השבוע פורסם ש"המדינה גרפה 150,000,000 ש"ח" מפירוק של חברה בשם "קרתא" שהיא חברה ששייכת למדינת ישראל.  לא הצלחנו להבין איך המדינה גורפת 150 מיליון ש"ח מחברה ששייכת למדינה עצמה.  למה בכלל חברה ששייכת למדינה נכנסת לפשיטת רגל, ההליך הפירוק נמרח 18 שנה, ועכשיו המפרק יצחק מולכו "גורף" 35 מיליונים בשכר טרחה.

לחברה היו נכסים במתחם המסחרי ממילא ובחניון ממילא.  למה לא מכרו את הנכסים האלה לפני 18 שנים?  בכלל איך הגיעו הנכסים האלה לחברת "קרתא", הרי החברה קיבלה אותם במתנה מהמדינה, ולכן שווי הנכסים בעצם חוזר למדינה.

ממכירות הנכסים הנאמן מולכו צבר בקופה 480,000,000 ש"ח, מזה שילם כבר 250,000,000 ש"ח לנושים, כולל המדינה, וכעת נשארו לו עוד 70,000,000 ש"ח שמהם חצי (48%) הולך למדינה, וחצי הולך לחברת אלרוב של אקירוב שתבעה את קרתא בבוררות כי הדירקטוריון לא הסכים לחלל שבת מול קדושת חומות העיר העתיקה.

הנאמן יצחק מולכו מקבל שכר טרחה של 35,000,000 ש"ח

אז כמה כסף יקבל מולכו אם הוא גוזר אחוזים לפי כמה כסף היה בקופה?  את זה לא מספרים לנו.  מי שפרסמה את הסכום היתה ליטל דוברוביצקי בכלכליסט ב 1/5/2025.  מולכו מקבל 2,000,000 ש"ח על כל שנה, וסה"כ 35,000,000 ש"ח על 18 שנות פירוק.

מולכו מתפאר שהסכומים שהוא הביא לקופה הם בזכותו "הצליח להשיא את שווי נכסי החברה מכ-170 מיליון שקל בתחילת הדרך לכחצי מיליארד שקל".  אבל זה לא בזכותו אלא בזכות עליות המחירים המטורפות של הנדל"ן בישראל ב 18 השנים האחרונות.

ברור לנו שהמדינה בחרה להכניס את קרתא לפירוק, כי אז זה עוצר את הריביות.  אילו בעלי החוב היו תובעים בהוצל"פ החובות שלהם היו מתנפחים פי 10.

מולכו לא ממש עבד בעבודה משפטית, המשרד שלו בעצם ניהל את הפרוייקט במשך 18 שנים.  השאלה היא האם לא היה לו אינטרס להנציח את הפירוק כי זה מביא לו 2,000,000 ש"ח כל שנה?  למה היה צריך 18 שנים לפרק את מה שאפשר היה לפרק בשנתיים?  בכל מקרה ההשתחצנות שלו שהוא השביח את הקופה והביא דיבידנדים של 200% לנושים על החוב, היא סתם התרברבות כי שווי הנדל"ן הכפיל את עצמו בהרבה יותר מזה.

רשויות מדינת ישראל הם שהכשילו את הפרוייקט בשל צרות עין של פקידים מטומטמים

מי שתקע וקילקל את ההצלחה של ממילא היו הרשויות השונות של המדינה.  המדינה בעצמה גרמה לחורבן של חברת קרתא.

הוועדה המקומית לתכנון ובנייה שכל הזמן תקעה מקלות בגלגלים של הפרוייקט, ודרשו לצמצם אחוזי בניה, מה שמקטין את הכלכליות.  אנשי הוועדה לתכנון ובניה, במקום לאשר פרויקט יותר גדול ויותר רווחי, חשבה בצרות עין והעדיפה שהפרוייקט ייתקע ובלבד שתיכפה על הפרוייקט מירווח רווח נמוך בשל בניה באחוזי בניה נמוכים.  זה העמיס על החברה הוצאות עורכי דין בלי סוף ותקע את הפרוייקט מעל 10 שנים טובות.

ואז באה עירית ירושלים שבחזירות האופיינית שלה הטילה היטלי השבחה בסך 370,000,000 ש"ח על נכס שבכלל לא הושבח, ששייך בעצם למדינה, ואנשי העיריה רצו לעשות קופה על חשבון המדינה.  עוד פעם משפטים ועורכי דין.

מה זו החזירות הזו?  עוד פעם תקעו את הפרוייקט. בשלב זה החברה קרתא היתה חייבת למדינה 100,000,000 ש"ח על חשבון הלוואות שהוזרמו לה.  כלומר חוב של 470,000,000 ש"ח לחברה שקיבלה אדמה מהמדינה ולא בנתה עליה כלום.

בדצמבר 1998 אלפרד אקירוב, הבעלים של אלרוב נדל"ן ביקש להוסיף 2,000 מ"ר בפרויקט ולהקים בתי קולנוע. דירקטוריון קרתא, שהיה בחלקו הגדול דתי, סירב עקב התנגדותם של רבנים להקמת מרכז מסחרי עם בתי קולנוע ליד חומות העיר העתיקה.

אקירוב תבע את קרתא בבוררות, והבורר פסק בספטמבר 1999 כי חברת קרתא הייתה אחראית על העיכובים בבניית הפרויקט וכי עליה לפצות את חברת אלרוב.  הבוררות נמשכה עד 2005 שאז הוציא הבורר פסק סופי שקרתא תשלם לאקירוב 102,000,000 ש"ח פלוס מע"מ והוצאות משפט, ובגלל זה נכנסה החברה לפירוק.  ואז הלכו לבית משפט, (ה"פ 4070/05, 5043/06, 5018/06).

בגלל הבוררות עם אקירוב והיטלי ההשבחה של עירית ירושלים,  קרתא נכנסה לפשיטת רגל.

ואז ב 2006 נכנסה החברה לפירוק, פשר 3150/06.  הנאמן הוציא את החניון למכירה במכרז ב 2012. מי שזכה במכרז היה אלפרד אקירוב, הבעלים של אלרוב נדל"ן.  אלא שב 2014 בא הממונה על הגבלים עסקיים ופסל את המכירה בטענה שאקירוב עלול להעלות מחירים כי יש לו חניונים נוספים באזור. בגלל זה בוטלה המכירה, והמציע השני במכרז התקבל והוא ישר הקפיץ את מחירי החניון ב 40%.

להלן הכתבה במעריב פורסם דרך דוברות משרד המשפטים במעריב 16/7/2025