שימו לב, מסוכן מאוד ללכת לבוררות.  במיוחד בדיני משפחה שם רוב הבוררים הם שופטים פמינאצים לשעבר או כל מיני נקבות המסונפות למרכז רקמן או שדולת הנשים.  גם בבוררויות שאינן דיני משפחה הנזק שבוררים גורמים הוא עצום.  הם פשוט עושים מה שבא להם, והפסיקה היא כמעט תמיד לטובתם.

לפנינו עוד פסק דין נדיר והפעם מבית המשפט העליון (של מינצי) בו בוטל “פסק דין משלים” של בורר, זאת אומרת שהוא כבר נתן פסק דין אחד ואחר כך השלים אותו.  ההשלמה הזו בוטלה בבית המשפט העליון.  הבורר הפסול הוא יגאל בורוכובסקי.

השאלה היא למה כאשר שופטים פוסלים פסקי דין של בורר, הם לא מחייבים את הבורר להחזיר את שכר הטרחה שגבה על העבודה הפסולה לצדיים שנאלצו לכתת רגליים לבית המשפט כדי לפסול אותו?

בתיק רע”א 21-3979 אהרון אמסלם ואח’ נ’ לאה אלון ואח’ נדחה ערעור על פס”ד בימ”ש מחוזי שקבע, כי משעה שניתן פסק הבוררות הראשון ואושר על ידי בית המשפט, הבורר לא היה מוסמך עוד לשנות את המתווה שנקבע בו. על כן נקבע כי חלקו של פסק הבוררות הנוסף הנוגע לקביעות שעניינן סלילת כביש שבילי גישה נפרדים ללא סלילת כביש האצה, מבוטל.

להלן פסק הדין:

חקיקה שאוזכרה:

חוק הבוררות, תשכ”ח-1968: סע’  24

מיני-רציו:

* רשות ערעור על פסקי דין והחלטות בענייני בוררות תינתן רק במקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית או ציבורית, בעל השלכות רוחב החורגות מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של ביהמ”ש העליון משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר הבקשה נסובה על פסקי דין שעניינם אישור או ביטול פסק בוררות.

* בוררות – החלטות של בית-משפט – רשות ערעור

.

בין הצדדים, בני משפחה אחת המתגוררים במתחמים צמודים ומשתייכים לשני מחנות – המבקשים (משפחת אמסלם) והמשיבים (משפחת אלון) – התגלעו מחלוקות רבות. הצדדים גיבשו ביניהם הסכם גישור, אשר במסגרתו הסכימו על העברת מספר מחלוקות להכרעתו של הבורר. אחת המחלוקות שהועברו נוגעת לאופן הסדרת הגישה למתחמי הצדדים. הבר”ע היא על פסק דינו של ביהמ”ש המחוזי, בו התקבלה באופן חלקי בקשת המשיבים לביטולו של פסק הבוררות שנתן בסוגיה זו.

.

ביהמ”ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:

ביהמ”ש המחוזי קבע כי הבורר חרג מסמכותו, שכן התכנית התחבורתית שנקבעה בפסק בוררות ראשון שניתן הייתה תכנית תחבורתית מלאה ושלמה בת שני שלבים, הכרוכים זה בזה: סלילת כביש האצה; וסלילת שבילי גישה נפרדים לכל מגרש מתוך כביש ההאצה. משניתן פסק הבוררות הראשון ואושר, הבורר לא היה מוסמך עוד לשנות את המתווה שנקבע בו. לכן נקבע כי חלקו של פסק הבוררות הנוסף שניתן, והנוגע לקביעות שעניינן סלילת כביש שבילי גישה נפרדים ללא סלילת כביש האצה, מבוטל.

רשות ערעור על פסקי דין והחלטות בענייני בוררות תינתן רק במקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית או ציבורית, בעל השלכות רוחב החורגות מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בימ”ש זה משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר הבקשה נסובה על פסקי דין שעניינם אישור או ביטול פסק בוררות. הבקשה דנן נטועה כל כולה בנסיבותיו הפרטניות של המקרה ואינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב’ השופט ע’ עיילבוני) בהפ”ב 7284-06-20 ובהפ”ב 47170-06-20 [פורסם בנבו] מיום 8.4.2021, בו התקבלה באופן חלקי בקשת המשיבים לביטולו של פסק בוררות שניתן על ידי עו”ד יגאל בורוכובסקי (להלן: הבורר).

1. בין הצדדים, בני משפחה אחת המתגוררים במתחמים צמודים ומשתייכים לשני מחנות – המבקשים (להלן: משפחת אמסלם) והמשיבים (להלן: משפחת אלון) – התגלעו מחלוקות רבות. ביום 17.10.2017 גיבשו הצדדים הסכם גישור, אשר במסגרתו הסכימו על העברת מספר מחלוקות להכרעתו של הבורר (להלן: הסכם הגישור). אחת המחלוקות שהועברו להכרעתו של הבורר היא מחלוקת הנוגעת לאופן הסדרת הגישה למתחמי הצדדים. במסגרת מחלוקת זו נאלץ הבורר להכריע גם בשאלת נתיב הגישה לבית משפחת אלון. הצורך בהכרעה זו התעורר מכיוון שבמצב הקיים, הגישה למתחם הבתים של הצדדים היא ישירות מכביש 348, כביש מהיר המחבר בין כביש 90 לעיר טבריה (להלן: כביש 348), והגישה למגרש משפחת אלון עוברת באמצעות שביל הממוקם בסמוך לבית משפחת אמסלם. במסגרת הסכם הגישור הסכימו הצדדים כי משפחת אמסלם תפנה לוועדה המקומית לתכנון ובנייה – טבריה (להלן: הוועדה) לצורך פירוז חלק מהמדרכה והכביש, כך שייסלל מסלול האצה והשתלבות, אשר יאפשר הגנה על הבאים והיוצאים מהכביש אל המתחם.

2. בפסק בוררות מיום 6.9.2018 (להלן: פסק הבוררות הראשון) ציין הבורר כי דרך הגישה הקיימת למגרשים השונים היא קשה ולא בטיחותית ופתרון של סלילת מסלול השתלבות, שיסייע לכלי רכב לרדת באופן מבוקר מהכביש הראשי, נדרש על מנת להפחית את הסכנה הנשקפת לבאים והיוצאים מהמגרשים. המחלוקת בין הצדדים נותרה רק בשאלה האם מתוך מסלול ההשתלבות האמור ניתן יהיה להגיע למגרש משפחת אלון רק דרך מגרש משפחת אמסלם או שמא כל מגרש יזכה בשביל גישה נפרד, שאינו תלוי במגרש הסמוך לו. הוכרע כי שביל הגישה למגרש של משפחת אלון יהיה נפרד, ולא יעבור בסמוך למגרש משפחת אמסלם. מבחינה מעשית נקבע כי הוועדה מתבקשת לאשר כביש האצה בקטע הגובל בין כביש 348 לבין המתחם, תוך אישור שבילי גישה נפרדים. עוד הובהר בפסק כי על שני הצדדים לתמוך בפני הוועדה בהצעת התחבורה הכוללת את פתרון שבילי הגישה הנפרדים מכביש ההאצה. פסק הבוררות הראשון אושר על ידי בית המשפט ביום 20.11.2019.

3. ביום 7.5.2020 ניתן פסק בוררות נוסף (להלן: פסק הבוררות הנוסף), בין היתר בעקבות בקשת משפחת אלון לקבוע כי ההסדר בדבר שבילי גישה שונים למגרשים יבוצע רק לאחר סלילת כביש ההאצה. הבורר דחה את הבקשה וקבע כי הכרעתו בפסק הבוררות הראשון בדבר שבילי גישה נפרדים היא קביעה עצמאית ונפרדת מהקריאה לוועדה לאשר את כביש ההאצה בסמוך למתחם. על כן, משהובהר כי לא ניתן ליישם את פסק הבוררות הראשון בהקשר של סלילת כביש ההאצה, משום שהדבר קשור בסדרי עדיפות ציבוריים של עיריית טבריה, לא ניתן להשלים עם תוצאה לפיה ייווצר עיכוב משמעותי בהוצאתו לפועל של חלקו הנוסף של הפסק. על כן, יש להורות על יישום חלקי של פסק הבוררות הראשון, בכל הנוגע לסלילת שבילי הגישה הנפרדים. בהקשר זה קבע הבורר כי משפחת אלון לא הביאו כל ראיה לתמוך בטענה כי סלילת שבילי גישה נפרדים ללא סלילת כביש האצה מסוכנת מבחינה בטיחותית.

4. משפחת אמסלם הגישו בקשה לאישור פסק הבוררות ואילו משפחת אלון הגישו בקשה לביטולו החלקי. בבקשת הביטול טענו משפחת אלון כי הבורר קידם הסדר תחבורתי חדש במסגרת פסק הבוררות הנוסף, המנוגד להכרעתו במסגרת פסק הבוררות הראשון. על כן, הוא חרג מסמכותו עת שינה מפסק הבוררות הראשון, אשר אושר על ידי בית המשפט. הבורר אף חרג מהסכם הגישור והמתווה שנקבע בו. בהקשר זה נטען כי סלילת כביש ההאצה היא רכיב חיוני ומהותי בהסדר הבטיחות וקביעתו של הבורר כי תחילה ייסללו שבילי הגישה, ללא סלילת כביש האצה, מנוגדת להסכם הגישור ולהסכמות הצדדים שגובשו במסגרתו. טענה נוספת בפיהם של משפחת אלון הייתה כי יש לבטל את פסק הבוררות הנוסף גם משום שהוא אינו חוקי ומנוגד לתקנת הציבור, שכן הוא מסכן את הבטיחות וחיי אדם. משפחת אמסלם מצידם טענו כי לא נפל כל פגם בפסק הבוררות הנוסף וכל הטענות בבקשת הביטול, לרבות הטענה בדבר חריגת הבורר מסמכותו, נידונו לגופן ונדחו.

5. בפסק דינו מיום 8.4.2021 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת הביטול באופן חלקי. בית המשפט התייחס תחילה לשאלה שהתעוררה האם החלטת הבורר מיום 7.5.2020 היא החלטה אחרת בהליך הבוררות או שמא פסק ביניים, וקבע כי מדובר בפסק בוררות חלקי, שכן הוא הכריע במחלוקת בין הצדדים בסוגיית שבילי הגישה. על כן, בהתאם לפסיקה, פסק הבוררות הנוסף ניתן לאישור ולביטול מכוח העילות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות, התשכ”ח-1968 (להלן: חוק הבוררות). לגופה של בקשת הביטול, נמצא כי הבורר חרג מסמכותו, שכן התכנית התחבורתית שנקבעה בפסק הבוררות הראשון הייתה תכנית תחבורתית מלאה ושלמה בת שני שלבים, הכרוכים זה בזה: הראשון, סלילת כביש ההאצה; והשני, סלילת שבילי גישה נפרדים לכל מגרש מתוך כביש ההאצה. משעה שניתן פסק הבוררות הראשון ואושר על ידי בית המשפט, הבורר לא היה מוסמך עוד לשנות את המתווה שנקבע בו. על כן נקבע כי חלקו של פסק הבוררות הנוסף הנוגע לקביעות שעניינן סלילת כביש שבילי גישה נפרדים ללא סלילת כביש האצה, מבוטל. חלק אחר בפסק הבוררות הנוסף, שעסק בשכר טרחתו של האדריכל ששכרו הצדדים לשם קידום ההליכים התכנוניים, אושר על ידי בית המשפט בהסכמת הצדדים. משפחת אמסלם לא היו שבעי רצון מההחלטה לבטל חלקית את פסק הבוררות הנוסף, ומכאן הבקשה שלפנַי.

6. משפחת אמסלם טוענת בבקשתה כי בית המשפט המחוזי שגה בהחלטתו לבטל באופן חלקי את פסק הבוררות הנוסף. בית המשפט התעלם מהעובדה שפסק הבוררות הנוסף אינו אלא הבהרת יישום סוגיית ההיפרדות התחבורתית בין המגרשים, שאינה שונה כלל מפסק הבוררות הראשון. לשיטתה, פסק הבוררות הנוסף לא קבע שום הוראה חדשה או מתווה חדש שלא היו מצויים כבר בפסק הבוררות הראשון. בית המשפט גם התעלם מהעובדה שההבהרה שניתנה על ידי הבורר ניתנה בעקבות בקשה מפורשת של משפחת אלון. לחלופין נטען כי בית המשפט שגה כאשר קבע כי פסק הבוררות הנוסף הוא פסק ביניים ולא “החלטה אחרת”, ולחלופי חלופין כי לא היה מקום לבטל את הפסק באופן חלקי אלא להחזיר את ההליך לבורר. מתן רשות ערעור בענייננו מוצדק שכן “המדובר בהתערבות בממצאים עובדתיים וביציקת תוכן מהותי וחדש לפסק הבוררות (שכבר אושר כזכור על ידי מותב אחר), והכרעתו זו אינה מבוססת…” (ההדגשה במקור – ד.מ.).

7. דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתשובה.

רשות ערעור על פסקי דין והחלטות בענייני בוררות תינתן רק במקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית או ציבורית, בעל השלכות רוחב החורגות מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין (ראו לאחרונה: רע”א 3624/21 אופק נ’ קוריאל, [פורסם בנבו] פסקה 2 (27.6.2021); רע”א 3965/21 מ. אהובי בע”מ נ’ המאפים של שושנה, [פורסם בנבו] פסקה 7 (10.6.2021)). הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר הבקשה נסובה על פסקי דין שעניינם אישור או ביטול פסק בוררות (רע”א 657/21 קריית הרשב”י נ’ ביטון, [פורסם בנבו] פסקה 9 (24.3.2021); רע”א 1751/21 כנס נ’ ועקנין, [פורסם בנבו] פסקה 7 (17.3.2021)). הבקשה שלפנַי נטועה כל כולה בנסיבותיו הפרטניות של המקרה ואינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור. אוסיף עוד כי רוממות בטיחות הגישה מהכביש אל המתחמים בגרונם של הצדדים, אך עיון בהליכים השונים שהתקיימו בין הצדדים מעלה חשד כי מניעים אחרים עומדים מאחורי המלחמה הניטשת ביניהם. מוטב כי שני הצדדים ישקיעו את מרצם בפתרון המחלוקות שביניהם ולא בפניות חוזרות ונשנות, ובלתי מבוססות לערכאות השונות.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ‏כ”א בתמוז התשפ”א (‏1.7.2021).

5129371