לפנינו עוד פרקליטה הצמאה לדם חפים מפשע, ערפדה של ממש מיכל אזולאי. מיכל תפרה תיק לאח בבית חולים כאילו הוא ביצע מעשה מגונה תוף הפעלת כוח, וכל זה ללא שום ראיות, וגם בניגוד לכל עדויות של שאר האחיות במחלקה. זהו כתב אישום שלא היה צריך להיות מוגש בכלל כי הוא מבוסס על טענות של אישה שאין לה שום דבר להוכיח את מה שהיא טוענת.
כל זה מתאפשר במדינה שעל פי החוק ניתן להרשיע על סמך עדות יחידה גם בלי שום ראיות נוספות. זה שניתן להרשיע בלי ראיות, זה לא אומר שגם צריך להאמין לכל אחת שאומרת שנגעו לה בציצלך. יש פה מאושפזת ממורמרת שהגיעה לאשפוז וכל הזמן התלוננה במירמור. החדר לא מצא חן בעייניה, הריחות לא מצאו חן בעייניה, המוניטור לא מצא חן בעייניה. השכנה הזקנה לחדר מאחורי הוילון לא מצאה חן בעייניה והיא רצתה לעבור לחדר לבד.
האח שטיפל בה סידר לה חדר לבד ובמקום להודות לו על הטיפול המסור, הלכה ודפקה לו תלונה שמישש לה ציצי בזמן שהוא סידר את האופן בו שכבה במיטת האשפוז ו/או בזמן שעשה לה עירוי. האח ענה בטבעיות שלא היו לו שום כוונות מיניות כלפי האובייקט הזו, ושזה בהחלט אפשרי שבמהלך ההזזה שלה במיטה או עירוי, חל חיכוך או נגיעה אקראית וללא שום כוונה מינית מעצם זה שהוא צריך לאחוז בה ולגעת בה כדי להזיז אותה או לעשות עירוי דם.
מקרים כאלה מראים כמה מסוכן לגברים לטפל בנשים. תלונת השווא יכולה להגיע מכל כיוון. כאן היה קשה לנו להבין מדוע מתלוננת השווא העלילה עלילה. בהתחלה חשבנו שהיא סתם ממורמרת או משועממת, אבל אז ירד האסימון. בא לה לתבוע את בית החולים ולעשות קופה.
הפרקליטה הכלבה זונת הפרקליטות מיכל אזולאי רצתה לעזור לה לעשות קופה על חשבון בית החולים.
אח זוכה מעבירה של ביצוע מעשה מגונה במטופלת, כתבה באתר תקדין 27/6/2021
השופט מוחמד חאג’ יחיא מבית משפט השלום זיכה אח שעובד בבית חולים מעבירה של ביצוע מעשה מגונה במטופלת. נקבע כי מחומר הראיות עולה ספק סביר, קיים פער בין “האמת” או המהימנות הסובייקטיבית שחוותה אותה המתלוננת בחושיה לאופן התרחשות האירוע, לבין האמת האובייקטיבית כפי שהייתה. אותה מסכת התרחשויות “כמעט”, ניתן היה לפרשה לפי חווייתה הסובייקטיבית של המתלוננת מצד אחד, ומצד שני, ניתן לתארה כפי שהנאשם הסביר אותה, לרבות בפן המקצועי כאח.
כנגד הנאשם, אח במקצועו, הוגש כתב אישום שמייחס לו ביצוע מעשה מגונה במאושפזת בין כותלי בית החולים תוך כדי עבודתו. בהתאם לגרסת המאשימה ביום האירוע בשעה 23:00 לערך, לחצה המתלוננת על פעמון ההתראה על מנת להזעיק איש צוות רפואי בשל דליפה בעירוי הנוזלים שהוחדר לה. בעקבות הקריאה, הגיע הנאשם לחדרה וטיפל בעירוי. בשלב זה, ביקשה ממנו המתלוננת לעבור לחדר אחר. הוא השיב לה כי אין חדר אחר פנוי ותוך כדי כך אחז בידה השמאלית, ליטף אותה במשך מספר שניות ועזב את החדר. לאחר מספר דקות, שב הנאשם אל החדר והודיע למתלוננת כי נמצא חדר עבורה.
היא התרוממה ממיטתה ונעמדה על מנת לארוז את חפציה. בשלב זה, התקרב הנאשם אליה, הצמיד את ראשה בחוזקה אל החזה שלו בידו האחת ומישש את החזה שלה בידו האחרת, תוך שהוא מתנשף. המתלוננת הדפה את ידו של הנאשם וביקשה ממנו שיניח לה. חרף בקשתה, הוא המשיך לאחוז בראשה בחוזקה. המתלוננת שהייתה חלשה בשל מצבה הרפואי, לא הצליחה להשתחרר מאחיזתו של הנאשם וביקשה ממנו פעם נוספת כי יניח לה. לאחר מספר רגעים הרפה הנאשם מאחיזתו במתלוננת וזו נפלה על המיטה ונשכבה עליה. בשלב זה, תוך כדי שהוא מכסה אותה בשמיכה, ליטף הנאשם את ישבנה של המתלוננת. במעשים המתוארים לעיל, כך גורסת המאשימה, ביצע הנאשם במתלוננת מעשה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני, תוך שימוש בכוח, ולכן היא מייחסת לו ביצוע עבירה לפי סעיף 348(ג1) בחוק העונשין, התשל”ז-1977.
הנאשם טען מצדו כי המתלוננת אושפזה במחלקה בעקבות חום גבוה וחשש לזיהום. מצבה היה חלש. ביום האירוע, אחות במחלקה החליפה לה עירוי אך נוצר צורך לטיפול בשנית באותו עירוי ולשם כך נכנס הנאשם וטיפל בו. באותה הזדמנות, ביקשה המתלוננת ממנו לעבור חדר.
הנאשם הזכיר שהיא עברה מספר חדרים באותו יום שכן הפריעו לה “המוניטור” והריחות. הנאשם השיב למתלוננת, כי לא ידוע לו על חדר פנוי ויצא מחדרה. ואולם, לאחר שבדק והבין כי יש חדר פנוי הוא ניגש אליה והודיע לה זאת. היא קמה ממיטתה על מנת לקחת את הדברים שלה לצורך המעבר, כאשר העירוי עודו מחובר לשקית הנוזלים ולמכשיר. כשהחלה לארוז את דבריה, היא הייתה בחולשה ניכרת, איבדה את שיווי משקלה ואז הנאשם תפס אותה על מנת שלא תיפול. הוא ניסה להחזיר אותה למיטה והיא שכבה אלכסונית. הנאשם סידר את שכיבתה, כיסה אותה ויצא מהחדר. אשר לטענה בדבר נגיעה בחזה שלה, השיב הנאשם כי כאשר אחז בה, ייתכן שבלי משים, ידו נגעה בחזה שלה אך זאת ללא כוונה מינית. הנאשם הכחיש כי ביצע מעשה מגונה וגורס שהמתלוננת פירשה את הדברים לפי תחושה סובייקטיבית שלה שאינה משקפת את המציאות.
כב’ השופט מ’ חאג’ יחיא פסק כי לא הוכח על-ידי המאשימה מעל לכל ספק סביר כי הנאשם ביצע העבירה המיוחסת לו בכתב האישום וכי הסבריו של הנאשם לאופן התנהגותו, בפרט ביחס לנקודות המגע הפיזי שנוצרו, הם מניחים את הדעת ולכל הפחות, יש בהם לבסס תזה אפשרית סבירה חלף התזה המרשיעה שחותרת אליה המאשימה. כב’ השופט מ’ חאג’ יחיא גרס כי למעשה, כבר בביקור הראשון, החלה המתלוננת לבחון את השתלשלות האירועים, התנהגות הנאשם כלפיה והאינטראקציה ביניהם, בצורה חשדנית שהטרידה את חשיבתה.
הא-ראיה, בביקור השני, עת קמה ממיטתה עם הפנים לארון כדי לארוז את חפציה, עמד הנאשם לצדה במרחק של כחצי מטר, וזה כבר נראה בעיניה “מוזר”, וכך כדבריה בעדותה במשטרה. יוצא אם כן, כי אין זה בלתי נמנע, ואולי אף סביר ביותר, שכל פרשנות המתלוננת להתרחשות האירועים לאחר מכן (החל מאחיזת הראש בחוזקה ומה שאירע בהמשך), תהיה מושפעת מההתבוננות החשדנית שלה כלפי התנהגות הנאשם, בפרט ברובד המיני, התנהגות שהחלה לדבריה כאמור ב-“ליטוף” של כף היד.
בית משפט השלום הדגיש כי אין מסקנתו מצביעה על חוסר מהימנות של המתלוננת או של מי מיתר עדי התביעה. עדויות עדי התביעה, הותירו רושם אמין. עדויות האחיות ד׳ ו-א׳, אמנם אין זהות ביניהן לבין תיאור העובדות שאינו שנוי במחלוקת, אך גרעין גרסאותיהן הוא אותנטי ויש בו לתמוך דווקא בהגנת הנאשם.
אשר לעדות המתלוננת, כמכלול, היא הותירה רושם מהימן וחיובי. המתלוננת תיארה את התרחשות הדברים בצורה צלולה ובטוחה ותיארה את חווייתה מיום האירוע, כפי שחוותה אותה בחושיה בזמן אמת. רובם של רכיבי גרסתה העובדתית אינם שנויים במחלוקת, למעט מספר נקודות, לצד זאת, גם עדות הנאשם הותירה רושם מהימן. הנאשם העיד בביטחון עצמי ונתן הסברים מניחים את הדעת להתרחשות הדברים שמייחסת לו המאשימה, בפרט, ביחס לרכיבים העובדתיים שבהם היה מגע פיזי בינו לבין המתלוננת. אף שבעדותו במשפט ישנה הרחבה מסוימת של תיאור הדברים זאת ביחס לאופן שבו הוא תיאר אותם במשטרה, בין בחקירה ובין בעימות לא נמצאו סתירות שיש בהן לבסס חוסר אמינות שלו. מחומר הראיות עולה ספק סביר, קיים פער בין “האמת” או המהימנות הסובייקטיבית שחוותה אותה המתלוננת בחושיה לאופן התרחשות האירוע, לבין האמת האובייקטיבית כפי שהייתה. אותה מסכת התרחשויות “כמעט”, ניתן היה לפרשה לפי חווייתה הסובייקטיבית של המתלוננת מצד אחד, ומצד שני, ניתן לתארה כפי שהנאשם הסביר אותה, לרבות בפן המקצועי כאח.
עוד נקבע כי התמונה המצטיירת מחומר הראיות, נראה שהתזה אליה חותרת המאשימה ולפיה פעל הנאשם כפי שפעל “לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני ” – אינה סבירה בנסיבות העניין. מכאן, לא הוכח היסוד הנפשי שבעבירה. ראשית: הביקורים כאמור, התרחשו זמן קצר לאחר שהחל הנאשם את משמרת העבודה שלו ולא הייתה כל היכרות קודמת בינו לבין המתלוננת.
מכאן, אם נתרומם מעט מעל הפסיפס הראייתי הקיים, נראה כי אין זה סביר שבנסיבות אלו, כבר גמלה בלבו של הנאשם ההחלטה לפגוע מינית במתלוננת, כבר בפתח משמרת העבודה שלו ורק לאחר מספר דקות של היכרות עם המתלוננת. שנית: כאמור, בחדר המתלוננת הייתה מאושפזת אישה מבוגרת. נראה שהייתה מרותקת למיטה. בין המיטות היה וילון שהפריד את הראייה ביניהן. ואולם, כפי שעולה מעדות המתלוננת עצמה, אותה מאושפזת יכלה לדבר, והא-ראיה, ביום האירוע לאחר הביקור השני, היא ביקשה מהמתלוננת לקרוא לאח; בעדותה במשפט העידה: “אז כשקמתי, זאת שהייתה בחדר ביקשה שאני אקרא לאח. אני לא יודעת מה היא רצתה…” , ללמדך שאותה מאושפזת הייתה מסוגלת לשמוע ולדבר. גם כאן, נשאל מה הסבירות שהנאשם יפגע מינית במתלוננת בחדר, סמוך למיטת המאושפזת המבוגרת, תוך נטילת סיכון על עצמו שהאחרונה תוכל לשמוע כל זעקה או צעקה מצד המתלוננת עקב “הפגיעה”. שלישית: כידוע, הנאשם כבר איתר ובישר למתלוננת שהיא הולכת לעבור לחדר שבו תשהה “לבד” .
אם נניח כי גמלה בלבו של הנאשם ההחלטה לפגוע במתלוננת, מדוע יבצע את זממו בחדר מאוכלס דווקא, כשהוא יודע שהקורבן צפוי לעבור לחדר בודד. רביעית (אחרון במיקום אך לא בחשיבות): במהלך האירועים בביקור השני, כאשר הנאשם החזיק את ראשה של המתלוננת בחוזקה ושלח את ידו לגופה (לדבריה, היא מישש את החזה שלה), אין מחלוקת כי עת הדפה את ידו בידה, הוא לא התנגד, הרחיק את היד שלו אך המשיך להחזיק את ראשה . התנהגות זו, גם כפי שהיא עולה מעדות המתלוננת, מעוררת תהייה שיש בה להטיל ספק כבד בתזה שמציגה המאשימה לפיה מדובר בפגיעה מינית. התנהגות זו יש בה חיזוק דווקא לגרסת הנאשם לפיה כל שרצה הוא להגן על הראש. שכן, אם וככל שהנאשם פעל במחשבה פלילית לתקוף מינית את המתלוננת עת הצמיד את ראשה לחזהו ונגע בחזה שלה, הרי כאשר הדפה את ידו, סביר שהיה מגיב באחד משני האופנים: האחד – כפי שהסיר את ידו, הנאשם היה מרפה את האחיזה גם בראש ואולי אף מתרחק מהמתלוננת; השני – הוא היה מתנגד להדיפת ידו, ממשיך לאחוז בראשה ולגעת בחזה שלה חרף התנגדותה. הנאשם כאמור לא פעל כך או כך, אלא הרחיק את ידו אך המשיך להחזיק בראש, דבר שמחזק את המסקנה שהוא רצה להגן על הראש.
לאור האמור לעיל הוחלט לזכות את הנאשם מביצוע עבירה של מעשה מגונה תוך הפעלת כוח.
המאשימה יוצגה ע”י עו”ד מיכל אזולאי מפרקליטות מחוז י-ם (פלילי); הנאשם יוצג ע”י עו”ד אריאל הרמן ועו”ד גאלב אברהים
https://portal.takdin.co.il/Article/Article/7153037
להלן פסק הדין:
11036-07-20 זיכוי אח בבית חולים מאונס מטופלת מוחמד חאג' יחיא
One Comment
יש לי תחושה שאותו אח בבית חולים שלמד 4 שנים סיעוד ויש לו נסיון – יצטרך בגלל תלונת השווא לעשות הסבה מקצועית – נראה שהאידאולוגיה הגזענית נגד מגדר הגברים פוגעת ביהודים, בערבים , הלהטב”ים וכל המגזרים האילו מימין ומשמאל צריכים להתאחד למען שוויון מלא. ארגוני הגברים צריכים להיות בכל רחבי הקשת הפוליטית מאוחדים נגד הגזענות הזו – קבוצת האבות הגרושים היהודים מגדירה נק’ התחלה של נפגעי הטרור הפמיניסטי קיצוני בהחלט לא את הסוף…