בדיקת מסוגלות הורית היא עוד כלי בתעשיית העלוקות הניזונים ממצוקתם של אחרים, על מנת 
להקשות על האבא להיפגש עם ילדיו. זה עולה הון תועפות, וזה מיותר לחלוטין.
בד”כ מסוגלות הורית רלבנטית להורים בלתי מתפקדים בעליל (למשל “אימא טליבן” או נרקומנית מטושטשת), אולם במדינת ישראל, זלגה השיטה הקלוקלת גם לתחום דיני אישות והסדרי ראייה וקשר בין הורים וילדיהם.
למעשה, אילו ניצולי השואה היו עוברים מבחני מסוגלות הורית בשנות ה 50, שירותי הרווחה היו מוציאים את כל הילדים האשכנזים מבית הוריהם, כי ניצולי השואה הגיעו לכאן פגועים בגוף ובנפש, אבל מבחינה קלינית ניתן היה לסווג אותם כמי שלא מסוגלים לתת אהבה, מי שלא קשובים לצורכי ילדיהם, או מי שסובלים מהפרעות נפשיות (שלא באשמתם, חס וחלילה).
צפו בהרצאה מאלפת של אלי דניאל המסכמת את הנושא:
כפי שנראה בהמשך, מדובר באוסף של שטויות של “מומחים-עלק” החומדים את כספיכם. כל העוסקים בנושא מסוגלות הורית, יודעים היטב שמדובר ב”מדע” שאיננו מדעי בכלל, בדיוק כמו שפעם בדקו מיהו יהודי באמצעות מדידת אורך האף בסרגל, ובכל זאת, מכיוון שבית המשפט מעוניין לעשות לעצמו חיים קלים, המומחים שמחים לקחת את כספיכם. מבחן מסוגלות הורית עולה בין 15,000 ש”ח ל 25,000 ש”ח ולוקח בין חודש לשלושה חודשים עד פרי הביאושים: התוצר המוגמר. אם כך, הבה נלמד מה האויב מכין לכם.
פרופ’ משה זכי, מנהל התחנה הפסיכולוגית של טירת הכרמל ובעבר, ראש המחלקה הפסיכולוגית בפקולטה למשפטים בחיפה, מסביר במה מדובר, במאמרו “הערכה פסיכולוגית של מסוגלות הורית בתיק משמורת לעומת הערכה פסיכולוגית של מסוגלות הורית כתיק אימוץ: הדומה והשונה“, רפואה ומשפט, גיליון מס׳ 31, דצמבר 2004. זכי מציע אין ספור “מבחנים” הכוללים בדיקות איי-קיו, כתמי דיו שחורים וצבעוניים, כפיית ההורים “לשחק” עם הילדים מול הפסיכולוג (“מודל הקופים בקרקס“), ומבחן “הלשנת הילד“, שפירושו “בואו ונחלוב מהילד מה לא בסדר עם ההורים שלו”. לצערנו, כל מי שכתב על הנושא בלשון מדעית, הודה שמדובר בעבודת “תחזית” או “ניבוי”, שאיננה עומדת בכלים מדעיים, ולא ניתן למדוד אותה. לכן הם מציעים בדיקות מכל מין וסוג על מנת שאולי הם יעלו על משהו. מבחינה פרקטית, מי שאין לו, או אין לה, מסוגלות הורית, הדבר ניכר במציאות: ההורה מוזנח, ההורה בפיגור שכלי, הסביבה הביתית מוזנחת, והילדים אמורים לשדר סימני מצוקה. לשם כך, לא צריך פסיכולוגים: רואים את זה במציאות.
בתי המשפט משתמשים במבחני מסוגלות הורית הן לענייני אימוץ והוצאה מהבית, והן לענייני משמורת. במילה קצרה על הוצאה מהבית נאמר שברבים מהמקרים, ההזנחה או חוסר המסוגלות היא תוצאה של עוני, ואילו מערכת הרווחה הייתה תומכת כספית בהורים, לא היה צריך להוציא את ילדיהם מהבית, ואם כבר מוציאים ילדים מהבית, אז מדוע לא לשים אותם במשפחה המורחבת (סבים, סבתות, דודים ודודות) ולשלם למשפחה המורחבת את אותו כסף שמבזבזת המדינה על משפחות אומנה ופנימיות. את זה נשאיר לפרופ’ אסתר הרצוג.
באילוסטרציה: מסוגלות הורית – אבות תחת מיקרוסקופ “מדעי”
אבות תחת מיקרוסקופ מדעי – מסוגלות הורית
וכעת נחזור למסוגלות הורית במשמורת. הטענה היא שהמבחנים הבלתי נלאים יוכיחו מה יכולת ההורה ב”מישור הנפשי” (לתת ביטחון וקירבה ולטפח מטפח את ההערכה העצמית של הילד, במישור “הבנת צרכי הילד”, הקניית ערכי תרבות, ובמישור של “קשר רצוף של קבלה – בניגוד לדחייה סמויה או גלויה מצד ההורים הפוגעת בהתפתחות הרגשית של הילד”. (זה האחרון ממש לא ברור, אבל עסקינן בין כה וכה בשטויות).
השופט פורת בשנת 1991 ניסח “הנחיות בית המשפט המחוזי לחו״ד מומחה לגבי מסוגלות הורית“, שכנראה עדיין מצטטים אותם בחוגי האקדמיה, כי בינתיים אף אחד לא ניסח משהו אחר. פורת הציע 14 קריטריונים להגדרת “הורות טובה“: היכולת לספק צרכים פיזיים, מסוגלות לתכנן סדר יום, סדר חיים וסדר בית, מסוגלות לספק צרכים נפשיים והתפתחותיים בסיסיים, מסוגלות להעדיף את צרכי הילד על צרכי ההורה בתחומים בסיסיים, קיום יציבות בהתנהגות ההורה בתחומים בסיסיים, מסוגלות להיפרד מן הילד ולתת לו להתפתח להיות אדם אוטונומי, עצמאי וחזק, מסוגלות להעניק לילד צרכים וערכים תרבותיים, מסוגלות לגדל את הילד תוך הצבת גבולות, מסוגלות לתקן נזקים וחסכים שיאובחנו בילד, מסוגלות להתגבר על ולהתמודד עם טראומה אפשרית אצל הילד עקב החזרתו להורה מסידור חוץ-ביתי זמני, מסוגלות לקבל את האחריות לדאגה לילד ולגידולו, והתאמה להיות דמות הורית מספקת להפנמה חינוכית של ערכים ודמויות אל הילד.
בתיק משמורת, שני ההורים תובעים חזקה על הילד ולמראית עין שניהם נראים כשירים ומסוגלים לשמש הורים לילדם. במקרים אלה, בית המשפט מבסס את החלטתו על העיקרון של “טובת הילד”. כאשר שולחים הורים לבדיקת מסוגלות הורית, בדרך כלל מצפים להכרעה מי יותר טוב, כך שהסיכוי להמלצה של משמורת משותפת נמוך. התוצאה תהיה ש”הילד יגדל אצל ההורה המתאים יותר מן השניים, לספק לו את הצרכים ההתפתחותיים הייחודיים לו”. לכן, מסוגלות בתיק משמורת פירושה “היתרון הפסיכולוגי של הורה אחד על פני ההורה השני”. ההנחיות דורשות הערכה משולשת: של ההורים, של מצב הילד, ויחסי הגומלין בין הילד להוריו. המומחים חושבים שהנחיות אלה מצריכות מודל הערכה המשלב גישות קליניות ומערכתיות, ושימוש במגוון של טכניקות ומבחנים פסיכולוגיים.
מכיוון שאין למסוגלות הורית הגדרה חד-משמעית, המומחים מודים שיש “קושי בהערכה ברורה ומוסכמת של מסוגלות הורית”. על מנת להסתיר את המבוכה המקצועית הנובעת מכך שמדובר באוסף קשקושים, באים הפסיכולוגים והמרצים בפקולטות ומפתחים תיאוריות. להלן “תיאוריית זכי“, המתהדרת בשאילת רעיונות מ” מספרות מדעית המתבססת על מחקרים ועל ניסיון מקצועי מצטבר”.
שלב ראשון: אבחון צרכי הילד באמצעות “הערכה פסיכו-דיאגנוסטית מקיפה”, הכוללת מבחני משכל ומבחנים קוגניטיביים (וכסלר לילדים, מבחן בנדר), מבחני אישיות השלכתיים (מבחני ציורים). נטען ש”הערכה זאת מאפשרת להצביע על צרכים התפתחותיים רגילים לבני גילו של הקטין, או על צרכים מיוחדים קוגניטיביים ו/או רגשיים”. ואנו שואלים, מה הקשר של רמת המשכל של הילד לשאלה איך תתחלק האחריות ההורית כאשר ההורים נפרדים, ומי החכם שמאמין שכמה ציורים שצייר הילד חייבים הערכה “פסיכו-דיאגנוסטית מקיפה”. בשביל זה לשלם כסף? אולי כדאי שהשופטת עצמה תעבור קורס בניתוח ציורי ילדים, ותחסוך להורים את כספם.
שלב שני: אבחון היכולות של ההורים – שוב פעם “באמצעות הערכה פסיכו-דיאגנוסטית מקיפה”, הכוללת מבחני משכל (מבחן וכסלר למבוגרים) ומבחני אישיות (רורשאך,.MMPI-2 T.A.T). ה”מומחים” שכנעו את עצמם ש”הערכה זאת יכולה להצביע על איכות היכולות השכלית והרגשית של ההורים ובני/בנות זוגם ־ אשר עשויות להיות תקינות או חריגות. ואנו שואלים, נו באמת, אתמול האבא היה אבא למופת כאשר היה נשוי, ועכשיו שהוא מתגרש הוא צריך לפרט ל”מומחה” מה משמעותם של כתמים שחורים וצבעוניים על נייר? אם תצליח לזהות שהכתם הוא עטלף, זה אומר שיש לך מסוגלות? אם כבר, בשיטה זו צריך להקדים את מועד הרורשאך לבית היולדות. מי שהוליד ילד ולא צלח את מבחן כתמי הדיו השחורים, בואו וניקח לו את הילדים. דווקא לנשים יש יכולת שכנוע עצמי בשקרים, אשר נותנת להן יתרון במבחני המשכל וכתמי הדיו.
שלב שלישי: אבחון טיב הקשר הורה-ילד – באמצעות טכניקות של תצפית מובנית וראיון הערכה מובנה, ובאמצעות “מבחן יחסי משפחה“, הנקרא גם “מבחן פרנקל-אונ’ בר אילן” משנת 1976. מבחן פרנקל פירושו לגרות את הילד להלשין כמה שיותר על הוריו. ואנו שואלים, בשביל לשים אבא עם ילד וקוביות לגו ולהסתכל עליהם צריך להביא פסיכולוג מומחה? הגננת לא יכולה לעשות את אותו דבר? האם זה חינוכי כבר בגיל צעיר לחנך את הילדים להלשין על מי שגידל אותם עד כה? מי בכלל אמר שתצפית אחת בתנאי מעבדה, יש לה תקפות מדעית?
שלב רביעי: מסוגלותו והתאמתו של כל הורה – “הצלבת הנתונים שהופקו מהמשובים הקודמים ע”י בדיקת היתרונות והמגבלות אצל כל הורה במסוגלותו ובהתאמתו להעניק לילד קביעות, עקביות, יציבות, המשכיות, בטחון והרגשה לילד בכל אלה, וכן הרגשת שייכות, הרגשה לילד שהוא רצוי ואהוב, להעניק לו חום, אהבה והתייחסות, להקנות לו גירויים וערכים תרבותיים, חברתיים, נורמטיביים ומוסריים בהתאם לשלבי התפתחותו. להציב לו גבולות ומסגרות – והכול תוך פירוט הליקויים שיימצאו בתחומים אלה, וההשלכה של ליקויים אלה על המסוגלות וההתאמה להחזיק בילד כמשמורן ולבוא עמו במגע”. לאחר כל אלה, המומחה בודק “גורמים אקולוגיים”, כגון המקום הגיאוגרפי של המגורים, תנאי המגורים, היכולת הכלכלית של ההורה, אורחות חייו והתנהגותו של ההורה, תנאים סביבתיים וקהילתיים, קשרים עם חברים (של ההורה), מוסדות חינוך וגורמי חינוך, ואם יש ילדים נוספים אצל ההורה מבן-זוג שאינו הורה הילד”. ואנו שואלים, מה מפריע להנהלת בית המשפט לנסח “שאלון הורות” אחיד, ובו יופיעו כל השאלות האלה. כל צד יפרט את הגרסה שלו, והשופט יחליט מה שיחליט? עדיין לא השתכנענו שצריך מומחה פסיכולוג לאסוף את כל הנתונים הללו, בתשלום כה יקר, ובזבוז ימי עבודה, כאשר אפשר לדלות את אותם נתונים מהצדדים עצמם בבית המשפט באמצעות שאלון לו יצורפו דוגמאות, ראיות והסברים, כל הורה על פי גרסתו.
שלב חמישי: פתרונות לטובת הילד – על פי “תיאוריית זכי“, “ההורה בעל מסוגלות הורית המותאמת לצרכיו הייחודיים של הילד, ישמש כהורה משמורן, וסדרי ראיה ייקבעו עם ההורה שאינו משמורן”. כנראה זכי חי בעידן הקרח בו עדיין לא הכירו את מושג ההורות המשותפת, ולא הכירו בזכות הטבעית של שני ההורים לקשר בלתי מופרע עם הילדים לאחר הפרידה. על פי זכי, “במקרה של התאמה ״חלקית״ של ההורה המשמורן – יהיה צורך במתן ייעוץ והדרכה לשיפור התאמתו ההורית לצרכיו של הילד. אפשרות זאת קיימת לשם גם לצורך שיפור טיב הקשר עם ההורה שאינו משמורן”. לטענתו רק אם שני ההורים “הוערכו כבעלי התאמה ״חלקית״, כאשר צרכי של הילד מחייבים את המשמורת של שניהם”, אז יש לפסוק משמורת משותפת. ואנו אומרים בפעם המיליון: קודם שנקודת המוצא תהיה משמורת משותפת. אחר כך מי שמתנגד לכך, שתביא ראיותיה בבקשה הנתמכת בראיות מוצקות, ובמיוחד שתואיל הסרבנית להסביר איך הילד/ים יינזק/ו ממשמורת משותפת. אילו היה בישראל תעריף הסדרי ראייה מינימאליים וקבועים, כברירת מחדל (ראו נוסח הצעת החוק לתיקון חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות באתר זה), מספר רב של הורים היו בוחרים בתעריף המינימאלי רק כדי לא לבוא במגע עם פקידות סעד ומאבחנים פסיכולוגיים למיניהם.
לאחר התהליך של מיון ועיבוד הנתונים, מתקבלים ארבעה סגנונות של הורות חריגה: הורות ״חסרה״ (מסוגלות הורית חלקית), הגורמת לחסכים ספציפיים אצל הילד. הורות ״לקויה״, הגורמת לנזקים ספציפיים אצל הילד, אי מסוגלות הורית ״זמנית” שהיא הפיכה וניתנת לשיקום, ואי מסוגלות הורית כרונית שהיא בלתי הפיכה ובלתי ניתנת לשיקום.
מגבלות התקפות של הכלים ה”פסיכו-דיאגנוסטיים”
ולמרות כל אלה, מודה האדון זכי כי “למרות ההנחיות לשיטתיות בהערכת המסוגלות ההורית, עדיין תהליך ההערכה עשוי להיות נתון להטיה מצד המעריכים בגין גורמים מתערבים מכשילים: כגון הערכים והעמדות של הבודק/ת, המושפעות מגורמי רקע, כגון: מין, רקע אתני, רקע תרבותי, היסטוריה אישית, ו״ציפיות הבוחן״ (נטייתם של בודקים לפרש שלא במודע ממצאים דיאגנוסטיים על פי נאמנותם לצד שהזמין את השירות”. “אבחון פסיכולוגי של מסוגלות הורית הוא משימה מקצועית קשה מבחינה מתודולוגית: ראשית, הקושי בקרב הפסיכולוגים בהגדרה תפעולית של תפקידי ההורות לצורך בדיקתם. למשל, אין בנמצא מבחנים סטנדרטיים [אמינים ומוכחים מדעית] לאבחון מסוגלות הורית. ובאשר לאי מסוגלות הורית – אין היא מופיעה כתסמונת של הפרעה נפשית בקבוצות הסיווג של מדריכי ההפרעות הנפשיות של אגודת הפסיכיאטריים האמריקאית “ICD 10” ו “DSM-IV”. “יש בעייתיות בהערכה שיטתית אחידה של התופעה; וכתוצאה מכך ניתנות לעתים חוות דעת שונות, שהן לפעמים סותרות, ביחס לאותו אדם”. “כמו כן, עקרון טובת הילד הוא מושג המשתנה עם הזמן בהתאם לתפיסה של הילדות ובהתאם לידע משתנה”.
דוד יגיל והלבטים שלו
קראנו גם את מאמרו של דוד יגיל, “שיקולים ולבטים באבחון מסוגלות הורית“, מתוך הספר “סוגיות בפסיכולוגיה, משפט ואתיקה בישראל“. מצאנו שם יותר לבטים ופקפוקים בתוקפו המדעי של מבחן המסוגלות ההורית, מאיש אבחונים אמינים ותקפים. ואלו דבריו: “לסיכום, כלי המדידה וההערכה הפסיכו-דיאגנוסטיים עשויים לתת לנו תמונה לגבי מבנה האישיות והדינאמיקה של האישיות, אך לאמתו של דבר כלים אלה לא נועדו, מלכתחילה לאבחון של מסוגלות הורית, ולרוב הם אינם עומדים בקריטריונים המקובלים של תקפות ומהימנות. לפיכך, במקרים בהם אנו מאבחנים הורים בעלי הפרעת אישיות אשר מידת הפגיעה שלה בתפקוד בכלל, ובמסוגלות ההורית בפרט, לכאורה אינו כה חמור – מוצע לבסס את חוות-הדעת בעניין המסוגלות ההורית, על סמך ממצאים הנוגעים למשתנים הנובעים מהמימדים הבאים:
- חומרת הפתולוגיה של ההורים, מבחינת השלכותיה על התפקוד היום יומי של הפרט בעבודה (במשק הבית או מחוץ לבית) ובתחום הרגשי-חברתי. כאן יש להעריך נכונה את היכולת של ההורה להתמודד עם מצבי-תסכול בדרך קונסטרוקטיבית.
- משך התפקוד הפתולוגי הצפוי. יש להבחין בין מצב תפקוד לקוי באופן כרוני, שאופייני לסובלים מפיגור שכלי, פסיכוזה או הפרעות אישיות חמורות, לבין מצבים של תפקוד לקוי שמקורו בהפרעת הסתגלות (Adjustment Disorder), כתוצאה מלחצי-חיים זמניים או משברים זמניים הגורמים לחולשה של האגו.
- קיומן של נטיות אנטי-סוציאליות, ובכלל זה, חולשה של כוחות הריסון, והנטייה לתת ביטוי אימפולסיבי ובלתי מעודן לדחפים בכלל ולדחפים ואגרסיביים בפרט.
- מצבו התיפקודי והנפשי של הילד.
- אירועי חיים קריטיים במהלך התפתחותו של הילד, שיש בהם כדי ללמד עם איכות התפקוד ההורי”.
“בהעדר כלי מדידה טובים יותר, יש להיעזר בכלים פסיכו-דיאגנוסטיים, אך בשום אופן אין לראות בהם ״כלים טובים מספיק״ למטרה זו, ויש לראות את התמונה הכוללת המורכבת ממהלך החיים של ההורים ושל ילדיהם ; מרמת התפקוד שלהם בהווה; ומהנסיבות הקיימות של גורמי תמיכה מחד גיסא, וגורמי לחץ מאידך גיסא”. בקיצור, הרבה מלל אקדמי, אבל גם הוא לא מסוגל להצדיק את הצורך בבזבוז משאבים על מבחנים לא מדויקים, שאותם הצדדים יכולים פשוט להציג לבית המשפט באמצעות ראיות עצמאיות וכשרות.
דוד יגיל והניכור ההורי כחלק מהמסוגלות ההורית (2010)
אותו דוד יגיל סוף סוף התקדם למאה ה 21, ובאוקטובר 2010 כתב על תופעת ניכור הורי של נשים נגד גברים כחלק מהמסוגלות ההורית. ראו, “הערכת תפקודי הורות“, אסופת מאמרים של המכללה האקדמית בעמק יזרעאל, כרך ד’, עמ’ 73. מסתבר מר יגיל עיכל את מהותן של סרבניות הקשר, והצורך לאתר את אותן סרבניות קשר בכלים הדיאגנוסטיים: לעניין “בשלותו הרגשית של ההורה, בין היתר, עולה גם חשיבותם של משתנים נוספים…כיצד הוא תופס את תפקידי ההורה האחר ; והערכתו את יכולתו של ההורה האחר למלא את תפקידו”.
“תפיסת תפקידי ההורה האחר והערכת יכולתו של ההורה האחר למלא את תפקיד האם או את תפקיד האב מהווים להערכתי נדבך חשוב בהערכת הדינאמיקה והאינטראקציה המשפחתית ועשויים לשפר את יכולת הניבוי שלנו הן בנוגע למצבו הנפשי של ההורה במצבים של גירושין עתירי-קונפליקט והן בנוגע ליכולתו לאפשר לילד קשר תקין עם ההורה השני, תוך כדי קבלת זכותו של הילד לבטא רגשות של חיבה ואהבה כלפי ההורה האחר…הכלים הפסיכו- דיאגנוסטיים המקובלים כיום, אינם מאפשרים לפסיכולוג להעריך נכונה אפיונים אלה, ואף אינם תורמים ליכולת החיזוי של הפסיכולוג בנוגע לשדרים שכל אחד מההורים ישדר לילד ביחס להורה האחר במצבים של גירושין עתירי-קונפליקט”.
“ניסיוני הקליני מלמד כי ההשפעה ההרסנית של תופעת ה״גירושין עתירי קונפליקט״ מתבטאת לעתים קרובות גם בסינדרום ההתנכרות להורה… לעתים קרובות אנו עדים למצב שבו הורה משמורן מעודד בעקיפין את הניכור של הילד כלפי ההורה האחר, ואף מפיק מזה ״רווחים״ רגשיים שונים, כגון : תרומה להוקרה העצמית שלו כהורה, חיזוק הקשר הסימביוטי/תלותי של הילד בו, התעללות נפשית בהורה האחר, ועוד. יתר על כן, אותו הורה [הנקבה כמובן] מציין שאין לו יכולת להכריח את בנו לקיים את המפגשים עם ההורה האחר ו/או שאין זה מתפקידו. מאחורי הילד המתנכר קיים הורה אחד ש״מושך בחוטים״ ומתעלל בהורה האחר. על מנת לזהות ולטפל בדינאמיקה זו, אנו זקוקים לכלי-הערכה שישפכו אור על תפיסת ההורים את עצמם כ״אבא״ או כ״אימא״, ואת תפיסתם את ההורה האחר”.
לטענת יגיל, ראיון פתוח בו שואלים הורה אחד מה דעתו על ההורה השני לקוי ב”חסרונות רבים, עקב העדר סטנדרטיזציה והסכנה לרמה נמוכה של מהימנות בין מעריכים/שופטים”.
יגיל הרכיב “שאלון הניכור ההורי” המורכב משני חלקים: האם התבקשה לציין את התכונות ואת התפקידים שלדעתה צריכים לאפיין ״אימא טובה לילדיה״. לעומתה, האב התבקש לציין את התכונות והתפקידים שלדעתו צריכים לאפיין ״אבא טוב לילדיו״, ולציין לידי כל פריט ציון מ 1 עד 10, כך ש 1 הוא נמוך מאוד עד 10 שהוא גבוה מאוד. לאחר מכן, אותו הורה התבקש להתייחס לתפקידי ההורה האחר ולמלא בכתב-ידו את התכונות והתפקידים שלדעתו צריכים לאפיין את ההורה בן-המין השני (״אימא טובה לילדיה״ או ״אבא טוב לילדיו״) ולתת ציונים על תיפקודו של ההורה האחר כלפי הילדים.
אבות יקרים: שימו לב שמה שהחוקרים מחפשים כאן זה ציונים יפים לבת הזוג/אישתך לשעבר. אז נכון שהיא נחש צפע ארסי, אבל עורכי הדין שלה יגידו לה לתת לכם ציונים יפים, ועל כן, בבקשה, על אף שהיא נקניקיה בת נקניקיות, תן לה ציונים יפים, כדי שתלמידיו של יגיל לא יגידו עליך, שאינך יודע לפרגן. “העיון בתכונות ובתפקידים שרשמו ההורים תרם תרומה רבה להבנת תפיסת התפקיד שלהם כהורה ותפיסת תפקידו של ההורה האחר. על בסיס מידע זה ועל בסיס הציונים שהם נתנו לעצמם ולהורה האחר ניתן היה לקיים בחלק מהמקרים דיאלוג קונסטרוקטיבי בין ההורים ותהליך ייעוצי שהוביל להסכמות ולשיתוף פעולה ביניהם. אולם, במקרים של גירושין עתירי-קונפליקט שבהם גם ניכרה תופעת ההתנכרות להורה, תהליך הייעוץ עלה על שרטון, הואיל ומתשובות אחד ההורים או שניהם ניתן היה ללמוד על מצבים פתולוגיים בהם מופעל מנגנון של פיצול, ובו ההורה תופס את עצמו כהורה טוב באופן מוחלט ואת ההורה האחר כהורה רע מיסודו”.
לצורך המחשה, להלן תכונות שתוכלו לפרט על עצמכם: לתת אהבה לילדים ללא גבולות, לתת לילד הרגשה שהוא טוב, חינוך לפעילות גופנית וחיים בריאים, לעשות, חינוך לדרך ארץ ותרבות, ללמד אותו בצורה רגועה, ללמוד יחד עם הילד, לתת לחיים טעם טוב, לתת טעם ללימודים וגם לעבודה, ללמד את עקרונות החיים, להשתתף בלימודים ובמשחקים, יודע לדרוש ולבדוק ביצוע, יודע לוותר, יודע לענות לבקשות והטיל גבולות, עומד לצידם של הילדים בכל מצב, מבין שהם לא צריכים לשחזר את החיים שלי, אלא ללכת בדרכם הם, לדאוג להתפתחותם התקינה, לדאוג לפיתוח פוטנציאל הטמון בהם, חינוך לתורה ולמצוות, חינוך לעצמאות במעשים ובמחשבה, להיות אוזן קשבת. על האישה יש לרשום כך: אוהבת את ילדיה (10), נותנת דוגמא אישית חיובית (10), דואגת לבריאות (10), מפנקת (10), משתתפת בלימודים ומשחקים (10), מרגישה מסירות (10), עומדת לצידם בכל מצב (10), פיתוח חשיבה אנליטית (10), פיתוח יצירתיות, ״ראש פתוח״ (10), הקניית הרגשת בטחון ויציבות (10), יחס חם (10),פיתוח הומור ושמחת-חיים (10). אין ברירה. אלה כללי המשחק. הנשים משקרות יותר טוב מכם.
הצדיק היחד בסדום – ישראל אורון (אוסטריי)
קיראו דבריו של חכם אמיתי: “בית המשפט בהחלטתו מי יהיה המשמורן, מפקיע את זכותו של ההורה המפסיד במשפט לגדל את ילדיו, וזוהי זכות שעמדה להורה מרגע צאת ילדיו לאויר העולם. בהקשר ראוי להדגיש, כי אגב כך מפקיע ביהמ׳׳ש את זכותם של הילדים אשר מי מהוריהם הפסיד במשפט להיות מטופלים על ידו. לא רק שבדרך זו המדינה מתערבת בזכות הטבעית של הורים, אלא בעת ניתוק הקשר בין שניהם היא מתערבת בקשרי הגומלין של הילד עם הוריו, ומשנה אותם כראות עיניה. בהתערבות זו מעמידה המדינה, באמצעות ביהמ״ש, את ההורה המפסיד, כמו את ההורה שזכה, במיני מבחנים ובירורים פסיכולוגיים, במטרה לקבוע את טיבו כהורה לאותו קטין, הגם שהוא כבר משמש הורהו מזה שנים. ברי, שלולא ניתוק קשריהם של ההורים, לא היה עולה על דעתו של איש לערוך ״מבחני הורות״ כאלה. ודוק – המדינה לא ״בחנה״ את ההורים טרם נישואיהם, ואף לא לקראת לידת ילדיהם, או לקראת ההריון. והנה לא אירע כל דבר הרסני בקשר שבין ההורה לילדו שיחייב על פניו את התערבותה של המדינה. על יסוד כל אחד מההיבטים שילובנו, תוצג כבר עתה מסקנה מרכזית: גם לאחר פרידתם, או גירושיהם, של בני-זוג, אין כל בסיס פסיכולוגי למנוע מי מהם מלהמשיך ולגדל את ילדו. על כן אין להפקיד את תפקיד גידול הילדים בידיו של ההורה האחר בלבד (האם, כמעשה של שיגרה משפטית). על כתפי שני ההורים מוטלת החובה, והזכות, להמשיך במלאכה”.
“באשר לראיון, הרי בעצם מהלכו טבוע כשל המונע כנות מצד ההורה, משני טעמים. ראשית, ההורה מתבקש לחשוף פן מחייו האינטימיים, אך לשם כך יש לבנות אימון בינו לבין המראיין. אימון כזה לעולם איננו נבנה תוך דקות שיחה ספורות, ואף לא במשך שעה או שעתיים, שהוא פרק הזמן השכיח לראיון בעניין משמורת. הטעם השני, עניינו הביטחון שחש המרואיין כלפי המראיין כמי שפועל עבורו, ושעל יסודו ברי לו כי דבריו בקונטקסט המקצועי לא ישמשו כנגדו, אלא שלשני ההורים ידוע, כי בדרך השגרה המשמורת תינתן רק לאחד מהם. וכך, לפחות דבריו של אחד מהם ישמשו נגדו. שני טעמים אלה מצביעים על מגבלה משמעותית של תקפות הראיון, כי אין הוא משקף כדבעי את המתחולל בנפשו של המרואיין”.
“ראיון של ילדים, ובעיקר בענייני משמורת, כאשר הם בקונפליקט נאמנות בין שני הורים, גם הוא איננו אמין.
“הילדים אינם בגדר פונים וולונטריים, ותהליך בניית הקשר עמם רצוף מכשולים, שלעתים אינם עבירים. הניסיון מלמד גם שילדים נמנעים מלחשוף בעיות מחוץ למסגרת משפחתם, ועל כן יש לעבוד באמצעות ההורים לשם פיתוח זיקה-הרמונית בין איש המקצוע לבין הילד. מן הסתם, אמצעי יעיל זה נדון מראש לכישלון בסכסוכי הורים על משמורת ילדם, ולמראיין לא נותר כי אם להשתמש בראיון ישיר שתקפותו המוגבלת מודגשת דווקא אצל ילדים… בדרך שיגרה ילדים מתנגדים לחלוק את רגשותיהם עם אדם זר….גבולות הסודיות לדברים שהילד מספר בשעת הראיון רופפים למדי, והחשש של הילד כי דבריו יועברו למוסדות חברתיים שונים בולם את שטף דבריו ומסננם. אכן, בנסיבות גירושין ברור לילד (כמו למבוגר) שתהיה השלכה מעשית לדבריו בראיון, ודבריו יועלו בחוות הדעת של המראיין אשר תוגש לבית-המשפט ותחשף לעיני הוריו. יש אנשי מקצוע אשר אף הגדילו לעשות: מכיוון שברי להם כי לא ניתן להבטיח לילד שמירה על הסודיות המתחייבת בסיטואציה של חשיפה נפשית, הם ממליצים כיצד לפנות אליו בדרכי ניסוח כאלה, שיביאו אותו בעל כורחו להסכים לחשיפת דבריו. סביר כי שיתוף הפעולה מצד הילד בנסיבות אלה לוקה בחסר, בלשון המעטה, וכך אף התקפות של הראיון. כאן המקום להזכיר, כי רוחש בילד ללא הרף קונפליקט נאמנות בין הוריו. תהא זו תמימות מקצועית להניח מעבר לכל המהמורות המתודולוגיות, כי קונפליקט זה נפתר מניה וביה אם אין שואלים את הילד ישירות עם מי מהוריו ברצונו להתגורר. נהפוך הוא. לילד, גם בגיל צעיר ביותר, ברור שהוא מהווה נושא מחלוקת בין הוריו, וודאי ברור לו מהי מטרתו של איש המקצוע המנסה לחדור לנבכי נפשו של הילד (ניסיון שאף עלול להוות חיזוק לקונפליקט).
מתוך עיון בספרות, דומני שאנשי מקצוע טרם נתנו את דעתם התאורטית והמחקרית לקונפליקט זה, אשר ממשיך ללוות את הילד בשיטת המשמורת המקובלת של הורה יחיד.
כשל תקפות נוסף קיים בשיטת איסוף האינפורמציה מבני המשפחה, המתבטא בכך שאין דגימה ראויה של יחסי-הגומלין של הילד מכל תקופת חייו, וכפועל יוצא מתמקדים רק בהתנהגות הילד בהווה.
שלילת האב במבחני מסוגלות הורית ע”פ ישראל אורון
“זה מכבר נמצא, באמצעות תצפית ישירה במשפחות, כי התקשרות-שבחיבה זו נוצרת החל בינקות, הן עם האם והן עם האב. כך, לדוגמא, התינוק חש במצוקה כאשר ניתקוהו מכל אחד מהוריו, ולאו דווקא מאמו, על אף העובדה הטכנית, כי ברב המשפחות שנבדקו האבות נעדרו מהבית יותר מהאימהות (1982 ,Lamb & Goldberg). מסתבר, שכל אחד מההורים ממלא תפקיד בעל אפי נפרד וספציפי באינטראקציה עם התינוק, כבדפוסי משחק וטיפול שונים, ומכאן שכל אחד מהם תורם לנתיבי התפתחות שונים, כאשר שני התפקידים משלימים זה את זה וחשובים לתינוק באותה מידה (1981 ,Parke & Tinsley). ככלל, בבחינת האינטראקציה בין האב לילדו, נמצא כי היא תורמת תרומה משמעותית להתפתחות של הזהות המינית, להתפתחות האינטלקטואלית, וכן להסתגלות נפשית ולמסוגלות חברתית(1981 ,Lamb)”.
“את חשיבותו של תפקיד האב בהתפתחות הנפשית של הילד, ניתן ללמוד גם מתצפית במשפחות שבהן האב הוא המטפל העיקרי בילדים. בארה״ב הן נאמדות ברבע מהמשפחות שבהן האישה עובדת(1997 ,Pleck). במשפחות אלה נמצא, שלילדים היה קשר עז יותר לאבות מאשר לאמהות, וכי ההתקשרות של התינוקות אל אנשים בסביבתם הייתה טעונה בפחות חרדה מאשר במשפחות שבהן האם הייתה המטפל-העיקרי (1999 ,Russell)”.
“אם כן, חשיבות האב להתפתחות ילדו איננה נופלת מזו של האם, והממצאים הספורים שהבאתי עולים בקנה אחד עם מחקרים רבים אחרים. מחקרים אלה, יש לדעת, משקפים רק מהפך מחקרי בנושא זה ולאו דוקא מהפך בהתנהגות האבות כלפי ילדיהם (1983 ,Radin & Russell). ערוץ מחקרי שלישי להבנת ערכו של האב, מתמקד בילדים הגדלים בהעדרו. מסתבר, שהמשתנה המכריע לעניו זה אינו עצם הגדילה וההתפתחות ללא אב, אלא נסיבות היעדרותו. דהיינו, האם הנסיבות מצביעות על נטישת הילד ע״י אביו, או על סיבות ראויות שהביאו לפירוד ביניהם, כמוות (1999 ,McLanahan & Teitler). גירושים הם מהנסיבות השכיחות המולידות את תחושת הנטישה, ונראה שתחושה זו, בצירוף חסרון השפעתו של האב על התפתחות ילדיו, מביאה לפגיעותם הנפשית לטווח ארוך (שם). ואכן, עשרות רבות של מחקרים מצביעים בעיקר בנסיבות אלה על חשך-התפתחותי בתחומים שונים של האישיות: התפתחות הזהות המינית של הבן; התפתחותה של הבת בדגש תיפקודה ההטרוסקסואלי; תיפקוד קוגניטיבי; הסתגלות אישית וחברתית(1981 ,Biller)”.
“זאת, ועוד. כידוע, תמונת הגירושין השכיחה נראית כך: כעבור פרק זמן של חיכוכים בין ההורים, האב הוא זה שנוטל את חפציו ועוזב את מקום המגורים המשותף. נראה שיש בכך כדי ליצור, לכאורה, תשתית עובדתית בלב ילדיו, שהוא נוטש אותם וחשיבותם בעיניו – כקליפת השום. ככל שהילד רך בשנים, כך ייחרתו בתפיסתו הסוביקטיבית נסיבות העזיבה בנטישה זדונית, בעיקר אם לאימו יהיה אינטרס שלא להעמיד בפניו את העובדות על דיוקן. בנוסף, אם האב ייאבק בערכאות כדי להיות המשמורן של ילדיו, וכרגיל במקומותינו יפסיד, הרי בעיניהם הוא יצטייר כמי שנמצא ע״י בימ״ש בלתי ראוי לגדלם, שזה בבחינת חותם רשמי לכך שהוא ״נטשם״. ואם האב הוא שנותר בדירת המגורים והאם והילדים יצאו ממנה, הרי הוא בבחינת מי שהשליך את ילדיו ככלי אין חפץ ם. ילדים בשלב האופרציות הקונקרטיות שבהתפתחותם האינטלקטואלית, יתפסו את החלטת הערכאות בדרך נוקשה וחסרת פשרות, ללא התחשבות במורכבות! של הנסיבות במציאות, ותוך שהם מתעלמים מחוויות חיוביות שהם חוו עם אביהם. או אז – גושפנקא רשמית של העדר מסוגלות-הורית הוטבעה על מצחו של האב, ועם תו-קלון זה עליו לבסס מחדש את יחסיו עם ילדיו”.
“אנשי מקצוע אחדים שמו להם למטרה להפסיק את העדפת האימהות בערכאות ולתת כלים בידיו של האב התובע את משמורת ילדיו, ואת שלל המסקנות המחקריות סיכמו בדרך תמציתית (1983 ,Thompson):
- על אף שינויים מובהקים בהקדשת זמן לתינוקות ולילדים צעירים ביותר, האבות והאמהות גם יחד מהווים עבורם דמויות משמעותיות. גם כאשר האם היא המטפלת העיקרית
בתינוק, שניהם מהווים לו הורים-פסיכולוגיים, ועובדה זו יפה גם להתפתחותו בכל שנות ילדותו ונערותו. - כל אחד מההורים ממלא את תפקידו בדרך שונה, בעלת חשיבות ייחודית. הבדל זה נתפס ע״י התינוק, ונטמע במערכת ציפיותיו מהסביבה.
- האבות מצויידים כהלכה בכישורים למלא את תפקיד המטפל העיקרי, אף שסיגנון הטיפול שלהם יהיה שונה מזה של האם. מתוך כך אף משתמע, שאת תפקידי הטיפול בילד אין
לחלק על פי אמות מדה מסורתיות של מין (שמהן מבע הויכוח השמח, מי מההורים חשוב יותר להתפתחות התינוק), אלא על פי מטפל-עיקרי ומטפל-משני. - אם ניתנת המישמורת על הילדים להורה אחד, טוב יותר שהילדים יהיו עם ההורה בן מינם. במחקרי-אורך באשר להשפעת הגירושים על ילדים נמצא שקשיים רבים יותר
נערמים על התפתחותם של בנים השוהים עם אמם, מאשר להיפך. דהינו, לאבות תרומה ייחודית להתפתחות בניהם”.
“העולה במקובץ מסיכום מחקרים משלשת כיווני המחקר בנושא תרומת האב הוא, שאין כל בסיס להפליה נגד אבות בהחלטות בעניו משמורת ילדים, גם אם הם רכים בשנים, או אף תינוקות”.
“לפגיעה המסתברת משלילת האב כמשמורן לילדים יש היבט נוסף, שעניינו בסמכות ההורים. ככלל, סמכות ההורים, במובן הרחב ביותר כברי-סמכא, מספקת לילד טיפול והגנה, ומהווה עבורו נקודת מוצא להתפתחותו ולתפקודו כבוגר בחברה. ההתפתחות מתרחשת במסגרת חיי משפחה אוטונומיים ובהדרכת ההורים, וככל שהילד רך בשנים כך הוא זקוק להם יותר. מתוך כך, כאשר המדינה פולשת לאינטימיות הקשר שבין הילד להוריו, בעוד אלה נאבקים על זכות המשמורת, הרי היא מחלישה קשר זה ומזעזעת אותו. צרכי הילד אינם מסופקים כיאות, ותפיסתו שהוריו הם יודעי-כל וכל-יכולים (שהיא שלב בהתפתחותו הנפשית התקינה של כל ילד), מתערערת בטרם עת”.
“זעזוע זה של הקשר מתבטא בשני תחומים עיקריים. ראשית, כאשר הילד נדרש לשתף פעולה עם אנשי מקצוע בכלל, וכשמראיינים אותו בפרט. אז נכפית עליו חשיפת רגשותיו הכמוסים ביותר, שאותם נהג לחלוק רק עם הוריו (וסביר שעתה הם מצטיירים בעיניו כחסרי אונים להגן עליו מפני הפלישה לנפשו, או כחסרי בינה להבין את מצוקתו ולסייע לו). התחום השני עניינו קונפליקט נאמנות הקונה שביתה בנפשו של ילד בגיל כלשהו, כאשר שואלים אותו עם מי מהוריו ברצונו להתגורר. אמנם יש הממליצים להסיק את רצונו זה מבלי לשאול אותו ישירות (1994 ,Stahl), אך בכך הם מתעלמים מהאפשרות הסבירה שהילד יחוש את ציפיות המראיין (והסביבה) ממנו, וישיב בהתאם להן (“social desirability”). אף קיימת בודאי אפשרות שהמראיין ישליך את ציפייתו-הטייתו שלו על הדברים המעורפלים של הילד, ויסיק מהם מסקנה נטולת תקפות”.
“לא רק שסמכות שני ההורים נפגמת במידה בלתי מבוטלת מעצם הפלישה לחיי המשפחה, אלא שהמחקרים באשר לתרומת האב, בד בבד עם פסקי-הדין כנגדו, מלמדים כי תרומת האב מתערערת במיוחד. וכך, לא רק שהילדים מוצפים בשאלות פולשניות מצד אדם זר, אלא שבסיומו של התהליך הם אף צופים וחשים בשיאה של הפגיעה באוטוריטה האוטונומית והאינטימית של המשפחה. זאת, כאשר גוף זר מחליט כי יש לבתק את הקשר כפי ששרר בינם לבין אביהם. ההשפעה הטראומאטית של החלטה זו לעולם לא תימחה מנפשות הילדים, אפילו בהעדרו של קונפליקט נאמנות, גם כאשר ישככו גלי הסערה המשפחתית והמשפטית. סבורני, כי השפעה זו טרם נחקרה מסודיות ראויה, על ההשלכות המתחייבות מכך”.
סיכום של עדנה קרנבל
לסיכום, אחרי שבחנו את חמשת השלבים של מבחן המסוגלות ההורית, על פי תיאוריית זכי, לא השתכנענו בצורך לחייב הורים בבדיקת מסוגלות הורית, והתועלת שבכך. מה הקשר של מבחני איי-קיו ומבחני כתמי דיו לזכות של האבא להיות בקשר מלא ואיכותי עם ילדיו? בשביל מה צריך פסיכולוג שיעודד את הילדים להלשין על ההורים? מדוע השופטים עצמם אינם עוברים סדנת אבחון ציורי ילדים? אם לא די בכך, המומחים עצמם מודים כי למרות העמסת מבחן על גבי מבחן, “טובת הילד הוא מושג שאינו ניתן להכללה”, “אין דרך ברורה ומוסכמת להערכת המסוגלות ההורית”, והתוצאות תלויות בהכשרתו של הבודק, מינו, ציפיותיו, והזדהותו עם המכון שמשלם את משכורתו.
המלצתנו היא לנסח מייד הודעת התנגדות לדרישה לבדיקת מסוגלות הורית.
לכתוב שמדובר במבחנים נטולי תקפות מדעית, ושמבחנים אלה מעצם ביצועם מהווים פגיעה בזכות להורות, פרטיות לכבוד, ולחיי משפחה תקינים, כאשר המומחים עצמם מודים שחוסר מסוגלות הורית איננו תסמונת פתולוגית, ושאין כאן שחור או לבן, אלא רצף שבין שתי קצותיו ניתן למקם את ההורה בנקודה כלשהי, ו”אין נקודת חתך מוסכמת ומקובלת על פני רצף זה” (כלשונו של דוד יגיל).
המבחן מסוגל לתת בסך הכל השערות לגבי העתיד, ואיננו “ניתן לבדיקה, אישוש והפרכה”. יש לכתוב בבקשה להתנגדות שאין כל טעם בעריכת מבחן רורשאך, שהרי התשובות מפורסמות באינטרנט וביוטיוב, ועל כן יש חשש שהאישה תתכונן והתוצאות לא ישקפו את המציאות. לגבי מבחן טאט, אתם מסרבים לכל חדירה לתת מודע, שהרי לא התת-מודע שלכם גידל את הילד עד הלום, ובכל מגע עם הילד אתם בהכרה מלאה, והילד איננו פוגש את התת מודע שלכם.
לגבי מבחן הלשנות הילד, אתם מתנגדים לכך עקב העמדת הילד בקופליקט נאמנויות. לגבי מבחן פענוח ציורי הילד, בקשו מהגננת או המורה לציור שתבקש בדיסקרטיות מהילד לצייר שלוש ציורים, ותשלחו אותם לשופטת שתשבור את הראש בעצמה.
מי שלא יצליח לסכל את המזימה, ועליו בכל זאת לעבור את המבחן, עליו לבצע את הפעולות הבאות: קח טוש ונייר, ובצע מבחן דמה עם החבר הכי קרוב שלך. תן לו לצייר כתמי דיו שחורים וצבעוניים (רורשאך לעניים), ולשאול אותך מה אתה רואה. זכור שעליך תמיד לראות “שני ציפורי זמיר מעופפים בשלווה בשמיים”, או “תרנגולת חמודה משתזפת בדשא”. בקיצור, רק דברים חיוביים. אחר כך נסו את “מבחן השלמת המשפטים“. תן לחבר הכי טוב שלך, ואולי לאימא או ידידתך הקרובה לבדוק את תגובותיך, ולשפר את רמת התגובות החיוביות. חשוב שכל תשובה תהיה חיובית, אופטימית, שורשית ואולי גם הגיונית.
ולסיום, הכינו נאום יפה על הפריטים הבאים מגובה בתאריכים ושמות: איכות הטיפול הפיזי, דאגה להשגחה קבועה ומתאימה על הילד, ביטויי קשר ריגשי וענין בילד, התנהגות עקבית כלפיו וקביעת כללים, מתן מידה של עצמאות, דאגה ומעקב אחר חינוך הילד במסגרות פורמליות.
אזהרת סיום: לעולם אל תבקשו בדיקת מסוגלות הורית על האישה. גם תצטרכו לממן את זה מכספיכם, וגם יכתבו שם דברים רעים עליכם בין כה וכה, או שפשוט יתעלמו מהצד שלכם. כמעט ואין פסיכולוג מומחה המאושר ע”י משרד הרווחה, שיהיה מוכן להתכסח עם האמא, כי משרד הרווחה פשוט יפגע בפרנסתו וימחק אותו מהרשימה. במקום זאת, הכן בעצמך דו”ח מסוגלות הורית לאישה והצמד אותו לכל מסמך ומסמך שמוגש לבית המשפט. פרט בדו”ח מחולק לשני פרקים (פרק האבא ופרק האמא) את כל העובדות הרלבנטיות עם תאריכים, כתובות, ושמות עדים, וצרף תמונות, תעודות מבתי ספר של הילדים, תמונות האבא בחוג לקרטה או בלט, האבא עם הילדים בטיולים, ואסוף מכתבים מבני משפחתך (סבתא, סבא, דודים, דודות, כולם מצד האבא) בהם הם מפרטים ומפארים את מסירותך לילדים מיום הולדתם ועד היום/
נסו לפנו לקופת חולים ושכנעו אותם שעליהם לממן את העלות כחלק מסל השירותים המובטח לכם. עוד לא קיבלנו דיווחי הצלחה בתחום זה, אבל מגיע לכם טיפול שירותי עו”ס כחלק מביטוח הבריאות שאתם משלמים עליו. קראו בעיון גם את המדריך הבלעדי שלנו על רורשאך והמדריך הבלעדי שלנו על טאט.
שימו לב שאחת לכמה זמן משרד הרווחה מוצא לעצמו מכון חדש ששם הוא דורש לבצע את האיבחונים. זאת מהסיבה שבסופו של דבר ההורים הפגועים מתלוננים בכל מקום אפשרי, עד שזה יוצא לעיתונות, ואז המכון “נשרף”.
כאנקדוטה נספר שמי שעשה מיליוני שקלים מההפניות הללו הוא “מכון שלם”, בראשות דוקטור מרדכי שרי, אשר הורשע בעבר בקיום טיפולים ארוטיים עם מטופלות ורשיונו נשלל לשלוש שנים. דווקא הוא זה שזוכה למרבית ההפניות, כי בהיותו במצוקה עקב הפרסומת השלילית על הרשעתו, אינו יכול להסתמך על מטופליעם פרטיים, ולכן הוא מוכן לעבוד עם פקידות הסעד, כפודל פרטי שלהן. אותו דבר קרה עם הפסיכיאטרית גרציאלה כרמון, שכתבה אבחונים שליליים נגד גברים מבלי לראות אותם, וזאת מהסיבהשהיא מוכנה לעשות כל דבר כדי להתפרנס, כי היא על סף פשיטת רגל. מכיון שבחוות הדעת של ה”מומחה”, הוא לא נדרש לפרט מה ניסיונו בתחום, כמה חוות דעת ביצע, ובכלל מהיכן הסמכתו (בעוד שבמשפט אזרחי על כל מומחה לפרט רזומה מלא), כך קל לכל מיני נוכלים ושרלטנים לעבוד עם משרד הרווחה, כדי לתפור חוות דעת לפי מה שפקידת הסעד דורשת. לדוגמא, מכון טרייאסט שריג נתבקש לתת חוות דעת לצורכי הגירה. רק כשהתיק הגיע לערעור במחוזי לוד, הסכים המכון להודות שהם מעולם לא כתבו חוות דעת על הגירה, ונאלצו להביא פסיכיאטרית פרילנסרית מבלי שבדקו את איכותה המקצועית), כך שלמעשה הגבר היה שפן ניסיונות, ואף אחד לא ידע על כך.
ראו כמה כסף מרדכי שרי לוקח…….
להורדות:
כך תעבור את רורשאך בשלום – מדריך בלעדי
כך תעבור את מבחן טאט בשלום – מדריך בלעדי TAT TEST
הערכה פסיכולוגית של מסוגלות הורית, משה זכי 2004
שיקולים ולבטים באבחון מסוגלות הורית – דוד יגיל
הערכת תפקודי הורות – דוד יגיל 2010
טובת הילד מסוגלות הורית ושלילת האב – ישראל אורון אוסטריי
דוגמא להפנייה לאבחון: דוגמא להפניה לאבחון פסיכולוגי בגלל שהילדה לא מקובלת בכיתה, ומאחרת לבית הספר כאשר היא במשמורת האם, משרד הרווחה שולח את הילדה לאיבחון, ולא את האם. לצחוק או לבכות?
לקט הרצאות מכנס מסוגלות הורית בבית אריאלה 14/8/2012
One Comment
אחת הסיבות שזה משימה בלתי אפשרית להפוך את החקיקה במעמד האישי לנורמטיבית. היא כי התעשיה מזינה אוסף ענקי של טפילים שע”פ הגדרתם “מוצצים” כסף ככל שניתן מהאבא הגרוש. התחקיר מציג רק חלק והרשימה ארוכה – תקנים מיותרים:
1) לפקידות סעד לסדרי דין שמייצרות תסקירים מיותרים. אבא הוא בסדר שהוא נשוי, התגרש אבהות שלו טעונה בדיקה.
2) לאבות שלא נשברו – מומחים לענייני חרטא בעלות עתק על האבות המבחנים שבילים
3) הדרכה הורית רק לאבא הגרוש – זונה עם “דיפלומה” נותנת לאבא ציונים ומדווחת על שיתוף פעולה לרווח-רע
4) שוטרת מגרבצת במחלקת אלמ”ב שמקבל יותר תקציב להרחיק אבות גרושים ביחס לשאר התקציב המשטרתי לטיפול בפשיעה – אם יש תקן לאלמ”ב , אז יש פשיעה ותלונות שווא עוזרות “ליצר” מצג של מלחמה באלימות
5) עובדת סוציאלית במשטרע- שמחזיקה את היד לשוטרת המגרבצת מהסעיף הקודם.
6) עורך דין לענייני כלום שדן בהליכים ריקים מתוכן ומיותרים שהיה אפשר לפתור ע”י חקיקה.
7) יחידת גישור , גוף מיותר שמדריך את הגרושה בדבר זכויותיה. בעיקר מורח את ההליך כי עפ”י חוק הגרבצת, כל אבא גרוש נשלח לגישור כמובן הילדים אצל האמא
8) על כולם מנצחים חבורת שופטי בית המשפט לענייני משפחה – גוף מיותר שהוקם ב 1995 לאזן גוף מיותר נוסף שנקרא רבנות. השופטים מרוויחים שכר עתק, במקרה הטוב נראה מהתחקירים לא עושים כלום במקרה הרע גורמים לאבות להתאבד ץ.
המערכת הזו מגלגלת סכומי עתק — למי יש אינטרס שתעשיית הגרבצת תיפסק.
זו דעתי הלא מקצועית, אני נגד אלימות ובעד שלום עולמי