שהיה במעון לנשים מוכות זה קלף מנצח. נגד הגברים זה נשק יום הדין כי רוב הנשים במעונות לנשים מוכות הן בכלל לא מוכות. אבל אצל שופטים זהו קלף מנצח שניתן לשלוף אותו בכל הזדמנות ולדרוש הטבות, הנחות, וזכויות, אפילו דירה!!! גם כשלא מגיע.

החוצפה של הנשים האלה לא יודעת גבולות. הנה לפנינו אחת שהיתה במעון נשים מוכות לפני 17 שנים ופתאום נזכרה שאולי בזכות זה יתנו לה דירה ממשרד הבינוי והשיכון. הגברת היא חד חורית.

חד חורית גאולה דורין יערי נעזרה בעו”ד גיא בית און, גיא בית און והגישה עתירה לקבלת דירה על סמך השהות שלה לפני 17 שנה במעון, בתקווה שהיא תפעיל על השופטת ורדה מרוז את מסחטת הדמעות. אלא שהעו”ד גיא בית און נכשל וורדה מרוז שלחה אותו לעמוד בתור כמו כולם.

מפליא שיש עורכי דין שחושבים שיש להם סיכוי להצליח להוציא ממדינת ישראל דירה על סמך זה שאיזה מישהי שהתה במעון נשים מוכות לפני 17 שנים. העתירה אמנם נדחתה אבל ראו מה השופטת אומרת בסוף: “דין העתירה להידחות. עם זאת, היה והעותרת תגיש בקשה נוספת (לא הוגשה בקשה מטעמה מיום מתן ההחלטה בשנת 2017), ראוי שתישקל האפשרות להביאה לפני וועדת חריגים, שתשקול את נסיבותיה המיוחדות ותחליט בהתאם לשיקול דעתה”.

כללי

1. העותרת, אם חד הורית ל – 5 ילדים (כיום בגירים). מסכת חייה קשה ורצופה במהמורות ובמכשולים. בשנת 2000, לאחר שהוכרה כזכאית לדירה בדיור הציבורי, קיבלה העותרת ביחד עם בעלה דאז, דירה בעיר חיפה. בשנת 2001 נאלצה להימלט מהדירה למקלט לנשים מוכות, היא וחמשת ילדיה, על רקע אלימות קשה מצד בעלה. כשנה לאחר מכן הגישה העותרת בקשה לאשר לה דיור ציבורי ביישוב בני ברק. בקשתה אושרה והיא שובצה ברשימת ממתינים. בהמשך חודשה זכאותה לדיור ציבורי מעת לעת הגם שבפועל לא זכתה לקבל דירה, מחמת רשימת ממתינים שהלכה וגדלה. מטבע הדברים, במהלך השנים ילדיה בגרו, והנקודות שעמדו לזכות זכאותה לדיור ציבורי פחתו. עם זאת, במהלך תקופת ההמתנה הממושכת לדירה, קיבלה העותרת סיוע מוגדל בשכר דירה, מכוח הוראות נוהל השתתפות בתשלום שכר דירה מס’ 04/08 (להלן: “נוהל שכר דירה”).

• בשנת 2005 הוצע לעותרת להצטרף לתכנית לסיוע מוגדל בשכר דירה במסלול ארוך טווח, שזיכתה בהטבה ניכרת בסכום הסיוע בשכ”ד תמורת וויתור על קבלת דירה משך 5 שנים. העותרת הביעה הסכמתה להצטרף לתכנית, קיבלה הגדלה ניכרת בסיוע בשכר דירה והוצאה מרשימת הממתינים לדירה עד לשנת 2010, אז שבה ונכללה ברשימה ההמתנה לדירה בדיור הציבורי.

• משנת 2010 ועד לשנת 2017 חודשה זכאותה של העותרת לדיור ציבורי, מעת לעת, וכן, אושר לה סיוע מוגדל בשכ”ד.

• עובר לחודש ינואר 2017 הגישה העותרת בקשה נוספת להכיר בזכאותה לדיור ציבורי. בהחלטה מיום 12.1.2017 דחתה הועדה העליונה לאכלוס את בקשתה מהנימוקים הבאים:
• העותרת אינה עומדת בקריטריון לעניין ‘גודל המשפחה’, שכן מספר ילדיה שגילם מתחת ל – 21 נופל מ – 3 ילדים. אותה עת, שניים מילדיה עמדו בדרישה.
• העותרת אינה מתקיימת מהשלמת הכנסה בתקופה של 12 חודשים שקדמו את מועד הגשת בקשתה. (להלן: “ההחלטה”).

על החלטה זו משיגה העותרת בעתירתה.

העתירה

• העתירה הוגשה נגד שר הבינוי והשיכון ומשרד הבינוי והשיכון (להלן: “המשיבים”) וכן נגד חברות מאכלסות – “חלד” (המשיבה 3) ו”שקמונה” (המשיבה 4). הואיל ולחברות המאכלסות אין סמכויות להעניק זכאות לדיור ציבורי או לבטלה, כמו גם אין להן הסמכות להחליט בנושא סיוע בדמי שכירות – הם הותירו את ההכרעה בעתירה לשיקול דעת בית המשפט.

• בעתירתה מבקשת העותרת להכיר בזכות שהוענקה לה לדיור ציבורי בשנת 2001 ועותרת לספק לה דירה ציבורית ללא המתנה נוספת. כן מבקשת העותרת לחייב את המשיבים בהשתתפות בשכר דירה לתקופה שמיום 1.1.2017 ולהורות על בטלות ההחלטה נושא העתירה. בנוסף, משיגה העותרת על הוראות נוהל 08/05 (להלן: “נוהל הקצאת דירות” או “הנוהל”) על פיו מוקצות הדירות לזכאים לדיור ציבורי ומכוחו אף נדחתה בקשתה להכרה בזכותה לקבל דירה. לשיטתה, הנוהל עושה עוול לזכאים, פוגע בזכויותיהם ועל כן, יש לבטלו או לשנותו. 

• בעתירתה תיארה העותרת את הסבל הרב שהיה מנת חלקה משך 17 השנים, בהן הוכרה כזכאית לדיור ציבורי אך לא זכתה מעולם לקבל דירה. הסיוע שקיבלה בשכר דירה, אף כשהיה מוגדל, לא אפשר לה, לטענתה, לשכור דירה לה ולחמשת ילדיה. בנסיבות אלו, לא פעם נותרו היא ומשפחתה ללא קורת גג.

• העותרת טוענת כי נוהל הקצאת דירות פוגע בממתינים לדירות לאורך פרק זמן ממושך, שכן על פיו, הולכות ונגרעות זכויותיהם ומקומם ברשימת הממתינים הולך ומתרחק, אם בשל התבגרות הילדים, אם בשל הצטרפות זכאים חדשים לרשימה, אשר זכויותיהם – על רקע נסיבות אישיות כמו מחלות ונכות ומספר הנפשות במשפחה – גוברות על זכויות הממתינים ‘הוותיקים’. לשיטתה, יש לדבוק ברשימת הממתינים על פי הוותק ואין להעדיף על פניהם חולים, נכים ומשפחות ברוכות ילדים, המצטרפים במהלך ההמתנה. מהטעם הזה, פקעו זכויותיה על פי הנוהל, והיא נותרה בלא כלום. העותרת טוענת, כי יש לשנות את הקריטריונים בנוהל, באופן שיעלה בקנה אחד עם עקרון השוויון ולא ייפגע בזכויותיה על פי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

• העותרת טוענת כי המשיבים פעלו כלפיה בחוסר תום לב כאשר החתימו אותה על התכנית לסיוע מוגדל בשכ”ד משך 5 שנים, כנגד גריעתה מרשימת הממתינים במהלך תקופה זו. לדידה, המשיבים נצלו את תמימותה, חוסר הבנתה את תנאי התכנית, כמו גם המצוקה האישית הקשה בה הייתה שרויה לנוכח יחסיה הקשים עם בעלה, מצבה הכלכלי הדחוק וחובתה לגדל את ילדיה בדרך ראויה, לבל ידרדרו לתרבות רעה. 

1. העותרת טוענת כי נגרם לה עוול בכך שזכותה לדירה ציבורית בוטלה, אך בשל העובדה שנאלצה להימלט מפני בעלה למעון לנשים מוכות. העותרת מוסיפה, כי אותה עת  החתימו אותה על הצהרת וויתור על דירתה בחיפה מבלי שהבינה את משמעותה.

1. העותרת טוענת כי אם לא תבוטל ההחלטה נושא העתירה, היא וילדיה, אשר חלקם מתגוררים עמה , לרבות נכד, יושלכו לרחוב ויוותרו ללא קורת גג.

טענות המשיבים

1. המשיבים טוענים כי נוכח ריבוי מחוסרי דיור מחד ומגבלות תקציב שעומד לרשות המדינה מאידך, אין אפשרות לספק דירות לכל דורש. מאגר הדירות המוגבל מחייבם להקצות דירה למי שזקוק לה “ביותר“.

1. המשיבים טוענים לשיהוי רב בהגשת העתירה, בהינתן מועד ההחלטה, ב – 1/2017 ומועד הגשת העתירה ב- 4/2018.  המשיבים מוסיפים, כי בעתירה תוקפת העותרת החלטות שניתנו במרוצת השנים, אשר אין להיזקק להן נכון לעת הזו, הן בשל השיהוי הרב, הן לנוכח שינוי נסיבות, הן בשל הסיוע המוגדל בשכ”ד שהוענק לעותרת משך 5 שנים בהן נגרעה מרשימת הממתינים.

1. המשיבים טוענים כי ההחלטות שניתנו בעניינה של העותרת ובכלל זה, ההחלטה נושא העתירה, היו בהתאם לנוהל. אין טענה לשיקולים פסולים ומשכך, דין העתירה להידחות. בהתייחסם לפגמים לכאורה שהעלתה העותרת נגד הנוהל, טוענים המשיבים כי עקרונותיו נקבעו על ידי הגורמים המוסמכים לכך והם נשענים על ערכי שוויון והגינות בחלוקת הדירות בדיור הציבורי. העותרת לא השכילה להצביע על פגם המצדיק את שינוי הנוהל.

1. המשיבים טוענים כי על מנת לזכות בזכאות לדיור ציבורי, על העותרת לעמוד בכל התנאים המצטברים הקבועים בנוהל. יתירה מזאת, אף כאשר הוענקה לה זכאות, הרי שתוקפה הוא לתקופה בת שנתיים אשר בסיומה, היה עליה להגיש בקשה חדשה, אשר נדונה לפי נסיבותיה בעת הגשתה. בסעיף 10.1 לנוהל נקבע: “זכאות שאושרה תהיה תקפה למשך שנתיים מיום ההחלטה. אם תוקף הזכאות תם ולא נמצא פתרון דיור לזכאים, יהיה עליהם לחדש זכאותם באמצעות הבנק/החברה המאכלסת. הזכאות המחודשת אינה אוטומטית אלא נבחנת מחדש לאור הנתונים המעודכנים ובהתאם לכללים שיהיו נהוגים באותה עת”. ברי אפוא, כי מיקומם של זכאים ותיקים ברשימת הממתינים לדירה נגזר מכלל הקריטריונים הקבועים בנוהל ובהם כניסתם של זכאים חדשים לרשימת הממתינים, אשר לעיתים נתוניהם האישיים מקדמים אותם בסדר הקדימויות, כמו גם חזרתם של ממתינים ותיקים לרשימת הממתינים, מסיבות כאלו ואחרות. למועד תחילת הזכאות אין השפעה של ממש על מיקומו של הממתין ברשימה.
2. המשיבים מוסיפים, כי על רקע הטעמים שפורטו, נולדה התכנית לסיוע ארוך טווח בשכר דירה, שנועדה להקל על אלו מבין הממתינים בתקופת ההמתנה כנגד גריעה מרשימת ההמתנה בתקופת הסיוע המוגדל. 

1. בהתייחסם למצוקה בה הייתה שרויה העותרת, כאשר ויתרה על זכותה לדירה עקב הימלטותה למעון שנשים מוכות, טוענים המשיבים, כי אכן המחוקק לא נתן דעתו אותה עת לפגיעה בזכויותיהן של נשים מוכות עקב הימלטותן למעונות. אולם, ביום 17.1.2012 תוקן חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי (תיקון מס’ 4) כאמור, דא עקא התיקון חל ממועד כניסתו לתוקף ועל כן, אין להחילו רטרואקטיבית.

1. המשיבים טוענים כי עובר לכניסת העותרת לתכנית הסיוע בשכר דירה לטווח ארוך, הוסברו לעותרת תנאי התכנית לרבות העובדה שתיגרע מרשימת הממתינים והדבר תועד בדו”ח הפעולות בתיקה של העותרת בתאריך 12.12.2005 (נספח 3 לתגובה). העותרת הסכימה לתנאי התכנית ונהנתה מסיוע מוגדל בשכר דירה משך 5 שנים. משכך, היא מנועה מלהעלות טענות נגד התכנית והשלכותיה על מקומה בתור ההמתנה לדירה.

1. המשיבים טוענים כי אל לו לבית המשפט להתערב בהוראות הנוהל, המגנות על עקרון השוויון תוך התחשבות במגבלת כמות הדירות העומדות לרשות הממתינים ובנסיבותיהם האישיות. הקריטריונים הקבועים בנוהל מאפשרים חלוקת ‘העוגה’, תוך התייחסות שוויונית לכלל הפונים. לא בכדי נקבע הנוהל על ידי גוף המוסמך לכך והמצויד בכלים מקצועיים. תכלית הנוהל לשרת את האינטרס הציבורי ועקרונותיו תורמים למימוש התכלית. לפיכך, אין להתערב בו.

• המשיבים מוסיפים, כי הנוהל אינו מגביל את תקופת המתנה לדירה בשל הקושי להעריך את אורכה בהתחשב במשאב המוגבל של דירות ובהיקף ציבור הממתינים. לפיכך, המשיבים נמנעו מלטעת בלב הממתינים צפייה שהמדינה לא יכולה לעמוד בה. כך אף באשר לקביעת סדר קדימויות, זה נקבע בהתאם לצרכים משתנים של הממתינים, כאשר לנכים ולחולים יש קדימות על פני הבריאים, אשר יש בכוחם להתפרנס. דין דומה חל ביחס למספר הנפשות בדירה – על יסוד הרציונל לפיו משפחות ברוכות ילדים זקוקות לדיור יותר ממשפחות שמספר ילדיהן מועט. 
• בנסיבות אלו, והואיל והעותרת אינה עומדת בתנאי הנוהל הרי שאין היא זכאית לדיור ציבורי. כך, היא אינה מטופלת ב- 3 ילדים העונים על הגדרת ‘ילד’, קרי מתחת לגיל 21 והיא אף לא מיצתה כושר השתכרות ב- 12 החודשים שקדמו להגשת בקשתה, כמתחייב על פי הנוהל.

• לפיכך, בשל כל אחד מהטעמים המנויים, דין העתירה להידחות.

דיון והכרעה

         כללי                                   

• הדיור הציבורי בישראל הוא משאב ציבורי מוגבל ויש לחלקו באופן שוויוני, על פי קריטריונים קבועים וברורים (ר’ עע”מ 823/12 קליסה נ’ שמעון [פורסם בנבו] (08.08.2013)). תכלית הדיור הציבורי לסייע לאלו אשר ידם אין משגת לרכוש דירה בתנאי שוק רגילים. עקרון יסוד בחלוקת משאב זה הוא צדק חברתי וחלוקתי. כך נפסק:

“מצויה אחריות כבדה של הרשויות: הדיור הציבורי נועד לזכאים לו במכלולם, המוחילים עד בוש בתור. אין ‘תפוס כפי יכולתך’ ברכוש הציבור, ועל הרשויות להקפיד על הצדק החלוקתי, ועל בתי המשפט ליתן יד לכך, כמובן תוך בדיקת כל מקרה לגופו” (ראו: עע”מ 7582/03 מדינת ישראל נ’ רבוח פ”ד נט(4) 481, 494 (2004) (להלן: ענייין רבוח); רע”א 3798/07 זריהן נ’ עמידר, [פורסם בנבו] פסקה ו'(3) (12.05.2008); עע”מ 1663/09 עזבון המנוחה ביטון שמחה ז”ל נ’ מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון [פורסם בנבו] (25.11.2010)). 

• ההחלטה בדבר הזכאות לדיור ציבורי הינה החלטה מורכבת, המתחשבת במגוון רחב של שיקולים וחייבת להיעשות על פי אמות מידה ענייניות ושוויוניות. ממילא היא כפופה גם למגבלות תקציביות הנקבעות בהתאם לסדרי העדיפויות הכוללים של הממשלה (ר’ בג”ץ 4906/98 עמותת “עם חופשי” לחופש דת מצפון חינוך ותרבות נ’ משרד הבינוי והשיכון, פ”ד נד(2) 503 (2000); בג”ץ 8300/02 גדבאן נ’ ממשלת ישראל [פורסם בנבו] (22.5.2012)).

• הלכה היא כי החלטות כגון אלו, שמבוססות על שיקולים חברתיים, כלכליים ומקצועיים מובהקים – נתונות לשיקול דעתם של הגורמים המוסמכים וככלל בתי המשפט אינם נוהגים להתערב בהן (ר’ בג”ץ 3071/05 לוזון נ’ ממשלת ישראל [פורסם בנבו] (28.07.2008); בג”ץ 3017/05 ‏חברת הזרע (1939) בע”מ נ’ המועצה הארצית לתכנון ובניה, משרד הפנים [פורסם בנבו] (‏23.03.2011); עע”מ 8782/14 ‏מנחם נ’ משרד הבינוי והשיכון [פורסם בנבו] (12.06.2017)).

נוהל 08/05

• נוהל דיור ציבורי קובע אמות מידה סבירות ומדודות למתן סיוע בשכר דירה הנגזרות ממאפיינים שונים של חסרי דיור המבקשים להכיר בהם כזכאים. תנאי הזכאות מנויים בסעיף 5.1 לנוהל:

זכאות

[…]

עם שלושה ילדים לפחות (על פי הגדרת ילד בסעיף 2.5)

ממצים כושר השתכרות (בהתאם לסעיף 2.12)

מקבלים הבטחת הכנסה (כמפורט בנספח א’ סעיף 1 ו-2)”

         ילד מוגדר בסעיף 2.5 לנוהל כ“בן/בת של לפחות אחד המבקשים הראשיים…שהינו רווק חסר דירה שטרם מלאו לו 21 שנים הסמוך על שולחן מבקש הסיוע …”.

         מיצוי כושר השתכרות מוגדר בסעיף 2.12 לנוהל:

                       “מיצוי כושר השתכרות

לצורך הזכאות לקבלת דירה בשיכון הציבורי, יוגדר באחד האופנים הבאים:

2.12.1             זוג עם או בלי ילדים

א.              משפחה המקבלת מביטוח לאומי קצבת הבטחת הכנסה במשך שנתיים ברציפות.

ב.              משפחה המתקיימת משכר עבודה או מהכנסה אחרת (פנסיה או גמלה של המוסד לביטוח לאומי: גמלת נכות מעבודה, גמלת נכות בשיעור של 74%, דמי מזונות, קצבת שאירים וכד’) ובנוסף מקבלת מהמוסד לביטוח לאומי גמלת השלמת הכנסה במשך 24 חודשים לפחות.

ג.              משפחה שלאחד מבני הזוג נקבעה דרגת אי כושר השתכרות יציבה של 75% ומעלה ובתנאי שמקבלת קצבה למשפחה ולא ליחיד.

ד.              משפחה שלשני בני הזוג נקבעה דרגת אי כושר השתכרות יציבה של 75% ומעלה

2.12.2             משפחה חד הורית

הורה יחיד עם ילד/ים שמתקיימים לגביו אחד התנאים הקבועים בסעיף 2.12.1″ 

• lawdata – דטהחוקעינינו הרואות, נקבעו קריטריונים ברורים לקביעת מצבו הכלכלי של מבקש דיור ציבורי הנסמכים על הוראות חוק הבטחת הכנסה, שתכליתו לתמוך באזרחים הנקלעים למצב בו אין ביכולתם לספק לעצמם את צרכיהם הבסיסיים. יישומה של תמיכה זו נעשה באמצעות גמלה דיפרנציאלית, המותאמת לגילו ולמצבו המשפחתי של מבקש הגמלה (ר’ בג”ץ 10662/04 חסן נ’ המוסד לביטוח לאומי, סה(1) 782 (2012)).

• הערכת מצבו הכלכלי של תא משפחתי, ובפרט מיצוי כושר השתכרותו של המבקש דיור ציבורי דורשת מיומנות ומקצועיות המצויה בידי הגופים הסטטוטוריים המוסמכים לכך. ברי, כי הקריטריון של קבלת גמלת הבטחת הכנסה, כחלק מהקריטריונים הדרושים לצורך קביעת הזכאות לדיור ציבורי מבטיחה הערכה אחידה ושוויונית של מצבו הכלכלי של המבקש ומיצוי כושר השתכרותו. משכך, תנאי זה בנוהל, שנסמך על מבחנים המבוצעים על ידי הגופים המקצועיים המוסמכים לכך – הוא סביר ואף מתבקש בנסיבות העניין (ר’ עע”מ 4445/16 מעיין רקפת שני שטיין נ’ משרד הבינוי והשיכון מיום 4.12.17).

• כך אף ביחס ליתר תנאי הזכאות לדיור ציבורי – אלו נבחנים אחת לשנתיים (סעיף 10 לנוהל). מטרתם לבחון את נסיבות חייהם של המבקשים, אשר מטבע הדברים משתנות עם הזמן ועמן, עמידת המבקש בתנאי הזכאות. אין דין אדם בודד הזקוק לקורת גג כדין משפחה ברוכת ילדים ואין דינם של החולים והנכים כדינם של אנשים בריאים אשר להם פוטנציאל עבודה מובנה.

• ובאשר להגדרת “ילד” – גיל 21 שנקבע כגיל הגבול להגדרת ילד, הוא סביר. לרוב, צעירים בגיל זה מסיימים את שרותם הצבאי ובשלים לצאת לשוק העבודה.

• עולה מהאמור לעיל הוא כי העקרונות שנקבעו בנוהל עולים עם ערכי צדק חברתי וחלוקתי. עקרונות אלו חלים על כלל האוכלוסייה על גווניה השונים. ההגדרות בנוהל ברורות ובהירות ועל כן, אין מקום להפעלת שיקול דעת ביישומם. הנוהל נשען על מידע מקצועי ושואב נתונים מהוראות חוק הבטחת הכנסה – חוק סוציאלי באופיו.

• לפיכך, אין לקבל את השגותיה של העותרת ביחס לנוהל ובוודאי שאין מקום לשנותו.

ומן הכלל אל הפרט

• ניתן להבין את תסכולה של העותרת, אשר שנים רבות המתינה לדירה וזו הלכה והתרחקה ממנה, עד אשר לבסוף נמצאה כמי שאינה עומדת בקריטריונים ובקשתה להכרה בזכאותה נדחתה. עם זאת, אין בטיעוניה כדי עילה להתערב בהחלטה אשר עולה בקנה אחד עם הקריטריונים ועל פניה, היא סבירה ונכונה.

• כפי שנקבע, תנאי הזכאות כפי שנקבעו סבירים ויש להקפיד על קיומם בדווקנות. מתן יתרון לאחד – עלול לסכל את זכותו של האחר, ובכך להפר את עקרון השוויון בחלוקת משאבי הדיור הציבורי. יפים לעניין זה דבריה של כב’ הנשיאה (דאז) מ’ נאור, בעניין רבוח:

“פרשנות ‘נדיבה’ של תנאי המבצע היא, בסופו של יום, על חשבון מי שנזקקים לדיור הציבורי”.

• הפרשנות שביקשה העותרת ליתן להוראות הנוהל אינה מתיישבת עם תכליתו וממילא, תיעשה על חשבונם של זכאים אחרים.

• לנוכח מסקנותיי לעיל, מתייתר הדיון בטענות נוספות שהעלתה העותרת. עם זאת, אציין כי לנוכח הרישום בתיקה של העותרת מיום 12.12.2005, נחה דעתי כי הוסברו לה תנאי תכנית הסיוע בשכ”ד לטווח ארוך והיא בחרה לקבל סיוע מוגדל לתקופה בת חמש שנים תחת המשך המתנה ארוכה וממושכת לקבלת דירה – אשר איש לא תקע כף לידה, כי בסופה תזכה בה.

• באשר לוויתורה של העותרת בשנת 2001 על דירתה בחיפה, על רקע הימלטותה למעון לנשים מוכות – אכן החוק שהיה תקף בזמנו פגע בזכויותיהן של נשים מוכות וטוב עשה המחוקק כאשר תיקן אותו בשנת 2012. עם זאת, תחולת החוק אינה רטרואקטיבית ועל כן, העותרת אינה יכולה ליהנות ממנו. 

• מצבה של העותרת קשה ומכביד. ברי, כי עתירתה הוגשה על רקע מצוקתה האישית והמשפחתית. עם זאת, החלטת הוועדה העליונה שלא להעניק לה דיור ציבורי התקבלה במסגרת שיקול הדעת הנתון לגורמים המוסמכים, שפעלו בהתאם לנוהל. לא נמצא בנוהל פגם או פסול. לפיכך, ההחלטה נסמכת על נתונים עובדתיים שהונחו לפני הוועדה וניתנה לאחר שקילה ובדיקה.

• דין העתירה להידחות. עם זאת, היה והעותרת תגיש בקשה נוספת (לא הוגשה בקשה מטעמה מיום מתן ההחלטה בשנת 2017), ראוי שתישקל האפשרות להביאה לפני וועדת חריגים, שתשקול את נסיבותיה המיוחדות ותחליט בהתאם לשיקול דעתה.

אשר על כן, אני מורה על דחיית העתירה ללא צו להוצאות.

ניתן היום,  ח’ אייר תשע”ט, 13 מאי 2019, בהעדר הצדדים.

ורדה מרוז