עופר גרוסקופף הוא אולי השופט הכי שפוי בבית המשפט העליון, אבל גם הוא שפן גדול המפחד לתת החלטות רציניות שישנו את מערכת המשפט מן היסוד ויקלו על חיי בעלי הדין, לפחות בתחום של הוודאות המשפטית. אנחנו מדברים על התופעה ההזויה של מירוץ סמכויות בדיני משפחה. בן הזוג הראשון שרץ לערכאות, הערכאה שבחר היא זו שתשפוט בענין הצדדים. כך נוצר כפל עבודה גם בבית דין רבני וגם בבתי משפט למשפחה, כאשר הצדדים ועורכי הדין מטורטרים בין שתי הערכאות ומבזבזים זמן וכסף, ושום דבר לא ידוע, ברור וסגור כי הכל יכול להשתנות על פי קריזה של שופטת או דיין.

את כל זה יכול היה השופט גרוסקופף לבטל בפסק דין אמיץ, אילו רק היה מקבל את העראור שהגיש לו אחד מעורכי הדין שבעצמו הפך גבר גרוש. אותו עו”ד פלוני ביקש מגרוסקופף לשים קץ לסבל שהוא מנת חלקם של המתגרשים, (וגם עורכי הדין), ולקבוע כללים ברורים: בבית דין רבני עושים טקס גט, ובבית משפט למשפחה עושים את כל השאר. מה יכול כבר להיות יותר טוב מזה ויותר קל מזה?

לצערו גרוסקופף השתפן, קיבל חרדות מאימת המפלגות הדתיות, הליצמנים והדרעים למינהם, ופחד שאם יוציא פסק דין כזה, הדוסים ידרשו לערוף את ראשו (לא מילולית כמובן), ושיפגינו לו מתחת לבית. במקום להעיז ולפתור בעיה, גרוסקופף התנפל על העו”ד פלוני, קטל אותו ודחף לו 2,500 ש”ח הוצאות. במקום לתת לפלוני מדליה, פלוני עכשיו יצטרך לשלם קנס. גרוסקופף היה יכול לעשות את זה באלגנטיות, להזמין את שדולת הנשים לדיון ואת יועמ”ש הרבנות, להזמין ידידי בית משפט למינהם, ואז לתת את פסד הדין המיוחל שישים קץ לתופעת מירוץ הסמכויות. הרי בשביל זה יש בית משפט עליון, שינחה את הערכאות הנמוכות ויתן תקדימים. במקום לעשות את העבודה, כל שופטי העליון ללא יוצא מהכלל התמכרו לשיטת פעולה אחת בלבד: לנפנף את כל מי שמגיע לבית משפט העליון, ולא משנה מאיזו סיבה, ולזרוק אותם מכל המדרגות. איזו החמצה של הזדמנות היסטורית.

ראו מה היה לגרוסקופף להגיד: “הלכה מושרשת וידועה היא כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם בתי הדין הרבניים, וכי התערבות בהחלטות אלו מוגבלת למקרים חריגים, כגון חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי וסטייה מהוראות חוק המופנות כלפי בית הדין הרבני ….. העתירה שלפנינו אינה נמנית עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות”. ואיך בדיוק יודע גרוסקופף מה כן נמנה עם המקרים החריגים? לפי האינטואיציה? ביטול מירוץ הסמכויות זה לא חשוב מספיק? לא תהיה לזה השפעה ענקית על העולם המשפטי ולטובה? ה”הלכה המושרשת” שרק גורמת נזקים ועיוותי דין, יותר חשובה מהתערבות בג”ץ שאחת ולתמיד יכול היה לשים סוף לעוול הנורא הזה?

מגרוסקופף היינו מצפים ליותר מזה, ולו בגלל תרגום שם משחפתו לעברית (ראש גדול). במקום זה גרוסקופף יצא ראש קטן לאללה. חבל.

השופט ע’ גרוסקופף:

           לפנינו עתירה למתן צו על תנאי המכוונת נגד פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי מיום 24.6.2019 ופסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 15.5.2020 אשר דחה ערעור שהגיש העותר.

1. וזו, בתמצית, השתלשלות העניינים: העותר והמשיבה 3 (להלן: “המשיבה”) נישאו זה לזו כדמו”י בשנת 1993 ונולדו להם 4 ילדים. לימים עלו יחסיהם על שרטון וביום 2.7.2018 הגישה המשיבה תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו (המשיב 2. להלן: “בית הדין הרבני האזורי”). העותר סבר כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת העדר סמכות עניינית. ואולם, טענה זו נדחתה בשתי החלטות של בית הדין הרבני האזורי מהימים 3.12.2018 ו-3.2.2019 (ראו נספחים ג2 ו-ג3 לעתירה). ביום 24.6.2019 ניתן פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי במסגרתו נדחתה פעם נוספת טענת העותר בדבר העדר סמכות עניינית, ונקבע כי תביעת המשיבה מתקבלת ועל כן “הצדדים חייבים להתגרש”. העותר לא השלים עם פסק הדין והגיש ערעור לבית הדין הרבני הגדול (המשיב 1) אשר נדחה ביום 15.5.2020. מכאן, העתירה שלפנינו.

• 2.              טענתו העיקרית של העותר, שהוא עורך-דין במקצועו, היא כי פסקי הדין של בתי הדין הרבניים ניתנו בחוסר סמכות עניינית, ועל כן הוא מבקש כי נורה על העברת הדיון בתביעת המשיבה לבית המשפט לענייני משפחה. העותר גורס כי דרך המלך לפירוק המסגרת הזוגית והתא המשפחתי היא הגשת תביעה בבית המשפט לענייני משפחה, כאשר ההליך בבית הדין הרבני בענייני גירושין הוא מעין ‘הליך מקוצר’ בו ניתן לנקוט רק בהתקיים אחת מעילות הגירושין הקבועות בחוק. בענייננו, נטען כי אין בידי המשיבה עילת גירושין מובהקת, ומשכך לבתי הדין הרבניים לא הייתה סמכות לדון בתביעה. זאת, הגם שהעותר שב וחוזר בעתירתו כי אין הוא מעוניין להתנגד לפירוק הזוגיות והמשפחה. לא זו אף זו, העותר אף מבקש מאיתנו כי נורה על ביטולה של הלכת “מרוץ הסמכויות” בין בתי המשפט לענייני משפחה לבין בתי הדין הרבניים, וכי תחת זאת ייקבע כי חלוקת הסמכות העניינית בין הערכאות השונות תיקבע לפי מבחן אותו מכנה העותר “מבחן היתרון הענייני היחסי המובהק”, דהיינו הסמכות תוענק לבית הדין הרבני רק בעניינים בהם יש לו יתרון ענייני יחסי מוחלט על פני בית המשפט לענייני משפחה, ולהיפך.

• דין העתירה להידחות, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים. הלכה מושרשת וידועה היא כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם בתי הדין הרבניים, וכי התערבות בהחלטות אלו מוגבלת למקרים חריגים, כגון חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי וסטייה מהוראות חוק המופנות כלפי בית הדין הרבני (ראו, למשל: בג”ץ 8638/03 אמיר נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ”ד סא(1) 259, 271 (2006); בג”ץ 5806/17 פלונית נ’ בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו, פסקה 7 (1.10.2017)). העתירה שלפנינו אינה נמנית עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות.

• טענותיו של העותר מתחלקות לשני סוגים: האחד, נוגע לממצאים ולמסקנות שקבעו בתי הדין הרבניים בדבר קיומה של עילת גירושין במקרה דנן. סוג טענות אלה הוא בעל אופי ערעורי מובהק, ומשכך אינו מצדיק התערבותו של בית משפט זה. השני, ענייננו ברצון העותר לשנות מכללי הסמכות העניינית של שיטת המשפט הישראלית תוך שהוא מציע מבחן חלופי לזה הנוהג כיום, המצמצם את סמכות בתי הדין הרבניים למצבים בהם קיימת עילת גירושין מובהקת על פי הדין העברי. ואולם, סמכות בתי הדין הרבניים לדון בענייני גירושין של יהודים נקבעה ופורשה בצורה שונה על ידי המחוקק בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי”ג-1953 ובפסיקה ענפה של בית משפט זה, ולא ראינו אפשרות לסטות מהחוק וההלכה המבוררת בעניין זה.

• אשר על כן, העתירה נדחית. העותר יישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 2,500 ש”ח.

           ניתן היום, ‏י”ג באלול התש”ף (‏2.9.2020).