כאשר ממנים בורר תמיד צצה השאלה לפי איזה דין הוא ידון ותמיד עולה השאלה האם הבורר ידון בכפוף לחוק הישראלי כמו ששופט כפוף אליו או לפי “הדין המהותי”.  אף אחד לא באמת יודע מהו ה”דין המהותי” החל על בוררים. כאשר מערערים על בורר לבית משפט צריך לטעון שהבורר פסק בניגוד ל”תקנת הציבור”.

כך קורה שתמיד בדיני בוררות עולות הטענות שהבורר לא ידע מה זה הדין המהותי ושהוא פסק בניגוד לתקנת הציבור.  אלה שני מונחים שאף אחד לא יודע מהם אבל כולם משתמשים בהם כי אלה הביטויים שבחוק הבוררות.

במקרה שלפנינו מעורבת הבוררת יעל קלוגמן, שופטת לשעבר נתניה שגרמה לשרשרת של ערעורים עליה ועל הטמטום שלה.

מדובר בבוררות של רופאים מומחים בתחום הגניקולוגיה שייסדו יחדיו חברה שעסקה בביצוע בדיקות אולטרסאונד לנשים בהיריון. בשנת 2012 נחתם הסכם שהסדיר את יציאתו של גוסטבו מלינגר לדרך עצמאית.  במסגרת הליך הבוררות הגיש המבקש תביעה לסעד של מתן חשבונות וכן סעד כספי והמשיבים הגישו תביעה שכנגד לסעד כספי, וכן למתן פסק דין הצהרתי המורה למבקש לשלם כל סכום שיידרשו המשיבים לשלם במקומו בגין שירותיו של בא-כוח החברה ובגין הוצאות גניזה עתידיות של מסמכי החברה.

הנה דוגמא לעוד בוררות שהסתבכה והגיעה עד בית המשפט העליון והפעם בכלל היו 2 בוררויות.  היתה בוררות אצל המטורפת יעל קלוגמן, שופטת שישבה בנתניה והיתה פשוט המיץ של הזבל.  המטורפת קלוגמן החליטה מה שהחליטה ושני הצדדים לא היו מרוצים ממנה, ולכן שני הצדדים ערעורו עליה בערעור בוררות שבבוררות.  כלומר זה לא פניה לבית המשפט, אלא פניה למוסד הבוררות שיקיים הליך ערעור בוררות, ולצורך זה מינו את השופט בדימוס מנחם רביד.  גם מה שהוא החליט לא היה מוצלח ועל זה הלכו הצדדים לבית משפט מחוזי, והגיעו אל השופטת בלוד בלהה טולקובסקי, ועליה היה עוד ערעור לבית המשפט העליון שהגיע אל השופט דוד מינץ (מינצי).

ועל מה הצדדים רבים?  הם רבים האם שני הבוררים יעל קלוגמן ומחנחם רביד פסקו לפי הדין המהותי ולפי תקנת הציבור, או לא.  הבעיה היא שאף אחד לא יודע מהו “הדין המהותי” ומה זה “תקנת הציבור” ולכן כולם מקשקשים בלי סוף על רקע של דינים שהמהות שלהם לא ברורה כי אף אחד לא יודע מה זה.

ראו ע”א 21-4448 דר רפאל ברנן נ’ דר דוד דרוול שם טענת המבקש לפיה הבורר פסק בניגוד לדין המהותי היא למעשה בקשה לביטול פסק הבוררות מכוח עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(7)לחוק הבוררות. ברם, בהתאם לסעיף 21א)ג()1 )לחוק, ניתן להגיש בקשה לביטול פסק בוררות בערעור ע”פ העילות האמורות בסעיפים 24(9 )ו-24(10 )לחוק בלבד. כמו כן, טענות המבקש ביחס למשוא פנים של הבורר ממחזרות במידה רבה את טענותיו במסגרת הבקשה להעברתו מתפקידו, אשר נבחנה ונדחתה גם בבימ”ש זה.

ראו בערכאה מתחת מחוזי מרכז:  הפ”ב (מרכז) 21-01-4059 – ד”ר רפאל ברנן נ’ ד”ר דוד דרוול ואח’:  אין מחלוקת כי נוכח העובדה שמדובר בפסק בוררות בערעור, עילות הביטול העומדות למבקש הן אלה הקבועות בסעיפים 24(9 )ו – 24(10 )לחוק הבוררות בלבד. כך שגם אם הבורר רביד התעלם מהדין המהותי ומדיני החברות בפסק הבוררות, אין בטענות המבקש כדי לבסס עילה לביטול פסק הבוררות בערעור מכוח עילות הביטול הקבועות בסעיפים 24( 9 )ו-24( 10 )לחוק, כך שדין הבקשה לביטול פסק הבוררות, להידחות.

להלן פסק הדין של מינצי בעליון, ואח”כ נביא את ההחלטה של טולקובסקי במחוזי מרכז:

חקיקה שאוזכרה:

חוק הבוררות, תשכ”ח-1968: סע’  21א(ג)(1), 24(10), 24(7), 24(9), ו 24(10)

מיני-רציו:

* רשות ערעור בענייני בוררות תינתן רק במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים, או משיקולי צדק או מניעת עיוות דין. הדברים מקבלים משנה תוקף כשנושא הבר”ע הוא אישור או ביטול פסק בוררות, וכשהעניין התברר כבר לפני שלוש ערכאות; בקשה לביטול פסק בוררות בערעור ניתן להגיש רק ע”פ העילות האמורות בסעיפים 24(9) ו-24(10) לחוק הבוררות.

* בוררות – החלטות של בית-משפט – רשות ערעור

* בוררות – פסק בורר – ביטול פסק בורר בערעור

.

בר”ע על פסק דינו של ביהמ”ש המחוזי, במסגרתו נדחתה בקשה לביטול פסק בוררות בערעור שניתן בקשר לחברה שהצדדים ייסדו ולהפסקת פעילותה. המבקש טוען כי הבורר התעלם מהדין המהותי ומדיני החברות. משכך, תוכנו של הפסק מנוגד באורח מובהק לתקנת הציבור ו”פוגע בקהילה העסקית הנסמכת על דיני החברות ועל הסכם המייסדים בהתנהלות שוטפת ובשעת מבחן”. כמו כן, שב המבקש וטוען כי הבורר פעל משיקולים פסולים ובשל דעות קדומות, תוך פגיעה קשה באמון הציבור.

.

ביהמ”ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:

הלכה היא כי רשות ערעור בענייני בוררות תינתן רק במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים לסכסוך, או כאשר שיקולי צדק או מניעת עיוות דין מחייבים התערבות. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר נושא הבר”ע הוא אישור או ביטול פסק בוררות, וכאשר עניינו של המבקש התברר כבר לפני שלוש ערכאות גדר ההתערבות תהא מצומצמת אף יותר. הבקשה דנן, שנסובה כל כולה על הסכסוך הפרטני בין הצדדים, אינה עומדת באמות מידה אלו.

למעלה מן הצורך יצוין בתמצית כי טענת המבקש לפיה הבורר פסק בניגוד לדין המהותי היא למעשה בקשה לביטול פסק הבוררות מכוח עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(7) לחוק הבוררות. ברם, בהתאם לסעיף 21א(ג)(1) לחוק, ניתן להגיש בקשה לביטול פסק בוררות בערעור ע”פ העילות האמורות בסעיפים 24(9) ו-24(10) לחוק בלבד. כמו כן, טענות המבקש ביחס למשוא פנים של הבורר ממחזרות במידה רבה את טענותיו במסגרת הבקשה להעברתו מתפקידו, אשר נבחנה ונדחתה גם בבימ”ש זה.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב’ השופטת ב’ טולקובסקי, סג”נ) בהפ”ב 4059-01-21 [פורסם בנבו] מיום 28.4.2021, במסגרתו נדחתה בקשה לביטול פסק בוררות בערעור שניתן על ידי השופט (בדימ’) מ’ רביד ביום 11.3.2019.

1. המבקש ומשיבים 4-1 הם רופאים מומחים בתחום הגניקולוגיה שייסדו יחדיו את משיבה 5, חברה שעסקה בביצוע בדיקות אולטרסאונד לנשים בהיריון (להלן: החברה). בשנת 2012 נחתם הסכם בין מנהלת החברה לבין משיב 4, שהסדיר את יציאתו של האחרון לדרך עצמאית (להלן: הסכם מלינגר). ביום6.2014 הפסיקו המשיבים את פעילות החברה ומייד בסמוך הקימו חברה חדשה, שסיפקה שירותים דומים. משיבים 3-1 החלו לעבוד בשורותיה.

2. לאחר הפסקת פעילות החברה, ובעקבות סכסוך כספי שהתגלע בין המבקש לבין המשיבים, פנו הצדדים, בהתאם לתניית הבוררות בהסכם המייסדים, להליך בוררות אשר התנהל לפני השופטת (בדימ’) י’ קלוגמן (להלן: הבוררת קלוגמן). במסגרת הליך הבוררות הגיש המבקש תביעה לסעד של מתן חשבונות וכן סעד כספי והמשיבים הגישו תביעה שכנגד לסעד כספי, וכן למתן פסק דין הצהרתי המורה למבקש לשלם כל סכום שיידרשו המשיבים לשלם במקומו בגין שירותיו של בא-כוח החברה ובגין הוצאות גניזה עתידיות של מסמכי החברה. ביום 11.3.2018 ניתן פסק בוררות על ידי הבוררת קלוגמן, במסגרתו נפסק כי החברה והמשיבים יאפשרו למבקש גישה לכל המסמכים החשבונאיים של החברה החל משנת 2009. לצד זאת, נדחתה תביעתו הכספית של המבקש ונקבע כי רוב בעלי המניות בחברה היו רשאים לסגור אותה מכל סיבה וכי מצבה הצדיק את הפסקת פעילותה. המבקש חוייב בתשלום סך של 50,000 ש”ח לחברה וניתן סעד הצהרתי המחייב אותו בתשלום שכר טרחת בא-כוח החברה, דמי שמירה של מסמכי החברה בבית הגניזה ויתרת החוב של החברה לבנק לאומי לישראל בע”מ, על פי חלקו במניותיה (20%).

3. המבקש והחברה הגישו ערעורים על פסק הבוררות, בהתאם לתניית הבוררות הקיימת בהסכם מייסדי החברה. המבקש טען כי הבוררת קלוגמן שגתה בקביעותיה ביחס למצבה של החברה בעת סגירתה, לפעילותה של החברה החדשה ולתוקפו של הסכם מלינגר. החברה טענה בערעורה כי לא היה מקום להיעתר לתביעת המבקש למתן חשבונות. לאחר שהצדדים לא הגיעו להסכמה לגבי זהות הבורר, מינה נשיא המוסד לבוררות עסקית את השופט (בדימ’) מ’ רביד (להלן: הבורר רביד) כבורר בערעור. יצוין כי המבקש הגיש בקשה להעברת הבורר מתפקידו אך בקשתו זו נדחתה כמו גם בקשת רשות ערעור שהגיש על כך לבית משפט זה (רע”א 1520/19 ברנן נ’ דרול [פורסם בנבו] (28.2.2019)).

4. ביום 11.3.2019 ניתן פסק בוררות בערעור, בו נדחה ערעורו של המבקש והתקבל ערעורה של החברה. הבורר רביד דחה את טענות המבקש נגד חיובו בתשלום חלקו היחסי בשכר טרחת בא-כוח החברה, בהוצאות גניזת המסמכים של החברה וסילוק יתרת החוב של החברה לבנק לאומי. עוד נקבע כי הבוררת קלוגמן צדקה בקביעתה כי הסכם מלינגר תקף וכי פעילותה של החברה החדשה שהקימו שונה מאופי פעילותה של החברה הקודמת, ועל כן המשיבים לא הפרו את הסכם המייסדים שאסר עליהם להתחרות בחברה. כן נדחו טענות המבקש נגד אי קבלת חוות דעתו של המומחה מטעמו ונגד דחיית תביעתו לפיצוי בגין אובדן הכנסה. מנגד, ערעורה של החברה התקבל ונקבע כי לא היה מקום ליתן למבקש סעד של מתן חשבונות. כפועל יוצא מכך, בוטל חיובם של המשיבים להמציא למבקש את מסמכי הנהלת החשבונות של החברה.

5. המבקש לא השלים עם תוצאת פסק הבוררות בערעור והגיש בקשה לביטולו לבית המשפט המחוזי. בתמצית, המבקש טען כי פסק הבוררות בערעור הוא חד צדדי ומכיל קביעות המהוות פגיעה קשה בתקנת הציבור ובכללי הצדק הטבעי ועל כן מוצדק לבטלו.

6. בקשת הביטול נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. בפסק הדין צויין כי נוכח העובדה שבקשת הביטול נסובה על פסק בוררות בערעור, עילות הביטול בגינן ניתן לבטלו הן רק העילות הקבועות בסעיף 24(9) לחוק הבוררות, התשכ”ח-1968 (להלן: חוק הבוררות), שעניינו פסק בוררות שתוכנו נוגד את תקנת הציבור, ובסעיף 24(10) לחוק, לפיו בית המשפט יבטל פסק הבוררות מקום בו קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו עוד ערעור. נפסק כי טענות המערער כי פסק הבוררות בערעור מבטל כל קביעה לטובתו ופוגע פגיעה אנושה בזכויותיו הקוגנטיות כבעל מניות בחברה, אינן מקימות עילה לביטול פסק הבוררות בשל פגיעה בתקנת הציבור. פסק הבוררות בערעור עוסק במחלוקת כספית-מסחרית בין הצדדים, ואין בתוכנו כל אמירה או קביעה העומדת בניגוד לתקנת הציבור ולערכי היסוד של החברה ושיטת המשפט הנוהגת. טענותיו של המבקש הן למעשה טענות ערעוריות ואין בהן כדי לבסס עילה לביטול פסק בוררות. גם טענתו של המבקש כי פסק הבוררות עומד בניגוד להסכם פשרה בין הצדדים שקיבל תוקף של פסק דין אינה מקימה עילה לביטול פסק בוררות מכוח העילות האמורות. לבסוף, טענותיו של המבקש כי פסק הבוררות בערעור מוטה וחד צדדי אינן מבססות עילה לביטולו מחמת משוא פנים או פגיעה בכללי הצדק הטבעי. בהקשר זה, חזר המבקש על טענות שהעלה במסגרת בקשתו להעברת הבורר מתפקידו, אשר נדחו זה מכבר.

7. מכאן הבקשה שלפנַי. המבקש טוען כי הבורר רביד התעלם מהדין המהותי ומדיני החברות בפסק הבוררות. משכך, תוכנו של הפסק מנוגד באורח מובהק לתקנת הציבור ו”פוגע בקהילה העסקית הנסמכת על דיני החברות ועל הסכם המייסדים בהתנהלות שוטפת ובשעת מבחן”. כמו כן, שב המבקש וטוען כי הבורר רביד פעל משיקולים פסולים ובשל דעות קדומות בהן הוא אוחז, תוך פגיעה קשה באמון הציבור במוסד הבוררות.

8. דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיבים. הלכה היא כי רשות ערעור בענייני בוררות תינתן רק במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים לסכסוך, או כאשר שיקולי צדק או מניעת עיוות דין מחייבים התערבותו (ראו לאחרונה: רע”א 3979/21 אמסלם נ’ אלון, [פורסם בנבו] פסקה 7 (1.7.2021); רע”א 3624/21 אופק נ’ קוריאל, [פורסם בנבו] פסקה 2 (27.6.2021)). הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר נושא בקשת רשות הערעור הוא אישור או ביטול פסק בוררות, וכאשר עניינו של המבקש התברר כבר לפני שלוש ערכאות גדר ההתערבות תהא מצומצמת אף יותר (ראו: רע”א 4477/20 רו”ח בנימין סופר נ’ חברת א.ר.א.ב. בונוס בע”מ, [פורסם בנבו] פסקה 12 (7.9.2020)). הבקשה שלפנַי, שנסובה כל כולה על הסכסוך הפרטני בין הצדדים, אינה עומדת באמות מידה אלו.

9. למעלה מן הצורך אציין בתמצית כי טענתו של המבקש לפיה הבורר פסק בניגוד לדין המהותי היא למעשה בקשה לביטול פסק הבוררות מכוח עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(7) לחוק הבוררות. ברם, כפי שגם ציין בית המשפט המחוזי, בהתאם לסעיף 21א(ג)(1) לחוק הבוררות, ניתן להגיש בקשה לביטול פסק בוררות בערעור על פי העילות האמורות בסעיפים 24(9) ו-24(10) לחוק בלבד. כמו כן, טענותיו של המבקש ביחס למשוא פנים של הבורר ממחזרות במידה רבה את טענותיו במסגרת הבקשה להעברתו מתפקידו, אשר נבחנה ונדחתה כאמור גם בבית משפט זה.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ‏כ”ו בתמוז התשפ”א (‏6.7.2021).

5129371

ולהלן ההחלטה של בלהה טולקובסקי במחוזי מרכז:  

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד הפ”ב 4059-01-21

בפני כבוד ה שופטת בלהה טולקובסקי, סג”נ

המבקש  ד”ר רפאל ברנן ע”י ב”כ עוה”ד י’ דמול

נגד

המשיבים

1. ד”ר דוד דרוול
2. ד”ר ישראל ברוק
3. ד”ר יוסף ברכה
4. פרופ’ מלינגר גוסטבו

ע”י ב”כ עוה”ד נ’ בן צבי
5. קולמדיק בע”מ
ע”י ב”כ עוה”ד ב’ ציון רזניק

בימ”ש עליון דחה בר”ע על פסק דינו של בימ”ש מחוזי, במסגרתו נדחתה בקשה לביטול פסק בוררות בערעור שניתן ע”י השופט (בדימ’) מ’ רביד. המבקש לא השלים עם תוצאת פסק הבוררות בערעור והגיש בקשה לביטולו לבית המשפט המחוזי. בתמצית, המבקש טען כי פסק הבוררות בערעור הוא חד צדדי ומכיל קביעות המהוות פגיעה קשה בתקנת הציבור ובכללי הצדק הטבעי ועל כן מוצדק לבטלו. המבקש טוען כי הבורר רביד התעלם מהדין המהותי ומדיני החברות בפסק הבוררות. משכך, תוכנו של הפסק מנוגד באורח מובהק לתקנת הציבור ו”פוגע בקהילה העסקית הנסמכת על דיני החברות ועל הסכם המייסדים בהתנהלות שוטפת ובשעת מבחן”. כמו כן, שב המבקש וטוען כי הבורר רביד פעל משיקולים פסולים ובשל דעות קדומות בהן הוא אוחז, תוך פגיעה קשה באמון הציבור במוסד הבוררות. נושא בקשת רשות הערעור הוא אישור או ביטול פסק בוררות, וכאשר עניינו של המבקש התברר כבר לפני שלוש ערכאות גדר ההתערבות תהא מצומצמת אף יותר. הבקשה, שנסובה כל כולה על הסכסוך הפרטני בין הצדדים, אינה עומדת באמות מידה אלו.

פסק דין

לפני בקשה לפי סעיף 21 א(ג)(1) וסעיפים 24(9) ו-24 (10) לחוק הבוררות, תשכ”ח – 1968 (להלן: “חוק הבוררות” או “החוק”),לביטול פסק בוררות בערעור שניתן על ידי הבורר בערעור, השופט בדימוס משה רביד, ביום 11.3.2019 והומצא לצדדים ביום 18.11.2020 (להלן: “פסק הבוררות בערעור”).

רקע והשתלשלות ההליכים

המבקש, ד”ר רפאל ברנן (להלן: “המבקש” או “ד”ר ברנן”) והמשיבים 4-1 (להלן: “המשיבים”), הם רופאים מומחים בתחום הגניקולוגיה שייסדו יחד את המשיבה 5, חברת קולמדיק בע”מ – חברה למתן שירותי בריאות שעסקה בביצוע בדיקות אולטרסאונד בהיריון (להלן: “קולמדיק” או “החברה”).
המבקש והמשיבים היו בעלי המניות בחברה, בחלקים שווים. החברה נוהלה על ידי גב’ אילנה רוזנבאום, בת זוגו של המשיב 2 (להלן: “אילנה” ו”ד”ר ברוק”, בהתאמה) .

בשנת 2012 אילנה והמשיב 4, פרופ’ מלינגר (להלן: “פרופ’ מלינגר”), חתמו על הסכם שהסדיר את יציאתו של המשיב לדרך עצמאית (להלן: “הסכם מלינגר”).

לטענת המבקש, הסכם מלינגר נחתם בניגוד להסכם המייסדים של החברה שבו נקבע איסור תחרות והגבלות בגין פרישת שותף ואף נקבע בו כי “כל שינוי בתנאי הסכם זה יעשה ויכנס לתוקף אך ורק אם נעשה בכתב מראש וייחתם על ידי כל השותפים”.
המבקש ביקש לכנס ישיבה כדי לדון ברצונו של פרופ’ מלינגר לפרוש מהחברה ולצורך כך ביקש לקבל דו”חות פיננסים של החברה ותחזית מרואה החשבון של החברה לגבי מצבה של החברה ככל שפרופ’ מלינגר יפרוש ממנה. המשיבים מנעו מהמבקש מסמכים אודות מצב החברה, התייחסו אלין בבוטות והציגו בפניו מצג כוזב שלפיו לחברה אין זכות קיום כלכלית ומצבה מחייב את סגירתה.

ביום 30.6.2014 המשיבים הפסיקו את פעילות החברה ומיד לאחר הפסקת פעילות החברה, ד”ר ברוק ואילנה ייסדו את חברת אינצ’יינטה בע”מ, שסיפקה שירותים זהים לאלה שסופקו על ידי קולמדיק, ופעלה במשרד הממוקם שתי קומות מעל משרדה של קולמדיק. המשיבים 3-1 עברו לעבוד בחברת אינצ’יינטה.

ביום 18.6.2014, המבקש הגיש לבית משפט השלום בפתח תקווה, תביעה למתן חשבונות (ת”א 34990-06-14, להלן :”התביעה למתן חשבונות”). התביעה למתן חשבונות הוגשה נגד החברה, נגד המשיבים ונגד אילנה והתבקש בה סעד של מתן חשבונות ומסמכי הנהלת חשבונות של קולמדיק.

הצדדים הגיעו להסכם פשרה שהסדיר את גילוי והעברת המסמכים. הסכם הפשרה אושר וניתן לו תוקף של פסק דין (להלן: “הסכם הפשרה”).

הסכם הפשרה לא הביא לפתרון כולל של הסכסוך. לפיכך, ובהתאם להסכם המייסדים הכולל תניית בוררות, הצדדים פנו להליך בוררות במסגרת המוסד הישראלי לבוררות עסקית (להלן: “המוסד לבוררות עסקית”). הבוררות התנהלה לפני השופטת (בדימוס) יעל קלוגמן (להלן: “הבוררת קלוגמן”).

המבקש הגיש תביעה לסעד של מתן חשבונות וכן לסעד כספי. המשיבים הגישו תביעה שכנגד, לסעד כספי וכן לפסק דין הצהרתי המורה למבקש לשלם למשיבים כל סכום אשר הם יידרשו לשלם במקומו בגין שירותיו של ב”כ החברה ובגין הוצאות גניזה עתידיות של מסמכי החברה.

ביום 11.3.2015, ניתן פסק בוררות. בפסק הבוררות נקבע כי קולמדיק והמשיבים, ביחד ולחוד, ימציאו למבקש, או יאפשרו לו גישה, לכל המסמכים החשבונאיים של החברה החל משנת 2009. תביעתו הכספית של המבקש נדחתה. נקבע כי רוב בעלי המניות רשאים לסגור את החברה מכל סיבה וכי מצבה של קולמדיק הצדיק את הפסקת פעילותה. כן נקבע כי הסכם מלינגר תקף ומאזן נכונה בין האינטרסים של פרופ’ מלינגר לבין האינטרסים של החברה ושאר בעלי המניות וכי קיים שוני בין פעילות קולמדיק לפעילותה של חברת אינצ’יינטה.

המבקש חויב בתשלום של 50,000 ₪ לחברה. כמו כן ניתן סעד הצהרתי המחייב את המבקש בתשלום שכ”ט ב”כ החברה, דמי שמירה של מסמכי החברה בבית הגניזה ויתרת החוב של החברה לבנק לאומי, על פי חלקו במניות החברה (20%).

המבקש הגיש ערעור על פסק הבוררות. קולמדיק הגישה ערעור על חיובה להמציא למבקש את המסמכים החשבונאיים של החברה. המשיבים לא הגישו ערעור.

הצדדים לא הגיעו להסכמה על זהות הבורר בערעור, לפיכך מינה נשיא המוסד לבוררות עסקית את השופט (בדימוס) משה רביד, כבורר בערעור (להלן: “הבורר” או “הבורר בערעור”).

לאחר שהתקיימה ישיבת בוררות בערעור, המבקש הגיש בקשה לפסילת הבורר בערעור מלהמשיך ולדון בערעור. הבורר דחה את הבקשה.

המבקש הגיש בקשה להעביר את הבורר בערעור מתפקידו ולמנות בורר אחר תחתיו (הפ”ב (מחוזי- מרכז) 33046-11-18 ברנן נ’ דרול). הבקשה להעברת הבורר מתפקידו נדחתה בפסק דין שניתן על ידי ביום 12.2.2019 (להלן: “הבקשה להעברת הבורר מתפקידו”). המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין האמור וזו נדחתה כמפורט בהחלטת כב’ השופט ד’ מינץ ברע”א 1520/19 ד”ר רפאל ברנן נ’ ד”ר דוד דרול (28.2.2019).

ביום 11.3.2019 ניתן פסק הבוררות בערעור.

הבקשה לביטול פסק הבוררות בערעור הוגשה ביום 19.1.2021 וצוין בה כי פסק הבוררות בערעור נמסר לצדדים ביום 18.11.2020.

תמצית פסק הבוררות בערעור

ערעורו של המבקש נדחה – נקבע כי אין ממש בטענות כנגד סגירתה “הלא חוקית” של קולמדיק. כן נדחו טענות המבקש כנגד חיובו בתשלום חלקו היחסי בשכ”ט ב”כ החברה בגין שירותים שנתן לחברה עד סוף שנת 2016; בגין הוצאות גניזת המסמכים של החברה וסילוק יתרת החוב של החברה לבנק לאומי, בהתאם לחלקו במניות החברה.

עוד נקבע שהבוררת קלוגמן צדקה בקביעתה כי הסכם מלינגר תקף ובקביעתה כי המבקש אינו זכאי לפיצול סעדים. נקבע כי המשיבים לא הפרו את הסכם המייסדים שאסר עליהם להתחרות בקולמדיק וכי הבוררת קלוגמן צדקה במסקנתה כי המודל העסקי של קולמדיק ושל חברת אינצ’יינטה שונים ולכן חברת אינצ’יינטה אינה ממשיכה את הפעילות של קולמדיק. כן נדחו טענות המבקש כנגד אי קבלת חוות דעתו של המומחה מטעמו (רו”ח כהן) , וכנגד דחיית תביעתו לפיצוי בגין אובדן הכנסה. נקבע כי החיובים הכספיים שבהם חויב המבקש, לרבות בגין שכ”ט והוצאות יעמדו בעינם.
ערעורה של קולמדיק התקבל, וכפועל יוצא מכך בוטל גם חיובם של המשיבים להמציא למבקש את מסמכי הנהלת החשבונות של החברה.

אשר להמצאת מסמכי הנהלת החשבונות של החברה – נקבע כי הסכם הפשרה שאושר וניתן לו תוקף של פסק דין ממצה את זכותו של המבקש לקבלת המסמכים החשבונאיים של החברה וכי דרישתו לקבל את הדיסקט ובו הכרטסת של הנהלת החשבונות של החברה, הועלתה רק לאחר מכן. כדברי הבורר בערעור:

“בדיון (בתביעה למתן חשבונות – ב.ט) הסתפק ד”ר ברנן במסמכים שביקש וקיבל ורק כחמישה חדשים לאחר מכן ביקש את הדיסקט ובו הכרטסת של הנהלת החשבונות. התנהלות זו מצביעה על כך שלא היתה מחלוקת בינו לבין קולמדיק אם הוא חייב לה כספים. הדרישה החדשה של ד”ר ברנן באה רק כדי להתחמק מלשלם לקולמדיק את מה ששילמו השותפים האחרים. קולמדיק והשותפים האחרים לא הפרו את הסכם הפשרה, כפי שקבעה גם הבוררת בהחלטה מס’ 27…אני חולק על פרשנותה של הבוררת כי אומד הדעת של הצדדים היה שבכל מקרה של חילוקי דעות ניתן יהיה לחדש את ההתדיינות ביניהם. לשון ההוראה בסעיף 4 (להסכם הפשרה – ב.ט) היא ברורה ופשוטה והיא מאפשרת פניה לערכאות רק אם יתברר ממסמכי קולמדיק כי ד”ר ברנן אינו חייב לה כספים או שחובו נמוך מהסכום שנדרש ממנו..

ד”ר ברנן אישר, כאמור בחקירתו (כי קיבל את כל המסמכים בסעיף 1 להסכם הפשרה, רק מספר חודשים לאחר מכן …הוא נזכר שברצונו לקבל דיסקט של הנהלת החשבונות. זו ראייה מאוחרת לכך שאכן ד”ר ברנן ראה במסמכים שקיבל סוף פסוק ורק כאשר נדרש לשלם את חובו העלה טענה חדשה כי דרושים לו עוד חומרים..” (סעיפים 22 – 23 לפסק הבוררות בערעור). עוד נקבע בהקשר זה כי:” ככל שפסק הדין של הבוררת נוגד את הסכם הפשרה אין לו תוקף. כזכור, ד”ר ברנן הודה כי קיבל את כל המסמכים לפי הסכם הפשרה. בכך תמה חבותה של קולמדיק ושל השותפים האחרים כלפי ד”ר ברנן. בהסכם הפשרה נקבע כי ד”ר ברנן רשאי לפנות לבית הגנזים הנטל היה עליו. את זה ד”ר ברנן לא עשה. זה בדיוק המקרה שהשתק עילה בא למנוע. לפי פסק הדין של הבוררת, למרות שד”ר ברנן קיבל את כל המסמכים שהוסכם שיימסרו לו לפי הסכם הפשרה, נדרשו קולמדיק והשותפים האחרים להוסיף ולמסור לו עוד מסמכים, אף-על-פי שד”ר ברנן לא קיים את הנטל לפנות לבית הגנזים לקבל את המסמכים שהיה זכאי לקבלם. יש בכך מתן פרס שלא כדין לד”ר ברנן. ולא עוד, אלא שד”ר ברנן שלא פעל בזמן שהוקצב לו לקבל את המסמכים לפי הסכם הפשרה זוכה בפרס שלא מגיע לו…” (סעיף 24 לפסק הבוררות בערעור).

אשר לסעד של מתן חשבונות – נקבע כי “הבוררת גם שגתה כאשר העניקה את הסעד של מתן חשבונות, לאחר שבפסק דינה קבעה, בסעיף 36, כי טענת המרמה והגזל לא הוכחו. נניח, כי לאחר שד”ר ברנן יעיין במסמכים שפסק דינה של הבוררת חייב את קולמדיק ואת השותפים לתת לו והוא יטען כי השותפים האחרים וקולמדיק הונו וגזלו אותו, הדבר יימנע ממנו מפני שקם מעשה בית דין, כאמור להלן, המשתיק את תביעתו הנוספת נגד קולמדיק והשותפים האחרים. במילים אחרות: מדובר בסעד אקדמי שאין תועלת בצידו…” ובהמשך: “לאור הסכם הפשרה אין לד”ר ברנן זכות תביעה לגבי הכספים שאודותיהם הוא מבקש לקבל צו למתן חשבונות, ולכן אין מקום לשלב השני: חיוב קולמדיק לשלם לתובע (המבקש – ב.ט) על פי החשבונות שיגולו. לפיכך, כאמור, סעד של גילוי חשבונות הוא, בנסיבות המקרה, סעד אקדמי, שאין תועלת בצדו. סעד של מתן חשבונות לא יינתן אם יש מניעה לעבור לשלב השני, החיוב הכספי, אם יוכחו החשבונות…” (סעיף 25 לפסק הבוררות בערעור).

אמנם המשיבים לא ערערו על פסק הבוררות המחייב אותם להמציא מסמכים למבקש, ואולם “כאשר רוצים לחייב בעל מניות בחוב של החברה, ניתן להרים מסך רק בתנאים הקבועים בסעיף 6 לחוק החברות…בענייננו, הבוררת קבעה שהשותפים האחרים לא הונו ולא גזלו את ד”ר ברנן. קביעה זו היא מעשה בית דין ולכן לא נתקיימו תנאי סעיף 6 (א) לחוק החברות, המאפשר הרמת מסך ההתאגדות….הנה כי כן, בהיעדר התנאים להרמת המסך “הקלאסית”, לא היה מקום לתת צו למתן חשבונות נגד השותפים האחרים…הבוררת חייבה את קולמדיק ביחד ולחוד לגלות מסמכים לד”ר ברנן. האמור בפסקה זו רק בא לאשש את המסקנה שבהיעדר אפשרות לחייב את קולמדיק לגלות מסמכים, בניגוד למה שקבעה הבוררת, ממילא גם אין אפשרות לחייב את השותפים האחרים, למרות שהללו לא הגישו ערעור…” (סעיף 26 לפסק הבוררות בערעור).

בסיכומם של דברים נקבע כי “מתבטל הסעד של חיוב קולמדיק והשותפים האחרים להמציא מסמכים של קולמדיק לד”ר ברנן מחמת מעשה בית דין על שני ראשיו ומפני שאין מקום לפיצול סעדים. גם הערעור על אי פסיקת פיצוי כספי נידחה, שכן לא נפל פגם במסקנות הבוררת. השותפים האחרים לא ערערו על פסק הדין המחייב אותם להמציא מסמכים לד”ר ברנן, אך כאשר מתבטל החיוב העיקרי מתבטל איתו גם החיוב המשני והנגזר של השותפים האחרים וגם מפני שמבחינה משפטית לא היה מקום לחייבם (סעיף 55 לפסק הבוררות בערעור).

המבקש חויב לשאת בשכ”ט של קולמדיק והמשיבים בסך של 15,000 ₪ לכל אחד מהם ובסך הכל, 60,000 ₪.

טענות המבקש

פסק הבוררות בערעור הוא חד צדדי כנגד המבקש ומכיל קביעות המהוות פגיעה קשה בתקנת הציבור ובכללי הצדק הטבעי, באופן המצדיק את ביטול הפסק ומינוי בורר שידון בערעור.
פסק הבוררות בערעור מבטל כל קביעה לטובת המבקש תוך חריגה מסמכות ופגיעה בתקנת הציבור ובכללי הצדק הטבעי.

פסק הבוררות בערעור מכשיר את הסכם מלינגר כהסכם מחייב המשנה את הסכם המייסדים, זאת על אף שלא נחתם על ידי כל בעלי המניות כנדרש על פי סעיף 12.1 להסכם המייסדים.
פסק הבוררות בערעור מבטל את הסכם הפשרה ויוצר הסכם פשרה חדש ששולל את זכותו של המבקש לגילוי מסמכי החברה ופוגע אנושות בזכויותיו הקוגנטיות כאורגן וכבעל מניות בחברה, לפקח ולקבל מידע מלא על התנהלות החברה.

המשיבים לא ערערו כלל על חיובם למסור למבקש את מסמכי החברה, חרף זאת הבורר בערעור ביטל את החיוב שהוטל עליהם בפסק הבוררות שניתן על ידי הבוררת קלוגמן.
הבורר בערעור יצר הסכם פשרה חדש העומד בסתירה להסכם הפשרה ושולל לעד את זכויותיו של המבקש בחברה תוך קביעת דין חדש הסותר את דיני החברות לפיהם בעל מניות ודירקטור זכאי לעיין במסמכי החברה. הבורר בערעור לא היה רשאי ליצור הסכם פשרה חדש המבטל את זכויות המבקש ומפלה אותו לרעה מול יתר המשיבים.

הוסכם שהמבקש ישלם כספים לקולמדיק בכפוף לקיומה של יתרת חוב בספרי החברה. המבקש היה רשאי להגיע לבית הגנזים ולעיין בספרי הנהלת החשבונות של החברה אך לא היה חייב לעשות כן ובפועל לא הגיע אל בית הגנזים ששם מצויים מאות ארגזי מסמכים. ספרי החשבונות מוחזקים בידי המשיבים והמבקש אינו יכול להוכיח מה רשום בהם כאשר המשיבים מסרבים להמציאם.

בנוסף המבקש טוען כנגד קביעות הבורר בערעור כי למבקש לא עומד סעד של פיצול סעדים; על הקביעה כי לחברה חוב בבנק לאומי לאחר סגירתה וכי על המבקש לשאת בחלקו בחוב; על הקביעות בכל הנוגע להקמת חברת אינצ’יינטה על ידי המשיבים; על הקביעות בקשר לעדויות שנשמעו בהליך הבוררות בערכאה ראשונה; ועל חיוב המבקש ב”הוצאות עונשיות” בסך של 15,000 ₪ לכל אחד מהמשיבים, מעבר להוצאות שנפסקו בערכאה הראשונה, זאת תוך חריגה מסמכות ויצירת “כפל חיוב”.

הבורר בערעור פסק בניגוד לראיות, התעלה מהראיות שלפיהן המשיבים פעלו מאחורי גבו של המבקש והציגו מצגי שווא שקריים אודות מצב החברה, כדי שיחתום על הגדלת ערבותו לחברה ולאחר שעשה זאת, הפנו לו עורף בעורמה ובגידופים. “הבורר מתעלם כליל מהתנהלות המשיבים ואילנה כנגד ברנן והצגת מצג כוזב שלהם אודות קולמדיק בנסותם לשכנעו לסגור את קולמדיק תוך גידופים קשים ובעיקר של ברוק בן זוגה של אילנה. שום מילה!! חיצי הבורר מופנים כנגד ברנן ללא בדל הצדקה ובהתעלם מהראיות הממשיות של הקלטות בזמן אמת” (סעיף 38 לבקשה). לפיכך נטען כי מדובר בפסק בורר “מגמתי, חד צדדי, משולל ראיות” (עמ’ 3 לפרוטוקול), שיש לבטלו ולמנות בורר “..בעל שיעור קומה בתחום דיני החברות שיבדוק את הטענות שלנו בערעור ויכריע” (עמ’ 5 לפרוטוקול).

תמצית טענות המשיבים

פסק הבוררות בערעור ניתן ביום 11.2.2019, אך נמסר לצדדים רק ביום 18.11.2020, מאחר שהמבקש נמנע משלם את שכר הבורר, כפי שנקבע על ידי המוסד לבוררות עסקית. די בטעם זה כדי לדחות את הבקשה, שכן מדובר בהתנהלות פסולה של המבקש שאינה עולה עם תקנת הציבור ופוגעת באופן ברור בזכויות המשיבים.
דין הבקשה להידחות גם לגופם של דברים. הבקשה להעברת בורר מתפקידו והבקשה לביטול פסק הבוררות בערעור הן “אותה הגברת בשינוי אדרת”. המבקש חוזר ושוטח את טענותיו שנדחו פעם אחר פעם הן על ידי בית משפט זה הן על ידי בית המשפט העליון.
דין טענת המבקש כי יש לבטל את פסק הבוררות בערעור מכוח סעיפים 24(9) – (10) לחוק הבוררות, להידחות. למבקש ניתנה הזדמנות להשמיע את טענותיו בהרחבה, כפי שאכן עשה וכפי שמשתקף מפרוטוקול ישיבת הבוררות בערעור ואין בטענות המבקש כדי לבסס עילה מעילות הביטול הנטענות.
אשר לטענה בדבר ביטול חיובם של המשיבים להמציא למבקש את מסמכי הנהלת החשבונות של החברה מבלי שהם הגישו ערעור על פסק הבוררות – נטען כי משבוטלה חובת החברה להמציא מסמכים הרי שגם המשיבים לא חייבים להמציא את המסמכים שממילא לא נמצאים ברשותם (עמ’ 3 לפרוטוקול).

תמצית טענות קולמדיק

דין הבקשה להידחות שכן היא רחוקה מלבסס את עילות הביטול המנויות בסעיפים 24(9) ו-24(10) לחוק הבוררות. טענות המבקש הן טענות ערעוריות שאינן מבססות עילה לביטול פסק הבוררות שבערעור.

דיון והכרעה

סעיף 21א לחוק הבוררות, קובע מנגנון של ערעור בפני בורר, כדלקמן:
“(א) קבעו צדדים להסכם בוררות כי פסק הבוררות ניתן לערעור לפני בורר –
(1) ינמק הבורר את פסק הבוררות הניתן לערעור.
(2) יחולו הוראות התוספת השניה נוסף על הוראות התוספת הראשונה ככל שאינן סותרות את הוראות התוספת השניה, והכל אלא אם כן קבעו הצדדים אחרת.
(ב) הוראות חוק זה החלות על בורר, על הליך לפני בורר ועל פסק בוררות, יחולו בשינויים המחויבים על בורר בערעור, על הליך הערעור לפני בורר ועל פסק הבוררות בערעור, ובלבד שפסק הבוררות לעניין ההגדרה “פסק בוררות” יהיה פסק הבוררות בערעור או פסק הבוררות של הבורר הראשון, אם לא הוגש ערעור או בחלוף המועד להגשתו.
(ג) קבעו צדדים כאמור בסעיף קטן (א) –
(1) ניתן להגיש בקשה לביטול פסק הבוררות על פי העילות האמורות בסעיף 24(9) ו-(10) בלבד;
(2) לא ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט על פסק הבוררות”.

אין מחלוקת כי נוכח העובדה שמדובר בפסק בוררות בערעור, עילות הביטול העומדות למבקש הן אלה הקבועות בסעיפים 24(9) ו – 24(10) לחוק הבוררות בלבד. לאחר ששבתי ועיינתי בפסק הבוררות בערעור, בטענות המבקש ובתגובת המשיבים, איני סבורה כי מתקיימת בענייננו עילה מעילות הביטול האמורות, כך שדין הבקשה להידחות – ואפרט.

סעיף 24(9) לחוק הבוררות קובע עילת ביטול שעניינה פסק בוררות שתוכנו פוגע בתקנת הציבור. הלכה היא כי יש לפרש עילת ביטול זו בצמצום ולהחילה רק במקרים חריגים ונדירים בהם מדובר בקביעות העומדות בניגוד לעקרונות ותפיסות היסוד של החברה ושל השיטה המשפטית.

ברע”א 7789/09 משמרת מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע”מ נ’ מושבי השרון ועמק חפר אגודה חקלאית שיתופית בע”מ (26.1.2010), נפסק כי “המקרים בהם בית המשפט יזקק לעילה לפיה יש להורות על ביטול פסק בורר מאחר ותוכנו של הפסק נוגד את תקנת הציבור הנם נדירים וזאת בשל עמימותה של עילה זו”. ברע”א 3680/00 גמליאלי נ’ מגשימים כפר שיתופי להתיישבות שיתופית בע”מ, פ”ד נז(6) 605 (2003), נפסק כי “פגיעה בתקנת הציבור משמעותה סתירה עמוקה לתפיסות יסוד של החברה בהיבטן המוסרי, חברתי או כלכלי”, כן ראו רע”א 3083/10 שירותי בריאות כללית נ’ עיריית באר שבע (25.7.2010) ורע”א 10487/07 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע”מ נ’ חי, פ”ד סג(3) 795 (2010).

ברע”א 470/08 כרמל התפלה בע”מ נ’ מדינת ישראל – משרד האוצר (4.3.2010), נפסק בדעת הרוב (כב’ השופט י’ דנציגר וכב’ השופטת (כתוארה אז) א’ חיות, כנגד דעתו החולקת של כב’ השופט (כתוארו אז) א’ רובינשטיין), כי בית המשפט יבטל פסק בוררות על פי סעיף 24(9) לחוק הבוררות רק אם תוכנו של פסק הבוררות עומד בניגוד לתקנת הציבור, כדברי כב’ השופט י’ דנציגר: ” יש להדגיש, כי בית המשפט רשאי לפסול פסק בוררות רק אם תוכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור, להבדיל מתוצאתו”.

טענותיו של המבקש כי פסק הבוררות בערעור מבטל כל קביעה לטובתו, מכשיר את הסכם מלינגר כהסכם תקף חרף העובדה שלא נחתם כנדרש בסעיף 12.1 להסכם המייסדים ומבטל את לשונו של הסכם הפשרה תוך פגיעה אנושה בזכויותיו הקוגנטיות של המבקש כבעל מניות וכאורגן בחברה – אינן מקימות עילה לביטול פסק הבוררות בשל פגיעה בתקנת הציבור. פסק הבוררות עוסק במחלוקת כספית – מסחרית בין המבקש למשיבים שהקימו יחד את החברה והחזיקו במניותיה , בחלקים שווים. אין בתוכנו של פסק הבוררות בערעור כל אמירה או קביעה העומדת בניגוד לתקנת הציבור ולערכי היסוד של החברה והשיטה המשפטית.

המבקש טוען למעשה טענות ערעוריות כנגד תוצאתו של פסק הבוררות בערעור ואין בכך כדי לבסס עילה לביטול פסק הבוררות בערעור מכוח עילת הביטול הקבועה בסעיף 24 (9) לחוק. יפים לכאן דברי כב’ השופט י’ טירקל, ברע”א 5991/02 גוירצמן נ’ פריד, פ”ד נט (5) 1 (2005) 13: “נראה לי שמסקנתו של הבורר לגבי הקיזוז – אפילו אין לה על מה שתסמוך – איננה באה בגדר דברים אלה. ההכרעות שבפסק הבוררות עניינן מחלוקות כספיות בין בעלי- הדין, כמתקשרים בחוזה, ואין בהן דבר הסותר תפיסות עולם או השקפות חיים המיוחדות למסגרת החברתית או הלאומית שלנו. גם אין כאן פגיעה במושגי יסוד של צדק ומוסר המקובלים עלינו”.

גם בטענה כי פסק הבוררות בערעור עומד בניגוד או מבטל את הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, אין כדי להקים עילה לביטול פסק הבוררות מכוח עילות הביטול הקבועות בסעיף 24 (9) ו -(10) לחוק הבוררות, שכן לא כך הם פני הדברים. פסק הבוררות בערעור לא מבטל את הסכם הפשרה, כטענת המבקש, אלא מפרש אותו בדרך שונה מזו שננקטה בפסק הבוררות בערכאה ראשונה. הבורר בערעור הקדיש חלק ניכר מפסק הבוררות לשאלת פרשנות הסכם הפשרה וקיום חיובי הצדדים מכוחו והגיע למסקנות משפטיות שונות מאלו שנקבעו על ידי הבוררת קלוגמן, וכדבריו: “בכל הכבוד אני חולק על מסקנתה המשפטית של הבוררת כי גם קולמדיק הפרה את ההסכם עם ד”ר ברנן בכך שלא מילאה את דרישתו לספק לה (צ”ל: לו – ב.ט ) מסמכים נוספים…” (סעיף 21 לפסק הבוררות). יתרה מכך, לשיטתו של הבורר בערעור, פסק הבוררות בערכאה ראשונה הוא שעומד בניגוד להסכם הפשרה שכן לשיטתו, הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין מסיים וממצה את טענותיו של המבקש בכל הנוגע להמצאת המסמכים החשבונאיים של החברה (ראו סעיף 24 לפסק הבוררות בערעור), והבוררת קלוגמן אף שגתה בכך שהעניקה סעד של מתן חשבונות לאחר שקבעה כי טענות הגזל והמרמה שנטענו על ידי המבקש – לא הוכחו, וכדבריו:” לאור הסכם הפשרה אין לד”ר ברנן זכות תביעה לגבי הכספים שאודותיהם הוא מבקש לקבל צו למתן חשבונות ולכן אין מקום לשלב השני…” (סעיף 25 לפסק הבוררות).

טענותיו של המבקש כנגד הקביעות האמורות הן טענות ערעוריות שאין מקום להידרש אליהן לגופן במסגרת של בקשה לביטול פסק הבוררות בערעור. גם אם הבורר בערעור שגה בקביעותיו או במסקנות המשפטיות אליהן הגיע – וכאמור איני נדרשת לכך ואיני אומרת שכך הדבר – אין בטענות המבקש כדי להקים עילה לביטול פסק הבוררות.

אשר לעילת הביטול הקבועה בסעיף 24(10) לחוק הבוררות שלפיה בית המשפט יבטל פסק בוררות מקום בו “קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד” – הלכה היא כי עילת ביטול זו תיושם במקרים חריגים ונדירים בהם הוכחה פגיעה בכללי הצדק הטבעי, גילוין של עובדות מהותיות חדשות שלא היו ידועות למבקש והוא לא יכול היה לגלותן בעת הדיון בבוררות או במקרים שפסק הבוררות או הליך הבוררות נגועים בפגם היורד לשורשו של ההליך, דוגמת מרמה או תרמית שהשפיעה על מתן הפסק או התנהלות הבורר בניגוד לכללי הצדק הטבעי (רע”א 4839/15 מושקוביץ נ’ מנורה מבטחים ביטוח בע”מ (1.12.2015), עוד ראו לעניין זה, ס. אוטולנגי, ” בוררות דין ונוהל”, מהדורה רביעית מיוחדת (2005), עמ’ 1112 – 1100). וכדברי כב’ השופט דנציגר ברע”א 4265/14 אלמסי נ’ שוקרון (19.8.2014): “… כידוע, השימוש בעילת ביטול זו יעשה במקרים חריגים ובמשורה…”.

בענייננו – אין בטענות המבקש בדבר היות פסק הבוררות בערעור מוטה וחד – צדדי כדי לבסס עילה לביטול פסק הבוררות בערעור בשל משוא פנים או פגיעה בכללי הצדק הטבעי. המבקש חוזר על הטענות שנטענו על ידו בבקשה להעברת הבורר בערעור מתפקידו. טענותיו של המבקש מתמקדות בהתנהלות הבורר בסיום הדיון שהתקיים בפניו והערתו למבקש כי יש לו “פתיל קצר”. השתלשלות העניינים וטענות המבקש בהקשר זה, נדונו בהרחבה בפסק הדין שניתן על ידי בבקשה להעברת הבורר מתפקידו, שם קבעתי כי אין בטענות המבקש כדי להצביע על חשש ממשי למשוא פנים, ולא ראיתי לחזור על הדברים.

בטענות המבקש בבקשה דנן אין כדי להצביע על משוא פנים או פגיעה בכללי הצדק הטבעי. טענותיו של המבקש נשמעו בהרחבה במסגרת הדיון שהתקיים בפני הבורר שבערעור. במסגרת החלטת הבורר שבערעור מיום 6.8.2021, אף ניתנה למבקש אפשרות להגיש השלמת טיעון , ואולם זו לא הוגשה (ראו סעיף 17 בפסק הדין בבקשה להעברת הבורר מתפקידו). טענותיו של המבקש נדונו בהרחבה במסגרת פסק הבוררות בערעור. פסק הבוררות בערעור מבוסס על דיון וניתוח משפטי של טענות הצדדים. עצם העובדה שהבורר בערעור ראה, על פי הניתוח המשפטי שנעשה על ידו, לדחות את ערעורו של המבקש ולקבל את ערעורה של קולמדיק, אינה מצביעה על משוא פנים או על פגיעה בכללי הצדק הטבעי.

גם העובדה שחיובם של המשיבים להמציא את מסמכי הנהלת החשבונות של החברה בוטל כפועל יוצא מביטול חיובה של החברה, זאת על אף שהמשיבים לא הגישו ערעור מטעמם, אינה מבססת עילה לביטול פסק הבוררות בשל פגיעה בכללי הצדק הטבעי או בשל משוא פנים. הבורר בערעור היה מודע לכך שהמשיבים לא הגישו ערעור ונימק את קביעתו בכך “שבהיעדר אפשרות לחייב את קולמדיק לגלות מסמכים, בניגוד למה שקבעה הבוררת, ממילא גם אין אפשרות לחייב את השותפים האחרים, למרות שהללו לא הגישו ערעור…” (סעיף 26 לפסק הבוררות), ויצוין בהקשר זה כי על פי הסכמת הצדדים, הבוררות כפופה לדין המהותי אך אינה כפופה לסדרי הדין וכללי הפרוצדורה (כפי שאף נטען בסעיף 27 לבקשה).

גם הטענה כי הבורר חרג מסמכותו אינה יכולה להתקבל. מעבר לכך שבבקשה עצמה נאמר כי עילות הביטול היחידות העומדות למבקש הן אלה הקבועות בסעיפים 24 (9) ו- 24(10) לחוק הבוררות, הרי שהמבקש אף לא הצביע על חריגה מסמכותו של הבורר להכריע בטענות הצדדים בערעור.

אשר לפסיקת הוצאות – לא ניתן לקבל את הטענה כי מדובר בחיוב ב”בהוצאות עונשיות”. משערעורו של המבקש נדחה, הבורר בערעור היה מוסמך לחייבו בהוצאות מעבר להוצאות שנפסקו בפסק הבוררות בערכאה ראשונה. לא מדובר ב”כפל חיוב” או בחריגה מסמכות כטענת המבקש, מה גם שבטענות בדבר חיוב בהוצאות אין כדי לבסס עילה לביטול פסק הבוררות.

בטרם סיכום, ראיתי לחזור על שנאמר גם בדיון במעמד הצדדים. המבקש לא פרע את חלקו בשכר הבורר בערעור, מה שגרם לעיכוב בהמצאת פסק הבוררות בערעור שניתן עוד ביום 11.3.2019 והומצא לצדדים רק ביום 18.11.2020, לאחר שהמבקש שילם את חלקו, תחת מחאה. ספק בעיני אם התנהלות זו מתיישבת עם התנהלות דיונית נאותה וראויה, זאת במיוחד בהתחשב ברציונל העומד בבסיס מוסד הבוררות כהליך מהיר ויעיל להכרעה בסכסוכים. ככל שלמבקש עומדות טענות כנגד המוסד לבוררות עסקית בנוגע לחיוב בשכר טרחת הבורר בערעור, כמובן שהוא זכאי לבררן. ואולם, כפי שבסופו של יום המבקש שילם את חלקו בשכר הבורר בערעור, תחת מחאה, יכול היה לנקוט בדרך זו מלכתחילה, מבלי לגרום לעיכוב של למעלה משנה וחצי בהמצאת פסק הבוררות בערעור לצדדים.

סיכום
סיכומם של דברים –

כפועל יוצא מדחיית הבקשה, אני מאשרת את פסק הבוררות בערעור שניתן ביום 11.3.2019, ונותנת לו תוקף של פסק דין.

המבקש יישא בהוצאות המשיבים 1 – 4 בסכום כולל של 15,000 ₪ ובהוצאות המשיבה 5 בסכום כולל של 15,000 ₪ .

המזכירות תמציא את פסק הדין לב”כ הצדדים.
ניתן היום, ט”ז אייר תשפ”א, 28 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.

בלהה טולקובסקי, שופטת
סגנית נשיאה

_________________________