לפנינו החלטה טריה של עלאא מסארווה שופט בית משפט השלום בתל אביב בסוגיה משפטית הכי מטומטמת שאפשר לתאר.  האם אדם או אישה שהיו חשודים ונחקרו במשטרה בחקירה תחת צא”פ יכולים להשתמש בחומרי החקירה שלה כדי לתבוע אנשים אחרים שגרמו להם עוול ללא הגבלה, או שהתובעת בנזיקין צריכה “אישור” מהשופט שהוציא את הצא”פ – לפני שהיא תובעת בנזיקין ומצרפת נספחים לכתב התביעה שלה בנזיקין?  פ”ר 22968-01-19.

הסגידה של השופטים לצא”פים – גולם שקם על יוצרו

במקרה הספציפי נפתחה חקירה פלילית בינואר 2019 נגד מי שהיתה שופטת נהדרת אתי כרייף כי שלחה סמסים לאפי נוה וביקשה עזרתו והשפעתו שיעשה לה פרוטקציה בוועדה למינוי שופטים.  ברקע היו קשרי ניאוף אינטימיים ביניהם, למרות שהיא אישה נשואה.  השופט אביחי דורון סיווג את כל החומרים מהטלפון של אפי והחליט מה ייצא לחקירה פלילית ומה ייגנז והטיל צא”פ.

השופט עלאא מסארווה ירש את מקומו וגם הוא אישר את הצא”פ.  השופט בעליון יצחק עמית ביטל את איסור פרסום שמה של אתי כרייף והתקשורת החלה לרקוד על דמה כמו מקהלת שופרות מתוזמרת.

עבר זמן והוחלט לזכות את אפי נוה מכל חשד, וגם אתי כרייף זוכתה מהחשדות לשוחד מיני, אבל הפרקליטות אילצה את כרייף לוותר על משרת השפיטה בטענה שבעודה בחקירות מחקה סמסים מהטלפון שלה, (השמדת ראיות עלק), ולטענתם זה פלילי.

מה הבעיה להגיש נספחים בתביעה נזיקית?

הגענו לשלהי 2022 ואתי כרייף החליטה לתבוע את המעורבים בהכפשת שמה ובהפרת פרטיותה, ולדידה האחראית הראשית היא העיתונאית הדס שטייף.  הדס שטייף טוענת שהיא לא פרצה לטלפון של אפי, אלא היתה זאת גרושתו של אפי, עו”ד חני נוה, וכל מה שעשתה הדס שטייף היה בליווי צמוד של יועמ”ש המדינה, דאז, שי ניצן וצוות היעוץ המשפטי של תחנת גל”צ בה היא עובדת.

בתביעת הנזיקין של אתי כרייף על סך 4,000,000 ש”ח, אתי צירפה ראיות ונספחים מחומרי החקירה שקיבלה מהמשטרה להוכחת יסודות העוולה. אתי טוענת כי הנזק הוא “בעקבות נטילת המכשירים הניידים של אפי נוה שלא כדין, עיון בתכתובותיו והעברתן לצדדים שלישיים וחשיפתן לציבור”.  ראו כתב תביעה אתי כרייף נ הדס שטייף וגלי צהל.  ת”א 56857-07-22: כרייף נ’ שטייף ואח’.

לנו ברור שברגע שקיבלה את חומרי החקירה הם הפכו חומרים שלה, וברגע שהשופט יצחק עמית התיר לפרסם את שמה, אזי כל אלמנט של “דלתיים סגורות” מהחקירה הוסר גם הוא.

אלא מאי?  בשל הקדושה המרובה ששופטי העליון רוכשים לצא”פים ולדלתיים הסגורות (כי בישראל שופטי העליון אוהבים להתעלל בציבור ולהסתיר זאת באמצעות צא”פ), נוצרו כל מיני הלכות מטומטמות שאומרות שמי שרוצה להשתמש בחומרים תחת צא”פ צריך לבקש רשות מהשופט שהטיל את הצא”פ – ולא מהשופט שמטפל בתובענה הנזיקית שבפניו.

הדס שטייף הגישה בקשה לקבוע שאתי כרייף ביזתה את בית המשפט בכך שצירפה נספחים מהחקירה שלה במשטרה.  וזה התגלגל לפתחו על עלאא מסארווה.

הסוגיה הזו היא פשוט מטומטמת ברמות על כי התשובה ברורה.  חומרי החקירה הם של אתי כרייף והשופט יצחק עמית הסיר את הצא”פ על שמה.  לכן זכותה להשתמש בחומרים בתביעת נזיקין.

עלאא מסארווה מתפתל בכיסאו:  הסכמות במקום הכרעה עקרונית

אפשר לראות בהחלטה של עלאא מסארווה כמה הוא מתפתל שלא להיכנס לשדה מוקשים, ולכן ניהל את הדיון באופן של אילוץ הסכמות על מנת שלא לתת החלטה המבוססת על חוק ופסיקה, ולהסתמך על הסכמות.

לדבריו: “איסור פרסום לא נועד לפגוע בזכות לפנות לערכאות ולניהול הליך ענייני ואפקטיבי לפי בחירה…. מקובל עלי שיש להקפיד על צווי איסור הפרסום והפרה סלקטיבית של הצווים במטרה לשמור על הוודאות והיציבות.  האם צווי איסור פרסום מונעים שימוש בחומרים במסגרת הליך משפטי? באופן כללי אומר כי קיימות גישות שונות בפסיקה, אך מקובל עלי שהזרם המרכזי בפסיקה מצדד בקביעה לפיה על בית המשפט שנתן את צווי איסור הפרסום להתייחס לצווי איסור פרסום על מנת למנוע אי בהירות וטשטוש גבולות ולמען קיום וודאות משפטית”.

לא הצלחנו להבין פה כלום.  צווי איסור הפרסום נועדו להגן על אתי כרייף עצמה מפני הבושה שבפרסום כי ניצלה קשר אינטימי לקבל פרוטקציה.  זה לא נועד להגן על הדס שטייף מפני תביעה נזיקית.  ברגע שיצחק עמית הסיר את הצא”פ על שמה של כרייף, אין יותר צא”פ ולא היה שום צורך להטריד את מסארווה שבכלל טוען שיצא לשבתונון.

חוץ מזה, הצא”פ הראשוני של מסארווה הוא איסור פרסום.  ממתי הזנה של נספחים לנט המשפט מהווה “פרסום” ציבורי?  הרי כתב התביעה שבנט לא פתוח לציבור….. נכון שכתב התביעה הזיקית יכול להגיע לידי כלי תקשורת עם הנספחים, אבל זו לא כרייף שמפרסמת אלא כלי התקשורת.  לכן מדוע בכלל ההליך הזה לא נמחק ברגע שהוגש????

בתמונה:  יצחק עמית השופט שהתיר את דמה של אתי כרייף

נזכיר לכם שהשופט עלאא מסארווה היה יקיר הסנגוריה הציבורית לפני שמונה לשפיטה.  הוא היה סנ”צ שהזרימו לו תיקים בכמויות וגבה מהסנגוריה 1,000,000 ש”ח בשנה שכר עבודה.  הוא לא ייצר תקדימים ואין אף פסיקה דרמטית ש”רשומה על שמו”.  כשמונה לשפיטה בתחילת 2017 הפך את עורו ונהיה אטום וקשה לב בדיוק כמו השופטים המגיעים מהפרקליטות ורמס זכויות אדם באופן סדרתי.