לפנינו פסק דין ישן להשעיה לשנתיים של עורכת דין מופרעת בשם אושרת בניטה.  אפילו בתי המשפט לא הצליחו לספור את כמויות האיומים, הטרדות בזק, וכמות האנשים שאליהם הפנתה את זעמה.  וזאת היתה עורכת דין…..  גם ישבה בכלא 10 חודש.

האם לא הייתם שמים על אחת כמוה אזיקים אלקטרונים?  בישראל אין הכשרה לשופטים, שוטרים ועו”סיות על איזוק אלקטרוני לנשים.  הנחת העודה שאין אף אישה ש”ראויה” לאיזוק אלקטרוני כי כולן רכות וענוגות…..  במיוחד אלה שבהליכי גירושין.  מסכנות… מעוררות רחמים….

בכנסת יושבות פמינאציות רעילות שמתוסכלות שעד כה הוגשו 8 בקשות לאיזוק אלקטרוני של גברים, וכולן נדחו.  כלומר 100% תלונות שווא.  הפמינאציות בכנסת מדברות אך ורק על איזוק אלקטרוני לגברים.  אבל מה עם איזוק אלקטרוני לנשים?

ראו את פסקי הדין על אושרת בניטה…..  בפעם הבאה שמתכנסות הצרעות הפמיניסטיות דיון בכנסת, פנינה תמנו שטה, נעמה לזימי, יואב סגלוביץ, תראו להם את פסקי הדין על אושרת בניטה…  תזכירו להם שנשים כמו עו”ד בניטה זקוקות לאיזוק אלקטרוני דחוף.

אושרת בניטה – אם היתה גבר היתה חוטפת פי עשר 

הנה כמה מהמרגליות שלה:  “זה הסוף שלך, אני אדאג לטפל בך ואני אבוא לזיין את המשפחה שלך“.  לאבא של בן הזוג אמרה ש”תפגע באשתו”, לאח אמרה כי “עליו להביא לה 2,000 ₪ “ומחר הם יבואו וירצחו את התינוק שנולד לו אתמול“.  לאותו אח הודעה במשיבון לפיה “היא תראה להם מה זה, על זה שהגישו תלונות במשטרה, ושהם שקרנים ושהיא תפנה לאנשים הרלוונטיים והם יטפלו בהם“.  לאשתו של האח השאירה הודעה: “אני אבוא ואני ארצח אותך ואני אפגע בך ובבן שלך, חכי חכי מה אני אעשה לך, את עוד תראי, גמדה, מזדיינת, זבל“.  למחרת התקשרה לאח ואמרה לו שהיא “תפגע באשתו ובתינוק שלו“, והוסיפה בשיחה אחרת ש”זה הסוף שלו והיא תקרע לו את הצורה“….

לאמר יום אמרה בניטה לאח: “איפה הבן זונה שאמר לי שהולך למילואים, וצלצלתי לצבא והוא לא נמצא שם, אני אראה לו מה זה“.  ויש עוד:  “מה אמרת לאמא שלי שאני צריכה אשפוז… חכה חכה חבל לך על הזמן חכה מה אני יעשה לך“…..”אני ארצח את אמא שלו, חבל על הזמן, אשתך השמנה והמגעילה הזאת, אני ארצח לך את הילד“.

האח ניתק את השיחה, אך בניטה התקשרה אליו שוב ואמרה לו: “בן זונה מזדיין, מאנייק, היום זה הסוף של אמא שלך, אבא שלך הקירח הזה“.

בניטה הגיעה לבית הורי המתלונן, ולאחר שניסתה להיכנס אליו בכוח, צעקה מאחורי הדלת: “לא יעזור לכם כלום, על הגופה שלי אני אצא עם הבן שלכם“.  בסמוך התקשרה לבית ההורים והשאירה את ההודעות הבאות: “זונה אני רוצחת אותך, יא בת זונה מזדיינת, יא זונה רוצחת, יא מזדיינת רוצחת את אמא שלך, יא זונה תרדי עכשיו למטה יא בת זונה… כולם בדרך יא זונה יא כלבה היום זה הסוף שלך יא כלבה זה הסוף שלך יא כלבה יא מסריחה יא זבל… רגע יא בני זונות רגע רגע אני אנחת לכם יא בני זונות רגע אתם לא יודעים מאיפה אני אנחת לכם יא בני זונות רגע תראו מה יהיה לכם יא בני זונות… אתם מתים,[אמו של המתלונן]  מתה, תראי אני חותכת אותך עם סכין… עם סכין… יא כלבה לא תדעי מאיפה אני נוחתת לך יא בת כלבה יא בת זונה ארצח אותך יא בת זונה ארצח יא בת זונה ארצח… לא יעזור לכם בית דין אני אזיין לך את הצורה יא בת זונה אני אזיין אותך יא בת זונה… רגע מה יהיה לכם עכשיו רגע מה יהיה להם זבל מזדיין בן זונה… אני אקרע לו את הצורה לבן זונה ולאמא שלו השרמוטה הזאתי“.

ובהמשך התקשרה בניטה לאחיו של המתלונן ואמרה לו: “בן זונה מזדיין, שרמוטה… אני שמה זין על בית משפט והמשטרה, אני ארצח את הילד שלך בן השנה“.

באותו היום התקשרה המערערת לבית הוריו של המתלונן ואמרה שהיא עוד תביא לאביו התקף לב ותרצח אותו ואת אשתו ותהרוס אותם.  כעבור מספר דקות התקשרה שוב ואמרה: “יש לי מי שיהרוג אתכם“; עוד באותו היום התקשרה שוב ואמרה: “יא בני זונות, לא יעזור לכם בית דין לא יעזור לכם זה יסתיים רצח היום רצח, יא בני זונות… אני אראה לכם מה זה יא בני כלבים… חבל לכם על הזמן… את אשתך הזונה אני ארצח“.

למחרת,התקשרה המערערת לבית הורי המתלונן ואמרה ש”תרצח אותם ותבוא אליהם“.

היא הגיעה לבית ההורים, נעמדה בסמוך לבית, צעקה למתלונן “יא בן זונה אני אהרוג אותך“, ולאחר מכן: “צאו מהבית בני זונות אני ירצח אתכם“; באותו היום התקשרה לאביו של המתלונן ואמרה לו: “עד שאני ארצח את [המתלונן] אני לא ארגע“.

בשבוע הסמוך התקשרה המערערת לאחיו של המתלונן והשאירה הודעות לפיהן “תזיין את [המתלונן], שהוא לא יתפטר ממנה, שהיא תקרע לו את הצורה, שהוא יאכל אותה חזק, אוי ואבוי לו אבא שלה בדרך אליו… חתיכת זבלים, חתיכת זבלים, בני זונות… תגיד לאחיך שאני לא פריירית… תגיד לו הכל תגיד לו שחבל לו על הזמן… הוא לא יודע איפה הוא נפל… תגיד לו שהכל בסדר מבטיחה שבסוף יהיה קל מאוד לאתר אותו“.

ובהמשך התקשרה המערערת מספר רב של פעמים לבית הוריו של המתלונן ובין היתר אמרה לאביו “שזמנם תם וחבל להם על הזמן ושהם יירצחו אחד אחד“.

מדובר באינספור הטרדות טלפוניות ואחרות (לעתים 135 שיחות ביום אחד), כולל איומים ברצח (בכללם רצח תינוק) על פני שנתיים מצד עורכת דין כלפי בן זוגה לשעבר ובני משפחתו.

בימ”ש השלום דן את העו”ד אושרת בניטה ל 10 חודשי מאסר בפועל ופיצוי המתלוננים בסך 50,000 ₪.

ועד מחוז דרום של לשכת עוה”ד הגיש קובלנה נגד אושרת בניטה בסוגית הקלון וחומרת העונש.  בניטה טענה לעניין הקלון שמאחר שבפסה”ד הפלילי בעניינה לא נקבע כי יש קלון בעבירות שביצעה, היה על ביה”ד המשמעתי ליצוק תוכן למושג העמום “קלון” בהתאם לפסיקה הרחבה שנדרשה לפירושו של מונח זה, ולא לגזור את המסקנה בדבר הקלון מעצם הרשעתה בעבירות פליליות. הפסיקה לא סיווגה מעולם עבירת הטרדה כעבירה שיש עמה קלון, ולא ניתן לומר כי עבירה זו טומנת בתוכה קלון מטבע ברייתה.

לגבי עבירות האיומים טענה שהייתה נתונה במשבר נפשי אישי קשה, ומבלי שהייתה לה כוונה להזיק לאיש.

מאז ביצוע העבירות חלפו כ-10 שנים, בהן היא תפקדה כהלכה כעו”ד, והמשיכה לשרת את לקוחותיה.

לעניין העונש טענה שכל תקופת השעיה נוספת תהיה בלתי מידתית, ותמיט כליה על עתידה…. העבירות בוצעו במישור האישי ולא מול לקוחות או ביהמ”ש; ממילא אמון הציבור וביהמ”ש במערערת לא נפגע.

להלן פסק הדין בערעור על ההשעיה לשנה בבית הדין לאתיקה

להלן ערעור אושרת בניטה על ההשעיה ל 24 חודש מבי”ד לאתיקה לבימ”ש מחוזי

מראה מקום: פדאור 10 (85) 478

1. זהו ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין מיום 23.10.08 בבד”א 60/07. בפסק הדין התקבל בחלקו ערעור המשיב, ועד מחוז דרום של הלשכה, על קולת העונש שהוטל על המערערת, עו”ד אושרת בניטה, בגזר דינו של בית הדין המשמעתי של הלשכה במחוז הדרום מיום 16.10.07, ונדחו ערעורים שהגישה המערערת על חומרת העונש ועל החלטת בית הדין המחוזי מיום 14.12.06 שמצאה קלון בעבירות הפליליות בהן היא הורשעה בפסק דין סופי של בית משפט השלום ברחובות.

2. ביום 18.12.03 הרשיע בית משפט השלום ברחובות את המערערת על פי הודאתה ב-9 עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל”ז-1977, וב-11 עבירות של הטרדה באמצעות מתקן בזק לפי סעיף 30 לחוק הבזק, תשמ”ב-1982. כתבי האישום בהם הודתה המערערת מפרטים מאות אירועים במהלך השנים 2001-1999 בהם היא הטרידה בעיקר בטלפון את המתלונן ואת בני משפחתו, על רקע סיום מערכת היחסים הזוגיים בינה לבין המתלונן שנמשכה מספר חודשים בשנים 1999-1998. לא אחת בוצעו ההטרדות הטלפונית בזו אחר זו, בשיחות טלפון רבות שבין האחת לשנייה הפרידו דקות ואף שניות ספורות. באחד המקרים התקשרה המערערת לבני המשפחה למעלה מ-100 פעמים ביום אחד. בחלק מההזדמנויות לא הסתפקה המערערת בהטרדה, והוסיפה וקיללה את המתלונן ובני משפחתו קללות נמרצות, ופעמים שאף איימה עליהם. כך, ביום 26.5.99 התקשרה המערערת למתלונן ואיימה עליו: “זה הסוף שלך, אני אדאג לטפל בך ואני אבוא לזיין את המשפחה שלך“; באחת ההזדמנויות אמרה המערערת לאביו של המתלונן כי בכוונתה לפגוע באשתו; ביום 1.9.99 אמרה המערערת לאחיו של המתלונן כי עליו להביא לה 2,000 ₪ “ומחר הם יבואו וירצחו את התינוק שנולד לו אתמול“; ביום 24.9.99 השאירה המערערת לאותו אח הודעה במשיבון לפיה “היא תראה להם מה זה, על זה שהגישו תלונות במשטרה, ושהם שקרנים ושהיא תפנה לאנשים הרלוונטיים והם יטפלו בהם“; ביום 8.10.99 השאירה המערערת לאשתו של האח הודעה במשיבון: “אני אבוא ואני ארצח אותך ואני אפגע בך ובבן שלך, חכי חכי מה אני אעשה לך, את עוד תראי, גמדה, מזדיינת, זבל“; למחרת, ביום 9.10.99, התקשרה המערערת לאח ואמרה לו שהיא “תפגע באשתו ובתינוק שלו“, והוסיפה בשיחה אחרת ש”זה הסוף שלו והיא תקרע לו את הצורה“; ביום 22.12.09 אמרה המערערת לאח: “איפה הבן זונה שאמר לי שהולך למילואים, וצלצלתי לצבא והוא לא נמצא שם, אני אראה לו מה זה“; ביום 24.12.09 אמרה המערערת לאח: “מה אמרת לאמא שלי שאני צריכה אשפוז… חכה חכה חבל לך על הזמן חכה מה אני יעשה לך“; ביום 27.6.00 אמרה המערערת לאח כי “תרצח את אמא שלו, חבל על הזמן, אשתך השמנה והמגעילה הזאת, אני ארצח לך את הילד“; האח ניתק את השיחה, אך המערערת התקשרה אליו שוב ואמרה לו: “בן זונה מזדיין, מאנייק, היום זה הסוף של אמא שלך, אבא שלך הקירח הזה“; ביום 30.6.00 הגיעה המערערת לבית הורי המתלונן, ומשנהדפה אל מחוץ לבית לאחר שניסתה להיכנס אליו בכוח, צעקה מאחורי הדלת: “לא יעזור לכם כלום, על הגופה שלי אני אצא עם הבן שלכם“; באותו מועד ובסמוך לו התקשרה המערערת לבית ההורים והשאירה את ההודעות הבאות: “זונה אני רוצחת אותך, יא בת זונה מזדיינת, יא זונה רוצחת, יא מזדיינת רוצחת את אמא שלך, יא זונה תרדי עכשיו למטה יא בת זונה… כולם בדרך יא זונה יא כלבה היום זה הסוף שלך יא כלבה זה הסוף שלך יא כלבה יא מסריחה יא זבל… רגע יא בני זונות רגע רגע אני אנחת לכם יא בני זונות רגע אתם לא יודעים מאיפה אני אנחת לכם יא בני זונות רגע תראו מה יהיה לכם יא בני זונות… אתם מתים,[אמו של המתלונן]מתה, תראי אני חותכת אותך עם סכין… עם סכין… יא כלבה לא תדעי מאיפה אני נוחתת לך יא בת כלבה יא בת זונה ארצח אותך יא בת זונה ארצח יא בת זונה ארצח… לא יעזור לכם בית דין אני אזיין לך את הצורה יא בת זונה אני אזיין אותך יא בת זונה… רגע מה יהיה לכם עכשיו רגע מה יהיה להם זבל מזדיין בן זונה… אני אקרע לו את הצורה לבן זונה ולאמא שלו השרמוטה הזאתי“; ביום 3.9.00 התקשרה המערערת לאחיו של המתלונן ואמרה לו: “בן זונה מזדיין, שרמוטה… אני שמה זין על בית משפט והמשטרה, אני ארצח את הילד שלך בן השנה“; באותו היום התקשרה המערערת לבית הוריו של המתלונן ואמרה שהיא עוד תביא לאביו התקף לב ותרצח אותו ואת אשתו ותהרוס אותם; כעבור מספר דקות התקשרה שוב ואמרה: “יש לי מי שיהרוג אתכם“; עוד באותו היום התקשרה שוב ואמרה: “יא בני זונות, לא יעזור לכם בית דין לא יעזור לכם זה יסתיים רצח היום רצח, יא בני זונות… אני אראה לכם מה זה יא בני כלבים… חבל לכם על הזמן… את אשתך הזונה אני ארצח“; למחרת, ביום 4.9.00, התקשרה המערערת לבית הורי המתלונן ואמרה ש”תרצח אותם ותבוא אליהם“; ביום 6.9.00 הגיעה המערערת לבית ההורים, נעמדה בסמוך לבית, צעקה למתלונן “יא בן זונה אני אהרוג אותך“, ולאחר מכן: “צאו מהבית בני זונות אני ירצח אתכם“; באותו היום התקשרה לאביו של המתלונן ואמרה לו: “עד שאני ארצח את [המתלונן] אני לא ארגע“; בשבוע הסמוך ליום 20.9.00 התקשרה המערערת לאחיו של המתלונן והשאירה הודעות לפיהן “תזיין את [המתלונן], שהוא לא יתפטר ממנה, שהיא תקרע לו את הצורה, שהוא יאכל אותה חזק, אוי ואבוי לו אבא שלה בדרך אליו… חתיכת זבלים, חתיכת זבלים, בני זונות… תגיד לאחיך שאני לא פריירית… תגיד לו הכל תגיד לו שחבל לו על הזמן… הוא לא יודע איפה הוא נפל… תגיד לו שהכל בסדר מבטיחה שבסוף יהיה קל מאוד לאתר אותו“; בימים 23.4.01 ו-27.4.01 התקשרה המערערת מספר רב של פעמים לבית הוריו של המתלונן ובין היתר אמרה לאביו “שזמנם תם וחבל להם על הזמן ושהם יירצחו אחד אחד“.

3. על כל אלה דן בית משפט השלום את המערערת ל-10 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על-תנאי ופיצוי למתלוננים בסך 50,000 ₪. המערערת ערערה על חומרת העונש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אולם ערעורה נדחה ביום 29.1.06. בקשת רשות ערעור שהגישה לבית המשפט העליון נדחתה אף היא ביום 20.6.06. משכך ריצתה המערערת את עונש המאסר שנגזר עליה החל מיום 17.10.06 עד ליום 15.4.07.

4. לאחר שבקשת רשות הערעור מטעם המערערת נדחתה על ידי בית המשפט העליון ופסק הדין בעניינה נעשה סופי, הגיש המשיב לבית הדין המחוזי קובלנה נגד המערערת לפי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ”א-1961 (להלן –חוק הלשכה). סעיף זה מורה כי “עורך דין שהורשע בבית משפט או בבית דין צבאי בפסק סופי בשל עבירה פלילית, רשאי בית דין משמעתי מחוזי, על פי בקשת קובל, להטיל עליו אחד העונשים האמורים בסעיף 68, אם מצא שבנסיבות העניין היה בעבירה משום קלון“. המערערת טענה בפני בית הדין המחוזי כי לא דבק קלון בעבירות שביצעה, הן בהיותן נוגעות לתחום האישי והרומנטי ולא לעבודתה כעורכת דין, והן משום שהיא ביצעה את העבירות בפרקי זמן מתוחמים וצרים על רקע משבר נפשי שחוותה ובלא שהייתה לה כוונה לזלזל בחוק ובערכי המוסר. בהחלטתו מיום 14.12.06 דחה בית הדין המחוזי את עמדת המערערת וקבע, כעמדת הוועד המחוזי, כי יש קלון בעבירות בהן היא הורשעה. בהחלטת בית הדין המחוזי נאמר כי מעשיה של המערערת נשוא ההרשעות מעוררים זעזוע, וכוללים איומים ברצח, לרבות של תינוק. כמו כן יש בהם שימוש בקללות ובניבולי-פה שעורך דין אמור לרחק מהם, לא כל שכן להימנע מלעשות בהם שימוש מתמשך ורציף. אין מדובר במעידה חד-פעמית אלא במספר רב של עבירות חמורות שנמשכו על פני כשנתיים, באופן שיטתי המעיד על העדר שליטה עצמית אצל המערערת ועל זלזולה בחוק ופגיעתה באמון הציבור בעורכי הדין. חומרת הביטויים, היקפם ומשכם מהווים קלון עבור מי שעיסוקו בעריכת דין, גם אם הרקע לעבירות הנו אהבה נכזבת בפרשייה רומנטית אחת, וגם אם העבירות לא בוצעו תוך כדי העיסוק בעריכת דין.

5. בעקבות החלטה זו ביקש הוועד המחוזי מבית הדין המחוזי להשית על המערערת עונש של השעיה בפועל למשך 36 חודשים ו-18 חודשי השעיה על-תנאי, וכן לחייבה בהוצאות ההליך. בהקשר זה הפנה הוועד המחוזי לעברה של המערערת שכלל אז שתי הרשעות קודמות בעבירות משמעת. המערערת הביעה חרטה על מעשיה, עמדה על הרקע המיוחד שהוביל אותה לביצוע העבירות ועל המחיר אותו כבר נדרשה לשלם בגינן, וביקשה לאפשר לה לפתוח דף חדש ולהסתפק בעונש הצופה פני עתיד, כגון נזיפה והשעיה על-תנאי.

6. בגזר הדין מיום 16.10.07 עמד בית הדין המחוזי על חומרתן המפליגה של העבירות שביצעה המערערת ה”מעוררות זעזוע ושאט נפש אצל כל אדם נורמטיבי והן ראויות לכל גינוי“, במיוחד כשהן מבוצעות על ידי עורכת דין האמורה להיות אמונה על כיבוד החוק וזכויות האדם. יתר על כן, המערערת, באופן אובססיבי, לא חדלה במשך שנתיים להתעמר במתלונן ובבני משפחתו, להטרידם ולאיים על חייהם, גם לאחר שהוגשו נגדה תלונות למשטרה וגם לאחר שנחקרה במשטרה. בכך היא פגעה ברמתו המוסרית של מקצוע עריכת הדין ובאמון הציבור בעורכי הדין, וראויה לעונש משמעתי שתכליתו שונה במהותה ובמטרותיה מהענישה הפלילית. יש לגזור על המערערת עונש משמעתי ממשי שישגר מסר הרתעתי תקיף לרבים ויבהיר לציבור כי קהילת עורכי הדין רואה בחומרה את התנהגותה של המערערת. מנגד לא התעלם בית הדין המחוזי לקולא מנסיבותיה האישיות של המערערת, מכך שביצעה את העבירות לפני זמן רב בתקופת משבר ומצוקה נפשית, הביעה חרטה, וריצתה עונש של מאסר בפועל בעטיו נפגעה גם במישור המקצועי. לאחר איזון השיקולים השונים, ובשים לב למטרות הענישה המשמעתית, החליט בית הדין המחוזי לגזור על המערערת עונש של השעיה מהלשכה לתקופה של 12 חודשים וכן 18 חודשי השעיה על-תנאי למשך 3 שנים. מתקופת ההשעיה בפועל נוכתה תקופת ההשעיה הזמנית שהוטלה על המערערת מיום 20.7.07 ועד ליום 16.10.07. בקשת הוועד המחוזי לחייב את המערערת בהוצאות ההליך נדחתה בשל העדר סמכות.

7. לאחר מתן גזר הדין הגישה המערערת לבית הדין המחוזי בקשה לתיקונו כך שמתקופת ההשעיה שנגזרה עליה תנוכה התקופה בה ריצתה את עונש המאסר בפועל, וכן תקופת השעיה זמנית נוספת אותה ריצתה מיום 12.3.04 עד ליום 28.4.04 (בו ההשעיה הזמנית בוטלה על ידי בית הדין הארצי בבד”א 24/04). הוועד המחוזי התנגד לבקשה, והתנגדותו התקבלה. בהחלטתו מיום 25.10.07 ציין בית הדין המחוזי כי מאחר שהניכויים המבוקשים אינם בגדר טעות סופר, אין לו סמכות לתקן לגביהם את גזר הדין. בנוסף, מאחר שהמערערת לא העלתה את נושא הניכויים לפני מתן גזר הדין, אין בידיה לבקש זאת לאחר שגזר הדין ניתן.

8. הוועד המחוזי והמערערת הגישו שניהם ערעורים על פסק הדין. הוועד המחוזי ערער על קולת העונש שנגזר על המערערת. המערערת ערערה הן על ההחלטה שקבעה כי יש קלון בעבירות שביצעה, והן על חומרת העונש שנגזר עליה (לרבות דחיית בקשתה לנכות מתקופת ההשעיה את תקופות מאסרה והשעייתה הזמנית).

9. בפסק דינו מיום 23.10.08 דחה בית הדין הארצי את ערעורה של המערערת, וקיבל חלקית את ערעור הוועד המחוזי, כך שתקופת ההשעיה בפועל הוגדלה מ-12 חודשים ל-24 חודשים. בית הדין הארצי הורה כי מתקופת ההשעיה בפועל ינוכו שתי תקופות השעיה זמניות שריצתה המערערת: האחת, מיום 12.3.04 עד ליום 28.4.04, והשנייה, מיום 20.7.07 עד ליום 17.10.07.

10. בסוגיית הקלון דחה בית הדין הארצי את טענת המערערת לפיה לא ניתן לראותה כמי שביצעה עבירה פלילית שיש עמה קלון בהעדר קביעה כזאת בפסק הדין בהליך הפלילי שהתנהל בעניינה. בית הדין הארצי הפנה להגדרה שניתנה בפסיקה למונח “קלון“, וקבע כי אין ספק שהעבירות הפליליות בהן הורשעה המערערת טומנות בחובן קלון ברור וגלוי. הקלון מתבטא בהתנהגות האגרסיבית, האינטנסיבית והאימפולסיבית של המערערת, שיש בה משום העדר שליטה ואף סוג של אלימות, וככזו פוגעת בתדמיתם של עורכי הדין כמי שנדרשים לכלכל את הליכותיהם בנימוס, איפוק וסובלנות. מדובר בין היתר ב-11 מקרים של איומים ברצח כלפי בני משפחה שונים של המתלונן. באיומים כאלה יש קלון גם אם נאמרו בטלפון וגם אם הרקע מאחוריהם הנו אישי ורומנטי ואינו קשור כלל לתפקודו המקצועי של עורך הדין. יתר על כן, הפרת החוק כשלעצמה אינה עולה בקנה אחד עם עיסוק בעריכת דין, במיוחד כאשר מדובר בעבירות שגררו אחריהן הרשעה בפלילים ועונש של מאסר בפועל למשך 20 חודשים, שרק בשל ההוראה על חפיפתם החלקית הסתכמו למעשה ב-10 חודשים.

11. בסוגיית העונש הפנה בית הדין הארצי לפסקי דין של בית המשפט העליון בהם הובהרה תכלית הענישה המשמעתית על פי סעיף 75 לחוק הלשכה והיחס בינה לבין הענישה הפלילית. כן הוזכרו דבריו של בית משפט השלום בהליך הפלילי שהתנהל נגד המערערת בנוגע לחומרת העבירות שביצעה והפגיעה הקשה מנשוא שמעשיה הסבו למתלונן ולבני משפחתו. אלה מצדיקים, לדברי בית הדין הארצי, הטלת עונש שיבטא את החומרה הרבה הגלומה במעשיה של המערערת, הנוגדים באופן בולט וחריף את דמותו הראויה של עורך הדין; ירתיע כדבעי עורכי דין אחרים מפני התנהגות דומה; ויגן על כבוד מקצוע עריכת הדין ותדמיתו. לאחר העמדת שיקולים אלה מול הנסיבות האישיות של המערערת שפורטו בפסק הדין, הגיע בית הדין הארצי למסקנה כי שיקולי ההרתעה ושמירת תדמית המקצוע גוברים על הנסיבות האישיות, וכי בית הדין המחוזי הקל יתר על המידה עם המערערת. לפיכך, ומבלי להתעלם מהנסיבות האישיות ומהזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירות, הועמדה תקופת ההשעיה בפועל על 24 חודשים, מהם נוכו תקופות ההשעיה הזמניות כמצוות סעיף 78(ז) לחוק הלשכה. בקשתה של המערערת לניכוי תקופת מאסרה מתקופת ההשעיה נדחתה בהעדר יסוד חוקי לכך.

12. ערעורה של המערערת לבית משפט זה נסוב הן על סוגיית הקלון והן על סוגיית העונש. לעניין הקלון טוענת המערערת כי מאחר שבפסק הדין הפלילי בעניינה לא נקבע כי יש קלון בעבירות שביצעה, היה על בית הדין המשמעתי ליצוק תוכן למושג העמום “קלון” בהתאם לפסיקה הרחבה שנדרשה לפירושו של מונח זה, ולא לגזור את המסקנה בדבר הקלון מעצם הרשעתה בעבירות פליליות. לדבריה, הפסיקה לא סיווגה מעולם עבירת הטרדה כעבירה שיש עמה קלון, ואכן לא ניתן לומר כי עבירה זו, הקבועה בחוק הבזקולא בחוק העונשין, טומנת בתוכה קלון מטבע ברייתה. עבירות האיומים בוצעו על ידה שעה שהייתהחוק העונשין, טומנת בתוכה קלון מטבע ברייתה. עבירות האיומים בוצעו על ידה שעה שהייתה נתונה במשבר נפשי אישי קשה, כמוכח מתעודה של רופא פסיכיאטר שהגישה, ומבלי שהייתה לה כוונה להזיק לאיש. הא ראיה, שהיא לא ביצעה כל פעולה של תקיפה פיזית. האיומים בוצעו בטלפון, על רקע רומנטי אישי בקשר ליחסיה עם בן זוגה לשעבר, ולא במסגרת עבודתה כעורכת דין. שירות המבחן היה ער לכך, והמליץ בתסקיר שהגיש לבית משפט השלום להימנע מהרשעתה. מאז ביצוע העבירות חלפו כ-10 שנים, בהן היא מתפקדת כהלכה כעורכת דין וממשיכה לשרת את לקוחותיה. ממילא, ומאחר שהלקוחות עדיין חפצים בשירותיה, לא נפגע בדרך כלשהי האמון שהציבור, הלקוחות או בית המשפט רוחש לה, ואין כל קשר בין יכולותיה המקצועיות לבין עבירות האיומים. מאחר שהקלון נגזר מסוג העבירה הפלילית ומנסיבות ביצועה, המסקנה המתבקשת היא שאין קלון אף לא בעבירות האיומים בהן הורשעה.

אשר לעונש, טוענת המערערת כי גם אם ייקבע כי יש קלון בעבירות, עדיין יש להסתפק בעונש המאסר שריצתה (במהלכו כמובן לא עבדה) ובתקופות ההשעיה הזמנית של ארבעה חודשים וחצי שריצתה, פעם אחת (מיום 12.3.04 עד ליום 28.4.04) השעיה זמנית שהתבררה כבלתי-מוצדקת ובוטלה על ידי בית הדין הארצי, ופעם שנייה (מיום 20.7.07 עד ליום 16.10.07) השעיה זמנית שנקבעה בהסכמתה. לטעמה, כל תקופת השעיה נוספת תהיה בלתי-מידתית ותמיט כליה על עתידה. בהקשר זה מונה המערערת את השיקולים הבאים: מאז ביצוע העבירות חלפו 10 שנים; קודם לכן היא לא ביצעה עבירות; גם במהלך 10 השנים שחלפו מאז היא לא ביצעה עבירה פלילית נוספת והמשיכה לעבוד כעורכת דין; העבירות בוצעו במישור האישי ולא מול לקוחות או בית המשפט; ממילא אמון הציבור ובית המשפט במערערת לא נפגע; תקופת המאסר שריצתה מהווה עונש קשה מנשוא בו כבר נשאה. המערערת מפנה לפסקי דין שהשיתו עונשי השעיה בפועל של חודשים ספורים בלבד על עורכי דין שביצעו עבירות שלדבריה הנן חמורות מהעבירות בהן הורשעה (מעשה מגונה, תקיפה, זיוף ועוד), ומסיקה מכך בקל-וחומר כי אין מקום להחמיר עמה מעבר לתקופות ההשעיה הזמנית אותן ריצתה.

13. הוועד המחוזי סומך את ידיו על פסק הדין של בית הדין הארצי. לגבי הקלון מדגיש הוועד המחוזי כי עבירה פלילית שיש עמה קלון אינה חייבת בהכרח להיות קשורה לתפקודו המקצועי של עורך הדין, ועשויה להיות נוגעת להתנהלותו במישור האישי. עם זאת, במקרה שלפנינו עשוי אף להתקיים קשר בין העבירות לבין התפקוד המקצועי של המערערת, שכן כבר בית משפט השלום סבר כי יש מקום לבדוק את הזיקה בין התנודות במצבה הנפשי, כפי שהתגלו במעשים עליהם הועמדה לדין, לבין יכולתה לתפקד כעורכת דין. בנושא העונש מפנה הוועד המחוזי לפסיקה הקובעת כי במסגרת הדין המשמעתי, ובמיוחד במסגרת ענישתו המשמעתית של עורך דין שביצע עבירה פלילית שיש עמה קלון, המשקל הניתן לנסיבות האישיות של הנאשם הנו מועט, לנוכח העדיפות הניתנת במצבים אלו לצורך בהגנה על הציבור ושמירה על טוהר המקצוע. לדברי הוועד המחוזי, המערערת ניהלה במשך כשנתיים מלחמה חולנית ומשולחת רסן נגד בן זוגה לשעבר ומשפחתו, עד שהגיעה לשיא של 135 שיחות הטרדה ביום אחד, ואף לאיומים חוזרים ונשנים ברצח, לרבות של תינוק בן יומו. החומרה הרבה הגלומה בעבירות סדרתיות אלה מחייבת לכל הפחות את העונש עליו הורה בית הדין הארצי, אם לא למעלה מכך. הוועד המחוזי דוחה גם את טענת המערערת בדבר תפקודה התקין במהלך השנים שחלפו מאז ביצוע העבירות נשוא ההליך הפלילי. בהקשר זה מפנה הוועד המחוזי ל-6 הרשעות של המערערת בעבירות משמעת במסגרת הליכים משמעתיים שננקטו נגדה בעשור האחרון, לאחר ביצוע העבירות הפליליות. הרשעות אלה הן באי-מילוי חובות ללקוח, פגיעה בכבוד המקצוע בהטחת ביטויים קשים נגד מתלוננת, ואי-מתן תגובה ללשכה. בגין הרשעות אלה הוטלו על המערערת עונשי נזיפה, השעיה על-תנאי, תשלום פיצויים למתלוננת והוצאות ללשכה. יש בהן, לדעת הוועד המחוזי, לחזק את מגמת ההחמרה בענישה בה נקט בית הדין הארצי.

14. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור, על שני חלקיו, להידחות. בגזר הדין שניתן נגד המערערת בהליך הפלילי אמר בית משפט השלום בין היתר את הדברים הבאים:

“מבחינת מכלול הנסיבות, כמפורט בהרחבה לעיל, מתקבלת תמונה קשה מנשוא, של התעמרות נפשית מתמשכת, ואיום מתמיד על חייהם, כבודם וחירותם של המתלוננים באמצעות התנהגות מסוכנת, אלימה, כפייתית ואובססיבית של הנאשמת… יתירה מזו, ספק רב בעיני אם חרטתה כנה… הנאשמת איימה, הטרידה ועקבה באופן חוזר על פני תקופה ארוכה באופן שגרם לקורבנות מעשיה, לחיות בסבל מתמשך ובפחד מתמיד עד כדי הפיכת חייהם לגיהנום“.

משבא עניינה של המערערת בפני בית המשפט המחוזי, נדחה הערעור, תוך שבית המשפט המחוזי עמד אף הוא “על פגיעתה הקשה של המערערת לא רק בבן זוגה, אלא גם בבני משפחתו ולאורך זמן“, וכן על “התדרדרותה, בנסיבות העניין, להתנהגות כה בוטה ופוגעת באחרים“. דברים דומים השמיע בית המשפט העליון בהחלטתו הדוחה את בקשת המערערת לרשות ערעור: “נוכח חומרתם הרבה של מעשי המבקשת, אשר העבירה את המתלונן ואת בני משפחתו במסכת של איומים והטרדות במשך תקופה ארוכה ביותר, לא ניתן לומר, כי העונש שנגזר עליה חורג מהמקובל“.

15. עבירות ההטרדה בהן הורשעה המערערת אינן עבירות הטרדה סתם אלא עבירות ששלובה בהן התנהגות כפייתית המלמדת על איבוד שליטה. הדברים הגיעו עד כדי התקשרויות טלפוניות למתלונן ולבני משפחתו עשרות פעמים ביום אחד, ובאחד המקרים 135 שיחות טלפון ביום אחד. עד כמה שהדברים חמורים, אין הם אלא ראשית חטאת. סופם, מבחינת החומרה והקלון, באיומים חוזרים ונשנים מצד המערערת על המתלונן ובני משפחתו בפגיעה שלא כדין; ושיא השיאים – ב-11 איומים ברצח. האיומים ברצח לא התמקדו באדם מסוים אלא כוונו כלפי המתלונן ומספר אנשים מקרב בני משפחתו, ואף את התינוק של אחיו של המתלונן, שלכל הדעות לא חטא ולא פשע כלפיה, לא הוציאה המערערת מכלל מאויימיה ברצח. אם איומים מחרידים כאלה אינם ממיטים קלון על משגרם, לא ידעתי קלון מהו. כפי שנפסק לא אחת, הקלון “מתאר את הרכיב הבלתי מוסרי שטמון בביצוע העבירה או בנסיבות ביצועה” (על”ע 2579/90הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב נ’ פלוני,פ”ד מה(4) 729, 732). “מושג הקלון ניזון מתפיסות ערכיות ומאמות-מידה מוסריות הרווחות בחברה” (על”ע 3467/00 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ’ צלטנר, פ”ד נו(2) 895, 900). לפיכך “מרכז הכובד של ההכרעה אינו טמון ביסודות הפורמאליים של העבירה אלא בנסיבות בהן נעברה העבירה… ‘עבירה שיש עמה קלון’ הינה עבירה, אשר נסיבות ביצועה מעידות, כי בעבריין נפל פגם מוסרי חמור” (בג”ץ 251/88 עודה נ’ ראש המועצה המקומית ג’לג’וליה, פ”ד מב(4) 837, 839). הפגם המוסרי המקים את הקלון אינו חייב להיות קשור למסגרת בה עורך הדין ממלא את תפקידיו המקצועיים, והוא יכול להימצא גם בעבירה שבוצעה על ידי עורך הדין מחוץ למסגרת המקצועית (על”ע 4/88 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב נ’ עו”ד פלוני, פ”ד מג(3) 475, 481; על”ע 2531/01 חרמון נ’ הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, מיום 16.3.04, פסקה 9). העיקר לצורך זיהוי הקלון אינו בדירוגה של העבירה בקודקס הפלילי או במידת העונש המוטל בגינה, אלא במסקנה הנלמדת מביצוע העבירה במישור היחס של עורך הדין לחובת כיבוד החוק ובמישור התאמתו למקצוע עריכת הדין מבחינת התכונות המקצועיות והערכיות הנדרשות בעיני החברה מעורך דין. מכאן ש”עבירה על חוקי המדינה, המעידה על זלזול וחוסר כבוד של עורך הדין כלפי החוק, ניתן לראותה כעבירה שיש עמה קלון; עבירה – המעידה על אופי פגום או על היעדר שליטה ביצרו או על תפיסה אתית מעוותת של תיפקוד עורך הדין והחוק בחברה – ניתן לראותה כעבירה שיש עמה קלון” (על”ע 2579/90, לעיל, בעמ’ 734).

במעשיה המתוארים הפגינה המערערת זלזול חמור בחוק וחוסר שליטה עצמית קיצונית. אין מדובר במעידה נקודתית ברגע של חולשה, אלא בהתנהגות שיטתית שנמשכה כשנתיים, ושגם הגשת תלונות במשטרה נגד המערערת וזימונה לחקירה במשטרה לא הניאו אותה מלהמשיך במעשיה. שלא כפי שטוענת המערערת, ההטרדות והאיומים לא הסתכמו בשיחות טלפון, ובמקרים אחדים הושמעו במפגשים עם המתלונן והוריו אותם יזמה המערערת. בכל אלה נפל פגם מוסרי חמור, במיוחד כאשר מפרת החוק היא מי שבחרה להימנות על קהילת עורכי הדין וקיבלה על עצמה בכך להפגין רגישות וכבוד מיוחדים לחוק ולזכות היסוד של כל אדם שלא להיות מוטרד ולא להיות מאוים, ודאי שלא ברצח. בנוסף, השמיעה המערערת פעם אחר פעם קללות וגידופים שאין הנייר סובלם, היפים לאחרון יושבי הקרנות ומכתימים גם הם בקלון עורך דין המתבטא כך. בנסיבות אלה, ההצהרה בדבר הקלון הטמון בעבירות שביצעה המערערת הנה בלתי-נמנעת, גם אם כוונתה בשעת מעשה לא הייתה להזיק וגם אם מצב נפשי קשה ומשבר על רקע רומנטי הם שהובילו אותה לנהוג כפי שנהגה.

16. חומרת העבירות והקלון הטבוע בהן משליכים במישרין על מידת העונש המשמעתי. לעניין זה נודע משקל מוגבל לעונש שנגזר על המערערת בהליך הפלילי ולמחיר שההליך הפלילי גבה ממנה. זאת לנוכח קיומו של “הבדל עקרוני בין עונש המוטל בגין עבירה פלילית לבין אמצעי משמעת המוטל בגין עבירה משמעתית” (עש”מ 356/96פלוני נ’ נציבות שירות המדינה, מיום 4.3.96). בעוד הענישה הפלילית “משתיתה את שיקוליה על איזון בין עניינו של הפרט בשיקום ורהביליטציה לעניינו של הציבור בהגנה על ביטחונו ושלומו, כאשר עניינה המיוחד של המערכת המקצועית שעליה נמנה הנאשם אינו זוכה למשקל מיוחד” (על”ע 3467/00, לעיל, בעמ’ 901-900), הרי “הדין המשמעתי, הנערך לפי חוקים שונים בעקבות הרשעה בפלילים, עניינו בהסקת המסקנה, מה ההשלכה, אם בכלל, אשר יש להרשעה על עיסוקו של הנידון ועל תיפקודו המקצועי… הדין המשמעתי בעקבות הרשעה בפלילים בא איפוא למנוע סתירה בין הנדרש מאיש המקצוע להלכה לבין התנהגותו למעשה” (ע”א 412/90אליהו נ’ שר הבריאות,פ”ד מד(4) 422, 427; ראו עוד על”ע 8280/05 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ’ שלם, מיום 7.12.05, פסקה 7). התפקוד המקצועי בו מדובר אינו מוגבל למיומנות מקצועית ולבקיאות משפטית. התאמתו של עורך דין למקצוע דורשת בראש ובראשונה שמירה על אמות מידה בסיסיות של אתיקה ומוסר. עורך דין שהתפרק מערכים אלו אינו ראוי להמשיך לבוא בקהל עורכי הדין – בין לצמיתות ובין לתקופה מוגבלת, בהתאם לטיב המעשים ולחומרתם – שאם לא כן תוחטא המטרה העיקרית של הדין המשמעתי, והיא השמירה על תדמית המקצוע ואמון הציבור בחוסן המוסרי של עורכי הדין. כמו כן, ההשעיה נחוצה להשגת תכלית נוספת של הדין המשמעתי, בדבר הרתעת עורכי דין מביצוע עבירות דומות. בלשונו של השופט מצא בעל”ע 3866/95 ברזל נ’ הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו (מיום 5.3.98):

“אחת ממטרותיו של עונש ההשעייה אכן הינה להגן על הציבור מפני הסיכונים הכרוכים ברכישת שירותיו של עורך-דין שסרח; ומבחינה זו אפשר, אולי, להניח כי המערער למד את לקחו. ואולם להטלת עונש משמעתי של השעייה יש מטרות נוספות, וחשובות לא פחות. עורך-דין המפר את כללי ההתנהגות החלים על מקצוע עריכת הדין – לא-שכן עורך-דין העובר עבירה פלילית חמורה שיש עימה קלון – פוגע בדימויו ובכבודו של המקצוע ובאמון שהציבור רוחש לעורכי הדין. השעייתו מן העיסוק בעריכת-דין, לתקופה מתאימה, מיועדת להרתיע עורכי-דין אחרים מפני עשייתם של מעשים דומים, ובכך להגן על שמם הטוב של עורכי הדין ועל אמון הציבור בהם“.

בדומה לכך דברי השופטת פרוקצ’יה בעל”ע 3467/00 (לעיל, בעמ’ 900):

“עניינה של הענישה המשמעתית גם בהגנה על כבודו ומעמדו של מקצוע עריכת-הדין. עורך-דין העובר עבירה פלילית שיש עמה קלון פוגע באמון שהציבור רוכש לכלל העוסקים במקצוע. העונש המשמעתי נועד לא רק למטרה הרתעתית, אלא עיקרו במסר כללי מטעמו של ציבור עורכי-הדין המוקיע התנהגות המפרה את החוק שנלווה לה קלון והעומד על קיומם של עקרונות מוסר וטוהר מידות בפעולתו. ואכן, עונשי משמעת הינם ביסודם אמצעים שנועדו להגן על המערכת המקצועית שהנאשם נמנה עליה, על דמותה הראויה ועל האמון והאמינות שהיא מקרינה כלפי הציבור הרחב וכלפי ציבור הלקוחות הנזקק לה במיוחד. השמירה על רמתה המקצועית והתפקודית הראויה של המערכת ועל תדמיתה ושמה הטוב – זו עומדת ביסוד אמצעי המשמעת הננקטים כנגד מי שנמנה עליה ופגע באורח מהותי בעיקריה. על אמצעים אלה להיות מופעלים באורח מידתי כדי להגן על מעמדה של המערכת מפני פגיעה באמון הציבור, ובד בבד גם להגן על צרכן השירות הפוטנציאלי מפני יצירת קשר מקצועי עם גורם שאמינותו נפגעה עקב עבירה על החוק“.

לנוכח תכליות אלו של הענישה המשמעתית וחומרת מעשיה של המערערת, לא אוכל לומר כי העונש שגזר עליה בית הדין הארצי חורג ממדיניות הענישה הראויה ומקים עילה להתערבות בית המשפט. אכן, נסיבותיה האישיות של המערערת מצביעות על שיקולים להקלה בעונש. אולם נסיבות אלו לא נעלמו מעיני בית הדין המחוזי ובית הדין הארצי, והובאו על ידם בחשבון לעת קציבת העונש. כפי שציין בצדק בית הדין הארצי, משקלן של נסיבות אלה במסגרת הענישה המשמעתית נמוך למדי, ואינו דומה למשקל הניתן להן בהליכים פליליים (על”ע 1/64 מרגלית נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד יח(2) 601, 605; על”ע 3467/00, לעיל, בעמ’ 905; על”ע 8280/05, לעיל, פסקאות 8-7; על”ע 9638/05 כהן נ’ לשכת עורכי הדין בתל-אביב, מיום 22.3.07). כאשר מעמידים מול הנסיבות האישיות ומול הזמן שחלף מאז ביצוע העבירות את תכליות הענישה המשמעתית על רקע פרטי העבירות בהן הורשעה המערערת ופגיעתן הממשית בכבודו ובתדמיתו של מקצוע עריכת הדין, אין לראות את העונש שגזר עליה בית הדין הארצי כנופל מחוץ למתחם הענישה הראויה; וכידוע רק חריגה כזאת – להבדיל מהטלת עונש הנוטה לחומרה או לקולא בגבולות מדיניות הענישה הראויה – מצדיקה התערבות של בית המשפט בשיקול הדעת הרחב של בתי הדין המשמעתיים בהתאמת העונש למקרה הפרטני שבפניהם (על”ע 9/86 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ’ רגב, פ”ד מ(4) 456, 459-458; על”ע 4498/95 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ’ רוכברג, מיום 26.10.99; על”ע 5160/04 אשד נ’ הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים, פ”ד נט(6) 223, 238). זאת ועוד, מדיניותו משכבר של בית המשפט היא לתמוך בנורמות ענישה מרתיעות הנקבעות על ידי מוסדות השיפוט הפנימיים של הלשכה, תוך הימנעות מהתערבות בעונשים המוטלים על ידם לצורך זה, אף אם ממשיים וכבדים הם (על”ע 6/70 פלוני נ’ לשכת עורכי הדין, פ”ד כה(1) 673, 678; על”ע 3866/95, לעיל).

17. לאור כל האמור, הערעור נדחה. על מנת לאפשר למערערת להתארגן לביצוע העונש, תחל השעייתה בפועל ביום 1.2.11.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט”ו כסלו תשע”א, 22/11/2010, בהעדר הצדדים.

להלן ההחלטה להשעיה זמנית משהוגש כתב אישום

 מראה מקום: פדאור אתיקה 04 (7) 654

בבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר שבע

בד”מ 1/04

בפני:    עו”ד אלי חביב, אב”ד, עו”ד שמואל אורנשטיין, חב”ד, עו”ד ציון בראל, חב”ד

המבקש:           לשכת עוה”ד מחוז דרום, הקובל  ע”י ב”כ עו”ד יעקב רביבו

נגד

המשיבה:          אושרת בניטה עו”ד, הנאשמת ע”י ב”כ עו”ד ציון אמיר

החלטה

אב”ד עו”ד אלי חביב:

א. עניינה של החלטה זו בבקשת המבקש/הקובל (להלן: “הקובל”) להשעות זמנית את המשיבה/הנאשמת (להלן: “הנאשמת”) מעיסוקה במקצוע עריכת הדין על פי סעיף 78 (ב) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ”א – 1961 (להלן: “החוק”).

ב. הרקע להגשת הבקשה:

1) נגד הנאשמת הוגש בשנת 2001 כתב אישום פלילי בת.פ בבית משפט השלום ברחובות (להלן: “בית המשפט”) שנדון בפני כב’ השופט ירון לוי.

2) בעקבות הסדר דיוני אליו הגיעה הנאשמת בתיק הנ”ל, חזרה בה הנאשמת מכפירתה, כתב האישום תוקן ע”י מחיקת חלק מהעובדות שיוחסו לנאשמת בכתב האישום העיקרי וכן נוספו שני כתבי אישום שצורפו מבית משפט השלום ברמלה.

3) לנאשמת, שהיא רווקה, היה בשנת 1998 קשר זוגי – רומנטי עם אדם בשם א’, וקשר זה הסתיים ביוזמת החבר כעבור מספר חודשים.

על רקע ובעקבות הפרידה מהחבר איימה והטרידה הנאשמת אותו ואת בני משפחתו ובהם: אחיו, “מ'”, גיסתו, רעייתו של מ’, “ר'”, הוריו של החבר, וכן אח נוסף.

אירועי האיומים וההטרדות המיוחסים לנאשמת נמשכו לאורך תקופה של כשנתיים, מחודש מאי 1999 ועד אפריל 2001.

סיכום העבירות כפי שפורט בגזר הדין שניתן ע”י כב’ השופט לוי מתאריך 18/12/03 (להלן: “גזר הדין”), מייחס לנאשמת בסה”כ 9 עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל”ז – 1977 (להלן: “חוק העונשין”) וב- 11 עבירות של הטרדה באמצעות מתקן בזק, לפי סעיף 30 לחוק הבזק – תשמ”ב – 1982 (להלן: “חוק הבזק”).

4) בגזר הדין פירט כב’ השופט לוי באריכות את סידרת המעשים החמורים שנעשו ע”י הנאשמת עפ”י סדר כרונולוגי של ביצועם החל כאמור מ- 5/99 וכלה בתאריך 27/4/01.

לאור חשיבותה של החלטה זו והשלכותיה, מוצא אני לנכון לצטט במלואם, דברים בשם אומרם, את הפרק בגזר הדין המכונה: “העבירות” כפי שנכתב, בסעיף 2 לגזר הדין:

“להלן יתוארו, בתמצית, על פי סדר כרונולוגי, המעשים בגינם הורשעה הנאשמת, כדלקמן:

א. ביום 26/5/1999, התקשרה הנאשמת לא’ ואיימה עליו:

“זה הסוף שלך/אני אדאג לטפל בך ואני יבוא לזיין את המשפחה שלך” (ת.פ. -ב/3).

ב. ביום 6/8/1999, התקשרה הנאשמת, כ- 19 פעמים, לביתו של מ’; אישום ראשון, סעיף 1). (מכאן ואילך, כל ההפניות מתייחסות לכתב האישום המתוקן, בתיק העיקרי ת.פ. במ1/, אלא אם צויין אחרת).

ג. במשך כ- 5 חודשים ולפני יום 11/8/1999, התקשרה הנאשמת לאב, לביתו בלוד, קיללה אותו, ניתקה מיד כשנענתה, וכן אמרה לו, באחת ההזדמנויות, שתפגע באשתו, ואף התקשרה למקום עבודתו במוסך, מספר רב של פעמים וניתקה (אישום שלישי).

ד. ביום 23/8/1999 התקשרה הנאשמת לא’, עשרות פעמים, לטלפון הסלולרי שלו (אישום שני, סעיף 3).

ה. ביום 1/9/1999, התקשרה הנאשמת למ’, ואמרה לו “שיביא לה 2,000 ש”ח

ומחר הם יבואו וירצחו את התינוק שנולד לו אתמול” (אישום ראשון, סעיף 2).

ו. ביום 24/9/1999, התקשרה הנאשמת לטלפון של מ’, כ- 34 פעמים, והשאירה בחלק מההזדמנויות הודעות במזכירה האלקטרונית, שהיא תראה להם מה זה, על זה שהגישו תלונות במשטרה, ושהם שקרנים ושהיא תפנה לאנשים הרלבנטיים והם יטפלו בהם (אישום ראשון, סעיף 3).

ז. ביום 27/9/1999, התקשרה הנאשמת למ’, מספר רב של פעמים.

(אישום ראשון, סעיף 5).

ה. ביום 28/9/1999, התקשרה הנאשמת, למעלה מ- 10 פעמים, לא’,

לטלפון הסלולרי שלו (אישום שני, סעיף 2).

באותו יום התקשרה הנאשמת למ’, 12 פעמים, בפרק זמן של כ- 6 שעות

(אישום ראשון, סעיף 6).

ט. ביום 30/9/1999 התקשרה הנאשמת למ’, 14 פעמים, בפרק זמן של כ- 8 שעות (אישום ראשון, סעיף 7).

י. ביום 2/10/1999 התקשרה הנאשמת למ’, 18 פעמים, בפרק זמן של כ- 4.5 שעות (אישום ראשון, סעיף 8).

יא. ביום 8/10/1999, התקשרה הנאשמת לר’, והשאירה הודעה במשיבון:

“אני אבוא ואני ארצח אותך ואני אפגע בך ובגן שלך חכי חכי מה אני אעשה לך, את עוד תראי, גמדה, מזדיינת, זבל” (אישום ראשון, סעיף 4).

יב. ביום 9/10/1999, התקשרה הנאשמת למ’, מספר רב של פעמים, ובהזדמנות אחת אמרה לו, “שתפגע באשתו ובתינוק שלו”, ובהזדמנות אחרת אמרה לו “שזה הסוף שלו והיא תקרע לו את הצורה” (אישום ראשון, סעיף 9).

יג. ביום 22/12/1999, התקשרה הנאשמת למ’, ואמרה לו “איפה הבן זונה שאמר לי שהולך למילואים, וצלצלתי לצבא והוא לא נמצא שם. אני אראה לו מה זה!”

(אישום ראשון, סעיף 10).

יד. ביום 24/12/1999, התקשרה הנאשמת למ’, והטרידה אותו, וביום 25/12/1999, אמרה לו, “מה אמרת לאמא שלי שאני צריכה אשפוז…חכה חכה חבל לך על הזמן חכה מה אני יעשה לך” (אישום ראשון, סעיף 11).

טו. ביום 27/6/2000, התקשרה הנאשמת לטלפון הסלולרי של מ’, ואמרה “שתרצח את אמא שלו/ חבל על הזמן/ אשתך השמנה והמגעילה הזאת, אני ארצח לך את הילד”. מ’ ניתק את השיחה. הנאשמת התקשרה שוב, למ’ ואמרה לו “בן זונה מזדיין, מאנייק, היום זה הסוף של אמא שלך, אבא שלך הקירח הזה” (אישום חמישי, סעיף 1).

והמשך אותו יום, התקשרה הנאשמת למ’, כ- 20 פעמים (אישום חמישי, סעיף 2).

טז. ביום 30/6/2000, בשעה 00: 13 לערך, הגיעה הנאשמת לבית הורי א’, בלוד, דפקה על הדלת בחוזקה, ומשנפתחה הדלת, קיללה ואמרה שלא זזה מפה, שיזמינו משטרה והיא שמה עליהם זין, וכן ניסתה להשאר בתוך הבית ואף להיכנס פנימה בכח ולהסיג גבול.

הנאשמת נהדפה אל מחוץ לבית ומאחורי הדלת, וצעקה “לא יעזור לכם כלום, על הגופה שלי אני אצא עם הבן שלכם” (אישום שישי, סעיפים 1-2).

יז. ביום 30/6/2000 וכשבוע לפני מועד זה, התקשרה הנאשמת לבית הורי א’ בלוד, והשאירה הודעות,

ואמרה, בין היתר:

“זונה אני רוצחת אותך, יא בת זונה מזדיינת, יא זונה רוצחת, יא מזדיינת רוצחת את אמא שלך, יא זונה תרדי עכשיו למטה יא בת זונה…”,

“…”(שם האם) הלכו בדרך כולם בדרך יא זונה יא כלבה היום זה הסוף שלך יא כלבה זה הסוף שלך יא כלבה יא מסריחה יא זבל”…רגע יא בני זונות רגע רגע אני אנחת לכם יא בני זונות רגע אתם לא יודעים מאיפה אני אנחת לכם יא בני זונות רגע תראו מה יהיה לכם יא בני זונות… “;

“אתם מתים, (שם האם) מתה, תראי אני חותכת אותך עם סכין…עם סכין”; “יא כלבה לא תדעי מאיפה אני נוחתת לך יא בת כלבה יא בת זונה ארצח אותך יא בה זונה ארצח יא בת זונה ארצח”;

…”לא יעזור לכם בית דין, אני אזיין לך את הצורה, יא בת זונה, אני אזיין אותך יא בת זונה”;

…”רגע מה יהיה לכם עכשיו רגע מה יהיה להם זבל מזדיין בן זונה”; אני אקרע לו את הצורה לבן זונה ולאמא שלו השרמוטה הזאתי”.

(אישום שישי, סעיף 3).

יח. ביום 30/6/2000, בשעה 20: 14 לערך, בתחנת המשטרה בלוד, מסר א’ את תלונתו על הנאשמת בפני החוקר. הנאשמת, שנמצאה בתחנת המשטרה בלוד, הפריעה לא’ למסור תלונתו, והפריעה לחוקר לרשום התלונה בכך שצעקה. החוקר וא’ עברו לחדר אחר על מנת להמשיך במסירת התלונה והנאשמת נתבקשה להפסיק להפריע. הנאשמת ניגשה לחדר בו ישב החוקר עם א’, פתחה את הדלת וצעקה על א’: “ככה א’ יא בן זונה”, והתעקשה כי מייד ובאותו רגע יערוך החוקר עימות בינה לבין א’ (אישום שישי, סעיף 4).

יט. ביום 14/7/2000, התקשרה הנאשמת, לבית הורי א’ בלוד, בכוונה להטרידם (אישום שביעי, סעיף 2).

כ. בתאריכים 14/7/2000 עד 15/7/2000, המשיכה הנאשמת והתקשרה למ’, בכוונה להטריד, כ- 50 פעמים (אישום שמיני, סעיף 2).

כא. יום 3/9/2000, היה יום מסוים במיוחד עבור בני משפחתו של א’.

בין השעות 00: 16 עד 00: 23, התקשרה הנאשמת לבני המשפחה, למעלה מ- 100 פעמים, כפי שיפורט להלן:

(1) סמוך לשעה 00: 16, התקשרה הנאשמת לטלפון של מ’, ואמרה:

“בן זונה מזדיין, שרמוטה, אף אחד לא ימצוץ לך, אני שמה זין על בית משפט והמשטרה, אני ארצח את הילד שלך בן השנה” – וניתקה (אישום עשירי, סעיף 1).

כעבור מספר דקות, התקשרה הנאשמת, שוב, לטלפון של מ’, ושאלה, האם לא’ יש חברה חדשה (אישום עשירי, סעיף 2).

(2) סמוך לשעה 30: 16, התקשרה הנאשמת, לבית הורי א’, ואמרה לאביו, שהיא שמה זין עליו – וניתקה (אישום תשיעי, סעיף 1).

כעבור מספר דקות, התקשרה הנאשמת, שוב, לטלפון בבית הורי א’, ואמרה שהיא עוד “תביא לאביו התקף לב וכן תרצח אותו ואת אשתו, תרצח את האם הזונה, שמזדיינת עם ערבים, והיא תהרוס אותם” (אישום תשיעי, סעיף 2).

כעבור מספר דקות, התקשרה הנאשמת, שוב, לטלפון בבית הורי א’, ואמרה “יש לי מי שיהרוג אתכם” (אישום תשיעי, סעיף 3).

(3) בין השעות 17:33 ו- 19:43, התקשרה הנאשמת, 12 פעמים, לטלפון בבית הורי א’ (אישום עשירי, סעיף 5).

(4) בין השעות 19:49 עד 21:20, התקשרה הנאשמת, כ- 76 פעמים, לאח הנוסף (אישום עשירי, סעיף 6).

(5) בין השעות 21:20 עד 22:20, התקשרה הנאשמת, כ- 37 פעמים נוספות, לבית הורי א’ (אישום עשירי, סעיף 5).

(6) הנאשמת המשיכה והתקשרה, לטלפון בבית הורי א’, עד השעה 00: 23, ובאחת ההזדמנויות אמרה: “יא בני זונות, לא יעזור לכם בית דין לא יעזור לכם זה יסתיים רצח היום רצח. יא בני זונות…אני יראה לכם מה זה יא בני כלבים חשבתם נפלתם פה בגרושה של א’ חבל לכם על הזמן…את אשתך הזונה אני ארצח” (אישום תשיעי, סעיף 4).

כב. (1) ביום 4/9/2000, סמוך לשעה 09:00, התקשרה הנאשמת לטלפון בבית הורי א’, ואמרה “שתרצח אותם ותבוא אליהם” (אישום תשיעי, סעיף 5).

(2) המשך היום, הוסיפה הנאשמת והתקשרה לטלפון בבית הורי א’, כ- 10 פעמים נוספות (אישום תשיעי, סעיף 6).

(3) בהמשך אותו יום, סמוך לשעה 02:00, התקשרה הנאשמת לטלפון של מ’, מספר פעמים, וניתקה (אישום עשירי, סעיף 3).

כג. (1) ביום 6/9/2000, הגיעה הנאשמת לבית הורי א’, נעמדה בסמוך לבית וצעקה “א’ יא בן זונה אני יהרוג אותך”, ולאחר מכן צעקה שוב “צאו מהבית בני זונות אני ירצח אתכם”.

(2) בנסיבות אלה, התקשרה הנאשמת ואמרה לאביו, “עד שאני ארצח את א’ אני לא ארגע…” וכך המשיכה, קיללה והטרידה (אישום אחד עשר).

כד. כשבוע לפני ה-20/9/2000 התקשרה הנאשמת לטלפון של מ’, מספר רב של פעמים, והשאירה הודעות לפיהן:

“תזיין את א’, שהוא לא יתפטר ממנה, שהיא תקרע לו את הצורה, שהוא יאכל אותה חזק, אוי ואבוי לו אבא שלה בדרך אליו…חתיכת זבלים, חתיכת זבלים, בני זונות, תגיד לאחיך שאני לא…

תגיד לאחיך שאני לא פריירית…תגיד לאחיך המזדיין הזה…תגיד לאחיך…היה תגיד לו הכל תגיד לו שחבל לו על הזמן אני לא…הוא לא יודע איפה הוא נפל…תמסור לא’ שאני יודעת..פונטו אדומה…תגיד לו שהכל בסדר מבטיחה שבסוף יהיה על מאוד לאתר אותו שיש לו פונטו שנה…מספר רישוי…”.

(אישום עשירי, סעיף 4).

כה. במהלך החודשים ספטמבר ואוקטובר שנת 2000, התקשרה הנאשמת, מאות פעמים, לבית הורי א’, למ’ ולאח הנוסף (אישום עשירי, סעיף 7).

כו. בתאריכים 23/4/2000 ו- 27/4/2001, התקשרה הנאשמת, מספר רב של פעמים, לבית המשפחה, ובין היתר, אמרה לאביו, “שזמנם תם וחבל להם על הזמן ושהם יירצחו אחד אחד” (ת.פ. 2989/03 – ב/2).

5) בגזר הדין פירט כב’ השופט לוי באריכות את השיקולים לחומרא ולקולא ובסופו של יום גזר על הנאשמת במצטבר 10 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים, שלא תעבור על עבירות איומים והטרדה וכן פיצויים למתלוננים (החבר ומשפחתו) בסכום כולל של 50,000 ש”ח.

6) הנאשמת הגישה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב ערעור (נ/1), ע”פ 70049/04, המופנה לחומרת העונש וכן הודעה משלימה מיום 10/2/04 במסגרתה הוגשה בקשה לשקול אפשרות שלא להרשיעה בדין.

הערעור טרם נדון.

ג. הבקשה להשעיה זמנית:

(1) בתאריך 25/1/04 הגיש הקובל בקשה בתיק נשוא כותרת זו להשעייתה הזמנית של הנאשמת מעיסוקה במקצוע עריכת הדין וזאת לאור גזר הדין החמור שנגזר עליה.

(2) הבקשה להשעיה נסמכת על הוראות סעיף 78 (ב) לחוק הקובע כי:

“עורך דין שהורשע בבית משפט או בבית דין צבאי בשל עבירה פלילית, רשאי בית דין משמעתי מחוזי, על פי בקשת קובל ואם מצא שבנסיבות העניין היה בעבירה משום קלון, להשעותו זמנית מלעסוק במקצועו עד להכרעה סופית בגישה שתוגש לפי סעיף 75. לא הוגשה בקשה כזאת תוך שלושים יום מהיום שפסק הדין המרשיע נעשה סופי, או שבוטלה ההרשעה, בטלה ההרשעה הזמנית”.

ד) טיעוני הצדדים:

(1) טיעוני ב”כ הקובל:

ב”כ הקובל אשר בבקשתו בעצם מסתמך על גזר הדין שהוטל על הנאשמת, על המפורט בו, טוען לקלון בעבירות בהן הורשעה הנאשמת.

עוד מוסיף ב”כ הקובל שמאחר והנאשמת בעצם הודתה בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום המתוקן, הרי אין מקום בעניננו לשקול השהייה כלשהיא בהחלטת ההרשעה שכן הערעור שהוגש ע”י הנאשמת ביחס לחומרת העונש אין בו כדי לשנות מהעובדות החמורות בהם הורשעה ויש לראות בהרשעתה משום הרשעה חלוטה.

(2) טיעוני ב”כ הנאשמת:

ב”כ הנאשמת לא חסך מעצמו ומאיתנו כל נימוק או שיקול אפשרי על מנת לשכנע אותנו שאין מקום להפעיל במקרה נשוא דיוננו את סמכות ההשעיה עפ”י סעיף 78 (ב) לחוק.

ב”כ הנאשמת העלה שורה של טענות בעניין זה ובהם:

(1) הוגש ערעור על גזר הדין הכולל בחובו גם בקשה להטלת עונש ללא הרשעה.

(2) בקשה לפי סעיף 78 (ב) לחוק הינה בקשה לסעד זמני ויוצאת דופן, וככזו, יש להפעיל שיקולי זהירות מירביים בהפעלתה.

(3) הארועים בהם הורשעה הנאשמת ארעו למעלה מ 3 שנים בין השנים 1999 ועד 2001 ובכל אותה עת וגם כיום ממשיכה הנאשמת לתפקד כעו”ד מן השורה, לנהל משרד עצמאי באשקלון המעניק שרותים ללקוחות רבים, כולל הופעות בבתי משפט וכיוב’.

מרחק הזמן מאז בוצעו העבירות ועד היום יכול בדיעבד לשכנע אותנו שהארועים היו חריגים על רקע פרשת אהבים שנכזבה ואין בה כדי לפגוע בתפקודה של הנאשמת כעו”ד.

(4) העבירות בוצעו על רקע נסיבות מיוחדות ומצב נפשי מיוחד בו היתה הנאשמת נתונה בשל אהבתה הנכזבת, בגידתו של החבר בה וניצולה לטענתה על ידו.

יש איפוא להעמיד את העובדות על חומרתן בפרופורציות המתאימות.

(5) העבירות בהן הורשעה הנאשמת של איומים והטרדות אין בהן קלון ובמקרים מעין אלו אין להסתפק בתאור הפורמלי של העבירה או מיקומה בספר החוקים, אלא המבחן הראוי הוא מבחן הנסיבות בהן נעברו העביררת וההשלכות מביצוען.

(6) המצב הנפשי בו היתה נתונה הנאשמת עת ננטשה ונבגדה ע”י החבר גרם לה למשבר נפשי חמור עד כדי סיווגו כמחלה, שאיננה מגיעה אומנם לדרגת מחלת נפש, אך זו

. מעין מחלה שגורמת להפרעה בשיפוט ובשיקול הדעת, והנאשמת אף נזקקה לעזרה ולטיפול פסיכיאטרי בשל מצב זה.

(7) לשכת עוה”ד והקובל לא עשו דבר במשך שנים מאז הוגש כתב האישום כנגד הנאשמת, ועצם השיהוי, מלמד עד כמה אין דחיפות בהפעלת סעיף 78 (ב) דווקא עתה.

(8) על רקע חקיקתו של חוק יסוד: חופש העיסוק, יש לנהוג במשנה זהירות בפגיעה בלתי הפיכה בנאשמת ע”י שלילת רשיונה ופגיעה במטה לחמה הגוררת פגיעה בה, במשפחתה ובציבור לקוחותיה.

ה) הדין והדיון:

(1) אחד מפסה”ד המנחים בהגדרת ובקביעות יסוד לגבי מהות המונח “קלון” הוא פסה”ד בענין על”א 2579/90, 3093/90 הוועד המחוזי של לשכת עוה”ד בת”א נגד פלוני, פד”י מה (4) 729.

להלן מובאות רלבנטיות לעניננו מפסה”ד הנ”ל שסוכמו ברציו של פסה”ד

“א. (1) המושג “קלון” הוא מושג עמום, ויכול שהוא יישא בחובו משמעויות שונות בהקשרים שונים לפיכך אין טעם ואין אפשרות להגדירו באופן חד”

(2) על מהותו של “הקלון” יש ללמוד על פי תכליתה של החקיקה, אשר במסגרתה מופיעה ההוראה בדבר עבירה שיש עמה קלון, כאשר הוא מופיע בהקשר של “עבירה שיש עמה קלון”, או כמו בנסיבות דגן, כאשר “בנסיבות העניין היה בעבירה משום קלון” הרי מתאר את הרכיב הבלתי מוסרי הטמון בביצוע העבירה או בנסיבות ביצועה”

(3) לא בכל עבירה פלילית טמון יסוד הקלון, וייתכן שבביצוע עבירה יימצא בנסיבות מסוימות קלון, בעוד שבנסיבות אחרות לא יימצא קלון, מרכז הכובד של ההכרעה אינו טמון ביסודות הפורמאליים של העבירה, אלא בנסיבות בהן נעברה העבירה (732 ו).

(4) בנסיבות דנן, השימוש במונח העמום הוא מכוון, ומטרתו לאפשר לבתי הדין המשמעתיים ולבית המשפט לצקת בו תוכן ממקרה למקרה, באופן המתבקש מתפיסות העולם ואמות המידה האתיות הרווחות בחברה באותה עת, ומתוך מטרה להגן על אותם אינטרסים עליהם מופקד החוק (732 ו – 733 א).

ב. (1) אדם שהורשע בביצוע עבירה פלילית זוכה לעונש מידי אותו בית-משפט שהרשיע אותו, בגוזרו את הדין לוקח כבר אותו בית-משפט בחשבון את מערכת הנסיבות הנוגעות לענין.

אין תפקידה של לשכת עורכי הדין להטיל על עורך הדין שחטא עונש נוסף בשל היותו אותה עת חבר לשכה (33 ד א-ב).

(2) המטרה לשמה הוקמה לשכת עורכי הדין היא איגודם של עורכי הדין בישראל ושמירה על רמתו וטוהרו של מקצוע עריכת הדין, הסנקציה המשמעתית מטרתה שמירה על רמת המקצוע ועל האמון שרוחש הציבור בכלל, ומערכת המשפט בפרט, לציבור עורכי הדין (733 ג-ד).

(3) אחד הפירושים של המונח “קלון” – התואם את סוג העניינים נושאי הערעורים דגן ” הוא פירוש הנגזר מתוך אותן תכונות שהן חשובות אצל עורך-דין, על-מנת שנוכל להיות בטוחים שהוא ממלא את תפקידו בשירות לקוחותיו ובשירות בית המשפט כשורה, ועל-מנת שאמון הציבור והמערכת המשפטית בעוסקים בעריכת-דין לא ייפגע (733 ד-ה).

ג. (1) עבירה על חוקי המדינה, המעידה על זלזול ועל חוסר כבוד של עורך הדין כלפי החוק, ניתן לראותה כעבירה שיש עמה קלון, עבירה – המעידה על אופי פגום או על היעדר שליטה ביצר או על תפיסה אתית מעוותת של תיפקוד עורך הדין והחוק בחברה – ניתן לראותה כעבירה שיש עמה קלון (334 א).

(2) במסגרת עבירות כאלה עשויות להשתלב גם עבירות שבוצעו שלא במסגרת מילוי תפקידיו המקצועיים של עורך הדין ואף עבירות שאינן מהחמורות ביותר בספר החוקים, לעיתים, אף רשימה ארוכה של עבירות מוחלטות – שאינן דורשות כל יסוד נפשי – עשויה להצביע בנסיבות המיוחדות על קלון בהתנהגותו של עורך הדין (334 ג).

(3) בנסיבות דנן, הפרה מתמשכת ומתוכננת של החוק מעידה על זלזול בחוק ובהסדרים החברתיים והכלכליים. התמשכות העבירות, היקפן ותכנונן, הם נסיבות המעידות על חוסר כבוד לחוק, ובכך יש משום קלון עבור מי שעיסוקו כעורך-דין, והדבר נכון גם אם העבירות לא בוצעו כחלק מעיסוק זה (334 ה-ו)”.

בבג”צ 251/88 וגיה עודה נ’ טאלאל חלבי ואח’, פד”י מב (4) 837 מסכם כב’ השופט ברק (כתוארו אז) את העקרון לפיו הכללתה של עבירה מסוימת במסגרת “עבירות שיש בהן קלון” נקבעת על פי הנסיבות בהן נעברה העבירה, והוא קובע בין השאר:

“הדיבור והעבירה שיש עמה קלון” הוא דיבור עמום, שכן המילה “קלון” יוצרת חוסר ודאות באשר לתחולתה על פרטים… נראה לי, כי מרכז הכובד של ההכרעה אינו טמון ביסודות הפורמליים של העבירה אלא בנסיבות בהן נעברה העבירה… נסיבות אל הן המצביעות על אותה חומרה מוסרית, אשר הדיבור “קלון” מגבש אותה … ולכן, “עבירה שיש עמה קלון” הינה עבירה אשר נסיבות ביצועה מעידות כי בעבריין נפל פגם מוסרי חמור, ניתן לתאר עבירה שיש עמה קלון נעברה שהיא

בושה וחרפה לעושה. .. “

(ההדגשות אינן במקור).

(2) לעניין זה יפים גם דבריה של פרופ’ גביזון במאמרה “עבירה שיש עימה קלון כפסול לכהונה ציבורית”, משפטים א’ (תשכ”ח) 176, 183, שנאמרו בהתייחס למטרת הענישה המשמעתית:

“אם אדם מן הרחוב יבצע עבירה פלילית שיש בה משום הפרה של כללי המוסר, לא יהא צפוי לסנקציה כל שהיא, מעבר לסנקציה הפלילית. ..

מטרת הסנקציה הנוספת היא לשמור על דמותם הציבורית והמוסרית של בעלי כהונות או מקצועות מסיימים. מטרה זו מושגת על ידי האפשרות לסלק אדם מתפקידו בעקבות “הרשעה בעבירה שיש עמה משום קלון”. ואולם, הדרישות של בני החברה מממלאי התפקידים השונים, המוגנים בצורה זו על ידי החוק, שונות הן במהותן. כן שונות אף הסנקציות שמטיל המחוקק בשל הרשעה בעבירה שיש עמה קלון מכיוון שהמחוקק בחר להשיג את מטרתו בכל החוקים על ידי השימוש באותו ביטוי עצמו, נראה שיש לפרש את המילה “קלון” בהתאם להקשר בו היא מופיעה, ולדרישות אשר החברה מפנה אל בעלי אותו תפקיד או מקצוע… אם הנאשם הוא עורך דין, יש לבדוק מהי הצפיה של ציבור האנשים הנזקקים לעורך דין” (ההדגשות אינן במקור).

(וראה גם האמור בבד”א 22/85 יורם סהר, עו”ד נ’ ועד מחוז באר-שבע, לשכת עורכי הדין, פדי”מ ה’ 233 בערעור על הטלת עונש לפי סעיף 75 לחוק, כדלקמן:

“כשבאים לבחון בכל מקרה לפי נסיבותיו, יש לבחון עובדות המקרה בדיקה קפדנית עפ”י נורמות שתהלומנה רמה נאותה של התנהגות מוסרית ואזרחית… משליחי ציבור נדרשת בד”כ רמה גבוהה של התנהגות מוסרית… רמה מוסרית גבוהה זו מחייבת על אחת כמה וכמה עורך-דין, אשר יסוד האמון הניתן לו ע”י

לקוחותיו, הציבור והממשל – מחייבו שלא לאכזב בציפיות הנדרשות ממנו. וכבר פסק כב’ השופט שמגר אז… כי על הפרקליט חובה לנהוג בכל עת ביושר, בהגינות ובנאמנות כלפי כל אלה איתם הוא מקיים קשרים בתוקף תפקידו המקצועי ודורשים ממנו לא רק שלא לבצע מעשים הנוגדים את חוק העונשין כמעשי עבירה

מפורשים, אלא יש בה משום דרישה שהיא מעבר לחובת ההימנעות מביצוע עבירות מוגדרות” (ההדגשות אינן במקור).

פסיקת בתי המשפט מראה איפוא, כי הקריטריון המנחה את בית הדין בקביעתו אם יש בעבירה משום קלון, נובע ממטרת הקמת הלשכה וממטרת החקיקה המשמעתית. המבחן הוא ההשלכה שיש לעבירה בה הורשע עורך הדין על תפקודו המקצועי והאם העבירה מטילה כתם על עיסוקו כעורך דין.

יפים לענין זה דבריו של בית המשפט העליון בבג”צ 3940/92 גסאן מוחמד ג’ראר נ’ מפקד אזור יהודה, פ”ד מז (3) 298, כדלקמן:

“מטרת ההוראה בדבר אי המוסריות או הקלון, של עבירה הפוסלת אדם מלעסוק במקצוע עריכת הדין, מטרתה להבטיח את השמירה על רמת המקצוע ואת אמינותו של עורך הדין בקרב הציבור בכלל והמערכת שבה הוא פועל בפרט, מטרה זו מוליכה למסקנה שיש לאמץ את השקפתו המוסרית של אותו ציבור שיזקק לשרותיו של העותר … ושל מערכות המשפט והשלטון שבקרבה ישמש העותר עו”ד”.

(ההדגשות אינן במקור).

ויודגש, אין כאן חשיבות לעובדה שהעבירה לא בוצעה במסגרת עבודתו של הנאשם כעורך דין. מעורך הדין נדרשות נורמות התנהגות גם כאשר הוא פועל מחוץ למסגרת המצומצמת של עבודתו המקצועית (על”ע 8/81, 11 הועד המחוזי של לשכת עוה”ד נ’ פלוני, תקדין עליון, כרך 82 (1), תשמ”ב/תשמ”ג- 1982 עמ’ 1048).

כאמור, אין בחוק לשכת עורכי הדין הגדרה למונח קלון או אמות מידה לבחינת קיומו, ועל כן יש להסתייע במבחנים ובשיקולים שנקבעו בפסיקה כדי לסייע בהכרעה אם עבירה מסויימת שכעברה בנסיבות מסוימות כרוכה בקלון.

ור’ דברי כב’ השופטת פרוקצ’יה בעל”ע 3467/00 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב נ’ צטלנר מיכאל, פד”י נו נ2) 895:

“הדין המשמעתי בתחום עריבת הדין מבקש לבחון האם הדופי המוסרי שדבק

במעשי האדם פוסלים אותו לתקופה או לצמיתות מלהמשיך לעסוק במקצוע כדי להגן על נזקקים פוטנציאליים לשירותיו מפני סיכונים הכרוכים ברכישת שירותיו של עורך דין שכשל … אולם עניינה של הענישה המשמעתית גם בהגנה על כבודו ומעמדו של מקצוע עריכת הדין. עורך דין העובר עבירה פלילית שיש עמה קלון פוגע באמון שהציבור רוכש לכלל העוסקים במקצוע. העונש המשמעתי נועד לא רק למטרה הרתעתית אלא עיקרו במסר הכללי מטעמו של ציבור עורכי הדין המוקיע התנהגות מפרה את החוק שנילווה לה קלון והעומד על קיומם של עקרונות מוסר וטוהר מידות בפעולתו. ואכן עונשי משמעת הינם ביסודם אמצעים שנועדו להגן על המערכת המקצועית שהנאשם נמנה עליה, על דמותה הראויה ועל האמון והאמינות שהיא מקרינה. . .”

מובן, כי ההשעייה גורמת לפגיעה קשה בעורך הדין המושעה, אולם זו תופעה נלווית אשר נלקחה בחשבון בסעיף החוק העצמו, ור’ דברי כב’ השופט בך בעל”ע 19/88 איזמן נ’ הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו, פ”ד מב (4) 377:

“אין להניח שהמחוקק לא היה ער לנזק העלול להגרם על ידי כך לעורך הדין, ובמיוחד אם יסתבר לאחר מכן, בעת מתן פסק הדין בערעור, שההרשעה לא היתה מוצדקת. אולם השיקול הדומיננטי בנושא זה הוא הדאגה לאינטרס הציבורי בכללותו, ואינטרס זה מחייב, כי עורך דין, המואשם בעבירות חמורות שיש עמן קלון, ושנמצא אשם באותן עבירות או שקיימות נגדו ראיות לכאורה בדבר ביצוען לא יוכל לכהן כעורך דין, עם התדמית החיובית והמהימנות המוחלטת הכרוכים בכך, כל עוד לא התבררה פרשת האישומים נגדו סופית…”.

(3) מטרותיו של סעיף 78 לחוק הן לאפשר השעיתו מן המקצוע של עו”ד אשר הורשע, או הואשם בפלילים.

השיקולים המנחים מאחורי קביעות סעיף זה הם שניים: “האחד, הוא השיקול של השמירה על צביון המקצוע ועל אמון הציבור ובתי המשפט בעורכי הדין המייצגים טוהר מידות, יושר מוחלט והתנהגות הולמת, ראויה ומכובדת, והאחר, הוא השיקול של הסכנה הנשקפת לציבור הלקוחות הפוטנציאליים של אותו עו”ד מהמשך עיסוקו במקצוע.

מכאן, ובבואנו להחליט האם מן הראוי להשעות כיום את הנאשמת, עלינו לקחת בחשבון את מידת “מסוכנותה” לשני הערכים המוגנים על ידי החוק – כבודו ומעמדו של המקצוע עריכת הדין מחד, והפגיעה האפשרית בלקוחות פוטנציאליים של הנאשמת מאידך.

מידת מסוכנותה של הנאשמת לערכים הנ”ל תיבחן איפוא לאור או בהתחשב בנסיבותיה האישיות ו/או כפועל יוצא מנסיבות הענין בכללותו.

(4) ככלל, עפ”י הפסיקה שחלקה פורט לעיל, אין נפקא מינה אם העבירה בוצעה במסגרת עסוקו של עוה”ד או מחוצה לו (ולדוגמא על”א 8/88, 7, 5, 4 עו”ד פלוני נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב, פד”י מג’ (3) 475 וכן על”א 3093/90, 2579/90 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת”א נ’ פלוני, פד”י מה’ (4) 729, חלקים נרחבים מפס”ד מנחה זה צוטטו לעיל.

הגיון הדברים ברור, מובן כי הרשעת עו”ד במעשים פליליים, אף אם נעשו מחוץ לתפקידו כעו”ד, ועל ידי כך הוכחתו כאדם בלתי אמין, משליכה באופן ישיר על יכולתו להנות מאמון בלתי מסויג בפועלו המקצועי כעו”ד.

לא רק שיהיה זה קשה לעשות ניתוק מוחלט בין התנהגותו של עו”ד כעו”ד, לבין התנהגותו כאדם, הרי שיהיה בכך מן המלאכותיות בעריכת אבחנה או ניתוק מעין זה, ובמיוחד, כשאנו עוסקים בעבירות של איומים, הטרדות ובהיקף כה משמעותי כשעבירות אלו “מתובלות” בלשון כה קשה, חריפה ויוצאת דופן מצד עו”ד וכאשר התנהגותו של עו”ד – ולשונו הינם נושאים “וכלי נשקו” של עוה”ד בעבודתו היומיומית כעו”ד.

(5) ביחס לנסיבות האישיות של נאשם – עו”ד, ניתן לראות עפ”י הפסיקה, כי בכל הנוגע לעבירות פליליות חמורות המבוצעות על ידי עו”ד נוטה הפסיקה לתת משקל מוגבל בלבד לנסיבותיו האישיות של אותו עו”ד ולדחותן מפני האינטרס הציבורי (ראה לדוגמא על”א 6/86, פרקליט המדינה נ’ מנדלבוים, פד”י מב’ (1) 25, ועל”א 3467/00 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נו’ צלטנר מיכאל, פד”י נו’ (2) 895).

(6) שיקול נוסף אותו עלינו לבחון בעניננו הוא על רקע חקיקת חוקי היסוד.

אין מחלוקת כי השעיית עו”ד מלעסוק במקצועו יש בה פגיעה קשה הן בכבוד האדם שלו והן בחופש העיסוק שלו.

לאחר חקיקת חוקי היסוד, אין לפגוע בערכים המעוגנים בחוקי היסוד אלא לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש וכל דבר חקיקה ראוי שיתפרש לאורם של חוקי היסוד ובאופן שיתן את ההגנה הראויה על זכויות האדם, כבודו ועיסוקו.

התכלית הראויה הינה ההגנה על אינטרס הציבור בכללותו, ההגנה על ציבור הלקוחות, ההגנה על ציבור הלקוחות הפוטנציאליים של עורך הדין וההכרח לשמור על האמון שנותן הציבור ובית המשפט בעורכי הדין ובמקצוע עריכת הדין.

הסמכות להגנה על התכלית הראויה צריכה להיות מופעלת במידה הנכונה ובאופן שהפגיעה תהיה מצומצמת בכל המובן, בהיותן מטרות חוקי היסוד.

לאור הפגיעה הקשה שתגרום השעיה זמנית של עו”ד ובמקרה שלנו הנאשמת, כעת מעיסוקה כעו”ד, הן מבחינת כבודה כאדם והן מבחינת חופש העיסוק שלה – שכן עריכת הדין הינה מקצועה היחיד ממנה היא מתפרנסת – שומה עלינו לבחון בזהירות רבה האם השעייתה כעת, תהווה הגנה, במידה הנכונה, על התכלית הראויה של החוק.

(ו) מו הכלל אל הפרט – הכרעה:

(1) בחינת מעשי הנאשמת כפי שפורטו ויוחסו לה בכתב האישום ובגזר הדין שחלקים ממנו צוטטו לעיל, עוצמת המעשים, תדירותם והיקפם אינם מותירים בעיני כל ספק שהיה במעשים הנ”ל “קלון” כמשמעותו בסעיף 78 (ב) לחוק.

(2) עבירות של איומים לרבות איומים ברצח שנמשכו במשך זמן כה רב וכלפי מספר אנשים, הנאצות, ניבולי הפה וההטרדות הבלתי פוסקות מצידה של הנאשמת כלפי החבר ומשפחתו, אינם יכולים גם לתת איזו שהיא “הנחה” לנאשמת על כך שנעשו שלא במסגרת מילוי תפקידה כעו”ד.

(3) גם נסיבות של אהבה נכזבת, בגידת החבר וטענות בדבר ניצולה על ידו, חמורות וקשות ככל שיהיו, אין בהם שום הצדקה שעו”ד ינהג כפי שנהג אפילו אם מדובר בעו”ד שעשתה המעשים בתחילת דרכה.

כמו כן, טענות ביחס למצב הנפשי בו היתה נתונה הנאשמת כטענתה, לא רק שאין בהם להצדיק, להקל או להמעיט מחומרת המעשים, אלא עלולות אף ליצור את הרושם כי הנאשמת איננה מסוגלת לכבוש את יצרה והדבר משליך ומעורר דוקא חששות לגבי יכולתה לתפקד כעו”ד, ובעיקר עו”ד עצמאי שכידוע עליו לעמוד גם במצבי לחץ, מתח, ולספק את רצון לקוחותיו על תלונותיהם וטרונותיהם של הלקוחות.

(4) העובדה שהנאשמת הורשעה בתיק הפלילי עפ”י הודאתה, בעקבות הסכם שכרתה עם ב”כ המאשימה, פוטרת אותנו בעצם גם מלבחון את “סיכויי הערעור” שהוגש על ידה שכן הערעור מופנה כלפי חומרת העונש ולא על עצם הרשעה במעשים בהם הנאשמת הודתה.

גם אם יתקבל הערעור באופן בו המאסר בפועל יבוטל או יומר במאסר על תנאי, עדין כאמור אין בכך כדי להמעיט מחומרת המעשים שעשתה הנאשמת וב”קלון” הרובץ על המעשים בהם הורשעה והודתה.

(5) ההתלבטות היחידה בה התלבטתי מכל הטענות והנימוקים שהועלו ע”י הנאשמת על הנסיבות האישיות שפורטו, היא בעובדה שהעבירות נשוא גזה”ד בוצעו בשנים 1999 עד 2001 דהיינו האחרונה שבהן בוצעה לפני כשלוש שנים ומאז, ועפ”י הנתונים שקיבלנו, הנאשמת המשיכה לתפקד כעו”ד עצמאי ומאז גם לא נכשלה במעשים דומים פליליים ואף לא משמעתיים, פרט להרשעה אחת בה הורשעה לאחרונה בבי”ד זה בעבירה של התרשלות ואי מילוי חובה כלפי הלקוח.

מרחק הזמן מאז, יכול היה לכאורה להעיד על “מסוכנות” נמוכה מצד הנאשמת, ועל כך שלא מתקיים הצורך בהרשעתה המיידית.

ואולם, לאחר שהגעתי כאמור למסקנה כי אין בערעור שהוגש ע”י הנאשמת על חומרת העונש, כדי לשנות את עצם הרשעתה והודאתה במעשים החמורים שעשתה.

כמו כן, גם הזמן שחלף מאז בוצעה העבירה האחרונה על ידי הנאשמת, אינו כה רב היכול לבשר לנו שחל איזשהו מהפך או שינוי באופיה ובהתנהגותה של הנאשמת המסיר כל חשש של “מסוכנות” בהתנהגותה ובפגיעה בערכים שהמחוקק ביקש להגן בחוק לשכת עוה”ד על כבודו ומעמדו של המקצוע ועל הציבור בכללותו, ולא רק על ציבור הלקוחות.

לכן, עם כל ההשלכות העלולות להיות קשות וחמורות על הנאשמת עפ”י החלטתי זו, הגעתי למסקנה כי אין מנוס אלא מהשעייתה המיידית של הנאשמת והפעלת סמכותנו עפ”י סעיף 78 (ב) לחוק.

כמו כן, גם הזמן שחלף מאז בוצעה העבירה האחרונה ע”י הנאשמת אינו כה רב היכול לבשר לנו שחל איזו שהוא מהפך או שינוי באופיה ובהתנהגותה של הנאשמת המסיר כל חשש של “מסוכנות” בהתנהגותה ובפגיעה בערכים שהמחוקק ביקש להגן בחוק לשכת עוה”ד על כבודו ומעמדו של המקצוע ועל הציבור בכללותו, ולא רק על ציבור הלקוחות.

(6) אשר על כן, אני מציע לחבריי לקבל את בקשת הקובל ולהורות על השעייתה הזמנית של הנאשמת עפ”י סעיף 78 עם לחוק לשכת עורכי הדין כשההשעיה עפ”י החלטה זו תשאר בתוקפה עד להכרעה

סופית בבקשה עפ”י סעיף 75 לחוק שהיא נשוא התיק העקרי (תיק קובל 1/04).

התיק העיקרי, עפ”י הוראות סעיף 75 לחוק, יקבע לדיון לכשפסק הדין בתיק הפלילי יהפך לסופי, כהגדרתו בחוק.

אלי חביב, עו”ד

אב”ד

חב”ד עוה”ד שמואל אורנשטיין ועו”ד ציון בראל:

אנו מסכימים ומצטרפים להחלטת חברנו, אב”ד עו”ד א. חביב, על נימוקיה ותוצאותיה.

עו”ד שמואל אורנשטיין, חב”ד

עו”ד ציון בראל, חב”ד

הוחלט איפוא כאמור בהחלטת אב”ד עו”ד אלי חביב .

יש לשלוח החלטה זו עם אישור מסירה בדחיפות לב”כ הצדדים.

ניתנה היום 12/3/04.