עו”ד גיא אופיר ממתג עצמו כעו”ד ללשון הרע. הוא משדל את לקוחותיו לשלם לו עשרות אלפי שקלים ומשכנע אותם להעמיד את סכום התביעה על סכומים מופרזים של מאות אלפי שקלים, מה שגורם ללקוחות שלו גם אגרה מופקעת של אלפי שקלים (בין 5,000 ש”ח ל 10,000 ש”ח). בסופו של דבר הוא מפסיד, או במקרה הטוב מצליח לקושש כמה אלפים בודדים מכל נתבע, והתובע אוכל אותה בגדול כי הביזיון האישי שלו מתפרסם בכל פסקי הדין ובכל המאגרים. אולי לו ללקוח הטיפש ששוכר את שירותיו. הנה לפנינו דוגמא מרתקת.

אישה אישה אחת נועה דרוקר שמוכרת מאכלים (בשלנית) ומזדהה עם השמאל, שונאת את ביבי וכתבה איזה פוסט שאופיו אנטי ימני על החייל אלאור עזריה שירה בערבי למוות. זה העלה את חמתו של “הצל”, מוסיקאי שמזדהה עם ארץ ישראל החזקה, הכוחנית והאנטי ערבים. הצל, שיש לו הרבה עוקבים בפייסבוק, היפנה את הקוראים שלו לפוסט של הגברת דרוקר ואלה החלו לכתוב שהאוכל שלה מגעיל. היא שכרה את שירותי גיא אופיר שתבע בשמה 10 מגיבים, את הצל ואת פייסבוק. הוא הגיש תביעה על סך 4000,000 ש”ח, מה שגרם למרשתו לשלם כ 10,000 ש”ח אגרה. ממנה הוא גבה עוד 30,000 ש”ח לפחות שזה השכר המקובל על הצד הנמוך. אמיר טיטונוביץ לוקח לפחות 50,000 ש”ח. בפסק הדין דרוקר קיבלה כמה אלפים בודדים מכמה מגיבים, ומחלקם קיבלה רק 1,000 ש”ח או שום דבר. הצל ופייסבוק זוכו ופייסבוק אפילו תקבל הוצאות מהבשלנית דרוקר.

בבית המשפט גיא אופיר טען טענות המיקב והגורן. הוא טען שהצל, מר אליאסי מנהל כנופיה של טרור רשתי. הוא טען שגם אם הצל לא כתב מילים מכפישות יש לראות אותו כמשדל ללשון הרע לפי סע’ 12 לפקודת הנזיקין. לגבי פייסבוק הוא טען אוסף של שטויות: שיש לפייסבוק חובה לזהות תוכן מכפיש (כאילו שפייסבוק מנהלת בית משפט לעניני דיבה), ולהסיר אותו על פי דרישה, ושפייסבוק הייתה צריכה לשם לב לפוסט של הבשלנית, שיש שם תעבורה מוגברת, ולהגיב בזמן אמת ולמחוק הכל, וכל זאת בזמן שמיליארדי אנשים כותבים כל יום בפייסבוק. הוא טוען שפייסבוק היו צריכים לשים לב לבשלנית המטופשת שלקחה אותו כעו”ד שלה ולתעבורה אצלה בעמוד.

הסיפור הסתיים בשום דבר. הצל ופייסבוק נוקו מכל אחריות נזיקית. העוקבים חטפו סכומים זעירים שבין אפס ש”ח ל 6,000 ש”ח, ובקיצור הבשלנית בישלה דייסה ואכלה קש. השופט רונן אילן קטל את הטענות הילדותיות והקטנוניות של גיא אופיר באלגנטיות. השופט רונן אילן קבע שכדי לשדל לבצע עבירה של לשון הרע, המשדל בעצמו צריך לבצע עבירה של לשון הרע – כלומר שהוא בעצמו מכפיש. מכיון שהצל סתם כתב לקוראיו הנאמנים לקרוא את הפוסט של הבשלנית, ולהגיב לה, אבל הוא לא אמר להכפיש אותה, אז אין לו שום אחריות.

ואלו דבריו של השופט, מילים כדורבנות: כך איפוא, ניתן להשית על נתבע חבות על פרסום לשון הרע גם מקום שלא אותו נתבע בצע את הפרסום, אם נמצא שאותו נתבע שיתף עצמו בביצוע העוולה בהתאם להוראות סעיף 12 בפקודה. על הוראה זו מתבססת התביעה כלפי אליאסי. לפי גרסת התובעת, אחראי אליאסי בביצוע עוולת לשון הרע שביצעו כל יתר הנתבעים שכן הוא זה אשר “שידל” אותם לבצע את הפרסום.

קביעת אחריות לפרסום לשון הרע כמשדל, מחייבת עמידה במספר תנאים מצטברים. אלו נדרשים בשים לב לכך שנקודת המוצא של האחריות המיוחסת לנתבע על בסיס טענה זו איננה ביצוע מעשה העוולה בעצמו, אלא ביצוע עוולה בידי אחר. לא בנקל תושת על נתבע אחריות למעשה עוולה שביצע אחר, אלא רק בנסיבות חריגות. נסיבות בהן נמצא שמבצע העוולה היה “ידו הארוכה” של הנתבע. וכך נפסק:

על-מנת שתקום אחריותו של פלוני מכוח הוראת סעיף 12 לפקודה, צריך שיתמלאו תנאים מספר. נדרש כי תרומתו או השתתפותו של פלוני תהיינה בביצוע מעשה של עוולה ולא בביצוע בלתי נאות של מעשה מותר. “אם אני מרשה לפלוני לנהוג במכוניתי, והוא נוהג בה לצרכיו האישיים וגורם נזק ברשלנותו, לא אהיה אחראי” (שם, בעמ’ 438 ; ראו גם ע”א 209/53 ויצמן נ’ צוקר [ 2], בעמ’ 1421 ). זאת ועוד, “…האחריות במסגרת סעיף 12 דורשת יסוד נפשי של מודעות לצורך הטלתה” (ע”א 407/89 צוק אור בע”מ נ’ קאר סקיוריטי בע”מ [ 3], בעמ’ 703 ). אדם המשתף עצמו בהרפתקה אשר הביאה בסופו של דבר לנזק, יחוב כשותף למעשה הנזיקין אם בהצטרפו למבצע המעשה ידע לקראת מה הוא הולך (ע”א 269/82 הילמן נ’ כרמי [ 4], בעמ’ 6). ואף “יש הסבורים כי תנאי הכרחי לאחריות המשדל למעשיו של המשודל לפי סעיף 12 לפקודה הינו כוונת המשדל שהמשודל יבצע עוולה, או יבצע מעשה שהעוולה היא תוצאה טבעית שלו” (ברק בחיבורו …( הנ”ל [ 49 ], בעמ’ 439 דרישה נוספת שנזכרה בספרות לתחולתו של סעיף 12 לפקודה היא קיומו של קשר סיבתי ,[ “…בין הוראת השולח לבין העוולה שבוצעה” (א’ ברק אחריות שילוחית בדיני נזיקין [ 50 בעמ’ 116 ). אולם דומה כי דרישה זו אינה קיימת כאשר מדובר, למשל, במי ששיתף עצמו במעשה או במחדל העוולתי ובמי שאשרר אותו בדיעבד, להבדיל מנותן ההוראה. (ע”א ( 6871/99 משה רינת ואח’ נ’ משה רום ואח’ [פורסם בנבו] 21.4.02 , פסקה 12.

כדי לקבוע את אחריותו של אליאסי לפרסום לשון הרע שבצעו יתר הנתבעים, שומה איפוא על התובעת להראות כי אליאסי עצמו בצע עוולה, ולא עשה בעצמו מעשה מותר. ועוד על התובעת להראות כי אליאסי עצמו היה מודע לכך שהנתבעים יבצעו עוולה כלפי התובעת. כי התכוון שתבוצע עוולה של הוצאת לשון הרע כלפי התובעת או לפחות שידע כי ביצוע העוולה כלפיה יהווה “תוצאה טבעית” של המעשה שעשה.

ובנוסף לאלו, כאשר הטענה היא לשידול (להבדיל מטענה לאישרור בדיעבד), יש להראות קיומו של “קשר סיבתי” בין אותה פעולת שידול שמיוחסת לאליאסי לעוולה שבוצעה. כאשר בוחנים את לשון הפרסום שבצע אליאסי, קשה למצוא בו את אותו שידול לביצוע עוולה כלשהי מצידו. אין ספק כי אליאסי, בפרסום שעשה, ביקש למתוח ביקורת על התובעת בקשר עם הפרסום שעשתה ביחס לפרשת עזריה. אין ספק כי בביטוי “נשמה טובה” עשה אליאסי שימוש בלשון סגי נהור, אולם זכותו של אליאסי למתוח ביקורת על התובעת בכלל והעמדות שהביעה בקשר עם פרשת עזריה איננה במחלוקת. גם לאליאסי, כמו לתובעת, החפש להתבטא ולהביע עמדות…… בחינה אובייקטיבית של הפרסום שעשה אליאסי, מלמדת שלא ניתן למצוא בו עוולה כלשהי מצדו של אליאסי. וודאי שלא עוולה של הוצאת לשון הרע…. כדי לבסס טענה זו שומה היה על התובעת להראות שאליאסי עצמו בצע עוולה וכן כי אליאסי התכוון שתבוצע כלפיה עוולה של הוצאת לשון הרע. ושני יסודות אלו של השידול לביצוע עוולה – לא הוכחו.
לא הוכח שאליאסי עצמו בצע עוולה בפרסום שעשה, ולא הוכח שאליאסי התכוון בפרסום שעשה שתבוצע עוולה של הוצאת לשון הרע כלפי התובעת. כל שהוכח הוא שאליאסי בקש להביע התנגדות לעמדות שהביעה התובעת עצמה בקשר עם פרשת עזריה, ועל זכותו לעשות כן אין חולק. ולפיכך, דין התביעה כלפי אליאסי להידחות