הקוקוריקו המכונה “יוספה ברק” (לשעבר יחצנית מכוני כוסמטיקה וכיום מובטלת) מתלוננת שאין לה לקוחות ושהיא מפסידה כסף.  לא פלא.  הקוקוריקו התמכרה לתביעות משפטיות.  הנה עוד תביעה שהקוקוריקו הגישה נגד גוגל בטענה שגוגל לא מוחקת קישורים לפרסומים שלא מוצאים חן בעייניה.

התביעה הוגשה בבית משפט לתביעות קטנות על סך 5,000 ש”ח.  השופטת המטפלת היא אביגייל פריי. ת”ק 50522-03-22.

גוגל בכתב תביעתה מבקשת למחוק את התביעה.  גוגל טוענת שהפרסומים המבזים לא צורפו, שיוספה ברק בכלל לא פנתה לגוגל, ושגוגל מיוזמתה מחקה 5 קישורים מתוך 15, אבל רק כאות של רצון טוב.

חפשו בגוגל את הכתבות הקודמות על הקוקוריקו מרק כוסכוס יוספה ברק 1, 2 3 וכן הלאה. כתבות על עקיצות סדרתיות של לקוחות, כתבי אישום מכל הבא ליד, והחפצת מיניות להשגת טובות הנאה.

להלן כתב התביעה יוספה ברק (קוקריקו) נ’ גוגל:

ולהלן כתב ההגנה של גוגל.

אביגייל פריי:  פקס לעורכי דין בישראל מהווה המצאה לגוגל אירלנד

וראו כאן החלטה מוזרה של השופטת אביגיל פריי בבקשה 6 (ללמדך עד כמה אובססיבית הקוקוריקו יוספה ברק).  גוגל אירלנד היא החברה המפעילה את מנוע החיפוש של גוגל למדינות אירופה כולל ישראל.  כדי לתבוע את גוגל אירלנד צריך לבקש היתר המצאה לחו”ל.  יוספה לא ביקשה היתר המצאה לחו”ל, אבל היא כן שלחה פקס למשרד עורכי הדין.  ומה אומרת השופטת?  שאם גוגל ישראל מודה שקיבלו פקס עם כתב התביעה אז לא צריך לבקש היתר המצאה לחו”ל.

נו…  יש יותר דבילי מזה?  בשביל מה המציאו בתקנות דרישה להיתר המצאה לחו”ל, אם כל שופטת זוטרה יכולה לקבוע שאפשר להתעלם מהתקנות ולא צריך בכלל היתר המצאה לחו”ל?

בסוף החליטה השופטת אביגיל פריי שבתביעות קטנות אין מקום לתבוע נתבעים זרים ולבקש היתר המצאה לחו”ל, והיא המליצה ליוספה להגיש את התביעה בבית משפט השלום.  בכל זאת, התביעה לא נמחקה והיה דיון ב 12/12/2022.

עדכון מינואר 2023 – יוספה חטפה 400 ש”ח הוצאות כי לא תיקנה את כתב התביעה

וגם

עדכון 1/4/2023 אביגל פריי דחתה את התביעה נגד גוגל

יוספה ברק טענה שגוגל לא מוחקת תוצאות במנוע החיופש של כתבות מאתר עדנה קרנבל.  השופטת אביגיל פריי קבעה שאי אפשר לנהל משפט רק נגד גוגל בלי המפרסם עצמו.  הרי איך אפשר לדעת אם הפרסום הוא שקרי בלי שהמפרסם יוכל להראות את האמת?  כלומר כל אחד יכול לדרוש שכל דבר שלא מוצא חן בעיניו יימחק בטענה שזה מכפיש, אבל איך השופט אמור לדעת אם זו הכפשה או מידע שיש בו תועלת לציבור (כגון פרשנויות של פסק הדין שבהם יוספה ברק מפסידה בצרורות)…

הנה דברי השופטת:

“התובעת (יוספה ברק) אמנם הציגה את דרישתה להסיר לחלוטין את אפשרות החיפוש יוספה ברק מאתר עדנה קרנבל שהינו האתר המפרסם את הפרסומים נשוא התובענה, אולם לא הצביעה על מקור חוקי לדרישתה ולא הציגה ראיה ממנה ניתן ללמוד כי כלל הפרסומים שעניינם “יוספה ברק” באתר הנ”ל הינם פרסומים המהווים לשון הרע כהגדרתה בחוק איסור לשון הרע.  ביהמ”ש בעניין ברבי עמד על הקושי באסדרת נושא מנועי החיפוש, במשקפי חופש הביטוי והעיסוק והחשש מהפעלת צנזורה דה פקטו ע”י גורם פרטי ולפיכך סבר כי יש רגליים לטענה כי מן הראוי כי המחוקק ייתן דעתו לסוגיה.  מבלי להביע עמדה בעניין ובשים לב לנסיבות המחלוקת שלפני, אני קובעת כי התובעת לא הוכיחה כי הנתבעת פרסמה לשון הרע כשהגדרתה בדין ואף לא הוכיחה כי הנתבעת לא עמדה במנגנון הודעה והסרה ובנסיבות אלה דין התביעה להידחות”.

להלן פסק הדין:

1. לפני תביעה שעניינה טענות התובעת לפיה הנתבעת אחראית לפרסומים המהווים לשון הרע שפורסמו כנגד התובעת.

התובעת, אשר לא אחת במהלך הדיון ציינה כי היא משמשת פה לרבים המוצאים עצמם במצבה, הלינה כי פנתה לנתבעת ע”מ להסיר כתבות המהוות לשון הרע שפורסמו כנגדה, אולם הנתבעת לא פעלה ע”מ למנוע את ההטרדה ממנה סבלה. לכתב התביעה צירפה התובעת העתק מהודעות המייל שקיבלה התובעת מהנתבעת לאחר פניות שביצעה אליה לצורך חסימת התוצאות שהתקבלו במנוע החיפוש שמפעילה הנתבעת. כן צורפו העתקי פרסומים ביחס אליהם מלינה התובעת כי עדיין מופיעים במסגרת תוצאות החיפוש במנוע החיפוש.

2. הנתבעת מצידה טענה כי פעלה ע”מ לסייע לתובעת כדי להסיר פרסומים מכפישים כנגדה. עם זאת, הנתבעת הדגישה כי היא אינה אחראית לפרסומים, הם אינם מבוצעים על ידה ואין לנתבעת היכולת למנוע אותם. לטענת הנתבעת היה על התובעת לפעול כנגד המפרסם ע”מ שיסיר את הכתבות המכפישות כדי לגדוע מן השורש את ההכפשות הנטענות להן היא חשופה. הנתבעת טענה כי יש להעביר את הדיון למתכונת דיון בסדר דין רגיל ע”מ שניתן יהיה לקיים דיון מעמיק בטענות התובעת ובטענות ההגנה והבחירה בפלטפורמה של תביעות קטנות אינה האכסניה המתאימה לקיומו של הדיון.

3. בדיון הראשון שנערך בתביעה לגופה הצביע ביהמ”ש על הקשיים בכתב התביעה, אשר לא הבהיר לאילו מן הפרסומים מתייחסת הודעות ההסרה שצורפו לכתב התביעה. התובעת גם ביקשה להגיש ראיות חדשות שלנתבעת לא ניתנה האפשרות להתייחס אליהם. ביהמ”ש איפשר לתובעת לשקול האם היא מבקשת למחוק את התביעה או לתקנה. התובעת הגישה (בלא קבלת רשות טרם ההגשה) כתב תביעה מתוקן אולם הוא לקה באותן תקלות פרוצדורליות ככתב התביעה הראשון ולפיכך דחה ביהמ”ש בהחלטה מנומקת את הבקשה לתיקון כתב התביעה. לאחר מכן הגישה התובעת מסמכים נוספים שעניינם הפרות נטענות נוספות של הנתבעת את חוק איסור לשון הרע.
4. גם במעמד הדיון השני שנערך בתביעה ביקשה התובעת להציג ראיות חדשות נוספות שנוצרו עוד בשנת 2021 אולם לא צורפו לכתב התביעה או למסמכים הנוספים שביקשה התובעת לצרף.

התובעת טענה בדיון כי הנתבעת לא הסירה את הפרסומים והפנתה לקישורים שהועלו במסגרת הראיות הנוספות שהוגשו ע”י התובעת. לטענתה משלא הוכיחה הנתבעת כי הסירה את הפרסומים הרי שיש לקבל את התביעה. התובעת ציינה כי כל בקשתה הינה כי הנתבעת תסיר את הפרסומים; כן טענה כי על הנתבעת לחסום את אפשרויות קבלת התוצאות מהאתר המכפיש באופן גורף כדי למנוע את המשך ההכפשןת.

בדיון הבהירה הנתבעת כי בקשותיה של התובעת נענו מקום בו נמצא כי הצביעה על פרסומים שעברו על הוראות הדין או בניגוד לצווים שיפוטיים. הנתבעת הסבירה מהו מנגנון החסימה המבוצע על ידה (חסימת תוצאות חיפוש על בסיס URL של הפרסום) והסבירה כי במקרה בו הפרסום יועתק לכתובות URL אחרות באותו אתר תמשיך התוצאה להופיע במנוע החיפוש החוסם כאמור את כתובת הפרסום אך לא מסיר את הפרסום עצמו.

5. לאחר הדיון הגישה התובעת שתי בקשות- האחת בקשה לפסילת המותב- בקשה אשר נדחתה בהחלטה מנומקת; ובקשה להגשת ראיות הזמה- בקשה שהתקבלה בהחלטה מנומקת.

דיון ומסקנות-

6. על אתר יש להבהיר כי ביהמ”ש לתביעות קטנות אינו מוסמך ליתן סעד של הסרת הפרסומים, כפי שכבר הובהר בעבר לתובעת עצמה במסגרת ת”ק 14647-07-19 ברק נ’ גוגל ישראל בע”מ (6.10.19).

משכך, הסעד לפי דבריה של התובעת עצמה (עמ’ 7 שורות 6-7 לפרוטוקול הדיון מיום 6.3.23) כלל אינו במסגרת סמכויותיו של ביהמ”ש אליו בחרה התובעת להגיש תביעתה. לאור העובדה כי סוגיה זו הוכרעה כבר בעבר נודעת משמעות לעניין פסיקת הוצאות ההליך.

7. משאין חולק כי הנתבעת עצמה אינה מפרסמת הכתבות שנטען כי הינן מכפישות, יש לבחון האם עוולה הנתבעת כנגד התובעת בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע בפעולותיה.

בסוגיה זו עסקו מספר פסקי דין אשר בחנו את חיובה של הנתבעת לפעול כנגד תוצאות פרסום במנוע החיפוש המופעל על ידה.

פסה”ד בעניין ע”א 44711-11-14 עמי סביר, עו”ד נ’  שאול בר נוי ואח‘ קבע את גדרי האחריות של הנתבעת תוך שהוא מציג את גישת ה”הודעה וההסרה” לפיה רק במקום שבו תתבקש התובעת להסיר פרסום הנגוע בלשון הרע והיא לא תעשה כן בלא מניע סביר להתנהלותה כך, רק אז תהיה הנתבעת אחראית לפרסום לשון הרע בניגוד לחוק. במסגרת פסה”ד מנתח ביהמ”ש את פעולתה של הנתבעת בהיותה מנוע חיפוש ולא מפרסם עצמאי וקובע כי חוק איסור לשון הרע אינו קובע כללים ברורים ביחס לנתבעת שכן אינה הגורם האחראי לפרסומים שנטען לגביהם כי הינם מהווים לשון הרע. הנתבעת מפנה במסגרת תוצאות החיפוש המתקבלות אצלה לתכנים שונים במרשתת העשויים להוות לשון הרע כהגדרתה בחוק. לפיכך קבע פסה”ד את מנגנון “הודעה והסרה” לפיו מקום בו תתקבל אצל הנתבעת הודעה על קיומה האפשרי של תוצאה הכוללת לשון הרע כהגדרתה בחוק והיא תבחר שלא להסירה מתוצאות החיפוש, רק אז יכול ותעלה כנגדה טענה כי פעלה בניגוד להוראות הדין לעניין פרסום לשון הרע.

8. לאחר מתן פס”ד סביר נדרשו בתי המשפט לא אחת לטענות כנגד הנתבעת כאשר לאחרונה נדונו טענות כנגד הנתבעת במסגרת תא (ת”א) 67847-03-18 שמעון ברבי נ’ Google Inc (5.5.21) . באותו מקרה הוגשה תביעה כנגד הנתבעת כאן ביחס לפרסום תוצאות חיפוש באתר שאינו ישראלי ושתביעה שעניינו לא בוררה. ביהמ”ש בחן במסגרת פסק הדין את מיהותה של הנתבעת כגורם בינים אשר אינו המפרסם ואת הקביעות בדין הישראלי המתייחסות לאחריותה של הנתבעת לפרסומים המתקבלים במנוע החיפוש.

וכך קבע ביהמ”ש בעניין ברבי, ולאור חשיבות הדברים לענייננו, יובאו הדברים כהוויתם-

“לעובדה ש- Google ממוקמת בתווך, שבין יוצר-הפרסום לבין נמעניו, משמעות מכרעת בבחינתו של צידוק להטיל עליה אחריות לפרסומים פוגעניים ובקביעתם של מאפיינים לאחריות זו. לא זו בלבד שלפי אינטואיציה פשוטה נופלת, דרך כלל, מידת-“אשמו” של גורם-ביניים, שלא יצר את הפרסום, מזו של היוצר; אלא שביוצר מתקיים, בפועל או בכוח, כלל-הידיעה על אודותיו של הפרסום ועל אודות הפגיעה הטמונה בו. לעומתו, עלול גורם-הביניים שלא “לדעת” כלל על פרסום שכזה, אפילו באמצעותם של כלים מחשוביים רבי-עוצמה שלרשותו…

עובדותיו המסוימות של המקרה שלפנַי אינן מחייבות הכרעה בין שתי חלופות נכבדות אלו – קביעה כי בהעדרו של הסדר חקיקתי מפורש אין יסוד להתערב; ולחלופין יישומו של רעיון ההפרה התורמת באמצעותה של דוקטרינת ה”הודעה והסרה”. הסיבה לכך היא פשוטה. התנאים לקיומה של הפרה תורמת לא הוכחו, כל עיקר, בנסיבותיו של הענין.

המפרסמים, שנטען כי הם המפרים הישירים, לא היו צד להליך זה. לא ניתן היה לשמוע כל עמדה, עובדתית או משפטית, מפיהם. מחדלם, ולמצער הקושי שיצא תחת ידיהם של התובעים לצרף את הללו להליך הזה, הוא שגרם לכך. נסיבות-עשייתם של הפרסומים לא נתבררו כל צורכן. לא הוכח מקורו של המידע ששימש בהם. לא נפרשׂו כוונותיהם של המפרסמים והלך-רוחם. לא נבחנו חסינויות או הגנות שבדין, ובחוק איסור לשון הרע הישראלי נקובות כאלו לא מעט.

שני ענינים, מנגד, נהירים היו לי וברורים. ראשית, אין כל ספק כי בעיניהם של התובעים היו הפרסומים בענינם מעוולים. אלא, שאת הדבר הזה לא סברתי כי ניתן לקבוע “במעמד צד אחד”. יסוד להטלתה של אחריות בלשון-הרע לא הוכח לבית-המשפט. שנית, שלא כמו בפרשת עו”ד סביר הנזכרת, הפרסומים במקרה שלפנַי דווקא כן כללו מידע ממשי. בלי לקבוע דבר לגבי אמתות-תוכנו של מידע זה, הרי שדי לי בכך כי היה מישהו, שמצא נכון לצרף יחד טענות של עובדה ולהביאן לידיעתו של ציבור. לא היה זה קוד טכני, שהניב תוצאת-חיפוש מעוותת אשר לאו מידע ממשי מצוי בה. זהו מידע. ככזה, בין ששקר הוא ובין שאמת, יש בו ערך לציבור.”

רוצה לומר, ביהמ”ש העלה במסגרת פס”ד ברבי שתי אפשרויות לבחינת דיני לשון הרע במקרים כעניינה של הנתבעת כאן המהווה גורם ביניים בשל העובדה שאינה מפרסם המידע אולם מנוע החיפוש מפנה לאותם פרסומים. ביהמ”ש לא מצא לבחון את האפשרויות בהעדרו של הגורם המפרסם, הוא המעוול הישיר הנטען, ומשלא הונח לפניו כל ביסוס ראייתי לטענה כי המדובר אכן בלשון הרע.

באופן דומה פסק ביהמ”ש בת”א (ת”א) 28120-03-18 פלוני נ’ Google LLC (5.9.21)-

“במקרה שניתן לזהות המפרסמים, ככל שהנתבעת עומדת בציפייה ממנה לבצע בדיקה בסיסית של הדברים, ומתברר בדיעבד שהמקרה אינו נכנס לגדר החריג בעניין סביר, אין מקום לקיים דיון בסוגיה אם הפרסום מהווה עוולה נזיקית, ללא צרוף המפרסמים כנתבעים לצד הנתבעת.

במקרה שלא ניתן לזהות המפרסמים, עולה קושי רב לקיים דיון בסוגיה אם הפרסום מעוול, במעמד הנתבעת בלבד, וככל שהנתבעת ביצעה הבדיקה הבסיסית ולא חרגה מהלכת סביר, הסעד היחידי שעומד לתובע הוא סעד ההסרה.”

9. התובעת הפנתה לפסיקה שעניינה פרסומים מכפישים ברשת פייסבוק אולם נראה שניתן להבחין בין פייסבוק לבין הנתבעת כאשר בעוד הראשון מהווה פלטפורמת פרסום והפרסומים המכפישים מצויים במסגרת האתר ומופיעים באתר עצמו, הנתבעת אינה מהווה פלטפורמת הפרסום והוא נותר בגבולות האתר המקורי. אמנם הנתבעת מפנה באמצעות קישורים לפרסומים אלה ומכאן קביעות ביהמ”ש אשר מצאו להורות על הסרת הפניות לפרסומים אלה במסגרת גישת ההודעה וההסרה שנקבעה בפסה”ד בעניין סביר דלעיל, אולם כאמור לעיל, אין המדובר באותה “זירת” פרסום ומכאן גם הצורך לסייג כפי שנעשה מאוחר יותר הן בעניין ברבי ובעניין פלוני.

כפי שצוין גם בדיון הראשון שהתקיים במעמד הצדדים, לא הונחו בפני ביהמ”ש מכלול הפרסומים אליהם מתייחסת התובעת; לא ברור איזה מהקישורים הוסרו ע”י הנתבעת, אילו קישורים הועברו ע”י התובעת לנתבעת ומה הבסיס לטענה כי הקישורים לא הוסרו.

10. כפי שהוסבר ע”י נציגת הנתבעת, ככל וקיימים מס’ קישורים בעלי תוכן זהה, הסרת קישור אחד לא תאיין את הופעת התוצאה ברשימת החיפוש שכן כנראה קיימים קישורים בעלי תכנים זהים נוספים. פעולת הנתבעת הינה חסימה לגישה רק של הקישור הספציפי נשוא החסימה, וככל ובאותו אתר יופיע מופע נוסף של אותו תוכן, תוצאת החיפוש עדיין תציג את התוכן הקיים באתר ושהסרתו מבוקשת.

בפן הטכני, כל קישור מפנה לכתובת URL ספציפית. ככל והתוכן אותו מבוקש להסיר שוכפל לURL אחר ונוסף, גם חסימת הקישור לא תביא להסרת התוכן שהסרתו מבוקשת מתוצאות החיפוש. רק הסרת התוכן באתר המקור תביא להסרתו המוחלטת ברשימת החיפוש אצל הנתבעת.

במסמכים שצירפה המבקשת צורפו קישורים לתוכן מכפיש לכאורה- אולם היו אלה קישורים לאתר המקור בהם פורסמו קישורים אלה. התובעת לא צירפה חוות דעת מקצועית ממנה עולה כי טענת הנתבעת כי הקישורים נשוא הבקשה נחסמו אינה נכונה.

11. גם בשים לב לעובדה שהתביעה נוהלה ע”י התובעת בביהמ”ש לתביעות קטנות, כפי שנקבע לא אחת ע”י ביהמ”ש, אין בדיון בביהמ”ש לתביעות קטנות כדי לשנות מהוראות הדין המהותי ובענייננו מחובתה של התובעת לתמוך את תביעתה בראיות. כפי שמצופה מבעל דין הטוען כי נפל כשל במקרר להוכיח טענתו זו באמצעות חוו”ד גם בביהמ”ש לתביעות קטנות (וראו רת”ק 46720-11-20 שפריר ואח’ נ’ ברימאג דיגיטל אייג’ בע”מ (27.1.21)) כך גם ביחס לטענות במישור האינטרנטי- יש לתמוך טענות שבעובדה בראיות אובייקטיביות. כאן המקום לשוב ולהזכיר החלטות קודמות שניתנו במסגרת תובענה זו, אשר הפנו את התובעת להוראות תקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין) התשל”ו-1976 ועל חובתה לצרף לעיון ביהמ”ש והצד שכנגד את הראיות עליהן היא מבקשת להסתמך. פעם אחר פעם ביקשה התובעת להציג מסמכים, חלקם מתוארכים למועדים המקדימים משמעותית את מועד הגשת התביעה, ופעם אחר פעם טענה התובעת כי לא הייתה מודעת לחובתה שבדין לצרף מסמכים אלה ועמדה על זכותה להגישם במהלך הדיונים בלא שניתנה לנתבעת אפשרות לעמוד על טיבם.

מטרתו של ביהמ”ש לתביעות קטנות הינו לספק מענה יעיל וזמין לטענות צרכניות של האזרח למול תאגידים וגופים ממסדיים, אולם אין משמעות הדברים כי על התובע לא מוטל כל נטל, ודי לו לביהמ”ש להיזקק להצהרתו כי נעשה לו עוול ע”מ לחייב את הצד שכנגד בדין. לא יכול להיות ספק כי בחירה מושכלת של מי שמנהל הליכים שונים ולא מועטים כנגד גורמים שונים, בביהמ”ש לתביעות קטנות כזירת ההתדיינות בעניינו, ע”מ לזכות ביתרון דיוני אין משמעותה כי אין עליו לעמוד הן בכללים הפרוצדורליים הקבועים בתקנות הרלוונטיות והן בהוראות הדין המהותי. כאמור לעיל- התובעת בענייננו לא עמדה לא באלה ולא באלה.

לפיכך, אין די בהצגת רשימת תוצאות כדי להצביע על קיומם של קישורים מכפישים נטענים שהיו צריכים להיות מוסרים ולא הוסרו.

כך עיון במסמכים אותם הציגה התובעת כראיות הזמה ביחס לטענות הנתבעת לא העלו ולא הורידו לעניין זה. חרף העובדה שבקשתה להציגם במהלך הדיונים נדחו, עיון בהם לגופם אינו מזים את טענות הנתבעת כפי שהוצגו בכתב ההגנה מטעמה. כך למשל, הקישור עליו הצביעה התובעת כקישור אותו סירבה התובעת להסיר עוסק בהטעיה נטענת של התובעת את ביהמ”ש במסגרת הליך אחר (שנוהל ע”י התובעת. אין ביכולתי לקבוע כי טענה שהתובעת הטעתה או ביקשה להטעות את ביהמ”ש מהווה הוצאת לשון הרע בהעדר כל מידע ביחס לנסיבות הפרסום, מקורו, הלך דעתם של המפרסמים או כל מידע ממשי כזה או אחר (ואין לי אלא להפנות לפסה”ד בעניין ברבי לעיל). גם המסמכים הנוספים שהוצגו אינם מוכיחים את הטענה כי הנתבעת לא הסירה קישורים כפי שהצהירה בפני התובעת. התובעת אמנם הציגה את דרישתה להסיר לחלוטין את אפשרות החיפוש יוספה ברק מאתר עדנה קרנבל שהינו האתר המפרסם את הפרסומים נשוא התובענה, אולם לא הצביעה על מקור חוקי לדרישתה ולא הציגה ראיה ממנה ניתן ללמוד כי כלל הפרסומים שעניינם “יוספה ברק” באתר הנ”ל הינם פרסומים המהווים לשון הרע כהגדרתה בחוק איסור לשון הרע.

12. ביהמ”ש בעניין ברבי עמד על הקושי באסדרת נושא מנועי החיפוש, במשקפי חופש הביטוי והעיסוק והחשש מהפעלת צנזורה דה פקטו ע”י גורם פרטי ולפיכך סבר כי יש רגליים לטענה כי מן הראוי כי המחוקק ייתן דעתו לסוגיה.

מבלי להביע עמדה בעניין ובשים לב לנסיבות המחלוקת שלפני, אני קובעת כי התובעת לא הוכיחה כי הנתבעת פרסמה לשון הרע כשהגדרתה בדין ואף לא הוכיחה כי הנתבעת לא עמדה במנגנון הודעה והסרה ובנסיבות אלה דין התביעה להידחות.

13. בשולי הדברים אעיר כי לא נעלמה מעיני הסוגיה העקרונית המטרידה את התובעת, אשר נאלצת להתמודד עם פרסומים שונים, חלקם אף כנראה בעלי אופי מכפיש, באתר אשר לדבריה מנוהל ע”י מי שאינו תושב ישראל ולפיכך קיים קושי לפעול כנגדו משפטית באופן ישיר. זאת, תוך ניצול עובדה זו וניצול הטכנולוגיה הקיימת כיום לצורך שכפול הפרסומים המכפישים ובאופן זה הפצתם תוך חיוב התובעת במעקב ובמרדף סיזיפי אחר פרסומים אלה. עם זאת, קושי זה אינו מצדיק חיובם של מי שאינם אחראיים על הפרסומים בתשלום פיצוי מקום בו לא עוולו כלפי התובעת. נראה כי על המחוקק לתת דעתו למצב המתואר בתובענה זו ולשקול, תוך איזון זכויות הפרט והזכות לשם טוב מול הזכות לחופש ביטוי, פתרון אפשרי למצב שנוצר.

בשים לב לאופן ניהול הדיון ע”י הצדדים, היקפו וההכרעות במסגרת פסק הדין, התובעת תשא בהוצאות הנתבעת בסך 750 ₪ שישולמו בתוך 30 יום.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין בתוך 15 יום לבית המשפט המחוזי מרכז שבלוד.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ח’ ניסן תשפ”ג, 30 מרץ 2023, בהעדר הצדדים.

PDF

יוספה ברק הומלסית – צו פינוי כי עקצה את בעל הבית

במקביל שימו לב שגם ניתן נגדה צו פינוי מהדירה עקב עקיצת בעל הבית ממנו השכירה דירה, ובעליון נדחה הערעור שלה על הקלות בחובות מעמ.  3458/21

חידה ווזווזית במתמטיקה ליוספה מהעיר עכו:  ציצי אחד שוקל 450 סיסי + ציצי שני שוקל 425 סיסי = לאן נעלמו 25 סיסי, והאם יכול להיות שהצטברו לה בתחת?