במקביל, ח"כ גוטליב מקדמת הצעת חוק שלפיה לא תיפתח חקירה פלילית נגד חבר כנסת ולא ידון בית משפט בתביעה אזרחית נגד ח״כ, אלא אם אישרה זאת הכנסת ברוב של 90 מחבריה, ולאחר שקבעה כי המעשה שהוביל לחקירה או להגשת תביעה לא נעשה במילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו של חבר הכנסת.

הניסיונות של חברי הכנסת להרחיב את חסינותם ולפגוע בעקרון השוויון בפני החוק, ובעיקר ההשלכות של הרחבת החסינות עד כדי יצירת עיר מקלט אפשרית לעבריינים, הזכירה לי את הלקח שצריך ללמוד מהמקרה הידוע של סוחר הסמים הקולומביאני הנודע פבלו אסקובר, שניצל לרעה את מוסד החסינות הפרלמנטרית.

בתחילת שנות ה־80 נבחר אסקובר כחבר פרלמנט בקולומביה במטרה להשיג חסינות פרלמנטרית שתמנע מרשויות אכיפת החוק להסגיר אותו לארה"ב. זו הייתה אחת ממטרותיו המרכזיות בפנייה לקריירה פוליטית, לצד המשך ניהול קרטל הסמים האכזרי של מדיין.

דוגמה ידועה זו מהווה סמל לבעיות הרבות הנלוות למוסד החסינות הפרלמנטרית, ולחשש שהפרלמנט יהפוך עיר מקלט לעבריינים תוך רמיסת השווין בפני החוק.

ישנן שתי תפיסות מרכזיות בדבר חסינות חברי פרלמנט: האחת, התפיסה הצרה, המקובלת במדינות שאימצו את המסורת הבריטית, ולפיה ישנה לחבר פרלמנט חסינות מהותית למעשים הקשורים קשר הדוק למילוי תפקידו, כגון הצבעה והבעת דעה בפרלמנט, מבלי לחשוש מהשלכות משפטיות בגין מעשים אלה.

השנייה, התפיסה הרחבה, המקובלת במדינות שאימצו את המודל האירופי, ולפיה נהנה חבר הפרלמנט, בזמן כהונתו, מחסינות מלאה שבמסגרתה הוא מוגן מכל הליך משפטי בגין כל התנהגות. חסינות זו ניתנת להסרה באישור של הפרלמנט.

המחוקק נידון למוות

הבסיס ההיסטורי של מוסד חסינות חברי הפרלמנט מבוסס על היחסים בין הרשות המבצעת או המלך לבין הרשות המחוקקת, והחשש מרדיפה של חברי פרלמנט ופגיעה בהם. במאה ה־14 מחוקק אנגלי יזם הצעת חוק כנגד המלך, והואשם בשל כך בבגידה ונידון למוות. הפרלמנט התנגד לכך נמרצות, המלך נסוג וביטל לבסוף את העונש. בעקבות מקרה זה התבססה זכותם של חברי פרלמנט להיות מוגנים מפני התערבות של הרשות המבצעת בעבודתם.

החסינות הדיונית הרחבה נועדה למנוע התעמרות ורדיפה של הרשות המבצעת, בעלת הסמכויות והעוצמה, בחברי הרשות המחוקקת. כיום חשש זה קיים בעיקר במדינות נחשלות שבהן מערכת אכיפת החוק מושחתת, וישנו חשש סביר שהשלטון ינסה, באמצעות מערכת המשפט, לפגוע בחברי הפרלמנט המייצגים את האופוזיציה.

על כן, המגמה המקובלת כיום במדינות מתקדמות בעולם היא שמירה על החסינות המהותית והצרה, ולפיה אין לפתוח בהליכים משפטיים כנגד חבר פרלמנט בנושאים הקשורים באופן הדוק לתפקידו בפרלמנט כגון חופש הביטוי וההצבעה, וצמצום החסינות הדיונית במטרה למנוע מהפרלמנט להפוך עיר מקלט לעבריינים.

ישראל אימצה את שני המודלים: חסינות מהותית צרה לחברי כנסת שלא ניתן להסירה, וחסינות דיונית רחבה מפני העמדה לדין שהכנסת יכולה להסירה. בהמשך שונה החוק, ונקודת המוצא הינה שאין חסינות דיונית מפני העמדה לדין, ואם חבר הכנסת יבקש את החסינות, יהיה עליו להגיש בקשה אקטיבית לכנסת למתן חסינות.

ביסוד החסינות המהותית מונחת תכלית קונקרטית שעניינה – הרצון להבטיח את חופש הפעולה של חבר הכנסת. היא נועדה לאפשר לחבר הכנסת לפעול בתפקידו, בלא חשש כי ימצא עצמו נתון לתביעה משפטית (מצד הפרט או השלטון) ולאחריות משפטית (אזרחית או פלילית).

חסינות זו נבחנת לפי מבחן הסיכון המקצועי. פעולות מותרות של ח"כ יוצרות מטבען אפשרויות של גלישה לביצוען הבלתי ראוי והבלתי חוקי. גלישה זו תזכה לחסינות עניינית אך ורק באותם מקרים שבהם הפעולה הבלתי חוקית נופלת בגדר מתחם הסיכון שהפעילות החוקית כחבר כנסת יוצרת מטבעה וטיבה.

כך למשל, ח"כ שמשתתף בדיון בכנסת על מדיניות הביטחון, ותוך כדי דבריו אינו נזהר בלשונו וברשלנותו מוסר "ידיעה" סודית, יזכה לחסינות בשל מעשה זה. מנגד, ח"כ הדוגל בביטול מס ההכנסה חופשי לנאום בעניין זה בכנסת כרצונו, אך אסור לו להימנע מתשלום מס לפי החוק. יש להיזהר מהרחבה של מוסד החסינות, כפי שמציעה ח"כ גוטליב, שכן במצב שכזה הכנסת יכולה להפוך עיר מקלט לעבריינים שלא עשו דבר במסגרת תפקידם המקצועי כח"כ, וייהנו מחסינות מפני החוק.