השופטת י. שבח:

ערעור על החלטת וועדת הערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי”ט – 1959 [נוסח משולב], שניתנה בהרכב קטוע של שני חברי וועדה: השופטת בדימוס זהבה אגי וד”ר תמיר גורן, מיום 26.01.2020, לפיה נדחה הערעור שהגישה המערערת על החלטת קצין התגמולים לדחות את תביעתה להכרה במחלת הסכיזופרניה בה לקתה במהלך השירות הצבאי, מש”לא הצליחה להוכיח בדרגה של ‘מתקבל מאד על הדעת’, ואף לא בדרגה פחותה מכך כי קיים קשר סיבתי רפואי בין פרוץ מחלתה של המערערת לבין תנאי השירות ו/או התנהלות גורמי המערכת הצבאית והרפואית“.

רקע עובדתי

1. זהו סיפור עצוב של חיילת ילידת x.1971, בת 18 במועדים הרלבנטיים, שסיימה בהצלחה את חוק לימודיה בבית הספר התיכון במגמה ריאלית עם בגרות מלאה, רקדה, התעמלה, השתתפה במשלחות נוער והייתה פעילה חברתית, ללא שום סימני חולי, לא גופניים ולא נפשיים. ערב גיוסה לצבא “עברה בהצלחה מבדקים שונים ושובצה לקורס היוקרתי של מש”קיות חוויה“, התגייסה ביום x.03.1990 בפרופיל 97, וסיימה ביום x.04.1990 טירונות מקוצרת “שהייתה מיועדת למאותרות לקורסים נבחרים“. החיילת, היא המערערת, סברה, כדברי הוועדה, “שהיא עשויה להביא תועלת רבה יותר אם תשרת בתפקיד אחר“, ואף שמפקדת הקורס ניסתה להניא אותה מלוותר על הקורס למשקיות חווי”ה, עזבה המערערת מרצונה את הקורס ביום x.05.1990 וחזרה לבקו”ם.

2. בבקו”ם הסתבר למערערת כי בתיקה נרשם כי הורחקה מהקורס מסיבת “אי התאמה” (מסמך 501 לתיק מוצגי המדינה: טופס “הרחקת חניך מקורס” “מהסיבה – אי התאמה” – רישום מיום x.05.1990), אף שכלל לא הורחקה אלא עזבה את הקורס מיוזמתה מתוך כוונה להשתלב בתפקיד שתרומתו רבה יותר. כן הוברר לה כי לא תשובץ לקורס אחר. המערערת חשה שעשתה מהלך מוטעה, וניסתה לחזור לקורס אותו עזבה, אך סורבה, ונשלחה לשרת כמפעילת מחשב במחנה “אנצאר” בעזה, משם הועברה לשרת בבסיס בחאן יונס, בתפקיד מזכירותי. בהמשך קבלה המערערת הצבה כמשקית נפגעים בעזה, תפקיד אותו אמורה הייתה להתחיל ביום x.06.1990, ועד אז הוצאה לחופשה.

ההתדרדרות

3. מאז עזיבת הקורס נפלה רוחה של המערערת והיא פעלה באופן אובססיבי על מנת לחזור אליו. בהיותה במחנה בחאן יונס פנתה לרופא הבסיס (ד”ר ש’) שהתרשם ממצוקתה הנפשית והפנה אותה למנהלת המרפאה לבריאות הנפש בצריפין – הפסיכולוגית ד’ – שבדקה את המערערת ביום x.06.1990, וכן ביום x.06.1990 שאז הפנתה אותה לאשפוז בבית חולים שלוותה, שם אושפזה למשך 5 ימים, אושפזה שוב ביולי 1990, וביום x.08.1990 עמדה בפני ועדה פסיכיאטרית שהחליטה על הורדת הפרופיל ל 21 ושחררה אותה מיידית מהצבא.

המערערת הגישה ערעור על ההחלטה לעיל, וזה נדחה בהחלטת ועדת עררים עליונה מיום x.02.1991.

ניסיונות המערערת והוריה לשנות את ההחלטה באמצעות מכתבים לראשי מערך הרפואה עלו בתוהו.

קריסתה הנפשית של המערערת הלכה והתעצמה, היא אושפזה בבית חולים גהה בחודש יוני 1992 לשלושה חודשים, ושוב ושוב בשנים שלאחר מכן.

המערערת אובחנה כסובלת ממחלת סכיזופרניה קטטונית, ואמה מונתה כאפוטרופסית שלה.

זהו המצב נכון גם להיום.

התביעה וההליך בפני הוועדה

4. התביעה שהגישה המערערת להכיר בה כנכת צה”ל בפגימה הנפשית נדחתה ע”י קצין התגמולים בהחלטתו מיום x.06.2010.

הערעור שהוגש ע”י המערערת בחודש יולי 2010 נתמך בחוות דעת רפואית שנערכה ע”י ד”ר לוציאן מוסקוביץ, שציין בחוות דעתו כי “כל המסמכים בתיק מצביעים באופן ברור לחלוטין על מועד תחילת מחלתה שהוא מועד שלאחר עזיבת קורס חוויה וניסיונותיה להתקבל חזרה לקורס זה או קורס איכותי או תפקיד אחר“;  בחוות דעת נוספת מטעם ד”ר ערד קודש, שקבע שהשלבים הראשונים של מחלת המערערת החלו לאחר עזיבת קורס חווי”ה “העיסוק הזה בעצם העזיבה של הקורס וחוסר היכולת לחזור בחזרה לקורס כי הרי נסגרו לה הדלתות לאחר, היא ראתה שהדבר הזה הוא בלתי הפיך…“, ובחוות דעת שלישית מטעם הפסיכולוג יורם בין יהודה.

המערערת זימנה לעדות את הרופאים הצבאיים שבדקו אותה, לרבות ד”ר ש’ (הרופא הצבאי בחאן יונס) הקב”נית ד’ (מנהלת המרפאה לבריאות הנפש בצריפין), וכן את הרופאים חברי הועדה הרפואית שקבעו לה פרופיל 21.

בשל מצבה, נבצר מהמערערת להעיד בפני הוועדה, והפרטים נמסרו מפי אמה.

5. המשיב טען כי מחלת המערערת הלכה והתפתחה בהתאם למהלך הטבעי שלה, בלא שהתרחש קודם לכן אירוע חריג, וללא קשר לתנאי השירות, שלא היה בהם דבר יוצא דופן לטעמו, וכי הפניית המערערת לאשפוז בבית חולים שלוותה הייתה נכונה ומקצועית.

המשיב תמך עמדתו ב-3 חוות דעת מטעם ד”ר בירגר שקבע שמחלתה של המערערת נובעת מגורמי סיכון מחוסרי קשר לשירות הצבאי, והחלה “ברגע שהיא החליטה לעזוב מרצונה את קורס חוויה… המחלה פרצה לאחר עזיבת קורס חוויה“, כי המערערת לא חוותה כל אירוע חריג ותנאי שירותה היו תנאי שירות רגילים.

המשיב תמך עמדתו בחוות דעת נוספת מטעם פרופ’ מסטר, שראה את הסיבה לפרוץ המחלה ב “חרטה של התובעת על שהחליטה לפרוש מקורס חוויה הייתה גורם המצוקה המרכזי שלה בשירות. גורם זה איננו קשור לתנאי השירות אלא להחלטתה שלה…“.

פסק הדין של הוועדה

6. עשר שנים לאחר שהערעור הוגש לוועדה (חודש יולי 2010) ושנתיים לאחר הגשת כתב הסיכומים האחרון (21.02.2018) ניתן ביום 26.01.2020 פסק הדין נושא הערעור, וזאת במותב קטוע [לפי סעיף 17(א) לחוק בתי דין מינהליים, תשנ”ב-1992] ע”י שני חברי הוועדה השופטת בדימוס זהבה אגי וד”ר תמיר גורן.

פסק הדין דחה את הערעור וקבע כי “המערערת לא הצליחה להוכיח בדרגה של ‘מתקבל מאד על הדעת’, ואף לא בדרגה פחותה מכך כי קיים קשר סיבתי רפואי בין פרוץ מחלתה של המערערת לבין תנאי השירות ו/או התנהלות גורמי המערכת הצבאית והרפואית“.

באשר למועד פרוץ המחלה נקבע כי “מחלתה של המערערת פרצה במהלך השירות הצבאי לאחר עזיבת את קורס חוויה“(עמוד 40), וכי “התקיים התנאי הראשון הנחוץ לצורך הכרה במערערת כנכה על פי חוק התגמולים, דהיינו: כי מחלתה פרצה תוך כדי השירות הצבאי“.

ובאשר לסיבת פרוץ המחלה נקבע כי “המערערת נקלעה למשבר נפשי קשה לאחר שקיבלה את החלטתה לעזוב את קורס חוויה, החלטה שקדמו לה התלבטויות שהחלו עוד בתקופת הטירונות. הרצון לעזוב את קורס חוויה נבע מתחושתה הסובייקטיבית של המערערת כי תוכל לתרום לצבא יותר. מיד לאחר שעזבה את הקורס וכבר בהגיעה לבקו”ם – התחרטה והחלה בצורה אובססיבית לדרוש להשיבה לקורס“, אולם “עזיבת הקורס איננה יכולה להיחשב כאירוע חריג במשמעות ההלכה הפסוקה“, וכי “המערערת לא הוכיחה קיומם של אירועים חריגים במהלך השירות עד למועד עזיבת קורס חוויה“.

7. הועדה דחתה את הטענה לפיה פרצה המחלה בשל הצטברות מספר גורמים בתנאי השירות, שהתווספו לעזיבת קורס משקיות חווי”ה, לרבות ההצבה במחנה אנצאר ובחאן יונס, וקבעה כי “המצוקה לא נבעה מתנאי השירות הפיזיים במחנה בו שירתה זמן קצר ביותר או מתנאי השירות במחנה בחאן יונס… אלא בשל תחושת החרטה הקשה שחשה המערערת בשל החלטתה לעזוב את הקורס שהעמיקה בשל התפקיד הזוטר שהוטל עליה בהשוואה לתפקיד היוקרתי שהייתה אמורה למלא אילו סיימה את הקורס שאותרה לו“; כי “גם אמה של המערערת העידה כי המערערת לא חוותה כל אירוע חריג בעת שירותה בעזה ולא היה ביטוי למצוקה על רקע תנאי השירות במחנה או סיכון לחיים לכאורה… השירות בחאן יונס הייתה באווירה רגועה הרבה יותר ועל אף שנדרשה לנסוע ברכב ממוגן אל הבסיס וממנו“, וכי “גם לא הוכח כי במהלך השירות בעזה אירעו אירועים חריגים, גם אמה של המערערת הסכימה לכך“.

כן נדחתה הטענה כי ההצבה לשירות בתפקיד לא משמעותי כפקידה, שלא דרש מהמערערת למצות את כישוריה האינטלקטואלים, תרמה אף הוא לפרוץ המחלה, וזאת מכיוון ש”לא הונחה כל תשתית רפואית לכך שהעבודה או שירות בתפקיד זוטר לכאורה יכולה לגרום למצוקה נפשית חריפה כל כך עד כדי פריצת פרודרומה של סכיזופרניה… המשבר הנפשי של המערערת החל בהחלטתה על עזיבת קורס חוויה וחזרתה בה מהחלטה זו“.

הוועדה דחתה גם את מקבץ הטענות שהתייחסו להפנייתה של המערערת ע”י הקב”נית ד’ לאשפוז בבית חולים שלוותה, וקבעה כי “איננו סבורים כי היה בהתנהלותה של גברת ד’ – לא בעריכת הטסטים הדיאגנוסטיים למערערת ולא בהפנייתה לאשפוז משום התעמרות במערערת” (עמוד 43 רישא). הוועדה קיבלה אמנם את הטענה כי אכן הופעל על המערערת לחץ, ייחודי לשירות הצבאי, על מנת שתפנה לאשפוז בבית חולים שלוותה, אך לא ראתה לייחס לך חשיבות וקבעה כי “הפניית המערערת לאשפוז תחת ההוראה שאם לא תפנה – תשוחרר לאלתר מן השירות, עשויה להיחשב כייחודית לחיי הצבא (שכן על אזרח לא מוטלת סנקציה אם יסרב לאשפוז שאינו בצו אשפוז כפוי) אך כאמור לא הוכח כי עצם ההפניה לאשפוז ואף האשפוז עצמו יכלו לגרום לפרוץ המחלה מן הפן הרפואי, מה גם שמחלתה כאמור כבר הייתה אז בשלב פעיל” (עמוד 46).

לאחר עשר שנות התדיינות, חזרה המערערת כלעומת שבאה.

הערעור

8. בא כוחה הנוכחי של המערערת חזר על כל אותן הטענות שהועלו בפני הוועדה הנכבדה: טרם גיוסה לצבא הייתה המערערת בריאה ולא סבלה מכל תחלואה נפשית; אופן רישום סיבת עזיבת קורס משקיות חוויה כ”אי התאמה” שלא הלם את עזיבת הקורס מרצון “גרמה למערערת פגיעה נפשית קשה“; את התפרצות המחלה הנפשית יש לייחס למכלול תנאי השירות רצופי האירועים החריגים: הסירוב להחזרת המערערת לקורס; הצבת המערערת בכלא אנצאר בעזה בו היו כלואים עצירים ביטחוניים, הצבתה בחאן יונס, היחס שקיבלה מהקב”נית ד; הפעלת לחץ על המערערת להסכים להתאשפז בשלוותה שאם לא כן תשוחרר מהצבא; ושיבוצה בתפקיד שולי שלא תאם את כישוריה.

המערערת הוסיפה וטענה כי לא היה מקום לקבל את חוות דעת ד”ר בירגר מטעם המשיב, שחקירתו העלתה שהיא לוקה בחוסר אמינות.

כן הלינה המערערת על הדרך בה נוהל ההליך בוועדה שהתאפיין בחילופי חברי המותב, ובכתיבת פסק הדין באחור, ע”י מותב קטוע תוך אי הכללת עו”ד בלאושטיין בכתיבת פסק הדין.

הטיעון הכללי היה כי המערערת נכללת בסוג המקרים השני והשלישי שבהלכת אביאן.

עמדת המשיב

9. המשיב תמך בפסק הדין מנימוקיו. לטעמו פסק הדין המחזיק 47 עמודים הוא “מפורט מאין כמוהו, אין אבן שהועדה לא הפכה, אין טענה שלא נדונה ונבחנה מלפני ולפנים“.

נטען כי הערעור נסב על טענות עובדתיות; כי המערערת עזבה את הקורס עקב תחושותיה הסובייקטיביות; כי “עזיבת קורס חוויה אינה יכולה להיחשב כאירוע חריג כמשמעותו בהלכה הפסוקה“; כי המערערת  לא נכללת במסגרת קבוצת המקרים השלישית בהלכת אביאן; כי לא נפל דופי בהפנייתה של הקב”נית ד את המערערת לשם אבחון בשלוותה משקבלתה לאשפוז מוכיחה את נכונות ההחלטה ואת היותה חיונית.

המשיב מדגיש כי “המשבר שבו הייתה נתונה המערערת נגרם בשל החלטתה שלה לעזוב את קורס חוויה ואכזבתה בשל אי שיבוצה מיד לאחר מכן לקורס אחר“.

דיון והכרעה

10. לצורך הכרתה כנכת צה”ל נדרשת המערערת כמצוות חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי”ט – 1959 [נוסח משולב] (להלן – חוק הנכים) להוכיח שני תנאים: הראשון – מבחן טכני/ קלנדרי כי המחלה אירעה או פרצה “בתקופת שירותו” הצבאי של החייל; והשני – מבחן מהותי, כי המחלה נגרמה “עקב שירותו” הצבאי.

הוועדה קבעה כאמור כי “מחלתה של המערערת פרצה במהלך השירות הצבאי לאחר עזיבתה את קורס חוויה“, וכי “התקיים התנאי הראשון הנחוץ לצורך הכרה במערערת כנכה על פי חוק התגמולים, דהיינו: כי מחלתה פרצה תוך כדי השירות הצבאי“, כך שנושא מועד פרוץ המחלה אינו שנוי במחלוקת.

11. עניין לנו בשאלת הקשר הסיבתי לשירות.

גם בשאלה מדוע התפרצה המחלה שוררת תמימות דעים.

הכל מסכימים כי המערערת הגיעה לצבא בריאה, כי לא סבלה מכל בעיה נפשית שהיא טרם הגיוס, גם לא תורשה משפחתית או תשתית גנטית, וכפי שציין ד”ר ערד קדוש בחוות דעתו מיום 29.08.2013, התנהלותה של המערערת לפני הגיוס מעידה על חוזקות ובריאות נפשית ברמה תפקודית גבוהה.

כל המומחים מסכימים כי התפרצות המחלה נובעת מהמצוקה שנוצרה אצל המערערת בעקבות אירוע עזיבת קורס חווי”ה: ד”ר מוסקוביץ – “כל המסמכים בתיק מצביעים באופן ברור לחלוטין על מועד תחילת מחלתה שהוא מועד שלאחר עזיבת קורס חוויה וניסיונותיה להתקבל חזרה לקורס זה או קורס איכותי או תפקיד אחר“; ד”ר ערד קדוש –  “העיסוק הזה בעצם העזיבה של הקורס וחוסר היכולת לחזור בחזרה לקורס כי הרי נסגרו לה הדלתות לאחר, היא ראתה שהדבר הזה הוא בלתי הפיך…“; ד”ר בירגר – המחלה “פרצה במהלך הצבא… באופן ברור יותר ברגע שהיא החליטה לעזוב מרצונה את קורס חוויה אז התחילה אצלה חשיבה אובססיבית… כל אלה מחזקים לי את התפיסה שהמחלה פרצה לאחר עזיבת קורס חוויה“; ופרופ’ מסטר – “חרטה של התובעת על שהחליטה לפרוש מקורס חוויה הייתה גורם המצוקה המרכזי שלה בשירות”.

לאור ההבנה המשותפת לעיל, אין מקום ואין צורך להכביר מילים מיותרות ולסכם את חוות הדעת הרפואיות, כמו גם חקירותיהם של המומחים בפני הוועדה.

גם הוועדה ראתה באירועי עזיבת הקורס כסיבה לפרוץ המחלה, וקבעה: “המשבר הנפשי של המערערת החל בהחלטתה על עזיבת קורס חוויה וחזרתה בה מהחלטה זו“;  “המערערת נקלעה למשבר נפשי קשה לאחר שקיבלה את החלטתה לעזוב את קורס חוויה, החלטה שקדמו לה התלבטויות שהחלו עוד בתקופת הטירונות. הרצון לעזוב את קורס חוויה נבע מתחושתה הסובייקטיבית של המערערת כי תוכל לתרום לצבא יותר. מיד לאחר שעזבה את הקורס וכבר בהגיעה לבקו”ם – התחרטה והחלה בצורה אובססיבית לדרוש להשיבה לקורס“;

וכן:

“… בשל תחושת החרטה הקשה שחשה המערערת בשל החלטתה לעזוב את הקורס שהעמיקה בשל התפקיד הזוטר שהוטל עליה בהשוואה לתפקיד היוקרתי שהייתה אמורה למלא אילו סיימה את הקורס שאותרה לו“;

12. הנה כי כן, אין מחלוקת כי המערערת הגיעה לצבא בריאה, שובצה לקורס צבאי יוקרתי, ויתרה על הקורס בשאיפה להיות מוצבת לקורס חלופי בו תוכל לתרום יותר, ומשגילתה בבקו”ם (“כבר בהגיעה לבקו”ם“) כי לא מוצע לה קורס חלופי – התפתחה אצלה “תחושת חרטה קשה” על החלטתה לעזוב את הקורס, ומשניסיונותיה לשוב על עקבותיה כשלו – פרץ השבר הגדול שהלך והסלים.

לולא עסקינן במחלת נפש, היינו עוצרים כאן ומורים על קבלת הערעור, שהרי המחלה התפרצה מספר חודשים לאחר תחילת השירות ועקב הפרישה מהקורס הצבאי והשלכותיה, קרי: גם תוך כדי השירות וגם עקב השירות, שהרי לצורך ההכרה אין נדרשים אשם ואחריות.

אלא שעסקינן במחלת הסכיזופרניה שהינה מחלה קונסטיטוציונלית, לגביה, לפי ההלכה הפסוקה, אין די בהוכחת הקשר הסיבתי העובדתי/הרפואי, משמעצם טבעה של המחלה והגדרתה, זוהי מחלה המקננת רדומה בגופו של אדם, עוד בטרם תחילת שירותו, ועשויה הייתה להתפרץ גם ללא השירות הצבאי.

וכפי שנפסק לאחרונה ברע”א 2652/19 פלוני נ’ מדינת ישראל, (‏11.1.2021) מפי כבוד השופט הנדל:

“מעצם טיבה וטבעה של מחלה מעין זו, היות שמטענה כבר היה חבוי בגופו של החייל, היא לא נוצרה יש מאין והיא הייתה יכולה להתפרץ בזמנים שונים, יש קושי לקבוע קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין התפרצותה, גם כאשר ההתפרצות מתרחשת בזמן השירות. על כן, בית המשפט נדרש לקביעת התנאים לקיומו של קשר סיבתי – ובפרט, קשר סיבתי משפטי – בין השירות הצבאי לבין התפרצות מחלה מסוג זה; ותנאים אלו הם לב-ליבה של הלכת אביאן. כך, הלכת אביאן חלה במקרים שבהם מדובר במחלה קונסטיטוציונלית“.

“מחלה קונסטיטוציונלית היא מחלה החבויה בגופו של אדם, כך שכאשר היא מתפרצת, היא לא נוצרת ללא רקע. החייל מתייצב לשירותו עם מטען של המחלה, אם כי מטען זה טרם בא לידי ביטוי בפועל. מעצם טיבה וטבעה זה של מחלה קונסטיטוציונלית, יש קושי לקבוע קשר סיבתי – בהתאם לתנאי ה”עקב״ הקבוע בחוק – בין השירות הצבאי לבין התפרצותה, גם כאשר ההתפרצות מתרחשת בזמן השירות“.

וכן:

“עניין אביאן נדרש כאמור לבחינת הקשר הסיבתי הנדרש על-פי חוק הנכים כאשר מדובר בחייל שהתפרצה אצלו תוך כדי השירות מחלה קונסטיטוציונלית“.

אין ניתן אפוא להסתפק בהוכחת הקשר העובדתי/הרפואי, כמו בפציעה או במחלה רגילה, ועל מנת שהמערערת תזכה בערעורה, עליה לחצות גם את משוכת הקשר הסיבתי המשפטי, כפי שבית המשפט חזר ופסק:

“אין זה מספיק שהחייל נפגע במהלך שירותו ושעל פי המבחן הסובייקטיבי, השירות הצבאי גרם לפרוץ המחלה. על מנת למלא אחר דרישת המחוקק שהנכות תיגרם ‘עקב’ השירות, צריך שיתקיים יסוד אובייקטיבי של קשר משפטי” (רע”א 4949/18 פלוני נ’ משרד הביטחון- קצין תגמולים פסקה 8).

לשם כך אין מנוס מלחזור ולפנות לדנ”א 5343/00 קצין התגמולים נ’ אביאן (להלן – פס”ד אביאן) – “האורים ותומים” בסוגיית הקשר הסיבתי המשפטי.

13. בפסק דין אביאן: הותוו שלושה סוגי מקרים שבהם יתמלא היסוד האובייקטיבי בדרישת הקשר הסיבתי המשפטי:

הסוג הראשון – שהינו בעל העוצמה המירבית של הקשר הסיבתי המשפטי הינו סוג המקרים בהם הייחודיות של השירות בצבא היא שהביאה וגרמה לפגיעה, כגון: פציעה בקרב, פציעה באימונים, פיצוץ מטען, וכו’.

הסוג השני – עניינו באירוע חריג ויוצא דופן שאירע לחייל במהלך השירות ובעקבותיו התפרצה המחלה, הגם שהאירוע “אינו קשור בהכרח במיוחדות שבשירות הצבאי“, למשל ריב קשה וחריג בין החייל למפקד, אונס של חיילת, וכו’

והסוג השלישי – “קשה לפיענוח משני קודמיו – נסוב על מחלה קונסטיטוציונאלית הפורצת בגופו של חייל במהלך שירותו הצבאי אך בלא שכרוכה היא לא ביסוד ‘צבאי’ ולא באירוע חריג ומיוחד. גם במקרים אלה לא בהכרח יישלל קשר סיבתי בין השירות לבין המחלה… בית המשפט הכיר בקשר סיבתי משפטי בין מחלתו של החייל לבין שירותו בצבא, בקובעו כי עצם השירות הצבאי יצר בנפשו של החייל מצב דחק חריג שאינו אופייני לחיילים אחרים.” (אביאן פסקה 26). הדחק או המתח  צריך שלא יהא נעוץ ב”אירוע טריוויאלי” או ב”אירועי שגרה” אלא “חייב שיהא בעל עוצמה מינימלית” (אביאן פסקה 39).

או בהתנסחות אחרת: “הסוג השלישי הוא כזה שבו החוויה הכוללת של השירות הצבאי גרמה לפרוץ המחלה, בשל היותה רוויית מתח, פחדים או לחצים, אף בהיעדר אירוע מובחן או יסוד צבאי מובהק (כפי המקרה בעניין אביאן)” (כפי שהובאה ברע”א  2652/19 לעיל).

וההלכה היא “העובדה שהמחלה יכלה להתפרץ או להתלקח גם שלא עקב השירות, אינה שוללת את הקשר הסיבתי. האפשרות התיאורטית האמורה איננה יכולה לשלול קשר סיבתי מקום בו היה אירוע בשירות שהאיץ את פריצתה של המחלה…” (אביאן פסקה 22).

14. 14. נחזור למערערת.

סקירת קורותיה בתקופה הקצרה שבין 01.05.1990,שאז עזבה את הקורס וחזרה לבקו”ם, לבין יום 22.06.1990 שאז נבדקה לראשונה ע”י סא”ל ד, מעלה כי אלו נכנסות בנקל להגדרת הסוג השלישי שבהלכת אביאן.  ואסביר.

הלחץ, המתח והדחק שחשה המערערת, שהתפתחו למחלת נפש, לא נבעו מ”סתם” קשיים בטירונות או בקורס, שהרי המערערת סיימה בהצלחה טירונות מקוצרת “שהייתה מיועדת למאותרות לקורסים נבחרים“, ואף “עברה בהצלחה מבדקים שונים ושובצה לקורס היוקרתי של מש”קיות חוויה“. המערערת ביקשה לעזוב מרצונה את קורס חוויה, כפי ממצא הוועדה, משסברה “שהיא עשויה להביא תועלת רבה יותר אם תשרת בתפקיד אחר“.

אלא שהרצון לתרום ו”לתת” טפח על פניה של המערערת. הרישום בתיקה, בו נתקלה לראשונה בהגיעה לבקו”ם, לפיו עזבה את הקורס מסיבת “אי התאמה” לא היה נכון, היה גם מתסכל, שהרי לעיל ראינו כי הוועדה קבעה כי “בתחילה ניסתה מפקדת הקורס להניא את המערערת מלעזוב את הקורס שנחשב יוקרתי מאד בצבא“, ללמדך כי המערערת הייתה רצויה בקורס והמפקדת ביקשה לשכנע אותה להישאר. ואם לא די בכך, לא הוצע למערערת קורס אחר, והצבא גם מנע את חזרתה לקורס שעזבה אך לפני זמן קצר.

נקל  אפוא לשער את התסכול, המתח והחרדה שחשה המערערת שהבינה כי וויתרה על קורס יוקרתי בעבור “כלום”, כי אין דרך חזרה, וכי מצבה הורע לאין ערוך.

מומחי המשיב שמים את הדגש על “חרטת” המערערת על עזיבת הקורס, ומבודדים אותה מכלל הנסיבות, כמו רק בכך טמון השבר הגדול, אלא שחרטה זו לא נולדה בחלל ריק, והיא באה לעולם משהתברר למערערת כי דווחה ככזו שנ מקורס מחמת אי התאמה וכי לא יועד לה קורס אחר, וכי אין דרך חזרה. “החרטה” אינה עומדת לבדה בפני עצמה, היא גם לא מתרחשת ברגע אחד או ביום אחד, אלא היא חלק ממכלול מתגלגל: ההחלטה לעזוב את הקורס; ההבנה שההנחה המוקדמת בדבר השתתפות בקורס חשוב אחר הייתה מוטעית לחלוטין, סירוב הצבא לאפשר לה לשוב על עקבותיה לקורס אותו נטשה, וסירוב הצבא לשלוח אותה לקורס חלופי. ארבעה אלו התרחשו בו זמנית, בלוח זמנים של ימים אחדים (“בבקו”ם הסתבר לה כי בתיקה נרשם שעזבה את הקורס מחוסר התאמה וכי אין היא עתידה להישלח לקורס אחר … היא התקשרה מיד למפקד הקורס וביקשה לחזור ונאמר לה שהדבר אינו אפשרי” – פסק הדין עמוד 2 סעיף 6) – שיש להתבונן עליהם  כעל מקשה אחת.

אין מדובר ב”אירוע טריוויאלי” או ב”אירועי שגרה” כי אם בסיטואציה חריגה שאינה אופיינית לחיילים אחרים, ודאי חוצה את הרף בדבר החובה שיהא “בעל עוצמה מינימלית“. בהחלט מדובר באירוע שבו “החוויה הכוללת של השירות הצבאי” שהינה “רוויית מתח, פחדים או לחצים, אף בהיעדר אירוע מובחן או יסוד צבאי מובהק“, כמו גם ב”אירוע בשירות שהאיץ את פריצתה של המחלה…“.  

העובדה שהמערערת היא שיזמה את עזיבת הקורס אינה יכולה להיזקף לחובתה, שהרי אין עסקינן בתביעת רשלנות, ואשמה של המערערת אינו רלבנטי כלל לקשר הסיבתי הנדרש לשירות (ולדוגמת הטבח המובאת ברע”א  2652/19 – גם אם הכוויה שנגרמה לו מקורה בטיפול רשלני בשמן רותח, עדיין מדובר בתאונה המתרחשת עקב השירות).

גם איני רואה מקום להשוואה לחיים האזרחיים. קשה לתאר מקרה בו סטודנט יבקש לעבור לקורס אחר ברמה גבוהה יותר והתוצאה תהא שיירשם בגיליון הציונים שלו כי נכשל בקורס, ואף תיחסם בפניו האפשרות להירשם לקורסים אחרים.

סיכום ביניים – די בטראומה שנגרמה למערערת מנסיבות עזיבת הקורס, על היבטיה, על מנת שתימנה  על קבוצת הסוג השלישי שבהלכת אביאן.

15. אלא שבזאת לא הסתיימה דרך החתחתים של המערערת, ולא תמו תלאותיה.

לא די בכך שהמערערת לא הורשתה לחזור לקורס עליו ויתרה, שלא נשלחה לקורס אחר, ושתיקה האישי הוכתם בכתם הרחקה מקורס עקב “אי התאמה”, היא נשלחה לשרת בכלא אנצאר שבעזה, שם שהתה בחודש מאי 1990 במשך כשבוע וחצי, שלאחר מכן הועברה לחאן יונס.

הוועדה הנכבדה הכירה בכך ש”לאחר ששובצה לתפקיד במחנה אנצר פיתחה המערערת מצוקה נפשית רבה” (עמוד 20 לפסק הדין), אך סברה ששירות בכלא אנצאר ברצועת עזה בשנת 1990 לא עולה כדי תנאי שירות חריגים משום ש”המערערת לא חוותה כל אירוע חריג בעת שירותה בעזה” ולא הוכח שהמצוקה שלה הייתה “על רקע תנאי השירות במחנה או סיכון לחיים לכאורה“.

אלא שהמערערת לא הייתה צריכה להוכיח סכנת חיים או “אירוע חריג” שהתרחש במחנה אנצאר בעזה, משום שהצבתה של חיילת, שזה עתה סיימה טירונות מקוצרת ושלא שירתה קודם לכן בשטחים, וודאי ללא הכנה ממשית, היא היא האירוע החריג בעצמו!

עד המשיב, גדעון נתיב, ששימש בתקופה הרלבנטית כסגן מפקד יחידת כלא חוף שהיה שייך לאוגדת עזה, תאר בתצהירו שכלא אנצאר שימש כ”מכלאות לעצירים פלסטיניים מעזה. בכל מכלאה ישבו כמאה עצירים. המכלאה היתה מוקפת גדרות“. בחקירתו הנגדית אישר שבעת ההיא “האינתיפאדה היתה קשה מאד בעזה, מאד“; שתפקיד המערערת, כמו החיילות הנוספות, היה להקליד במחשב את שמות העצירים שהיו מגיעים אזוקים; העצירים היו יושבים כפותים עם פלנלית על העיניים “במקום שהיא ישבה, מחוץ לדלת“; “ליד המשרדים“, “פשוט העצירים היו יושבים מול המשרד“; החיילות היו ישנות במבנה יביל שהיה “בתוך הקומפלקס” במרחק של  “40 מטר” “ובטווחים של 30 מטר או משהו כזה” מבד היוטה שהקיף את מכלאות העצירים. מר נתיב אישר כי כאשר העצירים צעקו אפשר היה לשמוע אותם אך הם הושתקו ע”י השב”כ; החיילות לא יכלו לצאת מהבסיס; ובאשר לחיי תרבות – “כלום, כל הזמן עבודה עבודה עבודה“.

מוקשה בעיני כיצד ניתן היה להסיק כי המדובר בתנאי שירות רגילים. המערערת עברה במעבר חד מתנאי “בית הבראה” בקורס חווי”ה לכלא אנצאר בעזה, עצירים ביטחוניים כפותים מכוסי עיניים ישבו מול משרדה, ובלילות ישנה במבנה יביל שהוצב כ 30-40 מטר מהמכלאות הפתוחות של העצירים. השינוי שנחת עליה היה חריף יותר מזה שהוכר ברע”א 4949/18 פלוני נ’ מדינת ישראל (פסק דין מיום 12.05.2020) שם מדובר היה באיום בלבד שהופנה כלפי חייל ותיק ששרת כקצין רכב לפיו “יסולק מתפקידו וישובץ בתפקיד זוטר הרחק ממשפחתו” מעבר לקו הירוק.

משנחלצה המערערת מהשירות בכלא אנצאר, היא הועברה לשרת בחאן יונס. אף שהועדה קבעה כי “המערערת נדרשה לנסוע ברכב ממוגן אל הבסיס וממנו“, סברה הוועדה כי אין מדובר בתנאי שירות חריגים מש”השירות בחאן יונס הייתה באווירה רגועה הרבה יותר” מהשירות בכלא אנצאר. גם מסקנה זו  קשה לקבל.

מפניית המערערת לד”ר ש’, הרופא הצבאי בחאן יונס, ומהאישור ללא תאריך שנערך על ידו (מוצג ו’ למוצגי המערערת), ממנו ניתן להבין כי שטחה בפניו את מצוקותיה, נוכח ההיגד “תפקידי המוצהר הוא לסייע לחייל בכל בעיה רפואית, ואני משתדל לעשות זאת עם החיילת הנ”ל“, אין להסיק אלא כי השירות בכלא אנצאר ובחאן יונס האיץ את פריצת המחלה במלוא עוצמתה.

16. גורם נוסף שיש להתבונן עליו ככזה שתרם להאצת התפרצות המחלה היווה הצבת המערערת לתפקיד זוטר, פקידה פשוטה, עת רק חודשיים קודם לכן סיימה טירונות “שהייתה מיועדת למאותרות לקורסים נבחרים” ו- “שובצה לקורס היוקרתי של מש”קיות חוויה“.

אף שהוועדה הנכבדה עצמה קבעה כי “תחושת החרטה הקשה שחשה המערערת בשל החלטתה לעזוב את הקורס שהעמיקה בשל התפקיד הזוטר שהוטל עליה בהשוואה לתפקיד היוקרתי שהייתה אמורה למלא אילו סיימה את הקורס שאותרה לו“, ואף שהוועדה עצמה קבעה כי במסמך השחרור מבית חולים שלוותה מיוני 1990 שנערך ע”י ד”ר טלרנט “ישנה גם המלצה על שיבוץ בתפקיד שאינו שולי, תוך התחשבות באינטליגנציה הגבוהה שלה ובמוטיבציה שלה לשרת וכי שיבוצה בתפקיד שלא ימצה את הפוטנציאל שלה עלול לדרדר את מצבה הנפשי” (פסק הדין עמוד 16) – היא לא נתנה לכך כל משקל בהכרעתה.

17. לא אוכל שלא להתייחס לגורם הדחק האחרון, שהיווה לטעמי את “הקש ששבר את גב הגמל” בקריסתה הסופית של המערערת – הלחץ שהופעל עליה שתסכים להתאשפז, תוך איום שאם לא כן- תשוחרר מיידית מהצבא.

ד”ר ש’ שהבחין במצוקתה של המערערת בהיותה בחאן יונס הפנה אותה לפסיכולוגית סא”ל ד שבדקה אותה ביום 22.06.1990 ולאחר מכן ביום 24.06.1990 שאז לחצה עליה להסכים להתאשפז בבי”ח שלוותה, שאם לא כן תורה על שחרורה מהצבא.

הועדה קבעה כממצא שאמנם כך ארע: “העדה גם מאשרת כי העמידה בפני המערערת אופציה: או פניה לחדר מיון או שחרור מצה”ל, שכן אם חייל נמצא במצב פסיכוטי יש רק שתי אפשרויות: או אשפוז או שחרור מצה”ל…המערערת אשר חששה כי האיום ימומש והיא תשוחרר מידית מן השירות הצבאי פנתה לבית חולים שלוותא שם נבדקה ואושפזה בהסכמתה להסתכלות למשך 5 ימים…” (פסק הדין עמוד 17 רישא).

סא”ל ד אישרה בחקירתה כי אכן כך אמרה למערערת בבדיקתה מיום 24.06.1990, שאם לא תסכים להתאשפז תורה על שחרורה:

“עו”ד אמוראי: …. את כותבת בסעיף 19 אם לא שמת לב, על פי הנוהל שהיה תקף אז כאשר חייל נמצא במצב פסיכוטי לא ניתן אלא להעבירו לבדיקה בבית החולים הפסיכיאטרי או לשחררו מצה”ל.

העדה, גברת ד: נכון אמרתי את זה…

ש. … א’ ואמא שלה ואביה המנוח כולם אומרים, לא נתנו שום אופציות, גברת ד אמרה או שאת הולכת לבית החולים או שאני מעיפה אותך מהצבא, זה נכון גברת?

ת. קודם כל אני לא מעיפה אותה מהצבא… אבל אכן במציאות הזאתי אי אפשר היה להחזיר חייל במצב כזה ליחידה” (עמוד 561 לפרוטוקול, ישיבה מיום 13.12.2016).

אף שהועדה קבעה, כאמור, כממצא כי לא הועמדה בפני המערערת ברירה זולת אשפוז, שאם לא תסכים תשוחרר מן הצבא לאלתר, אף שציינה כי “בעניין זה אכן יש הבדל בין החיים האזרחיים לבין השירות בצבא, שעל אזרח המסרב לפנות למיון – אין סנקציה (אלא אם הוא נמצא במצב המצדיק הוצאת צו אשפוז כפוי) ואילו לגבי חייל המסרב לפנות למיון – ישנה אפשרות שישוחרר מידית משירות בצה”ל“, ואף שציינה בפסק דינה כי פרופ’ מסטר מטעם המשיב “הסכים כי עצם ההפניה לאשפוז אצל אדם שמרגיש שמכריחים אותו להתאשפז יכול לגרום לשבר גדול ומצבם עלול להתדרדר כדי מחלת נפש” (עמוד 37) – הוועדה לא ייחסה לכך כל משקל בהכרעתה.

אשפוזה של המערערת בשלוותה, לא היה צעד הכרחי גם לעמדת הוועדה: “הוצגו לעדה דרכי פעולה נוספות שהייתה יכולה לנקוט בהם, במיוחד לאור התנגדותה של המערערת במשפחה שליוותה אותה והעובדה שלא אובחנה כמסוכנת לעצמה או לסביבתה… אך למעשה לא הייתה בפי העדה תשובה אחרת פרט לכך שהיא כנראה ראתה מצב אחר שלא אפשר לשלוח את המערערת לחופשה אלא להחזירה לחדר המיון“, וצעד כפוי זה היווה לטעמי את נקודת האל-חזור בהתדרדרות המערערת ובתיוגה כחולת נפש.

18. בנוסף לכל האמור לעיל, ואולי למעלה מהצורך, אוסיף ואומר כי לעניות דעתי המקרה של המערערת דומה ביותר למקרה אביאן. ביחס לא. ס. בפסק הדין כי “גויסה לצה”ל בחודש דצמבר 1992 ונקבע לה פרופיל 97. לא היה לא. כל עבר רפואי שעניינו הנפש. לאחר שעברה אימוני טירונות והוכשרה כקלדנית בקורס בן שלושה שבועות, הוצבה א. לשרת כקלדנית בבסיס מודיעין קרוב לביתה. א. גילתה עצמה כחיילת איכותית, כחודש ימים לאחר שהוצבה בבסיס המודיעין הוצע לה תפקיד של עוזרת קצין מבצעים באותו בסיס. תפקיד זה עיקרו היה הקלדת נתונים למחשב – תוך הפעלת שיקול דעת מסוים – והכל ראו בו תפקיד יוקרתי הנושא עמו אחריות. א. נענתה להצעה, ולאחר תקופה חפיפה קצרה בת כשבוע עד עשרה ימים החלה מבצעת את התפקיד באורח עצמאי. בתקופת החפיפה, ולאחריה – משהחלה עובדת באורח עצמאי – הייתה א. שרויה במתח ובחרדה וניכרו בה סימני מצוקה. וכך, זמן קצר לאחר מכן – בחודש אפריל 1993 – נתגלו בא. תופעות פסיכוטיות קשות”.

בהרכב מורחב נקבע כי יש להכיר בא. כמי שמחלתה התפרצה עקב שירותה, וזאת משום  השתייכותה לסוג המקרים השלישי, קרי: “החווייה הצבאית בכללותה“.

זוהי התוצאה המתבקשת גם בענייננו, משהמערערת נכללת בעיקר בקבוצת המקרים השלישית, גם בקבוצה שנייה: המערערת גויסה בשנת 1990; נקבע לה פרופיל 97; לא היה למערערת עבר רפואי שעניינו הנפש; נתוניה של המערערת היו איכותיים, היא עברה בהצלחה טירונות שיועדה למאותרות לקורסים נבחרים, ושובצה לקורס יוקרתי של משקיות חוויה; בשל הרצון לקחת חלק בקורס בו תרומתה לצבא תהא גדולה יותר, ויתרה המערערת על הקורס וחזרה לבקו”ם; משלא שובצה לקורס אחר ביקשה המערערת לשוב על עקבותיה ולחזור לקורס אך נתקלה בסירוב עיקש; המערערת לא נשלחה לקורס חלופי אלא שובצה לתפקיד זוטר בשטחים.

אין מקום לאבחנה בין השתיים רק מכיוון שהמתח אותו חוותה א. אביאן נבע מהצורך  ב”הפעלת שיקול דעת מסוים” במהלך “הקלדת נתונים למחשב” לעומת המתח  אותו חוותה המערערת בעקבות חרטתה על עזיבת הקורס והתעקשותו של הצבא לא לאפשר לה לשוב לקורס, גם לא  להכשירה לתפקיד אחר ההולם את יכולותיה, אלא להציבה בתפקיד זוטר.

19. מכל האמור לעיל עולה כי נפלה שגגה בהחלטת הוועדה עת קבעה שלא הוכח קשר הרפואי והמשפטי בין פרוץ המחלה לבין השירות הצבאי, משאלו הוכחו גם הוכחו. אין לקבל את גישת הוועדה הנכבדה שהתמקדה “בחרטה” בלבד והתעלמה מיתר הנסיבות הרלבנטיות שאפפו חרטה זו, ואשר הביאו את המערערת למצב של דחק מתמשך. מרגע סיום הטירונות ועד לפרוץ סימני המחלה והחמרתם – תקופה של כשלושה חודשים – נקלעה המערערת, ללא כל הכנה מוקדמת, לתנאי שירות בלתי שגרתיים וטראומתיים, החורגים באופן קיצוני משגרת חיים רגילה: החל מהסירוב העיקש להחזירה לקורס ממנו פרשה, הסירוב לשלוח אותה לקורס חלופי, הזנת נתון שגוי ומכתים בתיקה האישי, ההחלטה לייעד אותה חרף נתוניה לתפקיד זוטר, עצם הצבתה בכלא אנצאר, תנאי העבודה והמגורים בכלא אנצאר, הצבתה בחאן יונס, והפעלת מכבש לחצים לפיו תסולק מהצבא באם לא תפנה בעצמה לאשפוז בבית חולים שלוותה.

האירועים לעיל, וודאי בהצטברותם, עונים במובהק על דרישות הפסיקה.

20. ובטרם סיום שתי הערות:

א.         הלכה היא “כי מקום שבו נפגע חייל עקב שירותו בצבא – דהיינו : נקבע כי יש קשר סיבתי- משפטי בין שירותו של החייל לבין הפגיעה שנפגע בה – ופורצת מחלה קונסטיטוציונלית שהיתה נחבאת בגופו, זוקפים את המחלה בשלמותה לחובת השירות בצבא” (אביאן פסקה 34), וכן: “…ככל שמתגבש קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין התפרצות המחלה, רואים את המחלה כאילו נגרמה במלואה עקב השירות, ולא רק הוחמרה על ידיו. זאת על-אף שבשל אופייה, היא יכולה הייתה להתפרץ לולא שירת החייל בצבא” (רע”א 4949/18 פסקה 7) וכן ע”א 472/89 קצין תגמולים נ’ רוט.

יתכן ויש מקום לחזור ולהרהר אחר הלכה זו, בהקשר לייחוס המלא, שמא ראוי יותר הפתרון של “ויחלוקו”, עת ידוע כי נוכח אופי המחלה הצבא אינו הגורם הבלעדי לפריצתה.

אתלה בהקשר זה באילן גבוה ואצטט את ההתלבטות המובאת ע”י כבוד שופט חשין בפסק דין אביאן   “אכן, לו חילקה ההלכה אחריות למחלה בין הנטיה הקונסטיטוציונלית לבין המאורע שאירע בתקופת השירות ואשר הביא להתפרצות המחלה, יכולים היינו להקל…ואלם בתיתנו דעתנו להלכה המייחסת את כל נטל האחריות לשירות בצבא – הלכה המתעלמת מן הנטיה הקונסטיטוציונלית של החייל לחלות במחלה שחלה בה- דומה, כך יטען הטוען, כי למיצער לעניין סינון הקשר הסיבתי- המשפטי מתוך הקשר הסיבתי-העובדתי, יש וראוי כי נהיה בררנים יותר” (פסקאות  17-18).

האפשרות לפיה תיוחס מחצית האחריות על חשבון השירות והמחצית הנותרת על חשבון העבר, כפי הנהוג בתיקי נזיקין – יש בה, אולי, לרכך את גישתו הנוקשה של קצין התגמולים, במקרים מסויימים אף של בית המשפט, המובילה להימנעות מהכרה באותם המקרים שניתן היה להכיר, לפחות באופן חלקי.

ב.         ולעניין אופן ניהול התיק בפני הוועדה.

שמיעת התיק השתרעה על פני שש שנים (ישיבת ההוכחות האחרונה התקיימה ביום 13.12.2016) לאחר מכן נדרשה עוד כשנה להגשת הסיכומים, ואלו האחרונים הוגשו ביום 21.02.2018. פסק הדין ניתן ביום 26.01.2020, כשנתיים לאחר הגשת כתב הסיכומים האחרון. בסופו של דבר השתרע ההליך המשפטי על פני תקופה של עשר שנים.

זאת ועוד, פסק הדין ניתן ע”י מותב קטוע, כפי שמאפשר סעיף 17(א) לחוק בתי דין מינהליים, תשנ”ב-1992, ע”י שני חברי הוועדה השופטת בדימוס זהבה אגי ודוקטור תמיר גורן, ונעדרת ממנו חברת הוועדה עו”ד צפורת בלאושטיין, שהשתתפה בכל הדיונים. בהחלטתה מיום 06.01.2020, כמעט שנתיים לאחר סיום הליך ההוכחות, ציינה יו”ר הוועדה כבוד השופטת אגי כי “הואיל ונבצר מחברת המותב שדן בערעור, עו”ד צפורת בלאושטיין, לסיים את הדיון בתיק [מתן פסק דין] מאחר ומינויה כחברת ועדה בא על סיומו, יודיעו הצדדים הסכמתם כי פסק הדין יינתן על ידי שאר חברי המותב…”. הצדדים הסכימו (הודעת אם המערערת : “נוכח הזמן הרב שחלף מאז הסתיימו הדיונים ובהתחשב בגילי המופלג ובמצבי הבריאותי בדלית ברירה אני מסכימה שפסק הדין ינתן על ידי הרכב מקוטע של המותב“- ההדגשות שלי) ופסק הדין הדוחה את הערעור ניתן שלושה שבועות לאחר מכן במותב קטוע וגם בו צוין כי “נבצר מחברת הועדה עו”ד צפורת בלאושטיין, אשר השתתפה בדיונים, לסיים את הדיון בהליך…”.

אלא שמינויה של עו”ד בלאושטיין היה בתוקף ולא בוטל, ולא הוברר מדוע לא שותפה ע”י יו”ר ההרכב בכתיבת פסק הדין. הסברו של המשיב (סעיף 19 לעיקרי הטיעון מטעמו) אינו מניח את הדעת. לו פסק הדין היה ניתן במועד סביר לאחר הגשת הסיכומים, וראוי היה שכך יהיה, וודאי עת המדובר בחיילי צה”ל, לא היה נדרש ליתן את פסק הדין במותב קטוע.

21. אמליץ לחבריי לקבל את הערעור ולהכיר במחלת המערערת ככזו שנגרמה תוך כדי השירות הצבאי ועקב השירות הצבאי.

כן אמליץ לחבריי לחייב את המשיב בסך כולל של 50,000 ₪ בגין ההוצאות ושכ”ט עו”ד בשתי הערכאות.

השופט י. אטדגי:

אני מסכים.

מבקש להעיר ביחס לאמור בסעיף 20(א) לחוות דעתה של חברתי השופטת שבח, אני סבור שאין להידרש לסוגיה זו במקרה דנן לאור המסקנה האמורה.

השופטת ח. וינבאום וולצקי:

אני מסכימה עם התוצאה ועם הניתוח המשפטי המוצע ע”י חברתי אב”ד השופטת שבח, אך מבקשת לסייג את האמור בסעיף 20(א) לחוות דעתה ולהותירו לעת אחרת.

התוצאה

הערעור מתקבל.

יש להכיר במחלת הסכיזופרניה בה לקתה המערערת ככזו שנגרמה תוך כדי השירות הצבאי ועקב השירות הצבאי.

המשיב ישלם למערערת סך כולל של 50,000 ₪ בגין ההוצאות ושכ”ט עו”ד בשתי הערכאות.

ניתן היום, א’ ניסן תשפ”א, 14 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.