ההפליה המגדרית האנטי גברית השולטת בכיפת החברה הישראלית, חולשת על מגוון תחומים עליהם ממונים רשויות השלטון הישראלי ובכללם: הרשות השופטת, הרשות המבצעת (משטרה, שירותי הרווחה ועוד), ובראשם: הכנסת. מדינת ישראל עדיין לא השתחררה מהסטריאוטיפ הקדום שנשים יותר ראויות מגברים לגדל ילדים.
ההפליה מעוגנת בחוק (סטטוטורית) באמצעות חזקת הגיל הרך, והתוצאה היא העדר שוויון בחלוקת אחריות הורית בין אב לאם, ובניתוק יזום של ילדים מאבותיהם. אלפי ילדים בשנה מנותקים מאבותיהם ו כ 3,500 ילדים נשלחים למרכזי קשר המכונים “מכלאות קשר”. גבר המגיע לבית המשפט למשפחה נתפש אינסטינקטיבית כסחטן, אלים המסוכן לילדיו ומי שניצל את אשתו במשך שנות הזוגיות, וכעת עליו לשלם מכספו, בגלל הדעה הרווחת שנשים עדינות יותר, נשים משתכרות פחות מגברים, נשים סובלות מהעדר הזדמנויות בשוק העבודה, נשים נתונות לסחיטה בבתי הדין הרבניים, וכהן סובלות מההגמוניה הגברית.
בתמונה: נבלה ארורה בשם רבקה מקייס אשר משמשת נשיאה של מלכודות המוות בפ”ת וראשל”צ
כל אלה סטריאוטיפים שקריים המטופחים על ידי קומץ פמיניסטיות מסוג “הפמיניזם הצבוע”, “הפמיניזם הנרקיסיסטי”, “הפמיניזם ההדוניסטי”, והפמיניזם הספרטיסטי”, (מבית מדרשה של דפנה הקר), אלו הנשים שלא באמת רוצות שוויון, אלא העדפות ופריבילגיות. הקלידו בגוגל השמות הבאים ותראו במי מדובר: דפנה הקר, חנה בית הלחמי, ציפי חוטובלי, רות הלפרין קדרי, איילת בלכר-פריגת, שלי יחימוביץ, זהבה גלאון, ויואל חסון. גבר יקר, עכשיו תוכל ללמוד מי יהרוס את חייך.
בתי המשפט למשפחה – מכונה משוכללת להשמדת גברים
בבתי המשפט הישראליים, הגבר “זוכה” בכ – 99% מהמקרים ליחס מפלה לרעה בהתדיינות בינו לבין אישה, הן פרוצדוראלית, והן לגופם של דברים. ברובד הפרוצדוראלי, ההפליה הפסולה מתבטאת בעיקר בחוסר הזדמנות לגבר להזים בחקירה נגדית כזבים הכלולים בתצהירה של אישה.
בתי משפט למשפחה רבים מסרבים לזמן עדים לטובת הגבר, מסרבים לזמן ראיות מבנקים או מוסדות פיננסיים, או שהחומר “מוזמן” אבל הולך לאיבוד. טקטיקה אחרת היא הגבלת הגבר ל”חמש שאלות” בלבד, גם אם מנגד מוגש תצהיר מפורט המשתרע על פני עשרות עמודים, ואם לא די בכך, יש שופטות בתי משפט למשפחה אשר פשוט מוחקות את תצהירו של הגבר בעילות שונות.
שופטות אחרות קובעות שלוש או ארבע שעות למשפט, אבל כאשר מתייצבים הצדדים, השופטת מודיעה שהמשפט יערך במשך חצי שעה לכל צד, ואז השופטת מתפנה לענייניה האישיים במשל שלוש השעות ששחררה לעצמה.
בתמונה: יעל וילנר שופטת דתיה בעליון אשר בכייף היתה מקימה קרמטוריום לגברים גרושים
ישנם שופטי בתי משפט למשפחה העסוקים בכתיבת תשובות לכמויות אדירות של תלונות המוגשות נגדם בנציבות תלונות השופטים, כך שקשה להאמין שנשאר להם בכלל זמן לדון בתיקים השוטפים. שופטות רבות (למשל סיגלית אופק) מוציאות פסקי דין, מבלי שבכלל נקבע תאריך להוכחות או שנקבע מועד למשפט. כך היא מייצרת מראית עין של יעילות באמצעות סגירת תיקים סיטונית.
שופטת אחרת רבקה מקייס צברה אלפי תלונות בגין ניתוק ילדים סיטוני מאבותיהם, בעודה אוספת משכורת נוספת כמרצה באחת המכללות. כמו כן, בקשות מטעם האישה נידונות מייד, וכאשר הגבר מגיש בקשה הוא נתקל בהשהיה וסחבת מכוונת, כגון: “ידון בקדם המשפט בעוד חצי שנה”.
בתמונה: עדנה ארבל כך נראה משפט בישראל הגבר תמיד אשם
ועוד, כאשר בפני בית משפט שתי גרסאות עובדתיות, כל אחת מפי עד אחד בלבד: זו של גבר ולמולו זו של אישה, בית המשפט קובע, באופן קלוט מן האוויר וללא כל הנמקה מהותית, כי “גרסת האישה עדיפה בעיניו”, כאשר השופטים חוסים תחת הפיקציה המשפטית שהשופט כשיר לראות לנפשם ומוחם של הצדדים, כבוחן כליות ונפש, ובכל זאת כאמור, תמיד מתקבלת עמדת האישה.
מזונות שערורייתיים בלי קשר להכנסה
מזונות ילדים בישראל
שלא כמו בכל מדינה אחרת בהן המזונות לילדים נקבעים על פי ההכנסה הפנויה לפי תלושי המשכורת, ועל פי רמת השכר של שני ההורים, בישראל מתעלמים לחלוטין ממשכורת האישה, ומחייבים גברים על פי מספר הילדים,1,200 ₪ עד 2,000 ₪ לילד, בתוספת עבור “צרכים” שונים אשר צצים לפתע ומדור. ההפליה הפסולה מתבטאת בהתעלמות מהכנסת האישה, וקביעת “צרכים” פיקטיוויים של ילדים, גם “הכרחיים” וגם מותרות, שלצורך כיסויים נדרשים סכומי עתק, ו”חלוקת” המותרות גם היא פיקטיבית.
על פניהם החיובים הנוספים במזונות נראים כחיובים שווה בשווה, אבל בסופו של דבר, רק הגבר משלם מכיסו לכיסה של האישה, ואין כל פיקוח על הוצאת סכומי הכספים האמורים וייעודם בפועל.
הרי ברור שכאשר הזוג גידל ילדים, הוא גידל אותם מההכנסה שהייתה קיימת לפני הגירושין. ללא כל הצדקה, כאשר מוגשת הבקשה למזונות, הגבר נדרש לצאת ולהביא כסף, שלא היה קיים קודם לכן, וזאת לאחר שהגבר הוציא עשרות אלפי שקלים על עורכי דין, הוצא מהבית, חיפש מקום חדש לגור בו, ובדרך כלל גם משכורתו מעוקלת, לרוב במלואה. כאשר יש במשפחה ממוצעת 3 ילדים, על פי נתוני הלמ”ס, הרי המזונות יעמדו על כ 6,500 ₪, ולא משנה כמה משתכר הגבר, וכמה נדרש לו על מנת לחיות. זו הפלייה רבתי.
יש אבות שמוטלים עליהם מזונות בשיעור של 80% מהמשכורת, 100%, 120% ולפעמים גם כפליים. אין כל קשר בין רמת ההכנסה, לשיעור המזונות. בהנחה שהאישה משתכרת 5,000 ₪ היא אמורה לקבל עוד 6,500 ₪, והגבר אמור להסתדר עם מה שנשאר לו, אם בכלל, שבהרה מקרים מה שנשאר זה אפס. השופטת בבית המשפט למשפחה גם איננה מעוניינת לדעת מה משכורתה או נכסיה של האישה. המטרה היא להעביר כמה שיותר כסף, וכמה שיותר מהר מהבעל לאישה.
אין כל נוסחה מחייבת למזונות ילדים. המזונות מוטלים על פי מצב הרוח של השופטת באותו יום. בית משפט בהרכב מסוים יכול לקבוע כי לכיסוי כל צרכיו ההכרחיים של ילד נדרש סכום חודשי בסך של 1,200 ₪ (לא כולל מדור), ואילו אותו בית משפט עצמו (בהרכב אחר) יכול לקבוע כי לכיסוי צרכיו ההכרחיים של ילד נדרש סכום כספי חודשי בסך פי שלוש, והכול כאשר הן נתוני שני הילדים והן נתוני הוריהם, דומים עד כדי זהות מוחלטת ממש.
השווינו את שיעורי המזונות המוטלים בישראל, לעומת הנהוג בארה”ב. גילינו כי בארץ מוטלים פי 4 יותר מזונות מאשר בארה”ב. כלומר, כאשר נטען שיש חובות אדירים של מזונות שאינן נגבים, בעצם רק 25% הם דמי מזונות אמיתיים, והשאר הם “קנסות מגדריים” בגין הבאת ילדים לעולם.
הושרשה בארץ המחשבה שבזמן הגירושין יש לבדוק מהם “צורכי הילדים” ולפי זה לפסוק את המזונות, וזו טעות פטאלית. בחו”ל בודקים מה ההכנסה הקיימת ומה ההכנסה הפנויה, בלי כל קשר ל”צורכי הילדים”. בפועל בישראל, רוב “צורכי הילדים” הנטענים הם מפוברקים: חוגים, טיפולים, שמרטפות, גנון וכד’. האישה פשוט טוענת שמגיע לה, והאישה מקבלת, כי בית המשפט נותן לה.
אף אחד איננו עוצר ושואל את השאלה הפשוטה: ואם הם לא היו מתגרשים, איך היו מסתדרים עם ה”צרכים” הנטענים? ידוע על שופטת שאמרה לגבר: “מצידי לך תמכור כליה”.
נוצר מצב שבתי המשפט למשפחה מטעים את הנשים ומוליכים אותם שולל ש”מגיע להם” מזונות קטינים בשיעורים שערורייתיים, שאין היד משגת, והם פי 4 מהנהוג והמקובל בחו”ל. אותם נשים נלחמות בבית המשפט על מנת “להוציא את המקסימום”. משקיבלו פסק דין, המציאות המרה מחלחלת לאט, שאין סיכוי כי הגבר יוכל לעמוד בתשלומים האלה מבלי להתמוטט. הנשים מתאכזבות, כי השופטת הרי הבטיחה להם ש”מגיע להן” ואז הן נוקמות. הנקמה היא באמצעות ניתוק האבא מהילדים, סרבנות קשר וניכור הורי.
נציין שפסק דין טיפוסי למזונות בארה”ב ינקוב בממוצע תלושי המשכורת של האישה בשנים הארונות, ממוצע הכנסות הגבר בשנים האחרונות, והאחוז הרלבנטי ממנו נגזרים המזונות על פי היחס שבין משכורת האישה למשכורת הגבר.
בישראל לעומת זאת, פסקי הדין נראים כמו רשימת מכולת דמיונית של “צרכים”. בתי המשפט מבזבזים עמודים על גבי עמודים של דיון שנראה כך: האישה הציגה קבלות לחוג ג’ודו לילדה וחוג בלט לאימא. הגבר מתנגד. בית המשפט מוצא שעל הבעל לממן את החוגים, וכן הלאה וכן הלאה. כך מבזבזים בתי המשפט למשפחה את זמנם בחישובים חסרי תכלית, של כל מיני צרכים, שבכלל לא היו קיימים בזמן הנישואין, כאשר נוסחה פשוטה ושוויונית הייתה פותרת את העניין. בחו”ל הנוסחאות מופיעות באתר בתי המשפט, כך שההורים יכולים לדעת מראש מה מגיע ומה לא מגיע, ועורכי הדין לא יכולים להוליך שולל את האישה שיוציאו לה יותר.
כושר השתכרות פיקטיבי – פנטזיה שיפוטית פורה
זאת ועוד: לצורך קביעת חלקו של האב בכיסוי “צרכי הקטינים” הומצאה הפיקציה הקרויה “כושר השתכרות”, לפיה בית המשפט מחליט מה נראה לו השכר שהגבר יכול להשיג מעל מה שתלושי המשכורת מראים. בית המשפט אינו בודק בכלל אם לגבר יש זמן פנוי לעבוד במשמורת נוספת, או אם בכלל יש מעסיק שיקבל אותו במשכורת דמיונית שבית המשפט מייחס קובע.
כך בית המשפט ממציא עובדות שאינן קיימות, בהתעלם לחלוטין מרמת האבטלה במשק, היות הגבר מצוי במשבר נפשי עמוק עת מתפרקת משפחתו.
מצבו הנפשי הירוד של גבר, איננו מאפשר לו ריכוז בעבודה, וכתוצאה מכך, תפוקתו יורדת, והוא צפוי לפיטורין ולכניסה למעגל האבטלה וריבוי הליכים משפטיים שמדלדלים לחלוטין את הנכסים הפנויים לחלוקה. וכי מי יכול לעבוד כשחרב מתהפכת שכזו תלויה על צווארו, הוא מנותק מילדיו, מצוי במשבר נפשי המתעצם והולך, תלונות אשתו במשטרה גורמות למעצרו, להרחקתו מביתו, לניתוקו מילדיו ולניהול הליכים פליליים כנגדו. הוא נדרש להקדיש זמן ומשאבים כספיים, נפשיים, מחשבתיים וזמן למאבק הגירושין על כל שלוחותיו, לשלם הוצאות מדור נפרדות כדי שיהיה לו איפה לגור, יחד עם הוצאות אחזקת משק בית נפרד (כרוכות בעלויות בלתי מבוטלות ועוד.
הטרנד החדש בקרב הקליניקות לסיוע לנשים (ויצ”ו נעמת, הסיוע המשפטי) הוא לתבוע גם את הסבא והסבתא מצד הבעל בגין “הברחת נכסים” כדי למעצים את הלחץ המופעל על גברים לוותר על כל מה שיש להם.
למותר לציין כי במשפחה גרעינית, במקרים של קשיים כלכליים, רמת החיים של כל מרכיבי אותה משפחה, יורדת לשני בני הזוג. לא כך במקרה של משפחת גרושים: פסקי הדין מטילים את תוצאות הקשיים הכלכליים, על הגבר בלבד. הוא לבדו נושא בתוצאות. אם אין ידו משגת, הוא ירצה אוטומטית, כאחרון העבריינים, “עונש” מאסר לתקופה בת 21 ימים (ברובם המכריע של המקרים).
ההוצאה לפועל לא תקיים שום דיון על העדר יכולת תשלום. הגבר גם לא יקבל עו”ד אם אין ידו משגת, כנהוג בבתי המשפט הפליליים. לאור האמור, נאלצים גברים גרושים ישראלים רבים, לעבור בחזרה להורים או להתגורר ברחוב.
בתנאים תת אנושיים אלו, אין לאדם שפוי כל “פוטנציאל” השתכרות של ממש, האיש מתויג כ”בעייתי”, תדמיתו בעיני עצמו יורדת לתהומות חסרי תחתית, לבעל דימוי עצמי כה ירוד, קשה לממש ולו מקצת מהפוטנציאל הטעון בו.
הוסיפו לכך את העובדה לפיה “מזונות” יכולים לכלול גם “מזונות אישה, לרבות אישה שהפסיקה לעבוד כדי שהאיש יפרנסה, למרות שעד לסכסוך השתכרה יפה ומשכורתה שימשה נדבך מרכזי בכיסוי הוצאות משק הבית המשותף, ובהכרח תגיעו למסקנה לפיה הפסיקה מנותקת מכל מציאות, גורמת למצב דברים הזוי ובלתי נסבל בעליל.
ניתוק ילדים מאבותיהם – הפרת שיטתית של אמנות בינלאומיות
כמו-כן, חלוקת “זמן הורים” בין שני ההורים, רחוקה מרחק מזרח ממערב מלהיות שוויונית. ניתוק ילד מאחד ההורים, מהווה מעשה של יום ביומו בבתי המשפט למשפחה. האישה היא היחידה החולשת על רמת הקשר של האבא היא ילדיו. אם האישה רוצה שהאבא יראה את הילדים, היא מאפשרת. אם היא לא רוצה, היא מנתקת. פקידת הסעד באופן אוטומטי תאשר לאישה כל צעד וכל פעולה.
שירותי הרווחה מאמינים שניתוק ילדים היא תופעה בריאה וברוכה. כך מלמדים אותן בבית הספר להכשרת עובדי רווחה. כל זאת מהווה הפרה שיטתית של אמנות בינלאומיות אשר המדינה חתומה עליהם, ומחויבת להבטיח קשר מלא ואיכותי של שני ההורים לילדים גם בגירושין.
בתמונה: אליה נוס דה כוס הכוס הכי רעיל בפתח תקוה
איזון משאבים – נטילת רכוש והעברתו מגברים לנשים
כך גם באשר לחלוקת רכוש משותף. לכאורה הציבור מאמין שבגירושין מתבצע איזון משאבים של הרכוש המשותף, ובד”כ שווה בשווה. למעשה, תחת הכותרת של איזון משאבים, בתי המשפט פשוט מעבירים את רוב הרכוש שנצבר לידי האישה ומותירים את הגבר בחוסר כול. עו”ד נבזיים במיוחד פותחים הליכים נגד בני המשפחה של הגבר, במיוחד האימא והאבא מצד הגבר, בטענה של “הברחת רכוש”.
הציפייה היא שבני המשפחה יורו לגבר לוותר על כל מה שאפשר, והעיקר שלא להגיע לבית המשפט למשפחה, שם המלכה הבלתי מעורערת, האישה מנצחת את כולם, לרבות את האימא מצד הגבר. לדוגמא, גבר שמידי פעם נוהג ברכב של אימו, שקיבלה ממשרד הביטחון, נאלץ לוותר על כל רכושו כי אשתו תבעה את גיסתה שהיא מבריחה רכוש משותף.
האישה, שתרמה אך מעט מכישוריה, אם בכלל, ישירות להשגת הרכוש, זוכה במקרים לא מעטים לחלק גדול יותר מאותו רכוש משותף, ועוד גוזרים מכספו של הגבר 24 תשלומי מזונות מראש, הוצאות שכר טרחה באלפי שקלים, ובד”כ שופטות המשפחה מעכבות בכוונה תחילה את חלוקת הרכוש כדי לצבור חובות לטובת האישה. בבתי הדין הרבניים, הנשים יכולות להגיש תביעה למדור ספציפי, ואז בכלל הגבר לא יזכה לשום חלוקת נכסים, כי האישה תוכל לגור בדירה המשותפת עד שהילדים גדלים, וכך תמנע את חלוקת הרכוש.
הבעיה מחריפה כי גברים רבים נוטים להאמין שניתן להבטיח עצמם נגד גזל רכושם באמצעות הסכם ממון או הסכם טרום נישואין. כבר ראינו שופטות אשר בלי להניד עפעף מכריזות “בזה הרגע אני מאיינת את הסכם הממון”, אם הוא לטובת הגבר כמובן.
הסכמי ממון טרום נישואין – מאויינים ומבוטלים לי דרישת האישה
מי שמאמין שניתן לבטח את בני הזוג מפני תביעות רכוש בגירושין באמצעות הסכם ממון או הסכם טרום נישואין, אינו יודע עכל מה הוא מדבר. כל מה שנדרש לעשות הוא להגיש תביעה לביטול הסכם הממון בטענה שנחתם תחת לחץ ושאינו הוגן. כאשר תביעה זו מגיע לבית המשפט למשפחה, השופטת מכריזה שהיא “מאיינת” את ההסכם, כי הגבר כעבד על האישה, או בכל תירוץ אחר, ובזאת נעלם גם הסכם הממון. לעיתים שופטי בתי המשפחה מעלים גם את טיעון “ההסתמכות”, כלומר שהאישה הסתמכה על הגבר והוא רימה אותה, או פעל בניגוד לאינטרסים שלה, כאשר ביקש לחתום על הסכם ממון.
בתמונה: אורן אליעז שודד רכוש גברים מדופלם
ההנחה היא שנשים מתחתנות עם גברים כי הן חלשות, ואינן יכולות להפעיל שיקול דעת עצמאי, לכן הן “מסתמכות” על הגברים. מכאן לא רחוקה הדרך לקבוע שבכל מקרה הגבר מעל בחובתו כלפי אשתו ולאיין את כל הסכמי הממון. כמובן שבכל פעם שהשופט נזקק לטענת ההסתמכות, הדבר נעשה בקריצה לעוה”ד של האישה, שהרי כולם יודעים שאי אפשר להוכיח “הסתמכות” בראיות, האישה הרי מתודרכת מראש לומר “הסתמכתי על הגבר”, ובית המשפט כרגיל, קובע שהוא מאמין לאישה, כי ככה היא טוענת.
תחנות המשטרה – בית משפט בזעיר אנפין להפללת מהירה של הגבר כ”אלים”
חוק האלמ”ב בישראל, Israel VAWA laws
אישה יכולה להגיש תלונה במשטרה על כל מה שבא לה, ואינה זקוקה לשום הוכחות. מספיק שהאישה אומרת שהיא מאוימת, או שהגבר פלט אמירה שמתפרשת כאיום. התוצאה הרחקה מיידית של הגבר מהבית. צו ההרחקה המיידי שניתן במשטרה הוא ממש כמו צו של שופט, והאימפקט שלו איום ונורא. הגבר נזרק מהבית, אין לו לאן ללכת, ואת הילדים הוא לא יראה.
ידוע שבקליניקות הייעוץ של ויצ”ו, נעמת, שדולת הנשים והסיוע המשפטי, מלמדים את האישה איך לפברק תלונות שווא. בשדולת הנשים קיים מדריך שכתבה רבקה מקייס בכבודה ובעצמה בשנת 1992, ובו הנחיות מה יש לומר ומה תלונות השווא האפקטיביות ביותר. למשל מדריכה מקייס את הנשים לטעון: “בעלי הוציא את איבר מינו ודרש ממני לקיים מין אורלי” או בעלי אנס אותי באמבטיה” או “בעלי הכה בה עם שפורפרת האמבטיה וירד לי דם”. “שום דבר לא ירתיע את בעלי”. “לאור מעשי האלימות החוזרים ונשנים מבוקש צו הרחקה”. מי שבאה מצוידת באמרות שפר אלה למשטרה, יודעת שהניצחון בגירושין מובטח מראש.
בתחנות המשטרה, הגבר זוכה בכ – 99% מהמקרים ליחס מופלה לרעה, המתבטא בעיקר, גם בכל אחד מאלו: הוצאה מיידית מהבית על בסיס חשש וללא ראיות, חקירות מגמתיות שמטרתן תיוג הגבר כעבריין (למשל: סירוב מופגן לביצוע בדיקות פוליגרף ו/או חקירה בהיפנוזה), הימנעות מחקירת עדים אשר נכחו באירוע מסוים, הימנעות מקבלת תלונות מצד גבר אודות גילויי עבריינות מצד אשתו ועוד, הימנעות מהגשת כתבי אישום כנגד נשים אשר רקמו עלילת כזב זדונית כנגד גבר, מעצר אוטומטי של גבר, התניית שחרור גבר ממעצר בקבלת “הסכמתו” להרחקה מביתו למשך 15 ימים, הימנעות משימוש באמצעי חקירה מינימאליים (כגון: ביצוע עימות, הימנעות מאיתור עדים רלוונטיים, וכדומה. בתי המשפט מגבים את נוהגה זה של המשטרה, בשימוש שגוי בהלכת “דיות ראיות”. למעשה לא נדרש כל בדל של ראייה על מנת להרשיע גבר על פי חוק אלימות במשפחה, פרט לדבריה היא.
אם לא די בכך, הנחיית הפרקליטות 2.5 מעניקה חסינות לנשים מהגשת תלונות שווא. נשים יודעות שרוב הסיכויים שאף אחד לא יעניש אותם, גם אם תלונות השווא יתבררו ככוזבות. סגירת תיקים בעילת “חוסר ראיות” או “חוסר עניין לציבור” במקום חוסר אשמה”, מבטיחה שלא יהיה אפשר לעשות שום דבר נגד הנשים המעלילות.
פקידות הסעד “לסדרי דין” – ליבוי שנאה מגדרית
בשום מקום אחר בעולם אין לפקידות הסעד כוח כל כך רב לקבוע מי לשבט ומי לחסד. בתי המשפט אינם מכריעים בסוגיות משמורת והסדרי ראייה. הם מטילים את המלאכה על פקידות הסעד, אבל אחרי שכבר נתנו לאישה משמורת זמנית. כך נדרש האבא באותות ובמופתים להוכיח לפקידת הסעד שהוא ראוי לחסד שיעשה עימו לראות את ילדיו. פקידת הסעד בשרירותיות יכולה לבטל ביקורים, להשעות אותם, או להתעקש שהאבא ילך למרכז קשר, כי האימא לא משתפת פעולה. אחד הטריקים הבזויים ביותר של פקידות הסעד הוא התירוץ שבגלל הנתק שהאבא לא רואה את ילדיו, לא ניתן לחדש את הקשר אלא במרכז קשר, כי אחרת הילדים יזדעזעו, ויחשפו לטראומה.
כאשר פקידת בסעד אומרת לאבא שהילדים שלו יקבלו טראומה אם הם יראו אותו, אין דבר יותר אכזרי מזה. טריק אחר הוא “דירוג נינוח”. פקידת הסעד כותבת לבית המשפט שיש לחשוף את הילדים לאבא ב”דירוג נינוח”, כלומר שלאט לאט יש להרגיל את הילדים לאבא שלהם. אותו אבא שערב הגירושין היה אחראי לילדים, קרא להם ספרים, האכיל אותם, שר להם שירים, החליף חיתולים, נעלב עד עמקי נשמתו, כאשר אומרים לו שצריך להרגיל את אותם ילדים לראות אותו בדירוג נינוח.
סימונה שטיינמץ, פקידת הסעד הראשית (עד 2016) איננה מתביישת להודות שמדיניות משרד הרווחה היא לשלוח כל אבא שאפשר למרכזי הקשר, כנראה על מנת לספק פרנסה למפעילי מרכזי הקשר ולצוות העו”ס שעובדות שם. 25% מהאבות הגרושים בישראל רואים את ילדיהם שעה או שעתיים בשבוע, וסימונה שטיינמץ מאמינה שאלה “הסדרי ראייה” ראויים. אחוז לא מבוטל נוסף פשוט מסרב להתקרב למרכזי הקשר, אין בגלל התיוג הבלתי נמנע שאלו מקומות לעבריינים ואנשים אלימים, והן בגלל הצלקות הנפשיות הנגרמות לילדים.
מדיניות משרד הרווחה, והשר משה כחלון האחראי לכך, צבועה ביותר, כי האישה יכולה להכניס לביתה כל גבר שמתחשק לה, שיהיה בקשר עם הילדים ואף יגדל אותם, מבלי שאף אחד בדק אותו, או דרש להרגיל את הילדים אליו ב”דרוג נינוח” או דרש שיעבור מבחני מסוגלות הורית. כך גם לגבי אותו אבא שמטופל בעל כורחו אצל פקידת הסעד, יכול לפגוש גרושה ולגדל את ילדיה מבלי שאף אחד יחקור ומפשפש מנין הזכות להתקרב לילדים של אותה גרושה.
בפני רשויות הרווחה, הגבר זוכה ב 99% מהמקרים ליחס מופלה לרעה, המתבטא בעיקר, בין כל היתר, גם בכל אחד מאלו: התניית הסדרי ראיה בהתחייבות הגבר שלא לדבר באזני הילדים סרה באימם, בעוד מגבלה כזו איננה מוטלת כלל על האם. התניית הסדרי ראיה בהתחייבות הגבר שלא לחשוף בפני הילדים את גורמי פרוק המשפחה ואת סדר הזמנים במהלכם בוצעה פעילות זו או אחרת של מי מהוריהם (מגבלה כזו לא רק שאיננה מוטלת כלל על האם, אלא שקריה באזני הילדים נתפסים כלגיטימיים בעיני פקידות סעד לסדרי דין.
הכנסת למעשה מגלה מדיניות מכוונת ומוכתבת להפליה מגדרית פסולה ובלתי חוקתית בעליל כנגד גבר ישראלי. בפגישה הראשונה עם פקידת הסעד, היא מציגה נחמדות מעושה, מהמהמת כמה מילות אמפטיה, ולפעמים גם מבטיחה הבטחות. כעבור 3-4 חודשים כאשר מגיע התסקיר, פרי עטה, רק אז מבין הגבר איך פקידת הסעד עבדה עליו. ידועים מקרים רבים בהם הוסכם בין הצדדים על משמורת משותפת או משמורת לגבר, ומי שסיכל את ההסכמות הייתה פקידת הסעד, אשר חורה לה שהאישה איננה מתעקשת לגדל לבד את ילדיה.
אז זהו, מי שחושב שכדאי להביא ילדים לעולם, ולקחת את הסיכון של אחד לשלוש שהוא יתגרש, מוזמן לחשוב פעמיים אם בכלל כדאי להביא ילדים לעולם בישראל. המחיר הוא פשוט לא משתלם.
One Comment
לא הזכרתם את השופט לענייני משפחה נחשון פישר שאפילו אינו קורא את כתב התביעה של הגבר ומיד שולח את עורכי הדין של הצדדים להגיע לפשרה למטה בארומה. וזאת לאחר ששילמתי 50,000 לעו״ד בכדי לפתוח את התיק ולקבל משמורת משותפת מלאה (כך שהילדים לא יצטרכו לחזור לאמא במוצ״ש)