בשנת 2011 שימשה הפצ”רית הנוכחית יפעת תומר ירושלמי שופטת בבית הדין הצבאי וישבה בתיקי אונס. כמי ששימשה יועצת מגדר ופוסי מפליא שנתנו לאחת כזאת לטפל בתיק אונס. הרי ברור שהיא שונאת חיילים ממין זכר ותעשה הכל כדי לדפוק חיילים.
לפנינו בקשה של סגן אלוף אלי בוחבוט שהואשם באונס חיילת ויצא זכאי ללא חמת ספק לפיצויים ולכיסוי הוצאות המשפט שלו.
שימו לב: יפעת תומר ירושלמי לא ישבה בהרכב שזיכה את הסא”ל. היא הצטרפה להרכב רק כאשר הסא”ל הגיש בקשה לפיצויים בגין הנזק שנגרם לו ולשיפוי הוצאות משפט. יפעת תומר ירושלמי קבעה שלא מגיע לו כל פיצוי על תלונת השווא עצמה, אבל כן פסקה לו 27% מהעלות ששילם לעו”ד תמי אולמן שהביאה לו סיכוי (27,000 ש”ח במקום 100,000 ש”ח ששולם בפועל).
אפשר לראות עד כמה סולדת יפעת תומר ירושלמי מהסא”ל, אין לה כל סימפטיה אליו ולעוול שנגרם לו, היא רואה בו יתוש טורדני, והיא זורקת לו פירורים רק כדי לסתום לו את הפה.
יפעת תומר ירושלמי גם מאשימה אותו בשיהוי של שנתיים ומייחסת לו 50% אשם תורם. ראו:
“שקלנו את השיהוי הנכבד שהשתהה המבקש בהגשת בקשת הפיצוי, כאשר רק בחודש אוגוסט 2008, למעלה משנתיים לאחר הרשעתו, פנה בבקשה להארכת המועד להגשת בקשתו (לעניין השפעת שיהוי בהגשת בקשת פיצוי על עצם ההחלטה לפיצוי או על גובה הפיצוי, ראו והשוו לאמור בעניין שובר (תפ”ח (תל-אביב-יפו) 5155/99 שובר נ’ מדינת ישראל, פיסקאות 98-97 (לא פורסם 13.11.2005); ב”ש (תל-אביב-יפו) 82277/98 סאלח נ’ מדינת ישראל, בפיסקה 27 (לא פורסם, 12.11.2002)).
בסופו של דבר, באיזון בין כלל השיקולים הצריכים לעניין, מצאנו לפסוק למבקש 50% מן הפיצוי המירבי בגין הוצאות משפטו, בהתאם לקבוע בתקנות סדר הדין, אליהן מפנה סעיף 490 לחש”ץ (הסכומים הקבועים בתקנות אלה עודכנו לאחרונה ביום 14.7.11, והחישוב שיובא להלן נערך לפי סכומים מעודכנים אלה”).
כמה שווה פיצוי לקצין צה”ל שמעלילים עליו אונס שלא היה במשך 5 שנים
מדובר בחיילת שהסא”ל חיבב מאוד ורצה לעזור לה וקידם אותה כי הוא האמין שצריך לעזור לנשים להשתלב בצבא. אבל הגברת זממה עליו, באה וישבה עליו, ונפלט לו זרע. החיילת שמרה את המכנסיים וטענה שיש עליהם זרע של אלי בוחבוט, ושהיא נאנסה בכפייה.
בהתחלה אף אחד לא האמין לסיפור שלה. הכל נשמע מצוץ מהאצבע אבל שנה אחרי התלונה היא הביאה את המכנסיים ששמרה. הדוקטורית מאיה פרוינד מהמכון הפתולוגי קבעה שהזרע היה בחלק הפנימי של המכנסיים, היא גזרה את האיזור עם הזרע, השירתה אותו בתמיסה, וזרקה אותו לפח.
הסא”ל לקח את תמי אולמן והיא הביאה לו זיכוי מהדהד. הפתולוגית מאיה פרוינד הודתה שאי אפשר היה לדעת עם הזרע הוא מעל המכנסיים או בתוך המכנסיים. האיש טען שנפלט זו זרע בלי כוונה, והסיבה היחידה שזה הגיע למכנסיים זה מזה שהגברת התיישבה עליו.
מאיה פרוינד פתולוגית קבלנית הרשעות בשירות הפרקליטות
מאיה פרוינד תפרה תיק אונס לאלי בוחבוט ותיק רצח לזדורוב
מאיה פרוינד גם דפקה את זדורוב, פיברקה חות דעת והשמידה ראיות.
הסא”ל דרש פיצוי על שנים של עוגמת נפש ופרסומים מכפישים עליו בטלויזיה וביקש שישלמו לו את השכר ששילם לתמי אולמן בסך 100,000 ש”ח. יפעת תומר ירושלמי פתחה עליו ג’ורה, למרות שהוא זוכה, ואישרה לו רק 27,000 ש”ח כפיצוי על שכר הטרחה ששילם.
כן… כן… שנים של עינוי דין שמסתיימות בזיכוי והוא מקבל מצה”ל רק 27,000 ש”ח. החיילת כבר הספיקה לקבל מצה”ל ומהביטוח הלאומי פיצויי נכות על הפוסט טראומה (שיכולים להגיע למיליון ש”ח ואפילו 2,000,000 ש”ח). הצבא ביטל לה את הגימלה, אבל לא ידוע אם נתבקשה להחזיר את מה שקיבלה.
שימו לב לפער המגדרי בחשיפה הכלכלית. אם חיילת מנצחת בתביעת אונס היא יכולה לגרוף 2,000,000 ש”ח פיצויים, ואילו אם החייל מזוכה, כל מה שהוא מקבל זה 27% ממה שהוא שילם לעורכי הדין.
יפעת תומר ירושלמי הזונה שעיכבה את ההתקפיות של צהל בבוקר ה 7 באוקטובר 2023
הפתולוגית מאיה פרוינד שתפרה את אלי בוחבוט והשליכה את הבגד השמידה ראיות גם בתיק של זדורוב
כן זה לא ייאמן. זו אותה אחת. את אלי בוחבוט היא תפרה, וגם את זדורוב היא תפרה. היא השמידה דגימות שנלקחו מציפורני תאיר ראדה, וגם סיווגה ממצאי דם שנלקחו מתא השירותים הסמוך, כאילו הם נלקחו מתא השירותים שבו בוצע הרצח, וגם כתבה חד משמעית שהרוצח הוא זכר. במשפט החוזר היא סירבה להעיד, וכשהעידה היא למעשה הודתה ששיקרה. היא הודתה ב 2022 ש”על פי הדגימות, לא ניתן היה לזהות שהחשוד ממין זכר”.
את התביעה הנזיקית שהגיש אלי בוחבוט הגישו עוה”ד דרור ארד-איילון ושרון דניאל. דרור ארד-איילון הוא היום שופט. הבן שלו אסף היה חשוד בסחיטה של עמוס לוזון. לפחות הוציא 27,000 ש”ח מיפעת תומר ירושלמי. גם זה משהו.
להלן כתבה על המקרה
ב-11 בפברואר 2003, בשעת ערב, טיפס עו”ד שלומי ציפורי במדרגות המובילות ללשכתו של הפרקליט הצבאי הראשי (פצ”ר) לשעבר, אלוף מנחם פינקלשטיין, בקריה בתל אביב.
ציפורי ייצג את שרית (שם בדוי), מתלוננת בפרשת אונס, רס”ן בחיל התחזוקה, שבטוחה שתלונתה תוביל להגשת כתב אישום נגד מפקדה, סא”ל אלי בוחבוט.
סאל אלי בוחבוט תרם למדינה ובגלל תלונת שווא על אונס הפצריה חירבנו לו את החיים
סגן אלוף במיל’ אלי בוחבוט.צילום: ברקאי וולפסון
בפרקליטות חשבו אחרת, ושקלו להאשים אותה בהגשת תלונת שווא, בין היתר לאחר שנבדקה בפוליגרף ונמצאה דוברת שקר. ציפורי הגיע להילחם על שמה ועל המשך החקירה.
“אתם עושים טעות”, אמר לפצ”ר ולתובעים מהפרקליטות הצבאית שמילאו את החדר. “יש בידי ‘אקדח מעשן’, מכנסיים עם כתם זרע. צריך לקחת דנ”א מבוחבוט”. הפרקליט הצבאי הקשיב בסבלנות. כשסיים ציפורי את דבריו, סובב אליו הפצ”ר את צג המחשב. הייתה שם תמונה פסטורלית של קרחון המגיח מתוך ים כחול וצלול.
שלומי ציפורי מצא שפיך במכנס ותפר תיק אונס לסגן אלוף אלי בוחבוט
“אתה רואה את הקרחון הזה?”, שאל הפצ”ר, “הפרשה הזו היא בדיוק כמוהו. כמו בקרחון, גם כאן אנחנו רואים רק עשרה אחוז מהתמונה הכוללת, השאר מתחת למים”. במשפט אחד מיצה האלוף פינקלשטיין את הפרשה הסבוכה שמסרבת לגווע כבר שבע שנים.
הפרשה שבה לחיים בצורת תביעת נזיקין
אף על פי שההליכים הפליליים הסתיימו ב-2006 בזיכויו המוחלט של בוחבוט, החליט הקצין לשעבר להמשיך להילחם על שמו בטענה שלאורך החקירה נעשו מחדלים חמורים שהובילו את הפרקליטות הצבאית להגיש נגדו כתב אישום.
לפני כשבועיים הגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעת נזיקין בסך מיליוני שקלים נגד המדינה, שרית ורופאה מהמכון לרפואה משפטית, שסיפורה יובא בהמשך.
באמצעות עורכי הדין דרור ארד-איילון ושרון דניאלי טוען בוחבוט כי התלונה הכוזבת, החקירה הרשלנית בפרשה וכניעתה של הפרקליטות הצבאית ללחציה של שרית גרמו לו סבל בל יתואר שנמשך
חמש שנים, פגעו בפרנסתו ואיימו על שלמות משפחתו. גם שרית, שזכתה לקיתונות של ביקורת מצד בית הדין הצבאי, תגיש בקרוב תביעה נגדית משלה. בית הדין קבע חד משמעית כי שיקרה, אבל מבחינתה בוחבוט הוא השקרן.
תביעתו של בוחבוט, שנחשפה על ידי כתב nrg מעריב אמיר בוחבוט, חושפת את הזיגזג שעבר התיק. ההתלבטות של הפרקליטות הצבאית בטרם הגשת כתב האישום, המכנסיים המוכתמים בזרע שנשמרו בארון כמעט שנה, ההסתמכות על ראיה אחת חשובה שנזרקה לפח, עדויותיהם של אנשי מקצוע שניתחו במשך שעות מסלולים של זרימת זרע והגינוי יוצא הדופן בעוצמתו שהופנה כלפי שרית בהכרעת הדין.
גורם חקירה: גרסת המתלוננת הייתה בעייתית
גורם שהיה מעורב בחקירה מצדיק את הביקורת כלפי שרית עד היום, בנימוק שגרסתה הייתה בעייתית. הוא מתעקש כי הגשת כתב האישום הייתה טעות פטאלית של הפרקליטות הצבאית. אלא שנראה כי שני הקצינים לשעבר, ששילמו בקריירה הצבאית ובחיי המשפחה, יוצאים לסיבוב נוסף וקשה לא פחות סביב אירועי אותו יום שישי, 12 באפריל 2002.
שרית, היום בת 40, התגייסה לצבא בשנת 1987 ומילאה שורה של תפקידים בחיל התחזוקה. במרבית תפקידיה נחשבה לקצינה מוערכת, שבסוף שנות התשעים נבחרה כמצטיינת רמטכ”ל של חיל הלוגיסטיקה. שנה אחר כך נבחרה כמצטיינת אלוף פיקוד, והפז”ם שלה לדרגת רס”ן קוצר בשנה. אלא שעברה של שרית אינו רצוף רק הצלחות.
בשנת 1993 היא נחשדה במרמה בנושא שכר דירה שקיבלה מהצבא ועמדה לדין משמעתי. במקרים אחרים התעמתה עם הכפופים לה או עם מפקדיה ונאלצה לסיים שני תפקידים בטרם עת – באחד, טענה כי אינה ממצה את סמכויותיה וביקשה לעזוב לאחר כשבעה חודשים; בשני, נקראה לשיחת הבהרה שבה צוין בפניה כי עליה לשנות את התנהגותה ואת סגנון דיבורה.
“לפי דעתי”, ציין מפקד הבסיס עם סיום תפקידה לאחר כחודשיים בלבד, “הקצינה אינה מודעת לבעייתה ומנסה לתלות את האשם בגורמים אחרים. היא אינה נוטה לקבל ביקורת ומנסה בכל פעם להסביר שהבעיה אינה אצלה”. שרית שובצה מחדש, והוחלט כי תשמש כראש מדור. בסיום הראיון עם מפקדת הבקו”ם החליטו שתיהן ששרית לא תתחיל את התפקיד החדש. “התרשמתי לא לטובה מהקצינה”, ציינה המפקדת.
המתלוננת ננזפה, והתלוננה על בוחבוט
חבל ההצלה הגיע בדמותו של אלי בוחבוט, שזמן קצר לפני כן החל את תפקידו כראש ענף במפקדת חיל התחזוקה וחיפש אנשים חדשים. ההיכרות בין שרית לבוחבוט, נשוי ואב לשני ילדים, הייתה שטחית, אולם למרות זאת הציע לה תפקיד בכיר. שרית נענתה בחיוב. היא ידעה כי אם הפעם תיכשל, תומלץ לשחרור מצה”ל.
את תפקידה החלה בדצמבר 2001. היא השקיעה את עצמה בעבודה, מדי פעם התייצבה בבסיס גם בימי שישי, שם פגשה לא אחת את בוחבוט. מערכת היחסים ביניהם הייתה טובה. בוחבוט סמך על שרית והמליץ לאפשר לה לצאת ללימודים אקדמיים. שרית הפכה אותו לחבר. סיפרה לו על משפחתה, חשפה את קשריה הרומנטיים ואת מערכת יחסיה עם גבר נשוי המשרת בצה”ל. בוחבוט הקשיב, אך לא נידב מידע על חייו האישיים.
הבקיעים הראשונים ביחסיהם המקצועיים החלו לצוץ בתחילת אוגוסט 2002, לאחר דיון בנושא קיצוצים לשנת 2003. בוחבוט שינה בטעות סיכום של סגן קצין תחזוקה ראשי. בבירור הנושא טען בוחבוט כי שרית הטעתה אותו. היא ננזפה, אף שהתעקשה כי בוחבוט הוא שטעה.
באותו יום, סמוך לחצות, התקשרה לביתו של קצין תחזוקה ראשי והתלוננה על מפקדה. בוחבוט התרגז והוציא נגדה מכתב פנימי תחת הכותרת “התנהגויות שאינן מקובלות”. בין היתר, טען כי שרית מאשימה אותו בקנוניה להרחקת קצינה מתפקידה.
“פתאום הוא הניף אותי על השולחן ואנס אותי”
הפיצוץ בין השניים היה בלתי נמנע. שרית חששה מהדחה, והרגישה שבוחבוט נוקם בה. הקרע הסופי אירע ב-27 באוגוסט 2002, אז פנו לעו”ד ציפורי שלוש קצינות מהבסיס, אחת מהן שרית, בנימוק שסגנון דיבורו והתנהלותו של בוחבוט משפילים אותן. שרית הייתה חשדנית, ביקשה להיפגש מחוץ למשרד. ציפורי הרגיש שהיא מסתירה משהו. כאשר שאל את הקצינות אם מאחורי התלונה מסתתר מניע נוסף, קפצה שרית ואמרה: “על זה לא נדבר”.
עוד באותו יום שלח ציפורי מכתב לראש אכ”א וביקש לפתוח בבדיקת הנושא. קצין בודק בחן את התלונות וקבע כי לבוחבוט יש בעיה ביחסי אנוש, אולם היא אינה חריגה. אלא שתשומת לבה של שרית כבר הופנתה לכיוון אחר.
בספטמבר היא התלוננה לראשונה על האונס.
“ציפורי, אני חייבת לשוחח איתך על משהו שלא דיברתי בעבר. אני במצוקה. מאוגוסט אני בטיפול אצל פסיכיאטר”. שרית עמדה מול דלת הזכוכית שבפתח חדרו ואמרה בבכי “נאנסתי”. לדבריה, ביום שישי, 12 באפריל, היא הגיעה לבסיס לאחר שבוע שבו שכבה חולה בביתה עם וירוס בגרון.
“אחרי שעתיים של עבודה, אלי קרא לי למשרד שלו”, סיפרה בדמעות. “נכנסתי עם הקלסר והתיישבתי מולו. הוא שאל אותי ‘למה נפלו פנייך? למה את עצובה?’. אמרתי לו שאני מרגישה כמו סמרטוט. הזכרתי לו שהוא התעלל בי ביום ראשון. ואז הוא קם מסביב לשולחן, ניגש אלי מאחור והניח את הלחי שלו על הלחי שלי. אמרתי לו ‘תעזוב אותי, אני חלשה’, אבל הוא תפס אותי ומשך אותי לאחור. מעדתי. הוא החזיק אותי בחוזקה ביד אחת ובשנייה פתח את הכפתורים של מכנסי הקורדרוי שלי. פתאום הוא הניף אותי על השולחן ואנס אותי”.
במקביל טענה שרית כי כחודש לפני כן הסיע אותה בוחבוט לביתה והיא הזמינה אותו להיכנס. “כשהראיתי לו את חדר השינה הוא הדף אותי על המיטה, רכן מעלי עם המשקל שלו וניסה לפתוח לי את החגורה. ניסיתי למנוע ממנו ושתי ציפורניים מלאכותיות שלי נשברו. בגלל הכאב הדפתי אותו בבת אחת”.
התלונה: אונס ומעשה מגונה בכוח
ב-29 בספטמבר 2002 הגישה שרית תלונה במצ”ח בחשד לאונס ולביצוע מעשה מגונה בכוח. בוחבוט נדהם מהתלונה. בחקירתו הראשונה סירב לענות על השאלות וביקש להתייעץ עם עורך דין. למחרת הכס חיש את טענותיה של שרית וכינה אותה “קצינה מתוסבכת”. גרסתו הייתה הפוכה לחלוטין משלה.
לדבריו, באותו יום שישי הגיעה שרית למשרד ונראה היה שהחלימה. “היא סגרה את הדלת והחמיאה לי על הבגדים האזרחיים”, טען.
“החמאתי לה בחזרה. היא עשתה מין סיבוב כזה של דוגמנות ופתאום התיישבה לי על הברכיים. עטפתי את מותניה בידי והתנשקנו. היא התחככה בי והייתה לי זקפה, אבל לא הגעתי לסיפוק. אחר כך היא קמה ואמרה שעדיף שנדחה ליום אחר והמשכנו בפגישת העבודה”.
לגבי האירוע בביתה, טען בוחבוט כי היא זו שיזמה את המגע ביניהם. לדבריו, שרית פתחה את רוכסן מכנסיו, העירה הערה מעליבה לגבי איבר מינו ולאחר מכן קמה מהמיטה. חוקרי מצ”ח התלבטו והחליטו לזמן את שרית לבדיקת פוליגרף. היא נמצאה דוברת שקר.
בוחבוט התחמק מהבדיקה. החוקרים זימנו את השניים לעימות, ובו הם צווחו אחד על השני. שרית טענה שהרס לה את החיים, בוחבוט האשים אותה בעלילה. קלטות העימות נבחנו בפרקליטות הצבאית והוחלט להאמין לבוחבוט. שרית הוזהרה שהיא עלולה לעמוד בפני כתב אישום על תלונת שווא. בתגובה היא יצאה למסע תקשורתי והשמיצה את הפרקליטות הצבאית. כדי לאשש את גרסתה פנתה לטיפול בהיפנוזה. גם קלטת זו הוצגה בתקשורת.
בדיקת הדנ”א קבעה: יש התאמה
ואז, בפברואר 2003, הגיעה תפנית בסגנון מוניקה לוינסקי. שרית שלפה מארונה מכנסי קורדרוי וטענה כי לבשה אותם בעת שנאנסה. שכן של שרית, ניצב במשטרה, המליץ לקחת את המכנסיים לבדיקה פרטית במכון לרפואה משפטית באבו-כביר.
את הבדיקה ביצעה עבור שרית ד”ר מיה פרוינד, דמות מפתח בפרשה. בחוות דעת מומחה שכתבה פרוינד ציינה הרופאה כי על התפר הכפול של המכנסיים נמצאו תאי זרע.
עם הדוח ניגשה שרית למצ”ח, והחקירה חודשה. בוחבוט, שפרש בינתיים מהצבא, טען שכנראה מדובר בנוזל קדם זרע שנגע במכנסיה של שרית בעת ההתחככות ביניהם, והסכים לתת דגימת רוק. בדיקת הדנ”א קבעה: יש התאמה.
ההתלבטות בפרקליטות הצבאית הייתה גדולה. התובעים קראו את החומר, למדו את הראיות, שוחחו עם שרית. בדיונים השתתפו, בין היתר, התובעת הצבאית הראשית עינת רון ואיש המילואים פרופ’ רון שפירא, אז דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן. כמה מהמעורבים האמינו כי ניתן להרשיע את בוחבוט, והתייחסו לחוות דעת פסיכיאטרית הקובעת כי שרית נמצאת בפוסט-טראומה.
גורמים אחרים בפרקליטות, ביניהם פרופ’ שפירא, התנגדו. “אין כאן מעל לכל ספק סביר”, התעקשו. “בוחבוט יזוכה”. לנגד עיני המתנגדים עמד תיאור האונס של שרית, שממנו השתמע כי לבוחבוט יש יכולות אתלטיות יוצאות דופן. בוחבוט נמוך ורזה, ואילו שרית גבוהה ממנו והתברכה בממדי גוף גדולים. המלצתו של פרופ’ שפירא נדחתה. התיק הופקד בידיה של התובעת הצבאית עו”ד שרון זגגי-פנחס.
בדיקת הפרקליטות תמכה בטענה לאונס
כתב האישום נגד בוחבוט הוגש ב-2 במרץ 2004. הוא הואשם באונס, במעשה מגונה ובהתנהגות בלתי הולמת. בוחבוט הרגיש שעולמו חרב. חברים נטשו אותו, המשפחה נקרעה. שירות של 26 שנה עלול היה להסתיים עם כתם מחפיר. בשימוע שנערך לו בטרם הגשת כתב האישום הביא בוחבוט מומחה להנדסת חומרים, ד”ר דרור סליקטר, שהסביר כי נוזל הזרע יכול להגיע עד לחלק החיצוני של המכנסיים שלבשה שרית, דבר המאשר את גרסת ההתחככות.
בתגובה פנתה הפרקליטות למומחה מטעמה, רפ”ק אבנר רוזנגרטן מהמטה הארצי, שערך ניסוי של מעבר נוזל דרך בד.
מאחר שרוזנגרטן נסמך על חוות דעתה של ד”ר פרוינד ונאמר לו שסימני הזרע נמצאו בתוך המכנסיים – פרט מהותי בבדיקה – נשללה גרסתו של בוחבוט ונקבע שהזרע הגיע למקום על ידי טפטוף, דבר המאשר את גרסת האונס.
המשפט החל בנובמבר 2004 בבית הדין הצבאי המיוחד. ההגנה התמקדה בשני תחומים: קעקוע עדותה של שרית תוך התמקדות במניע להגשת התלונה, ובחינת הראיה המדעית היחידה – סימני הזרע. לדיונים הגיע בוחבוט לבדו. אשתו וילדיו נעדרו. מדי פעם תלה מבט בסנגוריו, עורכי הדין תמי אולמן ופאדי סרוג’י.
שרית הגיעה לאולם מלווה בבני משפחתה. היא הגיבה לעדויות, לא היססה להביע את מחאתה בהעוויות בוז, הנהנה בראשה, לחשה ושלחה פתקים לתובעת שרון-זגגי. לפחות פעמיים העירו לה השופטים – כאשר פנתה לאחד מהם בשמו הפרטי, וכשהעזה לנזוף בתובעת.
הבד המוכתם בזרע הושלך לאשפה
הדיונים נפתחו בעדים המקצועיים שדשו בשרידים שעל המכנסיים. שתי נקודות היו על הפרק: מיקום סימני הזרע והדרך שבה הגיעו למכנסיים. ואז עלתה ד”ר פרוינד לעדות. כבר בהתחלה העידה הרופאה כי אינה יכולה לאשר אם מיקום שרידי הזרע הוא חיצוני או פנימי, מאחר שהסימנים אינם נראים לעין ומשום שהאיזור המוכתם הוטבע בחומרים כימיים שונים.
בתמונה: תמי אולמן עם בועלה
סימני השאלה גברו כאשר סיפרה כי החלק המוכתם נגזר מהמכנסיים ולאחר בדיקתו הושלך לפח – כאילו לא היה מדובר בראיה שעשויה להיות מכריעה במשפט אונס.
עו”ד אולמן נדהמה. “מסתבר שגזיר הבד עם הזרע איננו נמצא. אנו לא יכולים לעשות בדיקות מטעמנו, ובדיקת המכנסיים ללא הכתם אינה יעילה”.
ד “ר פרוינד ניסתה להסביר. “נוהלי המעבדה הם כאלה שברגע שגוזרים גזיר ממוצג ומפיקים ממנו את הדנ”א – משליכים אותו”, טענה. “אי אפשר לחזור על הבדיקה”. כאשר עו”ד אולמן תהתה אם השמדת הראיה נועדה למנוע מעקב, ענתה ד”ר פרוינד כי היא מרגישה מותקפת. בעקבות עדותה החליט רפ”ק רוזנגרטן לשנות את חוות דעתו, וקבע כי גרסתו של בוחבוט אפשרית. לנושא זה מוקדש חלק נכבד בתביעת הפיצויים שהגיש עו”ד ארד-איילון.
בהמשך עלתה לדוכן העדים גם שרית. עדותה הייתה ארוכה ומפרכת. לפעמים פרצה בבכי, לא אחת ענתה לסנגורית בהתרסה. כשעו”ד אולמן התעקשה להבין מדוע אינה מהססת להתלונן נגד כל מי עומד בדרכה, אולם את התלונה על האונס השהתה כחצי שנה, תירצה שרית את התנהגותה בפחד משתק מבוחבוט. “ההסבר של זה הוא בנפש, קשה לי לענות על זה. אני לא יכולה להסביר לך הגיונית. את כל השאלות שקשורות בנפש את יכולה להפנות למומחים”.
בית המשפט זיכה את בוחבוט מכל ההאשמות
בהמשך הודתה שרית כי לא הייתה חושפת את פרשת האונס לולא תחושתה כי בוחבוט מתעלל בה מבחינה מילולית. בדיון השני החלה גרסתה לצלוע. שרית התעקשה כי לאחר האונס עזבה את הבסיס בסערת נפשות ונסעה לביתה, אלא שעו”ד אולמן הציגה בפניה את פלטי איכון הסלולרי שלה, ומהם עלה שנשארה בבסיס עוד כמה שעות אחר כך. שרית לא ויתרה, והתעקשה שיש טעות באיכון. בהמשך הפתיעה את הנוכחים כאשר פרצה בזעקות שבר והתחבאה מאחורי דוכן העדים.
ב-11 בספטמבר 2006, בדיוק ארבע שנים מאז שהוגשה תלונתה של שרית, החליט בית הדין לזכות את בוחבוט מכל אשמה. הרכב השופטים, אל”מ שלי טימן, אל”מ ענת כרמלי וסא”ל ארז פורת, כינו את הסבריה של שרית על השהיית תלונתה כ”נימוקים התלושים מהקרקע”, שללו את טענותיה על פחד מבוחבוט וקבעו כי גרסתה על השתלשלות האונס “אבסורדית ובלתי אפשרית”.
הפרקליטות הצבאית ערערה על ההחלטה לבית הדין לערעורים, אולם משכה בעצמה את הערעור וביקשה רק שמפסק הדין יימחקו התבטאויות קשות של השופטים על חוסר אמינותה של שרית, אופיה והתנהגותה. מאז פנה כל אחד מהצדדים לדרכו. בוחבוט, שהיה מובטל ארבע שנים, מצא עבודה בחברת קייטרינג המספקת מזון לצה”ל. רק לאחרונה הרגיש חזק מספיק כדי לצאת למלחמה נוספת על טיהור שמו.
בתביעה שהגיש מפרט עו”ד ארד-איילון את המחדלים, לכאורה, שנגרמו על ידי הפרקליטות הצבאית ופרוינד. על פי התביעה, שרית מסרה הודאות שקריות במצ”ח ובמקביל ניהלה קמפיין תקשורתי שנועד ללחוץ על הפרקליטות להגיש כתב אישום. בנוסף טוען עו”ד ארד-איילון כי לו הייתה הפרקליטות הצבאית מתייחסת במשנה זהירות לתלונתה השנייה של שרית, חוקרת את מיה פרוינד על חוות הדעת, מוודאת שהממצאים הנכונים מגיעים לידיו של רוזנגרטן – ניתן היה להגיע למסקנה שאין לשלול את גרסתו של בוחבוט. כמו כן, צוין בתביעה כי פלטי איכון הטלפון הסלולרי של שרית לא התבקשו, משום מה, על ידי הפרקליטות הצבאית, אלא על ידי עו”ד אולמן ובמימונו של בוחבוט.
בוחבוט זוכה, והצבא שלל את קצבתה של המתלוננת
“במהלך המשפט הייתה הפרקליטות יכולה לשקול מחדש את עמדתה כמה פעמים ולא עשתה זאת”, ציין עו”ד ארד-איילון. “כתב האישום נגד בוחבוט הוגש בשל מחדלים חמורים של מצ”ח והפרקליטות הצבאית. המשפט הקשה חייב את בוחבוט ובני משפחתו לגייס תעצומות נפש ומשאבים כלכליים רבים עד לזיכויו המוחלט מהאשמות השווא”.
שרית, שטרם קראה את הכרעת הדין, ניסתה להשתלב בשנים האחרונות בכמה עבודות, אולם לא התמידה בהן. היא עדיין מגיעה לטיפולים פסיכיאטריים. עוד במהלך משפטה פנתה למשרד הביטחון בבקשה להכיר בה כנכת צה”ל הסובלת מפוסט-טראומה. היא נבדקה על ידי כמה רופאים, ונקבעה לה נכות נפשית בשיעור 30 אחוז.
אלא שעם זיכויו של בוחבוט בוטלו ההכרה והתגמולים. לפני כשלושה חודשים ערער עו”ד ציפורי על ההחלטה בנימוק שהזיכוי נגרם עקב התנהלות רשלנית של התביעה הצבאית, וכי ביטול ההכרה נעשה ללא התייעצות עם גורמים מקצועיים. בערעור, שנדון כעת בבית משפט השלום בראשון לציון, מבקש עו”ד ציפורי להציג בפני ועדת הערעורים את קלטת ההיפנוזה.
תגובות
עורכי הדין דרור ארד-איילון ושרון דניאלי: “לסא”ל בוחבוט נגרם עוול בכך שהועמד לדין ללא הצדקה באשמה חמורה. כל העובדות שלימדו על חפותו היו בידי התביעה במועד, אך היא נכשלה בכך שלא ראתה את הכתובת שעל הקיר. סא”ל בוחבוט זכאי לכך שחייו ישובו למסלולם. מדינת ישראל, אותה שירת בנאמנות במשך שנים ואשר העמידה אותו לדין לשווא, חייבת לפצותו ולאפשר לו לחזור למסלול חיים תקין”.
עו”ד תמי אולמן: “בית הדין המיוחד איפשר לי לחקור ארוכות את שרית כדי להוכיח את חפותו של מרשי. לעומת חשיפת שמו ותמונתו של בוחבוט, שהואשם על לא עוול בכפו, נהנית שרית מחיסיון מלא. ביקשתי בעבר מבוחבוט להתלונן נגדה במשטרה על תלונת שווא, אולם עד היום תלונה זו לא נחקרה”.
עו”ד שלומי ציפורי: “פסק הדין הצבאי הינו הוכחה לכך שגם שופטים הם בני אדם ואינם חסינים מטעויות. קיים פער בין אמת משפטית לאמת עובדתית. שרית תנצל את ההליך שיזם בוחבוט כדי להגיש תביעה נגדית, וניהול ההליך יוביל לקביעה משפטית שונה, שלפיה אכן עברה תקיפה ואונס מצדו”.
דובר צה”ל: “כל ההחלטות בתיק התקבלו על ידי גורמים משפטיים מוסמכים. לאחר מתן הכרעת הדין סברה הפרקליטות כי נפלו בה שגיאות, בין היתר, בכך שלא ניתן לתביעה להביא מומחה מסוים מטעמה ובית המשפט הסתמך על חוות דעת שהוצגו לו. על כן הוגש ערעור. אין יסוד לטענות שהופענו כלפי הפרקליטות הצבאית ומצ”ח במסגרת התביעה האזרחית”.
מהמכון לרפואה משפטית הגיבו בשמה של ד”ר פרוינד, מאחר שהיא שוהה בחו”ל:
“כתב התביעה טרם התקבל. לכשיגיע, יוגש כתב הגנה. אין מדובר בעבודה פר? טית, אלא בחוות דעת מהמעבדה הביולוגית שניתנה על ידי המכון החתומה על ידי ד”ר פרוינד. המכנסיים הוחזרו למתלוננת לאחר חיתוך הגזיר. הגזיר עצמו נזרק לפח על פי הנהלים”
פיצוי של כ 27,000 ש”ח לסא”ל אלי בוחבוט בשל זיכויו מביצוע עבירות מין בפקודתו 7 אוג 2011
2-04, 11-11
השופט 1. אל”ם ארז פורת- אב”ד
2. אל”ם ענת כרמלי
3. סא”ל יפעת תומר-ירושלמי
התובע: סא”ל אלי בוחבוט, ע”י עו”ד דרור אילון ארד, עו”ד יובל נחמני
– נגד –
הנתבע: התובע הצבאי הראשי, ע”י עו”ד רס”ן בת-אל ארז-לוינסקי
החלטה
פתח דבר
1. המבקש, סא”ל אלי בוחבוט, הועמד לדין בפני בית הדין הצבאי המיוחד בגין עבירות של אינוס, מעשה מגונה והתנהגות שאינה הולמת. המבקש כפר בהאשמות כנגדו, וביום 13.9.2006, בתום שמיעת ראיות, זוכה מכל אשר יוחס לו בכתב האישום.
2. התביעה הצבאית ערערה על הכרעת דינו של בית הדין המיוחד. ואולם, לאחר שמיעת הערעור, ובעקבות הערות בית הדין הצבאי לערעורים, הודיעה התביעה כי אינה עומדת על ערעורה, וזאת בכפוף לבקשה משותפת של הצדדים בדבר ביטולן של שלוש קביעות אשר הופיעו בהכרעת הדין, בקשה אשר אומצה על-ידי בית הדין הצבאי לערעורים.
במסגרת פסק דינה של ערכאת הערעור הוטעם כי “נוכח חזרת התביעה מן הערעור – זיכויו של המשיב, מכל פרטי האישום, נותר על כנו” (ע/114/06 התובע הצבאי הראשי נ’ סא”ל בוחבוט (2007)).
3. ביום 4.8.2008 פנה סא”ל בוחבוט בבקשה להארכת מועד להגשת בקשה להחזר הוצאות הגנה, לפי סעיף 490 לחוק השיפוט הצבאי, התשט”ו – 1955 (להלן: החש”ץ).
בקשתו זו נדחתה בהחלטתו של נשיא בית הדין הצבאי המיוחד (כתוארו דאז), כב’ השופט אל”ם לוי, מיום 5.10.2008, ולפיה בהתאם להוראות החש”ץ, כפי שפורשו בפסיקת בית הדין הצבאי לערעורים – אין נתונה בידי נשיא בית הדין המיוחד הסמכות להארכת מועד להגשת בקשה כאמור (בש”ם 5/08 סא”ל בוחבוט נ’ התובע הצבאי הראשי).
המבקש ערער על החלטה זו; הסנגוריה הצבאית הצטרפה להליך כ”ידידת בית הדין”. ערעורו של המבקש התקבל, תוך שנקבע כי יש להעניק להוראת סעיף 490(ב) לחש”ץ, המסדירה את פרק הזמן הנתון לנאשם שזוכה לשם הגשת בקשה לפיצוי, פרשנות דינאמית, העולה בקנה אחד עם ההתפתחויות שחלו בדין. נקבע, אפוא, כי לבתי הדין הצבאיים סמכות טבועה להאריך את המועד אשר נקבע לשם הגשת בקשה כאמור. משכך, נקבע כי התיק יובא בפני נשיאת בית הדין המיוחד, לשם הכרעה “האם עניינו של המבקש הוא ייחודי בנסיבותיו ומצדיק עשיית שימוש בסמכותה הטבועה למתן ארכה להארכת מועד להגשת בקשה להחזר הוצאות ולפיצוי” (עלב”ש 134/08 סא”ל בוחבוט נ’ התובע הצבאי הראשי (2010)).
4. ביום 5.1.2011 נעתרה נשיאת בית הדין המיוחד, אל”ם טבת-ויזל, לבקשת המבקש להאריך את משך הזמן הנתון לו לשם הגשת בקשה להחזר הוצאות הגנתו. למבקש ניתנה אורכה נוספת בת 21 ימים לשם פנייה בבקשה כאמור (בש”ם 1/10).
5. ביום 27.1.2011 פנתה ההגנה בבקשה להורות על תשלום החזר הוצאות הגנתו של הנאשם, בתוספת של 50% על הסכום המירבי הקבוע בתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ”ב-1982 (להלן: תקנות סדר הדין).
6. ביני לביני, חדל כב’ השופט אל”ם טימן, אב בית הדין במותב אשר הכריע את דינו של הנאשם, לשמש כשופט, ועל-כן נבצר הימנו לדון בבקשה.
משכך, הורתה נשיאת בית הדין המיוחד, כי בקשת הנאשם תידון בפני מותב אשר שניים מחבריו – אל”ם פורת ואל”ם (מיל’) כרמלי – נמנו עם הרכב השופטים שדן בתיקו העיקרי של המבקש; ואליהם התווספה שופטת נוספת – סא”ל תומר-ירושלמי.
7. להלן תידון, אפוא, בקשת המבקש לקבלת החזר הוצאות הגנתו.
הערה מקדמית – התשתית הראייתית העומדת ביסוד ההחלטה
8. באי-כוח המבקש צירפו לבקשתם לקבלת החזר הוצאות הגנה את תצהירו של המבקש בדבר עלות שכר הטרחה אשר שילם והוצאות נוספות שהוציא במסגרת משפטו. כן צורפה לבקשה תגובה שהוגשה מטעמו של הפרקליט הצבאי הראשי דאז לעתירה לבג”ץ, שהגישה בשעתו המתלוננת, כנגד ההחלטה שלא לבקש את מעצרו של המבקש עד תום ההליכים, במסגרת התיק העיקרי אשר התנהל כנגדו.
9. ביום 29.3.2011 נמסרה תגובת התביעה הצבאית לבקשת ההגנה. במסגרת התגובה נטען כי בקשת ההגנה כוללת נתונים וטענות עובדתיות, אשר לא הונחו בפני בית הדין שדן בהליך הפלילי בעניינו של המבקש וכן נתונים אשר אינם קבילים בהליך פלילי.
משכך, ביקשה התביעה כי בית הדין יורה להגנה להגיש בקשה מתוקנת, וכי מן הבקשה המתוקנת תושמט תשובתו של הפצ”ר לעתירה האמורה.
10. ביום 16.5.2011 קבעה נשיאת בית הדין כי “אין צורך בהגשת בקשה נוספת מטעם באי כוח המבקש וכי לעיון ההרכב שיידון בבקשה יועברו הבקשות שהוגשו מטעם המבקש עד כה, למעט המסמכים הנלווים”. עוד נקבע כי בקשת המבקש להגיש מסמכים נלווים, שלא הוגשו בהליך העיקרי, תידון על ידי ההרכב שידון בבקשה להחזר הוצאות.
11. ביום 18.7.2011 התקיים דיון בבקשת ההגנה. בפתח הדיון, שבה התביעה וביקשה כי נורה להגנה להגיש בקשה מתוקנת, וכי נתעלם מן המסמכים, אשר צורפו לבקשה המקורית. לא ראינו לנכון לעשות כן, ולהלן נבאר טעמינו.
12. כידוע, וכפי שיפורט בהרחבה להלן, הנסיבות המצדיקות החזר הוצאות לנאשם שזוכה, יכול שיהיו נסיבות הקשורות להליך הפלילי עצמו ויכול גם שיהיו נסיבות החיצוניות לו.
13. הנה כי כן, במסגרת הכרעה בבקשה, מוסמך בית הדין לשקול גם נסיבות חיצוניות להליך העיקרי; ועל-כן, פשיטא כי בית הדין מוסמך לשקול גם עובדות ועניינים החורגים מן ההליך הפלילי גופו.
14. בהקשר זה יוטעם, כי את טענתה לפיה על בית הדין לגדור עצמו בחומר הראיות שהוגש לבית הדין בהליך העיקרי, סמכה התביעה (בתגובתה מיום 29.3.2011) על הלכת בית המשפט העליון בעניין דבש (ע”פ 4466/98 דבש נ’ מדינת ישראל, פ”ד נו(3), 73 (2002)).
15. ואולם, בכל הכבוד, דומה כי התביעה לא דקה פורתא בעניין זה, שכן קביעתו זו של בית המשפט העליון בעניין דבש הנ”ל הוגבלה לדיון בנסיבות הקשורות להליך הפלילי גופו (בעוד, כאמור, בית הדין מוסמך לשקול במסגרת בקשה כאמור אף נסיבות חיצוניות להליך).
זאת ועוד, אף ביחס לנסיבות הקשורות להליך גופו, פתח בית המשפט העליון פתח בפני בתי המשפט, הדנים בבקשה להחזר הוצאות, לקבל ראיות, החורגות מאלה שוהגשו בהליך גופו; וזהו הציטוט המדויק מהלכת דבש:
“אשר לנסיבות הקשורות בהליך עצמו, ובתיתנו דעתנו לעיקרון המורנו כי נעשה כמיטבנו שלא להפוך טפל לעיקר (ראו לעיל, פיסקה 49), דומה כי ראוי שבית-המשפט יגדור את בעלי-הדין – על דרך העיקרון – בחומר הראיות שהוגש לבית-המשפט, בין בהליכי המשפט בין בהליכי הטרום-משפט. אפשר, כמובן, כי במקרים מתאימים אלה ואחרים יותר להם לבעלי-הדין להשפיע על בית-המשפט מיסמכים ומידע נוספים על אלה שנאספו אל תיקי בית-המשפט. כך, למשל, לעניין הנזקים שהנאשם נשא בהם עקב המשפט” (שם).
16. כידוע, בקשה להחזר הוצאות היא ספיח להליך הפלילי, והדיון בה מתקיים על פי כללים שונים מאלה החלים במשפט הפלילי גופו. במסגרת זו, יש לבדוק האם היה יסוד להאשמה והאם קיימות נסיבות אחרות, המצדיקות מתן פיצוי למבקש. פשיטא, כי במסגרת הבדיקה האם היה יסוד להאשמה, על בית הדין לשקול את כלל הראיות אשר עמדו בפני התביעה; זאת ועוד, על בית הדין לשקול גם קיומן של ראיות בכוח – קרי: האם שומה היה על רשות החקירה, כרשות מנהלית מקצועית, זהירה וסבירה לפעול לאיסופן של ראיות נוספות, אשר יכולות היו למנוע את הגשת כתב האישום, ואשר היעדרן מחומר הראיות נובע מהתרשלות בחקירה (ראו: ע”פ 11024/02 מנצור נ’ מדינת ישראל, פ”ד נח(1), 436 , 445-446 (2003)).
17. משכך, סברנו, כי אין פגם בכך שההגנה תפרוש בפני בית הדין את מכלול הראיות אשר עמדו בפני התביעה עובר להגשת כתב האישום (גם אם לא הוגשו במסגרת ההליך העיקרי), ותפרט את השלבים השונים אשר קדמו להחלטה בדבר הגשת כתב האישום כנגד המבקש, כמפורט בתשובתו של הפצ”ר לעתירת המתלוננת. אשר להתנגדותה של התביעה לאזכור העובדה כי המתלוננת נמצאה דוברת שקר בבדיקת פוליגרף שנערכה לה – גם עובדה זו לא ראינו למחוק מן הבקשה.
כידוע, תוצאות בדיקת פוליגרף, כמו גם נכונותם של צדדים מעורבים לעבור בדיקת פוליגרף הוכרו ככלי עזר לצורכי חקירה (ראו: “שימוש בתוצאות בדיקת פוליגרף כראיה במשפט פלילי” הנחיית פרקליט המדינה 7.8, ס’ 4 (תשס”ג)).
משכך, נכונים היו בתי המשפט, בעת דיון בבקשות לפיצוי ולהחזר הוצאות, לשקול גם ממצאים הנוגעים לעריכתן או לאי עריכתן של בדיקות פוליגרף במסגרת תיקי חקירה וכן את ממצאי בדיקות אלה, ולא ראו בכך נתון שיש בו כדי “לזהם” את החלטתם, כטענת התביעה בפנינו (ראו והשוו, למשל, לפסק דינו של בית המשפט העליון (אליו הפנתה התביעה דווקא) בע”פ 1767/94 יוסף נ’ מדינת ישראל, פ”ד נג(1), 505, 513-514 (1999) (להלן: עניין יוסף); כן ראו את ב”ש (באר-שבע) 20042/07 יניב נ’ מדינת ישראל (לא פורסם, 6.5.2007); ב”ש (נצרת) 3040/05 נוג’ידאת נ’ מדינת ישראל (לא פורסם, 6.113.2006); תפ”ח (חיפה) 3018/06 נוי נ’ מדינת ישראל, (לא פורסם, 10.5.2006); ב”ש (קרית-גת) 2473/06 עמרם נ’ יחידת תביעות לכיש (לא פורסם, 23.5.2007)).
18. לאור כל המפורט לעיל, לא ראינו להורות להגנה להגיש בקשה מתוקנת. יחד עם זאת, מטבע הדברים, שקלנו את העובדות הנטענות בבקשה ואת אלה אשר הופיעו במסמכים אשר צורפו לה במישור הרלוונטיות (להבדיל ממישור הקבילות).
כך, תגובת הפצ”ר אשר צורפה לבקשה עוסקת כל כולה בטענת המתלוננת כי ראוי היה שהתביעה תבקש לעצור את המבקש עד תום ההליכים המשפטיים בעניינו. פשיטא, כי העובדה שהתביעה בחרה שלא לעשות כן (מטעמים המפורטים בבקשה), אין בה כשלעצמה כדי ללמד כי לא היה יסוד להאשמת המבקש בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום (בהקשר זה, ראו, למשל, את עניין יוסף הנזכר לעיל, שם נקבע כי “ההחלטה בעניין מעצר עד תום ההליכים עוסקת במכלול שיקולים שונה מזה העומד ביסוד העמדה לדין” ( שם)). על כן לא ראינו ליתן משקל מכריע לטעמי הפצ”ר, כפי שפורטו בעתירה, באשר להימנעות התביעה מלבקש את מעצרו של המבקש עד תום ההליכים המשפטיים במשפטו.
לעומת זאת, מצאנו להתייחס להשתלשלות האירועים ולראיות אשר עמדו בפני התביעה, כמתואר בתגובה, השתלשלות אשר התביעה הצבאית, בטיעוניה בכתב ובע”פ, לא חלקה על נכונותה. אשר לתצהירו של המבקש, אשר צורף לבקשה, בו פירט המבקש את ההוצאות שנגרמו לו, הרי שבינתיים הוגשו לנו העתקי קבלות ביחס לאותם תשלומים, כך שהצורך בתצהיר זה, התייתר.
בקשת ההגנה להורות על החזר הוצאות המבקש
טענות הצדדים
19. בקשת ההגנה להורות על החזר הוצאות הגנתו של הנאשם נסמכה על שתי עילות הפיצוי שבסעיף 490 לחש”ץ, דהיינו כי לא היה יסוד להאשמת המבקש בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום; ולחלופין, כי מתקיימות “נסיבות אחרות”, המצדיקות את פיצויו. להלן נעמוד בפרוטרוט על טענות ההגנה בהקשר זה.
20. ראשה העיקרי של בקשת ההגנה נעוץ בטענתה כי לא היה יסוד להאשמתו של המבקש בעבירות אשר יוחסו לו. ההגנה הטעימה, כי תיק זה הינו חריג בנסיבותיו, שכן באורח ייחודי ויוצא דופן, לאחר בחינת תלונת המתלוננת, מצאה התביעה שלא לנקוט בצעדים משפטיים נגד המבקש; אדרבה, נשקלה האפשרות לנקוט צעדים משמעתיים דווקא כנגד המתלוננת, וזאת בכפוף לשימוע שנערך לה.
21. והנה, במסגרת הליך השימוע, העבירה המתלוננת לרשות התביעה מכנסיים, אשר לטענתה אותם לבשה, בעת שהנאשם אנס אותה.
כן המציאה המתלוננת לתביעה תוצאות בדיקה, שנערכה לבקשת המתלוננת במכון לרפואה משפטית ע”י ד”ר מיה פרוינד, ולפיהן בחלקם הפנימי של המכנסיים, נמצאה תערובת המכילה תאי זרע.
22. ההגנה סבורה כי התביעה התרשלה באופן בדיקת אותן ראיות חדשות, וכי רשלנותה זו הובילה לשינוי דרמטי בהחלטות אשר נתקבלו בפרשה, ולהחלטה בדבר העמדתו של הנאשם לדין, בלא שהיה יסוד לאשמה.
בחינת טענות ההגנה בהקשר זה מחייבת פירוט מסוים באשר להמשך השתלשלות האירועים בפרשה, כדלקמן:
23. כאמור, המתלוננת המציאה לתביעה זוג מכנסיים, וכן את חוות דעתה של ד”ר פרוינד לפיה בחלקם הפנימי של אותם מכנסיים מצויים תאי זרע.
הנאשם הסכים למסור דגימת DNA, ונמצא כי תאי הזרע שעל המכנסיים תואמים את הפרופיל הגנטי שלו.
24. בהמשך לכך, ולאור גרסת הנאשם כי לא קיים יחסי מין מלאים עם המתלוננת, נערך שימוע לנאשם.
במסגרת אותו שימוע, ובמטרה לתקוף את חוות דעתה של ד”ר פרוינד, המציא המבקש לתביעה חוות דעת של מומחה מטעמו, ולפיה ניתן להסביר הימצאותם של תאי זרע שלו על מכנסיה של המתלוננת, בכך שהנאשם התגופף עם המתלוננת, כאשר זו ישובה על איזור חלציו, כגרסתו בחקירתו.
25. התביעה הצבאית בדקה את היתכנותה של אפשרות זו באמצעות רפ”ק רוזנגרטן מהמטה הארצי של משטרת ישראל; ואולם, הלה חיווה דעתו כי המעשה המתואר בעדותו של סא”ל בוחבוט, אינו יכול להסביר הימצאות נוזל זרע בחלקם הפנימי של המכנסיים (ראו מסקנה מס’ 1 בחוות דעתו – ת/26).
בנסיבות אלה, הוחלט על הגשת כתב אישום כנגד המבקש.
26. אין חולק, כי במסגרת ההליך העיקרי שהתנהל כנגד הנאשם, העידה ד”ר פרוינד ואישרה כי בשים לב לתהליך מיצוי ה-DNA מהמכנסיים, אין ניתן לשלול כי תאי הזרע נמצאו על חלקו החיצוני של המכנס; ד”ר פרוינד חזרה בה, אפוא, מקביעתה כי תאי הזרע נמצאו דווקא על חלקם הפנימי של המכנסיים.
27. עוד מוסכם, כי לאחר שמיעת עדותה זו של ד”ר פרוינד, העיד רפ”ק רוזנגרטן כי יתכן ששיטת הבדיקה של ד”ר פרוינד – קרי: הטבלת המכנסיים בתמיסה – היא אשר הובילה למעבר תאי זרע לצידם הפנימי של המכנסיים.
הנה כי כן, במסגרת המשפט גופו אישרו שני מומחי התביעה כי אין ניתן לשלול את האפשרות כי תאי הזרע נמצאו אך על צידם החיצוני של המכנסייים.
28. כאמור, ההגנה סבורה כי התביעה לא נהגה בזהירות המתבקשת בטיפולה בראיות החדשות שסיפקה המתלוננת (קרי: המכנסיים וחוות דעתה של ד”ר פרוינד), ולא בדקה אותן באופן המתחייב מן הנסיבות הייחודיות במסגרתן נתגלו אותן ראיות.
ההגנה הרחיבה ופירטה כי לאור העובדה שתלונתה של המתלוננת היתה תלונה כבושה; לאור יחסי העבודה העכורים אשר שררו בין המבקש למתלוננת; לאור העובדה כי משך חודשים ארוכים לא סיפרה המתלוננת לאיש כי נאנסה בידי המבקש; לאור העובדה כי המתלוננת נמצאה דוברת שקר בבדיקת פוליגרף; ולאור האופן החריג בו הוסיפה המתלוננת ראיות חדשות בשלב בו נשקלה העמדתה לדין – הרי שהעוסקים במלאכה התרשלו בבדיקת אותן ראיות. וכלשון באי כוח המבקש:
“העובדה כי חוות הדעת [של רפ”ק רוזנגרטן] התבססה על מידע מוטעה וחסר שהתקבל ממומחית פרטית שנשכרה ע”י המתלוננת, לאחר שהאחרונה נחשפה לכל חומר החקירה, ובאיחור של שנה, היא רשלנות ברורה וגסה.
לא יתכן כי מידע חלקי ומוטעה שנמסר, למצער, כלאחר יד יביא לאישומו של אדם בעבירות כה חמורות…רשלנותם של העוסקים במלאכה הביאה אותם להתעלם גם מההקשרים הרחבים של חוות הדעת ומשמעויותיה. כסומא באפלה הלכו אחר האמור בחוות הדעת וגזרו ממנה את המסקנה כי גרסתו של המבקש אינה מהימנה, כאשר הם נמנעים מלשאול האם חוות הדעת עומדת בהלימה עם גרתסה של המתלוננת, שהיתה מונחת בפניהם מזה חודשים…תובע סביר לא היה מסתפק במסקנה ה’בינארית’ של חוות הדעת, כאילו היא חותרת, לכאורה, תחת גרסת המבקש, אלא היה מעמידה במבחן ההיגיון אל מול גרסת המתלוננת” (ראו סעיפים 43-41 לבקשה).
29. עוד טענה ההגנה לקיומו של מחדל חקירתי נוסף, שעניינו אי עריכת איכון למכשיר הטלפון הסלולרי של המתלוננת – פעולת חקירה, אשר לטענת ההגנה, יכולה היתה להפריך את טענת המתלוננת כאילו נמלטה מן הבסיס מייד לאחר האונס. זאת, בשים לב לעובדה כי בסופו של דבר הצביע האיכון (אשר בוצע על-פי צו של בית הדין, שניתן לבקשת ההגנה (נ/23)), על כי המתלוננת נותרה בבסיס מספר שעות לאחר האירוע, וזאת בניגוד לטענתה.
30. במסגרת הטיעון בעל-פה, ביקש בא-כוח הנאשם להוסיף נדבך נוסף לטענתו לפיה לא היה יסוד להאשמתו של המבקש באשר יוחס לו. הסנגור הציג לעיוננו את מכתבה של בא-כוח המתלוננת לפרקליט הצבאי הראשי מיום 24.11.2003.
במסגרת אותו מכתב הלין עורך הדין על התמשכות טיפולה של הפרקליטות הצבאית בתלונת מרשתו.
בא-כוח המתלוננת סיים את מכתבו במילים הבאות: “למען הסדר הטוב הריני לעדכנך כי מחר בכוונתנו לצאת במסע תקשורתי שכותרתו הפרקליטות הצבאית נוקטת בסחבת מכוונת כדי לגרום להתמוטט[ות]ה של קצינה שהתלוננה על אונס”. לגישת ההגנה, הלחץ שהופעל על התביעה מצידה של המתלוננת לנקוט בהליכים כנגד הנאשם, ראוי היה כי יביא אותה לנקוט במשנה זהירות כלפי גרסת המתלוננת, ובכל מקרה, “ודאי שזו התנהגות בלתי סבירה של תביעה צבאית לראות בו [במכתב] קטליזטור להגשת כתב אישום”.
31. לאור כל זאת טענה ההגנה כי כתב האישום הוגש בלא שהיה יסוד לאשמת המבקש.
32. לחלופין טענה ההגנה כי במקרה דנן מתקיימות גם “נסיבות אחרות המצדיקות” כי למבקש תושבנה הוצאות הגנתו. בהקשר זה נטען כי בהתאם להלכת מקימלן (רע”פ 960/99 מקמילן נ’ מדינת ישראל, פ”ד נג(4) 294 (1999)), זיכוי מלא ומוחלט ראוי כי יביא לפיצויו של הנאשם, אלא אם כן ייקבע כי לנאשם אחריות חלקית להעמדתו לדין. לטענת ההגנה, במבקש לא דבק “אף לא אבק אחריות”; הוא פעל בגילוי מלא ושיתף פעולה באורח מוחלט בחקירתו, ומכאן כי יש להורות על החזר הוצאותיו.
33. התביעה הצבאית התנגדה לקבלת הבקשה, בציינה כי אף לא אחת מן העילות המנויות על-פי חוק מתקיימת במקרה דנן.
34. אשר לעילה הראשונה – “אין יסוד לאשמה” – ציינה התביעה כי עילה זו יש לבחון בראי מבחן הסבירות, בנקודת הזמן אשר קדמה להגשת כתב האישום. בהקשר זה הוטעם כי תחילה אמנם הוחלט שלא להגיש כתב אישום כנגד המבקש; ואולם, החלטה זו נשתנתה לאחר שהמסד הראייתי שהיה מצוי בידי התביעה השתנה, ולאחר שלתביעה הומצא זוג המכנסיים האמור, ועליו תאי זרע של המבקש. מאחר שהמבקש שלל בחקירתו את האפשרות כי הגיע לפורקן במגעיו עם המתלוננת, סברה התביעה כי הראיה החדשה אינה עולה בקנה אחד עם גרסתו. במצב דברים זה, לא היה “ביכולתה של התביעה להעדיף גרסה אחת על פני רעותה, וההכרעה מובאת לפתחו של בית הדין, הוא הגוף בעל המומחיות והסמכות להכריע כנדרש”.
עוד ציינה התביעה, כי “מרבית הפרכות ונקודות החולשה” שבגרסת המתלוננת התגלו לראשונה במהלך הדיונים בבית הדין, וכי פגמים אלה בעדותה לא היו מתגלים “ללא כור ההיתוך של ההליך המשפטי גופו”.
35. אשר לטענת ההגנה כי חוות דעת המומחה לא נבחנו על-ידי התביעה בביקורתיות מספקת, טענה התביעה כי מדובר היה בראיות מדעיות, אשר טופלו במקצועיות ובסבירות, ואשר לא היתה כל סיבה לנקוט בחשדנות כלפיהן.
התביעה הוסיפה והטעימה, כי “די היה בכך שבבדיקת המכנסיים אותרו תאי זרע התואמים לפרופיל הד.נ.א. של המבקש על מנת לשלול מניה וביה את גרסתו לגבי המגעים שהיו בינו לבין המתלוננת”.
בהקשר זה ציינה התביעה, כי באי-כוח המבקש ייחסו חשיבות מכרעת לשאלת מיקום זרעו של המבקש על גבי מכנסי המתלוננת (קרי: בחלקם הפנימי או החיצוני), תוך התעלמות מן העובדה כי במסגרת חקירותיו הרבות והחוזרות של המבקש במצ”ח הוא לא נתן כל הסבר להימצאות זרעו על גבי המכנסיים, “בצד כזה או אחר שלהם”.
36. לעניין טענת ההגנה בדבר אי עריכת איכון – ציינה התביעה כי בעת הרלוונטית להגשת כתב האישום היה אמצעי זה בגדר “עזר חקירתי חריג”, אשר מהימנותו טרם נבחנה על-ידי ערכאות שיפוטיות באורח מספק, ואשר הפעלתו היתה כרוכה בעלות גבוהה וחריגה. משכך, הוגבל השימוש באמצעי זה, ככלל, לשם בחינת מיקום חשוד, ולא נעשה בו שימוש לצורך בחינת מיקומה של מתלוננת. עוד הוטעם כי במסגרת החקירה נבדק פלט השיחות של המתלוננת ואף נחקרו הגורמים עימם שוחחה בסמוך לאחר האירוע, כך שלא נמצא צורך לערוך גם איכון.
37. אשר לעילה השנייה – “נסיבות אחרות המצדיקות זאת” – ציינה התביעה כי בהלכת דבש, אשר ניתנה שנים מספר לאחר הלכת מקמילן, ואשר היא בגדר ההלכה הנוהגת כיום, נקבע כי זיכוי מוחלט אינו מקים אוטומטית עילה לפיצוי הנאשם.
לגישת התביעה, “הנאשם הוא אשר הביא במו ידיו להגשת כתב אישום כנגדו, הן בכך שתרם ליצירת מערכת היחסים עם המתלוננת, והן בגרסה שמסר ובהסבריו, או למעשה, היעדר ההסבר להימצאות זרעו על מכנסי המתלוננת”.
בהקשר זה הוסיפה התביעה וציינה כי גם אם מערכת היחסים שקיים המבקש עם המתלוננת אינם עולים כדי מעשים פליליים, הרי שאין להתעלם מכך שמדובר במעשים שמקומם לא יכירם במסגרת מערכת היחסים שבין מפקד לפקודתו, ומכך שמעשים אלה הם אשר הביאו להיווצרות ראיות לכאורה, עליהן התבססו האישומים נגד המבקש. עוד ציינה התביעה כי גרסתו המתפתחת והבלתי עקבית של המבקש ביחס ליחסיו עם המתלוננת הובילו ל”התגברות החשדות נגדו”, ובסופו של דבר להגשת כתב האישום כנגדו.
38. בנוסף על כל אלה, ציינה התביעה כי שיקולים מערכתיים אחרים תומכים אף הם בשלילת כל פיצוי מן המבקש. בהקשר זה הוטעם כי עסקינן בעבירת מין חמורה, בה ניצבות זו כנגד זו שתי גרסאות, כאשר לגרסת המתלוננת חיזוק ראייתי. לטענת התביעה, התלבטות התביעה במקרים אלה באשר להעמדה לדין, הינה התלבטות לגיטימית, והיעתרות לבקשת ההגנה, עלולה “לרפות ידי התביעה, ולגרום לחדירתם של שיקולים כספיים למערך השיקולים של התביעה בעת קבלת החלטותיה… דבר העלול לפגוע באינטרס הציבורי של אכיפת הדין הפלילי”.
דיון והכרעה
המסגרת המשפטית
39. סעיף 490 לחש”ץ קובע כדלקמן:
“490. פיצוי לנאשם שזוכה [תיקון: תשנ”ג]
(א) זוכה נאשם והערכאה השיפוטית שהחליטה על הזיכוי ראתה שלא היה יסוד לאשמה או שהיו נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאית היא לצוות, במעמד מתן הכרעת הדין, כי הצבא ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, בסכום שלא יעלה על הסכום המרבי שנקבע מכוח סעיף 80 לחוק העונשין, התשל”ז-1977.
(ב) לא דנה הערכאה השיפוטית המזכה במתן צו כאמור בסעיף קטן (א) בעת הכרעת הדין, רשאי הנאשם, תוך ששים ימים מאותו מועד, לבקש מנשיאה של הערכאה השיפוטית המזכה להורות על קיום דיון בבקשה; הדיון יתקיים בפני מותב בית הדין שפסק בענינו או בפני מותב אחר שיורכב לענין זה על ידי נשיאו.
(ג) לענין ערעור, דין צו להוצאות או לפיצויים לפי סעיף זה או דחיית בקשה לתתו, כדין פסק הדין; ואולם לא יהיה במתן החלטה לפי סעיף זה לאחר מועד קריאת פסק הדין כדי להאריך את המועד להגשת ערעור או בקשת ערעור לגבי פסק הדין עצמו”.
40. נוכח זהות לשונם ותכליתם של סעיף 490(א) לחש”ץ ושל סעיף 80(א) לחוק העונשין, התשל”ז – 1977 (להלן: חוק העונשין) – הרי שניתן להיעזר בפרשנות שניתנה לשתי עילות הפיצוי – “אין יסוד לאשמה” ו”נסיבות אחרות המצדיקות זאת” – במערכת השפיטה הכללית והצבאית כאחת.
41. עוד יוטעם, כי בהתאם להלכה הפסוקה, אין די בקביעה כי מתקיימת אחת העילות האמורות כדי שבית המשפט יורה על החזר הוצאותיו של נאשם שזוכה, שכן עסקינן בסמכות שבשיקול דעת (“רשאי בית המשפט”). זאת ועוד, גם מקום בו נמצא כי קיים מקום לפיצוי, מוגבל סכום הפיצוי לסכומי מקסימום שנקבעו בתקנות.
42. בעניין שתיאווי (ע”פ 5923/07 שתיאווי נ’ מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.4.2009)), הבהיר בית המשפט העליון כי גישה זו משקפת איזון בין השיקולים הנוגדים, המשמשים בסוגיה שבפנינו בערבוביה.
43. מחד, נשקל הנזק שנגרם לנאשם בעקבות ההליך הפלילי שנכפה עליו. במסגרת זו נשקלת העובדה כי עצם העמדתו של אדם לדין – גם אם בסופו של יום זוכה – נושאת עימה פגיעה בזכויות היסוד של הפרט, ובכלל זה בכבוד האדם, בחופש העיסוק שלו, בפרטיותו ובשמו הטוב (ובמקרה בו נעצר – גם בחירותו). כן הכירה הפסיקה בפגיעה הקניינית הגלומה בניהול הליך פלילי. במקרה שבו מזוכה הנאשם מן ההאשמות נגדו –
“תתעורר השאלה מדוע יגולגלו העלויות הנלוות לאינטרס הציבורי בדבר אכיפת החוק דווקא על הפרט הבודד, הנקי מאשמה, ולא על הקופה הציבורית… ומתעורר צורך לעשות כדי להשיב את מצבו של הנאשם שזוכה, ככל הניתן, לקדמותו, לאחר ששגרת חייו הופרעה ונתערערה מחמת ההליך שנוהל נגדו” ( שם, פיסקה 9).
44. מנגד, ניצב החשש כי –
“חיוב המדינה בפיצויים עלול להקשות על הגשמתו המיטבית של האינטרס הציבורי באכיפת החוק ובהבאתם של עבריינים למשפט, שהוא נשמת אפה של מדינת חוק… כלל הקובע פיצוי אוטומטי כל אימת שמשפטו של נאשם מסתיים בזיכוי עלול להביא, נוכח המשאב התקציבי המוגבל, להרתעת יתר של רשויות התביעה ולרפות את ידיהן מהגשת כתבי אישום גם כשהדבר מתבקש לאור חומר הראיות… חדירת חישובים כלכליים לשיקולי ההעמדה לדין עלולה לגרום לכרסום ביכולתה של המדינה לשמר את מירקם חיי החברה וסדרי שלטון ולהגן על הערכים החיוניים לתפקודה התקין ולהתפתחותה הרצויה” ( שם, פיסקה 10).
45. על כך הוסיף בית המשפט העליון וקבע כי –
“לצד שיקולי ‘גג’ אלו, העומדים ביסוד ‘שיווי המשקל’ הגלום בסעיף, קיימים שיקולים נוספים בכל אחד מצדי המתרס. כך, חיוב המדינה בפיצוי מקדם גם את האינטרס הציבורי בפיקוח ובקרה על שיקול דעתם והתנהלותם הראויה של הגורמים בעלי הסמכות לקבוע בדבר העמדתם לדין של חשודים… בפיצוי גם יש כדי לאזן במעט את הנחיתות המובנית של בעל הדין הבודד הניצב מול המנגנון המדינתי המשומן ולעודדו להסתייע בייצוג ביודעו כי אם יזוכה, עשוי הוא לזכות בהחזר הוצאותיו על-ידי הגורם המאשים… מנגד, אין להתעלם משיקולים תקציביים, ומכך שחובת פיצוי הנקבעת חדשות לבקרים עלולה להכביד על הקופה הציבורית ולפגוע ביכולתה של המדינה לממן פעולות חיוניות אחרות לטובת הציבור… כן יש לתת את הדעת לתוספת הדיונית הנגזרת מאפשרות חיוב המדינה בפיצוי ולהגברת העומס המוטל ממילא על בית המשפט עקב כך” ( שם, פיסקה 11).
46. משעמדנו על תמהיל השיקולים הנוגדים, החלים בסוגיה שלפנינו, נפנה לבחון בראי אותם שיקולים האם נכנס המבקש בגדר אחת העילות הקבועות בחוק והאם ראוי הוא לפיצוי.
“אין יסוד להאשמה”
47. כאמור, העילה הראשונה הקבועה בחוק, עליה השתית המבקש את עיקר יהבו, היא העילה לפיה לא היה יסוד להאשמתו בעבירות אשר יוחסו לו.
48. ייאמר מייד, כי בית המשפט העליון הגדיר ותחם עילה זו בגבולות צרים וברורים. נקבע, כי על בית המשפט לבחון האם התשתית הראייתית הייתה מביאה תובע סביר למסקנה כי קיים סיכוי סביר להרשעה (ראו: יוסף הנזכר לעיל, בעמ’ 519; ע”פ 2366/03 עסאף נ’ מדינת ישראל, פ”ד נט(3) 597, 604 (2004) (להלן: עניין עסאף); ע”פ 303/02 חמדאן נ’ מדינת ישראל, פ”ד נז(2), 550, בעמ’ 558-559 (2003), וראו, באופן כללי, בג”צ 5675/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד נט(1), 199 (2004)).
49. באשר לאופיה של בחינה זו, הטעים בית המשפט העליון כדלקמן:
“הבחינה הנעשית בהתבסס על יסוד זה הינה בחינה אובייקטיבית, ואמת המידה הננקטת הינה אמת מידה של סבירות, ואולם על מנת להוכיח כי לא היה יסוד להאשמה, אין די בחוסר סבירות סתם אלא יש להראות ‘מצב קיצוני של אי-סבירות בולטת’…” (עניין שתיאווי הנ”ל, בפסקה 12; ההדגשה הוספה).
50. בחנו את מכלול נסיבות המקרה דנן, ולא מצאנו כי יש לומר שלא היה יסוד להאשמתו של המבקש בעבירות אשר יוחסו לו.
51. כנגד המבקש הוגשה תלונה בדבר אינוסה של המתלוננת וביצוע מעשים מגונים בה. התביעה הצבאית בחנה תלונה זו בזהירות המתחייבת. משהתעוררו סימני שאלה ביחס לתלונה, הוחלט שלא להעמיד את המבקש לדין, ואף נשקלה האפשרות לנקוט בצעדים משמעתיים כנגד המתלוננת. מאוחר יותר, המציאה המתלוננת ראיות נוספות, אשר היה בהן, לכאורה, כדי לשלול את גרסת הנאשם. במצב דברים זה, ומשהנאשם לא סיפק כל הסבר מניח את הדעת לראיות אלה, הוחלט על הגשת כתב אישום כנגדו (על חובתה של התביעה לשמור על מידה של פתיחות ביחס להתפתחויות בתיק – ראו בהרחבה: מרדכי קרמניצר “תפקידו של התובע בהליך פלילי” פלילים ה’ 173 (1996)).
52. בניגוד לנטען על ידי ההגנה, הרי שהתביעה לא “הלכה שבי” אחר הראיות החדשות, ואף לא הסתפקה בחוות דעת המומחית שסיפקה המתלוננת. אדרבה, משתקף המבקש את חוות דעתה של ד”ר פרוינד, באמצעות חוות דעת נגדית מטעמו, הועברו הדברים לבדיקתו של מומחה נוסף, רפ”ק רוזנגרטן מן המחלקה לזיהוי פלילי במשטרת ישראל.
53. כאמור, ההגנה טענה כי “תעבורת ה’נתונים’ שבין המומחים היתה צריכה להיות מפוקחת היטב על ידי המשיב”, וכי “לא ניתן להתעלם מהרושם לפיו פגישת עבודה פשוטה ותכליתית אחת היתה מונעת את הפגיעה במבקש”.
54. לא ראינו לקבל טענה זו. מחוות דעתו של רפ”ק רוזנגרטן עולה כי עובר לגיבוש חוות דעתו הוא שוחח (טלפונית) עם ד”ר פרוינד (ראו סעיף 5 לפרק “מהלך הבדיקות” בחוות הדעת). זאת ועוד, חוות דעתו של רפ”ק רוזנגרטן היא חוות דעת מקיפה ומעמיקה, המפרטת את מהלך הבדיקות שביצע המומחה, את ממצאי הבדיקות ומצוי בה דיון בממצאים אלה, תוך התייחסות לממצאיה של ד”ר פרוינד (אכן, לא בכדי הודה בא-כוח המבקש עצמו, בטיעוניו בעל-פה, כי מדובר בחוות דעת “מאוד רצינית וקפדנית”).
לאור כל זאת, ומאחר שעסקינן בחוות דעת מומחה, העוסקת בשאלות מדעיות מובהקות, ואשר מסקנתה נראית, על פניו, חד משמעית וברורה – לא סברנו כי הסתמכותה של התביעה על חוות דעת זו, יש בה משום אי סבירות בולטת וקיצונית.
55. אכן, במהלך המשפט התבררו עובדות חדשות, אשר המרכזית בהן היא העובדה כי עובר לבדיקתה של ד”ר פרוינד, הושרו המכנסיים בתמיסה, וכי אין ניתן לשלול שהשרייה זו היא אשר הובילה לנוכחותם של תאי זרע בצידם הפנימי של המכנסיים. ואולם, כידוע,
“העילה של ‘לא היה יסוד להאשמה’ אינה יכולה להיבנות על יסוד התפתחויות מאוחרות במשפט אשר צבעו בצבעים חדשים את חומר הראיות שהיה קיים בטרם משפט. על מבקש הפיצוי להוכיח כי גם בהסתמך על החומר שהיה לנגד עיני התביעה, בכוח או בפועל, לפני שעבר תחת מנגנון הבירור הדיוני, לא היה מקום להגשת כתב האישום נגדו” (עניין שתיאווי הנ”ל, פיסקה 12).
56. המבקש הוסיף וטען כי לאור העובדה שמלכתחילה מצא המשיב לפקפק במהימנותה של המתלוננת (ואף שקל להעמידה לדין משמעתי) ולאור “להיטותה” של המתלוננת כי המבקש יועמד לדין (כעולה מפנייתו של בא-כוחה, כמפורט לעיל) – הרי שראוי היה להתייחס במשנה זהירות לראייה הנוספת שהמציאה המתלוננת. לטעמו, העובדה כי המשיב לא עשה כן מלמדת על כי לא היה יסוד לאשמה. בהקשר זה הצביע המבקש, כאמור לעיל, גם על העובדה כי התביעה נמנעה מלבצע איכון למכשיר הטלפון הסלולרי של המתלוננת.
57. אף טענות אלה לא ראינו לקבל. כאמור, ערב הגשת כתב האישום כלל חומר הראיות שבידי התביעה את תלונתה של המתלוננת אודות התנהגות מינית חמורה מצד המבקש. גרסת המבקש נשללה, לכאורה, בחוות דעת מומחים. אכן, התביעה היתה ערה לקשיים מסויימים בעדותה של המתלוננת; ואולם, עובדה זו כשלעצמה לא הצדיקה הימנעות מהגשת אישום, שהרי כבר נפסק כי –
“בקיומן של סתירות ותמיהות אין כדי להשמיט בהכרח את הבסיס מתחת לתשתית הראייתית המספיקה להגשת כתב אישום” (עניין שתיאווי הנ”ל, פיסקה 17).
58. כך הם פני הדברים ככלל, וביחס לעבירות מין – יפים הם ביתר שאת, שהרי מן המפורסמות הוא כי התנהגותו של קורבן עבירת מין אינה עולה תמיד בקנה אחד עם המצופה על-ידי האדם הסביר, אשר לא נחשף לנסיבות בהן נתון היה הקורבן ולטראומה שחווה. וכך באו לידי ביטוי הדברים בפסיקה:
“במצב הדברים הרגיל, בית המשפט ‘מדקדק’ בסתירות ובאי דיוקים בדברי העדים שהופיעו בפניו, וידועה האמירה ש’אלוקים נמצא בפרטים הקטנים’. אך בעבירות מין הגישה היא שונה, בית המשפט לא מצפה מהקורבנות להיות ‘מכשיר דיוק אוטומטי’ (ע”פ 6643/05 מדינת ישראל נ’ פלוני (לא פורסם, 3.7.2007)), ופעמים רבות אנו מוצאים בפסיקה אמירות בנוסח ‘קיומם של אי התאמות, אי דיוקים וסתירות מסוימות בעדות המתלוננת, הם חזון נפרץ בעדותם של עדים וקורבנות עבירה, ובמיוחד עבירות מין’ (ע”פ 993/00 נור נ’ מדינת ישראל, פ”ד נו(6) 205, 220 (2002); ע”פ 5612/92 מדינת ישראל נ’ בארי, פ”ד מח(1) 302, 317 (1993)). בתי המשפט הכירו בכך שעדותם של קורבנות עבירות מין מתאפיינת בכך ‘שהדברים מתערבבים זה בזה, קיים חוסר בהירות בשאלה מה קדם למה, מה בדיוק נאמר בשלב זה או אחר על ידי מי מן הצדדים וכיוצא בכך’ (ע”פ 9806/05 פלוני נ’ מדינת ישראל (לא פורסם, 8.1.2007), בפסקה ה.2. לפסק הדין)… לכך יש להוסיף את המצב הנפשי המיוחד של קורבן העבירה:
‘העימות בין הרצון להכחיש מעשים נוראים ובין הרצון להכריז עליהם בקול רם הוא דיאלקטיקה מרכזית של הטראומה הנפשית. בני אדם שנעשו בהם מעשי זוועה, מספרים פעמים רבות את סיפוריהם בדרך רגשית מאוד, סותרת ומקוטעת, החותרת תחת אמינותם ומשרתת ככה את שני הצווים: סיפור האמת ושמירת הסודיות’ (ג’ודית לואיס הרמן, טראומה והחלמה (1994)…’
כל אלה יכולים להביא לידי בלבול, אי דיוק, וחוסר עקביות בעדויות נפגעי עבירות מין. לכן, יש ובית המשפט מסתפק בגרעין האמת שבגרסת המתלונן (ע”פ 5874/00 לזרובסקי נ’ מדינת ישראל, פ”ד נה(4) 249 (2001)), לעיתים בגרעין הקשה בלבד של הגרסה (ע”פ 1947/07 פלוני נ’ מדינת ישראל (לא פורסם, 20.12.2009), בפסקה 12 לפסק הדין; אטיאס, בפסקה 96 לפסק הדין); ע”פ 10102/07 פלוני נ’ מדינת ישראל (לא פורסם, 7.9.10) בפסקה 70); ולעיתים בגרעין הקשה של הגרסה למרות שקרים בוטים של המתלוננת (השוו: ע”פ 9497/08 פלוני נ’ מדינת ישראל (לא פורסם, 27.7.2009), בפסקה 22 לפסק הדין)” (ע”פ 5582/09 פלוני נ’ מדינת ישראל (טרם פורסם, 20.10.2010)).
59. הנה כי כן, סברנו כי ראוי היה להביא את תלונתה של המתלוננת לבירור שיפוטי, על מנת שבית-הדין יתרשם התרשמות ישירה ובלתי אמצעית מן העדים ומן הראיות ויקבע את קביעותיו.
60. לאור כל האמור לעיל, לא סברנו כי במקרה דנן מתקיימת העילה לפיה לא היה יסוד להאשמת המבקש במיוחס לו בכתב האישום.
“נסיבות אחרות המצדיקות זאת”
61. כפי שנקבע בפסיקה, הביטוי “נסיבות אחרות” – “נולד עמום על מנת שיישאר עמום” (ע”פ 7826/96 רייש נ’ מדינת ישראל, פ”ד נא(1), 481, 499-498 (1997)). באותה פרשה, עמד בית המשפט העליון על שיקולים שונים, בהם ניתן להתחשב בעת בחינת קיומן של נסיבות אחרות, שאינם בגדר רשימה סגורה או מחייבת:
“האם החקירה נפתחה והאישום הוגש בתום לב, או שמא הנאשם נפל קורבן לעלילת שווא או לשיקולים זרים; האם החקירה נוהלה באופן ראוי, כגון: האם טענת אליבי של הנאשם נבדקה כנדרש והאם נערכה חקירה לעדים שנדרש לחקור אותם; האם התביעה נוהלה באופן שהכביד על הנאשם ללא הצדקה, וכתוצאה נגרמו לו הוצאות יתירות או מעצרו התמשך מעבר לנדרש; האם המשפט התארך יתר על המידה, ללא הצדקה, בעוד הנאשם נתון במעצר, ובלי שניתן לייחס את התארכות המשפט לנאשם עצמו; האם הנאשם ניסה לשבש את מהלך החקירה או המשפט; האם התברר בדיעבד, ואף שמלכתחילה היה יסוד להאשמה, כי לא היה מקום להגיש את כתב האישום, בשל שיקולים מיוחדים הנוגעים לנאשם, לעניין הציבורי או לנסיבות אחרות; האם בית המשפט זיכה את הנאשם מחמת הספק, בשל העדר ראיות מספיקות או בשל פגם דיוני בניהול המשפט, או שבית המשפט קבע בצורה פסקנית כי הנאשם לא ביצע עבירה” ( שם, בעמ’ 500-501 לפסק הדין; וראו גם עניין מנצור הנ”ל, בעמ’ 448 לפסק הדין; ע”פ 10425/05 מדינת ישראל נ’ נעם פדרמן, (טרם פורסם, 18.11.2007); ע”פ 12003/05 חמודה נ’ מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.9.2008) ועוד).
62. בעניין דבש, אשר נידון בפני הרכב מורחב של שופטי בית המשפט העליון, הותוו שלושה סוגי “נסיבות אחרות”, העשויות להקים את הזכות לפיצוי:
“נסיבות המצדיקות – או שאינן מצדיקות – תשלום שיפוי ופיצוי הן כל נסיבות המשפט ונסיבות סמוכות למשפט… על דרך הכלל נחלקות נסיבות אלו לשלושה סוגים: נסיבות שעניינן הליכי-המשפט בכללם; אופי זיכויו של הנאשם; ונסיבותיו האישיות של הנאשם (נסיבות חיצוניות למשפט). במקרים מתאימים ראוי גם לשלול או להפחית פיצוי או שיפוי, למשל: נאשם שהביא על עצמו, במעשים או בהתבטאויות, את כתב-האישום שהוגש נגדו כגון בהטעיית רשויות החקירה; נאשם שנמנע מתגובה על האשמות שהוטחו בו בחקירה וכיו”ב” (הלכת דבש הנ”ל, בעמ’ 120-119; ההדגשה הוספה).
63. להלן נבחן את שלושת סוגי הנסיבות ביחס לעניינו של המבקש שבפנינו.
” “נסיבות שעניינן הליכי המשפט בכללם
64. אשר לנסיבות שעניינן הליכי המשפט בכללם, סברנו כי אין להתעלם מן הטלטלות ומן התהפוכות שעברו על הנאשם במסגרת התיק דנן.
65. אכן, קבענו לעיל, כי אין לומר שלא היה יסוד להאשמתו של הנאשם במיוחס לו; ואולם, במסגרת “עילת הסל” סברנו כי השינויים המהותיים שידע תיק זה, יש בהם, בצירוף לנסיבות נוספות עליהן נעמוד להלן, כדי להוות “נסיבות אחרות”, המצדיקות פיצויו של המבקש.
66. כך, אין להתעלם מן העובדה כי התביעה הצבאית החליטה שלא להעמיד את המבקש לדין בגין תלונת המתלוננת, ואף שקלה את העמדתה של המתלוננת לדין משמעתי; והנה, בהמשך, מצא עצמו המבקש כמי אשר מואשם בביצוע עבירות מין חמורות ביותר.
67. אין גם להתעלם מן העובדה כי ההליכים במקרה זה התפרשו על-פני שנים ארוכות, וכי במסגרתם נאלץ המבקש להתמודד, פרט לאישומים החמורים כנגדו, גם עם עתירה לבג”ץ, שהוגשה על ידי המתלוננת, במסגרתה נתקפה ההחלטה שלא לבקש את מעצרו עד תום ההליכים. משך פרק זמן לא מבוטל, התהלך המבקש כאשר חרב הרשעה בעבירות מין חמורות מתנופפת מעל ראשו – כך, תלונתה של המתלוננת הוגשה בחודש ספטמבר 2002; בשל ההתפתחויות בתיק הוגש כתב האישום רק כשנה ומחצה לאחר מכן, בחודש מרץ 2004; פסק דינו המזכה של בית הדין המיוחד ניתן בחודש ספטמבר 2006; ואילו פסק דינו של בית הדין לערעורים ניתן בחודש יוני 2007. יוצא, אפוא, כי ההליכים כנגד הנאשם נמשכו קרוב לחמש שנים. למותר לציין כי הליך כה ממושך ורב-תהפוכות יש בו כדי ליצור מעמסה נפשית נכבדה, וברי כי כרוך היה בתהליך סבל למבקש.
אופי זיכויו של הנאשם כזיכוי מוחלט
68. כפי שנקבע בפרשת דבש, יש בטיב הזיכוי ובטעמים אשר עמדו ביסוד הזיכוי כדי להוות שיקול מרכזי לעניין הזכות לפיצוי.
69. אכן, בניגוד לדעת הרוב בעניין מקמילן, נקבע בעניין דבש, על ידי הרכב מורחב של בית המשפט העליון, כי זיכוי מוחלט אין בו כדי להוביל, באופן אוטומטי, לפיצויו של הנאשם; יחד עם זאת, נקבע כי טיב הזיכוי – ולענייננו, העובדה כי מדובר בזיכוי מוחלט – הינו שיקול משמעותי, אשר ככלל (ובהעדר נסיבות השוללות מתן פיצוי) – יוביל לפיצויו של הנאשם, ולו באופן חלקי. וכך באו הדברים לידי ביטוי בפסק דינו של כב’ השופט חשין:
“אכן, דומני כי במקום בו קובע בית-משפט בלשון ברורה כי הנאשם לא עשה את המעשה המיוחס לו בכתב-האישום – למשל: הוכח להנחת דעתנו כי הנאשם לא עשה את המעשה המיוחס לו בכתב-האישום – כי-אז קרוב להניח, בכפוף לחריגים, שבית-המשפט יזכה אותו בשיפוי ובפיצוי. לכך יסכים, דומני, גם השופט אור” (עניין דבש הנ”ל, פיסקה 62 לפסק דינו של כב’ השופט חשין; כן ראו בהקשר זה את עניין עשור, שם הבחין בית המשפט העליון בין סיטואציה של חזרה מכתב אישום על-ידי המאשימה לבין זיכוי מוחלט, שהינו פרי הכרעה שיפוטית, בקובעו כי “אילו קבע בית-המשפט, באופן פוזיטיווי, כי המערער לא ביצע את העבירה שיוחסה לו, הרי שלפי הלכת דבש, קרוב להניח כי די היה בכך בלבד כדי להקים לו זכות לפיצוי ולשיפוי” (עניין עשור הנזכר לעיל, בעמ’ 1006)).
70. במקרה דנן, קבע בית הדין המיוחד באופן פוזיטיבי, כי המתלוננת לא אמרה אמת, וכי תלונתה כנגד הנאשם היתה תלונה שקרית, פועל יוצא של יחסיהם העכורים. קביעה מעין זו, לפיה המבקש היה קורבן לעלילת שווא, יש בה משום “נסיבות אחרות”, המצדיקות את פיצויו.
71. ואמנם, המקרים בהם נקבע כי הנאשם נפל קורבן לעלילת שווא, או כי עדי התביעה שיקרו בטענותיהם, הינם מקרים מובהקים בהם מצאו בתי המשפט לפסוק פיצוי לנאשמים שזוכו. ודוק: מקרה כמו זה אשר לפנינו, בו התברר כי המבקש הועמד לדין בשל עלילת שווא, הינו בדיוק המקרה, אשר עמד לנגד עיני המחוקק, עת הוחלט על תיקון סעיף 80 לחוק העונשין, ועל הוספת “עילת סל”, המצדיקה בפיצוי (ראו דברי הכנסת: ד”כ 72, 123-126 (תשל”ה); כן ראו בהקשר זה את עניין רייש הנזכר לעיל, בעמ’ 490-489; את ע”פ 52/89 מדינת ישראל נ’ סבאח, פ”ד מד(1), 653, 658-659 (1990) וכן את ע”פ 292/78 גבאי נ’ מדינת ישראל, פ”ד ל”ג(1) 36, 43 (1978)).
72. אכן, העילה הנדונה כאן, של “נסיבות אחרות המצדיקות” את הפיצוי, היא “עילת סל” גמישה, המאפשרת לבית המשפט להתבונן על האירוע מנקודת מבט רחבה (ראו עניין עסאף הנזכר לעיל, בעמ’ 1968). משכך, אין נבחנת רק התנהלות התביעה, אלא נבחנים גם שיקולי צדק, הנוגעים לגורמים אחרים, ובהם גם המתלוננת:
“הידיעה אודות הספקות שהתעוררו בלב המתלונן נמסרה לתביעה, כזכור, על-ידי הסניגור. מחדלו של המתלונן להודיע לקצין החקירות לאלתר, כי שוב איננו בטוח באמיתות הגרסה שמסר בתלונתו ובעדותו במשפט, הפך את המשך שהותו של המערער במעצר ואת המשך משפטו לבלתי-צודקים, לפחות לכאורה. אמנם הגורם לאי-צדק זה לא היה נעוץ בהתנהגות התביעה אלא בהתנהגותו של המתלונן; ואולם, הפיצוי והשיפוי, שבידי בית-המשפט לפסוק בהתאם לסעיף 80, אינם באים לכפר רק על נזק שנגרם עקב מחדלי התביעה. מטרת פסיקתם של פיצוי ושיפוי, כאמור, היא להעביר חלק מעלויותיו של הליך פלילי, שלאחר פתיחתו נתגלה כבלתי-צודק, מן הנאשם לקופת הציבור, אשר לטובתו נפתח ההליך מלכתחילה. כידוע, תשלום הפיצוי אינו מתבצע מתוך תקציב התביעה, אלא מאוצרה הכללי של המדינה. על כן, גם אי-צדק שאין מקורו בהתנהגות התביעה עשוי להצדיק פיצוי ושיפוי לפי סעיף 80” (ע”פ 4492/01 עשור נ’ מדינת ישראל, פ”ד נז(3) 734 (2003); ההדגשה הוספה).
נסיבותיו האישיות של הנאשם
73. כפי שנפסק, “אין זה מן הנמנע, כי נסיבות אישיות קשות בהן נתון הנאשם, כגון מצבו הבריאותי, המשפחתי או הפיננסי, יהוו שיקול לזכות פסיקתו של פיצוי, אף שמטבע הדברים נסיבות אלה חיצוניות הן להליך שבמסגרתו הוא זוכה” (ע”פ 2366/03 עסאף הנ”ל, בעמ’ 1968; ע”פ 5923/07 שתיאווי הנ”ל; עלב”ש 134/08 הנ”ל, בסעיף 24 לפסק הדין). המדובר כאן ב”קריטריונים ושיקולים שיסודם במידת החסד והרחמים ולא רק כאלה שיסודם במידת הדין” (ע”פ 3770/05 מוחסין נ’ מדינת ישראל, (טרם פורסם, 26.4.2007)). לעיתים, תדברנה הנסיבות בזכותו של הנאשם – ולעיתים תדברנה בחובתו דווקא (עניין דבש הנ”ל, בעמ’ 109-110).
74. כאמור, ההליכים בעניינו של המבקש התמשכו פרק זמן לא מבוטל, ובמסגרת אותו פרק זמן, נעה המטוטלת בעניינו מצד לצד. כעולה מטענות ההגנה, בעקבות הגשת התלונה ופתיחת החקירה כנגדו, הושעה המבקש מתפקידו; בהמשך לכך, החליט הנאשם לפרוש מצה”ל.
75. כאמור, אין להתעלם מחומרת העבירות מהן זוכה המבקש, ומכך שכמפורט לעיל, משך תקופה ממושכת עמד בסיכון של הרשעה בעבירות מין, מן החמורות שבספר החוקים.
76. במקרה דנן, אין גם להתעלם מן הפגיעה בשמו הטוב של המבקש ומן הפרסומים התקשורתיים הרבים, אשר נלוו לפרשה, במסגרתם גם ניתן פרסום לשמו המלא של המבקש (בין היתר, בראיונות שנערכו עם המתלוננת באמצעי תקשורת שונים – ראו נספחים א’-ט’ לבקשת ההגנה לביטול כתב האישום בטענת “הגנה מן הצדק” מיום 1.7.2004, ובמיוחד נספח ח’).
אמנם, כפי שנקבע בהחלטת ביניים במסגרת ההליך העיקרי, עת נדחתה טענת “הגנה מן הצדק” שהעלה המבקש – אין לומר כי פרסומים אלה היה בהם כדי להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות של הפרקליטות הצבאית בעניינו של המבקש (ראו החלטה מיום 27.10.2004). כפי שציינו לעיל, לא מצאנו פגם בהחלטה שנתקבלה באשר להעמדתו של המבקש לדין. יחד עם זאת, בבחינת מכלול נסיבות העניין, הרי שאין להתעלם מן הנסיבות אשר אפפו את ההליך גופו, לרבות התהודה התקשורתית הרבה אשר נלוותה להליך.
סיכום ביניים
77. לאחר בחינתם של שלושת סוגי “הנסיבות האחרות”, המצדיקות על-פי ההלכה הפסוקה מתן פיצוי לנאשם שזוכה – מצאנו כי מתקיימת עילה זו.
שיקולים כלליים – האם יש מקום לפיצויו של המבקש ומהו גובה הפיצוי הראוי
78. כאמור לעיל, אף עת נמצא כי מתקיימת אחת העילות שבסעיף 80 לחוק העונשין, הרי שהפיצוי אינו אוטומטי:
“לשון הסעיף קובעת כי בית המשפט “רשאי (…) לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מאסרו או מעצרו”. מתן הפיצוי נתון איפוא לשיקול דעתו של בית המשפט, הגם שזה ייטה שלא למנוע פיצוי מנאשם שנמצא כי הוא מקיים את יתר התנאים הקבועים בסעיף (ראו עניין חמדאן, בעמ’ 559; ע”פ 7826/96 רייש נ’ מדינת ישראל, פ”ד נא(1) 481, 491-490 (1997)…)” (עניין שתיאווי הנ”ל, בעמ’ 215).
79. זאת ועוד, כפי שנקבע בהלכת דבש הנ”ל, סכום הפיצויים יכול ויפסק בדרך של פיצויים מלאים, אך יתכן ויפסק גם בדרך של פיצויים מופחתים:
“מערכת הענקתם של שיפוי ופיצוי לנאשם אינה בנויה בצלמו וכדמותו של המשפט הפלילי המהותי. בגדריה של מערכת השיפוי והפיצוי יכול בית-המשפט להגיע לפתרונות ביניים; אין הוא קשור בפיתרון של הכל-או-לא-כלום ויכול הוא לבוא לפיתרונות המצויים אי-שם בדרך שבין קצה אחד לקצה אחר. כך, למשל, אותה גמישות בהערכת הנסיבות ‘המצדיקות’ יכולה שתביא את בית-המשפט לפסיקת שיפוי ופיצוי חלקיים בלבד. ואמנם: הוראת סעיף 80(א) לחוק העונשין מסמיכה בית-משפט לחייב את אוצר המדינה לשלם לנאשם שזוכה בדינו פיצוי ושיפוי ‘בסכום שייראה לבית-המשפט’, והוראת סעיף 80(ב) מוסיפה ומסמיכה את שר המשפטים לקבוע ‘סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים …’; המושג מקסימום, באשר הוא, ילמדנו כי ייקבע אמנם גג לשיפוי ולפיצוי, אך אין הכרח כי נשב על הגג דווקא” (עניין דבש הנ”ל, בעמ’ 109-110).
80. בעת קביעת סכום הפיצוי, נבחנות אותן נסיבות שנבחנו בשלב הראשון: “השיקולים הנבחנים בשלב הראשון עומדים לנגד עיניו של בית המשפט גם בשלב השני. המאזניים, הנוטים לכיוון מתן פיצויים בשלב הראשון, יש ויטו על צדם בבחינת השיקולים בהכרעה על סכום הפיצוי. כאמור, התנהגותו של הנאשם היא מרכיב בעל השפעה רבה הן על עצם פסיקת הפיצויים והן על גובה הפיצויים” (ע”פ 700/00 טוויל נ’ מדינת ישראל, פ”ד נו(4), 450, 469-470 (2002)).
81. אכן, “במקרים מתאימים ראוי גם לשלול או להפחית פיצוי או שיפוי, למשל: נאשם שהביא על עצמו, במעשים או בהתבטאויות, את כתב-האישום שהוגש נגדו כגון בהטעיית רשויות החקירה; נאשם שנמנע מתגובה על האשמות שהוטחו בו בחקירה וכיו”ב” (עניין עשור הנ”ל, בעמ’ 1005).
82. בענייננו, סברנו כי מכלול התנהלותו של הנאשם יש בו כדי להביא להפחתת הפיצוי לו הוא ראוי.
83. ראשית, נציין את גרסתו המתפתחת של הנאשם בחקירתו במצ”ח ביחס לאופי מגעיו עם המתלוננת. בחקירתו הראשונה, לאחר שהוצגו לו החשדות נגדו, סירב המבקש להשיב לשאלות החוקרים, וזאת גם שניתנה לו האפשרות להיוועץ בעורך דין (ראו ת/9, ת/10, ת/11 ו-ת/12). בהמשך, טען הנאשם כי בינו לבין המתלוננת התקיימה מערכת יחסים בעלת אופי מיני, אך כזו אשר לא כללה קיום יחסי מין או הגעה לפורקן מיני. כך, המבקש חזר והדגיש כי במגעיו עם המתלוננת, מעולם לא הגיע לפורקן מיני – “לא הגעתי למצב של שפיכה שלי איתה ובסמוך לה, ואפילו לא מתקרב לכך, שכן זה לא הגיע למצב כזה” (ראו ת/27). כאשר הובא לידיעת המבקש כי על מכנסיה של המתלוננת נמצאו תאי זרע התואמים את פרופיל הד.נ.א. שלו, מסר הנאשם גרסה מתמיהה לפיה המתלוננת עקבה אחריו עת עסק בפעילות מינית עם אחרות, והשיגה דגימת זרע שלו. רק לאחר מכן, הציע המבקש הסבר חלופי להימצאות תאי הזרע, ולפיו מקורם באירוע מיני, במהלכו התיישבה עליו המתלוננת. אין ספק, כי המבקש בגרסאותיו המתפתחות, תרם להיווצרות החשד כנגדו, ולהחלטה אשר נתקבלה בדבר הגשת כתב האישום כנגדו. בהקשר זה נוסיף עוד כי המבקש סירב להיבדק בפוליגרף, ואף זאת יש לשקול במסגרת בחינת מכלול נסיבות המקרה.
84. זאת ועוד, אין להתעלם מעצם קיומה של מערכת יחסים מינית בין המבקש למתלוננת, פקודתו, אשר כפי שנקבע בהכרעת דין, היתה מערכת אסורה, אשר היה בה כדי לתרום לסבך הראייתי אשר נתגלע במקרה זה (לעניין הפסול שבמערכת היחסים בין המבקש למתלוננת ראו והשוו גם לבג”ץ 4869/01 פלונית נ’ הפרקליט הצבאי הראשי,פ”ד נו(3), 944, פיסקה 11 לפסק דינה של כב’ השופטת דורנר (2002)).
85. במסגרת שיקולי המדיניות הכלליים, שקלנו עוד את העובדה כי בסוג העבירות בהן עסקינן, ומטבע הדברים, הרי שבדרך כלל עומדת גרסת המתלוננת אל מול גרסת החשוד. משמדובר במעשים הנעשים מטיבם ומטבעם בחדרי חדרים, ושלא בפני עדים, הרי שקיים קושי לאסוף ראיות התומכות או שוללות את טענות הצדדים. אכן, במסגרת קביעת גובה הפיצוי, יש ליתן את הדעת גם לצורך שלא לרפות את ידי התביעה בעבודתה בהגשת כתבי אישום ובניהול הליכים משפטיים בעבירות מין.
86. עוד שקלנו את השיהוי הנכבד שהשתהה המבקש בהגשת בקשת הפיצוי, כאשר רק בחודש אוגוסט 2008, למעלה משנתיים לאחר הרשעתו, פנה בבקשה להארכת המועד להגשת בקשתו (לעניין השפעת שיהוי בהגשת בקשת פיצוי על עצם ההחלטה לפיצוי או על גובה הפיצוי, ראו והשוו לאמור בעניין שובר (תפ”ח (תל-אביב-יפו) 5155/99 שובר נ’ מדינת ישראל, פיסקאות 98-97 (לא פורסם 13.11.2005); ב”ש (תל-אביב-יפו) 82277/98 סאלח נ’ מדינת ישראל, בפיסקה 27 (לא פורסם, 12.11.2002)).
87. בסופו של דבר, באיזון בין כלל השיקולים הצריכים לעניין, מצאנו לפסוק למבקש 50% מן הפיצוי המירבי בגין הוצאות משפטו, בהתאם לקבוע בתקנות סדר הדין, אליהן מפנה סעיף 490 לחש”ץ (הסכומים הקבועים בתקנות אלה עודכנו לאחרונה ביום 14.7.11, והחישוב שיובא להלן נערך לפי סכומים מעודכנים אלה).
88. תקנה 9 לתקנות סדר הדין קובעת כי הסכום המירבי לתשלום הוצאות הגנתו של נאשם שזוכה יהיה כמפורט בתוספת. התוספת אשר הותקנה בהתאם לאותה תקנה קובעת כי תשלום הוצאתו של נאשם שזוכה יהיה בגין הוצאות בפועל ובגין שכר טרחה של עורך דין בלבד.
89. אשר להוצאות בפועל – קובעת התוספת כי החזר הוצאות יינתן אך ורק “לפי קבלות”. הנאשם המציא קבלות בדבר הוצאות בפועל אשר נגרמו לו (עבור קבלת חוות דעת מומחה מטעמו ולשם התייעצויות עם מומחים שונים; כמו גם עבור איכון תקשורת ותמלילי קלטות וחקירות) בסך כולל של 25049 ש”ח.
90. אשר להוצאות שטען המבקש כי נגרמו לו בגין צילום חומרי חקירה, בסך של 3000 ש”ח, הרי שבהעדר קבלות, לא ראינו לפסוק למבקש החזר הוצאות בגין הוצאה זו.
91. אשר לשכר טרחת עורך דין - המבקש המציא קבלות בדבר תשלום שכר טרחה לבאת-כוחו דאז, עו”ד תמי אולמן, בסך של 100,000 ש”ח, וכן קבלה עבור קבלת ייעוץ משפטי מעו”ד אביגדור פלדמן, בסך 1000 ש”ח.
92. ראשית נציין כי לא ראינו להורות על החזר הוצאותיו של המבקש בגין קבלת ייעוץ משפטי מעורך דין נוסף, עו”ד פלדמן. הנאשם היה מיוצג בהליך הפלילי על-ידי סנגורית מקצועית, ותיקה ומנוסה מאין כמותה. לא סברנו, אפוא, כי ראוי להשית על הקופה הציבורית את בחירתו להיוועץ בעורך דין נוסף.
93. אשר להחזר שכר טרחתה של עו”ד אולמן – המבקש המציא, כאמור, קבלה לפיה שילם לבאת-כוחו סכום של 100,000 ש”ח; ואולם, כמפורט לעיל, מגבילות התקנות את הסכום המירבי עבור שכר טרחת עורך דין בהתאם למספר הישיבות שהתקיימו בתיק.
בשים לב למכלול נסיבות העניין, לא ראינו להורות על הגדלת סכום הפיצוי בגין שכר טרחת עורך דין, מעבר לסכומים המירביים הקבועים בתוספת לתקנות.
94. ההגנה ציינה כי בתיק גופו נערכו 15 ישיבות וכן נערכו שני דיונים בפני ערכאת הערעור. בהתאם לאמור בתוספת לתקנות, סכום הפיצוי המירבי בגין מספר ישיבות זה הוא 29,356 ש”ח.
בהקשר זה יוטעם, כי סכום הפיצוי הקבוע בתקנות בעבור הישיבה הראשונה – הן בפני הערכאה הראשונה והן בפני ערכאת הערעור – כולל גם את סכום הפיצוי עבור לימוד התיק והכנתו; ועוד נציין כי לא סברנו כי הערעור במקרה דנן עורר “קושי מיוחד” או “הצריך פעולות הכנה מיוחדות”, המזכות בפיצוי מוגדל, לפי ס”ק (ב)(3) לתוספת לתקנות.
לפיכך, סכום הפיצוי בגין הכנת הערעור והישיבה הראשונה בו נקבע לפי הקבוע בס”ק (ב)(4) לתוספת. אשר לגובה הסכום, יוטעם, כי החישוב נערך בהתאם לסכום הפיצוי הקבוע בתקנות ביחס לדיונים הנערכים בבתי המשפט המחוזיים, שכן סמכותם העניינית של בתי הדין הצבאיים בערכאה הראשונה מקבילה לסמכותם של בתי המשפט המחוזיים, ודאי עת עסקינן בעבירות מושא כתב האישום בענייננו (וראו והשוו גם לתקנה 11 לתקנות שיפוט צבאי (סדרי הדין בבתי הדין הצבאיים), התשכ”ח-1968). עוד נציין כי לאור השיהוי הנכבד שהשתהה המבקש בהגשת בקשת הפיצוי, לא ראינו לפצותו בגין ההוצאות הכרוכות בבקשת הפיצויים.
95. הנה כי כן, הוצאותיו המוכרות של הנאשם מסתכמות בסך של 54,405 ש”ח. מאחר שהחלטנו לפצות את הנאשם בגין 50% מן הסכום הקבוע בתקנות בגין הוצאותיו בפועל ובגין שכר טרחתו, אנו מורים לרשויות הצבא לפצותו בסכום של 27202.5 ש”ח.
זכות ערעור כחוק.
ניתנה היום, 7.8.2011, ותועבר לצדדים על ידי המזכירות.
