אנחנו חוזרים ומדגישים לכל המפונים מעוטף עזה, עצה ידידותית, אל תבואו בשום מגע עם עובדת סוציאלית.
זה כרוך בפתיחת תיק רווחה, איסוף נתונים ומידע, ויבוא יום וישתמשו בנתונים האלה לחטוף לכם את הילדים, או להוציא אתכם לאשפוז כפוי, או למנות לכם אפוטרופוס……… אל תיכנסו לרשימות של משרד הרווחה. זה כתם וזה סכנה.
הנה כתבת יחסי ציבור עלובה לעובדות הסוציאליות הנבלות של עירית ירושלים, לשכת רווחה של העיריה מהבזויות ביותר בארץ (בשורה אחת עם פ”ת וחיפה, שיאניות שירותי רווחת הזבל).
אבישג זוהר יחצנית זבל של החוטפות הסוציאליות ממשרד הרווחה
את הכתבה היחצנית העלתה לדפוס המטורללת אבישג זוהר במיינט ירושלים. הכתבה אמורה לספר לקהל כמה נהדרות העובדות הסוציאליות של עירית ירושלים, כמה הן משתדלות לטפל במפונים של עוטף עזה ששוכנו במלונות של ירושלים, וכמה קשה להן, וכמה שהמפונים לא יכולים לחיות בלעדיהן….. וכמה שרק בזכות העו”סיות חיים של אנשים ניצלו, רק בזכותן….. חחח.
שימו לב איך הכתבת המטורללת מנסה בכוח להסביר מה בדיוק עושות העוסיות? והיא ממש לא מצליחה. הרי הן פרזיטיות עם מנת משכל של חילזון. מה הן כבר יכולות לעשות שלא יכולים לעשות תלמידי תיכון מתנדבים????
ראו את רשימת המעשים: למישהו מהמפונים היה יום הולדת. הביאו קצת במבה ובלונים וחגגו לו יום הולדת. נו…. בשביל זה צריך עובדת סוציאלית? המפונה לא יכול לקנות את הבמבה והבלונים לבד?
מישהי הגיעה בלי תעודת זהות ועזרו לה לשחזר תעודת זהות. וואו. איזה משימה!!!!! להיכנס למחשב להקליד שם ולהוציא תעודה….. זה הרי משהו שכל אחד שהתעודה שלו נעלמה עושה בשגרה בעצמו בלי רעש וטררם. בשביל זה צריך איזה זונה משוקמת כעו”ס שתעזור להוציא תעודת זהות???
תראו איזה תיאורים בומבסטיים: העו”סים בירושלים “התגייסו להעניק סיוע למי שזקוק לכך מבין 15 אלף המפונים מהדרום והצפון”.
מה באמת? ועכשיו ה 15,000 מפונים מסודרים? קיבלו טיפול???? אז כשיורדים לפרטים רואים שהם לא עשו כלום חוץ מכמה שטויות. “ארגנו חתונה”. זה טיפול סוציאלי? בשביל מה בכלל להתחתן כשאתה מפונה מהבית שלך? מחכים עד שהמלחמה תסתיים, ואז אפשר לארגן חתונה בלי עובדת סוציאלית. זה טיפול?????
הנה עוד טיפול: הם מסייעים לבקש מהנהלת המלון שתביא מכונות כביסה. נו באמת. שיא השיאים. בבית מלון אין מכונות כביסה? איך במלון מנקים את כל שאריות השפיך וההפרשות של כל האורחים מהסדינים???? בשביל זה הלכה עו”ס ללמוד 4 שנים? להגיד לבית מלון להביא מכונת כביסה????
נו ועם השטויות האלה הציבור צריך לאכול את הלוקשים שהעו”סים בירושלים “מטפלים ב 15,000 מפונים”? ראיתם משהו מקצועי שצריך ללכת לאוניברסיטה 4 שנים כדי ללמוד לעשות אותו?????
להלן כתבת יחצנות הזבל של לשכת הרווחה ירושלים, פורסם ע”י הפוסטמה אבישג זוהר “מיינט ירושלים” פורסם 13/11/2023
מכביסה ועד ארגון חתונה: הטוויסט של העובדים הסוציאליים בירושלים
הם עזרו בשחזור תעודת זהות, דאגו לארגן זמר מפורסם לאירוע חתונה וקיבלו קשישים בודדים שעתיים לפני שבת. העובדים הסוציאליים של עיריית ירושלים עושים הכל כדי שהמפונים יתרגלו לשגרה הרחק מהבית. מסבירים למה הגיע הזמן להגביל את המתנדבים. ומספרים על הדרמה שהתחוללה כשמפונים גילו שבית המלון בו הם שוהים נמצא בלב שכונה ערבית
באחד הימים הראשונים של המלחמה הגיעה למלון לאונרדו בעיר אישה עם תחבושות, רועדת כולה. “הבנו שהיתה פגיעה ישירה בבית שלה בשדרות”, נזכרת שירה אבני, מנהלת המחלקה לשיתוף וקידום תעסוקתי בתוך המינהל הקהילתי. “היא היתה בממ”ד ונפגעה קל ופונתה לבית החולים ברזילי.
שירה אבני עוס פרזיטית עם שכל של חילזון וכוס פמיניסטי רעיל
רות מטות מלאך המוות של ירושלים עוס ממחנה ריכוז נאצי ישראהל
שולי גרסון לא נחה עד שהיא ממלאת את כל המיטות בפנימיות הרווחה
דפנה אור זנזונת סוציו נאצית מעירית ירושלים
אלינו היא הגיעה לבושה בבגדים שנתרמו לה, בלי תעודות ובלי כלום. ישבנו איתה והיא אמרה לנו: ‘אני לא יודעת מי אני, אין לי תעודות, ואני אפילו לא יכולה להוכיח שאני זו אני. במלון מבקשים לראות שאני אכן משדרות. איך אני אוכיח?’ עבדנו ביחד איתה להוציא תעודת זהות ולפתוח חשבון בנק ולתת לה ליווי רגשי”.
הסיפור הזה הוא רק אחד מיני רבים שבהם מטפלים העובדות והעובדים הסוציאליים של עיריית ירושלים, אשר מלבד הטיפול השוטף בתושבי העיר התגייסו להעניק סיוע למי שזקוק לכך מבין 15 אלף המפונים מהדרום והצפון.
והם באמת מטפלים בכל מיני סיטואציות שהחיים והמלחמה מזמנים: מקרי רווחה של אלימות במשפחה, אסירים משוחררים, קשישים שהגיעו שעתיים לפני שבת לבד, בלי מטפלים ובלי עורף משפחתי.
אמנון פריד חוטף תינוקות מאימהות היישר מבית היולדות
הרוגע של הצפוניים
“לפני כמה ימים לאחד הילדים היה יום הולדת ארבע והוא היה מאוד מבואס”, מספר איתן עידן, מנהל היחידה העירונית לגישור ולבניית הסכמות בקהילה, שאחראי לסייע ל־600 המפונים במלון לאונרדו פלאזה, רובם מכפר מימון. “בעזרת תושבים ארגנו לו יום הולדת. זה היה מדהים. דיברתי עם חבר’ה מקרלין, שמביאים עוגות וחלות, וחבר’ה מבית הכרם, שהביאו לו מתנה, וחבר’ה דתיים־לאומיים מרמב”ם, שהביאו שלטים ובלונים, והם הגיעו ביחד, כולם מאוחדים, וזה היה כיף ממש”.
איתן עידן קוקסינל רווחה בעירית ירושלים צייד ילדים למוסדות
בשלישיית המלונות לאונרדו, עץ הזית וגראנד קורט, ששוכנים בשייח’ ג’ראח, שוהים 2,500 אנשים בסך הכל, כמעט כולם משדרות. בימים האחרונים הגיעה לשם גם קבוצה קטנה יחסית של כ־300 איש מקרית שמונה.
“האוכלוסייה של שדרות היא מאוד מורכבת”, מסבירה אבני. “יש שם הרבה מאוד מקרי רווחה, פוסט טראומה עוד מקודם. כשהם הגיעו קיבלנו אנשים במצב מאוד קשה, אנשים שלא יוצאים מהחדר, וכשהם הבינו שהם באזור ערבי התגובות היו מאוד קשות, בכי וצעקות. הימים הראשונים מאוד קשים. לעומת זאת, מקרית שמונה הם הגיעו אחרת. הם ארזו את התיק, יש להם בגדים שלהם והם הגיעו מסודרים”.
גם לבתי המלון הרברט סמואל ורימונים הגיעו למעלה מ־500 תושבי שדרות וכמה בודדים מאשקלון.
טל גליקמן, מנהלת מערך של ממשלת ישראל והג’וינט שנקרא ‘מוני100′ ועוסק בהתאמת העיר לאזרחים ותיקים ומוטמע בעיריית ירושלים, אחראית על ההתנהלות שם. “כל מערך הפעילויות שבנינו, בריאות, חינוך וכו’, משויך בחלקו גם למלונות שצמודים אלינו: מלון אייל, שמרבית תושביו משדרות, ומלון לב, שרובם שם משדרות וחרדים”.
טל גליקמן עוס עם סיפיליס שמטרידה אזרחים קשישים
שירה פוגל, עובדת סוציאלית עירונית במחלקה לתושבים ותיקים, הצטרפה לנועה אטלס, שהניחה את התשתית במלון שערי ירושלים, שם שוהים כ־600 איש מבני נצרים, כ־40 משפחות משדרות וכ־30 אנשים מוותיקי כפר בלום. “אני עובדת על החלק של שיתופי הפעולה במענה הרגשי. יש לנו שיתופי פעולה מצוינים עם מרכז חוסן שדרות, השפ”ח של ירושלים ובריאות הנפש”.
שירה פוגל זונה משוקמת למדה טיפולים בטיהור גוף מסיפיליס
ימי הולדת וכביסה.
איך אתם עוזרים למפונים ברמה הפרקטית?
איתן: “מח”ט הנח”ל שנהרג ביום הראשון הוא בן של תושבים פה. הם סיימו את השבעה ויום אחר כך הבן השני התחתן. ארגנו להם חתונה והבאנו את ישי ריבו שיהיה שמח. כולם פה ברכבת הרים מטורפת של רגש”.
טל: “אחד המפונים פנה אלינו וסיפר שיש לו כלב שנמצא אצל מכר מכיוון שבית המלון לא מאפשר להחזיק כלבים. אבל אותו מכר לא היה יכול להמשיך להחזיק בו והוא ביקש ממני לעזור לו למצוא לו בית. ביקשתי ממנו סרטון ותמונות ובאמת מצאתי לו מקום”.
איתן: “אצלנו במלון יש תושבים מנתיבות שאין להם מושג לגבי מיצוי הזכויות שלהם, ואנחנו לא משיגים אף נציג מעיריית נתיבות. הם צריכים ממש מעטפת ועזרה. למשל, אחד מהם אמור לחזור לנתיבות אבל הבית שלו ספג פגיעה ישירה ואין לו לאן לחזור. הוא לא יודע מה לעשות עם אשתו והילדים והוא בחרדה ממש. זה מישהו שהיה קצין בצבא, אשתו סיימה תואר שני, אין להם עבודה וכל חייהם התהפכו. אז סייענו להם עם דיור לטווח הקרוב”.
ציפי נחשון גליק חוטפת ילדים פמינאצית דוחה וכעורה
אבני מספרת כיצד עזרה שהעניקה לאחד המפונים סייעה להציל חיים רבים. “הגיעה משפחה שהבת שלהם נרצחה והם היו במצב מאוד קשה ולא רצו לצאת מהחדר”, היא מספרת. “עובד סוציאלי שלנו ישב איתם כמה פעמים, והוא הבין שהאבא, מאיר גבאי, הוא פקח בעיריית שדרות ושהוא רוצה להיות פקח בעיריית ירושלים כדי לשמור על סוג של סדר בחייו עד כמה שאפשר. בדיוק באותו יום הגיע ראש העירייה למלון, הפגשנו ביניהם, ויום למחרת הוא התחיל לעבוד, בן אדם שלא יצא מהחדר. אני הייתי בשוק”.
לא רק בבירוקרטיה אלא גם בצרכים הכי יומיומיים מנסים העובדים הסוציאליים לסייע למפונים. “מכונות הכביסה של בתי המלון לא מתאימות לכביסה ביתית, אז התחברנו לקבוצות של תושבים שעושים כביסות”, אומרת פוגל.
“במקביל אנחנו מנסים להכניס מכונות כביסה לבתי המלון”.
יעל גבאי מנהלת הרווחה הסוציו פרזיטית של עירית ירושלים בהמת מגדר
“אנחנו עשינו מכבסה ברחוב ממול כדי שהם יהיו חייבים לצאת ולכבס”, אומרת מנגד אבני, “ועדיין, רק 30 אחוז יוצאים. יש עכשיו אוטובוסים פעם בשעתיים שיוצאים מהמלון למקומות מרכזיים כמו קניון מלחה, וזה הקל ושימח אותם מאוד”.
“לפעמים את רואה אמא שמתנדבת ועסוקה ועוזרת ופתאום היא מתפרקת מהצד ואומרת: ‘כל מה שאני רוצה זה לעשות כביסה בלי תורנות'”, אומרת טל. “צריך להבין שיש קושי דווקא בדברים הקטנים האלה לכאורה, שאין גישה למטבח ואין את האוכל שאני רגילה אליו ורוצה אותו ואני לא יכולה לעשות את הכביסה כמו שאני רגילה. עם הזמן זה שוחק. משפחות עם ארבעה-חמישה ילדים נמצאות בחדר זוגי. אי אפשר להיכנס לחדר, הכל מזרנים. והם מאוד מפחדים לצאת ולהסתובב”.
בן ארבע עם יין
לדברי העובדים הסוציאליים, קליטת כמות גדולה כזאת של מפונים לא היתה אפשרית בלעדי האוכלוסייה האזרחית שהתנדבה, אבל עכשיו, כמעט חודש אחרי, הם מנסים לעשות סדר בתוך גל ההתנדבות השוצף. “ביום הראשון זה היה מאוד קשה”, שיתף איתן. “קיבלנו למלון המון דברים ואף אחד לא ניהל את זה. ילד בן ארבע הביא לאמא שלו שני בקבוקי יין והיא היתה בהלם. היום מי שלא ברשימה לא יכול להיכנס למלון. אם מישהו רוצה להתנדב הוא חייב לדבר איתנו מראש”.
“הגיעו אלינו מאות מתנדבים והיתה סכנה לילדים ולפגיעות שלהם”, מתארת אבני. “למשל ראיתי סיטואציה של מתנדבת שהגיעה וראתה ילדים בני ארבע בלובי וקראה להם לשחק איתה בלי לבקש שום רשות מההורים שלהם”.
“היתה פה פסיכולוגית שהגיעה ודיברה עם ילד בן ארבע ונתנה לו מענה. אחרי שעה שהיא סיימה לדבר איתו התברר שההורים לא היו בתמונה”, סיפר איתן. “דיברנו איתם, כי חלק מזה זה להחזיר את השליטה להורים”.
“כל מה שאנחנו רוצים תמיד נמצא מתנדבת”, אומרת טל בהתרגשות, “אבל עכשיו אנחנו עוצרים את ההתנדבויות המוגזמות. זה שוחק וכבר אין לזה ערך. אנחנו רוצים להחזיר למפונים את העשייה. אנחנו רוצים שהם ילכו לחנות וירכשו את מה שהם צריכים. גם מבחינת ניהול משאבים, גם של העירייה וגם של החברה האזרחית, הסיפור הזה לא הולך להיות קצר. אני היום משבצת מתנדבים לדצמבר”.
יש תוכניות לטווח הארוך?
טל: “אנחנו בונים עם המפונים תוכנית כלכלית להמשך. חוץ מתושבי נתיבות, שלא מוגדרים כזכאים, יש למפונים תוכנית כלכלית בסיסית והם יודעים שהם לא נזרקים לרחוב”.
איתן: “הפגשנו אותם עם מישהי שעברה את ההתנתקות, והיא אמרה להם שהכי חשוב זה לשמור על בני הנוער. בנינו מערך של מענה רגשי עם תושבת כפר מימון שהיא אשת טיפול ויחד עם אנשי מקצוע”.
טל: “חשוב מאוד לתכלל את כל המערכות יחד עם התושבים. נכון, לעיריית ירושלים יש את הכוח ואת המשאבים, אבל תושבי שדרות אלופים בחוסן ויש להם המון משאבים קהילתיים. אם אנחנו רוצים לבנות מערכת שתהיה בת קיימא נצטרך להתבסס גם על המשאבים שלהם וגם על הקהילה האזרחית. הקמנו עיר בשבוע, השדרותים הקימו בית ספר, מעון ושני גנים, החטיבה והתיכון ייפתחו השבוע. המורים הם ירושלמים, ומי שמארגן אותם זו רכזת המתנדבים מהחמ”ל הירושלמי, והמנהלת היא מי שהיתה מנהלת של אוולינה דה־רוטשילד ופרשה. כל המערך הזה של העבודה המשותפת עם העירייה והתושבים זה משהו שהוא קריטי. אף אחד לא יכול לעבוד בלי השני”.
זה לא פשוט טכנית ורגשית. איך אתם עצמכם עוברים את זה?
כולם מדגישים שבלעדי בני הזוג שלהם הם לא היו יכולים לעשות את זה.
“תכתבי להם תודה”, הם מבקשים. “בן זוגי בגישה שאני במילואים”, אומרת שירה אבני, וטל מסכימה ומוסיפה: “הכוחות של הקהילה נותנים כוחות. וזה שאני יכולה לחבק את הילדים שלי והם בריאים ושלמים, זה לא מובן מאליו”.
ופוגל מוסיפה: “בעלי מוציא אותי להפוגות במסעדה. אני חושבת שההפוגות האלה שומרות עליי”.
“אני מרגיש שאני בעמדה שאני יכול לעזור ולתרום”, מסכם איתן. “השבירה שלי היא כשאני מגיע הביתה, רואה חדשות ורואה את הניסיון לפלג ולהשניא”.
נאמר נכון בכתבה המרתקת ואני מצטט “מה הן (העובדות הסוציאליות) יכולות לעשות שתלמידים תיכון לא יכולים לעשות??”
התשובה היא מבחינה מקצועית – כלום במקרה הטוב – נזק במקרה הרע!
כמובן בתור בונוס, הן כן יכולות לקבל שכר “ושעות נוספות” על חשבון ציבור הבות גרושים ושאר נפגעי “משרד הרווחה” שבסיוטים שלו לא חלם שהמיסים שהוא משלם ממנים את המשרד המיותר והמזיק הזה.
אם המדינה רוצה לעזור שתתן למפונים זכויות כספיות בביטוח לאומי ותממן את העלות בשכר שיחסך מביטול משרד הרווחה.
הממשלה הודיעה על ביטול משרדים מיותרים והעברות של כספים קואליציוניים – זה כסף קטן לעומת ביטול המשרד המיותר הזה.
איפה טלי גוטליב שנכנסה בקולות אבות גרושים – אני מקווה שבבחירות הבאות לא תכנס.
נציג אבות הזכויות אבות, צריך להיות גבר ולהגיע מהגרעין הקשה של ארגוני אבות, לא אשה, לא דתי, לא עם אג’נדה אחרת.
One Comment
נאמר נכון בכתבה המרתקת ואני מצטט “מה הן (העובדות הסוציאליות) יכולות לעשות שתלמידים תיכון לא יכולים לעשות??”
התשובה היא מבחינה מקצועית – כלום במקרה הטוב – נזק במקרה הרע!
כמובן בתור בונוס, הן כן יכולות לקבל שכר “ושעות נוספות” על חשבון ציבור הבות גרושים ושאר נפגעי “משרד הרווחה” שבסיוטים שלו לא חלם שהמיסים שהוא משלם ממנים את המשרד המיותר והמזיק הזה.
אם המדינה רוצה לעזור שתתן למפונים זכויות כספיות בביטוח לאומי ותממן את העלות בשכר שיחסך מביטול משרד הרווחה.
הממשלה הודיעה על ביטול משרדים מיותרים והעברות של כספים קואליציוניים – זה כסף קטן לעומת ביטול המשרד המיותר הזה.
איפה טלי גוטליב שנכנסה בקולות אבות גרושים – אני מקווה שבבחירות הבאות לא תכנס.
נציג אבות הזכויות אבות, צריך להיות גבר ולהגיע מהגרעין הקשה של ארגוני אבות, לא אשה, לא דתי, לא עם אג’נדה אחרת.