לפנינו עוד כתבת יח”צ של עובדות סוציאליות שרוצות יותר כסף בגלל “שחיקה” ו”עומס” בטיפול במלונות במשפחות המפונות. כל הכתבות האלה (שהעו”סיות רוצות עוד כסף לעצמן) רוכבות על איזה אירוע, סיטואציה שמדברים עליה בחדשות, הן טוענות שהן “נותנות מענים” לסיטואציה, ושהן שחוקות, ויש עומס, ולכן צריך לשלם להן ולכוס שלהן יותר כסף.
מישהו גם משלם לשירותי היח”צ של הכתבת הדס יום טוב עבור הכתיבה שלה, ועבור הצלמים המקצועיים ששולם להם לצלם את השימפנזות בסטודיו מקצועי… (צילום: רונן חורש, סטודיו תדמית הפקות).
בדיחה: עו”סיות “נשחקות” מרוב פרזיטיות ורוצות כסף
לא הבנו למה מגיע להם יותר כסף כי הן “שחוקות”. והמורות לא שחוקות? ופועלי הבניין לא שחוקים? ומנקי הזבל לא שחוקים? רק הן שחוקות???
מהכתבה גם לא ראינו שהם עשו משהו מעניין במלונות המפונים. הן מספרות שעזרו לילד שאיבד מפתח, עזרו לאישה מהעיר שרבה עם אישה מהקיבוץ, הביאו צעצועים לילדים שקיבלו ממתנדבים. זה נקרא “מענים”? זה משהו שאי אפשר להסתדר בלעדיו? מה זה קשור לעבודה סוציאלית בכלל? להיות גננת של מבוגרים מפונים זה עבודה סוציאלית?
תמיד ההפגנות שלהן להגדיל להן את השכר זה אותו בכי: שהן שחוקות, שהן מסכנות, שהן לא גומרות את החודש, שיש להן עומס….. אבל כמעט תמיד עו”סית נשואה לגבר עשיר ומיליונר, גרות בווילות, נוסעות על וולבו, כי הן גולדיגריות.
לעו”סיות אין “מענה” לשום דבר
השימוש הזה במילה “מענים”, “מענים” ועוד פעם “מענים” מעורר גועל כי אין בעצם שום מענים, וזו מילה מכובסת ל”אני מגיעה לעבודה ומחפשת לעצמי על מי להיטפל”. יכלו להביא למלונות בנות שירות לאומי שלא הלכו לאוניברסיטה והן לא עולות כסף, והן יכלו לעשות את אותה “עבודה”.
הכלל הן מספרות שרוב המפונים יצאו לדירות שכורות, ושהביקורים שלהם במלונות ירדו, מהסיבה שכבר לא צריך אותן בכלל. שנבין…. אנשים נמצאים במלון 5 כוכבים וכדי לגור במלון 5 כוכבים הם צריכים “מענים” מעובדות סוציאליות????
אפשר לחושב שהעובדות הסוציאליות הצטרפו לצלב האדום
העובדות הסוציאליות הן פרזיטיות, מיותרות, כלבות שטן פמינאציות, סתם נטפלות לאנשים בעל כורחם, אין להן יכולת ללתת שום “מענה”, וכל שטות או פלוץ שהן מפליצות בהן מציגות את זה כאילו מינימום נכנסו לקיבוץ ניר עוז ב 7/10 והצילו נפשות.
ראו כתבה באתר הקומוניסטים “דבר” פורסם ע”י הדס יום טוב 5/9/2024
בתמונה: הפגנה של עובדות סוציאליות מיולי 2024 שרוצות כסף לעצמן – כי אם לא משלמים להם אז “הלכה מדינת הרווחה”. האמת היא שמדינה מוצלחת היא מדינה שמוציאה את הנזקקים ממעל העוני שהם לא יזדקקו לשירותים של עובדי מדינה ועובדים סוציאליים. העובדים הסוציאליים רוצים להרחיב את מעגל הנזקקים כי ככה יש להן פרנסה.
עובדות הרווחה מטפלות ברבבות מפונים, בלי תוספת כוח אדם: “השמיכה קצרה, והעומס גדל”
הן דאגו לצרכים בסיסיים ופתרונות לבעיות מורכבות כבר מהימים הראשונים למלחמה, וסייעו ביצירת שגרה במלונות | מנהלות הרווחה בירושלים ובנתניה מספרות על שנה מאתגרת, ומתריעות: “צריך למצוא דרך להביא כוח אדם מוכשר, מיומן, לטווח ארוך”
כשרותי גור, ראשת מנהל השירותים החברתיים בעיריית נתניה, מספרת על השבועות הראשונים במלונות המפונים בעיר, היא נזכרת במשפחות שישבו שבעה על יקיריהן שנרצחו. “הרבה מהמשפחות שבאו מהדרום היו של נרצחים, והשבעות היו כאן, במלון. אנחנו ליווינו אותם בשבעה, עם אוהלי אבלים, עם כל מה שהיה צריך. אבל לשבת שבעה במלון מפונים זה מאוד קיצוני. המון אנשים, רעש, כל רגע מגיע זמר, או איזושהי פעילות לילדים, ומנסים לעשות שמח ובלונים, ובחדר ממש ממול משפחה יושבת שבעה. זה יצר סיטואציות ממש סוריאליסטיות.”
כ-330 אלף בני אדם פונו מבתיהם שבדרום ובצפון באוקטובר 2023, רובם נקלטו במלונות ברחבי הארץ. עובדות אגפי הרווחה ברשויות המקומיות הקולטות נדרשו בין לילה להתארגן מחדש, לתת להם מענים לבעיות קטנות וגדולות שזימנו החיים הממושכים הרחק מהבית. במקביל, הן המשיכו לטפל בבעיות של תושבי העיר. את כל זה הן עשו עם מעט מענה מהמדינה, עם הרבה מתנדבים ותרומות שפחתו אחרי כמה חודשים, ובלי תוספת כוח אדם.
“בהתחלה המון אנשים רצו לעזור, והגיעו אלינו הרבה עובדים”, מספרת יעל גבאי, מנהלת אגף הרווחה במנהל קהילה בעיריית ירושלים, “חבר’ה צעירים שהיו מחויבים למשימה, אנשים שבגלל המלחמה מקום העבודה שלהם היה סגור והם חיפשו משהו זמני, נשים בהיריון, פנסיונרים של המחלקה שחזרו”. אך לדבריה, המצב כיום שונה, וקשה לגייס עובדים חדשים. “רוב העובדים שגייסנו בהתחלה כבר עזבו, והיום אין מועמדים שמגישים קורות חיים לקולות קוראים שאנחנו מפרסמים”.
יעל גבאי. “התשתיות שעובדות אצלנו היטב בשגרה יעילות בחירום, ונותנות מענה גם כשאף אחד אחר עוד לא יודע מה לעשות” (צילום: רונן חורש, סטודיו תדמית הפקות)
לדברי גור, “בהתחלה כל עם ישראל התגייס, והאתגר שלנו היה איך לווסת את המתנדבים ואיך לשמור קצת על השקט של המפונים. לא הפסיקו להגיע ציוד, אוכל, בגדים, מיטב הזמרים והאמנים, הפעלות לילדים, מטפלים רגשיים, הכול. אבל כיום קשה לנו מאוד לגייס היום עובדים, ואנחנו מרגישים את העומס”.
כמעט 25 אלף מפונים, מהצפון ומהדרום, הגיעו בשיא המלחמה למלונות בנתניה ובירושלים. את המודלים שפיתחו לקליטתם תוך כדי תנועה, גור וגבאי מציגות למשרד הרווחה כתובנות לאירועי חירום עתידיים. אבל היום, כמעט שנה אחרי, מתגוררים בהן כמה אלפי מפונים, בעיקר מהצפון, והעובדים מתמרנים בין הטיפול בהם ליתר תושבי העיר.
הימים הראשונים: “בנינו מודל עבודה יש מאין”
הימים הראשונים של המלחמה היו כאוטיים, בלי הנחיות ברורות ומענים מהמדינה, והעובדות בשטח נאלצו לאלתר. “זה התחיל בצורך למסור בשורות מרות לעשרות משפחות כאן בירושלים. ככה פתחנו את האירוע. עשרות בשורות מרות ותמיכה במשפחות של חטופים ונעדרים בעיר”, מספרת מירה בן שאנן, סגנית מנהלת אגף הרווחה והממונה על מצבי חירום במנהל הקהילה של עיריית ירושלים. “מהר מאוד הפכנו את החמ”ל שעסק בבשורה מרה לחמ”ל קליטה למפונים”.
“ב-8 באוקטובר התחלנו להבין שמגיעים לעיר מפונים”, מוסיפה חני אמסלם, הממונה על עבודה סוציאלית קהילתית בעיריית ירושלים, שהפכה לאחראית על הטיפול במפונים השוהים בעיר. “לא היה מידע מסודר מהממשלה, לא אמרו לנו משהו מגורם כזה או אחר, שמענו את זה בעיקר מהמלונות עצמם, מקהילות שאנחנו מכירות את העובדות באגף שלהן ומאנשים שמכירים אנשים. הכול היה בלגן בכל מקום. מפונים הגיעו לכל מיני פנימיות, בתי ספר, מקומות שלא היו ערוכים, ברמה שלא היה אוכל, והיינו צריכים לגייס מתנדבים מהר כדי שיאכילו אנשים”.
בשיא, הגיעו לירושלים כ-17 אלף תושבים מעשרות רשויות, ששהו בכ-60 בתי מלון בעיר. אלפי מפונים נוספים הגיעו לשהות אצל קרובי משפחה או שכרו דירה בעיר. לנתניה הגיעו יותר מ-5,500 מפונים מהצפון ומהדרום, שנקלטו ב-17 מלונות.
“בנינו מודל עבודה יש מאין”, אומרת בן שאנן. “בכל מלון מינינו רכז קהילה מעובדי הרשות, שהתפקיד שלו היה לתכלל את כל הצרכים, בין כל הגורמים, להיות ‘פנים ראשונות’ עבור המפונים. בימים הראשונים זה היה בעיקר צרכים בסיסיים, ואחר כך זה השתנה כל הזמן, מהליכון לאדם מבוגר ועד בידור ופנאי.”
לדברי אמסלם, “בכל מלון בו התארחו מפונים היה עובד סוציאלי אחד מטעם העירייה לפחות, או יותר, בכל שעות היממה”. וזה לא היה קל. “בהתחלה, המשימה נעשתה על בסיס כוח האדם הקיים של העובדים הסוציאליים באגף הרווחה. בתוך העומס שכבר ממילא יש, כשחלק לא מבוטל מהעובדים גויסו מיד למילואים, וחלק גדול מהעובדות הן נשים של מילואימניקים שנשארו לבד עם ילדים. זה היה מאוד מורכב, אבל לא הייתה ברירה. היינו צריכים להחזיק גם את השוטף וגם את העבודה במלונות”.
הם קראו לזה ‘עובדים קבועים ברוטציה’. “כל עובד ועובדת היו יומיים בשבוע במלון קבוע, ושלושה ימים בשבוע במקום העבודה שלהם בשגרה, כאשר גם עובדי השירות הפסיכולוגי-חינוכי של העירייה נרתמו למשימה ועבדו כך. הרציונל היה לנסות לייצר איזשהו רצף, כי היה לנו ברור שאותם מפונים, שחוו תלישה ועקירה כל כך משמעותיים, צריכים דמויות קבועות”.
“מצאנו את עצמנו נותנים סיוע הומניטרי ממש”
בנתניה הפעילו את המענים למפונים בתחילת המלחמה באמצעות מתנדבים ותרומות. “עוד לא היה מספיק מענה מהמדינה, ואנחנו ייצרנו את מרכז טליה שנתן מענה למפונים”, אומרת גור. “הפעלנו את זה באמצעות תרומות וכוח אדם שאנחנו גייסנו, ותושבים שהתנדבו לתת מענה טיפולי לילדים ולבוגרים. תושבי נתניה נרתמו מאוד. היה אפילו מלון שהגיעו אליו עולים חדשים מאתיופיה ממשרד הקליטה בשדרות, ותושבי נתניה בני העדה הביאו להם אינג’ירה ואוכל אתיופי, כי המלון לא יכול היה להציע להם אוכל שאליו הם רגילים”.
המדינה, אומרת אמסלם, נכנסה לתמונה רק בשבוע השלישי למלחמה. להוציא את משרד הרווחה, שלדבריה היה שם ממש מהיום הראשון, המשרדים הממשלתיים והארגונים האחרים הגיעו הרבה יותר מאוחר. “מצאנו את עצמנו נותנים מענים מאוד בסיסיים של סיוע הומניטרי ממש”, היא מספרת, “זה המשיך במענים ברמת החדרים והמלונות, סכסוכים בין משפחות וקהילות, מלחמות אגו, תלונות של עובדי ובעלי המלון עצמם”.
היא מספרת שכמעט כל עובדי הרווחה בעיר, 250 מתוך כ-300, עבדו במלונות. “בהתחלה לא עשינו כלום חוץ מהמלחמה. בעיקר ניסינו לתמרן, לסתום חורים. אם זה לייצר מקום שקט למשפחה לשבת שבעה, לסדר תפילה בבית כנסת ליד מלון, לסדר לאנשים בגדים, נעליים, בגדי חורף, תרופות, דברים שהם צריכים ולא לקחו איתם, למצוא פתרונות. ההתגמשות הייתה מטורפת. מהדברים הכי בסיסיים, כמו בגדים, אוכל ותרופות, עד צרכים מאוד עמוקים ומורכבים כמו טיפול בפוסט-טראומה.”
מייצרים שגרה, מגייסים ‘מתכלל מלון’
אחרי השבועות הראשונים, העובדים נדרשו על צרכים חדשים. “התחלנו לייצר איזושהי שגרה – אוריינטציה והתמקמות בעיר, איפה הסופר ואיפה יש גן שעשועים, להתחיל להבין אך מייצרים מסגרת לימודים או מסגרת של מועדונית, לחבר אותם לכל השירותים העירוניים ולמערכת חינוך, בריאות, רווחה, פנאי. הכול היה עלינו”.
גבאי אומרת שגם כשהמלחמה המשיכה, האחריות על המפונים נשארה בעיקר אצל הרשויות הקולטות. לדבריה, רוב מחלקות הרווחה של הרשויות המפונות התקשו לפעול. “היה שיתוף פעולה, אבל הרבה פעמים זה היה מורכב. הרבה עובדים, בעיקר עובדות סוציאליות, הגיעו כמפונות בעצמן עם הילדים כשהבעל במילואים, ועם כל הרצון הטוב, זה מאוד קשה לתפקד ככה. אז נעזרנו בגורמים נוספים, כמו בתחום של שירותי בריאות הנפש, מרכזי חוסן. חלק מהדברים נבנו תוך כדי ולא היו בהתחלה.”
כדי לענות על הצרכים, הרשויות יזמו גיוס נרחב של עובדים חדשים. “גייסנו עובדים מהרגע להרגע, במיוחד לתפקיד שקראנו לו ‘מתכלל מלון'”, מספרת גבאי, “אנשים שהיו אחראים על כל הצרכים של המפונים במלון מסוים: צרכים חומריים, חינוך, תרבות, צרכים סוציאליים”.
ובהתחלה, הרבה הגיעו. “הייתה אווירת התגייסות. הגיעו גם אנשים נורא מעניינים ומוכשרים. היה לי מתכלל אחד שהיה מנהל חברה בינלאומית לטיולים, אחרת היתה מפיקת אירועים. הם באו ובאמת נתנו את כל כולם, וזה לא היה בשביל הכסף. אבל אחרי חודשיים-שלושה הם היו צריכים כבר לחזור לעבודה”.
האתגרים לא נגמרים: ילדים, קשישים, מפגשים בין אוכלוסיות
השגרה במלון זימנה לצוותים מגוון של אתגרים. “הבנו שיש לנו בעיה קשה עם הילדים והנוער”, מספרת בן שאנן, “יש במלונות המון נוער שלא בהכרח הולך לבתי הספר, הופך יום ולילה. ילדים הסתובבו ברחבי המלון באופן שבבית אף הורה לא היה חושב לאפשר. יש כניסה ויציאה של הרבה מאוד גורמים, אנשי צוות של המלון, מפונים אחרים. נעשתה המון עבודה בנושא עם אנשי מקצוע, אבל זה משהו שאנחנו עדיין מאוד מוטרדים ממנו”.
אתגר נוסף הוא המפגש בין האוכלוסיות השונות שחוו טראומה. “כשהצפון נפגש עם הדרום, והעירוניים בקיבוצניקים והמושבניקים, זה היה אירוע”, מספרת גור. “אלו לא אוכלוסיות שרגילות לחיות יחד, באותו סיר לחץ, לחלוק את הלובי של המלון בתור הסלון של הבית, וצריך היה לייצר את הדיאלוג. פתאום רשות מפונה נותנת לתושבים שלה שבמלון יותר משאבים ורשות אחרת פחות, וזה גם הורגש בתוך המלון. אנחנו כרשות קולטת, כל הזמן היינו צריכים לייצר את התיווך ואת החיבור ביניהם. אני גאה להגיד שעכשיו, בפרידה מחברי קיבוץ עלומים שחזרו לעוטף, תושבי קריית שמונה בכו. הם אמרו להם, הפכתם להיות המשפחה שלנו”.
למפונים המבוגרים הן נדרשו לתת תשומת לב מיוחדת. “לאזרחים ותיקים מאוד קשה לזוז מסביבת המגורים שלהם, מההרגלים שלהם”, אומרת גור, “ראינו הידרדרות בקרב מפונים מבוגרים במלונות, גם פיזית וגם קוגניטיבית”. לדבריה, גם לגמלאים המדינה לא נתנה מענה מספיק. “הבנו מהר מאוד שאם אנחנו לא מגייסים בעצמנו, לא יהיה, בטח שלא בזמן. שיתפנו פעולה עם ארגון הג’וינט, ופתחנו מועדונים חברתיים למבוגרים”.
“מנסים לייצר מצב שהקהילות המפונות מנהלות את עצמן”
עם הזמן מספר המפונים פחת. עד לא מזמן נשארו בנתניה כ-2,500 מפונים, אך ב-15 באוגוסט התפנו האחרונים שבהם מהדרום – משדרות ומקיבוץ עלומים – שנפרדו מהעיר בטקסים מרגשים. כעת נותרו רק מפוני קריית שמונה ומעלה יוסף, כ-1,500 איש, מתוכם יותר מ-600 ילדים. בירושלים נשארו כ-2,500 מפונים, כמעט כולם מקריית שמונה ומשלומי.
חלק מהעובדים התמסרו לטיפול מפונים. “היו לי כמה עובדים ששובצו ביום הראשון למלונות, ולא עזבו”, מספרת גור, “גם כשאמרנו להם: תחזרו לעבודה של השגרה, הם השאירו לעצמם יום או יומיים שבהם הם הלכו למלון. הם פשוט נקשרו אליהם. ובאמת נוצרו קשרים מדהימים. יש לנו עובדים שהיום מזמינים אותם לקיבוצים”.
בשתי הערים ישנם אלפי מפונים שיצאו מהמלונות ושכרו דירות, אך קשה מאוד לעקוב אחרי הצרכים שלהם, והם מסתדרים לבד בדרך כלל. מנהלות האגפים מספרות שאלה ששכרו דירות הם גם לרוב מאוכלוסיות חזקות יותר, שלא נתמכות ברווחה, ומי שנשאר במלונות הם בדרך כלל האוכלוסייה המוחלשת יותר. “כמו כל תושב, או כל סטודנט שמגיע ממקום אחר לעיר, לאף אחד אין מחויבות להודיע לרווחה שהוא שוכר פה דירה”, אומרת אמסלם, “אם הם לא פונים אלינו, אין לנו איך להגיע אליהם”.
לדברי גור, “כרגע, אנחנו מנסים לייצר מצב שהקהילות המפונות מנהלות את עצמן ולא מפתחות תלות. יש לנו מענים של רווחה למי שצריך, מענים לטראומה, לנוער, לילדים. יש כאן גם עובדים מהרשויות המפונות – יש רכז נוער מקריית שמונה, והן התחילו להעביר לנו כספים ועובדים ברגע שהן יכלו”.
אלא שגם כוח האדם הצטמצם. “אם בהתחלה 250 עובדים היו במלונות, היום יש מנהלת אחת למתכללים ועוד ארבעה עובדים”, אומרת גור. “זה עולם אחר. גם את הרווחה של העיר צריך להחזיק”.
גבאי מספרת שגם בירושלים “עדיין יש עובדים סוציאליים בתוך המלונות, אבל הרבה פחות, ולא כל הזמן. בסוף ירושלים היא בעצמה עיר מורכבת, עם המון אוכלוסיות שונות, עולים, הרבה עוני והרבה קשיים משלה. גם התושבים שלנו נפגעו, גם בהם צריך לטפל”.
“אנחנו באמת מנסים למתוח את השמיכה כמה שאפשר. מצד אחד כן להמשיך לתת מענה, עם כוח אדם מוגבל, אבל גם להעביר אחריות לרשויות המקומיות שפונו. אנחנו מנסים ללכת כל יום עוד צעד אחורה. להתרכז גם בלתת שירות לתושבי העיר – מילואימניקים שחוזרים, משפחות מילואים, הורים לחיילים, משפחות שכולות, אנשים שמצבם הכלכלי, המשפחתי, הפיזי והנפשי הידרדר בעקבות המלחמה”.
“יש עיכוב בשירותים לתושבים, העומס על המערכות גדל”
גם בנתניה וגם בירושלים מרגישים את העומס שגדל במספרי התיקים לכל עובדת, לעומת הזמנים שלפני המלחמה. חלקו קשור למפונים שנטמעו בעיר, וחלקו למצוקות של התושבים הקבועים. לדברי אמסלם וגור, העומס משפיע על התושבים המקומיים.
“יש עיכוב בשירותים לתושבים, ועומס על המערכות שגדל, זה מאוד מורגש”, אומרת גור. “למשל, עשינו יריד תעסוקה שנתי בעיר, שאנחנו עושים כל שנה, אבל השנה הגיעו המון אנשים. היו לנו 100 מעסיקים, ואלפי אנשים הגיעו. לא היה רגע שלא היו תורים לכל משרה”.
“עוד דוגמה טובה זה שכבר שנים יש גידול במספר האנשים עם מוגבלויות, ובמיוחד ילדים, כאלה שמאובחנים על הרצף האוטיסטי, ואז אלו משפחות שמתמודדות עם מוגבלויות. זו עלייה שיש בכל הארץ ובעולם, ואנחנו מרגישים אותה מאוד כבר כמה שנים. כתוצאה מכך צריך יותר שירותים מותאמים בכל התחומים, ואנחנו כבר שנים לא מדביקים את הקצב. המלחמה עיכבה אותנו עוד יותר, וגם כתוצאה מהמלחמה והמפונים, הרשות לא משופעת תקציבים עכשיו, והתושבים נפגעו”.
בן שאנן מצביעה על קושי נוסף בטיפול במפונים: הפיזור של קהילות שפונו מהצפון בין מלונות שונים בעיר. בעוד הקהילות מהדרום הגיעו לעיר ראשונים ובצורה מרוכזת, המפונים מהצפון הגיעו לאן שהיה מקום. “כמעט ואין קהילה מהצפון שהייתה במלון יחד”, היא מספרת, “במצב כזה היה קשה לייצר מבנים קהילתיים, ואני חושבת שאנחנו יכולים היום לראות את ההשפעה הדרמטית של הדבר הזה. למרות שיש יחסית מעט מפונים בעיר, זה מאוד מקשה עלינו. עובד סוציאלי אחד צריך לרוץ בין מספר מלונות, וגם מועדונית במלון לא יכולה להמשיך לפעול אם יש היום במלון רק חמש משפחות”.
“יש שחיקה משמעותית אצל העובדים, וקשה מאוד למצוא חדשים”
לשאלה “מה עוד חסר”, ענו בשתי הערים בצורה מאוד ברורה: כוח אדם. “קשה מאוד, למשל, למצוא אנשים שירכזו את הנוער, את הפעילויות”, אומרת גור. “זה שכר עירייה, זה לא שכר מאוד מאוד גבוה, ואנשים לא רוצים לעבוד בשכר הזה. מי שמנהלת לי היום את כל המתכללים היא פנסיונרית בת 70 של משרד הרווחה. יש לה יכולות מדהימות והמון ניסיון, אבל זה גם בגלל שיש לה כבר פנסיה, אז אפשר להעסיק אותה בשכר הזה. אנחנו מדברים עכשיו על שנה אחרי. רוב האנשים, במיוחד היום, לא יכולים לחיות מהשכר הנמוך של עובדים סוציאליים בעירייה”.
“אנחנו מזהים שחיקה משמעותית אצל עובדים שלנו”, מוסיפה אמסלם. “העבודה בחירום מתמשך היא מאוד מורכבת ומאוד קשה, וזה מה שנדרש באמת – להחזיק את העובדים האלה. אם בעבר המלונות היו מאוד נדיבים ונתנו חדרים לפעילות, היום יש פחות ומצמצמים יותר ויותר את היכולת שלנו לפעול במרחב של המלון. אם המפונים היו מרוכזים במלון אחד, אז היה יותר קל להיות בהידברות עם המלון, כדי שיספק את כל המענים שהאוכלוסייה צריכה”.
“הרשות המקומית היא לבנת היסוד בטיפול בחירום. העובדים צריכים הכרה שתתבטא גם בשכר”
למרות הקשיים, המנהלות באגפי הרווחה בירושלים ובנתניה גאות מאוד בעבודת אגף הרווחה במהלך המלחמה, ומגישים כעת את המודלים של עבודתם לתחרויות מצוינות ולמשרד הרווחה. “אני חושבת שהתמודדנו מאוד יפה”, אומרת גור. “המהירות שבה הכול השתנה הייתה מטורפת. הגמישות במבנה, ארגונית, השתנתה בין לילה. ארגון שלם שינה תפקיד, שינה מקום, שינה מנהלים, תוך 24 שעות”.
“למדנו במלחמה הזו שהרשות המקומית היא לבנת היסוד בטיפול בחירום”, אומרת גבאי. “אנחנו יודעים את זה תמיד, והמלחמה הזאת הוכיחה את זה מעל ומעבר לכל ספק. התשתיות שעובדות אצלנו היטב בשגרה יעילות בחירום, ונותנות מענה גם כשאף אחד אחר עוד לא יודע מה לעשות, עוד לא מתארגן ועוד לא מבין את הסיטואציה.
“העובדים הסוציאליים נרתמים לכל הפעולות האלה, ומגיע לעובדים האלה שתהיה הכרה והערכה כלפיהם. ההכרה הזו צריכה להיות גם בהיבט של שכר של עובדים סוציאליים ברשויות המקומיות. צריך למצוא דרך להביא כוח אדם מוכשר, מיומן, לטווח ארוך. המדינה צריכה להבין שזה מה שנדרש, ולדעת למשוך ולתגמל את העובדים הסוציאליים במחלקות לשירותי רווחה. עם כל הקושי במלונות, אנחנו רק מתחילים להתמודד עם ההשלכות של המלחמה. העומס גדל והשמיכה שלנו קצרה”.
https://www.davar1.co.il/535808/
