכה וחיזקה את קביעותיו כפי שנקבעו בחוות הדעת. עדותו של פרופ’ טיאנו היתה מהימנה, משכנעת ומבוססת. בעת חקירת המומחה שוכנעתי כי כל העובדות הרלוונטיות היו מצויות בפניו וכי שקלל את כלל הנתונים שהיו מונחים בפני צוות הנתבעת, בעת קבלת ההחלטות בזמן אמת, והגיע למסקנותיו כפי שקבע.
לא שוכנעתי כי עלה בידה של הנתבעת לנטוע ולו צל של ספק במהימנותו ובמקצועיותו של פרופ’ טיאנו.
46.לעומת זאת מחקירתו של ד”ר ברש, מומחה הנתבעת, הוברר כי למעשה חוות דעתו הסתמכה בעיקר על סיכום האשפוז של המנוח אשר נכתב בדיעבד ולא על הרישומים הרפואיים מזמן אמת. (ראה עמ’ 70- 73 לפרוטוקול).
מתוך עיון בסיכום האשפוז עולה כי קיימים רישומים שאינם מדויקים ואינם תואמים את הרישומים הרפואיים מזמן אמת. כך למשל נושא יצירת הקשר של המנוח עם מטופלים אחרים, כך למשל העניין שאימו של המנוח תמכה בבקשתו לעבור למחלקה הפתוחה וכך למשל העניין כי הוריו של המנוח דרשו להוציא את המנוח לחופשה.
ד”ר ברש אישר בחקירתו כי לא ראה בתיק הרפואי מזמן אמת הפעלת שיקול דעת של צוות הנתבעת:
“ש. האם ראית בתיק הרפואי שיקול דעת?
ת. לא בסיכום האשפוז ראיתי. אני מפנה לפסקה 42.” (ראה עמ’ 73 לפרוטוקול).
47.לאור דבריי אלה, אני קובעת כי ההחלטה להעברת המנוח מהמחלקה הסגורה למחלקה הפתוחה התקבלה בחופזה, ללא הפעלת שיקול דעת סביר ומדובר בהחלטה העולה כדי התרשלות.
48.בהקשר זה ראיתי לציין כי הנתבעת ביקשה להסתמך על ע”א 7276/18 עזבון המנוחה פלונית נ’ מדינת ישראל המרכז לבריאות הנפש “מעלה הכרמל” , ניתן ביום 2.3.21 (להלן: “עניין עזבון המנוחה”), שם דובר במנוחה, חולת נפש מאובחנת (מאניה דפרסיה), לאחר ניסיון אובדני שכמעט צלח (בתליה כפי שבסופו של יום גם יצא לפועל), הועברה מהמחלקה הסגורה למחלקה הפתוחה לאחר יומיים, הוצאה לחופשות לביתה, כאשר מתואר בפסק הדין כי החופשות היטיבו איתה, וכאשר חזרה לבית החולים מחופשתה האחרונה היא התאבדה בתליה במחלקה הפתוחה. בית המשפט העליון (כבוד השופטים הנדל וסולברג) מאמצים את קביעת בית המשפט המחוזי לפיה לא הוכחה התרשלות מצדו של הצוות הרפואי ביחס לאופן הטיפול הנפשי במנוחה, לאיכות הטיפול התרופתי שניתן לה, להחלטה בדבר העברתה מהמחלקה הסגורה למחלקה הפתוחה ולהחלטה בדבר יציאותיה לחופשות.
49.כבוד השופט סולברג בהחלטתו מתייחס להבדלים בין תנאי האשפוז ורמת הפיקוח במחלקה הסגורה לבין הדרישה במחלקה הפתוחה וקובע כי : “… האשפוז במחלקה פתוחה, נועד מעצם טיבו וטבעו לאפשר לחולים שליטה מוגברת יותר על חייהם, ולהעביר חלק משמעותי מן האחריות לשלומם, אל כתפיהם – שלהם. כל זאת, בין היתר, כהכנה לחזרתם – בבוא העת- לניהול חיי שגרה במסגרת הקהילה…” (ראה סעיף 7 לפסק דינו של השופט סולברג).
50.איני סבורה כי ניתן ללמוד מהמקרה של עזבון המנוחה למקרה שבפניי. בעניין עזבון המנוחה דובר במטופלת אשר הייתה מוכרת למערכת, הייתה מאובחנת וקיבלה טיפול תרופתי. לעומת זאת, בענייננו מדובר ב”חולה חדש” שאינו מוכר למערכת, טרם ניתנה אבחנה בעניין מצבו הנפשי ואף לא היה תחת טיפול תרופתי שכבר הספיק ליתן אותותיו. לכן יש לאבחן את עניין עזבון המנוחה מענייננו אנו.
51.כל מקרה נבחן לפני נסיבותיו הוא ובנסיבות תיק זה, ברי כי אף גורמי הנתבעת סברו, כי התמונה עדיין לא הייתה מלאה ואף לא הייתה עדיין כל אבחנה בנוגע למצבו הנפשי של המנוח. אני סבורה כי שיקולי הצוות הרפואי בנוגע למנוח אשר היה “חולה חדש” אשר טרם התקבלה לגביו אבחנה וטרם הספיקו להכירו ולבחון את מצבו, לא היו סבירים והם נעשו מתוך קלות דעת.
52.על פי סעיף 10(א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ”א – 1991 תקופת אשפוז כפוי לא תעלה על 7 ימים מיום האשפוז. לאחר מכן מאפשר החוק לפסיכיאטר מחוזי ולוועדה פסיכיאטרית להאריך את תקופת האשפוז הכפוי לתקופות ארוכות יותר. הציון של 7 ימים כתקופת אשפוז ראשונה מלמד כי זו תקופה שהמחוקק סבר שהיא ברגיל נדרשת כדי לקבל החלטה לגבי המשך הטיפול בחולה. היא גם מתיישבת עם העובדה שחלקן הארי של התרופות לא נותנות השפעה מיידית ולכן נדרשים מספר ימים כדי ללמוד כיצד משפיע הטיפול התרופתי והאם נצפה שיפור במצבו של החולה שניתנה לגביו הוראת אשפוז כפוי.
אין זה אומר כי לא ניתן במקרים מסוימים לשחרר חולה מאשפוז כפוי עוד קודם לחלוף 7 ימים. הדבר תלוי בנסיבות ובעיקר בהיכרות של המטפלים עם החולה ועל מסד נתונים רחב. ב”כ הנתבעת מייחד חלק גדול מטיעונו כלפי פרופ’ טיאנו שאמירתו כי אין משחררים חולים ממחלקה סגורה לפתוחה בחלוף יומיים אינה מקצועית והיא בשיקול דעת של הצוות המטפל. אכן גם פרופ’ טיאנו מסכים שמדובר בשיקול דעת הגורמים המטפלים אלא שבמקרה כאן שיקול הדעת היה מוטעה.
53.לסיכומה של נקודה זו ההחלטה להעביר את המנוח מהמחלקה הסגורה לפתוחה בחלוף יומיים בלבד מאז אשפוזו ומבלי שנצפה כל שיפור במצבו וללא שבידי הגורמים המטפלים היו די נתונים ומידע אודותיו – הייתה שגויה ואינה עומדת בסטנדרט הטיפול הראוי.
54.בעניין זה ראיתי להפנות דווקא לדבריה של כב’ השופטת ברק-ארז ברע”א 8020/21 פלוני נ’ היועץ המשפטי לממשלה, מיום 19.12.21 שם מוסבר הצורך בקיומה של האפשרות להורות על אשפוז כפוי:
“הגיונו של מוסד האשפוז הכפוי הדחוף – אין כל ספק כי הסמכות המוקנית בחוק למתן הוראה על אשפוז כפוי היא פוגענית. היא נועדה, כידוע, לאזן בין כמה מטרות “מתנגשות” – מחד גיסא, להגן על אדם המסכן את עצמו ואת הציבור בגין מצב נפשי שאינו מאפשר לו לדאוג לעצמו או לשפוט כראוי את המציאות; ומאידך גיסא, להגן גם על זכויותיו של הפרט, ובראשה זכותו לחירות (ראו: רע”א 8000/07 היועץ המשפטי לממשלה נ’ פלוני, פסקה 22 [פורסם בנבו] (2.5.2012); אבירם ואחרים, בעמ’ 146). באופן ספציפי, הכלי של מתן הוראה על אשפוז כפוי נועד לאפשר לגורמי הפסיכיאטריה “פעולה מהירה של בר-סמכא”, שמטרתה “למנוע אסון מן החולה עצמו או מזולתו” (ראו: ע”א 219/79 ירמלוביץ נ’ חובב, פ”ד לה(3) 766, 775 (1980)).”
ובהמשך:
“כאמור וכפי שעולה מן ההגדרה ב-DSM-5, הפרעה פסיכוטית קצרה או חולפת עשויה להופיע לבדה, ללא קשר להפרעות פסיכיאטריות אחרות, והיא עשויה להיות קצרה במיוחד. יחד עם זאת, היא עשויה להופיע במלוא העוצמה גם במתכונת זו. בנסיבות אלה, וכאשר מתקיימים התנאים שעניינם מסוכנות ופגיעה בבוחן המציאות, קיים קושי בעמדה כי יש “להמתין” לאבחון סופי של הפרעה פסיכיאטרית, כפי שנטען. כאמור, אין זה הכרח כי מצב פסיכוטי יוביל תמיד לאבחנה של הפרעה פסיכיאטרית אחרת, וממילא, לעתים די בהפרעה הפסיכוטית הקצרה או החולפת כדי להקים סכנה למטופל או לזולתו, המצריכה שימוש בכלי המיידי של הוראת אשפוז כפוי.”
מכאן ניתן להסיק כמה מסקנות. ראשית, שגם אם אין אבחנה ברורה של הפרעה יש מקום לעיתים לעשות שימוש באשפוז הכפוי. שנית, האשפוז הכפוי נועד לשרת את החולה וגדר שיקול הדעת נע בין הצורך להגן על החולה מפני עצמו למול זכותו לחירותו. כלל לא נבחנת בשלב זה הברית הטיפולית שייתכן ותידרש בהמשך לצורך טיפול יעיל.
בסופו של יום נדחה ערעורו של המערער שם ועל כן איני סבורה כי יש באותה החלטה כדי לתמוך בטענות הנתבעת כאן.
הטיפול התרופתי שניתן למנוח
55.מתוך עיון ברשומה הרפואית עולה כי ביום 9.1.12 התובע מועבר למחלקה הסגורה אצל הנתבעת כאשר ד”ר מנדלסון, הרופאה הבכירה קובעת כי יש ליתן למנוח טיפול תרופתי של 1 מ”ג קלונקס, 100 מ”ג מודל ולפני השינה 7.5 מ”ג איבומן. (ראה עמ’ 51 למוצגי התובעים).
56.ד”ר מרום, אשר קיבלה את המנוח למחלקה הסגורה קובעת לאחר בדיקתה את המנוח, כי המנוח יקבל טיפול תרופתי של קלונקס וסרוקסט.(ראה עמ’ 36 למוצגי התובעים). מעיון ב”גיליון תרופות טיפולים” (ראה עמ’ 56 למוצגי תובעים) עולה כי התובע קיבל 100 מ”ג מודל.
57.ביום 10.1.12 מתוך עיון בגיליון הוראות רופא (ראה עמ’ 64 למוצגי התובעים) עולה כי בשעה 09:40 שינה ד”ר אברמוביץ’ את הטיפול התרופתי של המנוח והחליט להפסיק את הטיפול במודל והורה לתת למנוח 1 מ”ג קלונקס פעמיים ביום וסרוקסט 20 מ”ג. מתוך עיון ב”גיליון תרופות טיפולים” עולה כי המנוח קיבל את הטיפול התרופתי כפי שנקבע על ידי ד”ר אברמוביץ’.
58.ביום 11.1.12 בשעה 10:20, החליט ד”ר אברמוביץ’ לשנות למנוח שוב את הטיפול התרופתי. הוא הורה להוריד את הטיפול בקלונקס ל- 1 מ”ג לפני השינה, להוריד את הטיפול בסרוקסט ל- 10 מ”ג ולהתחיל טיפול בריספרדל 1 מ”ג. (ראה עמ’ 64 למוצגי התובעים).
59.זוהי ההתוויה האחרונה המצויה בתיק עד ליום שחרורו של המנוח לחופשה בביתו.
60.פרופ’ טיאנו קבע בחוות דעתו כי בצדק הוחל למנוח טיפול תרופתי אנטי פסיכוטי, אך הוא ציין כי המינון שניתן היה נמוך ואף לא ניתן מספיק זמן לתרופה על מנת להשפיע על החולה.
61.בחקירתו חזר על דבריו והעיד: ” אתה אומר לי שב- 10.1.12 המנוח ביקש לעבור למחלקה הפתוחה וסירבו לו, אני משיב לך שנכון, הוא ביקש ולא אישרו לו. ב- 11.1.12 הוא בכמעט אפס תרופות במחלקה מעבירים אותו מהמחלקה הסגורה לפתוחה (עמ’ 56) הוא מקבל 20 מ”ג סרוקסט ו- 1 מ”ג קלונקס וזה מינון נמוך, זו בדיחה, זה לא רציני. אדם שלפני יממה היה בעוצמה פסיכוטית…
…
…
ב- 12.1.12 הוא לא מקבל תרופות במחלקה ונשלח הביתה ב- 13.1.12 עם התוויה ל- 1 מ”ג ריספרדל שזה מינון שאני נותן לקטינים בגין (צ”ל בגיל- ח.ו.ו.) 10 או 12.
אתה שואל אם מינון נמוך של ריספרדל ניתן כטיפול אנטי-דיכאוני, אני משיב לך שלא. זה שום טיפול אנטי דיכאוני.” (ראה עמ’ 19 לפרוטוקול).
בהמשך הביע המומחה את מורת רוחו מהטיפול התרופתי אותו קיבל המנוח והעיד:
“לשאלת בית משפט – האם יש חשש שבן אדם שמתחיל לקבל טיפול תרופתי ומפסיקים אותו באופן חד מבלי להוריד את המינונים, אני משיב שלא היה ממה להוריד כי זה המינון הנמוך ביותר. אין מחלקה בארץ שתיתן תרופה לילד או למבוגר ולא תחזיק את הטיפול 3 ימים כדי לראות איך היא עובדת, האם יש תופעות לוואי, איך הוא מגיב. כאן לוקחים אדם עם סכנת אובדנות גבוהה ומוציאים אותו הביתה עם 1 מ”ג של תרופה חדשה שלא יודעים איך הוא יגיב עליה (צ”ל אליה – ח.ו.ו.).
לשאלת בית משפט- אסור היה להוציא אותו, כי הוא לא היה מכוסה תרופתית. הוא היה יומיים לאחר הפסקת התרופות האנטי דיכאוניות. זו לא התייחסות רפואית נכונה.”. (ראה עמ’ 20 לפרוטוקול).
62.ד”ר ברש, מנגד קבע בחוות דעתו כי: “קראתי את טענתו של פרופ’ טיאנו בנוגע לטיפול התרופתי ואיני מסכים לה, בפרט כאשר פרופ’ טיאנו אינו מפרט טענתו בעניין זה ונראה כאילו היא נטענה מהפה החוצה.” (ראה עמ’ 9 לחוות הדעת).
63.בחקירתו כאשר התבקש להתייחס לשינוי התרופות של המנוח השיב:
“ש. תאשר לי שאת המילים “בשל מרכיב ניכר של אי שקט וחרדה הוחלט על הפסקת הטיפול בנוגדי דיכאון” ומבקשת שאראה לך איפה זה נמצא בסיכום האשפוז.
ת. פה כתוב תוכנית הפסקה של טיפול תרופתי בקלונקס וסרוקסט. הוא מדווח על תחושת מתח וחרדה בעמ’ 42, שורה חמישית מלמעלה והוחלט להפסיק טיפול בסרוקסט ובמודל והוחל טיפול בריספרדל. פה היה הסבר מדוע הם שינו את הטיפול.”(ראה עמ’ 71 לפרוטוקול).
בהמשך,
“ש. איזה טיפול תרופתי הוא קיבל?
ת. אני יכול לומר איזה טיפול תרופתי הוא קיבל, אין תרופה לאובדנות, עוד לא הומצאה. הוא טופל כמי שהתקבל לאשפוז בשל סיכון אובדני.
ש. זה נכון שהוא התקבל בגלל דיכאון מג’ורי.
ת. זאת הייתה האבחנה.
ש. הדיכאון עבר?
ת. הדיכאון לא עובר תוך יום ולא תוך יומיים ואפילו לא תוך חודש.
ש. איזה טיפול תרופתי הוא קיבל אנטי – דיכאוני?
ת. ביומיים הראשונים הוא קיבל תרופה סרוקסט נגד דיכאון אבל ב- 11.1.12 הוא קיבל לאחר הבדיקה של ד”ר אברמוביץ’, עקב חרדה ומתח, הוחלט להפסיק את התרופה ולתת לו ריספרדל כתרופה הרגעתית על מנת לראות את התמונה ולהחליט אחרי החופש כנראה איך להמשיך.
…
…
ש. איזה טיפול אנטי- דיכאוני הוא קיבל?
ת. הוא קיבל סרוקסט ובהמשך התרופה הזו הופסקה כיוון שהם התרשמו מהמתח והחרדה שאולי נובעים מהתרופה, שזה יכול לקרות, נתנו לו ריספרדל למטרת הרגעה בתקווה שאחרי זה יתחילו טיפול אחר. תרופה נוגדת דיכאון מתחילה את השפעתה אחרי שלושה – ארבעה שבועות מיום תחילת הטיפול. אפילו אם היה יוצא עם תרופה נוגדת דיכאון היא הייתה עדיין רחוקה מתחילת ההשפעה שלה.” ( ההדגשה שלי – ח.ו.ו. ראה עמ’ 74 לפרוטוקול).
ובהמשך,
“ש. לשאלת בית המשפט- האם זה נכון שקלונקס יש לו השפעה מיידית?
ת. כן. זה לא תרופה נוגדת דיכאון, היא תרופה סדטיבית והאדם מרגיש רדום כל היום מכיוון שמחצית החיים של קלונקס היא 20 שעות. היא לא משתחררת לאט אבל היא משפיעה לאורך זמן. זה נכון שלעיתים נותנים קלונקס יחד עם תחילת טיפול תרופתי בנוגדי דיכאון כדי שהחולה לא ימצא ללא השפעה של התרופה נוגדת הדיכאון בשלב הראשון.
ש. לשאלת בית המשפט- מה היה הרעיון להפסיק לו את הקלונקס ולשחרר אותו הביתה.
ת. אני אסביר איך הבנתי את ההחלטה הזו. הם התחילו לתת ריספרדל ולא רצו שתי תרופות הרגעתיות בו זמנית לאדם שלא כל כך רגיל לטיפולים האלה. הם לא רצו להשכיב אותו , כך אני מבין.” (ראה עמ’ 75 לפרוטוקול).
64.בסיום חקירתו אישר ד”ר ברש כי המנוח לא קיבל אף טיפול אנטי דיכאוני (ראה עמ’ 77 לפרוטוקול).
65.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בחוות הדעת, ברישומים הרפואיים ושמעתי את העדויות, אני מוצאת לקבוע כי מינון התרופות שניתן למנוח נעשה שלא מתוך הפעלת שיקול דעת סביר.
מתוך דברי ד”ר ברש עצמו עולה כי המינון שניתן למנוח בכל התרופות בהן טופל מהיום השני, לאחר הוראת ההחלפה, היו במינון נמוך מאד שלא התאימו למצב האקוטי שבו היה.
66.ד”ר מרום התבקשה להסביר בחקירתה מהי הסיבה לשינוי בתרופות שניתנו למנוח רק 12 שעות קודם לכן במיון והשיבה: “החלטה לשנות תרופות של מטופל כשעובר מהמיון למחלקה היא דבר שאנחנו עושים, אבל עם בדיקה של החולה”, אך כאשר נשאלה מתי בדק ד”ר אברמוביץ’ את המנוח ביום 10.1.12 לפני השעה 9:40 לא ידעה לתת תשובה ברורה ולמעשה ניתן לומר כי נתנה תשובה מתחמקת, אשר בפועל גם עמדה בסתירה לעדותו של ד”ר אברמוביץ’ עצמו:
“ש. איפה ד”ר אברמוביץ בדק את המנוח ב- 10.1.12 בשעה 9:40?
ת. יכול להיות שהרשומה נרשמה מאוחר יותר.
ש. זאת אומרת שהרבה לפני 9:40 הוא בדק אותו, איפה הבדיקה?
ת. הבדיקה מתועדת לשעה 10:30 ונכון שהרישום מופיע בשעה 9:40, יתכן שבבדיקה נכח ד”ר אברמוביץ ואני כתבתי וגם ד”ר יקירביץ הייתה, או לחילופין ששוחחנו על המטופל ומישהו כתב. אם בדקנו אותו ב- 9:00 בבוקר אז יכול להיות שהרישום הוא 9:40. קשה לי להאמין שד”ר אברמוביץ יתן הוראה לשינוי תרופתי מבלי שהוא ראה את המנוח ומבלי ששוחח איתו.
ש. כמה פעמים ד”ר אברמוביץ פגש את המנוח?
ת. לפי מה שכתוב ברשומה הרפואית הוא בדק אותו ב- 11.1.12.
ש. למה ב- 11.1.12 הוא משנה לו את הטיפול התרופתי?
ת. אני לא יודעת לומר לך בשמו למה. אני לא רשומה כמי שנוכחתי בבדיקה, אני לא יכולה לזכור אם הייתי או לא.” (ראה עמ’ 48 לפרוטוקול).
זאת כאמור בניגוד לעדותו של ד”ר אברמוביץ’, אשר אישר בעדותו כי הפעם היחידה שבדק את התובע באופן אישי הייתה ביום 11.1.12, אולם הסביר כי בכל בוקר יש ישיבת צוות של המחלקה שבה הוא מקבל דיווח מכל הגורמים במחלקה. הוא העיד כי בדרך כלל בתיק הרפואי נרשמות בדיקות הרופאים, כאשר ישיבות הבוקר אינן מתועדות. כאשר נשאל האם החליט ביום 10.1.12 בשעה 9:40 לשנות למנוח את הטיפול התרופתי מבלי לבדוק אותו באופן אישי השיב : “בהחלט, זו פרקטיקה מקובלת לראות את האנשים שהגיעו בלי שהם רדומים ומבולבלים כדי שאפשר יהיה באמת להתרשם מהמצב שלהם.” וכאשר עומת עם העובדה כי ד”ר מרום אשר העידה לפניו לא נתנה הסבר כי שינוי התרופות נעשה לצורך הוצאת המטופל ממצב של ישנוניות ולשיטתה לפי עדותה זו לא פרקטיקה מקובלת, לא ידע ד”ר אברמוביץ’ כיצד להשיב (ראה עמ’ 59 לפרוטוקול).
67.בהמשך, ד”ר אברמוביץ’ נשאל בחקירתו האם לא היה צורך להמתין עם שינוי התרופות עד לבחינת ההשפעה שלהן על המנוח והשיב:
“ש. צריך לראות איך התרופות משפיעות עליו?
ת. תלוי איזה תרופות. יש תרופות שההשפעה שלהן ניכרת אחרת כחצי שעה- שעה ויש תרופות שצריך לחכות שבועות כדי לראות את ההשפעה, למשל תרופות נוגדות דיכאון. ריספרדל במינון נמוך היא תרופה מרגיעה שההשפעה שלה יותר מהירה מאשר המטרה לטיפול פסיכוטי. סרוקסט היא תרופה שהערכה של השפעתה לוקחת שבועות כמו חלק מהתרופות האנטי-דיכאוניות. חשבנו שהתרופה הזו לא עושה כלום ולכן הפסקנו אותה.”
אך כאשר נשאל כמה זמן קיבל המנוח את הסרוקסט על מנת לדעת כי היא אינה משפיעה עליו השיב: “אני לא יודע כמה זמן הוא קיבל אותה.” (ראה עמ’ 64 לפרוטוקול).
תשובה זו אינה מתיישבת עם הרשומות. שהרי לפחות על פי הרשומה אצל הנתבעת המנוח טופל בסרוקסט רק מרגע שהגיע לבית החולים. לא מצאתי רישום כי ביקשו וקיבלו מידע מהמשפחה או כי ידעו שהמנוח טופל על ידי ד”ר אבני בתרופות או כי היו מיודעים לכך שהמנוח התאשפז באיכילוב ליממה ושוחרר עם התוויה לטיפול תרופתי. לא מצאתי כל רישום האם המנוח נטל טיפול באופן שוטף מאז ועד לאשפוזו נשוא התביעה.
תשובה זו גם אינה מתיישבת עם דבריו קודם שלפיהם סרוקסט דורשת שימוש ממושך יותר כדי להביא להשפעה ואילו המנוח טופל בה בסך הכול מאז שהגיע לבית החולים. בהעדר מידע כי כבר טופל בתרופה זו עובר להגעתו לאשפוז, ממילא לא ניתן לומר שהצוות סבר שאותה תרופה “לא עושה לו כלום”.
בהמשך נשאל ד”ר אברמוביץ’ לגבי המינון של התרופות אותן קיבל המנוח בעת שחרורו לביתו והשיב:
“ש. אתה מסכים איתי שהוא שוחרר הביתה בעצם בלי טיפול.
ת. אני ממש לא מסכים. הוא שוחרר הביתה כחלק מתוכנית טיפול והוא קיבל טיפול הרגעתי בכדורי ריספרדל.
ש. אני אומרת לך שטיפול ב- 1 מ”ג ריספרדל זה טיפול במינון נמוך ביותר שאפילו לילדים לא נותנים.
ת. בוודאי. לו הייתי חושב שהמטופל במצב פסיכוטי אז המינון בוודאי לא מתאים, אבל מאחר וחשבתי שהוא לא במצב כזה, אז בוודאי שאני לא אתן לו טיפול גבוה כטיפול אנטי- פסיכוטי.
ש. מה נתתם לו נוגד דיכאון.
ת. לא נתנו לו טיפול נוגד דיכאון כי עוד לא הגענו לאבחנה. אנחנו לא נותנים לא (צ”ל: לו – ח.ו.ו) תרופות אם אין אבחנה.” (ראה עמ’ 64- 65 לפרוטוקול).
68.אין בידי לקבל את הסבריו של ד”ר אברמוביץ’ כי לא נתנו למנוח טיפול נוגד דיכאון משום שעדיין לא הגיעו לאבחנה ברורה:
ראשית, אם לא הגיעו לאבחנה ברורה, הרי שבנתונים שהיו בידיהם לא היה מקום לשחררו לביתו.
שנית, תשובה זו אינה יכולה להתקבל לאור העובדה כי המנוח אושפז בכפייה בגלל דיכאון מאג’ורי ובמשך חודשיים שקדמו לאשפוזו, הוא, הוריו וחבריו מתלוננים כי הוא נמצא בדיכאון. לכן כיצד יכול ד”ר אברמוביץ’ לטעון כי אין אבחנה של דיכאון ולו ראשונית.
שלישית, עדותו של ד”ר אברמוביץ’ לא מתיישבת עם ההיגיון:
“ש. מה האבחנה של מצבו של המנוח.
ת. זו בדיוק הבעיה שלא הגענו למסקנה אבחנתית. הייתה לנו אבחנה מבדלת שעברה בין מצב דכאוני לבין פרודרום של סכיזופרניה.
ש. איפה זה מצוי בתיק הרפואי אותה אבחנה מבדלת?
ת. אני חושב שזה מצוי בסיכום האשפוז.
ש. סיכום האשפוז נכתב בדיעבד.
ת. בוודאי. זה התבסס על הרשומות ועל מה ששוחחנו בשיחות הבוקר.
ש. אני אומרת לך שאין שום דבר בתיק הרפואי שמזכיר את המילה סכיזופרניה וגם לא אבחנה מבדלת.
ת. אני מסכים.” (ראה עמ’ 62 לפרוטוקול).
רביעית, אף ד”ר ברש אישר בחקירתו כי האבחנה של המנוח הייתה דיכאון מאג’ורי ואישר כי “הדיכאון לא עובר תוך יום ולא תוך יומיים ואפילו לא תוך חודש.” (ראו עמ’ 74 לפרוטוקול).
69.לסיכום אני קובעת כי ההחלטה לשנות למנוח את הטיפול התרופתי התקבלה ללא שהופעל שיקול דעת סביר ונכוןגם אם היה מקום לשנות את הטיפול התרופתי מכל סיבה שהיא כמו לראות את המטופל במצב של עירנות ולא רדום או כי חששו שהסרוקסט נתן תופעות לוואי – בכל מקרה שינוי תרופתי בטרם יכולה להיות לו השפעה הייתה צריכה למנוע את שחרורו לביתו.
ההחלטה לשחרר את המנוח מהמחלקה הפתוחה לביתו:
70.כאמור ביום 11.1.12 בשעות הבוקר אישר ד”ר אברמוביץ’, להעביר את המנוח מהמחלקה הסגורה למחלקה הפתוחה.
71.לאחר שהמנוח חתם על טופס הסכמה לאשפוז, הוא הועבר למחלקה הפתוחה.
72.מרגע העברת המנוח למחלקה הפתוחה ועד לרגע שחרורו לחופשה בביתו ביום 13.1.12 הוא לא נבדק על ידי רופאים (ראה עמ’ 38 -39 למוצגי התובעים).
73.על מה שקרה עם המנוח מרגע כניסתו למחלקה הפתוחה ועד לרגע שחרורו לביתו ניתן ללמוד אך ורק מתוך הגיליון הסיעודי, ממנו עולה כי המנוח תועד על ידי אחים ואחיות פעמיים ביום ופעם אחת בלילה. עיקר התיעוד מגלה כי המנוח אינו מתקשר עם אף אחד, נראה חסר מצב רוח, עצוב ומבקש להשתחרר לביתו. לאור דלות התיעוד ראיתי להביאו במלואו:
ביום 11.1.12 בשעה 14:12 ציינה האחות מירה זילברמן כי המנוח קיבל ביקור מאימו והיה אדיש כלפיה ובשעה 18:16 נרשם מפי האחות תקוה בן עזרא כי: “במשך המשמרת המנוח לא נראה מתקשר עם המטופלים ביחידה הפתוחה, נראה שקוע בעולמו הפנימי, נראה חסר מצב רוח, עצוב, מתלונן על שעמום, קיבל ביקור מחבר אכל אוכל ביתי, בשיחה עימו מביע את רצונו להשתחרר וללכת לאשפוז יום, לדעתו המקום לא מתאים לו ומסגרת זו “הורגת”.”.
ביום 12.1.12 נרשם כי המנוח ישן במהלך הלילה. בשעה 13:04 ציינה האחות דגנית יגר כי המנוח “שקט מאוד. אפקט עצוב. מדבר בלחש. לדבריו הוא לא מתאים להיות במחלקה ולכן לא מתקשר עם אף אחד… מדווח שמעוניין להמשיך אשפוז באשפוז יום.” בשעה 20:27 כתבה האחות לודמילה אברמוב כי המנוח “מכונס בעצמו, נראה במצב רוח ירוד, לא מתקשר כלל עם הסובבים אותו. קיבל ביקור מהוריו, ישבו זמן מה בחדרו. בהמשך קיבל ביקור מחברתו, נראה מרוצה בבואה, ישבו בלובי זמן ממושך. בשיחה מדווח על בדידות וחוסר התאמה למקום. לדבריו בשבוע הבא הוא עובר לאשפוז יום.”.
ביום 13.1.12 בלילה צויין כי המנוח “ישן לסירוגין ומרבה לעשן”. (ראה עמ’ 45 למוצגי התובעים).
74.ביום 13.1.12 בשעה 10:38 רשם ד”ר נמרוד פיק בגיליון הרפואי כי התקיימה שיחה בין הוריו של המנוח, המנוח, לבין ד”ר יקירביץ ולאחר שהמנוח אמר כי היה שמח לצאת לשישי שבת לחופשה בביתו והוריו הודיעו כי גם הם מעוניינים בכך, הוחלט על הוצאתו לחופשה בביתו. (ראה עמ’ 38 למוצגי התובעים).
75.מקובלת עליי טענת התובעים כי החלטת הנתבעת להוציא את המנוח לחופשה בביתו ביום 13.1.12, אינה עומדת בכל סטנדרט רפואי וזאת ממספר טעמים:
76.ראשית, ביום 9.1.12 מגיע לנתבעת חולה חדש אשר יוצאת לגביו הוראת אשפוז בכפייה לפיה: “מדובר בגבר השרוי כעת במצב דכאוני מגורי פסיכוטי המתבטא ב- מחשבות נהליסטיות, חוסר תיקווה, מחשבות אשמה, אנהדוניה, אפקט דיספורי, דיסימוליטי לגבי אובדנות אך בבית מסתובב וממלמל לעצמו מגלה מחשבות אובדניות פעילות לקפוץ מהגג, הצהיר על כך גם בפני חברים…” (ראה עמ’ 53 למוצגי התובעים), והוא מתאשפז במחלקה הסגורה.
ביום 11.1.12, מתקבלת לגבי המנוח החלטה להעבירו מהמחלקה הסגורה למחלקה הפתוחה (כאשר כפי שקבעתי לעיל מדובר בהחלטה שאינה מתיישבת עם הסבירות).
בהמשך היום, ולאחר שהמנוח כבר הועבר למחלקה הפתוחה, פוגשת ד”ר מרום את אימו של המנוח ומקבלת ממנה אינפורמציה נוספת לגביו.
חרף המידע הרלוונטי לעניינינו, אותו קבלה ד”ר מרום מאימו של המנוח, בנוגע לחברתו של המנוח, לחבריו ששמרו עליו בתקופה האחרונה ולטיפול אצל ד”ר אבני, לא מצאה לדבר עם מי מהם (ראו עדותה בעמ’ 4 לפרוטוקול).
לא יכולה להיות כל מחלוקת כי שיחה עם מי מאותם גורמים הייתה יכולה ללמד בצורה יותר מעמיקה וברורה אודות מצבו הנפשי של המנוח.
בהמשך, ביום 13.1.12 בשעות הבוקר, המנוח שוחרר לביתו מבלי שנקבעה לגביו כל אבחנה, מבלי שנצפה שיפור כלשהו במצבו וללא כל טיפול תרופתי מספק (כפי שנקבע לעיל).
77.מתוך התיעוד הרפואי אשר פורט לעיל, ולא בכדי בהרחבה, עולה כי מרגע העברתו של המנוח למחלקה הפתוחה ועד לרגע ההחלטה לשחררו לחופשה בביתו, המנוח לא נבדק על ידי רופאים. מתוך הרישומים של האחים והאחיות עולה תמונה עגומה של בחור בודד, שקט, אשר לא מרבה ליצור קשר עם הסובבים אותו ולמעשה, כפי שאף אישר מומחה הנתבעת, מצוי בדיכאון. לא נצפה כל שיפור במצבו מרגע הגעתו ועד לשחרורו.
78.שנית, ד”ר יקירביץ היתה הרופאה אשר קיבלה את ההחלטה לשחרר את המנוח לביתו ביום 13.1.12. ד”ר יקירביץ לא הייתה הרופאה המטפלת של המנוח (ראו עמ’ 52 לפרוטוקול) ומתוך עדותה עלה כי לא הייתה בקיאה כלל בכל הקורה את המנוח.
כך למשל העידה ד”ר יקירביץ כי לא קראה בזמן אמת את המכתבים של האם ושל החבר ר.נ מיום 9.1.12, שנמסרו ביום הגעתו של המנוח למיון אצל הנתבעת, בהם תיארו את מצבו הנפשי הקשה של המנוח ואף פירטו את כוונת המנוח לשים קץ לחייו.
כך גם העידה כי לא קראה בזמן אמת את התיעוד שערכה ד”ר מרום בעת שיחתה עם אימו של המנוח ביום 11.1.12 (ראו עמ’ 50 לפרוטוקול).
בהמשך העידה כי אף לא הייתה מודעת לכך שהמנוח היה ביום 8.1.12 באשפוז יום אצל ד”ר רוזנצוויג ונקבע לו טיפול ליום 9.1.12 אליו הוא לא הגיע (ראו עמ’ 54 לפרוטוקול).
עוד העידה כי לא ידעה באיזה תנאים גר המנוח ובאיזו קומה (ראה עמ’ 54 לפרוטוקול).
79.נשאלת השאלה מדוע ד”ר יקירביץ שלא הייתה הרופאה המטפלת במנוח ולא הכירה את המנוח ואת התיק הרפואי, מקבלת החלטה הרת גורל?
על כך השיבה ד”ר יקירביץ לשאלת בית המשפט:
“ש. לשאלת בית המשפט – אם ביום שישי ישנו צוות מצומצם בלבד מדוע את הערכה לגבי שחרור מטופלים לסוף שבוע לא עושים ביום חמישי כשהצוות המלא נמצא.
ת. זה מה שאנחנו עושים, אבל ביום שישי אנחנו בודקים מקרים דחופים. הוא היה מקרה דחוף, כי הוא ביקש לצאת לחופש, זה לא היה מתוכנן ולכן אני בדקתי אותו.” (ראה עמ’ 52 לפרוטוקול).
80.ד”ר יקירביץ התבקשה להסביר את שיקול הדעת שלה כאשר החליטה לשחרר את המנוח לביתו והשיבה:
“ש. כשאשרת לו לצאת ב- 13.12.12 התרשמת שהוא רגוע והתרופות בסדר.
ת. התרשמתי ששהות שלו במחלקה בסוף שבוע תעשה יותר נזק. לגבי הטיפול התרופתי הוא היה יותר רגוע, לא במידה ניכרת, אבל הוא היה קצת יותר רגוע. הסבל שלו מזה שהוא היה במחלקה היה מאוד גדול.
…
…
ש. הוא מגיע אלי לאחר שהוא ישן מעט בלילה והתרשמתי שהוא רגוע ואפשר לשחרר אותו לחופשה.
ת. השיקול הוא קצת שונה. צריכים להבין שמה שקורה בסוף שבוע זה הרבה בדידות, זה הרבה התקפות של אנשים אחרים, חולים, כמו תביא סיגריה, אין מטפלים וצוות סיעודי מאוד מצומצם. במובן זה הנוכחות שלו עם המשפחה ובת הזוג נראתה לי הרבה יותר סבירה.” (ראה עמ’ 51 לפרוטוקול).
81.מתוך תשובתה עולה הבעייתיות בקבלת ההחלטה לשחרר את המנוח הביתה לסוף השבוע.
הגם שאין חולק שבסוף השבוע אין לצפות לטיפול אינטנסיבי במאושפזים שנותרים במחלקה בשל צמצום בכוח אדם, הרי שלא נשקלה כלל העובדה שהמנוח הגיע לאשפוז רק לפני מספר ימים והטיפול התרופתי שניתן לו, כפי שנקבע לעיל, לא היה מספק ומכל מקום טרם יכול החל להראות השפעה כלשהי.
82.החלטת ד”ר יקירביץ ניתנה כאמור מבלי שעיקר המידע לגבי המנוח היה בפניה. הוא ניתן על סמך דבריו של המנוח עצמו והבטחתו כי ישמור על עצמו. לא ראיתי ברישומים כי נעשה בירור לגבי מסוכנותו, מדוע כל כך מהר עבר למחלקה הפתוחה? האם בהעברתו למחלקה הפתוחה לא היה די בשלב זה כדי ליצור את אותה ברית טיפולית? שהרי בחלק מן המקרים האשפוז בא בעקבות הימצאותו של אדם במצב שהוא נעדר יכולת לקבל עבור עצמו החלטות מושכלות.
בהעדר אינפורמציה מספקת על המנוח, לא נשקלה כלל האפשרות שהמנוח מניפולטיבי ובעצם טרם ניתן לסמוך על מילותיו. עצם העובדה שהמנוח לא רצה להימצא במחלקה הוא ברור. אך אם הגיע לשם ואף התקבלה החלטה לאשפזו בכפיה, משמע מצבו היה כזה שחייב המשך שמירה עליו.
- שלישית, ד”ר ברש אישר בחקירתו כי האבחנה של המנוח הייתה דיכאון מאג’ורי. בהמשך, כאשר התייחס לתרופות אותן קיבל אישר כי : “… אפילו אם היה יוצא עם תרופה נוגדת דיכאון היא הייתה עדיין רחוקה מתחילת ההשפעה שלה.” (ראה עמ’ 74 לפרוטוקול).
מכאן עולה כי במקרה דנן, כאשר מדובר בבחור עם אבחנה, ולו ראשונית, של דיכאון מאג’ורי וכאשר מתוך הרישומים עולה כי יש לו כוונות קונקרטיות לקפוץ מהגג, הוא מתגורר עם הוריו בקומה התשיעית ואינו מאוזן תרופתית, הרי שההחלטה לשחררו לחופשה בביתו לאחר תקופה כה קצרה, לא עומדת בשיקולי הסבירות במקרה זה. כל שהיה נגרם למנוח לו היה נותר במחלקה הפתוחה בסוף השבוע היה אותו מצב רוח קשה עמו הגיע. לא הובאה כל אינדיקציה כי מצבו היה מחמיר או כי היה נגרם נזק של ממש להמשך הטיפול. שהרי אם לאחר מספר ימים נוספים היה הטיפול התרופתי מתחיל להשפיע, יש להניח שמצבו של המנוח היה משתפר וניתן היה להסביר לו שהיה מסוכן להיעתר לבקשותיו בסמוך לאשפוזו. לו היה מצבו מתחיל להשתפר ניתן היה להתחיל לדבר על בניית הברית הטיפולית למולו. אך לא בשלב שבו הוא עדיין לא מאוזן ולא מסוגל לקבל החלטות אחראיות לגבי עצמו.
- רביעית, כפי שעולה מהתיעוד הרפואי, ד”ר פיק היה הרופא אשר ערך את הרישום הרפואי ביום 13.1.12. ד”ר פיק לא זומן להעיד על ידי הנתבעת בטענה כי הוא נמצא בחו”ל. מדובר בעד מהותי ורלוונטי אשר יש לאי העדתו על ידי הנתבעת כדי לפעול לחובתה. לא ניתן לקבל את ההסבר כי העד נמצא בחו”ל שכן גם חברו של המנוח, מר ב.ג העיד באמצעות וידאו קונפרנס כאשר הוא בחו”ל.
- חמישית, הנתבעת טוענת כי ההחלטה לשחרר את המנוח לביתו התקבלה לאור בקשתם ואפילו דרישתם של הוריו של המנוח.
אין בידי לקבל טענה זו של הנתבעת.
מתוך עיון בסיכום האשפוז אשר נכתב בדיעבד עולה כי: “… ביום החמישי לאשפוזו הגיעו הוריו למחלקה וביקשו להוציאו לחופשת סוף שבוע. א’ נבדק שוב ע”י צוות המחלקה, שלל בתוקף כוונות לפגוע בעצמו ואופשרה לו חופשה תוך שהוסבר לבני משפחתו שמדובר בשלבים ראשונים של הערכה וטיפול, שלא ניתן לשלול מסוכנות לעצמו ולפיכך ולאור דרישתם יהיה עליהם להשגיח עליו השגחה צמודה.” (ראה עמ’ 42 לראיות התובעים).
אולם מנגד מתוך עיון ברשומות הרפואיות שנכתבו בזמן אמת לא ניתן לראות כי הייתה דרישה של ההורים לשחרר את המנוח לחופשה בביתו.
- אימו של המנוח העידה בתצהירה כיצד הייתה מופתעת כאשר שמעה על ההחלטה לשחרר את המנוח לחופשה, אולם כאשר הודיעו לה שאין כל בעיה היא קיבלה זאת בהכנעה : “א’ ביקש להשתחרר הביתה וביום שישי 13.1.12… א’ התקשר אלינו ואמר שהרבה יוצאים לחופש ושמותר לו גם ואנחנו ישר הגענו לבאר יעקב. נכנסנו לשוחח עם הרופאה ואני שאלתי אותה אם באמת א’ הולך הביתה כי הוא מבקש להשתחרר היא ישר ענתה לי “כן למה לא”. הייתי בטוחה שהיא לא תאפשר את זה ושזו רק דרך של א’ להגיד שהוא משתחרר כדי שנגיע ונוציא אותו משם אבל להפתעתי הרופאה כלל לא ראתה בעיה בשחרור שלו למרות מצבו הנפשי הקשה. התשובה של הרופאה ועצם השחרור שלו הפתיע אותי מאוד. אני רציתי לדבר עם הרופאה על א’ ועל זה שאיים להתאבד אם לא ישחררו אותו, אבל לא יכולתי בגלל שא’ היה בחדר והרופאה מיהרה… זה היה נראה לי מוזר מאוד שמשחררים את א’ במצב שלו אבל שוב אני סמכתי עליהם והאמנתי להם…” (ראה סעיפים 34 – 38 לתצהיר האם).
- גם בחקירתה חזרה על דבריה והעידה:
“אתה מפנה אותי לעמ’ 38 לרישום מ- 13.1.12 שנרשם על ידי ד”ר פיק
ששם נרשם שהמנוח אמר שהיה שמח לצאת לשישי – שבת וגם אנחנו מעוניינים ושואל אותי איך זה מתיישב עם מה שאמרתי בתצהירי שאנחנו הופתענו כשאמרו לנו שמוכנים לשחרר אותו לשישי- שבת, אני משיבה לך שאם הרופא אומר שאפשר לשחרר והמנוח רצה להשתחרר אז מה אני יכולה לעשות … השיחה עם הרופאה התחילה כך. אני אמרתי לה שהוא רוצה להשתחרר לשישי – שבת, האם הוא יכול? היא ישר אמרה כן, אפילו לא חשבה דקה. אמרה כן למה לא? ואחר כך המשיך מה שכתוב . אחרי זה היא התחילה לדבר איתו.” (ראה עמ’ 37 לפרוטוקול).
ובהמשך,
“אתה מפנה אותי לחוות הדעת של ד”ר ברש (עמ’ 3 לחוות הדעת) שבה הוא מציין מפי בפסקה שלישית מה היה באותו יום של השחרור ואומר שמה שמתאר ד”ר ברש זה בעצם מה שהיה, היינו שאני שאלתי את הרופאים אם אפשר לשחרר אותו הביתה כי זה מה שהוא רוצה, אבל בליבי פנימה לא רציתי את זה, אני משיבה לך המנוח רצה לצאת הביתה ואני שאלתי אם זה אפשרי. לא היה יותר מזה. לא אמרתי שאני מתנגדת. (ראה עמ’ 38 לפרוטוקול).
- גם אביו של המנוח העיד בתצהירו כי ביום 13.1.12 התקשר המנוח לאשתו ואמר לה שמסכימים לשחרר אותו. לכן הם נסעו מיד מביתם לבאר יעקב על מנת לבדוק שבאמת מותר לו לצאת לחופשה בבית. הוא העיד כי אשתו נכנסה לשיחה קצרה עם הרופאה אשר אמרה לה שאין כל בעיה לשחררו. הוא העיד כי אף אחד לא אמר להם לשמור על המנוח. בהמשך העיד כי כאשר שאל את המנוח איך זה יכול להיות שמשחררים אותו אז הוא ענה לו : “אם מישהו רוצה לצאת לשישי שבת כדי להתקלח ולהתרענן אז נותנים לו…” (ראה סעיפים 22- 25 לתצהיר האב).
בחקירתו חזר על דבריו והעיד:
“אתה מפנה אותי לסעיפים 22- 24 לתצהירי ושואל אותי אם גם אנחנו אמרנו לרופאים שאנחנו מעוניינים שהמנוח יצא הביתה, אני משיב לך חס וחלילה. זה ממש לא נכון. בדרך הביתה שאלתי את המנוח איך זה קרה שהוא יצא כל כך מוקדם.
אתה שואל אם אני זוכר פגישה עם ד”ר פיק וד”ר יקירביץ ואני ואשתי, אני משיב לך שאני לא ראיתי אף רופא. הייתי רק הנהג שלהם.” (ראה עמ’ 40 לפרוטוקול).
עדותם של הוריו של המנוח הייתה אמינה, סדורה ועקבית ומצאתי ליתן לה משקל מלא. מנגד לא כך התרשמתי מעדותם של עדי הנתבעת.
- ד”ר יקירביץ העידה בתצהירה כי: “ביום 13.1.12 …, בדקתי את המנוח ושוחחתי איתו ועם הוריו. המנוח הביע את רצונו לצאת הביתה לסוף השבוע, וההורים הודיעו שאף הם מעוניינים בכך…” (ראה סעיף 20 לתצהיר). “מעוניינים” ולא “דורשים”.
בעדותה נשאלה ד”ר יקירביץ האם דיברה עם שני ההורים של המנוח והשיבה: “אני זוכרת שהיו הורים. את האימא אני זוכרת.”. (ראה עמ’ 51 לפרוטוקול). מכאן שזה גם לא הוריו אלא רק הורה אחד.
- בחקירתה סיפרה כי ההורים לא רק ביקשו שהמנוח יצא לחופש אלא הם גם דרשו זאת והתעקשו שכך יהיה. אולם בהמשך הסבירה כי הסיבה לשחרור נבעה מכך שהיא האמינה כי אם יצרו עם המנוח קשר בטוח יותר, אז הוא יהיה נכון להמשיך בטיפול:
“ש. אני אומרת לך שבית החולים טוען שההורים לא רק ביקשו שהוא יצא לחופשה אלא דרשו זאת והתעקשו על זה.
ת. כן.
ש. מי התעקש מההורים האב או האם?
ת. אני זוכרת יותר את השיחה עם האימא. הם היו לא שבעי רצון מהתנאים במחלקה ורצו לקחת אותו הביתה.
ש. הוא ילד בן 23 וההורים כבר לא אפוטרופסים ורק 4 ימים קודם האמא התחננה שנעזור לו ושנאשפז אותו וכשהיא מגלה שלא מתכוונים לאשפז אותו היא מביאה את החבר, ר.נ שהעיד ש- 20 דקות הוא ניסה לשכנע במיון שיאשפזו אותו. איך זה מסתדר עם הדרישה הנטענת של ההורים לקחת אותו הביתה.
לשאלת בית המשפט- אולי בעצם כאשר ישבנו לכתוב את התחקיר קצת האדרנו את הסיטואציה שהייתה ביום שישי ולא הייתה דרישה של ההורים, אלא שהיה להם קשה לעמוד מול הבקשה של הבן שלהם.
ת. הדבר היחידי שיש לנו לתת למטופל זה קשר ותקווה שהוא יקבל טיפול. אני חושבת שאם לא היינו קצת מקלים על הסבל שלו במחלקה, ההתנגדות שלו הייתה גוברת.
…
… מה שהאמנו שאם ניצור איתו קשר בטוח יותר אז הוא יהיה יותר נכון להמשיך בטיפול וגם הוא ירצה להמשיך בטיפול.”(ראו עמ’ 53- 54 לפרוטוקול).
סתירה זו בעדותה של ד”ר יקירביץ אשר לפתע שינתה את עדותה וציינה כי ההחלטה לשחררו לביתו נבעה מהסבל הקשה שבו היה מצוי המנוח ולא בגלל דרישה כזו או אחרת של הוריו יש בה כדי להשליך על מהימנות העדה.
- כפי שכבר ציינתי לעיל הטענה לרצון ליצור ברית טיפולית כבר בשלב מוקדם של האשפוז עלתה לראשונה לאחר הגשת התביעה. היא לא מופיעה בשום מקום ברישומים מזמן אמת. גם לא שוכנעתי כי בשלב זה שבו היה מצוי המנוח ניתן לדבר על ברית טיפולית. אשפוז פסיכיאטרי הוא דבר לא נעים תמיד, גם לאנשים שבאים לאשפוז מיוזמתם. חזקה על הגורמים המטפלים במחלקות האלה שהם שומעים כל יום בקשות לשחרור ואינם נעמדים דום ונענים לכל בקשה (ראו למשל דבריה של ד”ר מרום למנוח ביום 10.1.12). בקשות מסוג זה צריכות לעבור דיון בעובדות והפעלת שיקול דעת.
- לאור כל הנימוקים שפורטו לעיל, אני סבורה כי גם ההחלטה להורות על שחרורו של המנוח מהמחלקה הפתוחה לביתו, מבלי שהוא תחת כיסוי תרופתי מספק, הייתה החלטה שהתקבלה מבלי שהופעל שיקול דעת ונערך דיון רציני בנתונים והיא אינה עומדת בסטנדרט התנהלות סביר של הגורמים המטפלים.
- בהקשר זה אין לי אלא להפנות לעניין עזבון המנוחה שם מתייחסים השופטים לקיומה של חובת הזהירות מצד בית חולים פסיכיאטרי וקובעים כי:
- “פשיטא הוא, כי בית חולים פסיכיאטרי, ככל גורם רפואי, חייב לטפל בחוליו במיומנות ובסבירות – בהתאם למקובלות הקיימות ברפואת נפש… משפטנו מכיר בקדושת החיים כערך עליון מקדמת דנא …; וכפועל יוצא מכך, הוא מטיל על בתי חולים ורופאים פסיכיאטריים, לצד חובותיהם המוסריות שאינן עומדות לדיון לפנינו, את החובה המשפטית לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי למנוע את התאבדות המטופל הלוקה בנפשו או, למצער, למזער את הסיכון להתאבדות הנשקף ממנו. חובה זו איננה חובה מוחלטת, שכן אין ביכולתו של שום רופא ושום בית חולים פסיכיאטרי לסכל לחלוטין את מימוש הדחף להתאבד שקיים אצל מטופל הלוקה בנפשו. לצד ההכרה בחוסר אפשרות מעשית למנוע התאבדויות כאלה, משפטנו קבע כי מניעתן היא בגדר מטרה חשובה-עד-מאד, אם לא מטרת-על, שלשם קידומה חייבים בתי החולים והרופאים הפסיכיאטריים לנקוט בכל האמצעים הרפואיים והלוגיסטיים אשר עומדים לרשותם – בגבולות של סבירות, של הגיון ושל השכל הישר…בהקשר זה, כמו בהקשרים אחרים של דיני הנזיקין, חובת זהירות משמעה חובה לא להתרשל … קביעת תוכנה של חובה כאמור איננה דבר פשוט. חובת זהירות איננה דורשת מאלו שכפופים לה למנוע כל סיכון אפשרי לקרות הנזק אשר נשקף לזולת. “התרשלות” – משמעה חשיפת הזולת לסיכון בלתי סביר של קרות הנזק …” (ראה סעיפים 25-27 לפסק דינו של כבוד השופט שטיין).
- “בית החולים חב בחובת זהירות כלפי מטופליו; בתוך כך, מחובתו לקחת בחשבון את האפשרות כי מתמודדי הנפש אשר חוסים בצל- קורתו, עשויים לנסות לשלוח יד בנפשם. עליו לנקוט אם כל, באמצעים סבירים, על מנת למנוע התרחשותו של נזק כאמור…” (ראה סעיף 5 לפסק דינו של כב’ השופט סולברג).
- לאור קביעותיי שלעיל ומשמצאתי כי הצוות הרפואי של הנתבעת התרשל בקבלת ההחלטות בנוגע למנוח, הרי שקמה לנתבעת אחריות לנזקי התובעים. משההתרשלות הביאה לנזק הרי שנמצא קשר סיבתי לנזק והוכחה עוולת הרשלנות.
נזקי התובעים
תביעת העיזבון
הפסדי השתכרות
- המנוח סיים בית ספר תיכון עם תעודת בגרות מלאה במקצועות פיזיקה, כימיה ומדעי המחשב. חברתו וחבריו העידו בפניי כי המנוח היה בחור מוכשר ביותר ולצד כשרונו היה ערכי מאד וקשוב לסביבתו. מבחינה חברתית היה מוקף בהמון חברים שהלכו איתו כברת דרך ושמרו על קשרים חזקים מאד לאורך שנים. הדבר בא לידי ביטוי בהתארגנות חבריו ליצור מעין קומונה בביתו של אחד מהם כאשר נודע להם שהמנוח במצוקה. זאת כדי לשמור עליו וכדי לנסות להוציאו מהמצב בו נמצא. מאמץ זה של אנשים צעירים בתחילת הדרך מלמד על סוג הקשר שלהם למנוח וגם על היותו אהוב מאד על ידי חבריו.
- המנוח התגייס לצה”ל ליחידת מודיעין מסווגת של חיל האוויר ושוחרר לאחר שירות צבאי מלא.
- לאחר השחרור טסו המנוח וחברתו הגב’ ע.מ להודו וטיילו שם במשך חצי שנה.
- עם חזרתו של המנוח ארצה בחודש ינואר 2011, הוא החל לעבוד בחנות “למטייל” במשרה מלאה ובמקביל נרשם ללימודי הנדסה באוניברסיטת תל אביב.
- בחודש אוקטובר 2011 החל המנוח ללמוד לתואר הנדסת מכונות באוניברסיטת תל אביב, לאחר שקיבל ציון גבוה מאוד במבחן הפסיכומטרי.
- כשבוע לאחר תחילת הלימודים, הפסיק המנוח את לימודיו.
- לטענת התובעים, חרף העובדה כי המנוח טרם החל לעבוד באופן קבוע, ניתן להתרשם כי המנוח היה בחור חכם, מוכשר, בעל כישורים רבים אשר למד באחד מהתיכונים היוקרתיים ביותר, אשר היווה מקפצה לחיים. לטענתם ציוני תעודת הבגרות, תוצאת המבחן הפסיכומטרי והקבלה לתואר, מעידים כאלף עדים על פוטנציאל השתכרותו. התובעים מבקשים להעמיד את פוטנציאל השתכרותו של המנוח לכל הפחות על שילוש השכר הממוצע במשק.
- הנתבעת מתנגדת לדרישת התובעים. לטענתה התובעים עורכים חישוב על פי שכר מהנדס, כאשר על פי הראיות, המנוח החל את לימודיו, אך הפסיק מכיוון שהתקשה בהם וכנראה הגיע למסקנה כי תחום זה אינו מתאים לו.עוד טענה הנתבעת כי לא הוכח כי המנוח שונה מכל צעיר אחר שטרם החל בקריירה המקצועית.
בנוסף טענה הנתבעת כי ניסיונם של התובעים לסמוך טענתם על ע”א 3375/99 אקסלרד נ’ צור, ניתן ביום 5.9.00 (להלן: “עניין אקסלרד”), שם נפסק לצעיר שטרם מימש את פוטנציאל השתכרותו כפל השכר, אין בה כדי להועיל שכן בנסיבות שם דובר בתובע אשר הייתה לגביו קביעה עובדתית לפיה הוא מחונן.
לטענת הנתבעת יש להעמיד את בסיס השכר של המנוח על השכר הממוצע במשק.
- לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושמעתי את העדויות אני סבורה כי לא עלה בידי התובעים להוכיח כי יש מקום לסטות מההלכה שנקבעה על ידי כבוד השופט ריבלין בעניין ע”א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע”מ נ’ רים אבו חנא ואח’, מיום 27.9.05 (להלן: “הלכת רים אבו חנא”).
- אין לי ספק כי המנוח היה מלח הארץ. חכם, כשרוני ומוקף בחברים טובים. יחד עם זאת אין בנתונים כמו תוצאת הפסיכומטרי ובית הספר התיכון שבו למד כדי ללמד אודות פוטנציאל השתכרות.
- מדובר במנוח אשר טרם סלל את דרכו המקצועית ואף טרם בחר במקצוע אותו הוא מעוניין ללמוד ובמצב דברים זה הרי שיש לסמוך על החזקה שנקבעה בהלכת רים אבו חנא. מתוך העדויות של חבריו ואביו עלתה תמונה כי ייתכן שהמנוח היה מוצא לו עיסוק חברתי יותר מזה שהחל ללמוד בשל אופיו.(למשל לימודי אקולוגיה כפי עדות האב בעמ’ 39 לפרוטוקול). בעיסוקים אלו אין וודאות כי שיעור ההשתכרות הוא גבוה מן השכר הממוצע במשק.
- השכר הממוצע במשק נכון ליום זה עומד על סך של 11,800 ₪ במעוגל. חישוב הפסדיו של המנוח ברכיב זה, לעבר ולעתיד, לאור הקבוע בע”א 10990/05 פינץ נ’ הראל חברה לביטוח בע”מ, ניתן ביום 11.4.06 עומד על סך של 1,366,500 ₪ במעוגל.
קיצור תוחלת חיים וכאב וסבל למנוח
- לטענת התובעים המנוח היה איש צעיר ופעיל ואלמלא רשלנותה של הנתבעת באבחון ובטיפול בו, הוא היה צפוי להמשיך לחיות עוד שנים רבות בבריאות מלאה.
לטענתם יש לפסוק פיצוי הן על הנזק האובייקטיבי (עצם קיצור תוחלת החיים) והן על הסובייקטיבי (הידיעה והחשש על המשהו הרע והגדול שקורה לו).
לטענתם בהתחשב בגילו הצעיר של המנוח במועד פטירתו והסבל הרב שעבר עד למועד הפטירה, יש להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 1,200,000 ₪.
- לטענת הנתבעת יש להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה בסך של 300,000 ₪, כפי שנקבע בעניין ת.א 56730-08-16 עזבון המנוחה פלונית נ’ מדינת ישראל המרכז לבריאות הנפש “מעלה הכרמל”, ניתן ביום 8.8.18 מפי כבוד השופט רניאל.
- לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובפסיקה אליה הפנו הצדדים, מצאתי לפסוק פיצוי בסך של – 600,000 ש”ח.
- איני סבורה שניתן ללמוד מעיזבון המנוחה לענייננו מאחר ובמקרה שם היה מדובר במנוחה שהייתה מוכרת לאורך שנים כחולה שדרשה טיפולים לאורך השנים וניסיון ההתאבדות לא היה ראשון. ואילו במקרה שבפניי מדובר בצעיר שחווה אפיזודה דיכאונית ראשונה וניתן להניח שעם טיפול ראוי היה חוזר למעגל החיים ולתפקוד.
- אין מחלוקת כי מדובר במנוח צעיר כבן 23 שנים בלבד במותו . יחד עם זאת, מותו של המנוח היה מידי ואין לפסוק לחובתה של הנתבעת את התקופה הקשה שבה היה מצוי המנוח עובר לאירוע.
הוצאות קבורה ומצבה
- משלא הובאו קבלות על הוצאות אלו ראיתי להעמיד את הפיצוי על דרך האומדנא בסך של – 15,000 ₪.
- סה”כ תביעת העיזבון עומדת על – 1,981,500 ₪.תביעת התובעים 2 – 3 מכוח הלכת אלסוחה
- לטענת התובעים עקב האירועים נשוא התביעה, השתנו חייהם והם הפכו ממשפחה “רגילה” למשפחה שעצב ודיכאון השתלטו על חייהם. לטענתם, בעניינם מתקיימים כל ארבעת התנאים שנקבעו בהלכת אלסוחה והם עותרים לפיצוי בסך של 300,000 ₪ עבור כל אחד מהם.
- לטענת הנתבעת בענייננו לא מתקיימת הלכת אלסוחה ולכן אין מקום לפסוק פיצוי. לחילופין מסכימה הנתבעת לפסוק פיצוי בראש נזק זה בסך של 50,000 ₪.
- לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחוות הדעת מטעמם, אני סבורה כי בעניינה של אם המנוח לא הוכח כי מתקיימת הלכת אלסוחה שכן נכותה הנפשית הועמדה על ידי המומחים בשיעור של 10% בלבד. נכות זו אינה מקיימת את התנאי הרביעי של הלכת אלסוחה. עם כל העצב והקושי הצליחה האם לגייס כוחות ושבה לעבוד. על ההבדל בין העצב הגדול בשל האובדן לעומת הפגיעה הנפשית שנדרשת לצורך החלת הלכת אלסוחה אין לי אלא להפנות לדבריו של הנשיא שמגר באותה פרשה:
“מבלי לקבוע מסמרות בעניין, נראה לי כי ישנם טעמים כבדי-משקל לצמצום הנזקים בני הפיצוי לתגובות נפשיות מהותיות (במובחן מתגובות אנושיות שליליות אשר מי שחש אותן מסוגל להתמודד ולהתגבר עליהן בכוחות עצמו), למשל, מחלת נפש כפשוטה (פסיכוזיס) ומקרים ברורים וקשים, ואף משמעותיים מבחינת משכם, של פגיעות נפשיות רציניות (נוירוזיס), גם אם אינן עולות כדי מחלת נפש. שאלה זו תחזור בוודאי ותתברר בבתי המשפט מעניין לעניין, בשים לב לנסיבותיו ולעדויות מומחים רפואיים אשר יובאו לעניין זה. אולם ברור, כי מקרים שאינם בגדר פסיכוזיס מוכרת יכולים לשמש יסוד לתביעה רק במקרים ברורים וקשים.”
- לעומת זאת, בנוגע לאביו של המנוח, אני סבורה כי הלכת אלסוחה מתקיימת שכן נכותו הנפשית הועמדה בשיעור גבוה יותר ואף ניתן היה להתרשם מהחומר הרפואי שצורף כי נגרם לו נזק נפשי של ממש.
- כאמור, אי אפשר לתאר את הכאב והסבל אותו חווים הורים אשר נאלצים לקבור את בנם, אולם בהתאם לדרישות הפסיקה הרי שאמו של המנוח אינה עומדת בגדר הקריטריונים.
- בנסיבות העניין ראיתי להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה בסך של 200,000 ₪.
הוצאות כלליות
- לטענת התובעים הם נאלצו לשהות לצידו של המנוח לאורך האירועים נשוא התביעה, ובכלל זה ליוו אותו לטיפולים, אישפוזים וביקורות החל מתחילת האירועים ועד למותו. בכך לטענתם היטיבו את נזקו ונגרמו להם נזקים והוצאות רבות.
עוד טענו התובעים כי לאחר מותו של המנוח נגרמו להם הוצאות קבורה, לוויה ומצבה וקיום ימי זיכרון.
התובעים מעמידים נזקם זה בסך של 40,000 ₪.
- לטענת הנתבעת אין מקום לפסוק להורים פיצוי בגין התקופה בה שהו לצידו של המנוח. כך גם טענו כי בהתאם לסעיף 81 (2) לפקודת הנזיקין אין מקום לפסוק פיצוי בגין הוצאות אבל וכי הוצאות הקבורה מכוסות על ידי הביטוח הלאומי.
לטענת הנתבעת יש לפסוק פיצוי בסך של 10,000 ₪ בגין המצבה.
- מקובלת עליי טענת הנתבעת כי אין לפסוק לתובעים פיצוי בגין התקופה שבה שהו לצידו של המנוח עובר למותו. הוצאות אלו לא נגרמו בשל אשמה של הנתבעת אלא בשל מצבו של המנוח כבר בשלב שקודם לאירועים בבית החולים. כך גם מקובלת עליי טענתה כי לא ניתן לפסוק פיצוי בגין הוצאות אבל וימי זיכרון. הוצאות הקבורה נפסקו במסגרת תביעת העיזבון.
סוף דבר
- הנתבעת תשלם לתובעים את נזקיהם תוצאת רשלנותה בסך של 2,181,500 ₪.
- כמו כן תישא הנתבעת בהוצאות המשפט על פי קבלות שיוצגו כשהן נושאות הפרשי הצמדה וריבית ממועד הוצאתן.
- באשר לבקשת התובעים לפסוק להם הוצאות בגין ניהול ההודעה לצד ג’ שנשלחה נגדם ואשר רק לקראת סוף שמיעת הראיות ביקשה הנתבעת למחוק את ההודעה, מצאתי כי יש טעם לבקשה.
אני מעמידה את ההוצאות שתשלם הנתבעת בגין הצורך לנהל את ההודעה לצד ג’ על סך 20,000 ₪.
- כן תישא הנתבעת בשכ”ט עו”ד בשיעור 23.4% מסכום הפיצוי שנפסק.
- המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, ז’ אדר ב’ תשפ”ב, 10 מרץ 2022, בהעדר הצדדים.
- שלישית, ד”ר ברש אישר בחקירתו כי האבחנה של המנוח הייתה דיכאון מאג’ורי. בהמשך, כאשר התייחס לתרופות אותן קיבל אישר כי : “… אפילו אם היה יוצא עם תרופה נוגדת דיכאון היא הייתה עדיין רחוקה מתחילת ההשפעה שלה.” (ראה עמ’ 74 לפרוטוקול).
One Comment
פסקי דין בעייתיים, בבתי המשפט למשפחה מחליטים לפסוק לטובת האשה. האם כבוד השופטת לא מעלה את האפשרות שהגבר שיש שנעשה לו עוול ילך ויפלה , כי הוא יכול כי אפליה זה “מדבק”
לדעתי יש כמה אפשרויות 1) לא אכפת לה 2) היא לא חשבה מספיק רחוק 3) היא הניחה שגבר לעולם ישאר אביר לבן 4) ניתן לסתום את הפה לאילו שיפיצו את האמת מבעד הדלתות הסגורות
לצערי סביר שכל האפשרויות נכונות