גיל לא היתה היחידה שנפלה קורבן להתעללות מינית ונאלצה להתמודד עם ההשלכות הנפשיות שנים ארוכות אחר כך, עד כדי אשפוז במחלקה פסיכיאטרית. היא גם לא היתה היחידה שהבינה שהמערך הטיפולי הקיים חסר מסגרת מתאימה לנשים כמוה. המלים שכתבה לפני מותה הפכו צוואה. לצד מהלכים שנקט משרד הרווחה בשנים שלאחר מכן, תוך שימת דגש על טיפול בנפגעות תקיפה מינית, סייע מכתבה של גיל לקדם תהליך שהוביל אחרי עשור להקמת “בית אלה”, חלופה אשפוזית של משרד הרווחה לנפגעות תקיפה מינית.

חזרה לשגרה

עו”ס רעות לכטר לסבית טורפת נשים מטופלות בחשק מיני מוגבר – צילום ע”י בת הזוג אבישג שאר-ישוב

בית אלה, הממוקם בשכונת מגורים ירוקה במרכז הארץ, נפתח בספטמבר האחרון על ידי משרד הרווחה ונועד לנשים מעל גיל 18 שסובלות מפוסט־טראומה מורכבת בשל פגיעה מינית. זו מסגרת קצרת טווח, שמגיעים אליה ברגעי המשבר שבהם הסימפטומים מתגברים — עקב אירוע ספציפי, או מרגרסיה בטיפול הפרטי, או ממתח. הנשים שוהות שם בין כמה ימים לשלושה חודשים, ואז הן אמורות לחזור לחייהן ולטיפול האישי שלהן מחוזקות ומתפקדות. “המטרה העיקרית של הבית היא חזרה לשגרה”, מסבירה ד”ר רוני אלרן־ברק, מנהלת המקום.

“שגרה מוגדרת בשלושה מישורים – פיזית, נפשית ותפקודית. השגרה הפיזית זה אוכל, שינה וטיפול רפואי; הנפשית זה הטיפול הפסיכיאטרי והפסיכולוגי; והשגרה התפקודית זה העניין של לקום בבוקר, להיות יצרניות, פשוט לעשות דברים”.

צוות המקום מסביר שלא מדובר בדבר מובן מאליו. “השגרה הפיזית למשל היא מאוד חשובה”, מסבירה אלרן־ברק. “הן הרבה פעמים ישנות ביום וערות בלילה, ואוכלות בצורה מאוד לא מסודרת, בגלל הפרעות אכילה או בעיות אחרות”.

רעות לכטר (רעות כהן), עובדת סוציאלית האחראית על המערך הטיפולי במקום, מסכימה. “אלה בעצם בנות שהתרגלו לחיות את רוב חייהן בלי לישון”.

עו”ס ציפי נחשון־גליק זונה משוקמת.  צילום  אבישג שאר-ישוב

הבית מופעל על ידי עמותת קש”ת וממומן על ידי משרד הרווחה. יש בו מקום ל–10–12 מטופלות, אך בינתיים שוהות בו שבע. בהרבה מובנים המסגרת נראית כמו בית רגיל מאוד: בקומת הכניסה יש מטבח עם שולחן רחב ידיים וחדרי משרדים; בקומה השנייה יש סלון טלוויזיה וחדרי שינה עם מיטות קומותיים. הכל נקי, מוקפד ונעים. רק יצירות האמנות הפזורות במרתף, על קנבסים קטנים או על הקיר, מעידות אולי על מה נפשן של השוהות בו.

המונח “חלופה אשפוזית” מבטא את ההבנה שבתי חולים פסיכיאטריים אינם מתאימים, במקרים רבים, לנפגעות תקיפה מינית – גם כשהפוסט־טראומה המורכבת שלהן מקבלת ביטויים נפשיים קשים כמו פגיעה עצמית או דיסוציאציות (ניתוקים רגשיים המלווים באובדן זיכרון ותחושות). “הן נופלות בין הכיסאות”, מסבירה לכטר.

“להבדיל מחולים אחרים בבריאות הנפש, שטיפול תרופתי מאזן אותם, אין טיפול תרופתי שמטפל בטראומה מורכבת. אין תרופה שתעצור פלאשבקים או מצבים של דיסוציאציה”.

לדבריה, ריבוי הסימפטומים המאפיין את המטופלות מצריך טיפול שונה ופרטני, שאינו מוצע במסגרות שאינן ייעודיות להן, בין היתר כי מרביתן מעורבות לנשים ולגברים.

העו”ס ציפי נחשון גליק: גברים שמטפלים בנשים שעברו אונס: “זה מעצים את הדיסוציאציה”

ציפי נחשון גליק, מנהלת השירות לנוער, צעירות וצעירים במשרד הרווחה והשירותים החברתיים, מסכימה ומרחיבה: “חלקן מגיעות למחלקות פסיכיאטריות עם דיסוציאציה שיש לה ביטויים פיזיים קשים, והן צריכות להיות עם גברים במחלקה. מחזיקים אותן, קושרים אותן. זה מעצים את המצב במקום להקל עליו”.

בית אלה: טיפולים בנשים בניחוחות הכוס בלבד

הבית, אם כן, הוא מרחב נשי בלבד. בכל רגע, ביום ובלילה, יהיו בו לפחות שתי מדריכות ובשעות היום נמצאות שם גם אלרן־ברק ולכטר, שמובילות את הטיפולים.

בבית אלה מדגישים שנשים הרוצות להגיע לבית לא יכולות לפנות אליהם באופן ישיר, אלא רק דרך גורם מטפל, וכי על הנשים הפונות להיות בטיפול קבוע. “הרציונל הוא שאנחנו נותנים מקום להתחיל את התהליך, מעין חממה. כך שאם לא יהיה מישהו שאחרי סיום הטיפול יקלוט את המטופלת וימשיך אתה את העבודה, אז בעצם לא רק שלא עשינו תועלת, אלא יכול להיות שעשינו נזק”.

הקושי הוא בחשיכה

סדר יומן של הנשים בבית — רובן בשנות העשרים המוקדמות, אך יש כמה מבוגרות יותר — הוא גמיש ונינוח. הדברים העיקריים שעליהם מקפיד הצוות הם שלוש הארוחות ביום וקימה בבוקר. אחרי ארוחת הבוקר משתתפות הנשים בטיפול קבוצתי, ולאחר מכן יש פעילות העשרה כמו ספורט, יצירה, אפילו גינון טיפולי. אחר כך המטופלות מכינות בעצמן ארוחת צהריים ומנקות ומסדרות את הבית. במשך היום יש שיחות אישיות עם לכטר, והחל מאחר הצהריים יש הרבה זמן פנוי, “שהוא התמודדות לא פשוטה”, מבהירה לכטר.

החושך בלילה מפחיד את קורבנות האונס

שעות הערב, ובפרט החשיכה, מעצימות את הקשיים. “אנחנו עושות כיבוי אורות, אבל מטאפורי”, אומרת לכטר.

“האורות לא כבים, כי חושך זה גם טריגר גדול. אבל הן מצופות לעלות למעלה לחדרים ב–11 בלילה ולהרגיע את הגוף לקראת שינה, כדי שיצליחו להירדם”. המדריכות ישנות אתן באותה קומה, עם דלתות פתוחות, למקרה צורך. אם המטופלות מחזיקות בשגרה מסודרת בחייהן הרגילים, הצוות הטיפולי מעודד אותן להמשיך בה. יש מטופלות שיוצאות כמה פעמים בשבוע לעבודה, ללימודים, לפגישות עם המטפלת הקבועה.

ניסוי וטעייה:  “המטפלות לא יודעות מה הן עושות”

הבית הוא מסגרת ראשונה מסוגה בישראל, וככל שהצוות יודע, ראשונה גם בעולם. כיוון שלא היה מודל להתבסס עליו, בבית אלה ובמשרדי הממשלה רואים בניסוי הזה תהליך של למידה, ניסוי וטעייה. כך, למשל, לאחר כמה זמן של תפעול הבינו בבית שתזונאית צמודה תועיל יותר מאחות, כי מרבית הבנות סובלות מהפרעות אכילה. בינתיים ברור שאם וכאשר תתמלא התפוסה במקום, יהיה צורך בצוות נוסף ובתקציבים נוספים. “אנחנו מפתחים תוכניות נוספות תוך כדי תנועה”, הוסיפה נחשון־גליק.

כבר בחודשים שהמסגרת היתה פתוחה, היו כמה מקרים לא קלים. לפחות במקרה אחד מטופלת שסבלה מדיסוציאציות קשות עזבה את הבית, לדבריה שלא מרצונה, כי נדמה היה שלא יכלו להתמודד עם מצבה. “היה נראה שהמקום תפור עליי”, אומרת ה’, בת 38. היא הדגישה כי ענתה לכל הקריטריונים. אבל היא מספרת כי החוויה שעברה, שהסתיימה בכך שאולצה לעזוב ימים ספורים לאחר בואה, הותירו אותה עם תחושות קשות ביותר של חוסר הבנה ואמון פגוע. “ההרגשה היתה שאומרים ‘אנחנו מוכנים לקבל רק בנות שהן ‘עד’, למשל עד ניתוק אחד ביום, או עד קוצר נשימה. אז בשביל מה פתחתם את המקום? אתם לא יכולים להגביל סימפטומים”.

ללא קשר למקרה הפרטי, אלרן־ברק מציינת שהדבר העיקרי שיכול להביא ליציאה מוקדמת של מישהי מהבית אינו סימפטומים, אלא חוסר שיתוף פעולה, מרצון או לא מרצון.

“אנחנו תמיד נהיה דרגה אחת מתחת לאשפוז. ואין מה לעשות, עם כל הכאב שבדבר, יש נשים שצריכות אותו”, היא אומרת. בבית אלה מדגישים שהמסגרת לא נועדה להחליף לחלוטין אשפוז פסיכיאטרי ושלעתים זה הפתרון המועדף.

מרווה זוהר: המודל לא טוב ומסורבל

מרוה זוהר, שפעלה במשך יותר משנתיים כדי שהמסגרת תיפתח, נשמעה מסויגת לגבי התוצר הסופי. “מההתחלה היה ברור שזאת לא כל התשובה”, היא אומרת. מלבד הסיפורים ששמעה על קושי להתמודד עם תסמינים קשים, לדבריה “תהליך הקבלה מעט מסורבל, וזה אומר שאם מישהי נמצאת במצוקה אין לה לאן ללכת מעכשיו לעכשיו. גם תנאי הקבלה לא פשוטים, לא כל מי שנמצאת במצב הזה עונה להם”. ה’ דווקא מאמינה במודל, למרות החוויה שעברה — אך רק אם יכיר גם במצבי הקצה.

“אני מאמינה שאם יגיעו למתכון הנכון זה יהיה מעולה והרבה בנות יכולות להיעזר בזה”, היא אומרת. “גם אני. אני צריכה מקום כזה, אבל כזה שיקבל אותי ‘אז איז'”.

ח”כ עליזה לביא (יש עתיד), שקידמה את הקמת המסגרת כיו”ר הוועדה לקידום האשה של הכנסת, ומוסיפה ללוות את הפרויקט באדיקות, מודה שיש מקום לשיפור ולימוד, אך מבקשת להכיר שמדובר בתהליך. בעוד כחודשיים בכוונתה לכנס דיון כדי לראות איפה הפרויקט עומד ומה ניתן לעשות לקידומו. מעבר לכך, היא מוסיפה, עצם הקמת החלופה היא עדות להתקדמות.

“עד לאחרונה היתה הבנה שקורבנות תקיפה מינית מאושפזות במחלקה סגורה. זו היתה ברירת המחדל. היום ברור שלא יעלה על הדעת שקורבנות תקיפה מינית כברירת מחדל יהיו במחלקה פסיכיאטרית. אבל יש לנו עוד דרך ארוכה”.