“את חן הכרנו בקורס הראשון שעשתה בהמכללהּ בנושא ניהול משרד ומזכירות”, נזכרת טל חמווי, מייסדת מנהלת שותפה בהמכללהּ. “פגשנו אישה מרשימה וחכמה שמגיעה תמיד בזמן לשיעור, לא משנה מה עברה. ישר הבנו שהיא בדיוק האישה שאנחנו צריכות שתצטרף אלינו לוועד, כי הקול שהיא משמיעה נחוץ לנו מאוד. החוזק האדיר שקיים בחן אותו זיהינו מיד, התברר במלוא עוצמתו כשספרה את קורותיה”.

“נולדתי למשפחה קשת יום, עברתי אלימות קשה וחרמות בבית הספר”, נזכרה חן. “בגיל שש אחרי שאבי האלים עזב, השכן ניצל זאת וביצע בי מעשה אונס קשה. לא סיפרתי על כך לאיש עד גיל 40. משם הדרך לזנות הייתה קצרה ולכאורה בלתי נמנעת. לא הייתי מסוגלת לבטוח באף אדם. לא היו לי את התנאים הבסיסיים להם זקוק כל ילד על מנת ללמוד וללכת בתלם והפכתי לנער מורד. בגיל 16 נזרקתי מהבית כשלא המשפחה עזרה ולא המשטרה”.

“הגעתי לעיר הגדולה כדי לנסות לשרוד”, הוסיפה חן. “בלילה הראשון בו נרדמתי על הספסל הוטרדתי מינית. הייתי תמימה, גיליתי שכל מי שכביכול רצה להגן עליי ניצל אותי. מכאן התחיל לו כדור שלג שלא הצלחתי לעצור לבדי. עברתי מגן החשמל, לתחנה המרכזית, תל ברוך, הבורסה, מכונים ועוד ועוד. הסמים לא איחרו לבוא; במשך 15 שנים הייתי נרקומנית כבדה, איבדתי צלם אנוש וכך גם חברותיי למקצוע. ראיתי אותן מתות ממנת יתר, מתאבדות מבדידות ונרצחות. אפילו חקירה של ממש לא הייתה בנושא כי זה באמת לא עניין מישהו. לכל אישה בזנות יש שם, כל אישה בזנות עברה בחייה ייסורים נפשיים קשים. בזכות העמותות שקמו ועשו את מה שהמדינה לא ידעה לעשות, הצלחתי לעשות שינוי. בעודי ברחוב, לא מסוגלת לתת אמון באף אדם, הגיעו נציגות עמותת המכללהּ, בראשות איריס שטרן לוי וטל חמווי. דחיתי אותן פעם אחר פעם כי לא האמנתי שמישהו רוצה בטובתי. אך מנכ”ליות המכללהּ היו נחושות, לא הרפו, לאט לאט התקרבו, שכנעו ועשו עבודת קודש של ממש. אחרי חמישה קורסים בהמכללהּ חיי השתנו, התחלנו לחפש עבודה וזה היה ממש לא קל, אבל לא ויתרנו”.

חן חלמה לעזוב את הזנות אחרי 30 שנה וכל כך הרבה תלאות. היא קבעה לעצמה את היום הראשון לשנת 2019 בו זה יקרה כדי שתנסה לחסוך כסף לימים בהם תחפש עבודה, וכך קרה.

“כפי שחן אומרת, באמת לא ויתרנו”, אמרו בהמכללהּ. “אבל חן היא זו שבעיקר לא ויתרה ולא משנה כמה אכזבות חוותה וכמה סירובים קיבלה. העיקשות של חן השתלמה והיא התקבלה לעבודה הראשונה לאחר ימים ארוכים של שיטוטים וחיפושים, כשזו הפעם הראשונה שהיא מחפשת עבודה שאינה זנות. בסופו של דבר היא התקבלה לחנות לכלי בית וקודמה במהרה. הקורסים המגוונים שלמדה נתנו לה כלים וידע שבזכותם ובזכות החריצות והחוזק שלה היא קודמה במהרה. משם ותוך כדי הקורונה מצאה עבודה זמנית עד שתצליח להגשים את החלום ולהיות מזכירה כפי שלמדה וכך אכן קרה – חן מזכירת שופטים בבית המשפט לעניינים מקומיים כבר כמעט ארבע שנים. המנהלת המופלאה שלה אומרת שאם היא הייתה גדלה בסביבה תומכת ומגנה היא היתה היום מנהלת בכירה. המשאב הכי חשוב לעמותה הוא אהבה אינסופית, אמונה בלתי מתפשרת ועבודה קשה מאוד. אבל כל אלו לא מספיקים כדי ללכת אתם למכולת.

“במהלך השנים, זכינו להכיר נשים רבות ומדהימות כמו חן שעבדו קשה ובניגוד לכל הסיכויים הצליחו לבנות לעצמן חיים שהן אוהבות”, אמרה איריס שטרן לוי, מייסדת מנהלת שותפה בהמכללהּ. “לא יכולנו לעשות את זה אם לא היו סביבנו נשים, גברים, ארגונים וקרנות שהביעו בנו אמונה ותמיכה שתורגמו לתרומה כלכלית שאפשרה לנו לגרום לקסם הזה לקרות. בכל שלב הכסף היה קריטי, במיוחד כשהחלום שעומד לנגד עינינו הוא לגדול כמה שאפשר כדי שכמה שיותר נשים יוכלו ללמוד, להתפתח ולצמוח. בזכות תרומות קטנות וגדולות הפכנו מצוות שכלל את שתי המייסדות שהתרוצצו בעיר במקומות שהסכימו לארח אותנו לצוות של 11 נשים במשרד יפהפה, מזמין ונעים בו יש ארוחות טבעוניות חמות לאורך כל היום, כשבקרוב ייפתח גם סניף בחיפה.

מדי שנה מספר הסטודנטיות הולך וגדל וכך גם כמות ומגוון הקורסים, כך שהסיפור הבלתי ייאמן של חן, אינו סיפור יחיד. אנחנו זוכות לראות את הסטודנטיות הלומדות בהמכללהּ צומחות, מתפתחות כל הזמן ומגשימות את החלומות שלהן עליהם חלמו בתחילת הדרך.

ארגוני נשים מקבלות בדרך כלל אחוז קטן וחד ספרתי לכיוון האפס מסך הפילנתרופיה בישראל. נשים במצבי זנות ואלימות מקבלות עוד פחות, בטח בימי משבר פוליטי או מלחמה. במציאות הזו, השמחה שלנו אל מול כל תרומה היא עצומה ובעיקר מחממת לנו את הלב ומאפשרת לנו להמשיך ולתכנן איך לגדול ולהשפיע”.