כיום עו”ד הושע רזניק נחשב להיט בקרב עברייני הצוורון הלבן. בעברו הוא היה בכיר בפרקליטות והיה מהמתבטאים הקולניים נגד שיטת הניהול הפמיניסטית של הפרקליטות. בשנת 2003 עדנה ארבל הפמינאצית המפוסמת מכולן, הייתה אמורה לפרוש מתפקידה כפרקליטת המדינה, ושלוש נשים היו מועמדות להחליף אותה. היחיד שהתבטא נגד עודף נשים בפרקליטות היה יהושע רזניק. בכתבה בדה מרקר של שרה ליבוביץ דר, היא ראיינה אותו והוא ממש לא פחד מהג’יהאד הפמיניסטי.

להלן קטע מרתק מהראיון עימו:

יהושע רזניק הוא כנראה הראשון שפיתח משנה סדורה בנושא. לפני שנים, כשנילי ארד מונתה למנהלת מחלקת הבג”צים בפרקליטות הוא נשמע אומר משהו בסגנון “הגיעה עוד פרגית ללול”. מאז הוא לא שינה את דעותיו. “אולי זה לא יפה להגיד את זה אבל כשנושאים מסוימים עולים לדיון מתפתח תמיד שיח נשים כזה. אוי זה חמור מאוד, אוי, אני לא יכולה לסבול את זה. מישהו צריך לנער אותן ולשאול אותן – קראתן את הדברים? הן מקבלות משוב אחת מהשנייה וזה מאוד חמור. אני זוכר שכשבאתי לפרקליטות אמרה לי פרקליטה ותיקה שאם הפרקליטות לא היו מקשקשות כל היום הן לא היו צריכות להישאר עד מאוחר ולבקש שעות נוספות והרבה כסף היה נחסך למדינה”.

גם אתה חשבת שהן מקשקשות?

“את זה היא אמרה. אבל לפני זמן מה שופטת בית משפט בתל אביב ניהלה תיק מסובך וכשהוא הסתיים הנשיאה שלחה לה פתק וכתבה לה משהו כמו ‘יישר כוח’ עם שם החיבה שלה. כששמעתי את זה אמרתי לעצמי שרק בין נשים מועברים פתקי תמיכה כאלה. כל האחווה הזאת נראתה לי מיותרת. חשבתי שאולי זה נעשה מתוך רצון לתת חיזוקים, אבל זה מאוד יאכנעי. לי באופן אישי זה צרם”.

מה רע באחווה אנושית וחיזוקים במקום העבודה?

“כשעדנה ארבל נכנסה לתפקיד זה היה לקראת משפט דרעי. הליווי האמיתי שלה בתיק הזה היה עידוד וחיזוק ידיים ולא ליווי מקצועי. היתה תמיכה אמהית כזו של ‘בואו נזמין ענבים או פירות’, יותר מאשר ‘בואו תגידו לי מה הבעיות בתיק, מה נקודות התקיפה, איך אתם מתכוונים להגן'”.

אצל פרקליט גבר זה היה אחרת?

“אני כמעט בטוח שאם זה היה פרקליט מדינה אולי היתה פחות תמיכה מוראלית. היא שידרה אווירה של אם הבית. יש נטייה של נשים ללכת לצד האמהי, גם ביחסי האנוש במשרד, בתפיסת התפקיד. אני מצפה ממערכת כזאת שתתנהל בצורה הכי מקצועית, כמו משרד פרטי. טיים איז מאני, צריך לטפל בתיקים מהר. במקום זה ארבל הדגישה את הפן של אכפתיות לאנשים. אז אכפת לי ממך ואכפת לי מההוא ופחות אכפת לי מהגישה הניהולית הישירה, כמו שיש במפעלים פיננסיים או במשרדי עורכי דין. יש דאגה, אבל זו דאגה לפרט ולרווחתו. זו דאגה אמהית ולא ניהולית”.

לניהול האמהי יש גם השלכות מעשיות?

“אין ניהול אמיתי של מערכת, של האצלת סמכויות שבראשה פרקליטה ומתחתיה משנים. אין אינטראקציה בין המחלקות וישיבות עבודה מסודרות. אין דבר כזה. יכול להיות שזה בגלל שנשים הן עולות חדשות בתחום והישיבות הן בתפיסת עולם עקומה. השתתפות בישיבות מעידה על עוצמה, לכן לא יזמינו אדם להשתתף בשתי ישיבות רצוף. האם זה ניהול נשי? לא יודע. אולי”.

ובצד המשפטי?

“במשך שנים טיפלו בפרקליטות בנושא הסמים ופה אפשר לקבוע תוכנית עבודה. אצל ארבל תוכנית העבודה זה להשקיע בעבירות בתוך המשפחה, בעבירות נגד נשים, היא מבקרת במעונות לנשים מוכות. פרקליט מדינה גבר לא היה מבקר במעונות כאלה”.

זה לא נושא חשוב?

“זה חשוב אבל זה תמיד בא על חשבון משהו. יש שמיכה אחת שצריכה לכסות כמה אזורים. את מושכת פה אז בהכרח את חושפת שם. אם פרקליטת מחוז יושבת בשימועים בתיקים של הטרדות מיניות, אם את עושה ימי עיון ואת אוספת את הפרקליטים להשתלמויות, זה בא על חשבון התעסקות בנושאים אחרים. למשל, לא מקיימים יום עיון בנושא של הלבנת הון כי עוגת ההשתלמויות מוגבלת. פרקליטות גם מזדהות יותר עם הקורבן בתיקים של עבירות מוסר, הן סולדות מהגבר המבצע ונוטות יותר לחבק את גרסת המתלוננת. לבוא עם אוריינטציה שבה המתלוננת היא דוברת אמת זה בעייתי מבחינת אמון הציבור”.

עו”ד דרור מקרין מסכים עם רזניק. “בכל העבירות של הטרדה מינית ועבירות מין אני מרגיש סובייקטיוויות מצד התביעה. לפעמים תובע גבר לא רואה את מה שקרה כעבירה ותובעת רואה את זה כעבירה”.

ליצוג הנשי, סבור רזניק, יש מגבלות נוספות. “נשים כפרקליטות יכולות לגלות רגישות יתר. בפרקליטות מחוז ירושלים היתה פרקליטה שריכזה את עבירות המין לפני שזה תפס נפח. היא הקדישה זמן עצום לכל מתלוננת וישבה איתה שעות. אני לא ראיתי את זה בעין יפה. היתה לי תחושה שהיא לקחה כל אחד מהתיקים כפרויקט שהיא היתה צריכה להיות מעורבת בו רגשית. אלא שההתייחסות הרגשית הזאת פעלה על בית המשפט בצורה הפוכה. בית המשפט צריך להיות גוף קר ושקול ובבית המשפט היה אנטגוניזם לטיעונים של הגברת. בית המשפט מצפה לטיעון נכון. כשזה גולש לעניינים רגשיים זה מפריע ומסיט את הדיון לכל מיני אפיקים. תני לנאשם להיות רגשן”.

גברים לא מתרגשים בדיונים?

“נשים נוטות לרגשנות יותר. הן בוכות בסרטים. ככה זה. גברים צורחים בכדורגל. יש כל מיני דפוסי התנהגות. בפקולטה כשעמדנו על יד הלוח לראות את הציונים סטודנטיות בכו כשראו את הציונים. לא ראיתי שאף גבר בכה”.

“אם בייניש תתמנה לנשיאת בית המשפט העליון וארבל תתמנה ליועצת משפטית לממשלה ובן אור תתמנה לפרקליטת המדינה זה יהיה איום ונורא, הרה אסון”, הוא אומר. “צריך לעורר פה את האנשים, זו תהיה סימביוזה של כל המערכות”.

ושלושה גברים בתפקידים האלה לא יהיו סימביוזה של כל המערכות?

“גברים יכול להיות שהם קרובים אבל לא מחוברים ביחסי קרבה וכפיפות כאלה. במקרה הזה אלו יתיישרו לפי הקו של זו וזו תתיישר לפי הקו של אלו. יהיה מהלך של אחידות דעים לגבי פעולות הפרקליטות. אני דואג מדבר כזה”.

עו”ד רם כספי נתקל בצד אחר של השליטה הנשית. “[הנשים] הפרקליטות יותר נוקשות וקשה לגמור איתן עניינים. נראה שזה בא על רקע הרצון שלהן להוכיח שהן יותר טובות. הן חוששות שמעצם היותן נשים הן יותר רכרוכיות אז הן פחות נוטות לעסקות טיעון, לא מוותרות, לעתים כסחיסטיות. הן חושבות שככל שהן יהיו יותר נוקשות המעמד שלהן מול הפרקליטים הגברים יהיה טוב יותר. לעתים קל לי יותר להגיע להסדר מול פרקליט מאשר מול פרקליטה. גם צורת ניהול המשא ומתן עם פרקליטים שונה מאשר עם פרקליטות בצורת הצגת הדברים, בהדגשים. עם פרקליטות אני מדבר יותר ברוך, אם אני מדבר בצורה נוקשה הן נפגעות. גבר לוקח את זה יותר בקלות. אגב, חלק מהפרקליטות עולות בכמה דרגות על עמיתיהן הגברים למרות הנוקשות שלהן. הן לא זקוקות לה”.

מרים רוזנטל, פרקליטת מחוז תל אביב (2002-1994) סבורה שלהגמוניה הנשית יש השלכה תדמיתית על עבודת הפרקליטות. “המערכת הזאת היתה נראית אחרת אם היו בה יותר גברים. היא היתה משדרת יותר מכובדות ואמביציה והיתה מכתיבה צורת עבודה שונה. מה את חושבת על בית ספר שבו כולן מורות? למה מתייחסים לזה בזלזול? כשיש יותר גברים זה נותן לנו מכובדות, המקום יותר אתגרי ואפשר להשתכר בו בצורה סבירה, זה נתפס כגוף רציני שגם גברים מוכנים לעבוד בו. בעיני זה ברור שיש הבדלים בין גברים לנשים”.

איזה הבדלים?

“הכל, בכל דבר לגברים יש ערך מוסף. הם נותנים ערך מוסף בנושאים טכניים שהם יותר טובים בהם. נשים מערבות יותר רגשות. הנשים בפרקליטות לוחמניות וחכמות, אבל כשיש גברים המערכת הופכת להיות יותר תחרותית. מרכז החיים של גברים זה עבודה ומרכז החיים של אשה הוא בדרך כלל המשפחה, או שיש להן איזון בין העבודה למשפחה. ככל שאחוז הגברים נמוך זלזול הציבור במקום הזה הולך וגדל. אלה עובדות החיים. לכן עודדתי גברים להישאר בפרקליטות. אצלי היו כוכבים”.

פרופ’ מרטין ואן קרפלד מהאוניברסיטה העברית: “כל תחום שנשים נכנסות אליו שוקע. זה נושא שיש עליו המון מחקרים. בשנים האחרונות הפרקליטות היא תחום נשי ואמון הציבור בה נמצא בשפל המדרגה. אשה אחת לא תגרום לשקיעת התחום, גם לא שתיים. קו הגבול הוא 15%. אז מתחילות הבעיות. גברים מתחילים לעזוב והיוקרה יורדת. גם נשים אוהבות לראות גברים מנהלים את העניינים”.

https://www.themarker.com/law/1.199139