מרכזי הקשר הם המצאה אוסטרלית, שנועדה להפחית את המגע בין גברים לנשים בהסדרי ראייה, ומיועדת אך ורק לגברים אלימים, הומלסים או נרקומנים.  בישראל העתיקו את הרעיון והרחיבו אותו לכל מקרה בו אישה מעלה “חשש” לאלימות”, או שיש “העדר אימון”, או נתק, כאשר הנתק נוצר על ידי רשויות הרווחה שהתמהמהו בכתיבת תסקיר.  למעשה מה שהיה אמור להיות החריג נהפך הנורמה המקובלת.

מדובר במקומות סגורים ומאובטחים שלכאורה נועדו לאפשר מפגשים מוגנים בין הורים לילדים בחסות שירותי הרווחה, אבל זהו תחליף להסדרי ראייה, ובעיקרון נועד לספק פרנסה לעובדות סוציאליות ולמתפעלי מרכז הקשר.  הרבה יותר קל וזול לשלוח עו”ס לביתו של האבא, או ללוות אותו לטיולים בגנים או בקניונים, מאשר להפעיל מרכז שלם עם צוות, אבטחה, מנגנון ושירותי שמירה וביון כמעט ברמה של בית סוהר. לצפייה איך האסון נראה מבפנים: וידאו: מרכז קשר מבט מבפנים

שקרי משרד הרווחה:  מרכז קשר לא שומר על קשר אלא גורם לנתק והחרפת הניכור

משרד הרווחה טוען שמטרת מרכז קשר היא “לסייע בחידוש, בבנייה ובשימור הקשר הורה – ילד”. המרכז אמור להיות תחנה זמנית לקראת קשר עצמאי בעתיד ביו האבא לילדיו כאשר האב והאם בהליכי פירוד או גירושין”. למעשה אלו מרכזי ניתוק אבא מילד, שהרי האבא לא זוכה ליותר משעה בשבוע, ונהפך למעשה מעין דוד רחוק, בעוד הגברים החדשים בחיי הגרושה זוכים להיות בקשר עם הילדים הללו מבלי שאף אחד פיקח עליהם.

מרכזי הקשר גם מנתקים את כל המשפחה המורחבת מצד האב:  סבתות שלא רואות את נכדיהן, דודות שכמהות לקשר, אחיינים וכל מי שפעם ראה בילד חלק ממשפחתו.

כולם מנותקים, ומחכים עד שתואיל פקידת הסעד לשחרר את האבא למה שנקרא “סביבה טבעית”.

מרכז קשר זה לא מרכז טיפולי – זה מחנה מעצר “קונסנטריישן קאמפ”

מרכזי קשר פרוסים בכל רחבי הארץ. יש כבר 64 כאלה, והיד נטוייה.  נטען ש”צוות המרכז המקצועי עומד לרשות בני המשפחה: בייעוץ, בפיקוח, בהדרכה הורית ובמתן מרחב מוגן לקיום מפגש”. למעשה מי שנמצא בתוך מרכז הקשר אלו בנות בשירות לאומי, אשר זמנן מתבזבז על שמירה על אבות בזמן שהם מנסים לשחק עם ילדהם בסיבה מאולצת.

כך מזהמת המדינה גם את יכולתן של אותן בנות לבנות קשרי זוגיות משמעותיים, שהרי הן נהפכות שוטרות בעל כורחן, תמורת זמנן בשירות לאומי, בסכסוכים שרק הולכים ומתעצמים בשל האלמנטיים הכפייתים והלא טבעיים שכרוכים במפגשים כאלה.

על פי הצהרת משרד הרווחה, “מרכז הצוות אינו מעורב בסכסוך הזוגי ובהליכים המשפטיים”.  אולם גם זה איננו נכון.  הגברים משופלים, נאלצים לחתום על מסמכי התחייבות ואינם יכולים להביע ביקורת פן תירשום עליהם הפק”ס חוות דעת שלילית.  משרד הרווחה טוען ש”תוכנית המפגשים נקבעת על ידי הערכאה המשפטית ו/או פקיד סעד”. למעשה לא נקבע דבר חוץ מהמלצה שהקשר יהיה במרכז קשר, ומי שנכנס לשם לעולם לא ידע מתי הוא יצא משם.  עוד טוען משרד הרווחה ש”צוות המרכז מדווח על מהלך המפגשים לפקיד הסעד. תפקיד הצוות לסייע בקיום המפגשים ובבניית הקשר מתוך תחושת אחריות לביטחונם פיזי והנפשי של הקטינים המעורבים”.

מרכז קשר הוא מקום אליו מגיע ההורה אשר לא קיבל משמורת זמנית בבית המשפט.  מאחר שאין בישראל זכות להסדרי ראייה, על ההורה הלא משמורן לבקש הסדרי ראייה ולשכנע את ההורה המשמורנית, (בדרך כלל האישה) להסכים לכך.  במידה וההורה המשמורנית מסרבת לאפשר מיוזמתה קשר הורי עם הקטין שבמשמרתה, מדיניות משרד הרווחה היא לשלוח את ההורה הלא משמורן למרכז קשר באופן אוטומטי וללא בדיקות כלשהן כגון בדיקת מסוכנות או עבר פלילי.

בית המשפט למשפחה איננו מקיים כל דיון, ולא נדרשות כל הוכחות לצורך הפנייה למרכז קשר.

מרכזי הקשר מצויים בשימוש גם לנשים שמשרד הרווחה מוציא את יליהם מהבית למימון תעשיית העלוקות הניזונה מפירוד בין הורים ולדיהם.

בסרטון הפגנה מול מרכז הקשר בתל אביב ברח’ קינג ג’ורג’ ב 16/8/2015.

טפסים:  להגברת האלמנט הכפייתי, ההורה הנשלח למרכז קשר מחוייב לחתום, בעל כורחו ותחת איומים, על הסכמה לתנאים דרקוניים שנוסחו ע”י משרד הרווחה, לרבות איסור צילום, ואיסורים שונים. כמו כן פקידת הסעד ממלאת טפסים שונים שיש לדרוש לראות מה נכתב שם.  ראו טופס הפנייה של פקידת סעד למרכז קשר נספח א תעס 3-36 , כתב התחייבות לשמירה על כללי מרכז קשר נספח ג תעס 3-36, טופס סיכום מפגש במרכז קשר נספח ד תעס 3-36 , טופס סיכום והערכה חצי שנתי ממרכז קשר נספח ה לתעס 3-36 .  יש לעמוד על כך שפקידת הסעד תמסור לידך את הטפסים, ולהזכיר לה שזכותך לקבל כל מידע הקשור אליך או אל ילדיך.

תעס 3-36 נהלי משרד הרווחה למרכז קשר

ראו מכתב התראה להפסקת מפגשים בגלל צילום של הילד:

דרכי הפניה למרכז קשר:   

ההפניה למרכז נעשית על ידי “המלצה של פקידי סעד לסדרי דין” אשר ממונים על ידי בית המשפט לפקח על הסדרי ראייה.  גם עובד סוציאלי יכול להפנות למרכז קשר לאחר התייעצות עם ראש הצוות, מדריך או פקיד סעד, וניתן להתקבל גם בהסכמת ההורים, אולם נדיר שהורה יסכים לכך מיוזמתו ולוותר על קשר איכותי ומלא.  במרכז קשר נפגש ההורה עם הילד לשעה אחת בשבוע בפיקוח עובדת סוציאלית, אשר מתבוננת מעבר לזכוכית חד כיוונית ורושמת הערות. מערכת בתי המשפט בישראל מתייחסת להסדרי ראייה כתחליף מקובל ונורמאלי להסדרי ראייה, על אף שבמרכז קשר לא נועד להסדרי ראייה, אלא הוא משמש כמבחן ואמצעי הענשה בדרך כלל לגבר שאינו משלם מזונות בזמן או במלואם.

נתונים סטטיסטיים לגבי מרכזי קשר בישראל: 

[תקציר] על פי דו”ח משרד הרווחה בשנת 2009 פעלו 62 מרכזי קשר.‏^[1] בכל שנה בממוצע כ 2,000 משפחות נשלחות ל”מרכז קשר”. בשנת 2009 נשלחו 2,155 משפחות, לעומת 1,774 בשנת 2004.  המספר עלה בשנת 2010 אופן דרמטי מאז שמונתה סימונה שטיינמץ להחליף את רונית צור.

סימונה שטיינמץ פתחה במדיניות “נתק כל ילד“.  התקציב למרכזי קשר הוא 4,335,000 ₪, שזהו הנתון הרשמי, אולם משרד הרווחה מקבל בנות משירות לאומי בחינם, ומשרד הרווחה מתרים קהילות יהודיות לממן ישירות בניית ו”שיפוץ” מרכזי קשר.  כך למשל יהודי פיטסבורג תרמו למרכז הקשר בכרמיאל, כאשר האמינו שמדובר בחיזוק התא המשפחתי, וכנראה לא אמרו להם שמדובר במכלאות לבני אדם וילדים.

בהתחשב בכך שבכל שנה נפתחים כ 9,000 תיקי גירושין, ומהם לפחות שליש הם גירושין ללא ילדים או ילדים מעל גיל 18, יוצא שכ 33% מכלל האבות המבקשים הסדרי ראייה נשלחים באורח שגרתי למרכזי קשר.    ככלל, ככל שפותחים יותר מרכזי קשר, כך מדיניותו של השר כחלון היא למלא אותם בקליינטים ולספק תעסוקה לפקידות הסעד.  כך ראינו שבשנת 2010 נפתח מרכז קשר חדש, והתוצאה:  עוד 500+ ילדים נשלחו למרכז קשר.  ב 2011 חנכו בחיפה מרכז קשר ענק בהשקעה של מיליונים.  כחלון בכבודו ובעצמו חנך אותו.

ראו  דין וחשבון של הממונה על חוק חופש המידע במשרד הרווחה ל 2009 : נתונים סטטיסטיים משרד הרווחה הקשורים לעבודת פק”ס   על פי דו”ח משרד הרווחה בשנת 2009 פעלו 62 מרכזי קשר.

בכל שנה בממוצע כ 2,000 משפחות נשלחות ל”מרכז קשר”. בשנת 2009 נשלחו 2,155 משפחות, לעומת 1,774 בשנת 2004.

מספר הילדים שנשלחו למרכז קשר ב 2009 הוא 3,540.

התקציב למרכזי קשר הוא 4,335,000 ₪. בהתחשב בכך שבכל שנה נפתחים כ 9,000 תיקי גירושין של יהודים, ומהם לפחות שליש הם גירושין ללא ילדים או ילדים מעל גיל 18, יוצא שבין 25% ל 33% מכלל האבות המבקשים הסדרי ראייה נשלחים באורח שגרתי למרכזי קשר.  הנתון הרשמי בו הודה משרד הרווחה הוא רק 15% הפניות למרכזי קשר, אולם מדובר בהפניות ראשוניות, כאשר בהרבה מקרים התסקיר הראשוני איכשהו “סביר” אולם כאשר האישה מגלה שפקידת הסעד מאמצת כל תלונה שלה, ומשמשת אוזן קשבת לכל תלונה שהיא, מספיקים 2 או 3 תלונות טלפוניות לפק”ס על מנת לגלוש למצב של “היעדר אימון“, ומשם המעבר למרכז קשר הוא מיידי.

בתמונה: אריאלה גרבוז ניהלה מרכז קשר בתל אביב, והבן שלה נתפס בהברחת קילו קוקאין……

ההחמרה במדיניות הטרנספורטים למרכזי קשר ב 2010 (נפתח עוד מרכז קשר אז היה צריך למלא אותו):  

על פי יעל הרמל, מכתב מתאריך 29-3-2011 עם נתוני מרכז קשר ,  נראה כי בשנת 2010 עם מדיניות היד הקשוחה של סימונה שטיינמץ, (“נתק כל גבר“), הוקשחה המדיניות כלפי האבות, נוסף מרכז קשר חדש, כך שקיימים כבר 63 מרכזי קשר לניכור הורי מימסדי, וכן “בשנת 2010 היקף המשפחות שטופלו במסגרת כל מרכזי הקשר עמד על 2,428 משפחות ולמעלה מ- 4,122 ילדים. רוב המשפחות (57%) שהו במרכזי הקשר עד 6 חודשים ומיעוט (13%) בקרו במרכזי הקשר (בשל סיבות יחודיות ומורכבות הקשרים) מעל שנתיים.

בשנת 2010 סיימו טיפול במרכזי הקשר 51% מהמשפחות כש – 53% ממסיימי הטיפול יצאו להסדרים עצמאיים בקהילה. במחוז ירושלים (כולל בעיר ירושלים) היו ב – 13 מרכזי הקשר במחוז 515 משפחות ו-979 ילדים”.

שימו לב שמספר הילדים בשנה אחת עלה מ 3,540 ל 4,122, תוספת של עוד 582 ילדים לסטטיסטיקת ההתעללות של סימונה שטיינמץ.

כלומר:  בשנת 2010 נפתח עוד מרכז קשר, וכדי למלא אותו, שלחו עוד 273 משפחות למרכז קשר, שזו עלייה של 13%.  האם 2010 הייתה שנה אלימה במיוחד?  לא אם בודקים את נתוני מכון המחקר של הכנסת שפורסמו לאחרונה.

התשובה הפשוטה היא שנפתח עוד מרכז קשר, אז היה צריך למלא אותו.

שימו לב שישנה רשימת המתנה של 7 חודשים להיכנס, וגם לצאת משם בכלל לא קל.

עו”ס דוקי אופיר: כדי לשחרר גבר ממרכז קשר צריך שיעבור טיפול ב 500 ש”ח לשעה

ראו למשל מחלקת רווחה רמת גן “ממרכז קשר יוצאים לגורם טיפולי”  פק”ס דוקי אופיר (טלץ 054-9299319) כותבת לשופט גייפמן ופק”ס ניבה מילנר: 

“הביקורים שלך האב והבן מתקיימים במרכז קשר כ 8 חודשים.  הקטין מגיע למרכז הקשר שמח לפגוש באביו.  האב מגיע לביקורים כשמצב רוחו מרומם כתמיד.  הובהר להורים כי ללא מעורבות טיפולית לא ניתן יהיה להמליץ על יציאה ממרכז הקשר. אנו ממליצים על הפנייה לגורם מטפל פרטי אשר יסדיר את הקשר בין האב ובנו.  בהתאם לתהליך הטיפולי ניתן יהיה לשקול את אופן הסדרי הראייה”.

כלומר, אחרי מרכז הקשר האבא עוד צריך לשלם 500 ש”ח לשעה למישהו שיתווה “תהליך טיפולי”:  משתמע שמרכז הקשר הוא לא יותר מתקופת מבחן לאבא.

נושא מרכזי הקשר במגזר המוסלמי, בדואי ודרוזי עדיין לא נבדק.  דווקא במגזר קיימת בעייה של רצח על רקע כבוד המשפחה, שזהו פקטור סיכוני שלא קיים באוכלוסיה היהודית או העולים הלא יהודיים.  על פי קארן שוורץ אמיגה, סגנית הלשכה לסיוע משפטי, בדרך כלל מוותרים לגברי המיגזר ולא פותחים נגדם צווי הרחקה כדי לא להחריף את תגובתם על מנת שלא יתעצבנו.  את העונשים והגזירות המערכת שומרת ליהודים.

מרכזי קשר בחו”ל

ראו   Report to US Congress about prevalence of Supervised Visitations   דו”ח שהוגש לקונגרס האמריקאי על תפוצת מרכזי קשר בארה”ב. תפוצת מרכזי הקשר שםפ היא בין 1% ל 2%. הדו”ח המלא באתר אונ’ מישיגן: [*]    ראו גם:  השוואה בין תפוצת מרכזי קשר בישראל מול ארהב.  בישראל מדובר על הפניות שבין בין 20% ל 33%, כאשר המספר האמיתי כנראה באמצע 25% גם כי הממונה על חופש המידע לא ששה לחשוף נתונים ברי השוואה, וגם כי בכל רגע נתון יכול גבר לאבד משמורת משותפת ולהישלח למרכז קשר באמצעות שיחת טלפון של האישה לפק”ס בנוסח:  “לא בא לי”.  (החישובים בארה”ב לקוחים מנתוני הלמ”ס האמריקאית: US Number of Divorce Cases by state

באוסטרליה, מולדת מרכזי הקשר, בשנת 2011 פעלו 66 מרכזי קשר ממשלתיים ועוד 7 מרכזי קשר פרטיים (עמותות התנדבותיות).  .אולם באוסטרליה 23,000,000 תושבים, ובישראל רק 7,000,000, ובה פרוסים 63 מרכזי קשר, ועוד מספר לא ידוע בהליכי בנייה.  על פי היחס בין כמות התושבים לתפוצת מרכזי קשר, אילו האוסטרלים היו מיישמים את מדיניות היד הקלה הישראלית, היו צריכים להיות שם 202 מרכזי קשר ולא 73.    ראו The Australian Childrens Contact Services Association  כל נוהלי תיפעול מרכזי הקשר, מטרות, הגדרות, בקרת איכות וכדומה מפורסמים ברשת Standards for Australian Contact Centers

הגרסה הרשמית של שרותי הרווחה לצורך במרכזי קשר:  

על פי סימונה שטיינמץ, פקידת סעד ראשית לסדרי דין במשרד הרווחה עד 2016, במאמר עיתונאי:

ביקורת על עצם קיומם של מרכזי קשר והשימוש בהם כאמצעי ענישה:  

על פי עו”ס סימונה שטיינמץ מי שהיתה פקידת סעד ארצית לסדרי דין עד 2016 עולה כי בכל מקרה של אי הסכמה, ההורה הלא משמורן נשלח למרכז קשר. על כך הועלתה ביקורת רבה כי הניסיון לאלץ הסכמות בין בני זוג להסדרי ראייה הוא מלאכותי ואיננו פרקטי, פשוט מפני שצד אחד, ובדרך כלל האמא נכנסת למשא ומתן על הסדרי הראייה כאשר הילד כבר בחזקתה, והצד השני נכנס למשא ומתן כאשר לא ראה את ילדיו חודשים ולפעמים שנים, בגלל העדר הסכמות. קיומם של מרכזי הקשר עורר בישראל תרעומת עמוקה מצדם של ההורים הלא משמורנים אשר נשללת מהם זכות קשר חופשי ואמיתי בינם לילדיהם, ואתרי אינטרנט רבים מוקדשים לעיוותי הדין אשר מרכזי הקשר יוצרים. ביו הטענות המועלות נגד מרכזי הקשר היא שבית המשפט והעובדות הסוציאליות הממונות כפקידות סעד לסדרי דין אינם טורחים לקיים דיון בשאלה האם ההורה הלא משמורן, בדרך כלל האב, הוא מסוכן לילד ברמה כזו חמורה המצריכה פיקוח והתבוננות במשך שעה לשבוע מספר חודשים.

לא מתקיימת כל בדיקה יש הוכחות ממשיות לשימוש באלימות, או נטייה ל”מסוכנות”, וידם של בתי המשפט וגורמי הרווחה קלה מאוד בשליחת אבות למרכזי קשר.

מרכזי הקשר גוררים הסלמה מיותרת ביחסים בין ההורים וילדהם

מרכזי קשר מייצרים בקשות אין ספור לבתי המשפט היוצרות עומס מלאכותי, גורמות סטיגמה וצלקות לילדים המשתתפים בתכניות מרכז קשר, וגורמים נתק בין אבות לילדיהם. על פי מבקקרי תוכנית מרכזי בהקשר מדובר בפתרון לעצלנים, המייתר את בית המשפט מסמכויותיו, כאשר בעצם פקידות הסעד המפנות אוטומטית למרכזי קשר נהפכות השופטות האמיתיות של הסכסוך, והשופטים מאשרים את דוחות פקידות הסעד כחותמת גומי. נשאלת השאלה מדוע אם כן נאלצים האבות לפתוח תיק בבית המשפט להסדרי ראייה, לשלם אגרה ולשכור עורכי דין, כאשר במילא התוצאה ידועה מראש, ורשויות הרווחה יפנו אוטומטית למרכז קשר.

כל זה נעשה תוך שימוש בסיסמת “טובת הילד” כאשר אין בנמצא כל נתונים סטטיסטיים או מחקר אמין כיצד באמת מרכזי הקשר משרתים את טובת הילד, כאשר הילד מקבל שעה אחת בשבוע עם אביו, וגם זה כאשר זרים לגמרי מציצים מעבר ובוחנים לקירות זכוכית. העובדה שרוב המטופלים במרכזי הקשר הם גברים נובעת מקיומה של חזקת הגיל הרך, אשר לפיה כמעט באופן אוטומטי כל הנשים מקבלות משמורת על ילדיהן, והאבות מחיובים לשכור עורכי דין, ולהילחם על זכותם לראות את ילדהם.

מרכזי קשר בעולם:  

בעולם המערבי, ובעיקר בארצות הברית ואירופה, האבהות מקנה זכות אוטומטית להסדרי ראייה וביקורים. השימוש במרכזי קשר נועד לאוכלוסייה קשה ביותר כגון צרכני סמים שאינם שולטים בעצמם, בעלי עבר פלילי אלים ומוכח, או הומלסים.

בארצות הברית למשל, קיים נוהג שהורה לא יצא מבית המשפט למשפחה, מבלי שידע מתי יראה את ילדיו בפעם הבאה, ומהם הסדרי הראייה המתאימים למקרה. באירופה, קיימת זכות יסוד לחיי משפחה, (ראו סע’ 8 לאמנה האירופית לזכויות האדם)האמנה האירופית לזכויות אדם, ממנה נובעת הזכות הבלתי מעורערת להסדרי ראייה ללא הפרעה והתערבות של גורמים חיצוניים ללא הצדקה. בישראל אין כל זכאות להסדר ראייה של הורה בשל היותו הורה, ועל כן על ההורה הלא משמורן, בדרך כלל האב, לטעון כי טובת הילד היא שהילד יראה את אביו. לא תמיד הטענה מתקבלת. כפועל יוצא, מרכזי קשר בישראל נהפכו הנורמה לפתרון סכסוכי ביקורים והסדרי ראייה, במקום שמרכז קשר יהווה חריג יצא דופן.

טרגדיות במרכזי קשר:  

תופעת מרכזי הקשר אחראית גם לטרגדיות המיוחסות לתסכול והמרמור שנגרם להורה הלא משמורן עקב עצם הניתוק מהילדים באמצעות מרכזי הקשר.  לפני מספר שנים, הגיע למרכז קשר אב מתוסכל, ארז טבעוני, שכעס על כי לא ניתן לו לראות את ילדיו בביתו. הוא הצית שם את שני ילדיו וגרם למותם.‏^[2]

לקריאה:

1. ^ חוק חופש המידע, באתר משרד הרווחה והשירותים החברתיים
2. ^ ראו דיון בועדה לזכויות הילד בכנסת ביום 26.7.10 (https://www.knesset.gov.il/protocols/data/html/yeled/2010-07-26.html).

לצפייה:  שאילתא של ח”כ עינת וילף לשר הרווחה משה כחלון בעניין השימוש המיותר והמעליב במרכזי קשר   ישיבת מליאה 331, 12/3/2012.  לעיון באתר הכנסת בפרוטוקול: פרוטוקול מליאת הכנסת

תחקיר ישראל היום על מרכזי הקשר 14/2/2014:

תחקיר: טראומת מרכזי הקשר

“ברגע הפכתי להיות ‘אבא אלים שמטריד מינית את בתו'” • עדויות ממרכזי הקשר

• מיכל יעקב יצחקי
• נעמה לנסקי

טראומת מרכזי הקשר. איור: עציון גואל

בכל יום ראשון, לקראת השעה שלוש, היה גילי מסיט הצידה את כל עיסוקי חייו וממהר אל מרכז הקשר שבעיר מגוריו. הוא ידע שאסור לו לאחר, כי עומדת לרשותו רק שעה אחת בשבוע. 60 דקות. 3,600 שניות, ולא שנייה אחת יותר, כדי להיות עם בתו היחידה, בת החמש וחצי. אם יאחר, יאבד כמה שניות של להיות איתה, ואת זה הוא בשום אופן לא יכול להרשות לעצמו. מה גם שהוא עלול להיענש. מישהו עשוי לקבל את הרושם השגוי שלא אכפת לו, או שהוא לא אבא אחראי מספיק, ולבטל כליל את שישים הדקות האלה, שהוא מחכה להן ורק להן במשך כל השבוע. שלפניהן ואחריהן החיים שלו תפלים, ריקים ועצובים.

אז הוא היה מקדים, תמיד. בשעה שלוש בדיוק היה נכנס בשערי מרכז הקשר, פוסע בשביל הגישה כשמצלמות מתעדות את צעדיו. בכניסה היה נבדק באופן יסודי על ידי מאבטח חמוש, עובר תחת גלאי מתכות ומתיישב לחכות לילדה בחדר האחד ששימש עוד הורים המנותקים מילדיהם.

במרכז נאסר על גילי לחבק את בתו, לנשקה או ללחוש באוזנה הקטנה עד כמה הוא אוהב אותה ומתגעגע אליה, ושהיא הסיבה היחידה שהוא מוכן לסבול את הביקורים המשפילים האלה. “בחדר היחיד שעמד לרשותנו ישב אבא נרקומן, כשבנו הקטן משחק על הרצפה, לידו ישבה אמא שהידרדרה לזנות ולסמים, ואני, אבא נורמטיבי שבחיים לא פגע בזבוב, אבל עם הגירושים הפך ברגע להיות ‘אבא אלים שמטריד מינית את בתו’, זה מה שטענה גרושתי.

“בשעה היחידה הזאת בשבוע שבה ראיתי את הבת שלי, כל מה שעבר לי בראש היה איך אני מצליח במקום ההזוי הזה, שלא שייך אלי או לחיים שלי, לקיים מפגש עם הבת שלי, שייראה הכי נורמלי שבעולם. ניסיתי לדחוס לתוך השעה הזאת את כל מה שאפשר.

“בגלל שתמיד יש עובדות סוציאליות במקום, שמפקחות עליך, מקשיבות ומתעדות כל מה שנאמר ומתרחש, המצאנו לעצמנו עם הזמן שפת סימנים, שתהיה רק שלנו. שני מצמוצים בעיניים זה ‘התגעגעתי’. מצמוץ אחד ארוך וחזק: ‘אני אוהב אותך’. וכשהילדה שלי היתה משפשפת את העיניים באגרופים הקטנים שלה, זה היה כדי להגיד לי שלא אדאג לה, שהכל יהיה בסדר. בפעם הראשונה שהירשו לנו לצאת לבד אל הגינה היא רצה אלי ואמרה לי, ‘אבא, בוא נצא מהר ונתחבק חזק חזק, לפני שיגידו לנו שאסור'”.

גילי (שם בדוי, כמו כל שמות הורי הקטינים המוזכרים בכתבה), בן ה־45, מצא את עצמו במרכז קשר בעקבות גירושים מרים מאשתו, כשבתו היתה בת חמש. הוא אדם מפורסם, שכולכם מכירים – מה שמעיד שהסיפורים האלה אינם פוסחים על אף אחד. בארבעת החודשים הראשונים אחרי הגירושים, עד שהוסדרו הביקורים במרכז הקשר, היה רואה את הילדה בקושי שעה בחודש.

“גרושתי התלוננה באוזני פקידת הסעד שאני נוגע בבת שלי באופן מיני. בהמשך היא הגישה נגדי שלוש תלונות במשטרה בטענה שאיימתי עליה. זימנו אותי לחקירה, אבל אפילו לא פתחו לי תיק. הבינו שהכל המצאה”. ולמרות כל זאת, מרכז הקשר הפך למסגרת האבהות שלו למשך שנתיים.

כש־60 הדקות עם בתו היו מגיעות אל קיצן, היה גילי נותר בכיסאו בתוך מרכז הקשר, בעוד בתו יוצאת החוצה אל אמא שלה, שבאה לאסוף אותה. הסיבה: “נימוקי ביטחון ומניעת חיכוך בעת העברת הילדה מאביה לאמה”. גילי נאלץ להמתין כעשרים דקות, “ואני לא יכול לשכוח את התמונה הזאת: אני מביט במסך הטלוויזיה במעגל סגור ורואה את הבת שלי הולכת בשביל ומתרחקת ממני, ויודע שהנה מתחיל עוד שבוע קשה של בכי, עד למפגש הבא”.

מרכזי הקשר הופיעו בישראל בשנות התשעים, עבור הורים בלתי מתפקדים, שזאת דרכם לפגוש את ילדיהם, או עבור הורים שבשל טיעוני מסוכנות הוצאו ילדיהם אל מסגרות חוץ־ביתיות. עם השנים ועם עליית מקרי הגירושים, הפכו מרכזי הקשר לברירת המחדל של שירותי הרווחה ומערכת המשפט במקרים של סכסוכים קשים בין ההורים, מחלוקת על הסדרי ראייה, ותופעות של ניכור הורי: הימנעות או סרבנות של הילד לקשר עם אחד מהוריו, לא פעם בשל הסתה מצד ההורה השני. גם ילדים השוהים עם אמהותיהם במקלטים לנשים מוכות עשויים לפגוש כך את אביהם, וכן ילדים של הורים פגועי נפש, נרקומנים או אלכוהוליסטים.

מרכזי הקשר כפופים לשירותי הרווחה העירוניים ומאוישים בעובדים סוציאליים, שמפקחים על ההורים בעת המפגשים עם הילדים. לעיתים משרתות שם בנות שירות לאומי. המפגשים במרכזי הקשר מתחלקים לשלושה סוגים: מפגשים בפיקוח מלא, שבהם העובד הסוציאלי יושב ליד ההורה והילד לאורך המפגש כולו; מפגשים בפיקוח חלקי, שבהם נוכחותו הפיזית של העובד הסוציאלי אינה רציפה, או שהפיקוח נעשה מרחוק, באמצעות מראה חד־צדדית או טלוויזיה במעגל סגור; ומפגשים בלי פיקוח, שמתקיימים מחוץ לכותלי מרכז הקשר, כשהמרכז משמש רק נקודת מסירה והחזרה של הילד, כדי למנוע חיכוכים בין שני ההורים.

64 מרכזי קשר, 4,100 ילדים

בישראל פועלים לא פחות מ־64 מרכזי קשר. על פי נתוני משרד הרווחה, שאותם מציג המשרד מכוח חוק חופש המידע, עמד תקציב המרכזים בשנת 2012 על כארבעה מיליון שקלים וחצי. באותה שנה טופלו במרכזי הקשר 2,540 משפחות; כמעט 4,100 ילדים פגשו כך אחד מהוריהם או את שניהם. בממוצע, כל מרכז קשר משמש כ־65 ילדים למפגשים עם הוריהם.

בשנת 2004, לשם השוואה, היו בישראל 67 מרכזי קשר, אך טופלו בהם רק 1,774 משפחות, קרוב ל־3,100 ילדים. במילים אחרות: בתוך שמונה שנים זינק מספר המשפחות המטופלות במרכזי קשר בישראל ב־43 אחוזים. מספר הילדים שפגשו את הוריהם במרכזי קשר עלה ב־33 אחוזים.

התקציב של מרכזי הקשר בשמונה השנים האלה אף זינק יותר: ועלה ב־91 אחוז – מ־2.3 מיליון שקלים ב־2004, ל־4.4 מיליון ב־2012.

על פי ההוראות המפורטות בתקנון העבודה הסוציאלית (תע”ס) של משרד הרווחה, מרכז הקשר “נועד לבנייה והבנָיה מחדש של הקשר בין הורים לילדיהם. המגמה היא לבנות, במידת האפשר, תוכנית התערבות שתאפשר בצורה הדרגתית, לפי הצרכים והיכולות של הקטינים וההורים, לעבור מהסדרי ראייה במסגרת מוגנת להסדרי ראייה עצמאיים ללא פיקוח”.

ההפניה אל מרכז הקשר נעשית באמצעות פקיד הסעד ובכפוף לצו בית משפט. יש מקרים שבהם בית המשפט מעניק לפקיד הסעד את הסמכות להחליט על משך הביקורים עד לחזרה להסדרי ראייה עצמאיים. אפשר להניח כי בראש מעייניהם של פקידי הסעד עומדת טובתם של הילדים, הצורך להגן עליהם ולנקוט זהירות מרחיקת לכת כדי שלא ייפגעו.

המפגשים במרכז הקשר נמשכים בשלב הראשון חצי שנה, ואז מתבצעת הערכה תקופתית ראשונה בין הגורמים השונים המלווים את המשפחה, כדי להחליט אם להמשיך בהם. אם מוחלט שהם יימשכו, מובא המקרה אחת לכמה חודשים לעיונה של “ועדת תסקירים”, שבה נוכחים שני ההורים, נציגים של המחלקה לשירותים חברתיים, פקיד סעד מחוזי לסדרי דין ופקידי סעד נוספים, ולעיתים עובדים סוציאליים המלווים את המשפחה. בעת הכנת הכתבה שוחחנו עם הורים שפגשו את ילדיהם במרכזי קשר במשך שנים. המקרה הממושך ביותר שהובא לידיעתנו הוא של אב שפגש את בתו במרכז קשר במשך שש שנים.

“ברבים מהמקרים, ההורים יושבים בוועדת התסקירים בלי ייצוג”, אומר עו”ד שחר שוורץ, המתמחה בדיני משפחה. “הזמן קצר וקצוב, ואנשים מרגישים שלא שומעים אותם. אחרי הוועדה, ההורים בדרך כלל לא מקבלים את סיכומי הפגישה. במקרה הטוב הם יראו את הדו”ח יומיים לפני הדיון בבית המשפט. במקרים רבים עורך הדין לא רואה את הדו”ח, והשופט נאלץ לעשות הפסקה של כמה דקות כדי לאפשר לעורך הדין ללמוד אותו”.

הורים רבים, בעיקר אבות, וכן אנשי מקצוע שעימם שוחחנו, טוענים שהורה יכול למצוא את עצמו בקלות נשלח למרכז קשר – ללא צורך ושלא בצדק. על פי נתונים לשנת 2010, שנאספו על ידי “הקואליציה למען הילדים והמשפחה”, ארגון הפועל למען אבות גרושים וילדיהם, בין 25 ל־33 אחוזים מכלל האבות המבקשים הסדרי ראייה נשלחו למרכזי קשר.

משרד הרווחה, לעומת זאת, טוען כי השיעור עומד על כ־15 אחוזים בלבד – 1,725 אבות מתוך 11,500 תסקירים שנערכו בעקבות גירושים. לצורך ההשוואה: בארה”ב השיעור נע בין אחוז אחד לשניים, ובאוסטרליה הוא עומד על כשלושה אחוזים. יצוין כי משרד הרווחה לא נענה לבקשתנו לקבל נתונים מספריים מדויקים הנמצאים בידיו, על הפילוח המגדרי ועל סיבות ההפניה אל מרכזי הקשר.

“בכל מצב שבו יש התנגדות של האם להסדרי ראייה רגילים בין הילד לאב, האב מופנה אוטומטית למרכז קשר”, אומרת ד’, שבמשך שנים הועסקה כעובדת סוציאלית במרכז כזה. “לצערי הרב ראיתי מקרים של אבות נורמטיביים לחלוטין, שלא היוו שום סכנה לילדים, ובכל זאת, האימהות, שידעו שהם יהיו מוכנים להרבה ויתורים כדי לראות את הילד, ניצלו את זה והשתמשו בילדים. אני מעריכה שקרוב לעשרים אחוז מהאבות הגרושים שמגיעים למרכז הקשר לא צריכים להיות שם.

“גם כשהפגישות מתקיימות במרכז קשר, יש אימהות שמערימות קשיים נוספים על ידי התנגדות לשעת המפגש, או שהן מודיעות ברגע האחרון שהילד לא יגיע כי הוא חולה. היו מצבים שבדקתי את האישור הרפואי שהאם שלחה וגיליתי שהוא היה שקרי. אבל ידינו כבולות. למערכת הרווחה יש כללים ברורים מאוד, ומי שיוצאת נגדה, נפגעת.

“היה לי מקרה שבו זיהיתי שהאם עושה שימוש בילדים כאמצעי ניגוח מול האב. כשניסיתי להתריע על כך בפני האב ובפני העובדות שאיתי, ננזפתי. לא אהבו את ההתערבות שלי ואת נקיטת העמדה. זו מערכת שלא מוכנה ולא מסוגלת לקבל ביקורת”.

חצר עירומה ורהיטים חומים

לפני כמה שנים, בראיון שהעניקה פקידת הסעד הארצית לסדרי דין סימונה שטיינמץ לעיתון “הארץ”, היא טענה כי במרכז הקשר מתקיים “הליך טיפולי, שבסופו של יום יבנה קשר נורמטיבי מחוץ למרכז הקשר”. ד’ טוענת שהדברים האלה רחוקים מאוד מהמציאות.

“אנחנו לא דמויות טיפוליות, אסור לנו לטפל באנשים שמגיעים למרכז – רק לפקח ולהתבונן. אחרי כמה חודשים אנחנו כותבות חוות דעת, שמועברת לפקידות הסעד. בינתיים ההורה והילדים חווים כאב עצום.

“על סמך חוות הדעת שלנו ועל סמך כל המידע שנמצא אצל פקידת הסעד היא כותבת תסקיר, שאותו היא מעבירה לבית משפט עם ההמלצה שלה אם אפשר להפסיק את הביקורים במרכז הקשר או שצריך להמשיך אותם. לרוב, בית המשפט מקבל את המלצת פקידת הסעד. יש מצבים שבהם חוות הדעת של העובדת הסוציאלית במרכז היא חיובית, אבל היא לא באה לידי ביטוי בתסקיר של פקידת הסעד”.

את מיקומם המדויק של מרכזי הקשר לא מפרסמים ברבים, מחשש לפעולות מחאה ונקמה מצד ההורים. באוגוסט 2012 הגישו כמה אבות גרושים עתירה לבית המשפט לעניינים מינהלתיים בירושלים מתוקף חוק חופש המידע. העתירה כללה שישים סעיפים הנוגעים למדיניות משרד הרווחה בנוגע לטיפול בזכויותיהם של ילדים שהוריהם מצויים בהליכי גירושים, וביקשה בין היתר כי משרד הרווחה יפרסם בפומבי את רשימת המרכזים, לרבות כתובותיהם. משרד הרווחה אמור להגיש את תשובתו לעתירה עד השבוע הבא.

ניסינו להיכנס לכמה מרכזי קשר. בכל המקרים נתקלנו במאבטח או בעובדת של המרכז, שאסרו עלינו לעבור את שער הברזל הנעול ללא ליווי של פקידת סעד או עובדת סוציאלית.

לבסוף הצלחנו להיכנס למרכז הקשר בנס ציונה, הממוקם בשכונה שקטה לא רחוק ממרכז העיר. כמו מרכזי קשר נוספים, גם הוא מגודר בגדר גבוהה, ובכניסה ניצב שומר. החצר הקטנה עירומה ממשחקים, נטולת פרחים או דשא, למעט עשב שוטה ועץ פיקוס גדול, המטיל עליה את צילו, וממילא, ההורים אינם מורשים לצאת החוצה עם ילדיהם.

המרכז ממוקם בקומתו התחתונה של בניין דו־קומתי. הוא שקט מאוד, קירותיו בהירים, והמבואה כמעט נטולת חפצים או קישוטים כלשהם. שני חדרים משמשים למפגשים בין ההורה לילד, וגודל כל אחד מהם – כתשעה מטרים רבועים. בכל חדר ספה קטנה, כמה כורסאות או כיסאות, שטיח ושולחן קפה. בפינת החדר מחשב הניצב על שולחן קטן, והוא משמש את העובדות הסוציאליות כשאין משפחות במקום.

מרכז קשר בנס ציונה. צילום: יהושע יוסף

הריהוט והווילונות הם בגוונים של חום ואפור, נטולי כל קישוטים. אין בהם דבר המזכיר סביבה חמה, שמחה ומחבקת, כמו סביבה שבה אמורים לשהות ילדים. בכל אחד מחדרי הקשר היו מונחים בפינה כחמישה משחקי קופסה וכמה ספרים, ותו לא.

על קיר החדר מותקנת מצלמת טלוויזיה במעגל סגור, ועל אחד הקירות קבועה מראה חד־כיוונית גדולה, שמעברה השני אפשר לצפות ולפקח על ההורה וילדיו. יש גם רמקול, שבו יכול העובד הסוציאלי להרעים את הערותיו ואיסוריו. שני חדרי הקשר תחומים מצד אחד במטבחון ובחדר ישיבות, המשמשים את עובדי המרכז, ומהצד השני בחדר מזכירות.

עוד בשלב שלפני תחילת המפגשים עם הילד במרכז הקשר, מחויב ההורה לחתום על כתב התחייבות משפיל, הכולל בין היתר “הסכמה לבדיקת חפציי ולבדיקה גופנית שתיעשה בכניסתי למפגש, בהתאם לשיקול דעת המאבטח”, וכן התחייבות לסדר את חדר הקשר בתום המפגש. ההורה מתחייב “שלא להתלחש עם הילד/ים במהלך הביקור ולא לערב את הילד/ים בנושא הסכסוך על ידי תחקורים, האשמות או העברת מכתבים או כספים להורה המשמורן”.

סעיף מקומם במיוחד קובע כי “ההורה מתחייב שלא לצלם את הילדים (במצלמת סטילס או וידאו) ולא להקליטם, ללא אישור צוות המרכז”.

ההורה מתחייב “לא להעניש את הילד/ים בזמן הביקור, לא לנהל ויכוחים במרכז עם ההורה השני ו/או עם צוות המרכז”. כמו כן, על ההורה להצהיר כי “ידוע לי שאם צוות המרכז מתרשם מהתנהגות שאינה מאפשרת את קיום הביקור, הוא לא יתקיים, או יופסק” – סעיף המותיר חירות מוחלטת בידי עובדי מרכז הקשר לשלוט בקיומם של המפגשים.

איחור ללא הודעה מוקדמת של יותר מעשרים דקות יגרום לביטול המפגש. אי עמידה באחד מסעיפי כתב ההתחייבות עלולה לגרום להפסקת הביקור, ואף לביטול מוחלט של הסדרי הראייה, עד להחלטה של בית המשפט, מה שעלול להימשך חודשים ארוכים.

“אם תלחשי לילד שלך ‘מתוק שלי, אני אוהבת אותך’ – העובדת הסוציאלית מייד תתערב ואת תסתכני בביטול המפגש”, מספרת לילך (45), שפוגשת כך את בנה, היום בן תשע, בארבע השנים האחרונות. בעלה לשעבר התלונן נגדה על אלימות, הילד הוצא מהבית לפנימייה, ולאחר שהושב אל אביו הוסת נגדה. כל התלונות נסגרו מזמן מחוסר אשמה.

“במרכז הקשר שלנו, כולם יושבים באולם אחד. דוחסים שם אינספור משפחות, ואת צריכה להילחם על פינה שקטה. זה מקום משפיל ומייאש, שבו את מקיימת פגישה מהונדסת תחת אורות ניאון, עם הדבר הכי יקר בחיים שלך.

“אני מרגישה שאני חייבת ללחוש לו באוזן, כדי שתיווצר בינינו איזושהי קירבה, אבל אסור לי. יש זמן קצוב לחיבוק. אם הבן שלי מתרפק עלי יותר מכמה שניות, הן יפסיקו את זה. ואני רק רוצה לעטוף את הילד שלי ולהצמיד אותו אלי ולנשק אותו בלי סוף. איזה מין קשר מוזר ומעוות זה?

“בגלל שיש לי רק שעה וחצי בשבוע להיות איתו, הכל אצלי מתוכנן על הדקה. עשר דקות למשחק קופסה – יש שם משחקים מעטים, שכבר נגעו בהם אלפי ידיים – ארבע דקות לציור, רבע שעה לעדכונים שוטפים. אני מנסה להכניס לתוך שעה וחצי את כל מה שאמא רגילה אמורה להספיק בשבוע. לכן בזמן הזה אני לעולם לא עונה לטלפונים, לעולם לא הולכת לשירותים, ואפילו לא שותה כוס מים. איזה הורה שפוי יכול לשרוד בתנאים כאלה?

“אין שם ספונטניות, אין יכולת לזרום עם הילד. הכל מדוד, מתועד, מדווח. את כל הזמן במבחן ואת כל הזמן חוששת שייקחו פעולה מסוימת שלך, שאת חושבת שהיא הכי תמימה ונכונה, ויפרשו אותה לא נכון.

“אני כל כך מקנאת בהורים רגילים”, היא אומרת וקולה רועד. “הורים שיכולים להיות עם הילדים שלהם מתי שהם רוצים ואיך שהם רוצים. אני זוכרת איך פעם יצאתי מהבית עם הבן שלי בלילה לראות עטלפים, ואף אחד לא היה יכול להגיד לי, זה אסור, זה לא בסדר. אני מפספסת את השנים הכי יפות בחיים של הילד שלי”.

“זה מקפיא את הדם”

קופל אליעזר, מנהל מכון סבר, המתמחה בתופעת הניכור ההורי, אומר שמרכזי הקשר הפכו להיות ערוץ נוסף שבו מעמיקים סכסוכי הגירושים. “מרכזי הקשר לא מעניקים שום מסגרת טיפולית. הם משמשים מקום שיפוטי וענישתי לכל דבר, שלא רק לא מאפשר בניית קשר, אלא אף מסייע בניתוק קשר.

“לכל הורה שמגיע למרכז קשר מתייחסים כאילו הוא המסוכן ביותר, וזה גורם נזק עצום לכל הצדדים. הורה שנמצא שם בלי סיבה מוצדקת מרגיש תסכול והשפלה. ילד שרואה את ההורה שלו במקום כזה, חוֹוה אותו כלחוץ ומושפל.

“התחושה הזאת, של ההורה ושל הילד גם יחד, מקבלת משנה תוקף לנוכח העובדה שההורה השני לא נדרש לביקורים במתכונת כזאת. רבים מההורים שואלים את עצמם אם הנזק שנגרם לילד ולהם שווה את הביקורים במרכז. רבים מחליטים, מתוך תחושת אחריות לילדיהם, לוותר על הקשר ולמנוע את הנזק הזה”.

יוני (50), גרוש זה עשר שנים ואב לילדה בת 12, נמנה עם ההורים שהחליטו שהנזק הנגרם מהפגישות במרכז הקשר עולה על התועלת. הוא לא ראה את בתו בכלל במשך שנתיים, עד לאחרונה. זה מקרה אחד מני רבים שהובאו לידיעתנו, שבהם הפך מרכז הקשר למרכז נתק.

יוני, גרוש ואב לילדה בת 12. החליט לוותר על המפגשים במרכז הקשר ולא ראה את בתו שנתיים. צילום: יהושע יוסף

“עד לפני ארבע שנים לא היתה שום בעיה בהסדרי הראייה שלי עם גרושתי, וגידלתי את בתי מחצית מהזמן. נקודת המפנה היתה בערב חג בשנת 2010, כשגרושתי התלוננה תלונת שווא שאני עושה בילדה מעשים מגונים. לפי הסדרי הראייה, הבת שלי היתה צריכה להיות איתי לכל תקופת החג, והדרך היחידה שבה גרושתי היתה יכולה למנוע את זה היתה הגשת תלונת שווא במשטרה. התלונה נסגרה בלי שבכלל נפתח נגדי תיק, אבל זה הספיק כדי שלא אראה את בתי קרוב לחודשיים.

“חצי שנה לאחר מכן הגיעה תלונה נוספת, ואז פקידת הסעד שטיפלה בנו המליצה שניגש למבחני מסוגלות הורית. לא היה לי ספק שאעבור את המבחנים האלה בהליכה, הרי אין אבא טוב ממני. במכון קבעו שהאינטראקציה שלי עם הילדה מעולה, אבל ‘הילדה חרדה’. בית המשפט קיבל את המלצות המכון, והורה לי לעבור טיפולים במכון, שרק אחריהם אוכל להתחיל את הסדרי הראייה במרכז הקשר בפיקוח מלא”.

יוני הלך לראות את מרכז הקשר בעירו. במשך שלוש שעות עמד מחוץ לבניין והתבונן בבאים בשעריו. ילדים בוכים, הורים מתוסכלים וכעוסים, ובעיקר אבות שמשפילים את מבטם ונכנסים או יוצאים בצעדים מהירים. “יותר מעשרים ילדים באו לשם בשלוש השעות האלה. זה נראה כמו תעשייה שלמה. לא ייתכן שבמדינת ישראל מוציאים כל כך הרבה ילדים למרכזי קשר. לא ייתכן שברגע שאתה מתגרש, אתה הופך פתאום מהורה נורמטיבי ותורם – להורה בסיכון שמידרדר למקום כזה.

“אמרתי לעצמי שאני לא אתן יד לדבר הזה. לא אתן שעל גב הילדה שלי, המכונים שהרווחה עובדת איתם ומרכזי הקשר יעשו עלי קופה. יש גבול למה שהורה יכול לסבול בחסות המדינה. לבת שלי, ולכל ילד אחר, לא מגיע לראות את האבא שלו במקום אפל ומשפיל.

“נפגשתי עם העובדת הסוציאלית, והיא שאלה אותי, ‘נו, נכון שזה לא כזה גרוע?’ הסתכלתי עליה ולא האמנתי. אמרתי לה שזה יותר גרוע ממה שדמיינתי, זה מקפיא את הדם. אין מצב שהבת שלי תראה אותי במקום שבו מתייחסים אלי כמו אל אחרון העבריינים. ואז, בשיא הטבעיות, היא אמרה לי שאולי כדאי שאלך למרכז הקשר במודיעין, כי הוא מהמפוארים שיש, והאוכלוסייה שמגיעה לשם היא האליטה של מדינת ישראל: טייסים, רופאים ועורכי דין”.

“איפה חזקת החפות?”

בשנה האחרונה עמד יוני בכל בוקר בכניסה לבית המשפט שבו התנהל משפטו, כשבידיו שלט שבו הוא מאשים את השופט בכך שאינו רואה את בתו. לאחרונה הוא התבשר שעקשנותו והאמונה בצדקת דרכו השתלמו: אחרי שבקשתו לדיון נוסף התקבלה, ואחרי חצי שנה של תסקירים נוספים ודיונים ארוכים, החליט בית המשפט שיוני ישוב בהדרגה לראות את בתו שלא במרכז קשר.

“שני המפגשים הראשונים שלי עם בתי נערכו אצל המטפלת להדרכה הורית ברווחה, ואחריהם היו כמה מפגשים שבהם לקחתי אותה אלי אחרי בית הספר, עד השעה 8 בערב. בקרוב היא חוזרת לישון אצלי, בדיוק כמו שהיה פעם. בדיוק כמו שהיה צריך להיות בכל התקופה הזאת. העובדה שבסוף לא נכנסתי למרכז קשר רק מוכיחה שמלכתחילה לא היה בהם צורך, כי לא היתה בי שום מסוכנות”.

שמונה שנים חלפו מאז שרונן (40), שוטר במקצועו, פגש את בנו הפעוט במרכז קשר. אבל תחושות העלבון וההשפלה לא מרפות ממנו עד היום. הוא הגיע לשם לאחר שגרושתו הביעה חשש שהוא יפגע בילד כדי לפגוע בה; זה הספיק לפקידות הסעד ולבית המשפט כדי להוציא צו שחייב אותו לפגוש את בנו בחדר קטן, מאחורי סורג ובריח. הילד היה אז בן פחות משנתיים.

מרכז קשר בפתח תקווה. צילום: יהושע יוסף

בתמונה:  עו”ס איריס אשל גרמה לאלפי אבות יתומים מאבותיהם.  המנגלה של פתח תקוה

“הייתי בא לשם אחרי שכל היום רדפתי אחרי פושעים והגנתי על אנשים בגופי. בבת אחת החלפתי תפקידים והפכתי להיות כמו אסיר, ללא זכויות. האבסורד הכי גדול הוא שכאשר היו התפרעויות במרכז הקשר, העובדות קראו לי לסייע. הן אמרו לי שכשאני נמצא שם הן רגועות, והיו מתגאות שיש להן שוטר אישי שדואג להן.

“בשלב מסוים לא יכולתי יותר לשאת את תחושת העלבון, כשכל הזמן יושבת לידי וליד הבן שלי עובדת סוציאלית, משגיחה עלי ומקשיבה לכל מילה. הרמתי ידיים והפסקתי להגיע. התביישתי. לא רציתי שהבן שלי, למרות שהיה קטנטן, יחשוב שאבא שלו באמת אדם מסוכן שזקוק לשמירה.

“חצי שנה לא ראיתי את הילד, עד שהגעגועים הכריעו אותי. למרות שהעובדות הסוציאליות ידעו שאין באמת סיבה שאהיה שם, הן לא כתבו מפורשות בחוות הדעת שלהן שצריך להפסיק את ההתעללות הזאת בי. גרושתי היתה מגישה נגדי אינספור תלונות. כל שני וחמישי נקראתי למח”ש, הקידום שלי נפגע, ורק בנס לא איבדתי את מקום העבודה שלי. בשלב מסוים הם כבר הבינו שהיא מעלילה עלי, אבל הם היו חייבים לחקור. אחרי שלוש שנים כל התלונות שהיא הגישה נגדי נסגרו”.

לדני (32) הספיקו שני מפגשים בלבד במרכז הקשר כדי להבין שהוא לא יוכל לעמוד בחוויה הזאת. הוא הגיע לשם בעקבות תלונה שהגישה גרושתו על אלימות שהפעיל כלפי בתו. חצי שנה הוא לא נפגש עם בתו, הקשר נפגע מאוד, וכשהגעגועים הכריעו, הוא חזר למרכז לתקופה נוספת של חצי שנה.  דני (32). “בסוף התלונה נגדי נסגרה וחזרתי להסדרי ראייה רגילים. אבל הנזק לשני הצדדים כבר נגרם”. 

בתמונה: רות מטות הזונה הירושלמית שהכניסה אלפי אבות למחנות הריכוז של ירושלים

“התחננתי בפני העובדת הסוציאלית שתוציא אותי, הרי היא ראתה עד כמה הקשר שלי עם בתי מצוין”, הוא מספר. “התחושה במרכז הקשר היא שאתה הופך להיות עכבר מעבדה, שבוחנים אותו תחת זכוכית מגדלת. כל מילה או מעשה שלא נראו להם, פסלו אותי כאב וזיכו אותי בעוד מפגשים תחת פיקוח ובהארכת תקופת הביקורים במרכז הקשר.

“אני זוכר שפעם אחת, הבת שלי סיפרה לי שאמא שלה ביקשה ממנה לקרוא לחבר החדש שלה אבא. היא היתה מאוד מוטרדת מכך ושיתפה אותי. בלי לחשוב פעמיים אמרתי לה שרק אני אבא שלה, ושהיא לא חייבת לקרוא לאף אחד אחר בשם אבא. העובדת הסוציאלית במרכז דיווחה על כך מייד לפקידת הסעד שלי, וכבר למחרת היא נזפה בי. היא אמרה לי שאסור היה לי לדבר על כך עם הילדה.

“בסוף, המערכת הבינה שאני לא אב מתעלל, התלונה נגדי נסגרה, וחזרתי להסדרי ראייה רגילים. אבל הנזק לשני הצדדים כבר נגרם”.

“המציאות במרכזי הקשר משפילה מאוד”, אומר עו”ד שחר שוורץ. “אתה נמעך שם, כהורה וכאדם. בא לך לזעוק – מי אתם שתקבעו איך אני מחבק את הילדים שלי ואיך אני מדבר עם הילדים שלי? מי שלא עבר את זה יתקשה להבין”.

שוורץ לא מדבר רק מניסיונו כעורך דין. הוא עצמו הגיע למרכז קשר עקב תלונות של גרושתו לגורמי הרווחה ולמשטרה על כך שהוא אלים כלפיה. רק אחרי שכבר הותר לו לפגוש את בנותיו שלא במסגרת מרכז קשר הוגש נגדו כתב אישום, והוא נלחם על חפותו ויצא זכאי.

“במשך שנה פגשתי שם את שתי הבנות התאומות שלי, שהיו אז בנות שנה. ילדות שחיכיתי הרבה שנים עד שבאו לעולם. שעה אחת לשתיהן, כשמתוכה, 15 עד 20 הדקות הראשונות נגזלות בגלל קשיי פרידה מאמא שלהן. כשנגמר הזמן הפגישה נחתכת בגסות, באכזריות, באופן לא טבעי ובלי שום התחשבות בסיטואציה. אומרים לאמא להיכנס ולקחת את הילדות, וממש לא משנה אם אנחנו באמצע משהו.

“התקופה במרכז הקשר היתה כל כך קשה, שהייתי קרוב לוותר על הילדות שלי. אבל ידעתי שאם אוותר, לא אוכל להסתכל להן ולעצמי בעיניים. מצד שני, יש לי לקוחות שוויתרו, ואני מבין אותם. כל ההורות שלך משובשת במקום הזה. בישראל, אם אחד מבני הזוג רק טוען על השני שהוא אלים כלפיו, הדרך למרכז הקשר מתחילה להיסלל. איפה חזקת החפות?”

פגישה בליווי אנשי ביטחון

 

את מרכזי הקשר פוקדים לא רק הורים גרושים. איציק (54) מגיע למרכז הקשר כדי לפגוש שם את נכדו בן השנה וחצי, תינוק בלונדיני ופעלתן, שעיניו גדולות ויפות. התינוק נולד לבנו המוגבל נפשית, שעובד ומתפקד ביומיום, מאישה צעירה הלוקה בנפשה ומתגוררת בהוסטל בקהילה.

בתמונה:  אורנה הירשזון עו”ס לחטיפות ילדים לאימוץ.  זונה מדופלמת.

בוידאו מעצר של אבא גרוש מוטי לייבל בהפגנה מול הווילה של אורנה הירשפלד במבשרת ציון.

“עוד בבטן אמו נחרץ גורלו והתקבלה החלטה שיהיה במשפחה אומנת, ויוכרז כבר אימוץ”, מספר איציק. “כשראינו אותו בבית החולים, כשהיה בן כמה שעות, זה נעשה בליווי אנשי הביטחון, כאילו היינו פושעים. מייד לאחר שערכנו לו ברית, שגם על קיומה נאלצנו להיאבק, התינוק נלקח מאיתנו למשפחת אומנה חסויה, אנחנו לא יודעים מי והיכן. רק אחרי שפנינו לבית המשפט ודרשנו לראות את התינוק איפשרו לבני, לאשתי, לבתי הצעירה ולי לפגוש אותו במשך שעה אחת בשבוע, שהיא בפועל חמישים דקות, במרכז קשר שמרוחק שעת נסיעה מהבית שלנו.

“אני בן יחיד להורים ניצולי שואה, ואני לא יכול לשאת את המצב שבו אני רואה את הנכד שלי שעה בשבוע בְמקום נורא ואיום כזה”.

איציק מנהל מאבק ער ועיקש בשני מישורים. תחילה הוא נאבק בהחלטה לייעד את נכדו לאימוץ ולשלוח אותו לאומנה חסויה ולא לאומנה פתוחה, שבה יוכל לבקר את התינוק באופן חופשי יותר ולשמור עימו על קשר בסביבה טבעית. בהמשך הוא מבקש לאמץ אותו בעצמו, שיחיה איתו ועם אשתו ובנו. לשם כך הוא אוסף מכתבי המלצה ממעסיקיו; ביום פגישתנו הראה לנו את תעודת השחרור שלו מצה”ל, לאחר ששירת כאיש קבע שלושים שנה. הוא ביקש עכשיו שיוציאו לו אותה מחדש כדי להציג אותה לרשויות הרווחה.

“התמונה המצטיירת היא שרשויות הרווחה עושות הכל כדי שהתינוק יישלח לאימוץ”, אומר עו”ד רמי מרמלשטיין, המייצג את הסבא. “הן מסרבות לאומנה פתוחה בטענה ש’התינוק לא ערוך לכך'”.

בינתיים, איציק ומשפחתו נאבקים על כל דקה עם הנכד. איציק שולף תיעוד מדויק, שלפיו לפחות פעם בחודש מבוטלים מפגשיהם עם הנכד במרכז הקשר. “פעם אחת משפחת האומנה לא יכלה להביא אותו, פעם אחרת הם נסעו לטיול, או שהעובדת הסוציאלית היתה חולה, או שטענו שהילד בוכה מאוד ולכן לא כדאי שנגיע. חלק מהביטולים נמסרו לנו בסמסים, כאילו שמודיעים לי על ביטול של משהו סתמי, ולא של הדבר שכל חיינו סובבים סביבו עכשיו. וכמובן לא קובעים ביקורים חדשים, שזאת הפרה גסה של צו בית משפט.

“בשבוע שעבר העובדת הסוציאלית שלחה לי סמס שבו נכתב: ‘לצערנו הרב כנראה שהביקור במרכז הקשר יתבטל, כי פקידת הסעד לא העבירה למרכז הקשר את התשלומים’. אלה דברים הזויים שזועקים לשמיים. למה אנחנו צריכים להיענש על עניינים ביורוקרטיים שאינם קשורים בנו?

“שוב ושוב אני מוצא את עצמי מגיע לבית המשפט, משקיע כספים ונלחם על חמישים הדקות האומללות האלה עם הנכד שלי. חמישים דקות בשבוע. אני לא מבין למה משפילים אותנו ומתייחסים אלינו ככה. המצב מספיק כואב כפי שהוא, בייחוד בכל פרידה שבה הנכד שלי מורחק מאיתנו, תוך כדי שהוא מסתכל עלינו לאחור, והלב של כולנו נשבר לרסיסים”.

“אפלה, חושך ועצב גדול”

“תהום. חושך. שיתוק. מוות”. אלו המילים שריקי (45) משתמשת בהן שוב ושוב כדי לתאר את התקופה שבה פגשה את ילדיה במרכז קשר. היא אמא לארבעה ילדים שנולדו לאותו גבר, שחי לצידה ולצד ילדיה, אך היה מתנתק מהם לסירוגין לפרקי זמן ארוכים.

“כשנולד בן הזקונים שלי, לפני שמונה שנים, הבנתי שאני לא סופר־וומן. הבן הקטן אושפז בבית חולים כי לא אכל מספיק, ושם הרווחה סימנה אותי וראתה בזה הזנחה. אז עלתה על הפרק האפשרות של הוצאת הילדים מהבית. בהתחלה נלחמתי נורא, אבל ככל שהזמן עבר, הרווחה המשיכה לפקח עלי ופקידת הסעד דיברה איתי על הוצאת הילדים הקטנים מהבית כעל משהו שגרתי. היה קיץ, הם היו בבית כל הזמן והיה לי קשה לבד. היא מצאה אצלי אוזן קשבת להצעה שלה, ואני הסכמתי לזה בטיפשותי. הסיכום היה שהם יילקחו לחודש או חודשיים לבית ילדים, ושאוכל לבקר אותם כמה שארצה”.

שני הילדים הקטנים, בני שנתיים וחמש, הועברו לבית לילדים בסיכון באזור ירושלים, שממנו מועברים הילדים לפנימיות ולמשפחות אומנה. ריקי מספרת כי בתחילה, לתדהמתה, לא ראתה אותם חודש שלם. היא לא ידעה בדיוק איפה הם נמצאים, ולא איפשרו לה לשוחח איתם בטלפון. רק אחרי חודש התאפשר לה לראות אותם במרכז קשר.

“המפגש הראשון היה מלא בושה. הקריעה הזאת מהילדים הכניסה אותי לשיתוק. שמונה חודשים נפגשנו כך. במהלכם, גם אחותם הגדולה, שהיתה בת שמונה, הוצאה מהבית לחודש אחד, לבית ילדים אחר באותו אזור, אבל הצלחתי להחזיר אותה הביתה. אחר כך הצלחתי להחזיר גם את אחיה הקטנים והם כולם איתי עד היום, תחת צו השגחה. אבל את השעה הזאת בשבוע במרכז הקשר, השעה האכזרית הזאת, אני לא אשכח בחיי”.

ממעמקי כאבה כתבה ריקי באותם ימים מכתב אל השופטת שדנה בתיקה, שבו תיארה בזמן אמת את חוויותיה ממרכז הקשר: “שעה קצובה אחת בשבוע, שאותה יש למצות, ובמהלכה לתת כמה שיותר חום ואהבה, כדי שלא ישכחו את אמא. במתחם מוקף סורגים, שעה נטולת פרטיות ואינטימיות משפחתית, תחת עינו הפקוחה של העובד הסוציאלי. ואז הוא מודיע: עוד חמש דקות. דקירה בלב.

“הילדים ואני לא רוצים שהדקות הקצובות ייגמרו, והוא שוב מודיע: עוד נשיקה אחת וחיבוק אחד ולהיכנס למונית. סופרים וקוצבים לי את האהבה. ובפרידתנו – בכי ובקשות לחזור איתי הביתה. ומבטים מבולבלים של הילדים, והמונית שנעלמת עם היקר לי מכל. ואז מגיע הרגע ההוא הנורא, שבו האפלה שוב יורדת לחייך. חושך ועצב גדול, דממת תקשורת עד לשבוע הבא. כיבו את האור על הקשר המיוחד עם ילדיי. הפקיעו מאיתנו את הזכות לאהבה, לחופש בחירה, למגע.

“זהו עולם של מפגשים אפלים בין הורים לילדיהם. אתה חש בו כבתוך מרתפים חשוכים של עלבון, השפלה ורמיסת כבוד האדם. אף אחד מהילדים שם אינו צוחק או אפילו מחייך. הורים מהססים להתקרב, מדברים בלחישה ולא בקול רם, כפי שמדברים בדרך כלל עם ילדים. אלה ילדים אבודים, שלא יודעים למי הם שייכים”.

אבי ילדיה של ריקי מספר שכשהילדים שבו הביתה אחד מהם רץ סביב שכונת מגוריהם וצעק: “אני חופשי, אני חופשי”.

הילד, היום בן 12, זוכר איך באחד הביקורים ניסה לברוח ממרכז הקשר במכוניתו של הדוד שלו, שהצטרף לביקור. “אני זוכר שבהתחלה הייתי בוכה כל יום במיטה, לפחות שבועיים”, מספר הילד. “כשהמדריך במרכז הקשר היה אומר ‘זהו, מספיק’, אני תמיד הייתי מבקש עוד קצת, עוד קצת עם אמא. אז אמא היתה קונה לי ביצת קינדר כדי שאשמח. תמיד שאלתי את אמא מתי נחזור הביתה, ולמה אני לא יכול לחזור. אבל אני לא זוכר מה היתה התשובה”.

בתמונה: עוס ניבה מילנר המנגלה של מרכזי הקשר בתל אביב

פרופ’ ורד סלונים נבו, מהמחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן־גוריון, עמדה בשנת 2008 בראש ועדת סלונים נבו לבדיקת עבודתן של פקידות הסעד לסדרי דין – אותן פקידות סעד האמונות על הטיפול בסכסוכי גירושים. אחת מהמלצותיה המשמעותיות היתה מינוי “אומבודסמן” – נציב קבילות חיצוני, שאליו יהיה אפשר לפנות.

“מצאנו שאנשים נותרים חסרי אונים ולא יודעים אל מי לפנות בתוך הסבך של שירותי הרווחה”, היא אומרת. “היו הורים רבים שטענו בפנינו כי לא שמעו אותם, וטענות על כך ששירותי הרווחה אינם ממלאים אחר תקנות רבות. לא ייתכן שבנושאים כל כך קריטיים לא יהיה בפני מי להתלונן ובפני מי לערער”.

המלצתה נדחתה על הסף על ידי משרד הרווחה ושר הרווחה דאז, יצחק הרצוג. “כשר הרווחה תמכתי ברוב המלצותיה של פרופ’ סלונים נבו, וחלקן גם יושמו”, אמר לנו הרצוג השבוע. “אני מודע לכך שיש ביקורת, אבל מינוי אומבודסמן חיצוני היה עלול לחשק את המערכת, לסכן את חופש העבודה של פקידי הסעד והעובדים הסוציאליים וליצור עוד רובד של ערעורי סרק ואיומים – כשיש עליה למעשה מספיק מנגנוני ביקורת כמו בתי המשפט, מערך של התייעצויות פנימיות וועדות שונות. מדובר בעובדי מדינה שמתמודדים עם מקרים קשים ביותר”.

“אי אפשר להקליט”

גם פרופ’ ישראל צבי גילת מבית הספר למשפטים במכללה האקדמית נתניה מתקומם על היעדר הביקורת והשקיפות. גילת עמד בשנת 2002 בראש ועדת ייעוץ לקביעת סמכויותיהן של “ועדות ההחלטה” (שבהן מוחלט אם להוציא ילדים מבתיהם) ודרך ההתנהלות שלהן. הוועדה מונתה על ידי שר הרווחה דאז, שלמה בניזרי.

“חברי הוועדה ביקשו שההליכים יהיו שקופים והוגנים”, אומר פרופ’ גילת, “ואז אין כל בעיה להוציא ילדים מהבית, לשלוח ילדים לפנימיות ולהכניס משפחות למרכזי קשר. אבל אני בטוח שאם הכל היה שקוף ופתוח לביקורת, הדברים האלה לא היו קורים. הבעיה היא שזו מערכת שאינה פתוחה לביקורת. אם אדם מבקש, למשל, להקליט את הנאמר או לקבל פרוטוקול של מה שנאמר בוועדת החלטה או בוועדת תסקירים ולא מאפשרים לו, מה זה מלמד אותנו?

“אלו ישיבות שבהן מוטחת ביקורת קשה בהורים, והם מצידם אמורים להעלות את טענותיהם. אז מדוע שלא יוכלו להקליט? או לאפשר לאדם נוסף להתלוות אליך או לייצג אותך? טובת הילד היא לא עיקרון פסיכולוגי, אלא עיקרון מוסרי”.

“צריך לראות בהורים שותפים, לא עבריינים מועדים”, מוסיפה ורד סלונים נבו. “לא הייתי מבטלת את מרכזי הקשר, אבל הם צריכים לשמש למצבי חירום והגנה בלבד, במקרים של סכנה ממשית ואלימות. הבדיקה של הדברים צריכה להיות קפדנית ביותר, בשיתוף ההורים והמשפחה. צריך לשאול, עם יד על הלב, האם באמת יש צורך בסביבה הזאת, שהיא כל כך קשה ולא טבעית.

מרכז קשר בתל אביב. צילום: יהושע יוסף

“מחקרים בעולם מראים שכאשר משקיעים בתוכניות טיפול רבות ומגוונות ורואים במשפחה שותפה לתהליך, התוצאות נפלאות – ומביאות להפחתה במספר המקרים הדורשים את הוצאת הילדים מהבית או מרכזי קשר. לכן, לדעתי, יש להשקיע בפיתוח עמוק של הכלים הטיפוליים והשיקומיים שקיימים היום”.

ד”ר אלישבע זוהר רייך (67), מנהלת מרכז יחסים לטיפול זוגי, משפחתי ואישי, ועד לפני כחצי שנה מומחית מטעם בית המשפט, מסכימה עם הגישה הזאת.

“ריבוי מקרי הגירושים והסכסוכים בתוך המשפחה, ריבוי תלונות השווא של נשים באין מפריע, וכן טראומות שונות המלוות אנשים רבים, כל אלה זקוקים לטיפול מקצועי שלא קיים היום”, היא אומרת. “מרכזי הקשר צריכים להיות תחנה בדרך, עד לרגע שמבררים אם ההאשמות כלפי ההורה הן נכונות. אבל אם מרכז הקשר הופך למהות – לא פותרים את הבעיות, אלא מנציחים אותן.

“לצערי, בפורמט הנוכחי מרכזי הקשר לא יכולים להעניק מענה לקשר נורמטיבי. מדובר במפגש של שעה עד שעתיים, פעם בשבוע. בינתיים נוצרים נתקים בין ההורה לילדיו, ולא מתקיים קשר עם המשפחה המורחבת של אותו הורה. ההורה שמגיע לפגוש את ילדיו במרכז קשר נתפס בעיני הילד כלא ראוי, בעייתי, נוטש, אדם שצריך להיזהר ממנו ושחייב שמירה. הניתוק הזה גורם לילד לחוות נטישה מדמות משמעותית בחייו, והוא נצמד עוד יותר להורה המגדל, כי הוא מפחד לאבד גם אותו.

“העובדים הנמצאים במרכזי הקשר עובדים קשה כדי שזיק הקשר האחרון בין ההורה לילד לא יינתק, אבל אין בכך כדי לבנות קשר משמעותי. הם רואים מספר רב של משפחות בו בזמן. כל עוד הם הכלי היחיד שמחזיק את הקשר, אז ודאי שאין ביכולתם לחולל מהפכות ולהביא לריפוי.

“אני מאמינה שחלק מעובדי מרכז הקשר צריכים להיות מטפלים משפחתיים, שיכולים לתת טיפול בזמן אמת. הטיפול צריך לכלול מעת לעת את שני ההורים, כדי ששני ההורים יהיו מעורבים בתהליך הקשר ובהתפתחותו, מה שיסייע בעתיד לבניית קשר מיטבי גם מחוץ למרכז הקשר”.

זוהר רייך מבקרת את המערכת, שאינה פועלת למיגור תופעת תלונות השווא, ולא פחות מכך את עורכי הדין, שבוחרים ללבות את האש בין בני הזוג. “כדי למנוע ניתוקים והפניות שלא לצורך למרכז קשר, על המערכת להגיב במהירות ובזמן אמת. אני חושבת שמרבית הבעיות היו נפתרות אם מערכת המשפט היתה מפעילה סנקציות קשות נגד הורים מסיתים, שמשתמשים בילדים למניעת קשר ואי קיום הסדרי ראייה”.

לדבריו של קופל אליעזר, הצעד הראשון שצריך להינקט במרכזי הקשר הוא פתיחתם לעיניים הציבוריות. “מרכזי הקשר צריכים לעבור נורמליזציה. בסיטואציה שנוצרה במרכזי הקשר כפי שהם היום, אין שום דבר נורמלי. בתקציבים המוזרמים למרכזי הקשר, ניתן בהחלט להפוך אותם למרכזים טיפוליים, לימודיים וחווייתיים לכל המשפחה. במקום עובדים סוציאליים ובנות שירות לאומי, שנמצאים שם היום על מנת לפקח על באי המרכז, הייתי ממנה צוות טיפולי המורכב מפסיכולוגים קליניים, עובדים סוציאליים קליניים ופסיכותרפיסטים”.

יום הולדת עצוב במרכז

את יום הולדתה השביעי של בתו חגג גילי במרכז הקשר. הם היו רק שניהם, לבד. באופן חריג איפשרו לו העובדות הסוציאליות לצלם ולתעד את יום ההולדת. היא בת 12 היום, חמש שנים לא ראה גילי את הסרטון, והצפייה המחודשת בו מנפצת אותו לרסיסים.

זו המסיבה העצובה ביותר שראינו מימינו. בלונים צבעוניים פזורים על רצפת חדר מרכז הקשר, וצלחות מלאות בממתקים שהילדה הכי אוהבת מונחות על השולחן הקטן, לצד כמה עוגות יום הולדת. אף אחד מבני משפחתו של גילי לא הורשה להצטרף, ודאי שלא חברים מכיתתה של הילדה.

פרץ של אהבה כלפי בתו מביא את גילי לחבק אותה. חיבוק קטן. חיבוק שנקטע מהר בשל מבטיה החודרים של העובדת הסוציאלית המפקחת עליהם.

“אחרי מסיבת יום ההולדת הזאת לא ראיתי את הבת שלי במשך שלושה שבועות”, הוא מספר. “העובדות הסוציאליות טענו שזה הציף אותה רגשית, ושצריך לתת לה זמן להירגע. הרגשתי שאני עומד למות. באיזשהו שלב החלטתי לשבת ליד מרכז הקשר ולא לזוז משם עד שיסכימו לחדש בינינו את המפגשים, ואחרי כמה ימים, זה מה שקרה.

גילי המשיך לפגוש את בתו במרכז הקשר במשך חצי שנה, “עד שהביקורים הופסקו, כשכבר לא נשארו להם תירוצים להשאיר אותי שם, וכשלאמא נהיה קשה להביא את הילדה בכל שבוע. פתאום, אחרי כמעט שנתיים, הסיוט נפסק. בבת אחת, בלי תמיכה, בלי טיפול על הנזק שנגרם, ככה ביום בהיר אחד. פגעו וברחו, והשאירו אותי להתמודד עם הנזק.

“המדינה הכניסה אותי למרכז הקשר בלי סיבה, והיא צריכה לשלם על מה שהיא עשתה לי ולבת שלי. אני עדיין מפחד לפעמים לחבק אותה, כדי שלא יגידו שאני נוגע בה בצורה לא הולמת, והיא נרתעת גם מחיבוקים מאנשים קרובים כמו סבא וסבתא שלה. למזלי, הקשר בינינו היום חזק ונפלא. אף אחד לעולם לא יוכל להפריד בינינו יותר. אבל אחרי כל מה שעברתי, אני מרגיש שנותרתי אדם נכה”.

[email protected], [email protected]

*   *   *

תגובות

משרד הרווחה: “לנגד עיני העובדים הסוציאליים עומד רק שלום הילדים”

ממשרד הרווחה נמסר בתגובה: “מרכזי הקשר אינם הבעיה, הם הפתרון. פתרון חשוב לבעיה קשה שעולה סביב היכולת לנהל חיי משפחה נורמטיביים ככל שניתן ובמסגרת המגבלות, לטובת הילדים שהוריהם נמצאים במערכת גירושים קשה וסבוכה. מערכת שלעיתים נעשית, למרבה הצער, על גבם של הילדים.

“משרד הרווחה, באמצעות העובדים הסוציאליים בכלל והעובדים הסוציאליים במרכזי הקשר בפרט, ימשיכו לפעול ולעשות למען אותן משפחות הנקלעות לסכסוכים קשים ומרים, ולהיות אלה שניצבים בחזית הלא קלה הזאת, כשלנגד עיניהם עומד אך ורק שלומם וביטחונם של הילדים.

“התחושה העולה מפנייתכם היא כי כל כוונתכם לבקר ולתקוף את המערכת כולה, בשם אותם הורים בודדים. משרד הרווחה אינו חושש מביקורת, וטבעי שבתוך העשייה הרבה של שירותי הרווחה עלולות להיות גם שגיאות, אולם אנו מתייחסים אליהן ופועלים לתיקונן”.

מדוברות בתי המשפט נמסר: “החלטות בתי המשפט למשפחה בנושאים הנוגעים למפגשים בין הורים המנהלים הליכים בבית המשפט ובין ילדיהם, ניתנות לאחר בחינת מכלול הראיות והנסיבות הנוגעות לתיק הרלוונטי. על פי רוב נעזרים בתי המשפט למשפחה גם בתסקיר שעורך פקיד סעד, הכולל עובדות, התרשמויות מקצועית, חוות דעת והמלצות. בית המשפט עשוי לקבל באופן מלא או חלקי את המלצות הפקיד, לבקש חקירה נוספת, או לדחות את המלצות פקיד הסעד לחלוטין.

“בנוסף, עשוי בית המשפט להורות לפקיד הסעד להמשיך בהתערבות בשיתוף עם עובדים סוציאליים, עובדי סמך מקצועיים ואחרים, כדי לסייע בהסדרה וקיום קשר בין הילדים והוריהם. מטרתם של מרכזי הקשר היא לאפשר מפגש מוגן ומפוקח בין הורה ובין ילדו. כל אימת שצו בית המשפט אינו מכובד, רשאי הצד הנפגע לפנות לבית המשפט שנתן את הצו”.

https://www.israelhayom.co.il/article/157599

בתמונה:  יעל אודם כתבת ערוץ 12 למגדר ורווחה, בהמת מגדר קלינית שמייחצנת פרזיטים סוציאליים.

 

X