לפנינו הסכם שכירות שבו יש תניית בוררות ומי שיקבע את זהות הבורר הוא ראש לשכת עורכי הדין (כיום אבי חימי). על הסכם הבוררות ניתן כתב ערבות צד ג’ אבל שם לא היתה תניית בוררות. כנראה שהסכם השכירות הופר, והמשכירה תבעה את הערב בבית משפט ולא בבוררות. הערב צד ג’ טען שאם הוא ערב למסמך שיש בו תניית בוררות, הרי שגם אותו צריך לתבוע בבוררות ולא בבית משפט. השופט גיא הימן הסכים על זה. החלטה מאוד פשוטה וברורה.
בתיק ת”א 20-05-13814 נכסי דרך החצב בע”מ נ’ שוהם ואח’ כתב הערבות, שעליו חתמו הנתבעים בעניין הנדון, לא הפנה במפורש אל תניית הבוררות שבהסכם ואף לא כלל תניה דומה בעצמו. אלא, שלא זו בלבד כי כתב הערבות צורף אל ההסכם כהמשך טבעי לו אלא, שעל הסכמתם של נתבעים אלה להיות חלק מהליך של בוררות, ככל שתתעורר מחלוקת בקשר לערבותם, למד אתה מלשונו הברורה של ההסכם. לשון זו לא יכלה להיות מפורשת יותר. לפיכך ניתן להסיק כי הערבים הסכימו גם הם להיות חלק מהליך של בוררות, כשזה יתרחש.
זהו הפסד צורב לעו”ד מתיתיהו ברוכים שתבע ערב להסכם שכירות שבבית משפט במקום בבוררות.
להלן פסק הדין של השופט גיא הימן:
| בית-משפט השלום בתל אביב – יפו
|
|
ת”א 13814-05-20 נכסי דרך החצב בע”מ נ’ שוהם ואח’ 30 ביוני 2021 |
לפני: כבוד השופט גיא הימן
התובעת (המשיבה): נכסי דרך החצב בע”מ
נגד
הנתבעים (נתבע 2
הוא המבקש): 1. ניר שהם 2. אורי ארד
בשם התובעת: עו”ד מתתיהו ברוכים; עו”ד מוטי בונה
בשם נתבע 1: עו”ד יוסי פורת
בשם נתבע 2: עו”ד נתי לב
ספרות: סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל
חקיקה שאוזכרה:
חוק הבוררות, תשכ”ח-1968: סע’ 5
חוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג-1973
מיני-רציו:
* נדונה השאלה, האם תניית הבוררות, אשר קבועה בחוזה שנקשר בין התובעת לבין חברת גלובל בלו סקאי פרטנרס בע”מ, מקיפה את נתבעים 1 ו-2. השניים ערבו, במסגרתו של אותו החוזה, להתחייבויותיה של גלובל.
* בוררות – הסכם בוררות – צדדים לבוררות
* בוררות – צדדים לבוררות – צד שאינו חתום על הסכם הבוררות
.
השאלה שעמדה להכרעתו של בית משפט זה היא, האם תניית הבוררות, אשר קבועה בחוזה שנקשר בין התובעת לבין חברת גלובל בלו סקאי פרטנרס בע”מ, מקיפה את נתבעים 1 ו-2. השניים ערבו, במסגרתו של אותו החוזה, להתחייבויותיה של גלובל.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
בתובענה ובה ביקש בעל דין לקיים הליך של בוררות יעוכבו, ככלל, ההליכים בבית המשפט. זאת, ובלבד שבעלי הדין הם צדדים להסכם ובו תניה כאמור; כי המבקש את הבוררות כן בבקשתו ואינו עושה כן אך לשם תקיעתם של מקלות בגלגלי ההליך השיפוטי וכי אין טעם אחר, השולל התאמה להליך של בוררות.
הסעיף החמישי לחוק הבוררות נוקט לשון: “בעל דין שהוא צד להסכם”. יש לפרש את הצירוף הזה לפי תכליתו ולפי הפסיקה המרחיבה. היינו, לא רק צד להסכם רשאי לעמוד על תניית בוררות אלא גם ערב להסכם, שלפי הנסיבות כפף לאותה תניה. עוד לא נמצא לי מקום לדרוש כי בקשה לבוררות תהיה משותפת לכלל הנתבעים, בין חייבים ובין ערבים, ודי לדעתי בכך שאחד מהם מבקש את הדבר כדי להעמידו לבחינה לפי הכללים המותווים בפסיקה.
כתב הערבות, שעליו חתמו הנתבעים בעניין הנדון, לא הפנה במפורש אל תניית הבוררות שבהסכם ואף לא כלל תניה דומה בעצמו. אלא, שלא זו בלבד כי כתב הערבות צורף אל ההסכם כהמשך טבעי לו אלא, שעל הסכמתם של נתבעים אלה להיות חלק מהליך של בוררות, ככל שתתעורר מחלוקת בקשר לערבותם, למד אתה מלשונו הברורה של ההסכם. לשון זו לא יכלה להיות מפורשת יותר.
לשון ברורה זו דנה את גורלה של הטענה כי הערבים אינם צד לרעיון הבוררות – לשבט. די בהסכם לבדו, וודאי כשנספח לו כתב ערבות בחתימתם של הנתבעים, להסיק כי הערבים הסכימו גם הם, לאחר שהוסבר להם מלוא הנדרש – ואחרת לא נטען – להיות חלק מהליך של בוררות לכשיידרש. העלאתה, היום הזה בידיו של נתבע 1, של טענה המתכחשת לכך נדמית להתנהלות, שכל תכליתה לתקוע מקלות בגלגליה של הבוררות ואולי אף בגלגליו של עצם בירורה של המחלוקת.
החלטה
תנית-הבוררות
- השאלה, העומדת להכרעתו של בית-משפט זה היא כלום תנית-הבוררות, אשר קבועה בחוזה שנקשר בין התובעת לבין חברת גלובל בלו סקאי פרטנרס בע”מ, מקיפה את נתבעים 1 ו-2. השניים ערבו, במסגרתו של אותו החוזה, להתחייבויותיה של גלובל.
- בסעיף 38 לחוזה האמור, שנקשר ביום 17.4.2019, נקבע כך:
| “38. בוררות
|
כל חילוקי דעות בין הצדדים שיתגלעו בקשר להסכם זה או לביצועו יתבררו בפני בורר מוסכם ובהעדר הסכמה[,] על ידי בורר שימונה על ידי ראש לשכת עורכי הדין בישראל.
[…] השוכר ו/או ערביו מצהירים ומאשרים בזה כי הוסבר להם והובהר להם היטב מה טיבו של מוסד הבוררות, מה תוקפן של החלטות ו/או פסקי בוררות, האפשרות לאכוף אותן, המגבלות הקיימות על תקיפתן וכי הם חתמו על הסכם זה רק לאחר שקראו[,] הבינו והסכימו לכל האמור לעיל ולאחר שניתנה להם אפשרות סבירה והוגנת להתייעץ עם עו’ד אחר והם אכן עשו זאת” (עמ’ 9 לחוזה, צורף בנספח השני לכתב-התביעה. ההדגשות הוּספו). |
בהמשכו של החוזה, וכחלק בלתי נפרד ממנו, חתמו נתבעים 1 ו-2 על כתב-ערבות אישית ובו הם התחייבו כדלקמן:
“אנו הח’מ[,] יחד ולחוד, אחראים וערבים אישית למילוי כל התחייבויות השוכר [חברת גלובל] כלפי המשכיר [התובעת] על פי חוזה זה, ועד לפינוי המושכר ומתחייבים לשלם למשכיר כל סכום[,] שהשוכר יהיה חייב בו על פי חוזה שכירות זה[,] תוך 15 ימים מיום שנקבל על כך הודעת דרישה מאת המשכיר”.
טענות-הצדדים
- בבקשתו להרשות התגוננות (התביעה הוגשה לכתחילה בסדר-דין מקוצר) טען נתבע 2 כי יש לעכב את ההליכים בבית-המשפט בשל תנית הבוררות האמורה. לגרסתו, כבר מתחילתו של הסכסוך הוא עשה את כל הדרוש לקיים הליך של בוררות והוא עודנו מוכן ועומד על כך.
- אליבא דתובעת, מנגד, החמיץ נתבע 2 את ההזדמנות הראשונה לטעון לעיכוב ההליכים מכוחה של התניה המוזכרת. לגרסתה, נתבע זה הגיש בקשה להארכת-מועד להגשתה של בקשת הרשות להתגונן ובה טען למהותה של התובענה, ברם הוא לא הזכיר את קיומה של התניה. התובעת הוסיפה כי בבקשה להארכתו של המועד לא הסתפק הנתבע בהעלאה של טיעונים דיוניים גרידא אלא התייחס לכתב-התביעה לגופו.
- לחלופין פירטה התובעת שלושה טעמים שבעטיים, לטענתה, יש לברר את הסכסוך בבית המשפט ולא בהליך של בוררות. ראשית, נתבע 1 מעולם לא ביקש לעכב את ההליך ולהעבירו לבוררות ולאמתו של דבר הוא מתנגד לכך. שנית, נתבע 2 מסכים עם האמור בכתב-התביעה אולם, לשיטתו, האחראי הבלעדי לנזקיה של התובעת הוא נתבע 1 לבדו. הפניה של ההתדיינות בינה לבין נתבע 2 בלבד לבוררות תגרום לפיצולו של הדיון. שלישית, לגלובל אשר מצויה בהליכים של פירוק מונתה בעלת-תפקיד. לפיכך, נוסף צד שלישי מהותי – בעלת-התפקיד הזו, שאינה חתומה על הסכם כלשהו עם התובעת ותנית הבוררות אינה חלה עליה. נתבע 1 התנגד, כאמור, להעברתו של הסכסוך להליך של בוררות. לטענתו, תנית-הבוררות תקפה בין התובעת לבין גלובל והן, לבדן, הצדדים להסכם הנדון.
דיון
- לאחר שבחנתי את החוזה שבין הצדדים, את טענותיהם ואת פסיקתן של ערכאות, באתי לכלל-מסקנה שדינה של הבקשה להתקבל. סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ”ח-1968 קובע כך:
| “עיכוב הליכים בבית המשפט
|
(א) הוגשה תובענה לבית משפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וביקש בעל-דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים בתובענה, יעכב בית המשפט את ההליכים בין הצדדים להסכם, ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך.
(ב) בקשה לעיכוב הליכים יכול שתוגש בכתב ההגנה או בדרך אחרת, אך לא יאוחר מהיום שטען המבקש לראשונה לגופו של ענין התובענה. (ג) בית המשפט רשאי שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות”. |
בתובענה ובה ביקש בעל-דין לקיים הליך של בוררות יעוכבו, ככלל, ההליכים בבית-המשפט. זאת, ובלבד שבעלי-הדין הם צדדים להסכם ובו תניה כאמור; כי המבקש את הבוררות כן בבקשתו ואינו עושה כן אך לשם תקיעתם של מקלות בגלגלי-ההליך השיפוטי וכי אין טעם אחר, השולל התאמה להליך של בוררות.
- בפרשה, שבאה לפניו של בית-המשפט העליון לפני שלושה עשורים וחצי עלה ענינו של אדם, שהיה ערב לקיומו של הסכם ובו תנית-בוררות. מערער זה, נקבע, כפוף לתנית-הבוררות כמו הצדדים להסכם וניתן היה לחייבו לטול בה חלק, חלף הליך בבית-המשפט. אביא מן הפסיקה הזו במקובץ להלן:
“המערער חתם על ההסכמים כערב בנוקטו בנוסח: ‘אני ערב להסכם זה כאילו חתמתי יחד עם החברה’ [שהיא צד לחוזה]. ניתן היה לפעול להפעלתו לגביו של סעיף 20 להסכמים [הנדונים] בו נאמר, כי ‘כל סכסוך או מחלוקת ימסר לבורר’. א[ילו] לא הסכים [המערער] לבוררות, כפי שנקבעה בסעיף 20 הנ”ל לחוזים, ניתן היה לפנות לערכאות כדי לאכוף קיומה של התחייבות זו. ההתחייבות בת האכיפה שנבעה מן ההסכם הייתה זו של הסכמה לקיום בוררות [בהשתתפותו] של המתחייב [הערב]” (ע”א 12/86 עיזבון המנוח ריגלר ז”ל נ’ קזרו, פ”ד מב(3) 422, 423 (1988)).
בפרשה מאוחרת יותר הטעים כבוד השופט יורם דנציגר את הכלל: בוררות מחייבת בסיס הסכמי. לא די בכך, שערב יודע על קיומה של תנית-בוררות בהסכם, שהוא ערב לקיומו. ידיעה כזו אינה משולה להסכמה להיות כפוף לתנית-הבוררות. ברם, במקום שבו מתבררת הסכמה שכזו מכתב-הערבות גופו, נעשה הערב חייב בסוגו של הבירור ממש כמו הצדדים להסכם. נפסק:
“כאשר מדובר בהסכמה לפי דיני החוזים להתדיין בבוררות, יש צורך במפגש רצונות מלא והסכמה מפורשת של כל הצדדים לעניין הבוררות. ידיעה כשלעצמה אודות הסכם בוררות בין שני צדדים אינה מחייבת את היודע כצד להסכם, וכך למשל ערב לחוזה שבו תניית בוררות אינו נחשב צד להסכם בוררות, גם אם ידע אודותיו, כל עוד לא חתם על שטר חוב המכיל מפורשות את תניית הבוררות” (רע”א 8113/09 אלייד סוכניות לביטוח (1975) בע”מ נ’ מוניות ישיר סוכנות לביטוח 2001 בע”מ, בפסקה 27 לפסק-דינו (פורסם באתר הרשות השופטת, [פורסם בנבו], 2.11.2010). ההדגשה הוספה).
בפסק-דינו בע”א 3925/12 רונן נ’ עו”ד כהן (פורסם באתר הרשות השופטת, [פורסם בנבו], 17.6.2013) עסק כבוד השופט דנציגר ב”מעגלי-הרחבה” שיישם הדין ומכוחם הוכרה הכפפתם של מי, שאינם צדדים להסכם ולתנית-הבוררות שבו, אל התניה הזו. המשותף לכל אלה הוא כי יש לראותם מסכימים להיות חלק מן הבוררות – הסכמה, הנלמדת מן הנסיבות, אלו שקשורות בפירושו של ההסכם ואלו החיצוניות לו. המעגל הרחב ביותר הוא זה, ש”מטרתו למנוע מצדדים לחמוק מהשתתפות בהליך בוררות, לו הסכימו מבחינה מהותית, בטענות פורמליסטיות” (שם, בפסקה 14). שם היה אמנם המוקד ב”הרמת-מסך” שבדיני-התאגידים אולם “מסך”, המפריד לכאורה בין צד להסכם לבין הערב לקיומו, מצוי לא אחת ביסוד-טענתם של ערבים המבקשים שלא להחיל עליהם תנית-בוררות.
- כפי שכבר צוין, מקור מרכזי להכפפתם של ערֵבים לתנית-בוררות בהסכם, שאין הם צד לו, יכול שיימצא בכתב-הערבות גופו. במקרה שכזה עסק בשעתו בית-המשפט המחוזי בתל-אביב. “הכלל הוא”, קבע כבוד הנשיא אורי גורן, “כי התחייבותו של אדם לערוב לכל חיוביה של חברה על-פי הסכם שהחברה היא צד לו, הניתנת בחתימתו על גבי אותו הסכם (‘ערבות פנימית’) – הופכת את הערב לצד לתניית בוררות הנכללת בהסכם, הגם שהערב אינו נמנה על הצדדים המתקשרים בהסכם” (בש”א 11338/06 פלמינגו בע”מ נ’ צרבן (1996) בע”מ, [פורסם בנבו] בפסקה 18 להחלטתו (פורסמה במאגרים, 9.8.2006). הסוגריים הם במקור). שלושה טעמים עיקריים, כפי שהוסף ונכתב, נמצאו לקביעה זו:
“(א) הטעם הראשון נעוץ בדיני החוזים, שהם בבחינת מֵי התהום של רעיון הבוררות. כאמור, הימצאותן המשותפת של תניית הבוררות מזה, וחתימת הערב מזה, על גבי אותו הסכם ממש, מעידה על קיומה של זיקה חוזית – אף כי מוגבלת, ולעניין הבוררות בלבד – בין הערב (כחייב משני) לבין הנושה, שהתקשר עם החייב-הנערב בהסכם בו כלולה גם תניית הבוררות.
(ב) היווצרותה של הזיקה האמורה מוליכה לטעם השני, הקשור גם כן במאפיין החוזי של הסכם הבוררות. הכוונה היא לדרישת תום-הלב, המעוגנת בסעיף 39 לחוק החוזים חלק כללי, ואשר מכוח סעיף 61(ב) לאותו החוק חלה גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה. דרישת תום-הלב אינה מתמלאת במקום שבו פלוני, הערב לחיוביה של חברה בהסכם הכולל תניית בוררות, מבקש להתחמק מהבוררות, ולפצל בין מעמדו כצד לתניית הבוררות – אליו הוא מתכחש – לבין מעמדו כערב ליתר התחייבויותיה של החברה על-פי אותו הסכם. משנטל על עצמו הערב את התחייבותו בחתימה על גבי ההסכם שבו כלולה תניית הבוררות, רואים אותו בהתנהגותו זו כמי שהציג בפני הצדדים מצג שלפיו מסכים הוא גם לכרוך עצמו בפרוצדורה שנקבעה על-ידיהם לבירור שאלת קיומו של החיוב הנערב והיקפו, ובמילים אחרות – כי מסכים הוא לתניית הבוררות ולהיותו צד נדרש בהליכי הבוררות, אם יהיו.
(ג) הטעם שלישי התומך בפרשנות הרואה בערב, בנסיבות דנן, משום צד לבוררות, הוא השיקול הפרקטי בדבר מניעת פיצול הדיון” (שם, שם. הסוגריים – במקור).
לא מכבר יישם בית-המשפט המחוזי מרכז קביעה דומה. כבוד השופטת מרב בן-ארי כתבה לאמוֹר:
“הפסיקה החילה תניית בוררות על ערבים להסכם, וקבעה כי יש לראות אותם כצד להסכם הבוררות, אם היו מודעים להוראות ההסכם ואם הבוררות הוזכרה במסמך שעליו הם חתמו. הפסיקה הבחינה בין ערבות פנימית, כזו המתנוססת על גבי ההסכם עצמו לבין ערבות חיצונית, כאשר הערב אינו צד להסכם. נקבע כי במקרה הראשון חתימת הערב על השטר המכיל הסכם בוררות הופכת אותו לצד לאותו הסכם כלפי כל צד אחר לשטר. עוד נקבע, כי בחתימתו כערב לכל התחייבויות החברה על פי ההסכם, הערב נוטל על עצמו לא רק מחויבות מהותית אלא גם מחויבות פרוצדוראלית, להכפיף את עצמו לדרך בירור המחלוקת הנוגעת להסכם” (תא”ק (מחוזי מרכז) 55371-04-19 א.ס.פ.י. חברה לקידום פרוייקטים באיכות הסביבה (ישראל) בע”מ נ’ אך, בפסקה 20 להחלטתה (פורסמה במאגרים, [פורסם בנבו], 12.11.2019)).
בספרה המקיף על דיני-הבוררות ביטאה פרופ’ סמדר אוטולנגי השקפה זהה. “מה מעמדו של אדם החתום כערב בחוזה בין צדדים המכיל סעיף בוררות?”, שאלה המחברת והשיבה:
“אכן, ידיעה אודות הסכם בוררות בין שני אחרים, כשלעצמה, אינה הופכת את היודע לצד לאותו הסכם. כך, לדעתי, ערב לחוזה אינו הופך להיות צד להסכם בוררות בין עושה שטר חוב לבין אוחז השטר, גם אם ידע אודותיו. שונה הדבר אם הסכם הבוררות נזכר במפורש, כתניה, על פני השטר עצמו: במקרה זה, חתימת הערב על השטר המכיל הסכם בוררות הופכת אותו לצד לאותו הסכם כלפי כל צד אחר לשטר” (סמדר אוטולנגי בוררות: דין ונוהל כרך א 88 (2005)).
- הסעיף החמישי לחוק הבוררות, שממנו הבאתי לעיל, נוקט לשון: “בעל-דין שהוא צד להסכם”. להשקפתי יש לפרש את הצירוף הזה לפי תכליתו ולפי הפסיקה המרחיבה שהובאה לעיל. היינו, לא רק צד להסכם רשאי לעמוד על תנית-בוררות אלא גם ערב להסכם, שלפי הנסיבות כפף לאותה תניה. עוד לא נמצא לי מקום לדרוש כי בקשה לבוררות תהיה משותפת לכלל הנתבעים, בין חייבים ובין ערבים, ודי לדעתי בכך שאחד מהם מבקש את הדבר כדי להעמידו לבחינה לפי הכללים המותווים בפסיקה.
אל המקרה שלפנַי
- כתב-הערבות, שעליו חתמו הנתבעים בענין הנדון, לא הפנה במפורש אל תנית-הבוררות שבהסכם ואף לא כלל תניה דומה בעצמו. אלא, שלא זו בלבד כי כתב-הערבות צורף אל ההסכם כהמשך טבעי לו אלא, שעל הסכמתם של נתבעים אלה להיות חלק מהליך של בוררות, ככל שתתעורר מחלוקת בקשר לערבותם, למד אתה מלשונו הברורה של ההסכם. לשון זו לא יכלה להיות מפורשת יותר. כך היא קבעה:
“השוכר ו/או ערביו מצהירים ומאשרים בזה כי הוסבר להם והובהר להם היטב מה טיבו של מוסד הבוררות, מה תוקפן של החלטות ו/או פסקי בוררות, האפשרות לאכוף אותן, המגבלות הקיימות על תקיפתן וכי הם חתמו על הסכם זה רק לאחר שקראו[,] הבינו והסכימו לכל האמור לעיל ולאחר שניתנה להם אפשרות סבירה והוגנת להתייעץ עם עו’ד אחר והם אכן עשו זאת” (ההדגשה הוספה).
לשון ברורה זו דנה, לדעתי, את גורלה של הטענה כי הערבים אינם צד לרעיון-הבוררות – לשבט. די בהסכם לבדו, וודאי כשנספח לו כתב-ערבות בחתימתם של הנתבעים, להסיק כי הערבים הסכימו גם הם, לאחר שהוסבר להם מלוא הנדרש – ואחרת לא נטען – להיות חלק מהליך של בוררות לכשיידרש. העלאתה, היום הזה בידיו של נתבע 1, של טענה המתכחשת לכך נדמית עלי להתנהלות, שכל תכליתה לתקוע מקלות בגלגליה של הבוררות ואולי אף בגלגליו של עצם-בירורה של המחלוקת. איני מוצא מקום לקבל זאת.
- נותר לשאול כלום הטוען לבוררות, נתבע 2, העלה את טענתו מיד בהזדמנות הראשונה. לשיטתי התשובה היא בחיוב. הטענה הזו הופיעה ראשונה, אפילו בהבלטה, בבקשתו להרשות לו התגוננות מפניה של התביעה. נתבע זה הגיש, אמנם, בקשה בכתובים שקדמה לבקשה להרשות התגוננות. הייתה זו בקשה לארכה להגיש בקשה כזו ונומקה, בין היתר, בחסרונם של מסמכים, שאליהם הפנה כתב-התביעה. הנתבע הסביר כי היעדרם של המסמכים הללו הקשה עליו לבחון את הטענות שהופנו כלפיו ולהתייחס אליהן. ובכך כל הענין: לא הייתה זו בקשה ובה טיעוני-מהות לגופה של התובענה, ענין שיכל ללמד על ויתור על רעיון-הבוררות. לא נזכר בה מאום מטענות-הגנתו של נתבע זה ולא הייתה בה כל התייחסות לטענות, שהופנו כלפיו. קביעתי היא כי מיד כשעמדה לו היכולת לעשות כן, לא התעכב נתבע 2 בהעלאתה של הטענה בדבר-בוררות.
- לבסוף, לטעמים הנוספים שאותם פירטה התובעת. גם אלה – דינם להידחות. ראש וראשונה אין נפקא מינה אם הנתבע הנוסף, הוא נתבע 1, ביקש לעכב את ההליך או שלא. את הוראתו של חוק-הבוררות אין לפרש, לדעתי, כמחייבת עתירה להעברה לבוררות בידי כל אחד ואחד מן הנתבעים. שנית, נתבע 2 לא ביקש את פיצולו של הדיון וממילא ברי כי הסכסוך ילובן כמקשה אחת בין כל הצדדים גם בהליך של בוררות. שלישית, מינויה של בעלת-תפקיד לניהולה של גלובל אינו מעלה ואינו מוריד. גלובל איננה חלק מההליך שלפנַי ואיש מן הצדדים לא ביקש לצרפה. התביעה, מראשית ועד סוף, היא נגד הערבים וזאת, כנדמה, בדיוק מן הטעם, שמן החברה עצמה לא תצמח לתובעת הישועה. לפיכך, גם דינה של הטענה לקיומם של טעמים מיוחדים להימנעות מבוררות – להידחות.
התוצאה
- לא יאוחר מיום 19.7.2021 יודיעו הצדדים, לאחר שבאו בדברים, אם יש בינם הסכמה על זהות של בורר או בוררת להכריע בסכסוך נושא-התובענה. לא יודיעו הצדדים על הסכמה – יועבר הענין, כמצוותו של החוזה, אל יושב-הראש לשכת עורכי-הדין למינויָם של בורר או של בוררת מתאימים.
- כל ענין של הוצאות בבקשה זו יונח לקביעתו של הבורר, לסיומו של ההליך אשר לפניו.
5129371המזכירות תקבע תזכורת פנימית ליום 20.7.2021. יש לסווג את התיק בעילת-הסגירה המתאימה בבית-משפט זה.
ניתנה היום, כ’ בתמוז התשפ”א, 30 ביוני 2021, שלא במעמד-הצדדים.
