לפנינו עוד הצלחה של עו”ד שלומי וינברג, הכוכב העולה בדיני לשון הרע. וינברג ייצג את הנתבע עו”ד שרון לוי אשר עבד בסוכנות ביטוח “סגנון סוכנות לביטוח (1992)” והסתכסך עם הבעלים להב גופר ואורן צבי. עם פרוץ הסכסוך בינהם, השניים שלחו נגד עו”ד שרון לוי תלונה לוועדת האתיקה וטענו שהוא זייף פוליסות.

התיק הגיע לבית הדין האזורי לעבודה, והשופטת קבעה שאם בעלי סוכנות הביטוח טוענים שהפוליסות זוייפו, הם היו צריכים לנקוט אמצעים כלפי הלקוחות, כגון ביטול הפוליסות. מכיון שאף פוליסה לא בוטלה, נקבע שמדובר בתלונת שווא. השופטת אסנת רובוביץ-ברכשן קבעה שהפיצוי על תלונת השווא בלשכת עורכי הדין יעמוד על 20,000 ש”ח. היו באותו דיון עוד פרסומים של לשון הרע אולם לא נתעסק בהם כעת. בעלי סוכנות הביטוח ערערו לבית הדין הארצי לעבודה.

ביה”ד הארצי לעבודה קבע ש”מצאנו כי יש מקום להתערב בשיעור הפיצוי בגין הפרסום הראשון, הוא מכתב התלונה ללשכת עורכי הדין, אשר נבדל מהפרסומים השני והשלישי בשל אופי פומביותו והנזק הפוטנציאלי הממשי לפגיעה בפרנסתו של העובד. נוכח זאת, יש לטעמנו להגדיל את הפיצוי בגין פרסום זה ל-40,000 ₪, שהוא הסכום שנתבע על ידי העובד”.

מדובר בהישג משמעותי ומדהים!!!!! הצלחה מסחררת!!!! תוספת של 20,000 ש”ח על 20,000 ש”ח!!!

וזהו הנתבע, להב גופר שאכל אותה ב 40,000 ש”ח על תלונת השווא בלשכה:

להלן כתבה מאתר Psakdin.co.il

סוכנות ביטוח שהאשימה עובד בזיוף מסמכים תפצה על לשון הרע

הסוכנות הגישה תלונה כוזבת ללשכת עורכי הדין נגד עורך דין שעבד אצלה ופוטר והכפישה אותו בפני לקוחות. ערעור שהגישה בעקבות חיובה בפיצויים על הוצאת דיבה נדחה – והפיצוי הוגדל

בית הדין הארצי לעבודה דחה לאחרונה ערעור שהגישה סוכנות הביטוח “סגנון” על כך שחויבה לשלם פיצויים והוצאות של 80,000 שקלים לעורך דין שעבד אצלה ופוטר בעקבות הוצאת דיבה. מנגד התקבל חלקית ערעור נגדי שהגיש עורך הדין והפיצויים שנפסקו לו הוגדלו ב-20,000 שקלים בתוספת הוצאות של 10,000 שקלים. בפסק הדין אושרו קביעותיו של בית הדין לעבודה בתל-אביב לפיהן תלונה שהגישה הסוכנות ללשכת עורכי הדין בה האשימה את העובד בזיוף מסמכים והכפשת שמו בפני מספר לקוחות, נחשבים ללשון הרע.

עורך הדין שי לוי הועסק בסוכנות כמקדם מכירות של פוליסות ביטוח ופוטר ב-2016. לאחר פיטוריו הוא הגיש נגד החברה תביעה בטענה לפיטורים בחוסר תום לב ולקבלת תיקי לקוחות. זמן קצר לאחר מכן הסוכנות הגישה נגדו תלונה לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין בתל-אביב שבה האשימה אותו בזיוף חתימות ופרטי לקוחות בפוליסות.

בנוסף, מנכ”ל הסוכנות והמנהל שלו אף סיפרו על כך למספר לקוחות.

באפריל האחרון התקבלה חלקית תביעת לשון הרע שהגיש נגד הסוכנות, המנכ”ל והמנהל שלו בבית הדין לעבודה בתל-אביב. בפסק הדין נקבע כי עורך הדין הוכיח 3 פרסומים מכפישים מתוך 5 שנעשו בחוסר תום לב ומבלי שטענות הזיוף הוכחו, ונפסקו לו פיצויים של 60,000 שקלים ו-20,000 שקלים הוצאות.

בערעור שהוגש מטעם הסוכנות, המנכ”ל והמנהל על פסק הדין נטען בין היתר כי התלונה ללשכה הייתה לגיטימית והוגשה בתום לב בתמיכה של מכתבי לקוחות. עוד נטען כי הם חויבו בפיצוי על פרסום בפני לקוח שכלל לא הוכח וכי ללקוח אחר נאמר בסך הכל שהעובד נהג בחוסר יושרה ותו לא. כן נטען כי סכום הפיצויים חריג ויש להפחיתו.

העובד טען מנגד כי המערערים ממחזרים טענות וכי אין מקום להתערב בקביעות העובדתיות של בית הדין או במסקנה כי הפרסומים היו פוגעניים וכיוונו לפגוע בעיסוק שלו. בנוסף, הוא הגיש ערעור נגדי שבו טען כי היה מקום לקבוע שפרסום נוסף נחשב ללשון הרע ולהגדיל את הפיצויים שנפסקו לו.

פוטנציאל ממשי לפגיעה בפרנסה

סגן נשיאת בית הדין הארצי אילן איטח והשופטות לאה גליקסמן וחני אופק-גנדלר לא מצאו עילה להתערב בפסק הדין של בית הדין בתל-אביב למעט בנוגע לסכום הפיצוי עבור הגשת התלונה ללשכת עורכי הדין.  

בפסק דין שכתבה השופטת אופק-גנלדר נקבע כי בית הדין בחן באופן מקיף ויסודי את הטענות והראיות ומצא כי שלושה פרסומים מתוך חמישה נחשבים ללשון הרע. זאת, מאחר שבמסגרתם טענו המערערים באופן נחרץ לזיוף מסמכים שלא הוכח ולא הסתפקו בהעלאת חשדות מסויגים.

עוד נקבע כי המערערים לא הוכיחו שההאשמות היו אמת והאמירות הבוטות והנחרצות שנכתבו בתלונה ללשכה ונאמרו ללקוחות שוללות קיומו של תום לב. לעומת פרסומים אלה, הוסיפו השופטים, הפרסום הרביעי נוסח בזהירות וכחשד ולכן הוא לא נכנס לגדר לשון הרע.

עם זאת, הוחלט להגדיל את הפיצוי שנפסק לעובד על התלונה ללשכה מ-20,000 שקלים ל-40,000 שקלים וזאת מאחר שמדובר בפרסום פומבי שהיה טמון בו פוטנציאל ממשי לפגיעה בפרנסתו.

התוצאה הסופית היא כי העובד יקבל פיצוי כולל של 80,000 שקלים בנוסף להוצאות של 20,000 שקלים בהליך הקודם ועוד 10,000 שקלים שנפסקו לו במסגרת הערעור.

• ב”כ המערערים: מוטי ברקן, עורך דין לשון הרע
• ב”כ המשיב: עו”ד שלומי וינברג, עו”ד אביתר כהן

להלן פסק הדין בערכאה הראשונה לפני הערעור:

בפנינו תביעתו של התובע מר ש. ל. נגד מר להב גופר בעליה של סוכנות הביטוח ונגד מר אורן צבי וכנגד סגנון סוכנות לביטוח (1992) בע”מ לפיצוי בגין פרסומי לשון הרע נגדו.

1. העובדות הרלוונטיות לענייננו, כפי שהן עולות מכתבי הטענות, העדויות והראיות:א.התובע הינו עו”ד וסוכן ביטוח שהועסק על ידי סגנון סוכנות לביטוח (1992) בע”מ(להלן:הנתבעת 3 או החברה), בקידום מכירות של פוליסות ביטוח שהופקו ע”י הראל חברה לביטוח בע”מ, משנת 2004 ועד לפיטוריו ביום 10.05.16.ב.מר להב גופר ( להלן: הנתבע 1 או מר גופר) הוא דירקטור בנתבעת 3 ובעל שליטה בה ומוגדר כמנכ”ל בה.ג.הנתבע 2, מר אורן צבי ( להלן: הנתבע 2 או מר אורן צבי) שימש כמנהל מכירות בחברה והיה ממונה על התובע בעבודתו.ד. ביום 7.3.16 קיבל התובע הזמנה לשימוע לפני שקילת הפסקת העסקתו, עקב מבוקשו להעביר לרשותו את תיק הלקוחות כטענתו. בעקבות השימוע הודיע הנתבעת לתובע על סיום העסקתו.ה. ביום 26.4.17 הגיש הנתבע 1, כנגד התובע תלונה לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין במחוז ת”א. בתלונה נכתב:” חמור מכך מתברר שעו”ד ש. ל. זייף מסמכים הן באופן שזייף את החתימות הלקוחות והן זייף פרטים לגבי הלקוחות, כגון בשאלת הזיהוי. זיוף מסמכים היא עבירה חמורה, ובמיוחד לגבי עו”ד. זו גם התנהגות שאיננה הולמת עו”ד ומהווה עבירה אתית של עורך דין”.
2. טענות הצדדים:
   • לטענת התובע הנתבעים פרסמו מספר פרסומי לשון הרע המשמיצים וחסרי שחר כנגדו. פרסומים אלו נעשו מתוך מטרה לפגוע בו, לאחר שפוטר מהנתבעת 3 בחוסר תום לב ולאחר שהגיש נגד הנתבעת 3 תביעה בבית דין האיזורי לעבודה ע”ס מיליון ש”ח להעברת תיק הלקוחות שלו( סע”ש 14050-06-16).
   • פרסומים חמורים אלו נעשו בפני לקוחות התובע ופני וועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, תוך הצגת התובע כעבריין פלילי, זייפן מסמכים, רמאי המבצע מעשי הונאה ופועל בניגוד לחוק.
   • עוד טוען התובע כי הנתבעת 3 היא “שולחת” הנתבעים ונושאת הן באחריות ישירה והן באחריות שילוחית למעשי הנתבעים. משכך האחריות של הנתבעים היא ביחד ולחוד.
   • ביום 2.4.17 הגיש הנתבע 1, תלונת שווא כנגד התובע לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין במחוז ת”א, לטענתו במסגרת תלונה זו פרסם הנתבע 1 לשון הרע חמורה ביותר נגדו.
   • עוד טוען התובע כי ביום 21.5.17 התקשר הנתבע 2 לגב’ שלומית שטיינהורן , אשר חתמה בעבר על הצעת ביטוח בפני התובע, ואמר לה שהתובע “זייף מסמכים וסגנון מעוניינים לבוא ולהציג לך את המסמכים” .
   • פרסום נוסף לו טוען התובע נעשה על ידי הנתבע 2 למר ישראל פטשניק, שבה טען ל”חוסר יושרה” מצידו של התובע.
   • פרסום נוסף של הנתבע 2 נעשה לגבי לאה רקנטי. ביום 24.8.17 התקשר הנתבע 2 לגב’ ריקנטי וטען באוזניה כי “יש לי חשד שש. זייף חתימה של בעלך על אחד הטפסים של הביטוח” וכן כי ” יש עוד לקוחות שפנו אליי בעניין זיוף מסמכים שש. חשוד שזייף”
   • עוד טוען התובע כי לקוחה נוספת בשם פנינה עופרי, קיבלה ביום 23.8.17 שיחת טלפון ממשרדי החברה. נציג החברה שוחחה עימה ואמר לה בין היתר את הדברים הבאים:” תשמעי כרגע את מבוטחת דרך ש. ויש כנגד ש. תביעות על זיוף מסמכים ואי התאמה בין חתימות. ש. זייף מסמכים של לקוחות… מתנהל נגדו משפט בעקבות התלונות והזיוף”.
   • לטענת התובע פרסומים אלו מהווים פרסומי לשון הרע בהתאם לקבוע בסעיפים 1(1) 1 (2) ו-1(3) לחוק איסור לשון הרע, התשכ”ח- 1965 שפגעו בו. עוד טוען התובע כי פרסומים אלו נעשו בכוונת זדון להוציא דיבתו רעה, לפגוע בו ובשמו הטוב ולהטיל דופי ביושרו ובמוניטין המקצועי שיצא לו, וזאת במטרה לפגוע בו פגיעה אנושה ובלתי הפיכה. משכך תובע התובע פיצוי בסך של 350000 ₪ כפיצוי סטטוטורי וכן עותר להורות לנתבעים לפרסם הודעת תיקון ו/או הכחשה כפי שיקבע על ידי בית הדין.
   • מנגד לטענת הנתבעים, לא נעשו על ידם פרסומים אסורים וכי לא הייתה כל מטרה לפגוע בתובע. לטענת הנתבעים פניה ללשכת עורכי הדין אינה מהווה פרסום אסור ובכל מקרה פנייה כזו מוגנת על פי דין מפני תביעה בגין לשון הרע.
   • הנתבעים טענט כי אכן התובע החל התמחות בענף הביטוח, אך עקב התנהלותו פוטר כדין מעבודתו והתמחותו הופסקה כדין.
   • עוד טוענים הנתבעים כי התלונה ללשכת עורכי הדין איננה תלונת שווא אלא תלונת אמת. מעבר לכך תלונה שכזו מוגנת בחוק.
   • הנתבע 2 מודה כיאכן שוחח עם הלקוחות אולם האמירות המיוחסות לו מוכחשות. כל מה שנאמר ללקוחות איננו משום הוצאת לשון הרע.כמו כן טוענים הנתבעים כי הדברים שנאמרו הם בבחינת אמת ומשכך יש להן הגנה משהוכח שהתובע פעל שלא כדין וזייף מסמכים. ההליכים המשפטיים: 
3. ביום 6.11.19 התקיימה ישיבת הוכחות בה נשמעו עדויות התובע: התובע, מר דוד רפאל, שותף של התובע, מר ישראל פטשניק מבוטח בנתבעת 3, גב’ שלומית שטיינהורן, מבוטחת בנתבעת 3. כמו כן לאחר ישיבת ההוכחות הנתבעים הגישו בקשה להוספת עדות הזמה, מכתב מחברת הראל ביטוח פיננסים, בית הדין נעתר לבקשה זו ומסמך זה צורף לתיק(נ/4). ביום 26.11.10 התקיימה ישיבת הוכחות נוספת בה נשמעה עדותה של גב’ לאה ריקנטי, מבוטחת של הנתבעת 3 , עדות הנתבע 2 מר אורן צבי ועדות הנתבע 1, מר להב גופר. תביעות לשון הרעהמסגרת הנורמטיבית
4. חופש הביטוי הוכר כאחת מחירויות היסוד של האדם בישראל. חופש הביטוי עלול לעיתים להתנגש בערכים מוגנים אחרים, כגון האינטרס שבהגנה על השם הטוב, אשר למענם ראוי, במקרים מסוימים, לתחום לו גבולות (ר’ א’ שהנר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור בע”מ, תשנ”ז-1997 (להלן – דיני לשון הרע), בעמ’ 19). בהתאם לכך קיים צורך באיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב, כאשר לשם מציאת האיזון יש להעריך את משקלו הראוי של כל אחד מהערכים ולאזן ביניהם בנקודת החיכוך.
5. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע ( להלן: חוק איסור לשון הרע), מגדיר “לשון הרע” כך: 1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו; 
6. בבואנו לבחון אם ביטוי מסוים עולה כדי לשון הרע עלינו להתחשב באופן שבו נתפס הביטוי בעיני אדם סביר. מבחן זה הוא מבחן אובייקטיבי שמתמקד בשאלה כיצד אדם רגיל היה מבין את הפרסום. חופש הביטוי מחייב שלא לדקדק בציציותיו של הפרסום הפוגע. השאלה איננה אפוא מה הכוונה שמאחורי הפרסום, אלא מהו “המסר עימו היא מותירה את הצופה” (ר’ ע”א 723/74 הוצאת עתון “הארץ” בע”מ נ’ חברת החשמל לישראל בע”מ, פ”ד לא (2) 287, 301-300 (1977) (להלן: עניין חברת החשמל),ע”א 256/57 אפלבוים נ’ בן גוריון פ”ד יד 1205, 1215 (1960); לשון הרע: הדין המצוי והרצוי, בעמ’ 229-228).
7. יש להדגיש כי עצם קיומה של לשון הרע נבחן במנותק משאלת אמיתות תוכן הפרסום, שכן יתכן כי פרסום יהא אמת אך עדין יהיה בו בכדי להשפיל או לבזות. בשלב זה אף אין בוחנים את המניע שעמד מאחורי הפרסום (ר’ ע”א 751/10 פלוני נ’ ד”ר אילנה דיין- אורבך, [פורסם בנבו] עמ’ 49 (2012), להלן- “פס”ד אילנה דיין”).
8. בחוק איסור לשון הרע נקבע כי פרסום הוגדר:” (א)  פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.(ב)  רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע.”
9. את בחינת השאלה אם פרסום פלוני מהווה לשון הרע יש לערוך ב-4 שלבים: בשלב הראשון יש לבחון אם מה שפורסם עולה כדי “פרסום” במובנו של מונח זה בחוק לשון הרע; בשלב השני יש לבחון אם מה שפורסם מהווה “לשון הרע” כאמור בחוק זה, וזאת לפי משמעות הפרסומים בהקשר אובייקטיבי, קרי: לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר; בשלב זה יש גם לקבוע האם על פי תכלית החוק ואיזונים חוקתיים שונים יש להטיל אחריות בגין הביטוי. ככל שנמצא כי “פורסם” דבר מה המהווה “לשון הרע”, יש להוסיף ולבחון בשלב השלישי את תחולתן של ההגנות השונות הנזכרות בחוק, שיש בכוחן לשלול את אחריותו של המפרסם בלשון הרע. אם לא קמות הגנות מסוג זה, בשלב הרביעי והאחרון ייקבע הסעד המתאים בנסיבות העניין (ראו והשוו לשלבי הניתוח כאמור בעא 4534/02 רשת שוקן בע”מ נ’ אילון לוני הרציקוביץ’ , נח (3) 558 (להלן -עניין הרציקוביץ’), שם, בעמ’ 568; עא 89/04 ד”ר יולי נודלמן נ’ נתן שרנסקי [פורסם בנבו] (מיום 04.08.08)(להלן -עניין שרנסקי),שם בפסקה 17).
10. עיון בע”א 6903/12 CANWEST GLOBAL נ’ אלי עזור ואח’ [פורסם בנבו] (22.7.15) מעלה כמצוטט:”את בחינת העניין הציבורי שבפרסום מסוים יש לערוך לא רק לאחר שנקבע כי יש בפרסום משום לשון הרע (שאז נבדקת השאלה אם חרף כך – בשל העניין הציבורי שבו – מוגן הביטוי והמפרסם לא יישא באחריות בגין לשון הרע), אלא גם אגב בחינת השאלה אם פרסום פלוני הוא בבחינת לשון הרע אם לאו. זאת, בשל כך שלזהות הנפגע – אם הוא דמות ציבורית – צריך שיינתן משקל גם בקביעה אם פרסום מסוים כלל מהווה לשון הרע, נוכח הצורך לאזן בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב, כאמור לעיל. ראו גם ע”א 9462/04 מורדוב נ’ ידיעות אחרונות בע”מ פ”ד ס(4) 13, 33-32 (2005) (להלן: עניין מורדוב). לעמדה שונה ראו עניין שרנסקי, פסקה 30 לחוות דעתה של השופטת א’ פרוקצ’יה; עניין אפל, בעמ’ 623-622“.
11. חוק איסור לשון הרע קובע בסעיפים 14-15  לו, הגנות הפוטרות את המפרסם מאחריות בגין לשון הרע בנסיבות שונות. היינו, “המחוקק הגדיר מראש מצבים מסוימים שבהם יהא זה מוצדק להעדיף את חופש הביטוי וזכויות ואינטרסים ציבוריים חשובים נוספים על פני השם הטוב וכבוד האדם” (עניין דיין). בפסיקה הובהר כי ההגנות אינן נבחנות במנותק מהאמירה הפוגענית אלא במשולב עמה, כך ש”פרשנות הביטוי והבנת עומק הדיבה וגבולותיה, הם בסיס שבלעדיו אין לבדיקת תחולתן של ההגנות” (ר’ רע”א 10520/03 איתמר בן גביר נ’ אמנון דנקנר, [פורסם בנבו] (12/11/2006)).
12. סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע כי “במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש”. הגנה זו מתבססת על הנחה כי בפרסומים מעין אלו יש תועלת חברתית ותרומה לדיון הציבורי; בנוסף לכך ההצדקה להגן על פגיעה בשם טוב נחלשת כאשר מדובר בדברי אמת. על נתבע המבקש להיבנות מהגנה זו להוכיח לפיכך שני נדבכים מצטברים – האחד, כי פרסומיו היו “אמת”; השני, כי היה בפרסומים אלו “עניין ציבורי”.אשר לחלקה השני של ההגנה – “עניין ציבורי” – חלק זה נבחן כשאלה ערכית, “הבוחנת האם קיים אינטרס חברתי המצדיק הכשרת פרסום פוגעני שיש בו לשון הרע… שאלה זו מושפעת ממדיניות שיפוטית, ועניינה הוא נורמטיבי, בעל מימד אובייקטיבי, הנבחן על רקע נסיבות המקרה” ( ר’ דנ”א 7325/95 ידיעות אחרונות בע”מ נ’ קראוס פ”ד נב (3)1 (1998)). המבחן שנקבע בפסיקה הינו האם הפרסום “תורם לגיבוש דעת קהל בעניין מסוים, אם יש בו כדי לתרום לשיח הדמוקרטי, לשיפור אורחות חיים וכיוצא באלה” (עניין בן גביר), וזאת לא בהתייחס לציבור ככלל אלא בנוגע לציבור אליו הופנה הפרסום (שנהר, בעמ’ 227-228).
13. אשר להגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע – היסוד המשותף לכולן הינו כי הנתבע ביצע את הפרסום מושא ההליך בתום לב, ובלבד שמתקיימת במקביל לכך אחת הנסיבות המנויות בסעיפי המשנה של הסעיף. את תום הלב הנדרש יש לבחון הן בהתייחס לאינטרסים הרלוונטיים לסעיף המשנה הנדון והן בהתייחס להקשר של יחסי עבודה על מאפייניהם הייחודיים, כאשר חובת תום הלב מערבת אלמנטים סובייקטיביים ואובייקטיביים כאחד .
14. יש להזכיר בהקשר זה את החזקות המנויות בסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע, הקובע כדלקמן:“(א)הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15, ושהפרסום לא חרג מגדר הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב, אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:(1)הדבר שפורסם לא היה אמת, והוא לא האמין באמיתותו;(2)הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא, אם לא;(3)הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15″. נפנה לבחון את הפרסומים נשוא כתב התביעהפרסום ראשון
15. עיון בנספח 4 לתצהיר התובע מעלה כי ביום 26.4.17 הגיש הנתבע 1, כנגד התובע תלונה לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין במחוז ת”א. בתלונה נכתב:” עו”ד ש. ל. עבד כמקדם מכירות בסוכנות הביטוח שבשליטתי… במשך שנים רבות עד לפיטוריו בחודש מאי 2016. עו”ד ש. ל. הגיש תביעה כנגדי וכנגד סוכנות הביטוח שבשליטתי בדרישות נזיקיות ובדרישות לקבלת ” תיק הביטוח”- שהיינו הלקוחות שש. ל. בתפקידו כמקדם מכירות הצליח לגרום שיחתמו על פוליסות ביטוח. במסגרת התביעה שהגיש ש. ל. הוא הצהיר במפורש, שעל פי הסכם העבודה עליו חתם אסור לו לפנות ללקוחות, ולכן עקב איסור זה הוא דורש פיצוי נוסף של 10,000 ₪ לחודש. על אף הצהרתו של עו”ד ש. ל. בכתב התביעה שנגיש, פונה ש. ל. ללקוחות. חמור מכך מתברר שעו”ד ש. ל. זייף מסמכים הן באופן שזייף את החתימות הלקוחות והן זייף פרטים לגבי הלקוחות, כגון בשאלת הזיהוי. זיוף מסמכים היא עבירה חמורה, ובמיוחד לגבי עו”ד. זו גם התנהגות שאיננה הולמת עו”ד ומהווה עבירה אתית של עורך דין. רצ”ב מסמכים התומכים בתלונה… רצ”ב … כתב ההגנה שמדגיש את העבירות שעשה עו”ד ש. ל.. זיוף חתימת הלקוח אברהם וירג’ינה, זיוף חתימת הלקוחה רבקה אפלבוים. דוגמאות לפניות אסורות ללקוחות…”.
16. עיון בתצהירו של מר גופר מעלה כי התייחס להגשת תלונה זו על ידו, כמצוטט:” 7. אכן הגשתי תלונה ללשכת עורכי הדין על התנהגותו של התובע, שכאמור הינו גם עורך דין. המקום להתלונן על התנהגות עורך דין היא בוועדת האתיקה של עורכי הדין, וכך עשיתי. התלונה לוותה לא רק באמירותי בכתב התלונה, אלא צרפתי את המסמכים התומכים בתלונה. תפקידה של ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין היא לבחון ולבדוק את התלונה, ולפעול על פי מסקנותיה שלה. את התלונה הגשתי בתום לב מלא, כדיון שיש לי אינטרס בבירור האמת. אם אכן היו זיופים, הם עלולים לפגוע בסגנון כסוכנות ביטוח , ובי כמנהל בסגנון. הקפדתי, ואת עותק התלונה ללשכת עורכי הדין לא הפצתי ולא הראיתי לאף אחד. מי שעשה פרסום של כתב התלונה הוא התובע עצמו, שצרף את התלונה במלואה לכתבי בי הדין מטעמו. אחריותי במסגרת היותי מנהל של סוכנות הביטוח סגנון, היא בין היתר לוודא את תקינות ההליכים בסגנון. בין היתר מהסיבה שזיופים במסגרת פוליסת ביטוח עלולות אף לסכן באופן ממשי את הלקוחות המבוטחים, שבעת מבחן ימצאו את עצמם מול שוקת שבורה, כיוון שמסמכי הפוליסה מכילים זיוף כזה או אחר. בנוסף התלונות… היתה גם על התנהלותו של התובע, שמצד אחד תובע מסגנון 10,000 ₪ לחודש כיון שהסכם העבודה שלו עם סגנון לא מאפשר לתובע, להבנתו שלו, לפנות ללקוחות סגנון, דבר שלטעמו של התובע גורם לו נזק… ומצד שני הוא פונה לאותם לקוחות סגנון ומשדל אותם להפסיק לעבוד במסגרת סגנון. זו התנהלות, שלמיטב הבנתי הינה התנהלות פסולה, ובמסגרת התלונה , ועדת האתיקה תחליט אם זו עבירה אתית של עורך דין או לא…”
17. עיון בחקירתו הנגדית של מר גופר מעלה כי הוא התייחס למהות של הגשת התלונה מבחינתו:“בתלונתך לוועדת אתיקה אתה מציין את עניין הפניה של התובע ללקוחות. מה רצית שוועדת האתיקה תעשה?ת.נראה לי לא סביר שעו”ד תובע אותי על 10,000 ₪ לחודש בגין העובדה שאסור לו לפנות ללקוחות, ומצד שני פונה ללקוחות ומשדל אותם להפסיק לעבוד איתי. לא נראה לי כהתנהגות ראויה והגונה של אדם שאמור להיות אמון על החוקש.מה ציפית שוועדת האתיקה תעשה לתובע?ת.אני לא מצפה, אני מעביר תלונה שיבדקו ויחליטו”. ר’ עמ’ 32 שורות 17-23
18. אכן התלונה שבנדון הגיעו לפחות לעוד אדם נוסף מלבד התובע ( מי שקיבל את התלונה ואלו שטיפלו בה) ומשכך נכנס תחת הגדרת פרסום.
19. כמו כן עיון בתלונה מעלה כי נכתב על התובע דברים המקשרים אותו לזיוף מסמכים לרבות זיוף חתימות, וזיוף פרטים לגבי לקוחות, וכן יוחס לתובע התנהגות שאינה הולמת עו”ד ומהווה עבירה אתית של עורך דין. שוכנענו כי אכן נראה כי אדם סביר היה מבין שפרסום שכזה אכן נועד לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; וכן מיועד לפגוע באדם במשרתו במשלח ידו או במקצועו. ומשכך שוכנענו כי אכן מדובר בפרסום שנכנס תחת הגדרת לשון הרע. 
20. ערים אנו להגנה המפורטת בסעיף 15(8):” 15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה. רלוונטים לעניינו גם המפורט בסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע :”16.(א)הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.(ב)חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:(1)הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;(2)הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;(3)הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15. 
21. סעיף זה מעניק הגנה בכל הנוגע לפרסום של תלונה המוגשת לרשות המוסמכת . ההצדקה להגנה זו נעוצה באינטרס הציבורי החשוב בכך שהרשויות המוסמכות יקבלו מידע בנושא שעליהן הן מופקדות. אמנם מידע שכזה עלול להיות שגוי ולגרום לנפגע נזק רב, אולם החוק מניח כי הרשות תבדוק את המידע לפני שתנקוט צעדים על פיו. לפיכך משמשת הרשות ליצירת מעין נתק בקשר הסיבתי שבין הגשת התלונה לבין הנזק שהיא עלולה לגרום.
22. כמו כן יצויין כי הגנת סעיף 15(8) מותנית בכך שהתלונה הוגשה ב”תום לב” (ר’ עמ’ 303-304 לספר לשון הרע של שנהר).
23. בית משפט העליון התייחס להגנה בנוגע להגשת תלונה בע”א 7426/14 פלונית נ’ אורי דניאל שם נקבע בנדון כי :“במרוצת השנים נדרש בית משפט זה, לא אחת, לשאלת תוכנה של דרישת תום הלב בהגשת תלונה לרשות מוסמכת. מסקירת הפסיקה מצטייר קו אחיד למדי. בע”א 310/74‏ שיטרית נ’ מזרחי‏, פ”ד ל(1) 389 (1975) (להלן: עניין שיטרית) הבחין בית המשפט בין חוסר תום הלב שיש ב”חזרה עיקשת וחסרת בסיס על תלונה שהוכחה כבר כמוטעית” לבין “תלונתו השגרתית של אזרח, החושד בתום-לב במעשה עבירה של אחר והמופנית למשטרה”. בעניין ריימר, ניתן דגש לאמונתו הסובייקטיבית של המתלונן “באמיתותה של התלונה” (ראו גם ר”ע 57/86 נגר נ’ הראל [פורסם בנבו] (5.2.1986)). בע”א 6871/99 רינת נ’ רום, [פורסם בנבו] בפסקה 13 לפסק דינו של השופט א’ ריבלין (21.4.2002) (להלן: עניין רום) הוזכרה באמרת אגב האפשרות שמתלונן “מפריז בדיווחו למשטרה הפרזה רבה בתיאור חשדותיו עד כדי שלילת תום-לבו”. בע”א 7699/11 פלקסר נ’ ברנדס [פורסם בנבו] (25.12.2013) נקבע כי הגשת תלונה לרשות מוסמכת חוסה תחת הגנת תום הלב כאשר היא מבוססת על חשד סביר (ביטוי דומה מופיע כבר בע”א 326/68 אסא נ’ ליבנה, פ”ד כג(2) 23 (1969)). כשלעצמי, אני נוטה לגישה פרשנית שתבטא איזון בין אמונה סובייקטיבית בנכונות התלונה לבין סבירות החשד (ראו גם: שנהר, עמ’ 306-304).” ובהמשך נקבע כי :” בהגשת תלונה לרשות מוסמכת ישנה חשיבות גם לאופן שבו מנוסחת התלונה. בעניין רום צויין, כאמור, כי הפרזה יתרה של המתלונן עשויה להחליש את אפשרותו ליהנות מהגנת תום הלב. בעניין פלקסר נאמר: “תלונתו של המשיב לפרקליטת המדינה נכתבה באופן זהיר ומסויג, והובהר בה על ידי המשיב כי המדובר הוא בחשדות בלבד וכי אין בידו הוכחות לחשדותיו אלו. נוכח כל אלו אני סבור כי חשדותיו של המשיב במערער היה סביר ותלונתו הוגשה בתום לב”. …היזקקות לחזקות שקבע המחוקק בסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע, מובילה גם היא לתוצאה זהה: המערערות לא האמינו באמיתות התלונות (ס’ 16(ב)(1)), ופעלו במטרה לפגוע באורי באופן חמור בהרבה מהנדרש לצורך הערך המוגן, שהוא מיצוי החקירה המשטרתית והגעה לחקר האמת (ס’ 16(ב)(3)). ס’ 16(ב)(2) נועד לעודד בירור עצמאי מקדים של העובדות לפני הפרסום, אך על פי רוב אין דרישה לכך טרם הגשת תלונה למשטרה (עניין שיטרית), ולכן אין לזקוף זאת לחובתן של המערערות (אך ראו גם רע”א 1808/03 אגשם נ’ רשות הדואר [פורסם בנבו] (25.12.2003))”. ובהמשך:“לשכת עורכי הדין עשויה, במקרים המתאימים, להיחשב “רשות מוסמכת לקבלת תלונות” לצורך סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע (שנהר, עמ’ 304). מבלי לקבוע מסמרות לעניין היקפם ואופיים של מקרים אלו …”. 
24. לאחר שעיינו בכלל הראיות ושמענו את כלל העדויות לא שוכנענו כי הנתבעים הרימו את הנטל להוכיח כי התלונה ללשכת עורכי הדין נכנסת תחת ההגנה של סעיף 15 (8) לחוק איסור לשון הרע, זאת מהנימוקים שיפורטו.
25. במקרה דנן הנתבע 1 ניסח את התלונה באופן שברור לו כי אכן התובע זייף ולא השתמש בניסוח זהיר של חשד לזיוף כמצוטט: “חמור מכך מתברר שעו”ד ש. ל. זייף מסמכים הן באופן שזייף את החתימות הלקוחות והן זייף פרטים לגבי הלקוחות, כגון בשאלת הזיהוי. זיוף מסמכים היא עבירה חמורה, ובמיוחד לגבי עו”ד. זו גם התנהגות שאיננה הולמת עו”ד ומהווה עבירה אתית של עורך דין”.
26. מנגד עיון בחקירתו הנגדית מעלה כי הבהיר כי אכן אינו יודע אם אכן מדובר על זיוף אלא מסתמך הוא על תלונות הלקוחות:“ש. התובע זייף מסמכים? ת. לקוחות התלוננו שהתובע זייף מסמכים ש. היום האם התובע זייף מסמכים? ת.היום אני יודע שלקוחות מתלוננים שהוא זייף מסמכים ש. מפנה לסעיפים 11 ו-20 לתצהירך בהם אתה כותב שאם אכן היו זיופים, ובסעיף 20 אתה מצהיר כי עלה חשש – כלומר אתה לא יודע היום באופן ברור אם היו זיופים או לא? ת.אני התלוננתי על כך שהתלוננו בפניי לקוחות שלו שזויפו חתימותיהן. העברתי את התלונות לחברת הביטוח ולמיטב ידיעתי לאחר בדיקה של חברת הביטוח החזירו להם את כספם. ש.למה לא ציינת בתצהירך כי חברת הביטוח ערכה בדיקה והחזירו ללקוחות את כספם? ת. כי בתצהירי התייחסתי לפניה של התובע ללקוחות שהייתה אסורה לפי ההסכם בינינו, לתלונה ללשכת עו”ד ולעובדה שלקוחות מתלוננים על זיופים. אני לא בדקתי את הזיופים ואני לא מביע עמדה על כך. מאחר ששאלת אותי אני עונה.” ר’ עמ 29 שורות 21-32.
27. הנתבע 1 אף מאשר בחקירתו הנגדית כי אכן בתלונתו שבנדון, לא התייחס להאשמות בזיוף כנגד התובע, כחשדות בלבד :“ש. מפנה לנספח 4 לכתב התביעה. זו תלונה שלך לוועדת האתיקה. מקריא. איפה כתוב בתלונה לוועדת האתיקה שהלקוחות הם אלו שחושדים שמדובר בזיוף ושזו לא טענה שלך שהאדון זייף?ת. זה לא כתוב, אבל צורפו המכתבים של הלקוחות ” ר’ עמ’ 31 שורות 21-27.
28. יתרה מכך, עיון בחקירתו הנגדית של הנתבע 1 מעלה כי הוא מודה כי לכל הפחות תלונה אחת התבררה שלא מוצדקת שעה שהלקוחה אישרה כי זו חתימתה:“מפנה לנספחים א-ה לתצהירך. תאשר לי שלגבי כל אחד מהלקוחות המופיעים בנספחים אלו מדובר על חשד לזיוף חתימתם ע”י התובע? ת. א-ד. בנספח ה היה חשד שהחתימה לא זהה ולא אותה חתימה, נערכה עם הגברת פגישה ואמרו לי לאחריה שהחתימה בסדר ש. מה ההבדל בין חתימה לא תקינה לגבי נספח ה’ לבין חתימה מזויפת בנספחים א-ד? ת .בנספחים א-ד רשמו המבוטחים מכתבים בהם הם טוענים שחתימתם זויפה ובמסמך ה’ לא ש. האם אתה יודע באילו מועדים התובע זייף כביכול את החתימות של הלקוחות בנסחים א-ד? ת. אני לא זוכר, במסמכים רשומים תאריכים ש. האם יש אפשרות שהתובע לא זייף מסמכים אלו? ת. אני לא אמרתי שהוא זייף, אמרתי שהלקוחות טוענים” ר’ עמ’ 30 שורות 4-14.חרף האמור, דברים אלו לא מצא לנכון הנתבע 1 לכתוב בתלונה שהגיש .
29. בהגשת תלונה לרשות מוסמכת ישנה חשיבות גם לאופן שבו מנוסחת התלונה. לטעמינו האופן בו ניסח הנתבע 1 את התלונה כנגד התובע, תוך שאינו מסייג את דבריו, כפי שסייג אותם בחקירתו הנגדית, אינה עולה עם חובת תום הלב הנדרשת במסגרת ההגנה לפי סעיף 15 ( 8) לחוק.
30. מעבר לאמור, יצויין כי הנתבע 1 לא הציג כל פניה לחברת הביטוח בזמן אמת, עובר להגשת התלונה, וכן לא הוצג כל נתון עובדתי בנדון בנוגע לביטול פוליסות או החזרת כספים לאותן מבוטחים המצויינים בתלונה.
31. רק לאחר דיון ההוכחות הראשון מצאו לנכון הנתבעים לפנות לחברת ביטוח הראל בנדון ומשום כך הגישו בקשה להוספת עדות הזמה, שהתקבלה. משכך הוגש מכתב מחברת ביטוח הראל מיום 19.11.19 ( נ/4 ). זה המקום לציין כי הנתבעים לא הביאו לעדות את מי שערך את המסמך ולא הציגו כל ראיה מזמן אמת בנדון. מעבר לאמור גם עיון במכתב זה מעלה כי אין בו כל התייחסות לכך שאכן הנתבעים העבירו את התלונות בזמן אמת לחברת ביטוח הראל או כי נעשה בירור כלשהו בנדון, וכן לא הוצגה כל ראיה בדבר ביטול הפוליסות שבנדון או החזרת כספים. משכך לא שוכנענו כי אכן עובר להגשת התלונה ללשכת עורכי הדין , אכן הנתבעים עשו בירור ולו מינימלי בכל הנוגע לנכונות התלונות. זה המקום לציין כי הנתבעים גם לא פנו למפקח על הביטוח, שהוא הגוף המוסמך בנדון כדי לבדוק את הנושא, עובר להגשת התלונה ללשכת עורכי הדין.
32. מעבר לאמור עיון בחקירתו הנגדית של הנתבע 1 מעלה כי למעשה הסיבה להגשת התלונה לא היתה הזיוף והחשש למבוטחים:“בתלונתך לוועדת אתיקה אתה מציין את עניין הפניה של התובע ללקוחות. מה רצית שוועדת האתיקה תעשה?ת.נראה לי לא סביר שעו”ד תובע אותי על 10,000 ₪ לחודש בגין העובדה שאסור לו לפנות ללקוחות, ומצד שני פונה ללקוחות ומשדל אותם להפסיק לעבוד איתי. לא נראה לי כהתנהגות ראויה והגונה של אדם שאמור להיות אמון על החוק” ר’ עמ’ 32 שורות 17-23.
33. מעדות זו עולה כי המכתב לא נועד לבירור ענייני של תלונה אלא ככלי לפגוע בשמו ובמעמדו של התובע וזאת ללא ביסוס עובדתי כפי שיפורט גם בהמשך.
34. זה המקום לציין כי הנתבע 1 אף אישר כי כלל לא ברר מה עלה בגורלה של התלונה:“תאשר או תכחיש שהתלונה לוועדת האתיקה נגנזה? ת. לא יודע. לא קיבלתי. למיטב זכרוני לא. ש. האם בדקת את זה? ת. לא” ר’ עמ’ 32 שורות 20-27 .
35. משכך שוכנענו כי מדובר בפרסום שיש בו משום לשון הרע שפורסם בחוסר תום לב ומשכך אין להחיל על פרסום זה את ההגנה לפי סעיף 15 (8) לחוק . משכך שוכנענו כי התובע זכאי לפיצוי בגין פרסום זה בהתאם לחוק איסור לשון הרע, כפי שיקבע בהמשך.פרסום שני
36. עיון בתצהירו של התובע מעלה כי לטענתו :” ביום 21.5.17 התקשר הנתבע 2, מר אורן צבי , לגב’ שלומית שטיינהורן, אשר חתמה בעבר על הצעת ביטוח בפני התובע, ואמר לה שהתובע ” זייף מסמכים וסגנון מעוניינים לבוא ולהציג לך את המסמכים”
37. עיון בתצהירה של גב’ שלומית שטיינהורן מעלה כי אכן הצהירה כי:” ביום ראשון 21.5.2017 התקשרו אליי ממשרדי סגנון סוכנות לביטוח ודיבר עימי אדם שהציג את עצמו בשם אורן צבי. בשיחה נאמר לי שש. ל., הסוכן שלי, כיום זייף מסמכים וסגנון מעוניינים לבוא ולהציג לי את המסמכים. ביום רביעי הגיע אליי נציג מטעם סגנון שהציג את עצמו בשם ליעד עדן. ליעד הציג בפני זיוף מסמכים שלטענתו ש. זייף אותם. ליעד ציין ביחס לש. ש”בסגנון תבעו אותו גם בלשכת עורכי הדין ותובעים אותו בעוד כל מיני דברים אחרים ויש בעיה מאוד קשה, כי הוא עבר על החוק בכמה נקודות וכן שש. עשה משהו לא חוקי.. יש נגדו תלונות של לקוחות, התלוננו לחברת הראל על זיופים. הריני לציין כי השיחה עם הנציג של סוכנות הביטוח סגנון ליעד, הוקלטה”
38. עיון בחקירתה הנגדית של גב’ שלומית שטיינהורן מעלה כי אכן תצהירה לא נסתר. יתרה מזאת, עיון בחקירתה הנגדית של גב’ שלומית שטיינהורן מעלה כי כלל לא מדובר בזיוף חתימה אלא יש פעמים שהיא חותמת בשם מלא ולעיתים בראשי תיבות :“מציג לך נספח ב’ לתצהירו של הנתבע 2 (מר אורן צבי). האם זו חתימתך? מוגש ומסומן נ/2.ת. כן, זו חתימתי ש. מפנה אותך לנספח א’ לתצהירו של הנתבע 2 – בקשה למינוי סוכן. האם זו חתימתך? ת. כן, אני חותמת לפעמים ראשי תיבות. ש. את חושבת שזו חתימתך? ת. כן, יכול להיות. ש. מביא לך דף ריק ואני מבקש שתחתמי כך בראשי תיבות? ת. חותמת. ש. זה לא זהה לחתימה שבתצהירך? ת.בתצהיר שלי חתמתי מלא, שם ושם משפחה כפי שהתבקשתי ש. חתימתה מוגשת ומסומנת נ/3. האם ברור לך שהחתימה על נספח א’ לתצהירו של הנתבע 2 ונספח ב’ נראות שונות בתכלית? ת.כן. זה לפי איך שמבקשים, לפעמים מלא ולפעמים ראשי תיבות ש. למען הזהירות, האם את סבורה שסגנון שרואה 2 חתימות הנראות שונות לחלוטין זה סביר שישאלו אותך בנדון? ת. זה סביר אבל איך שמבקשים ממני. הם לא פנו אליי לגבי השוני. פנו אליי והתקשרו אליי בחודש מאי ב-2017 שיגיע נציג מטעם החברה ביטוח לשוחח איתי. ש. כשאת שוחחת עם הנתבע 2 דיברת איתו בטלפון הוא אמר שיש חשש שהחתימות לא תואמות והוא שולח לך מישהו שיראה לך? ת. הוא לא דיבר על החתימות ש. לצורך מה הוא פנה אלייך? ת. הוא פנה בשביל לבוא ולשוחח איתי על זה שאני אעשה אצלם את הביטוח בסגנון. ש. ב-24.5 ליעד עדן הגיע אלייך? ת. כן, הוא הגיע לבד והייתה שיחה בינינו והוא ניסה לשכנע אותי אמר שהתובע… הוא היה לבד”. ר’ עמ 14 שורות 11-33.
39. ערים אנו לכך כי עיון בתצהירו של מר אורן צבי מעלה כי התייחס לאמור תוך שהוא מציין בתצהירו כמצוטט:“9. אכן פניתי אליה כיוון שהגיעו לידי שתי בקשות למינוי סוכן החתומות כביכול על ידה. בקשה אחת מיום 5.12.2015 והשניה מיום 15.1.2017. מעיון בהם גם בעין בלתי מזוינת , ולא צריך להיות גרפולוג כדי לראות שהחתימות שונות לחלוטין , ואין כל דמיון ביניהן…”
40. עיון בחקירתו הנגדית מעלה כי העיד:” תאשר או תכחיש ששוחחת עם גב’ שלומית שטיינהורן על זיוף המסמכים ע”י התובע? ת. לא דיברתי איתה כלל על נושא זה ש. תאשר או תכחיש שבשיחתך עם גב’ שטיינהורן שוחחת על איזושהי בעיה בחתימות שלה? ת.על אי התאמה בחתימות שלה ש. גב’ שטיינהורן בסעיף 2 לתצהירה טוענת שאתה אמרת לה בשיחה איתה שהתובע זייף מסמכים. האם היא משקרת? ת.היא לא אומרת את האמת כי אני לא אמרתי את המשפט הזה. כל מה שרציתי זה שתאשר את נושא 2 החתימות שלא היו זהות. ש. למה שגב’ שטיינהורן לא תאמר אמת בעדותה? ת.אין לי מושג ש. אחרי שהצגת בפניה את אי ההתאמה בחתימות מה היא ענתה לך? ת. תיאמנו פגישה לשם אישור החתימות ש. הסברת שהייתה אי התאמה בחתימות. אחרי שנודע לך אודות כך הצגת את זה לגב’ שטיינהורן בפגישה? ת. תיאמתי לה פגישה לצורך אישור על החתימות אם הן אכן שלה או לא  ש. לאחר שתיאמתם פגישה, מה קרה בפגישה? ת.לא זכור לי בדיוק מה היה בפגישה כי לא אני הלכתי לפגישה אלא ליעד עדן כמדומני ש. האם התעדכנת מול מר ליעד עדן מה השיבה לו גב’ שטיינהורן ? ת. לא, לא זוכר כרגע מה היה אז. ש. מתי נערכה הפגישה בין מר ליעד עדן לבין גב’ שטיינהורן? ת. לא זכור לי ש. יכול להיות שלאדם יהיו 2 סוגי חתימות? ת. תאורטית הכל יכול להיות ש. יכול להיות שאדם במהלך חייו ישנה את חתימתו? ת.יכול להיות ש. מפנה לסעיף 10 לתצהירך. מה בדיוק מזויף במסמכים? ת. אני לא אמרתי מזויף, אני אמרתי שבעיניי החתימות לא היו זהות, כל מה שרציתי זה לקבל את אישור הלקוחה שאלו חתימותיה”. ר’ עמ ‘ 26 שורות 1-33.
41. זה המקום לציין כי הנתבעת לא הביאה לעדות את מי שהיה בפגישה עם גב’ שלומית, מר עידן שיכול היה להעיד בדיוק מה היה בפגישה ומה הוצג .
42. יצויין כי כאשר נשאל על כך מר גופר לא היה לו מענה של ממש בנדון:“איך הגיעו אליך מסמכים אלו?ת. באמצעות העובדים שלי שהיו אצל הלקוחות. אנו בדקנו את כל המסמכים בהם חתימות נראו לא זהות. ש.האם חשבת להביא לעדות את העובדים שלך שבאו מול אותם לקוחות המופיעים בנספחים א-ד לתצהירך? ת.מי שהחליט איזה עדים להביא זה העו”ד” ר’ עמ 33 שורות 11-15.
43. חרף האמור הנתבעת בחרה שלא להביא לעדות את מר עידן שנפגש עם גב’ שלומית ויכול היה להעיד ממקור ראשון על מה נאמר בפגישה זו, ומשהנתבעת בחרה שלא לעשות כן, הדבר יפעל לחובתה של הנתבעת.
44. מעבר לאמור תצהירה של גב’ שטיינהורן ועדותה הינה אובייקטיבית הואיל ואין לה כל אינטרס בתוצאות תיק זה.
45. מעבר לאמור, ככל שאכן מר אורן רצה רק לבדוק בנוגע לאי ההתאמה שלה בחתימות יכול היה לשאול אותה על כך בטלפון א/או לשלוח לה העתק מ2 החתימות כדי לקבל את עמדה ולא לבוא לפגישה בשל כך.
46. ממכלול האמור, אנו מבכרים לקבל את גרסת שלומית בנדון על פני גרסת הנתבעים.
47. משכך שוכנענו כי יש לקבל את גרסת התובע שנתמכה בתצהיר ועדות שלא נסתרה של גב’ שטיינהורן. משכך שוכנענו כי אכן מדובר בפרסום המקשר את התובע לזיוף מסמכים לרבות זיוף חתימות, הגשת תביעות בגין עבירה על החוק, ותלונות כנגד לחברת הראל על זיופים. משכך שוכנענו כי אכן אדם סביר היה מבין פרסום שכזה ככזה שנועד לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; וכן מיועד לפגוע באדם במשרתו במשלח ידו או במקצועו שפורסם לעוד אדם.
48. משכך שוכנענו כי מדובר בפרסום שיש בו משום לשון הרע. מדובר באמירות שנאמרו תוך הצגת תשתית עובדתית ללא כל ביסוס תוך הכפשת שמו של התובע ויש בהן כדי להוות לשון הרע.פרסום שלישי
49. עיון בתצהירו של התובע מעלה כי לטענתו הנתבע 2 פרסם פרסום המהווה לשון הרע:” 11. פרסום נוסף של הנתבע 2 נעשה למר ישראל פטשניק, שבה טען הנתבע 2 ל”חוסר יושרה” מצידו של התובע”.
50. עיון בתצהירו של מר ישראל פטשניק מעלה כי הצהיר בנדון כי: ” בעקבות שינוי הסכום בפוליסה שברשותי שנעשתה על ידי ש. ל. מסוכנות סגנון לסוכנת איילת דן, פנו אליי בשיחת טלפון מסוכנות סגנון אדם שהציג את עצמו בשם אורן, סמנכ”ל. בשיחת הטלפון הועלו טענות מפי אדון אורן על חוסר יושרה וכיוצא בזה כנגד הסוכן, ש. ל., נקבעה פגיעה עם נציג סגנון לתאריך 23.5.2017. ביום 23.5.17 נפגשתי עם נציג חברת סגנון בשם ליעד עדן. בפגישה הציג לי נציג הסוכנות מסמכים שלכאורה זויפה בהם חתימת הלקוח בתקופה שבה הסוכן ש. ל. עבד בסגנון וטען שש. ל. זייף מסמכים אלו. כפי שזכור לי באחד מהמסמכים שהוצגה לי רשומה לקוחה בשם רבקה אפלבוים. בשל חומרת הענין פניתי לסוכן ש. ל. ושאלתי לפשר העניין והוא כמובן מכחיש את הדבר. הדבר נראה לי חמור ביותר”.
51. עיון בחקירתו הנגדית של מר ישראל פטשניק מעלה כי תצהירו לא נסתר:“מה אתה מתכוון שהוא אמר על חוסר יושרה, על מה הוא אמר לך? ת. אני לא יודע להגיד שום דבר מעבר למה שכתוב פה, אבל השיחה הייתה על חוסר יושרה של התובע. אני לי יודע את המילים בדיוק, אבל בעקבות שיחה זו אורן קבע לי פגישה עם ליעד עדן. ליעד בא להוכיח לי את חוסר היושרה והזיוף של המסמך”. ר’ עמ’ 13 שורות 13-18. 
52. מעבר לאמור עולה מחקירתו של מר ישראל פטשניק כי הוא לא מאשר כי אכן מדובר בזיוף:” אתה רושם שהראו לך מסמכים של אפלבום שמעידים על זיוף חתימה אז כנראה מדובר על מסמך שלה שהיא טוענת שחתימתה זויפה?ת. אני לא אמרתי שהיא אמרה כי לא דיברתי איתה.ש. האם המסמך שהראו לך של רבקה אפלבום שהיא טענת שזויפה חתימתה?ת. ליעד עדן טען שהחתימה של רבקה אפלבום זויפה ע”י התובע. אני לא זוכר איזה מסמך” ר’ עמ’ 13 שורות 26-30.
53. עיון בסעיף 11 לתצהירו של מר אורן צבי מעלה: ” אינני זוכר שיחה איתו, אך בהחלט יכול להיות שעקב כך שביטל את התקשרותו עם סגנון הפניתי אליו את אחד הסוכנים של סגנון ויתכן כי אכן נפגשו”
54. ממכלול האמור, עולה כי גם הנתבעים אינם מכחישים כי לא מן הנמנע כי אכן הפגישה התקיימה ומנגד לא מביאים גרסה כלשהי כדי לסתור את הדברים . ומשכך אנו מבכרים לקבל את גרסת התובע שנתמכה בגרסתו של מר ישראל פטשניק שלא נסתרה בנדון על פני גרסת הנתבעים.
55. משכך שוכנענו כי אכן מדובר בפרסום המקשר את התובע לזיוף מסמכים לרבות זיוף חתימות, של אנשים אחרים שלא קשורים כלל למר פטשניק שנאמרו ללא כל סיבה של ממש ומבלי שניתן כל הסבר מדוע היה צריך להכפיש את שמו של התובע אל מול מר פטשניק. משכך שוכנענו כי אכן אדם סביר היה מבין פרסום שכזה ככזה שנועד לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; וכן מיועד לפגוע באדם במשרתו במשלח ידו או במקצועו שפורסם לעוד אדם.
56. משכך שוכנענו כי מדובר בפרסום שיש בו משום לשון הרע. מדובר באמירות שנאמרו תוך הצגת תשתית עובדתית ללא כל ביסוס תוך הכפשת שמו של התובע ויש בהן כדי להוות לשון הרע.פרסום רביעי
57. עיון בסעיף 23 לתצהירו של התובע מעלה כי התובע הצהיר בנוגע לפרסום נוסף שמהווה לשון הרע מבחינתו:” פרסום נוסף של הנתבע 2 נעשה לגב’ לאה ריקנטי. כך, ביום 24.8.17 התקשר הנתבע 2 לגב’ ריקנטי וטען באוזניה כי “יש לי חשד שש. זייף חתימה של בעלך על אחד הטפסים של הביטוח” וכן כי “יש עוד לקוחות שפנו אליי בעניין זיוף מסמכים שש. חשוד שזייף”.
58. עיון בתצהירה של גב’ לאה רקנטי מעלה כי אכן אישרה את הדברים:” … כמו כן הוא אמר כי יש לו חשד שש. זייף חתימתו של בעלי על אחד הטפסים של הביטוח. בנוסף הוא אמר לי שישנם עוד לקוחות שפנו אליו בעניין זיוף מסמכים שש. ל. חשוד שזייף. אמרתי לנציג הסוכנות שיראה לי את המסמכים והוא אמר כי ישלח לי את המסמכים בכדי שנבדוק אותם. השיחה עם נציג סגנון בשם אורן היתה חמורה ומפחידה מאוד”.
59. עיון בחקירתה הנגדית מעלה כי תצהירה לא נסתר:“בסוף החתימה חתמת “לאה רקנטי” והיוד נמשך מתחת לכל שם המשפחה. מה שחתמת כרגע את חתמת “רקנטי לאה” והקו היה מתחת ל”לאה”. זה לא נראה זהה על פניו? ת.זה נראה מאוד ברור. החתימה נעשתה בלי שום כוונה, פעם אני חותמת כך ופעם אחרת. ש. מפנה לעמ’ 2 של נספח ה’ לתצהיר הנתבע 1. באמצע העמוד זו חתימתך? ת. כן ש. לפני הרקנטי מה זה? ת.לא יודעת. זה שרבוט. ש. זה לא דומה לחתימה שחתמת עכשיו? ת. זה הצטמצם וזה שרבוט ש. כנ”ל בעמ’ 3 של נספח ה’, זה שרבוט ולא המילה לאה, על פניו זה לא נראה זהה לחתימה היום? ת. אם אתה נכנס לדקויות זה לא נראה זהה, אבל שתיהן זו חתימתי ש. אם סוכנות הביטוח רואה חתימות שאינן זהות את חושבת שזה סביר שיפנו אלייך לשאול האם זו חתימתך או לא? אם יש להם חשש והם שואלים אז זה בסדר . ר’ עמ 23 שורות 17-22 .
60. גם עיון בתצהירו של מר אורן צבי מעלה כי התייחס לאמור והצהיר בנדון כי : ” 12. אני מאשר ששוחחתי עם גב’ ריקנטי, כיוון שבטפסים שכביכול חתמה עליהם, ישנה אי התאמה ברורה בין חתימותיה על טופס אחד לעומת חתימותיה על טופס אחר. רציתי אכן לברר עם אלה חתימותיה האמיתיות. “
61. עיון בחקירתו הנגדית בעמ’ 27-28 עולה כי :“לאחר שגילית שהחתימות אינן תואמות מה עשית? ת. הרמתי טלפון על מנת לקבוע פגישה שגב’ רקנטי תאשר שאלו חתימותיה ש. מה הייתה תשובתה? ת. בפגישה שנערכה איתה היא ענתה שמכיוון שזה בן משפחה היא מאשרת את החתימות לאחר היסוס. ש. מדוע בתצהירך לא ציינת שגב’ רקנטי אישרה חתימותיה לאחר היסוס? ת. לא חשבתי שצריך לרשום ולא נשאלתי על כך ש.תאשר או תכחיש שסיפרת לעו”ד כשישבתם וחתמתם על התצהיר כי גב’ רקנטי חתמה לאחר היסוס? ת. ישבתי עם עו”ד והצהרתי בהתאם לשיחה איתו. ש. בעדות של גב’ רקנטי היא מצהירה על כך כי הטענה הייתה כי חתימת בעלה זוייפה? ת.היא לא זוכרת נכון .ש. מפנה לנספחים בהם כביכול יש אי התאמה בין החתימות של גב’ רקנטי. האם באותם המסמכים לפי העין שלך יש הבדלים בחתימות של בעלה מר רולנד רקנטי? ת. לא הסתכלתי בחתימותיו. ש. מדוע בחרת להתמקד דווקא בחתימות של גב’ רקנטי  ולא של בעלה? ת. ללא כל סיבה, ראיתי את החתימות שלה והיה נראה לי שיש צורך לבדוק את הנושא. ש. תאשר או תכחיש שאחרי שגילית שיש אי התאמות אצל לפחות 2 לקוחות כפי שציינת התייעצת עם מר גופר מה לעשות? ת. כן. מה השיב לך מר גופר? ת.שאנו צריכים לבדוק את הנושא לעומק. ש.אחרי שמר גופר אומר לך שצריך לבדוק, האם חשבתם להעביר את המסמכים לבדיקת גרפולוג או מומחה כתב יד? ת. העברתי את המידע למר גופר ומעבר לכך תשאל אותו. ש.מעבר לכך שקלתם לפנות לתובע ולברר איתו את הדבר, כדי לבדוק את גרסת התובע? ת. לא עלה בדעתי ש.היום בדיעבד, כשאתה שומע את עדויות העדים, אתה חושב שטעית בהתנהלותך? ת. ממש לא ש. האם אתה חושב שתסכים להתנצל בפני התובע? ת.אני לא מבין על מה. ש.דיברת בעדותך היום על גב’ רקנטי וגב’ נוספת, אבל בתחילת עדותך דיברת על 3-4 אנשים עם בעיות בחתימתם. מי הם האנשים הנוספים? ת. איני זוכר שמות, אבל היו מספר אנשים “.
62. במקרה דנן לא שוכנענו כי מדובר בפרסום שנכנס להגדרת לשון הרע. בניגוד למקרים הקודמים כאן היה שימוש בניסוח זהיר לפיו יש חשד. מעבר לאמור עיון בנספח ה’ לתצהיר הנתבעת מעלה כי אכן מדובר על כמה סוגי חתימות שאכן יש הצדקה לבחינת הדברים.
63. גם עיון בחקירתה הנגדית של העדה מעלה כי היא אישרה כי ” אם יש להם חשש והם שואלים אז זה בסדר” ולא התייחסה לדברים נוספים בעדותה שנאמרו כדברי לשון הרע על התובע וזאת בניגוד לתצהירה.
64. משכך לא שוכנענו כי מקרה זה מזכה את התובע בפיצוי בהתאם לחוק איסור לשון הרע. הפרסום החמישי
65. בכל הנוגע למקרה החמישי, עיון בתצהיר התובע מעלה כי התייחס לכך בסעיף 24 לתצהירו: “24. לקוחה נוספת בשם פנינהה עפרוני, קיבלה ביום 23.8.17 שיחת טלפון ממשרדי החברה . נציג החברה שוחח עימה ואמר לה בין היתר את הדברים הבאים: “תשמעי כרגע את מבוטחת דרך ש. ויש כנגד ש. תביעות על זיוף מסמכים ואי התאמה בין חתימות. ש. זייף מסמכים של לקוחות… מתנהל נגדו משפט בעקבות התלונות והזיוף”
66. עיון בתצהירו מר אורן צבי מעלה כי בשונה מהמקרים אחרים הצהיר :” לגבי פנינה עפרוני, כלל לא זכור לי ששוחחנו”.
67. במסגרת דיון ההוכחות הגב’ עפרוני לא התייצבה ותצהירה נמשך מחומר הראיות.
68. משכך לא שוכנענו כי התובע הרים את הנטל הנדרש ממנו בנוגע לפרסום זה.     לעניין טענות ההגנההאם אכן הנתבעת הרימה את הנטל להוכיח כי התובע זייף מסמכים?לעניין הטענה בנוגע לגב’ רבקה אלבוים
69. אכן עיון בנספח ב’ לתצהירו של מר גופר מעלה כי הנתבעים הציגו מכתב מיום 7.2.17 של גב’ רבקה אלבוים בנוגע לזיוף בהצעות ביטוח.
70. עם זאת, הנתבעים לא הביאו לעדות את גב’ אפלבוים ומשכך הדבר יפעל לחובתם.
71. מעבר לאמור, עיון בחקירתו הנגדית של התובע מעלה כי הוא התייחס למכתב זה וציין :” מפנה אותך לנספח ב’ לתצהירו של הנתבע 1, מופיע גם בנספח 4 לתצהירך. וכן מכתב שלה מיום 7.2.2017, בו היא כותבת שגם חתימותיה אינן חתימותיה ושאלת אימות אינה נכונה, נכתבה ע”י מישהו אחר ולא מפיה. האם זה נכון? ת. אני מציע שכל אחד שהוציא מסמך כזה יפנה למשטרה ויבדקו את הכל. הם לא עושים זאת כי הם יודעים שזה לא נכון. הנתבעים לא פעם ראשונה פנו למשטרה לא בענייני אבל הדברים חוזרים על עצמם. אני לא יודע מה זה החתימות, יש משטרה ואפשר ללכת למשטרה עם הלקוחות האלה ולהתעמת. ש. מפנה לדף 2 לנספח ב’ לתצהיר הנתבע 1 זה טופס הצעה לרכישת ביטוח. מפנה לעמוד 2 להצהרת הסוכן. זה חתימות שלך? ת.יכול להיות שזו חתימה שלי. כדאי להביא את המקור. ש.טוענת במכתב גב’ אפלבוים  ב-2.7.2017 שהיא כותבת שחתימותיה להראל על אותו טופס זויפו. מתי ראית את המכתב שלה? ת. אין לי מושג. המכתב הזה מי קיבל אותו? המכתב הזה נכתב מול הלקוח, זה לא כתב ידה, זה כתב ידו של סוכן ביטוח בשם עדי תמיר. הוא עמד לידה והיא כתבה את המכתב. לשאלת ביה”ד אני יודע על כך כי זה הכתב שלו כי עזרתי לו משפטית בחינם ואני מכיר את הכתב שלו. אישה בת 74 לא יודעת לכתוב את המושגים שכתבו שם כמו VIP וזה נכתב ע”י הסוכן.” ר’ עמ 16 שורות 27-29 ועמ’ 17 שורות 1-22.
72. נטל הראיה בכל הנוגע לטענת זיוף מוטל על הטוען טענה זו , ומשכך שוכנענו כי על הנתבעת היה להוכיח טענה זו ולהביא עדים אלו לעדות ומשלא עשו כן , הדבר יפעל לחובתם.בנוגע למבוטחים דוד וורגניה אברהם
73. גם בנוגע לנספח א ( עמ’ ראשון ) שצורף לתצהיר מר גופר, בנוגע למבוטחים דוד אברהם ווירגניה אברהם שכתבו לחברת הראל: “לכבוד : הראל חברה לביטוח – פול’ – 895402910 . הנדון: הצעה מתארי ך 3/2016 – סיעוד מתאונה. נבקשכם לבטל את ההצעה הנ”ל עקב זיוף חתימתינו, אלה אינן חתימתינו . נבקשכם להחזיר לנו כל סכום אשר נגבה מחשבוננו על הכיסוי הנ”ל”
74. אכן עיון בפוליסה שצורפה למכתב זה מעלה כי אכן התובע הוא זה שחתם על הפוליסות הנדונות, אולם אין די בכך כדי להרים את הנטל להוכיח כי הוא זה שזייף מכתבים אלו .
75. עיון בחקירתו הנגדית של התובע הוא מכחיש את הדברים:“את גב’ ורגיניה אברהם אתה מכיר? ת. כן, כל לקוחה במשרד הגיעה דרכי. הם לא הכירו את הלקוחות. ש. מפנה לנספח א’ לתצהיר הנתבע 1 וגם בתלונה ללשכת עו”ד יש מכתב שלה שהיא אומרת שחתימותיה זויפו והיא כותבת את זה לחברת הביטוח. האם זה נכון? ת. גם את זאתי אני אקח עם גב’ אפלבוים למשטרה להגיש תלונה. מאיפה אני יודע. היא טוענת שזויפו ואתה טוען שאני זייפתי. תשובתי היא לא. האנשים האלה היו צריכים להגיע לעדות על ידי הנתבעים. ש. מה שהיא טוענת זה שבפוליסה שאתה אישרת שם חתימותיה זויפו. זה נכון או לא? האם היו פוליסות נוספות של גב’ אברהם שלא אתה ערכת? ת. לא זוכר ש. מדובר שם על תאריך 3.2016. האם ערכת את הפוליסה? ת. לא זוכר ש. למה לא צרפת את העתק הפוליסה? ת. אתה אומר שזייפתי מסמך, תראה לי איפה זיוף שלי. ש. האם בעמוד האחרון לנספח א’ לתצהירו של הנתבע 1 הם חתימתך? ת. כן ש.אם גב’ אברהם כותבת ומצרפת פוליסה שאתה כתבת וערכת וטוענת שהחתימות מזויפות למה לא פנית אליה? ת.זה העדים הכי טובים שלכם, למה לא הבאתם אותם אתם? למה אף אחד לא ניגש למשטרה?” ר’ עמ’ 18 שורות 8-28 .
76. זה המקום לציין כי עיון בחקירתו הנגדית של מר גופר מעלה כי נשאל מדוע לא הביא עדים שיתמכו בעדותו, אולם לא התקבל מענה של ממש מטעמו ומשכך הדבר יפעל לחובת הנתבעים : ” חשבת לזמן את כל אותם לקוחות שכביכול חתימותיהם זויפו? ת. בתקופה הקריטית הייתי מאושפז בטיפול נמרץ ש. גם בדיעבד אפשר לזמן עדים. האם חשבת לזמן אותם? ת. לא יודע, תשאל את בא כוחי ש. האם חשבת לפני שפנית לוועדת האתיקה להעביר את המסמכים החשודים בזיופים לבדיקה למומחה לכתב יד? ת.לא, פניתי לוועדת אתיקה שתבדוק את הסיפור”. ר’ עמ’ 32 שורות 10-17. בנוגע למכתב של גב’ ציפי פישר
77. אכן עיון בנספח ג’ לתצהיר מר גופר מעה כי ביום 25.12.16 נכתב מכתב על ידי גב’ ציפי פישר בו היא מבקשת:” נבקשכם לבטל את כיסוי הסיעוד הוני בפוליסה מס’ 892626139.2. הצעה מתאריך 15.4.12. שאלת אימות לא נכונה. מעולה לא למדתי בחולין אלה ישיבת הכותל… אבקשכם לבטלו ולקבל כל סכום אשר נקבה מחשבוני עבור כיסי זה. הצעה מתאריך 13/12/16, חתימות אינן שלי…”
78. עם זאת התובע מתייחס למכתב זה ומבהיר כי מדובר במכתב עם כתב יד דומה לשאר מכתבי התלונה וכי מדובר על מכתב שנכתב לטענתו על ידי סוכן ביטוח, עוד מציין כי מדובר על ביטול הצעה מיום 15.4.12 במועד בו כלל לא עבד בנתבעת:“מפנה אותך לנספח ג לתצהירו של הנתבע 1. אתה מכיר את ציפי פישר1? ת. כן ש.ב-25.12.2016 היא כותבת לחברת הביטוח? ת. זה גם כתב ידו של סוכן שלכם בשם עדי תמיר. אפשר לראות שזה אותו כתב יד בכל המכתבים. ש. חתימתה של גב’ פישר זו חתימתה במסמך זה? ת. מאיפה אני יודע. ש. האם זו חתימתך על העמוד שני לנספח ג’ לתצהיר הנתבע 1. ת. כן. זה הצעות מוקלטות שאפשר לבדוק ויש לנתבעת גישה לכך. ש. מדוע ראית כזאת טענה נגדך ולא עשית דבר? ת. אני מבקש להתייחס למכתב הזה מיום 25.12.2016. אני רוצה להסב את תשומת לב ביה”ד למועד שאלת האימות שנטען שאינה נכונה. מדובר על הצעה מיום 15.4.2012. זה פגישה שנעשתה אצלה בבית ע”י אחד הסוכנים שכתב את המכתב. סעיף 3 במכתבה מתייחס ליום 13.12.2016 ולא עבדתי שם. ביה”ד שואל את העד מה משמעות הכיתוב באותו מכתב? ביה”ד מסמן זאת בכוכבית. העד עונה שזה חלק מהמכתב ונכתב ע”י הסוכן.” ר’ עמ’ 18 שורות 28-33 ועמ 19 שורות 1 – 13.
79. בכל הנוגע לכך שמכתבי התלונה לא נרשמו על ידי המבוטחים עצמם כפי שציין התובע בעדותו, הרי שגם הנתבע 1 העיד על כך בחקירתו הנגדית, ולא הכחיש את הדברים:“מפנה אותך לנספח א’ לתצהירך. של מי כתב היד? ת. לא יודע ש.מפנה לנספח ב’ עמ’ 3 לתצהירך. של מי כתב היד? ת. לא יודע ש. מפנה אותך לעמ’ 1 לנספח ג’ לתצהירך. של מי כתב היד? ת. לא יודע, לא שלי. ש. מפנה אותך לעמוד 1 לנספח ד’ לתצהירך. של מי כתב היד? ת.של אורן (הנתבע 2) ש. אם נספח ד’ לתצהירך הוא כתב ידו של הנתבע 2, אבל בנספח ד’ כביכול מי שנחזה להיות חתום עליו זה כלל לא אורן. הסבר? ת. זה לא נדיר שאתה כותב משהו ומישהו אחר חותם על זה. אם בנאדם מבקש שאני אכתוב והוא יחתום. כל הצעות הביטוח נכתבות ע”י הסוכן ונחתמות ע”י הלקוח. לא כל, אבל הרב. ש. של מי החתימה של נספח ד’? ת. לפי מה שאורן סיפר לי של יצחק. ש. אולי החתימה פה היא של מישהו אחר? ת. אולי ש.החתימה בנספח ג עמ’ 1 של מי החתימה? ת. אני מניח של ציפי פישר, אני לא החתמתי ש. מי החתים אותה? ת.מי שהיה אצלה ש.מי? ת. לא זוכר, היו מספר סוכנים שעבדו בסיפור הזה ש. של מי החתימה בנספח ב’? ת. אותה תשובה ש. אתה לא יודע מי החתים את גב’ אפלבוים? ת.אחד הסוכנים ש. בנספח א’ יש חתימה כביכול של אברהם ורג’יניה אבל הוא לא חתם בפניך? ת. הוא לא חתם בפניי, למעט גרייף יצחק, שהתקשר למשרד וטען שזייפו את חתימתו וסיפר בשיחה ששמעתי שהתובע ניסה לבקש ממנו לבטל את המכתב אך הוא סירב ש. הוא שוחח איתך? ת. הוא שוחח עם אורן ואני שמעתי את השיחה ש. למה לא ציינת בתצהירך את אותה שיחה ששמעת? ת. למה זה רלוונטי? אני לא מאשים בזיופים, אני מודיע שלקוחות מתלוננים על זיופים, אני גם לא בודק את זה ” ר’ עמ’ 30 שורות 19-33 ועמ’ 31 שורות 1-22.
80. זה המקום לציין כי הנתבעת לא הביאה כל ראיה כי אכן פוליסות אלו בוטלו ו/או כי החזירו כספים למבוטחים הנדונים. נתון זה יפעל לחובתם.
81. יצויין כי מר להב גופר לא התייחס לנקודה זו בתצהירו ורק בחקירתו הנגדית התייחס לכך:“מפנה לסעיפים 11 ו-20 לתצהירך בהם אתה כותב שאם אכן היו זיופים, ובסעיף 20 אתה מצהיר כי עלה חשש – כלומר אתה לא יודע היום באופן ברור אם היו זיופים או לא? ת. אני התלוננתי על כך שהתלוננו בפניי לקוחות שלו שזויפו חתימותיהן. העברתי את התלונות לחברת הביטוח ולמיטב ידיעתי לאחר בדיקה של חברת הביטוח החזירו להם את כספם. ש. למה לא ציינת בתצהירך כי חברת הביטוח ערכה בדיקה והחזירו ללקוחות את כספם? ת. כי בתצהירי התייחסתי לפניה של התובע ללקוחות שהייתה אסורה לפי ההסכם בינינו, לתלונה ללשכת עו”ד ולעובדה שלקוחות מתלוננים על זיופים. אני לא בדקתי את הזיופים ואני לא מביע עמדה על כך. מאחר ששאלת אותי אני עונה.” ר’ עמ’ 29 שורות 25-31. אולם מעבר לאמור הנתבעים לא הציגו כל ראיה בנדון. הראיה היחידה שהוצגה היתה ראיה שנמסרה רק לאחר דיון ההוכחות הראשון , נ/4.
82. ערים אנו לכך כי הנתבעת הציגה במהלך הדיון ההוכחות השני את נ/4. יובהר כי מסמך זה נעשה רק לאחר דיון ההוכחות הראשון 19.11.19. עיון במסמך זה מעלה כי עוסק הוא רק בשני מקרים: אפלבוים רבקה ופישר ציפי ולא בשאר המקרים.
83. גם כאשר נשאר מר אורן על מסמך זה לא ידע לענות:“מציג לך מסמך של חברת הראל מה-9.11.2019 –נ/4. אתה מכיר מסמך זה? ת.לא ש. אתה מכיר את החתימה על מסמך זה? ת. לא ש. האם שוחחת עם מר להב גופר על מסמך זה? ת. לא” ר’ עמ’ 25 שורות 16-21.גם עיון בחקירתו הנגדית של מר להב גופר מעלה כי הוא מודה כי המסמך נעשה רק לאחר דיון ההוכחות: “הכותרת של מייל זה “מענה לפנייתה של סגנון…”. פניה מתי? ת. לאחר הדיון האחרון. מדובר על פניה טלפונית. ש. אתה התקשרת למי בהראל? ת. לראש אגף בריאות ש. ומה אמרת לו? ת. שלחתו לו את פרוטוקול הדיון בנוגע ללקוחות שנטען שלא היו לקוחות שלנו ולגבי כך שלקוחות התלוננו על זיופים בהראל ש. חתימה במכתב זה היא מזכירה מאוד את חתימתך?” ר’ עמ’ 29 שורות 4-11
84. הנתבעים לא הציגו כל ראיה ממנה עולה כי אכן שלחו בזמן אמת את התלונות לחברת הראל וכי נעשה בדיקה ו/או בירור בנדון.
85. מעבר לאמור, יובהר כי אף עד לא הגיע להעיד על מסמך זה ומשכך המשקל שיש לו במיוחד נוכח מועד הגשתו הינו מינורי בנסיבות הענין.
86. כמו כן הנתבעים לא הציגו הקלטות מזמן אמת, של שיחות התובע או שיחות של סוכן אחר מטעמם אל מול הלקוחות המלתלוננים, כדי לתמוך בטענה כי אכן אותם מבוטחים לא ביקשו את אותו כיסוי ביטוחי שבנדון. בנוגע למר גרייף
87. עיון בנספח ד’ לתצהיר מר גופר מעלה כי יש שם מכתב של מר גרייף יצחק ללא תאריך , שם הוא טוען כי הוא לא חתם על טופס ההצעה אולם למרות זאת הוא מבהיר כי ברצונו להשאיר את הפוליסה של ביטוח סיעודי.
88. עיון בחקירתו הנגדית של התובע מעלה כי הוא מתייחס לאמור:“מפנה לנספח ד’ לתצהירו של הנתבע 1. אתה מכיר את גרייף יצחק? ת. מכיר ש. האם טיפלת בו? ת. כן ש. הוא טוען שהחתימות אינן חתימתם? ת. מה לעשות, אני לא זייפתי שום דבר, אני חוזר על תשובתי. ש. האם נפגשת עם מר גרייף לאחר הוצאת המכתב?  ת. לא ש. האם נפגשת איתו בקשר לטענתו שחתימותיו זויפו? ת. ממש לא. ש. מדוע לא פנית אליו או זימנתו אותו לעדות? ת. אני צריך לזמן אותו? אתה צריך לזמן אותו. ש.אם כך, אחרי שראינו את כל מה שצורף בתלונה ללשכת עו”ד האם נאמר ע”י סגנון או הנתבע 1 שהם טוענים שאתה זייפת או שהלקוחות טענו שזייפת? ת. אם הם טוענים הם יכולים לפנות ללשכה. מי שם אותו בשמם להגיש תלונה? כל אחד יכול לבקש מאנשים לכתוב דברים ולהכפיש את שמי. ש. בסוכנות הביטוח כשלקוחות מתלוננים על זיוף חתימות, ונניח וזה נכון, האם סוכנות הביטוח צריכה לבדוק האם החתימות נכונות? ת. המכתבים נכתבו לחברת הביטוח, זאת סוכנות ביטוח. אם מישהו רוצה להגיש תלונה או תביעה על זיוף מסמכים זו חברת הראל שלא עשתה זאת האם איזושהי פניה של לקוח לחברת הביטוח עוברת לסוכן שמטפל באותו לקוח? ת.לאחר שחברת הביטוח מקבלת את המכתב היא פונה לסוכן. רק מאחר שהמכתבים האלו נכתבו בידי אחד הסוכנים שהחתים את הלקוחות זה מגיע דרך הסוכנות לחברה והחברה פונה אליי לסוכנות, ולא כמו שצריך להיות שלקוח מגיש תלונה לחברת הביטוח ואז זה מגיע לסוכנות. לשאלת ביה”ד אתה קיבלת העתק ממכתבים אלו של גב’ פישר וגב’ אפלבוים בסמוך לכתיבתם אני משיב שממש לא, קיבלתי אותם לראשונה רק במסגרת התלונה ללשכת עו”ד שהוגשה.”ר’ עמ’ 19 שורות 14-33 ועמ 20 שורות 1-7.
89. אכן עיון בחוק איסור לשון הרע מעלה כי קיימת הגנה בהתאם להוראת סעיף 14 לחוק, בעניין הגנת סעיף 14 לחוק (אמת הפרסום), לאחר שעיינו בכלל הראיות לא שוכנענו כי הנתבעים עמדו בנטל המוגבר המוטל עליהם להוכיח את המעשים החמורים המיוחסים לתובע במסגרת הפרסומים שפורטו לעיל.
90. סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע כי “במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש”. הגנה זו מתבססת על הנחה כי בפרסומים מעין אלו יש תועלת חברתית ותרומה לדיון הציבורי; בנוסף לכך ההצדקה להגן על פגיעה בשם טוב נחלשת כאשר מדובר בדברי אמת. על נתבע המבקש להיבנות מהגנה זו להוכיח לפיכך שני נדבכים מצטברים – האחד, כי פרסומיו היו “אמת”; השני, כי היה בפרסומים אלו “עניין ציבורי”.
91. אשר לחלקה השני של ההגנה – “עניין ציבורי” – חלק זה נבחן כשאלה ערכית, “הבוחנת האם קיים אינטרס חברתי המצדיק הכשרת פרסום פוגעני שיש בו לשון הרע… שאלה זו מושפעת ממדיניות שיפוטית, ועניינה הוא נורמטיבי, בעל מימד אובייקטיבי, הנבחן על רקע נסיבות המקרה” ( ר’ דנ”א 7325/95 ידיעות אחרונות בע”מ נ’ קראוס פ”ד נב (3)1 (1998)). המבחן שנקבע בפסיקה הינו האם הפרסום “תורם לגיבוש דעת קהל בעניין מסוים, אם יש בו כדי לתרום לשיח הדמוקרטי, לשיפור אורחות חיים וכיוצא באלה” (עניין בן גביר), וזאת לא בהתייחס לציבור ככלל אלא בנוגע לציבור אליו הופנה הפרסום (שנהר, בעמ’ 227-228).
92.  לא שוכנענו כי הנתבעים הרימו את הנטל להוכיח כי אכן התובע הוא זה שאחראי לזיוף המסמכים. הנתבעים לא הביאו לעדות את המבוטחים שבנדון, לא הביאו מכתבי מזמן אמת המיידעים את חברת הביטוח הראל או שחברת הביטוח הראל מיידעת אותם בנוגע לטענת הזיופים. הנתבעים לא הביאו ראיות בדבר ביטול הפוליסות שבנדון או בדבר החזרת כספים למבוטחים שנטען כי התלוננו. כמו כן הנתבעים לא הציגו הקלטות מזמן אמת של השיחות של התובע מול אותם לקוחות שיכלו לתמות בעמדתם בכל הנוגע לכיסוי הביטוחי האמיתי שהוצע וניתן.
93. מעבר לאמור גם אם היינו סבורים כי יש אמת בפרסום עדין לא חל החלק השני של ההגנה- “עניין ציבורי”, באשר לא הוכח כי התעורר צורך ציבורי לפרסם את הדברים, למעט ניסיון להעביר את האשמה מהנתבעים אל התובע. מעבר לאמור ככל שעלה חשד כלשהו , הרי שלא ברור מדוע הנתבעים לא פנו לתובע לפני שפנו ללקוחות והאשימו את התובע , מבלי שכלל בדקו עימו את הדברים עובר לכך. כמו כן לא ברור מדוע לא פנו למפקח על הביטוח בנדון, שאמור לברר תלונות שכאלו.
94. לעניין ההגנות המנויות בסעיף 15 לחוק להן טענו הנתבעים, המותנות בכך שהפרסום נעשה “בתום לב” – לא שוכנענו כי קמה לנתבעים חזקת תום הלב שבסעיף 16 לחוק, וזאת בשל כך שהפרסום שנוגע לפרסומים שהכרנו כלשון הרע, חרגו מגדר הסביר באותן נסיבות, ומשכך הנטל עליהם להוכיח את תום ליבם, נטל שלא עמדו בו. במקרה דנן פרסום לשון הרע היה ישיר ופרסונלי. שמו של התובע אוזכר מספר פעמים. לטעמינו, אופן פרסום זה הסיט את מוקד הפרסום בכללותו מגופו של ענין לגופו של אדם, ומשכך אין המדובר עוד בהדגמת מדיניות כללית באמצעות מקרה פרטני.
95. יפים לעניינו דברי בית הדין הארצי בתיק עע (ארצי) 36064-09-16 ישראייר תעופה ותיירות בע”מ – סיגל שמעון ( פורסם ביום 3.6.18 ):” במבט צופה פני עתיד, נבקש להעיר כי בעידן הדיגיטלי חובת הזהירות ביחס למסרים המועברים לעובדים באמצעות הדואר האלקטרוני או יישומים דומים – מוגברת. חובת הזהירות המוגברת – בין שהיא תמצא משכן במסגרת יישומם המידתי של הרכיבים ה”ענין לציבור” או “תום הלב”, הקבועים בסעיפים 14 ו 15 בהתאמה –כמו כן, יש לנקוט משנה זהירות בפרסומים פרסונליים המייחסים לנפגע ביצוע עבירה פלילית או משמעתית, אף אם אלה מדויקים, שכן ציון שמו של הנפגע עלול להסיט את מוקד הפרסום מהשאלות העקרוניות אליו, ואו אז יהא על המפרסם לשכנע בקיום ענין לציבור ובהתקיימות דרישת תום לב ביחס לפרסום פרסונלי שכזה וזאת בראי נסיבותיו המיוחדות של המקרה, ובכלל זה אופן הפרסום, היקפו הפוטנציאלי, תכליתו ועוד”.
96. לטעמינו כינוי התובע כ”זייפן, עובר על החוק”” פוגעות באופן חמור ובוודאי הינן חורגות מהגנת תום הלב, כך שלא ניתן לקבל את טענת הנתבעים שהאמירות שנאמרו בתום לב.מעבר לאמור דווקא משמדובר בפגישה יזומה לאחר שיחת טלפון ובשונה ממסגרת שיחה ספונטנית, מצופה כי יש אפשרות לבחון את הדברים בקפידה ובבחירת המילים לרבות התייעצות לאופן ניסוח ההודעה ומשוך כך עולה חובת הזהירות הנדרשת.
97. בכל הקשור לאמת המידה לפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק מכוח חוק לשון הרע, קבע בית הדין הארצי בעניין אבידן כי ” סעיף 7א’ לחוק קובע את שיעור הפיצוי ללא הוכחת נזק, ואף קובע שיעור מוגדל ככל שמוכח כי הנתבע פרסם את הדברים “בכוונה לפגוע”. אשר לשיעור הפיצוי נקבע בפסיקה, כי “בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית… בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו, ובהתנהגות הצדדים”… עוד הובהר בפסיקה כי תכליות הפיצוי על פגיעת לשון הרע כוללות הן את השבת המצב לקדמותו (המטרה התרופתית); הן סנקציה כלפי המעוול (המטרה העונשית); והן העברת מסר חינוכי מרתיע כלפי כלל הציבור …”.
98. בעניין עברי אנגדה נ’ משטרת ישראל נקבע כי ישנן מספר תכליות לפיצוי על פגיעת לשון הרע: “המטרה התרופתית – השבת המצב לקדמותו…המטרה העונשית – הפיצוי הנזיקי כסנקציה כלפי המעוול .וכך, במקרים מתאימים, משמשים הפיצויים הנזיקיים בעוולת לשון הרע גם כדי להעניש את מי שגרם לפגיעה בשמו הטוב של אדם …המטרה החינוכית-הרתעתית – הפיצוי הנזיקי במבט לעבר כלל הציבור: לצד תכליות הפיצוי הקשורות להטבת נזקו של הנפגע, ו”ענישת” הפוגע, מכוונים הפיצויים בגין לשון הרע להעביר, במקרים מתאימים, מסר חינוכי מרתיע לציבור כולו מפני מעשי פגיעה בכבודו של אדם.”.. (ראו- סע”ש (ב”ש) 53819-07-13 עברי אנגדה נ’ משטרת ישראל [פורסם בנבו], ניתן ביום 11.12.14).
99. עוד נפסק בעניין אנגדה בכל הקשור לשיקולים להחמרה ולהקלה בעניין גובה הפיצוי כי: “מעקרונות היסוד האמורים לעיל, נגזרים השיקולים שיש לשקול לצורך הערכת שיעור הפיצוי הראוי, בין לחומרה ובין לקולא. בראש וראשונה, יש לתת משקל לנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהפרסום, אשר הפיצוי התרופתי נועד להטבתו. קיימת חזקה, כי נגרם נזק לשמו הטוב של הנפגע מעצם פרסום לשון הרע, המצדיק פסיקת פיצויים אף ללא צורך שיוכיח נזק ממון מיוחד אשר נגרם הלכה למעשה (…נזק זה נשקל לא רק בהקשר לפרסום עצמו, אלא גם בהתחשב בהתנהגות הצדדים לאחריו, ואף במהלך הדיון המשפטי, התנהגות העשויה להגדיל את הנזק או להקטינו, לפי העניין. אף באשר למטרה העונשית, החינוכית וההרתעתית, יש לשקול את התנהגות המפרסם, ואת כוונותיו כפי שהן עולות מהתנהגות כגון, האם היה בהן רישול או קלות דעת, או זדון וכוונה ישירה לפגוע. ברוח זו מונה סעיף 19 לחוק מספר נסיבות שבכוחן להקל על הנאשם, בהן: היות הפרסום חזרה על דברים שנאמרו קודם לכן; היות המפרסם משוכנע באמיתות דבריו, בהיעדר כוונה לפגוע, וכן בקיום התנצלות, תיקון או הכחשה, או בנקיטת צעדים לצמצום תפוצתו של הפרסום. הערכת הנזק נותרת, בסופו של יום, עניין הנתון להערכה שיפוטית, הבנויה על אמות מידה כלליות, ועל נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הפרטי “.
100. לאור הכללים דלעיל, שקלנו את גובה הפיצוי הראוי בנסיבות מקרה זה בהתחשב בחזקה לפיה נגרם נזק לשמו הטוב של התובע מעצם פרסום וזאת אף ללא צורך להוכחת נזק ממון. כמו כן לקחנו בחשבון את העובדה כי מדובר בהכפשות חוזרות ונשנות , שהנתבעים לא בחנו את התלונות ואת העובדות לעומק ולא פנו בזמן אמת לחברת הביטוח לבצע את הבדיקה, , השתמשו בתלונה ללשכת עורכי הדין בנוסח של קביעת האשמה ולא חשד, ניסוח דברי לשון הרע היה פוגע תוך רצון לפגוע בתובע עצמו ובפרנסתו, כשיקולים לקולא, שקלנו את העובדה כי אכן קיים סכסוכים נוספים בין בעלי הדין לרבות בנוגע לפנייה ללקוחות, וכי לא כי נגרם לתובע נזק ממשי או פגיעה במקור פרנסתו בשל הפרסומים.
101. לאור כל האמור, ונוכח קביעתנו לעיל בעניין הפגיעה בשמה הטוב של התובעת באנו למסקנה כי על הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי ללא הוכחת נזק מכוח חוק לשון הרע , בסכום של 20,000 ₪ לכל פרסום. קרי סך של 60,000 ₪.חלוקת האחריות 
102. סעיף 24(א)(1ד) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ”ט- 1969 קובע כי:”בתובענה של עובד או נציג ארגון עובדים נגד מעביד או נושא משרה אצלו, או של מעביד או נושא משרה אצלו נגד עובד או נציג ארגון עובדים, בקשר ליחסי עבודה, שעילתה עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ”ה-1965; לעניין זה, ‘נושא משרה’ – מנהל פעיל בתאגיד, שותף למעט שותף מוגבל, ממונה על העובד ופקיד האחראי מטעם התאגיד על תחום זכויות עובדים”.
103. עיון בסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע מעלה כי :”פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית, ובכפוף להוראות חוק זה יחולו עליה הוראות הסעיפים 2(2) עד 15, 55ב, 58 עד 61 ו-63 עד 68א לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944.”
104. עיון בעדותו של מר אורן שהיה ממונה ישיר על התובע, מעלה כי אכן שיתף את מר גופר בכל הנוע לתלונות שבנדון ( ר’ עמ’) .
105. לפי סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מעביד אחראי לעוולה שביצע עובדו במהלך עבודתו למען המעביד, לרבות מעשה אסור של העובד, אם ניתן לראותו כביצוע בלתי נאות של פעולה שהוסמך לבצעה. רק “חריגה מוחלטת” של העובד תגרע מאחריותה השילוחית של המדינה (השוו: ע”א 8199/01 עזבון המנוח עופר מירו נ’ מירו ואח’, פד”י נז(2), 785; רע”א 1389/98 מזאוי נ’ מדינת ישראל [פורסם בנבו]).
106. בענייננו, אין לומר שפעולת הנתבעים 1-2 חרגה חריגה מוחלטת ממסגרת מיל. תפקידם. האירוע אירע במהלך עבודתם הרגילה של הנתבעים .
107. בהקשר זה נוסיף, עצם הטלת אחריות שילוחית על הנתבעת 3 אינה פוטרת את שאר הנתבעים מאחריותם האישית. (הדבר עולה מהוראת סעיף 16 לפקודת הנזיקין; ראו גם ע”א 7008/09 עדנאן נ’ עיריית טייבה ואח’ [פורסם בנבו] (7.9.2010), פסקה 25).
108. אשר לחלוקת האחריות: מר גופר אחראי באופן ישיר על התלונה שהגיש לשכת עורכי הדין. מר אורן הינו הממונה הישיר ולכן אחראי על התלונות הקשורות אליו. אולם שוכנענו כי גם מר גופר היה מעורב בתלונות הקשורות למר אורן ומשכך הוא חב על כלל הארועים . ואילו מר אורן יהיה חב רק לתלונות שהוגשו על ידו. קרי הנתבע 1 והנתבעת 3 אחראית על כלל האירועים ואילו הנתבע 2 אחראי לכלל האירועים למעט הפרסום בגין התלונה ללשכת עורכי הדין.סוף דבר
109. תביעת התובע מתקבלת בחלקה באופן בו על הנתבעים לשלם לתובע סך תוך 30 ימים מהיום את הסכומים בהתאם למפורט כמפורט:
110. הנתבעים ישלמו לתובע את הסכומים כמפורט לעיל:
     • הנתבעים 1 ו3 , ביחד ולחוד, ישלמו לתובע סך של 20,000 ₪ בגין הפרסום הראשון.
     • הנתבעים ביחד ולחוד ישלמו לתובע סך של 20,000 ש”י בגין הפרסום השני.
     • הנתבעים ביחד ולחוד ישלמו לתובע סך של 20,000 ש”י בגין הפרסום השלישי.שאר רכיבי התביעה נדחית.
111. כמו כן הנתבעים ביחד ולחוד ישאו בשכ”ט עו”ד והוצאות משפט התובע בסך של 10,000 ₪ שישולמו תוך 3- ימים מהיום.
112. זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 30 ימים מהיום.  
113.     נציג ציבור עובדים,מר מרדכי נגר אסנת רובוביץ – ברכש, שופטת נציג ציבור מעסיקים, מר אברהם גלאי  ניתן היום, י”א ניסן תש”פ, (05 אפריל 2020),  בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

PDF

להלן פסק הדין בערעור לבית דין ארצי לעבודה:

השופטת חני אופק גנדלר

1. לפנינו שני ערעורים כנגד פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב (השופטת אסנת רובוביץ-ברכש ונציגי הציבור מר מרדכי נגר ומר אברהם גלאי; סע”ש 53672-10-17) בגדרו נתקבלה בחלקה תביעת המשיב והמערער שכנגד (להלן: העובד) בגין לשון הרע. המערערים והמשיבים שכנגד חויבו בתשלום פיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 60,000 ₪ וכן הוצאות משפט בסך 20,000 ₪. רקע ותמצית פסק דינו של בית הדין האזורי
2. העובד הועסק על ידי המשיבה 3 (להלן: החברה) בקידום מכירות של פוליסות ביטוח, עד לפיטוריו. המערער 1 הוא דירקטור בחברה ובעל שליטה בה, ומוגדר כמנכ”ל (להלן: המערער 1). המערער 2 היה ממונה על העובד (להלן: המערער 2).
3. העובד הגיש תובענה כנגד המערערים, ובגדרה טען לאחריותם מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ”ה-1965 (להלן: החוק), בגין מספר פרסומים שפרסמו כנגדו מתוך מטרה לפגוע בו. זאת, לטענתו, לאחר שפוטר בחוסר תום לב ולאחר שהגיש נגד החברה תביעה להעברת תיק הלקוחות בהם טיפל במסגרת עבודתו (ראו: ע”ע 8228-10-19 ל. – סגנון סוכנות לביטוח (1992) בע”מ) בית הדין האזורי קיבל את התובענה בחלקה, כפי שנפרט להלן:
4. הפרסום הראשון – ביום 26.4.17 הגיש המערער 1 תלונה לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב בה נאמר כך:”עו”ד שרון לוי עבד כמקדם מכירות בסוכנות הביטוח שבשליטתי… במשך שנים רבות עד לפיטוריו בחודש מאי 2016. עו”ד שרון לוי הגיש תביעה כנגדי וכנגד סוכנות הביטוח שבשליטתי בדרישות נזיקיות ובדרישות לקבלת “תיק הביטוח”- שהיינו הלקוחות ששרון לוי בתפקידו כמקדם מכירות הצליח לגרום שיחתמו על פוליסות ביטוח. במסגרת התביעה שהגיש שרון לוי הוא הצהיר במפורש, שעל פי הסכם העבודה עליו חתם אסור לו לפנות ללקוחות, ולכן עקב איסור זה הוא דורש פיצוי נוסף של 10,000 ₪ לחודש. על אף הצהרתו של עו”ד שרון לוי בכתב התביעה שהגיש, פונה שרון לוי ללקוחות.  חמור מכך מתברר שעו”ד שרון לוי זייף מסמכים הן באופן שזייף את החתימות הלקוחות והן זייף פרטים לגבי הלקוחות, כגון בשאלת הזיהוי. זיוף מסמכים היא עבירה חמורה, ובמיוחד לגבי עו”ד. זו גם התנהגות שאיננה הולמת עו”ד ומהווה עבירה אתית של עורך דין. רצ”ב מסמכים התומכים בתלונה… רצ”ב … כתב ההגנה שמדגיש את העבירות שעשה עו”ד ש. ל.. זיוף חתימת הלקוח אברהם וירג’ינה, זיוף חתימת הלקוחה רבקה אפלבוים. דוגמאות לפניות אסורות ללקוחות…”. בית הדין האזורי קבע כי תלונה זו הגיעה לפחות לעוד אדם נוסף מלבד העובד (מי שקיבל את התלונה ומי שטיפלו בה), ולכן משלוחה מהווה פרסום. כאמור, בתלונה יוחסו לעובד זיוף מסמכים והתנהגות שאינה הולמת עורך דין המהווה עבירה אתית. בית הדין האזורי קבע כי אדם סביר היה מבין שפרסום כזה נועד לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו, וכן מיועד לפגוע באדם, במשרתו, במשלח ידו או במקצועו, ולכן מהווה הפרסום לשון הרע. הגם שלשכת עורכי הדין עשויה להיחשב “רשות מוסמכת לקבלת תלונות” לצורך סעיף 15(8) לחוק, נקבע כי הגנה זו, המותנית בהיות הפרסום בתום לב – לא עומדת למערערים, בשל דרך ניסוח התלונה. וכך נאמר:”29. בהגשת תלונה לרשות מוסמכת ישנה חשיבות גם לאופן שבו מנוסחת התלונה. לטעמינו האופן בו ניסח הנתבע 1 את התלונה כנגד התובע, תוך שאינו מסייג את דבריו, כפי שסייג אותם בחקירתו הנגדית, אינה עולה עם חובת תום הלב הנדרשת במסגרת ההגנה לפי סעיף 15(8) לחוק.30.  מעבר לאמור, יצוין כי הנתבע 1 לא הציג כל פניה לחברת הביטוח בזמן אמת, עובר להגשת התלונה, וכן לא הוצג כל נתון עובדתי בנדון בנוגע לביטול פוליסות או החזרת כספים לאותן מבוטחים המצוינים בתלונה“. בגין פרסום זה חייב בית הדין האזורי את החברה והמערער 1, ביחד ולחוד, בתשלום פיצוי בסכום של 20,000 ₪.
5. הפרסום השני – ביום 21.5.17 פנה המערער 2 טלפונית ללקוחה נוספת מלקוחות החברה תוך ייחוס למערער זיוף. בהמשך לפניה זו נערכה פגישה עם אותה הלקוחה לצורך בדיקת הטענה, כשעורך בדיקה זו מטעם החברה לא זומן לעדות על ידה. בית הדין האזורי קבל רכיב זה בתובענה באומרו:“47. משכך שוכנענו כי יש לקבל את גרסת התובע  שנתמכה בתצהיר ועדות שלא נסתרה של גב’ שטיינהורן. משכך שוכנענו כי אכן מדובר בפרסום  המקשר את התובע לזיוף מסמכים  לרבות זיוף חתימות, הגשת תביעות בגין עבירה על החוק, ותלונות כנגד לחברת הראל על זיופים. משכך שוכנענו כי אכן  אדם סביר היה מבין פרסום שכזה ככזה שנועדלבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; וכן מיועד לפגוע באדם במשרתו במשלח ידו או במקצועו שפורסם לעוד אדם.48.משכך שוכנענו כי מדובר בפרסום שיש בו משום לשון הרע. מדובר  באמירות שנאמרו תוך הצגת תשתית עובדתית ללא כל ביסוס תוך הכפשת שמו של התובע  ויש בהן כדי להוות לשון הרע”. בגין פרסום זה חייב בית הדין האזורי את המערערים, ביחד ולחוד, בתשלום פיצוי בסכום של 20,000 ₪.
6. הפרסום השלישי – המערער 2 פנה טלפונית ללקוח נוסף וטען לחוסר יושרה של העובד. בהמשך לכך, נערכה פגישה עם הלקוח על ידי עובד נוסף מטעם החברה, שלא זומן לעדות, בקשר לטענות לזיוף החתימה. בית הדין האזורי קיבל רכיב זה בתובענה באומרו:“54. ממכלול האמור, עולה כי גם הנתבעים אינם מכחישים כי לא מן הנמנע כי אכן הפגישה התקיימה ומנגד לא מביאים גרסה כלשהי כדי לסתור את הדברים.  ומשכך אנו מבכרים לקבל את גרסת התובע  שנתמכה בגרסתו של מר ישראל פטשניק שלא נסתרה בנדון על פני גרסת הנתבעים.55.משכך שוכנענו כי אכן מדובר בפרסום  המקשר את התובע לזיוף מסמכים  לרבות זיוף חתימות, של אנשים אחרים שלא קשורים כלל למר פטשניק שנאמרו ללא כל סיבה של ממש ומבלי שניתן כל הסבר מדוע היה צריך להכפיש את שמו של התובע אל מול מר פטשניק. משכך שוכנענו כי אכן  אדם סביר היה מבין פרסום שכזה ככזה שנועדלבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; וכן מיועד לפגוע באדם במשרתו במשלח ידו או במקצועו שפורסם לעוד אדם.56.משכך שוכנענו כי מדובר בפרסום שיש בו משום לשון הרע. מדובר  באמירות שנאמרו תוך הצגת תשתית עובדתית ללא כל ביסוס תוך הכפשת שמו של התובע  ויש בהן כדי להוות לשון הרע”. בגין פרסום זה חייב בית הדין האזורי את המערערים, ביחד ולחוד, בתשלום פיצוי בסכום של 20,000 ₪.
7. הפרסום הרביעי – במוקד פרסום זה מצויה פניה טלפונית של המערער 2 ללקוחה נוספת, אשר בו ציין כי קיים חשד לזיוף חתימתו של בן זוגה על אחד מטפסי הביטוח. בית הדין האזורי דחה את התובענה בנוגע לרכיב זה בקובעו:“62. במקרה דנן לא שוכנענו כי מדובר בפרסום שנכנס להגדרת לשון הרע. בניגוד למקרים הקודמים כאן היה שימוש בניסוח זהיר לפיו יש חשד. מעבר לאמור עיון בנספח ה’ לתצהיר הנתבעת מעלה כי  אכן מדובר על כמה סוגי חתימות שאכן יש הצדקה לבחינת הדברים.63.גם עיון בחקירתה הנגדית של העדה מעלה כי היא אישרה כי “אם יש להם חשש והם שואלים אז זה בסדר” ולא התייחסה לדברים נוספים בעדותה שנאמרו  כדברי לשון הרע על התובע וזאת בניגוד לתצהירה”. 
8. הפרסום החמישי – מתייחס ללקוחה נוספת בשם פנינה עפרוני, שלטענת העובד נאמר לה כי העובד זייף מסמכים. לגבי פרסום זה קבע בית הדין האזורי כי:“67. במסגרת דיון ההוכחות הגב’ עפרוני לא התייצבה ותצהירה נמשך מחומר הראיות.68. משכך לא שוכנענו כי התובע הרים את הנטל הנדרש ממנו בנוגע לפרסום זה”. 
9. בנוגע לטענות ההגנה, בחן בית הדין האזורי את השאלה האם המערערים הרימו את הנטל להוכיח כי העובד אכן זייף מסמכים. בנוגע ללקוחה גב’ רבקה אפלבוים (אשר שמה אוזכר במכתב התלונה ששלח המערער 1 ללשכת עורכי הדין בפרסום הראשון) נקבע כי אכן לתצהיר המערער 1 צורף מכתב מטעמה בנוגע לזיוף בהצעות ביטוח. אולם, “הנתבעים לא הביאו לעדות את גב’ אפלבוים ומשכך הדבר יפעל לחובתם”. כן הם הדברים, בהתאמה, גם בנוגע למבוטחים דוד וורגניה אברהם (כנ”ל); והגב’ ציפי פישר ומר גרייף (אשר המערער 1 צירף מכתבים מטעמם כנספחים לתצהירו). כמו כן הוסיף בית הדין האזורי כי:“80. זה המקום לציין כי הנתבעת לא הביאה כל ראיה כי אכן פוליסות אלו בוטלו ו/או כי החזירו כספים למבוטחים הנדונים. נתון זה יפעל לחובתם.[…]84. הנתבעים לא הציגו כל ראיה ממנה עולה כי אכן שלחו בזמן אמת את התלונות לחברת הראל וכי נעשה בדיקה ו/או בירור בנדון”. 
10. המסקנה אליה הגיע בית הדין האזורי לאור האמור היא:“89. אכן עיון בחוק איסור לשון הרע מעלה כי קיימת הגנה בהתאם להוראת סעיף 14 לחוק, בעניין הגנת סעיף 14 לחוק (אמת הפרסום), לאחר שעיינו בכלל הראיות לא שוכנענו כי הנתבעים עמדו בנטל המוגבר המוטל עליהם להוכיח את המעשים החמורים המיוחסים לתובע במסגרת הפרסומים שפורטו לעיל.[…]92. לא שוכנענו כי הנתבעים הרימו את הנטל להוכיח כי אכן התובע הוא זה שאחראי לזיוף המסמכים. הנתבעים לא הביאו לעדות את המבוטחים שבנדון, לא הביאו מכתבי מזמן אמת המיידעים את חברת הביטוח הראל או שחברת הביטוח הראל מיידעת אותם בנוגע לטענת הזיופים. הנתבעים לא הביאו ראיות בדבר ביטול הפוליסות שבנדון או בדבר החזרת כספים למבוטחים שנטען כי התלוננו. כמו כן הנתבעים לא הציגו הקלטות מזמן אמת של השיחות של התובע מול אותם לקוחות שיכלו לתמות בעמדתם בכל הנוגע לכיסוי הביטוחי האמיתי שהוצע וניתן.93. מעבר לאמור גם אם היינו סבורים כי יש אמת בפרסום עדין לא חל החלק השני של ההגנה- “עניין ציבורי”, באשר לא הוכח כי התעורר צורך ציבורי לפרסם את הדברים, למעט ניסיון להעביר את האשמה מהנתבעים אל התובע. מעבר לאמור ככל שעלה חשד כלשהו , הרי שלא ברור מדוע הנתבעים לא פנו לתובע לפני שפנו ללקוחות והאשימו את התובע , מבלי שכלל בדקו עימו את הדברים עובר לכך. כמו כן לא ברור מדוע לא פנו למפקח על הביטוח בנדון, שאמור לברר תלונות שכאלו.94. לעניין ההגנות המנויות בסעיף 15 לחוק להן טענו הנתבעים, המותנות בכך שהפרסום נעשה “בתום לב” – לא שוכנענו כי קמה לנתבעים חזקת תום הלב שבסעיף 16 לחוק, וזאת בשל כך שהפרסום שנוגע לפרסומים שהכרנו כלשון הרע, חרגו מגדר הסביר באותן נסיבות, ומשכך הנטל עליהם להוכיח את תום ליבם, נטל שלא עמדו בו. במקרה דנן פרסום לשון הרע היה ישיר ופרסונלי. שמו של התובע אוזכר מספר פעמים. לטעמינו, אופן פרסום זה הסיט את מוקד הפרסום בכללותו מגופו של ענין לגופו של אדם, ומשכך אין המדובר עוד בהדגמת מדיניות כללית באמצעות מקרה פרטני”. 
11. אשר לשיעורו של הפיצוי נקבע כי:“100. לאור הכללים דלעיל, שקלנו את גובה הפיצוי הראוי בנסיבות מקרה זה בהתחשב בחזקה לפיה נגרם נזק לשמו הטוב של התובע מעצם פרסום וזאת אף ללא צורך להוכחת נזק ממון. כמו כן לקחנו בחשבון את העובדה כי מדובר בהכפשות חוזרות ונשנות , שהנתבעים לא בחנו את התלונות ואת העובדות לעומק ולא פנו בזמן אמת לחברת הביטוח לבצע את הבדיקה, , השתמשו בתלונה ללשכת עורכי הדין בנוסח של קביעת האשמה ולא חשד, ניסוח דברי לשון הרע היה פוגע תוך רצון לפגוע בתובע עצמו ובפרנסתו, כשיקולים לקולא, שקלנו את העובדה כי אכן קיים סכסוכים נוספים בין בעלי הדין לרבות בנוגע לפנייה ללקוחות, וכי לא כי נגרם לתובע נזק ממשי או פגיעה במקור פרנסתו בשל הפרסומים.101. לאור כל האמור, ונוכח קביעתנו לעיל בעניין הפגיעה בשמה הטוב של התובעת באנו למסקנה כי על הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי ללא הוכחת נזק מכוח חוק לשון הרע , בסכום של 20,000 ₪ לכל פרסום. קרי סך של 60,000 ₪”. 
12. אשר לחלוקת האחריות נקבע כי:“108. …מר גופר אחראי באופן ישיר על התלונה שהגיש לשכת עורכי הדין. מר אורן הינו הממונה הישיר ולכן אחראי על התלונות הקשורות אליו. אולם שוכנענו כי גם מר גופר היה מעורב בתלונות הקשורות למר אורן ומשכך הוא חב על כלל הארועים . ואילו מר אורן יהיה חב רק לתלונות שהוגשו על ידו. קרי הנתבע 1 והנתבעת 3 אחראית על כלל האירועים ואילו הנתבע 2 אחראי לכלל האירועים למעט הפרסום בגין התלונה ללשכת עורכי הדין”. טענות הצדדים
13. לטענת המערערים והמשיבים שכנגד, הפרסום הראשון הוא “תלונה לגיטימית” ללשכת עורכי הדין וזוכה להגנה מלאה של סעיף 15(8) לחוק. התלונה נוסחה באופן לא מתלהם, הוגשה בתום לב וצורפו לה מסמכים התומכים באמור בה. אילו העובד רצה לסתור את הוכחות אלו (מכתבים של הלקוחות שצורפו לתלונה), הנטל היה עליו לברר עם אותם לקוחות מדוע כתבו מכתבים אלה; הפרסום השני כלל לא הוכח, וכפי שעולה מעדותה של גב’ שטיינהורן, לפיה “הוא לא דיבר איתי על החתימות” אלא “על זה שאני אעשה אצלם את הביטוח”; שגויה הטלת האחריות על המערערים בגין אי הבאת נציג החברה ששוחח עם גב’ שטיינהורן כעד, שכן בכתב התביעה המיקוד היה בשיחת טלפון של המערער 2, ולא בפגישה של נציג החברה. דבר זה מהווה הרחבת חזית אסורה; לגבי פרסום 3, בכתב התביעה נטען כי המערער 2 ייחס לעובד “חוסר יושרה” ותו לא, ועל כן הקביעה כי המערער 2 ייחס לו זיופים הינה הרחבת חזית אסורה. מכל מקום, העד פשטרנק עצמו מעיד כי אינו זוכר את השיחה עם המערער 2 וזו לא הוכחה, מה גם שאמירה כזו, גם לו נאמרה, אינה מהווה לשון הרע; לחילופין, מלינים המערער על גובה הפיצויים שנפסקו, אשר לטענתם הינם חריגים בנסיבות העניין.
14. לטענת העובד בתשובתו לערעור, הערעור “ממחזר” את טענות המערערים אשר נדחו בבית הדין קמא ומכוון כנגד ממצאים עובדתיים. הפרסומים האמורים הוכחו כפוגעניים ומכוונים לליבת עיסוקו של העובד. כן הוא לגבי התלונה ללשכת עורכי הדין, הנעדרת תום לב ושנועדה לפגוע בו. אשר לגובה הפיצויים, אדרבה יש לקבוע שיעורם ברף גבוה יותר, כפי שטוען בערעור שכנגד.
15. בתגובתם המערערים טוענים, כי אפילו אם המדובר בערעור כנגד קביעות עובדתיות, קמה הצדקה להתערבות לאור הנימוקים שלעיל. כמו כן, תלונה ללשכת עורכי הדין זוכה להגנה כמעט מוחלטת של סעיף 15(8) לחוק, ולגבי תום הלב – שעה שהחברה קיבלה תלונות מלקוחות על זיוף חתימות, הפניה ללשכה היא פעולה שכל אדם סביר היה עושה.
16. העובד מלין בערעור שכנגד ביחס לאי קביעת חבות בנוגע לפרסום הרביעי, אשר גם ביחס אליו הוכח הפרסום הפוגע והיעדר תום הלב של המערערים, במיוחד משאי אפשר לנתק את פרסום מכלל הפרסומים הנזכרים. כן מערער כנגד גובה הפיצויים שנפסקו, אשר לטענתו אינם משקפים את השיטתיות שבהכפשתו ואת ההיבט ההרתעתי, ועותר להכפלתם.
17. לטענת המערערים בתשובתם לערעור שכנגד, הפרסום הרביעי לא הוכח ונדחה בצדק בפסק דינו של בית הדין האזורי, מטעמיו. אשר לגובה הפיצויים, לשיטת המערערים, אדרבה יש להפחיתם, כאמור בערעור מטעמם.
18. כמו כן, המערערים הגישו בקשה לצירוף ראיה, פרוטוקול דיון בתובענה שהתנהלה בין העובד לעובד אחר של החברה, במסגרתו העידו ונחקרו מר פשטרנק וגב’ שטיינהורן. לטענתם, עדויות אלו מחזקות את טענתם כנגד הפרסומים השני והשלישי. אשר לעיתוי הגשת הבקשה, נטען כי בקשה זו הוגשה רק בשעה שההליך שם הסתיים. העובד התנגד לבקשה, בהיותה מעורפלת וסתמית, לטענתו. ייאמר כבר כעת, כי דין בקשה זו להידחות. שכן איננו מוצאים כל הצדקה לצרף פרוטוקול מהליך אחר כראייה, שעה שהמדובר באותם עדים שהעידו בהליך הנדון כאן וכל השאלות שנשאלו באותו הליך – יכולות היו להישאל גם בהליך בבית הדין האזורי. לפיכך, ראיה מבוקשת זו לא תשמש כראיה בהליך שלפנינו. דיון והכרעה
19. לאחר שבחנו את כלל טענות הצדדים החלטנו לדחות את עיקר טענות הצדדים למעט בנקודה אחת, והוא סכום הפיצוי בגין הפרסום הראשון.
20. אשר לפרסומים האמורים – הן אלו אשר נתקבלו בפסק הדין כלשון הרע והן אלו שנדחו – לא מצאנו מקום להתערב, הן בערעור והן בערעור שכנגד. בית הדין האזורי בחן באופן מקיף ויסודי את טענות הצדדים, וניתח בהרחבה את המארג הראייתי שהונח בפניו, ומסקנותיו במישור הטלת האחריות על המערערים מקובלות עלינו.
21. אשר לפרסומים הראשון, השני והשלישי, הם כולם באים בגדר לשון הרע, וזאת בשל האופי הנחרץ של ההתבטאות לפיה העובד זייף חתימות. זאת להבדיל מהתבטאות נכונה יותר בנסיבות העניין, בדבר “חשד”, “בדיקה” או “בירור” לגבי כך.
22. אשר להתקיימות ההגנה “אמת דברתי”, הקבועה בסעיף 14 לחוק, הרי שבענין זה מקובלות עלינו הקביעות כי הנטל לשכנע בהתקיימותה מוטל על הנתבע, וכי בנסיבות הענין נטל זה לא הורם. קביעה בדבר אי הרמת נטל השכנוע מהווה קביעה עובדתית, הנשענת על המארג הראייתי וההתרשמות מן העדויות. ערכאת הערעור ממעטת להתערב בה, ולא שוכנענו כי מקרה מצדיק סטיה מכלל זה.
23. אשר להגנת תום הלב, הקבועה בסעיפים 15 ו – 16 לחוק, סבורים אנו כי בדין קבע בית הדין האזורי שהגנה זו לא חלה נוכח לשון הפרסום. בעניין ע”ע (ארצי) 26439-10-16 מאיר אברהם שוקרון – ערן הלפרן (27.11.17), נדון פרסום אשר ייחס לעובד גניבה מהמעסיק. יצוין כי אירוע הגניבה הנטען היה בעת הפרסום תחת טיפולה של משטרת ישראל וטרם קביעת ממצאים מטעמה. אשר לתכליתו הלגיטימית של הפרסום ולתום הלב שבו פורסמו הדברים, קבע בית דין זה (סעיף 6) כי: “פוגעניותו של רכיב זה בפרסום נובעת מייחוס מעשה פלילי, עת המדובר היה בחשד ראשוני ופליליותו של המעשה היתה נתונה בספק, ובדיעבד, ומבלי להפחית מחומרת המעשה, לא הוכח ביצוע העבירה הפלילית שעניינה גניבה. במימד זה ברישא של הפרסום גלומה פוגעניות יתר, שספק אם מתקיימים לגביה יסודות סעיף 15, ובכל מקרה לא הוכח שפרסום רכיב זה, קרי הרישא בנוסחה זה, היה בתום לב, הנמדד על פי מבחן אובייקטיבי”. דברים אלו, בהתאמה, יפים גם לנדון כאן.אמנם, לגבי הפרסום הראשון, הגם שצירף המערער 1 מכתבי לקוחות למכתב התלונה ללשכת עורכי הדין – לשון מכתב התלונה הייתה נחרצת והמכתבים צורפו כראיות לטענתו, אך לא כטענה שעל הלשכה לבחון ולבדוק, ולכן אין בידי המערערים להיבנות מכך.
24. אשר לפרסום הרביעי, כל פרסום תל. בנסיבות. מסכימים אנו עם קביעת בית הדין האזורי, כי “בניגוד למקרים הקודמים כאן היה שימוש בניסוח זהיר לפיו יש חשד”, וכי לא די בניסוח זה בכדי לבוא לידי גדר לשון הרע.
25. בנוגע לשיעור הפיצוי, לא מצאנו עילה להתערב בזה בכל הנוגע לפרסום השני והשלישי. גובה הסכום שפסק בית הדין האזורי מביא בחשבון את השיטתיות שבפרסומים מחד, ואת העובדה שפרסומים אלו הופנו באופן פרטי לאדם אחד ולא פרסום פומבי שיכול לפגוע בפרנסה מאידך. מכל מקום, קביעת שיעור הפיצוי הוא דבר הנתון לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, ולא בנקל תתערב בה ערכאת הערעור.
26. חרף האמור, מצאנו כי יש מקום להתערב בשיעור הפיצוי בגין הפרסום הראשון, הוא מכתב התלונה ללשכת עורכי הדין, אשר נבדל מהפרסומים השני והשלישי בשל אופי פומביותו והנזק הפוטנציאלי הממשי לפגיעה בפרנסתו של העובד. נוכח זאת, יש לטעמנו להגדיל את הפיצוי בגין פרסום זה ל-40,000 ₪, שהוא הסכום שנתבע על ידי העובד.
27. סוף דבר – דין הערעור להידחות במלואו. דין הערעור שכנגד להתקבל חלקית, באופן שיש להגדיל את הפיצוי בגין הפרסום הראשון ל- 40,000 ₪. בנסיבות העניין ולאור התוצאה אליה הגענו, ישאו המערערים בהוצאות העובד בסך 10,000 ₪.

ניתן היום, כ”ז טבת תשפ”א (11 ינואר 2021) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם

אילן איטח,סגן נשיאה, אב”ד לאה גליקסמן,שופטת חני אופק גנדלר, שופטת  

מר ירון ל.נזון,נציג ציבור (עובדים)     גברת יעל אסתר עפרון,נציגת ציבור (מעסיקים)

https://www.psakdin.co.il/Court/%D7%A2-%D7%A2-3831-05-20

PDF