אחרי שבמשך 23 שנים טיפל בקבוצות של גברים אלימים, ועל רקע המקרה המזעזע של מיכל סלה וניסיון הרצח של שירה איסקוב, החליט ד”ר יאיר אפטר לכתוב ספר על התופעה • בראיון, הוא מספר על הסיבות העמוקות שמביאות למשברים (“תחושת איום שנובעת מקרבה ואינטימיות”)

תופעת רצח נשים בידי בני זוגן נמצאת בקדמת הבמה, בעיקר אחרי המקרים המתוקשרים והמזעזעים של מיכל סלה ודיאנה דדבייב וניסיון הרצח של שירה איסקוב. אך זוהי למעשה תופעת שוליים נדירה וקיצונית של תופעה רחבה בהרבה.

יותר מ־200 אלף נשים בישראל חוו לפחות פעם בחייהן אלימות גופנית מצד בן זוגן. מתוך המספר העצום הזה, רק כ־30 אלף תיקים נפתחים בשנה נגד הגברים האלימים, רובם ייסגרו. 4,000 גברים או פחות יגיעו בשנה לטיפול בשירותי הרווחה, כולל הקליניקות הפרטיות – מקסימום שני אחוזים מכלל הגברים האלימים. רובם המכריע לא יגיעו לקבל עזרה נפשית מקצועית, כך שמעגל האלימות יימשך ויימשך.

“צר לי שהיחס לאלימות גברים הוא רק דרך הפריזמה של מקרי רצח”, אומר ד”ר יאיר אפטר בראיון איתו לרגל צאת ספרו “גברים מדברים אלימות, עזרה נפשית לגברים הנוהגים באלימות בזוגיות” (הוצאת רסלינג); “זה מרחיק את רוב הגברים מלפנות לקבלת טיפול. מדובר על כ־20 גברים רוצחים מתוך מאות אלפי גברים אלימים. תופעת הרצח היא מאוד נדירה, ואי אפשר להשליך ממנה בהכרח על אלימות במשפחה. כל מקרה רצח הוא טראגי, אבל כששמים בפרונט בכותרות רצח נשים – גבר שיש לו בעיות ויסות רגשי או פוסט טראומה לא יוכל לדמיין את עצמו כגבר אלים. זה טווח אירועים שונה, וזה מרחיק את הלקוחות מקבלת שירותים. כל השיח הוא איך לשים להם אזיקונים, אבל אכיפה לא מקדמת מניעת אלימות”.

ד”ר יאיר אפטר, 55, נשוי ואב לשלושה, עובד סוציאלי קליני, מטפל זוגי, מנחה קבוצות ומרצה באוניברסיטת בר־אילן, טיפל במשך 23 שנים בגברים אלימים במרכז גליקמן למניעת אלימות במשפחה בתל אביב, רובם בעלי רמת מסוכנות נמוכה יחסית. הם הגיעו אליו לרוב בשל הפניה רשמית, ולא מיוזמתם.

מטרתו, לדבריו, היתה למנוע אלימות בזוגיות הנוכחית והבאה ולשפר את הזוגיות שלהם. רגע אחרי שפרש מהנחיית הקבוצה הטיפולית כתב את הספר, המתאר את הטיפול באלימות הזוגית ואת הסיבות להתנהגות האלימה, ומציג כלים לטיפול. הספר מתבסס על מקרים שהיו בטיפולו לצד ידע תיאורטי ומחקרי שמסביר את התופעה. הייחודיות שלו היא הדרך המורכבת שבה הוא מציג את תופעת אלימות הגברים – לא כשחור־לבן, אלא כאוסף של גוונים, שבתוכם יש, לצד ניסיון להבנת התופעה ולטפל בה, גם רצון להבין את הגברים האלימים.

בספר מוצגות תשע סיבות להתנהגות אלימה של גברים, שנלמדו דרך מפגשים ארוכי טווח עימם, הכוללות התנהגות נלמדת בהעברה בין־דורית, טראומות ילדות וטראומות בחיים הבוגרים, רצון לשליטה ונקם, ערך עצמי נמוך, קושי בניהול קונפליקטים והסלמה הדדית, עמדות פטריארכליות ביחסים אינטימיים, איום מקרבה ואינטימיות, דיכאון והגנה עצמית.

אחת הסיבות המעניינות שהוצגו בספר להתנהגותם האלימה של חלק מהגברים, היא תפיסות נוקשות באשר לחלוקת התפקידים בין גברים לנשים. “האלימות במקרים אלו מהווה ביטוי של כאב ואכזבה מכך שבת הזוג מסרבת לשתף פעולה עם תפיסתו הפטריארכלית של הגבר”, אומר ד”ר אפטר, “מטרת האלימות היא להפחיד את האישה, כדי שיוכל לבסס את שליטתו. המהפכה הפמיניסטית והשינוי במעמדן של נשים ובזכויותיהן ב־50 השנים האחרונות, דורשים מגברים להתמודד עם שינויים החלים בהסדרים החברתיים, המחלחלים ליחסים הזוגיים.

“התנועה הפמיניסטית חשפה כי עבור מספר לא מבוטל של נשים, הבית אינו מרחב שוויוני ובטוח, אלא מקום שבו מתנהל מאבק על שליטה, והשימוש באלימות הוא אמצעי לשמר שליטת גברים על נשים. עבור חלק מהנשים, ניסיון לבטא רצונות וצרכים ולדרוש שותפות והוגנות זוכה ליחס מבטל מבני זוגן, עד כדי התנהגויות אלימות שמטרתן להשתיקן באמצעות הפחדה”.

פרדוקס היחסים

נושא חשוב נוסף שהספר דן בו הוא תלות גבוהה של הגבר בבת הזוג, והחשש ממנה כגורם לאלימות. “לצד רצון לקרבה ואינטימיות שיש לגברים, ניתן לזהות תחושת איום הנובעת מקרבה ואינטימיות שעלולה להוביל להתנהגות אלימה”, אומר ד”ר אפטר.

“החרדה מקרבה ואינטימיות היא תוצר של החשש לאבד שליטה, להיבלע ולהימחק, בשל האופי התלותי הקיים בכל מערכת יחסים. גברים, בהשוואה לנשים, קנאיים יותר לתחושה של עצמאות ורגישים לחדירת האחר ל’עצמי’ שלהם, ולכן הם נוטים להכחיש תלות. במקום שיעודדו בנים להיות בקשר, מעודדים אותם להיות ייחודיים – יחיד אל מול האחר. ‘לנצח בכל מחיר’ היא מנטרה שמהווה מלכוד עבור בנים בקשר וביחסים. מצד אחד לוחצים עליהם להתנתק כדי להגיע להישגים אישיים טובים משל אחרים, ומצד שני קיימת בהם כמיהה לקשר וצורך בו. זהו ‘פרדוקס היחסים’ המצוי בלב כל ההתפתחות הגברית הנורמלית: להיות ‘מיוחד ויותר’, לעיתים קרובות על חשבון להיות ‘עִם’.

“בהקשר זה, לחינוך בנים לגבריות יש תפקיד משמעותי. צריך לעודד בנים לקבל את התלות שלהם באחרים, מה שיעזור לפתח אצלם את היכולת לאמפתיה כלפי העצמי וכלפי בת הזוג התלויה בגבר, מבלי שירגישו צורך לבוז לצורכי התלות שלה או של ילדיהם”.

אחת הדרכים שבהן לימד אפטר את המוּנְחִים שלו להתמודד עם הדחפים שלהם, היא לבטא את רגשותיהם. אפטר מספר כי רבים מהגברים שהשתתפו בקבוצה גדלו בסביבה משפחתית, חברתית ותרבותית המדכאת ביטויים ספונטניים של רגשות. אחד מחברי הקבוצה סיפר איך אביו היה מכה אותו מכות אכזריות כאשר היה ילד, והוא היה עוצר את הבכי כי למד שהבכי מכעיס את אביו עוד יותר.

גברים אחרים זכו ל”מילות גנאי” כגון “הומו” ו”נקבה”, בעיקר מִבָּנִים אחרים, כשביטאו באופן ספונטני את רגשותיהם, והם למדו להתבייש ברגשותיהם ולשפוט את עצמם אם לא שמרו על קשיחות רגשית. בשל הבושה, ההסתרה ודיכוי הביטויים הספונטניים של רגשות, בנים גדלים להיות גברים שלא מודעים לרגשותיהם, ולעיתים גם לתחושות הגופניות שלהם. בעקבות כך, גברים הנוהגים באלימות כלפי בנות זוגם מתקשים לזהות את רגשותיהם העוינים, הכוללים כעס, חשדנות, עצבנות, חוסר שקט וחרדה, והם מבטאים את רגשותיהם הלא מודעים בתוקפנות או בהימנעות וניתוק.

“חשוב היה לי לייצר ‘משפחה’ אלטרנטיבית המאפשרת לחוות את כל מנעד הרגשות בסביבה לא שיפוטית וחיובית”, אומר אפטר. “ביטויים של חום, חיבה ואהבה גם במגע היו חשובים בקבוצה. רבים מהגברים שהגיעו לקבוצה נשאו זיכרון של מגע כואב. קרבה משמעותה מבחינתם פגיעה, והם לא למדו להתקרב ברוך. תפיסת הקבוצה כמרחב המאפשר לחוות תיקון במפגש הבין־אישי בין חברי הקבוצה לבין עצמם, היווה כוח מרפא”.

“חוויתי את עצמי כקורבן”

האם לדעתך כל גבר אלים יכול להשתנות בעקבות טיפול? מה הם תנאים הנדרשים לכך?

“לצערי, לא הצלחתי לעזור לכל הגברים שהגיעו אלי. חלקם לא רצו להיעזר, אחרים סבלו מקשיים והפרעות נפשיות שלא אפשרו להם להתגבר על התנהגותם. היו שחיו בסביבה זוגית וחברתית שבה האלימות היתה התנהגות הישרדותית, והיו כאלה שלא רצו לוותר על התנהגותם האלימה, וראו בה התנהגות לגיטימית לפתרון בעיה. ולמרות זאת, חשוב לציין שרוב הגברים רוצים לעשות שינוי.

“הצלחת הטיפול תלויה לא רק בגברים עצמם אלה גם בגורם הטיפולי. כפי שאני מציין בספר, מדובר בסביבת עבודה קשוחה. איש מקצוע שמתקשה להיות אמפתי לפוגע, נוקט עמדות שיפוטיות, או חושש לטבול את רגלו בצד האפל של החוויה האנושית – לא יצליח לעזור לאותם גברים. לצד ההצלחות, היו לא מעט כישלונות שקשורים לכשלים אמפתיים שלי. לא פשוט לפתח אמפתיה לתוקפן”.

בתמונה:  עטיפת ספר חירטוטי הזבל של יאיר אפטר “גברים מדברים אלימות” – זיוני שכל

בספר אתה מספר כי היו גברים שהפעילו טרור והפחידו גם אותך. חווית את עצמך כקורבן. 

“בשל הנטייה של רבים מהמשתתפים בקבוצה להגיב בתוקפנות למצבי איום, ביטויי תוקפנות נכחו במרחב הקבוצתי גם כלפיי. היו מצבים שבהם חוויתי את עצמי כקורבן. ככל שחוויתי את האיום כמכוון כלפיי, וככל שעוצמת התוקפנות היתה גבוהה יותר, תגובותיי הקצינו.

“ההבנה שגם בי ישנה תוקפנות עזרה לי להתגבר על פיצול של ‘הם’ ו’אני’, המהווה הגנה מפני הקושי לקבל את העובדה שאלימות היא התנהגות אנושית, גם אם היא פוגעת והרסנית. יותר ויותר התחדדה בי ההבנה שההבדל בין אנשים אינו בין אלו שנוהגים באלימות לבין אלו שלא, אלא בין אלו המכחישים אותה לאלו שמודים בה.

“לא פחדתי מהגברים שהגיעו לקבוצה, את רובם אהבתי. יכולתי לראותם מעבר להתנהגות האלימה, הצלחתי להבין איך זה לגדול בסביבה אלימה, כשהשפה שאתה למד היא שפת האלימות. ולמרות זאת, לרגע לא שכחתי שהם נוהגים באלימות ושאני מחויב לעזור להם להתעמת עם התוקפנות וההתנהגות האלימה שלהם”.

מה היתרון של טיפול קבוצתי לעומת פרטני?

“רוב הגברים גדלו בתוך קבוצות ספורט, יחידות בצבא, מקומות עבודה או מסגרות דתיות, כך שהם רגילים להיות בקבוצה. עבור רבים מהם המפגש האישי הוא אינטנסיבי, מייצר אי־נוחות וגורם להם להיות הגנתיים. יתרון נוסף הוא העזרה ההדדית. חברי קבוצה עזרו לחברים אחרים, ושיתפו בתובנות שלהם כיצד להתמודד עם מצבים מורכבים”.

לזהות את הנורות האדומות

כיצד מזהים אלימות מצד הגבר? רבות דנו בכך לאחרונה, אבל ד”ר אפטר מצביע על סימן מרכזי, שלדעתו הוא מובהק: כשהאישה מפחדת. “אם אשתך מפחדת ממך, לך טפל בעצמך”, קובע אפטר. “גם אם זה פרנואידי בעיניך, תמיד יש דברים בגו, לא סתם היא מפחדת. היה משהו בעוצמת הקול שלך, בשפה, באמירה.

“אני חותם שכל הנרצחות פחדו מבני זוגן. שירה איסקוב, למשל, פחדה מבעלה. האבסורד הוא שככל שהאישה יותר מפחדת, כך קטן הסיכוי שהיא תגיש תלונה, כי היא תחשוש שהגבר ינקום בה. בעיניה – אין לו מה להפסיד”.

ישנם סימנים מקדימים אחרים, שד”ר אפטר מתריע לגביהם, והוא קובע כי על האישה לנקוט עמדה ברורה ואסרטיבית כשהם מופיעים. “ברוב המקרים אין אלימות פיזית, אך את חיה בטרור. בפעם הראשונה שבה הוא מוחק לך אנשים מרשימת הקשר כי הוא לא רוצה שתדברי איתם, מחייב אותך לדבר איתו במצלמה פתוחה כדי לראות את מיקומך, לוקח לך את האוטו כעונש, או מעניש אותך בכל דרך אחרת, גם כלכלית – נורה אדומה צריכה להידלק אצלך ואת חייבת לפעול.

“כל הפעולות האלה מעידות על דפוס של צורכי שליטה – רצון לשלוט עלייך בכל תנועה. אלימות היא מנגנון שמסרב לקבל חוסר אונים. גברים שמתקשים לקבל סירוב מנשותיהם, ואת הכאב וחוסר האונים המתלווים לו, מגיבים באימפולסיביות ובנקמנות. אין סיבה שתישארי עם גבר כזה. עזבי אותו או פני לקבלת עזרה. אסור לך להיות סובלנית”.

אפטר מנסה בספרו לראות את התמונה הרחבה והכוללת: את ההיסטוריה והביוגרפיה של הגבר, את הילדות שלו, את טראומות העבר, את המבנה הנפשי שלו, וגם – את האחריות התורמת של הנשים. “האחריות היא של הפוגע, זה ברור, אבל גם הנשים יכולות לתרום להסלמה, וחשוב שהן ישאלו את עצמן מה התרומה שלהן. זה אמנם לא פוליטיקלי קורקט להגיד את זה, אבל יש טווח אחריות שנשים יכולות לקחת על עצמן. הן לא רק קורבן.

“האם אישה שסטרה לבעלה תרמה להסלמת האירוע? התשובה היא כן. מה את היית עושה אם מישהו היה נותן לך סטירה? מובן שזה לא תירוץ לתגובה קיצונית ופתולוגית מצד הגבר, אבל צריך לזכור שאנשים מגיבים בתוקפנות לתוקפנות. תוקפנות היא גם הגנה עצמית. יש מאמר של הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט על אלימות והתקפי זעם של ילדים כהגנה מפני חדירת האחר לתוך המרחב שלהם, וזה תקף גם לגבי מבוגרים”.

לסיכום, אפטר רוצה להדגיש את הגישה החיובית שלו בטיפול ובהנחיה: “חיוביות היא העמדה של המטפל כ’הורה הטוב’. עליו לשמור על מיקוד שיש בו קרבה, דאגה ומחויבות. לאהוב את המטופל, למרות הקשיים, ובמקביל לשמור על מובחנות מהמטופל ולהיות מודע לחלקיו הרגרסיביים. גברים אלימים זקוקים לאנשי מקצוע המוכנים לצלול עמוק לנבכי המורכבות של היחסים האנושיים, לפגוש את הכעס, הזעם, הכאב, הרוע, הפגיעה וחוסר האונים, אך מנגד יודעים להחזיק גם את התקווה, את הרצון בקרבה ואת הרצון לעזור למרות הכל”.

https://www.israelhayom.co.il/article/868573