בשנת 2020 הוקמה ועדה ציבורית למניעת הרשעות שווא שבראשה העמידו את שופט העליון לשעבר יורם דנציגר.  הוא עצמו גרם לאין ספור הרשעות שווא בהיותו שופט עליון מכיון שיישר קו עם חבריו בעליון שאצלהם המשימה היא להרשיע כל דבר שזז, ולא חשוב על מה, וגם לא משנה אם הראיות קבילות.  העיקר זה להרשיע.  בינתיים מזמז את הזמן והוציא 2 דו”חות ביניים אנמיים בנושאים זוטרים שאף אחד לא התייחס אליהם.  העיקר שהוא חולב כסף מהמדינה עבור התפקיד.

לפנינו מאמר באתרו של פנחס יחזקאלי הסוקר את הגורמים להרשעות שוווא בישראל.  שני דברים חסרים בו.  הראשון זה ה DNA השיפוטי של שופטים בישראל אשר להוטים להרשיע כל מה שזז.  רוב השופטים בדיני פלילים מגיעים מהפרקליטות והם רגילים לעשות תרגילי חקירה בזויים, לשקר ולהעלים ראיות, לתפור תיקים והם חושבים שזה נורמלי.  זה לא משתנה כאשר הם מחליפים כובע מפרקליט לשופט.   הם רק רוצים להרשיע עם ראיות קבילות ובלי ראיות קבילות, עם סחיטת הודיות שוווא, ובלי הודיות שווא.  העיקר להרשיע.  השופטים הישראלים אינן נייאטליים.  הם מלכתחילה מוטים לטובת הפרקליטות.

הדבר השני הוא תרומתה של עדנה ארבל להצפת המערכת במתלוננות שווא, כל אותן הנשים גרושות שבודות על הגרוש אלימות ופדופיליה וכל אותן פמיניסטיות שממציאות או חולמות שמישהו אנס אותן, והאונס לא היה ולא נבקרא.  לכל אלה סדרה עדנה ארבל תקנה 2.5 שפוטרת אותן מהעמדה לדין על מסירת ידיעות כוזבות במשטרה ומעדות שקר בבית המשפט.

במערכת שבה לא נדרשות שום ראיות נוספות להרשעה חוץ מסיפוריה ודמעות התנין של האישה המתלוננת, אפשר להרשיע כל גבר על כל דבר.  כאשר שופטי העליון אומרים שצריך יחס מיוחד למתלוננות בעבירות מין כי הן מסכנות, קפואות, לא זוכרות כל כך טוב ולכן לא משנה אם טעו בתיאור מקרה האונס, או טעו בתאריך האונס או בכלל טעו ומסרו גרסאות סותרות, בוודאי שאפשר לצבור קילומטרז’ של הרשעות שווא.

הרשעות שווא – עבריינים או קרבנות של מערכת אכיפת החוק?

המאמר נכתב על ידי חנית כהן ועדן כהן, סטודנטיות לתואר שני בלימודי קרימינולוגיה, במכללה האקדמית אשקלון. המנחה: ד”ר אבי ברוכמן

תקציר

“במקרה ברנס, הצטברות הפגמים שהתגלו עם חלוף השנים מקימה חשש כי הרשעת ברנס נגועה בפגמים דיוניים ..שכן, השקרים והפגמים שנחשפו במשפטו של ברנס אינם בבחינת מעידה או שקר נקודתי של עד זה או אחר. הם מעוררים חשש ממשי כי עודף רצון של המשטרה והתביעה “לסגור” את פרשת הירצחה של רחל הלר גרם להם לא פעם, גם לא פעמיים, להימנע מלדבוק באופן מלא באמת” (ציטוט מתוך ההחלטה בבקשתו למשפט חוזר של עמוס ברנס, בשנת 2001, על ידי השופטת ד’ דורנר בבית המשפט העליון, מ”ח 3032/99).

הרשעה במשפט הפלילי פירושה, קביעה שיפוטית שבה הנאשם עבר את העבירה שבה הוא מואשם מעבר לכל ספק סביר. הרשעת שווא פירושה, שהמסקנה שאליה הגיעה מערכת המשפט באשר לנאשם, כי הוא אשם מעבר לכל ספק סביר, היא מסקנה שגויה. הרשעות השווא, מקורן בליקויים הקיימים במערכת אכיפת החוק. בין הגורמים להרשעת שווא, נמנים: תפקיד השופט והטעויות במסגרת השיפוט, תפיסת התפקיד של חוקרי המשטרה, הימנעות המשטרה מחקירת כיוונים אחרים, הסתרת ראיות מזכות על ידי המשטרה או התביעה, תפיסה מוטעית של תפקיד התביעה, ייצוג לוקה של סנגורים ואילוץ הנאשם בהודאת שווא. במאמר הנוכחי נדון בתופעת הרשעות השווא בישראל ובגורמים להרשעות שווא, נתמקד בהודאת שווא, תוך אזכור של מקרים שהתרחשו בישראל.

[להרחבת המושג: ‘הרשעת שווא’, לחצו כאן]

[להרחבה בנושא הודאות שווא, לחצו כאן]

מערכת אכיפת החוק במדינת ישראל, מורכבת מארגונים ומוסדות ציבוריים, הנושאים באחריות להיבטים השונים של אכיפת החוק ופיקוח על פשיעה ועבריינות. בין הארגונים נמנים: המשטרה, מערכת התביעה, בתי המשפט, שירות בתי הסוהר ושירותי מבחן. תכליתה של מערכת אכיפת החוק היא להבטיח את שלום הציבור ובטחונו, כאשר הפיקוח על הפשיעה ומניעתה הוא אמצעי מרכזי להשגתה. המודל הנשאף של מערכת אכיפת החוק הוא “מודל הצדק בפלילים”, המבוסס על עקרונות הצדק כדוגמת: הוגנות, שוויון ושמירה קפדנית על זכויות האדם (גימשי,  2007).

הרשעת שווא, פירושה כי הקביעה שאליה הגיעה מערכת המשפט בנוגע לנאשם מסוים, כי הוא אשם מעבר לכל ספק סביר, היא קביעה שגויה, שהספק רב יותר ולכן איננו מאפשר הרשעה (סנג’רו, 2014; ראה את תמונת הכריכה משמאל).

הרשעה של חפים מפשע, גוררת עוול נוראי הנעשה לאותם האנשים שהורשעו על לא עוול בכפם ולמשפחותיהם. בנוסף, הרשעת שווא, מובילה להשלכות חמורות על פעילותה של מערכת אכיפת החוק: הרשעה של חפים מפשע עשויה להעיד על בעייתיות מובנית בשיטת המשפט, האשמים האמיתיים מתחמקים מעונש ומהווים, בעודם חופשיים, סכנה לציבור והאמון שנותן הציבור בהחלטותיה ובדרך פעולתה של מערכת אכיפת החוק הולך ונסדק.

סנג’רו (2014), טוען כי בימנו, רווחת העמדה המסורתית לפיה הרשעת אדם חף מפשע הינה מצב נדיר, אך למעשה לא כך הדבר. לטענתו, לפחות חמישה אחוזים מההרשעות בבתי המשפט בישראל, הן הרשעות שווא. כלומר, לדעתו, מתוך כ-20,000 האסירים השוהים בבתי הסוהר בישראל בכל רגע נתון, כ-1,000 אסירים הינם חפים מפשע ועובדת הימצאותם מאחורי סורג ובריח, היא טרגדיה נוראה. לדידו, יש לאשר הרשעות בפלילים, רק אם אשמתו של הנאשם הוכחה מעבר לספק סביר ובנוסף ננקטו כל האמצעים הסבירים להבטיח שלא תתרחש הרשעה שווא (סנג’רו, 2014).

מהפיכת ה- DNA ופרויקט החפות האמריקני, מפריכים את העמדה המסורתית לפיה, הרשעת אדם חף מפשע הינה מצב נדיר. מהפכת ה- DNA החלה בסוף שנות ה-80 ויצרה אפשרות לבצע בדיקות מדויקות על בסיס דגימה קטנה של רקמה אנושית מזירת העבירה. במסגרת פרויקט החפות האמריקני, שיוסד ב-1992 על ידי בארי שק ופיטר ניופלד, נבדקו בדיקות DNA לאסירים שטענו לחפותם. ממצאי הפרויקט העלו כי מאז 1992, זוכו על בסיס הבדיקות, למעלה מ-300 אסירים שהורשעו בעבירות חמורות ונידונו לעונשים חמורים ובכללם מאסר עולם או עונש מוות (Garrett, 2011, בתוך: סנג’רו, 2014). 

הגורמים להרשעות שווא

סנג’רו (2014),  מחלק את הגורמים להרשעות שווא לשני היבטים: הראשון, גורמים המשתייכים לתחום דיני הראיות ודרכי ההוכחה במשפט והשני, גורמים המשתייכים לפרוצדורה הפלילית הכוללת סדרי דין, אופן ניהול החקירה ואופן ניהול המשפט (סנג’רו, 2014).

בתמונה:  עדנה ארבל מי שקידמה את הצפת המערכת התלונות שווא בכך שהעבירה הנחיה בפרקךליטות לא להעמיד לדין נשים שמגישות תלונות שקריו.  זונה פמינאציתץ מצחינה.

גורמים המשתייכים לדיני ראיות

תפיסת “אשמת החשוד”– לפי תפיסה זו, מתבססת ההנחה כי החשוד הוא האשם וכל שנותר הוא למצוא ראיות אשר תוכחנה זאת. תפיסה מוטעית זו מוליכה להתמקדות בנחקר, בניסיון לגבות ממנו הודאה בביצוע העבירה ולהסתפקות בהודאה זו לשם הרשעה (סנג’רו, 2014). כאשר החקירה המשטרתית, רובה ככולה, לאחר תפיסת החשוד מכוונת להביאו לידי הודאה, נזנחים כיווני חקירה נוספים שיכלו להוכיח את האמת (קרמניצר, 1993). הקונספציה שבה שבויים החוקרים, שבגינה מתאפשרת תפיסת “אשמת החשוד”, מוסברת באמצעות הטיות קוגניטיביות הכוללות: הטיית האישוש (הנטייה לפרש ראיות בדרך שתתמוך באמונות, בציפיות או בהשערות הקיימות), הטיית החוכמה שלאחר מעשה והטיית התוצאה. בנוסף להטיות אלה, קיים לחץ על המשטרה מצד הציבור לפענח פשעים, לתפוס עבריינים ולהביאם לדין (Findley & Scott, 2006).

עדויות ראייה מוטעות– במקרים רבים, עדי ראייה המתבקשים להצביע ב”מסדר זיהוי” על האדם שאותו ראו מבצע את העבירה, נוטים לבחור באדם כלשהו מבין הניצבים במסדר, מתוך הנחה מוטעית כי מבצע העבירה נמנה מבין הניצבים באופן ודאי, שעה שבמציאות יתכן כי אינו נמצא שם כלל.  הנחה מוטעית זו מבוססת על טיב הזיכרון האנושי המועד להטיות וכשלים. Wells (1988), מתייחס לתהליך הזיכרון כמורכב משלושה שלבים: האחד, שלב הרכישה, בשלב זה תופס העד את ההתרחשות ורוכש את האינפורמציה, אך כאשר מדובר באירועים טראומטיים, העד מסוגל לקלוט רק חלק מההתרחשות, כך שנוצרת תמונת זיכרון מעוותת. השלב השני, הוא שלב השמירה בזיכרון, זוהי תקופת הזמן שבין התרחשות האירוע לרגע שבו העד מתבקש לשחזר את שראה ואת ששמע. השלב השלישי, השחזור, בשלב זה העד משחזר את מה שראה ושמר בזיכרונו. בכל אחד מן השלבים קיימת אפשרות לעיוות שעשוי להוביל לטעות. עיוות זה תלוי במשתנים שונים: אישיות העד, משתנים תרבותיים וחברתיים ומשתנים מערכתיים (Wells, 1988).

חרף הבעייתיות בזיהוי על ידי עדי ראייה, בתי המשפט מעניקים לראייה זו משקל כבד ומרשיעים גם בתיקים שבהם זו הראייה היחידה (סנג’רו, 2014).

אמינות הראיות המדעיות– הראיה המדעית נתפסת על ידי מערכת המשפט כמדויקת ביותר וכי אין עליה עוררין, בשעה שמחקרים מוכיחים שאין אף סוג של ראייה מדעית שהינו מדויק לחלוטין. כך למשל, טביעת האצבעות: למרות שלכל אדם יש את טביעת האצבע הייחודית לו, קיימות נקודות משותפות בטביעותיהם, לפיכך, קיימת האפשרות כי בדיקת זיהוי לפי דגימת אצבע תראה תוצאה שגויה, בעיקר כאשר איכות טביעת האצבע ירודה (הלפנט וסנג’רו, 2010).

הסתמכות על עדויות מומחים– בתי המשפט נוטים להסתמך על עדויות מומחים, שלעיתים נמצאות כמטעות, בדרך זו הופך השופט למעין “חותמת גומי” המתרגמת את חוות דעתו של המומחה לפסק דין מרשיע, זאת משום שהשופט אינו מומחה בכל התחומים אותם הוא שופט. זאת ועוד, מומחים המעידים במשפטים פליליים, הם כמעט תמיד מטעם התביעה ועובדים בשירות המשטרה (הלפנט וסנג’רו, 2010).

חוסר דיוק של המכשירים המשמשים להפקת ראיות מדעיות– ישנם סוגים רבים של מכשירי מדידה שמטרתם הפקת ראיות מדעיות, כדוגמת: ערכת בדיקת שתן שמטרתה איתור שימוש בסמים אסורים, ה”ינשוף” שמטרתו בדיקת פיכחות הנהגים ועוד. הוכח כי מכשירים אלו אינם מדויקים ועל אף הממצאים הללו לא קיימים סטנדרטים של הנהגת בטיחות באמצעות פיקוח (רגולציה) (סנג’רו, 2014).

גורמים המשתייכים לפרוצדורה הפלילית

תפקיד השופט– בישראל, נהוגה שיטת המשפט האדברסרית, לפיה, השופט הוא פאסיבי למדי ותפקידו להכריע בין עמדות ההגנה והתביעה, זאת בניגוד למשל לשיטה האינקוויזיטורית, לפיה, השופט חוקר באופן אקטיבי את העדים. שיטת המשפט האדברסרית, הנהוגה בארצנו, עלולה להוביל לפסק דין מוטעה שכן טעויות השופטים עשויות לנבוע מפרשנות מוטעית של הדין המהותי, של הפרוצדורה הפלילית או של דיני הראיות (סנג’רו, 2014). Drizen & Leo (2004), טוענים, כי בהיותו השופט בן אנוש, קיים הסיכוי כי יעשה טעויות שמקורן בתפיסה מוטעית של אשמת החשוד, בהסתמכות יתרה על אנשי מערכת אכיפת החוק וחוסר היכולת להבחין בין עדות אמת לעדות שקר (Drizen & Leo, 2004).

תפקיד חוקר המשטרה– החקירה המשטרתית כוללת את תשאול החשוד במעשה הפלילי. התשאול המשטרתי, מוגדר כ”מכלול הפעולות הנעשות על ידי חוקר משטרה, במסגרת חקירה משטרתית, במהלכן מופעלים כדין, גירויים מילוליים ולא מילוליים על הנחקר, במטרה להשיג ממנו מידע תקף, או ראיה קבילה, או התוודות באשמה, גם אם הנחקר לא התכוון מלכתחילה למסור אותם לחוקר (דוידוביץ, 2010). התפיסה המוטעית של “אשמת החשוד”, עשויה להוליך את החוקר לזניחת כיווני חקירה חשובים ולהתמקדות בחשוד, במטרה למצוא ראיות אשר יביאו להודאתו של הנאשם, גם אם זו איננה נכונה. תפיסת תפקיד שגויה של חוקר משטרה, עשויה להוליך אותו לכיוונים שליליים, לרבות הסתרת ראיות מזכות, שיפור ראיה מפלילה ובידוי ראיות (סנג’רו, 2014).

תפקיד התובע– קרמניצר (1997), טוען כי תפקידו של התובע הוא לסייע לבית המשפט בחשיפת האמת, אך השיטה האדברסרית יוצרת דינאמיקה של תחרות בין התביעה לבין ההגנה, אשר עלולה ליצור מוטיבציית-יתר ולסחוף תובעים לנסות להשיג הרשעה בכל מחיר, הדבר עלול להוביל לעיתים להסתרת ראיות מזכות מעיני ההגנה, להדרכת עדים ולפרקטיקות אסורות או לא ראויות אחרות אשר עלולות לתרום להיווצרות עיוות הדין (קרמינצר, 1997). בימים אלה ממש, התפרסם דו”ח של נציב התלונות, השופט דוד רוזן, נגד הפרקליטות, באשמות חמורות הנוגעות ליחסי העבודה עם המכון לרפואה משפטית, אבו כביר, בתקופת ניהולו של פרופסור יהודה היס.  בשנים שבהן עוסק הדו”ח סיפק המכון חוות דעת מומחה לאלפי משפטי רצח, הריגה, אונס ועבירות חמורות נוספות, ועל סמך עדויות רופאיו נשלחו נאשמים לתקופות מאסר ארוכות. הנציב קובע כי בחלק מהמקרים שנבדקו הפרו פרקליטים ביודעין צווים של בתי־משפט, הסתירו מהסנגוריה חומר מהותי ביותר שעשוי היה להביא לזיכוי והערימו על ההגנה באופן בלתי חוקי קשיים בקבלת ראיות חשובות שאולי יקלו עם הנאשמים  (צימוקי וברגמן, 2008, Ynet).

עסקאות טיעון– במסגרת עסקת הטיעון, הנאשם מסכים להודות בעובדות המגבשות עבירה מסוימת ובתמורה התביעה מוותרת על האשמתו בעבירה חמורה יותר או מסכימה לעונש פחות חמור מזה הצפוי לנאשם. החיסרון המרכזי של עסקאות הטיעון הוא כי גם חפים מפשע מורשעים במסגרתו .לטענת סנג’רו (2014), עסקת הטיעון היא אחד המנגנונים המאפשרים הרשעות שווא רבות של חפים מפשע. לדידנו, החמור מכל  הוא, שלעתים, השופט החתום על עסקת הטיעון בידיעה כי הנאשם הינו חף מפשע, נותן בכך לגיטימציה להרשעות השווא.

הודאות שווא

במציאות הישראלית, גורם מרכזי להרשעת חפים מפשע הוא הרשעה על סמך הודאתו של החשוד בעת חקירתו במשטרה (סנג’רו, 2014). הודאת שווא (False Confessions), היא הודאה שתוכנה אינו אמת וזאת כאשר אדם מודה בביצוע עבירה שלא ביצע (יהושע-שטרן וכרמון, 2012).

להודאת שווא יש מניעים שונים ומגוונים המביאים את החף מפשע להודות בעבירה שאינו ביצע. בין המניעים השונים כלולים- האינטרס של מערכת בתי המשפט הכוללת את התביעה והשופטים, מניעים אישיים הטמונים באישיותו של הנאשם, שיקולי עלות- תועלת ולחץ המופעל על הנאשם בעקבות חקירת המשטרה (לנדאו ואחרות, 2012).

מבין תפקידיה הרבים של המשטרה, החקירה הפלילית מהווה מרכיב מרכזי בפעילות המשטרתית. החקירה נועדה לסייע בהשגת מטרותיה של מערכת אכיפת החוק בהיבטים של פענוח פשעים ומניעתם ומטרת העל שלה היא להעמיד לדין ולהעניש את מבצעי העבירות הפליליות הפוגעים בשלומו של הציבור ומסכנים את הסדר הציבורי. במרכזה של החקירה הפלילית, עומד תהליך של איסוף ראיות, לרבות גביית הודאה מחשוד, אשר באמצעותה ניתן יהיה במהלך המשפט הפלילי להוכיח את אשמתו (יהושע-שטרן וכרמון, 2012).

בשנים האחרונות התפרסמו בישראל מספר מקרים שבהם הסתבר שנאשמים הורשעו בעבירות שלא ביצעו, זאת על סמך הודאות שווא שחולצו מפיהם באמצעים פסולים. מקרים אלה מציגים תמונה עגומה של שיטות חקירה פגומות אשר הובילו, כך על פי האישומים, לשורה של מעשים פגומים נוספים שעיקרם: דיווחי שקר על החקירה, תיעוד סלקטיבי של החקירה, העלמת עובדות וראיות וכן עדויות שקר בפני בתי המשפט (ויצטום, מרגולין ולביא, 2008; סנג’רו, 2005; יהושע-שטרן וכרמון, 2012).

מבין המקרים ניתן למנות את הרשעתו של עמוס ברנס ברצח החיילת רחל הלר ז”ל, אשר בוטלה לאחר שנתקבלה בקשתו השלישית של ברנס למשפט חוזר (מ”ח 3032/99, עמוס ברנס, נ’ מדינת ישראל); פרשת “כנופיית מע”צ”, אשר נאשמיה זוכו במשפט חוזר שניתן להם לאחר שאחד מן השוטרים שהשתתף בחקירתם התוודה שנים לאחר מכן על עינויים שננקטו בחקירה (מ”ח 1966/98, כנופיית מע”צ נ’ מדינת ישראל); סולימאן אל עביד שהורשע ברצח חנית קיקוס ז”ל (מ”ח 8498/18, סולימאן אל-עביד נ’ מדינת ישראל) ועוד רבים אחרים.

עוד מהעת האחרונה, הפרשייה שהסעירה את מדינת ישראל: הרשעתו של רומן זדורוב ברצח המחריד של הנערה תאיר ראדה ז”ל (ע”פ 7939/10, רומן זדורוב נ’ מדינת ישראל). סנג’רו טוען כי לדידו, השופטים שבויים בקונספציות מיושנות, בכללותן קונספציית “אשמת החשוד”, דרך המחשבה המוטעית שההודאה היא “מלכת הראיות” ועד לכשל החלפת ההתניות, לפיו, אם הסיכויים לטעות בראייה המפלילה המרכזית נמוכים, אזי גם הסיכויים לחפות נמוכים (סנג’רו, 2016).

[בתמונה: ספרו של שלמה ולדמן: ‘עמוס ברנס. מאבקו וניצחונו של חף מפשע’ שראה אור בהוצאת תמוז ב- 2003. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

בעבר, רווחה הגישה שככלל, אדם רציונאלי לא יודה במעשה שלא עשה. התפיסה הייתה שלמעט מקרים קיצוניים של אנשים הלוקים בנפשם או של אנשים שהופעלו עליהם לחצים פיזיים ונפשיים משמעותיים מאוד- הודאת חשוד מהווה ראייה חזקה וכבדת משקל לאשמתו. לא אחת כונתה ההודאה בפסיקה ובספרות בשם “מלכת הראיות”, כינוי שככל הנראה מקורו במשפט האנגלי וקנה לו מקום מכובד גם במשפט הקונטיננטלי. לאור ריבוי המקרים של הודאות השווא , מוטל שמה של הודאת השווא כ”מלכת הראיות” בספק ומוחלף לא פעם בכינוי “קיסרית הודאות השווא “( סנג’רו, 2005).

תופעה זו של הודאת שווא הגוררת בעקבותיה הרשעת אדם חף מפשע, היא תופעה פסולה שאין הדעת סובלת במשטר דמוקרטי, אשר ערכים כזכויות האזרח וכבוד האדם וחירותו, עומדים בפני עיניו (McGee, 2007). התופעה מחמירה אם החוקרים שפעלו בדרכים בלתי חוקיות מכחישים את טענות הנאשם במשפט הזוטא ובמהלך המשפט עצמו, דהיינו אנשי חוק שמעידים עדות שקר. תוצאה חמורה נוספת, מעבר למאסרו של אדם חף מפשע, היא שהעבריין שביצע את העבירה מסתובב חופשי ממאסר ועלול להוות סכנה לציבור (איש שלום, 2012).

הודאת השווא והמניעים להתרחשותה

תכלית מרכזית ומוצהרת של כל מערכת משפט, היא להרשיע את האשמים בלבד ושלא להרשיע את החפים מפשע, כל זאת באמצעות הליך הוגן. כדי להגשים תכלית זו, מערכת המשפט הפלילי פיתחה מנגנוני הגנה במסגרת המשפט הפלילי, לרבות נטל ההוכחה בפלילים המוטל על התביעה להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר, חזקת החפות, כללי קבילות ראיות, כלל סופיות פסק הדין ועוד זכויות דיוניות וראייתיות רבות (קובו, 2009).

כלל סופיות פסק הדין במשפט הפלילי, צומחת מהפיקציה שלפיה מה שנפסק סופית בבית משפט מוסמך, הוא האמת. המטרות המרכזיות של כלל סופיות הדיון הן: ראשית, שימור ההרתעה שיוצר פסק הדין באמצעות מניעת ערעור נוסף עליו. לאחר שנגזר הדין ומוצתה זכות הערעור, הנטייה היא שלא להותיר תקוות להמשך ההליכים המשפטיים. החריג לעניין זה, הוא גילוי עובדות המהוות עילה למשפט חוזר. שנית, שיקול נוסף התומך בכלל סופיות הדיון הוא היעילות. מדובר באינטרס כללי ומינהלי לשים קץ להליכי המשפט ושלישית, היא זכותו של הנתבע שלא יוטרד בעוד ועוד הליכים משפטיים (סנג’רו וקרמניצר, 1999).

קיימות ארבע עילות המאפשרות משפט חוזר:

האחת, אם נפסק כי יסודה של ראיה שהובאה במשפטו של נאשם היה בשקר או בזיוף. השנייה, אם התגלו עובדות או ראיות חדשות העשויות לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון. השלישית, אם אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותה עבירה ולנוכח הנסיבות, נראה כי מי שהורשע לראשונה לא ביצע את העבירה. האחרונה, היא עילה כללית, על פיה, ניתן להורות על קיום משפט חוזר אם התעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון, עיוות הדין (לוי, 2005).

לטענת סנג’רו וקרמניצר (1999), מידת הסיכוי שנאשם יזוכה אחרי שנתקבלה הודאה בדבר ביצוע הפשע, אפסית ביותר. בפסיקת בית המשפט העליון, נקבעה ההלכה כי לצורך הרשעה המבוססת על הודאה בלבד, דרוש גם “דבר מה נוסף”. לכאורה, עומדים לרשות בתי המשפט כלים לבחינת משקל ההודאה: האחד, מבחן סימני האמת הפנימיים והשני, מבחן ההתאמה של ההודאה למציאות שמעבר לה. מבחן זה הוא למעשה ה”דבר מה הנוסף”. ערכם של שני הכלים הללו הוא קטן מאוד, שכן, אם ההודאה בכפייה מנחקר חף מפשע, חזקה על החוקרים שישימו בפיו הודאה, שיש בה גם סימני אמת פנימיים וגם תמיכה חיצונית כלשהי- ודי בכך. בנוסף, ההפרדה המקובלת במשפטנו בין שני שלבים: האחד- קבילות ההודאה, שהוא משפט הזוטא והשני- משקל ההודאה בפסק הדין העיקרי, פועלת לרעת הנחקר. היא מטה את כף המאזניים לכיוון החלטה שההודאה קבילה, תוך הסתמכות על השלב העתידי, המשקל. נטיית השופטים היא לחשוב כי ההכרעה הראשונה באשר לקבילות, אינה כה גורלית ואינה סוף פסוק, אך בפועל, כמעט תמיד, היא דווקא כן סוף פסוק (סנג’רו וקרמניצר, 1999).

על פי נתוני הסנגוריה הציבורית (2015), 428 נידונים אשר הורשעו בפסק דין חלוט וטוענים להרשעת שווא, פנו מאז 2001 ועד 2015 אל הסנגוריה הציבורית בבקשה לקיום משפט חוזר. כ-386 מהפניות נידחו, 42 מהפניות מצויות עוד בשלבי בדיקה שונים. עד לשנת 2015,  הגישה הסנגוריה הציבורית 16 בקשות למשפט חוזר, מתוכן 4 התקבלו ו-11 נדחו. בקשה אחת עודנה עומדת תלויה בפני בית המשפט העליון (הסנגוריה הציבורית- דו”ח פעילות, 2015).

כאמור, הודאה בביצוע פשע שהמודה אינו ביצע, מוגדרת כהודאת שווא. הודאות שווא יכולות לנבוע מסיבות שונות: כפייה, הפרעה נפשית, חוסר כשירות משפטית, קושי בהתמודדות עם הלחצים המופעלים במהלך החקירה, חרדה מפני מאסר ועוד (ברג, 2012).

הודאה משיקולי עלות- תועלת

לגבי כל נאשם קיימת פונקצית תועלת או נזק שלפיה הוא משקלל את התועלות או הנזקים שבכל החלטה שיקבל בית המשפט. לא מדובר רק בחישוב “תוחלת העונש” שבהסדר טיעון לעומת “תוחלת העונש” שבניהול משפט, אלא, הנאשם שוקל את כל התוצאות המסתברות של כל אלטרנטיבה, לרבות ההשפעה על שמו הטוב, עינוי הדין, המתח וחוסר הוודאות הכרוכים בניהול משפט, עלויות ניהול המשפט, ההטרדה שבניהול המשפט, אהבת\שנאת הסיכון שלו ועוד (קובו, 2009).

שאלת החפות או האשמה, ממלאת תפקיד מרכזי. אמונתו הכנה של הנאשם בחפותו, עשויה לפעול כגורם “מעכב הודאה” והעובדה שנאשם מאמין בחפותו, משמשת מבחינתו כשיקול נגד ההודאה באשמה. באופן דומה, אמונתו הכנה של הנאשם באשמתו, עלולה לפעול כגורם “מתמרץ הודאה”. במילים אחרות, אמונתו של הנאשם בחפותו, מעלה מבחינתו את העלות או המחיר של הודאה באשמה ואילו אמונתו של הנאשם באשמתו, מורידה מבחינתו את העלות של הודאה באשמה, לכן, יש להניח שהעונש המרבי שנאשם יסכים לו במסגרת הסדר טיעון, שונה בין אשם לבין נאשם חף מפשע (גזל, 2005).

יתרונותיו של הסדר טיעון מבחינת מערכת בתי המשפט, באים לידי ביטוי במספר פרמטרים: ראשית, הודאות נאשמים במסגרת הסדרי טיעון, מקלות מאוד על העומס המוטל על בתי המשפט ועל השופטים. שנית, הסדרי הטיעון מאפשרים לבית המשפט לטפל בכמות גדולה מאוד של תיקים במהירות וביעילות ומסייעים הן באכיפת החוק וביצירת אפקטיביות של הענישה והן במניעת עינוי דין לנאשמים. שלישית, הסדרי הטיעון מאפשרים לשופט לסיים מספר רב מאוד של תיקים בזמן נתון וכך להיחשב במערכת בתי המשפט כשופט יעיל ומוערך ולא כשופט איטי שמעכב תיקים. בנוסף, הודאות באשמה חוסכות מן השופט את הצורך להכריע במשפט, לקבל החלטות קשות בנוגע לאשמתם של הנאשמים ומקלים על השופט את ההחלטה הקשה לעיתים לגבי העונש  הראוי.

רביעית, הסדרי הטיעון מאפשרים לשופט להקל בעונשו של הנאשם מבלי להיות חשוף לביקורת בגין הקלה זו ולבסוף, הודאות באשמה, אף מונעות ערעור על הכרעת הדין והפיכת קביעותיו של השופט בערכאה הדיונית על ידי ערכאת הערעור ובמקביל ההודאות באשמה חוסכות מערכאת הערעור דיונים בתיקים רבים. לפיכך, השופטים הם גורם מעוניין ובעל אינטרס בהסדרי טיעון כמו גם בשיעור גבוה של הודאות באשמה  (Alschuler, 1976, 1981).

קובו (2009), מונה מספר מצבים טיפוסיים שקיים בהם סיכון מוגבר להודאת שווא :

הראשון, מעצר עד תום ההליכים: התארכות המעצר מטילה על הנאשם “עלויות” של ניהול משפט, אשר מוטלות עליו הן אם יורשע והן אם יזוכה בסוף ההליך. לכן, בהסתכלות על הנזק שבהודאה באשמה, לעומת הנזק שבניהול המשפט, רואה הנאשם לנגד עיניו נזק משמעותי אף בתרחיש שבו יזוכה.

השני,  מורכבות התיק: מורכבות התיק במקרים רבים מעלה את עלות ניהול התיק מבחינתו של הנאשם. ככל שהצעת התביעה להסדר הטיעון מקלה יותר, כך קיים חשש גדול יותר להודאת שווא באשמה.

השלישי, סיכויי הרשעה נמוכים או גבוהים: ניתוח קבלת ההחלטות על ידי הנאשמים, מוביל למסקנה שקיימים שני מצבי סיכון מרכזיים קיצוניים: מצב אחד, הוא כאשר סיכויי ההרשעה שהנאשם והתביעה צופים, הם נמוכים. במקרה כזה התביעה מוכנה “לשלם” באמצעות הקלה משמעותית בעונש, כדי להימנע מזיכוי, שנתפס בעיניה כבלתי רצוי. לנאשם מוצעת “עסקת טיעון שלא ניתן לסרב לה”, אשר לא מותירה לנאשם כל ברירה, זולת הודאה באשמה. מצב נוסף, הוא כאשר סיכויי ההרשעה שהתביעה והנאשם צופים, גבוהים מאוד.

נאשמים רבים סבורים שבית המשפט כמעט ואינו נוהג לזכות נאשמים, בפרט כאשר מדובר בתיק שבו עומדת המילה שלהן נגד מילה של שוטר, פקח או אדם אחר שהנאשם סבור שחזקה על בית המשפט שיאמין לו. לכן, מבחינת הנאשם, אין תכלית לכפור ולנהל את המשפט במצב זה, אף אם יוצע לנאשם בהסדר טיעון עונש קל, אפילו לא באופן משמעותי מהעונש הצפוי לאחר ניהול ההוכחות, הנאשם עלול להסכים להסדר אף כאשר הוא חף מפשע.

הרביעי, רציונאליות מוגבלת: כאשר נאשם מנסה לשקול את כדאיות ההודאה שבאשמה, במקרים רבים קיים חשש שהנאשם יטעה בהבנת המצב ויסבור שהסיכוי שהתיק יסתיים בזיכוי, נמוך יותר בהרבה מהסיכוי בפועל. חוסר מידע, הטיות קוגניטיביות, השפעות פסיכולוגיות, עלויות נציג, כשלים בייעוץ המשפטי, לחץ נפשי ועוד, גורמים לכך שהחלטות הנאשמים אינן בהכרח רציונאליות (קובו, 2009).

השיקולים הייחודיים להודאת שווא בעבירות קלות:

תיקים קלים מאופיינים באופן שבו מערכת המשפט מתייחסת אליהם. תיקים קלים הם תיקים שגרתיים, פשוטים ולא חמורים במיוחד. כאשר התובע, הסנגור והשופט, סבורים שמדובר בתיק קל, אותו תיק זוכה להתייחסות מערכתית שונה מאשר תיק שנתפס במערכת כתיק חמור. לתיקים בעבירות קלות יש מספר מאפיינים: ראשית, הכמות הגדולה של התיקים המטופלים במערכת המשפט בזמן נתון. שנית, החשיבות הפחותה שהמערכת מייחסת לתיק מסוג זה. שלישית, רמות הענישה הנמוכות באופן יחסי, אשר על פי רוב, אינן כוללות עונשי מאסר ורביעית, מרבית הנאשמים אינם עצורים עד תום ההליכים.

דאגתה המרכזית של התביעה בעבירות קלות, היא לסיים את התיק במהירות. אם הסנגור מבקש הסדר טיעון שכולל הפחתת אישומים ו\או הסכמה לענישה שאינה מאסר בפועל, סביר להניח שהתובע יסכים לכך (קובו, 2009).

מערכת השיקולים של נאשמים להודות בעבירה בתיקים קלים, היא שונה בתכלית מזו של נאשמים בעבירות חמורות. בעבירות חמורות הסיכון המרכזי שבפניו עומד הנאשם, הוא סיכון של מאסר בפועל, לעיתים לתקופה ארוכה. לעומת זאת, כאשר עסקינן בתיקים קלים, על פי רוב, הנאשם אינו נמצא בחשיפה לעונש מאסר. החשיפה המקסימאלית של הנאשם היא לעיתים לעבודות שירות ועל פי רוב רק למאסר תנאי, בצירוף קנס, פיקוח שירות מבחן או פיצוי. ככל שהעונש המקסימאלי הצפוי לנאשם קל יותר, כך השיקול של ההקלה בעונש כתמריץ להודות הוא פחות משמעותי. לכן, לכאורה, הסיכון מפני הודאת שווא באשמה עשוי להיות נמוך יותר, אולם, לא כך הדבר.

בעבירות קלות, אחד השיקולים המרכזיים של הנאשם הוא השיקול של עלויות ההליך הפלילי, הכוללות: בזבוז זמן, לרבות זמן ההמתנה הארוך בבית המשפט, שכר העבודה בגין ימי הדיונים, הקושי הנלווה לדחיות הרבות אשר מאפיינות את ניהול ההליכים, עלויות הייצוג בניהול משפט, האנרגיה הדרושה לאיתור עדים והבאתם לדיון וההטרדה שבניהול ההליך. שיקולים אלה עלולים להוביל את הנאשם לרצון “לגמור את התיק” במהירות, כדי לחסוך מעצמם את הטרחה והעלויות של ניהול התיק, זאת משום שהנזק של העלות והטרחה שבניהול התיק, גדול מהנזק שבעונש הפורמאלי הצפוי לנאשם. כך נוצר תמריץ להודות, אשר מתחזק ככל שמערכת המשפט הופכת את ניהול ההליך הפלילי לארוך יותר, מייגע יותר, מורכב יותר וקשה יותר לנאשם (קובו, 2009).

דוגמה להרשעות שווא בעבירות קלות, מובאת על ידי לבונטין (2016), המתייחס לחזקת הבעלות בעבירות תעבורה וטוען כי על סמך ניתוח סטטיסטי , יש יסוד מוצק להעריך כי ישנן עשרות אלפי הרשעות שווא בשנה של חפים מפשע. כך החוק המשמש להרשעת חפים מפשע הוא סעיף 27ב לפקודת התעבורה, המיושם באופן מילולי: “נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב באותה שעה…זולת אם הוכיח מי נהג…או אם הוכיח למי מסר את החזקה…או הוכח כי הרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו” (להלן: “חזקת הבעלות”).כלומר, בעל הרכב, הנמצא בחזקתו ומשמש לרוב גם נהגים אחרים, צפוי להרשעה בעבירה שאינו ביצע ויזוכה אך ורק אם יפליל אדם אחר. לטענתו של לבונטין (2016), “יד האכיפה בישראל, מרשיעה ביודעין חפים מפשע ובכך רומסת כליל את יסודות המשפט והצדק ובה בעת פוטרת ביודעין את האשמים ובכך מסכלת אכיפת האמת ומחריפה את העבריינות ואת הסכנה בכבישים”(לבונטין, 2016, עמ’ 6).

השגת הודאה כמטרת חקירה:

חוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב, תשמ”ב- 1982), מעניק לכל נאשם בפלילים סל נכבד של זכויות והגנות, אשר נועדו למנוע הרשעת חפים מפשע ולאפשר לכל נאשם הליך הוגן. המרכזית שבזכויות אלה, אשר מכילה בקרבה חלק ניכר מן הזכויות האחרות, היא הזכות לכפור באשמה, לנהל משפט ולדרוש שהתביעה תוכיח את אשמת הנאשם מעבר לספק סביר. ברם, במצב המורכב שנאשמים רבים ניצבים בפניו, חלקם בוחרים להודות באשמה למרות טענתם לחפות (קובו, 2009).

הודאת הנאשם אמורה להיות חופשית ומרצון, הן בביטויה הפנימי והן בביטויה החיצוני. סעיף 12 לפקודת הראיות, קובע בסעיף קטן (א) כי “עדות על הודיית הנאשם, כי עבר עבירה, תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודייה ובית המשפט ראה שההודייה הייתה חופשית ומרצון (פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל”א- 1971, נ”ח, 421).

דרישה זו לקבילות ההודאה, באה להבטיח כי החשוד ייהנה משתי זכויות יסוד: הזכות לחיסיון מפני הפללה עצמית, היא זכות השתיקה והזכות להיוועצות בעורך דין (קדמי, 2009).

זכות השתיקה מעניקה לחשוד-נחקר, זכות שלא לענות על שאלות שהתשובות להן עלולות להפלילו. הודאה חופשית ומרצון כנדרש בחוק, היא כזאת שקדמה לה אפשרות בתוכה, בין מסירת גרסא לבין הימנעות ממסירתה. על חוקרי המשטרה חלה חובת אזהרה שאותה הם אמורים להקריא לחשוד והיא נועדה להעמידו בפני החשדות שיוטחו בפניו ולאפשר לו לעמוד על זכות השתיקה, שלפיה אין הוא חייב לומר דבר וכל שיאמר עלול לשמש נגדו בבית המשפט. עיוותי דין רבים נוצרים כתוצאה מהתנהלות בלתי חוקית של חוקרים בהקשר זה, בין אם אינם מיידעים את החשוד על אודות זכות השתיקה ובין אם לאחר שיידעו אותו באופן טכני, הם גורמים לו בשיטות כאלה או אחרות להודות (צמריון-חלק, 2012).

הזכות השנייה, זכות ההיוועצות בעורך דין, היא אחת הזכויות החשובות הניתנות לחשוד במהלך החקירה המשטרתית. ראשית, על מנת לאפשר לעורך הדין ליידע את החשוד הנחקר בדבר מכלול הזכויות המוקנות לו במהלך החקירה, לרבות, זכותו לחקירה הוגנת וזכותו שלא להפליל את עצמו. שנית, על מנת להוות גורם מפקח על תקינות החקירה ועל אמינות הראיות המושגות בה ובמיוחד למניעת הודאות שווא (צמריון-חלק, 2012).

ההשפעה של דיני הקבילות והמשקל על עבודת המשטרה ופירותיה היא עצומה. שיטה משפטית המאפשרת הרשעה על סמך הודאה, מגלה מתירנות כלפי שיטות החקירה המבוססות על הפעלת לחץ על הנחקר ומקבלת ככלל, הודאות של נאשמים. שיטה כזו מעודדת את החוקרים להיצמד לאמצעי חקירה המתרכזים בנחקר, במקום לחפש ראיות חיצוניות. החשודים נחקרים במטרה ברורה שיודו בעבירות שבהן הם חשודים. ההסברים שניתנו לדרך פעולה זו של המשטרה מבוססים על כך שההודאה נחשבת לראייה אמינה במיוחד- “מלכת הראיות” ולפיכך הסיכוי לזיכוי אדם שהודה במשטרה והודאתו התקבלה כראייה הוא אפסי ועל כך שחקירת חשודים הינה אמצעי קל, זול ופשוט בהשוואה לדרכי חקירה אחרות. אך למעשה, עיקר ההסבר הוא שתנאי החקירה ושיטות התחקור פוגעים ביכולתם של החשודים לפעול בצורה רציונאלית ולמעשה פוגעים מהותית בזכות השתיקה, בחיסיון מפני הפללה עצמית ובזכות הנחקרים לכבוד. זאת, לא רק כשמדובר בעינויים, אלא, גם באשר לחקירות “רגילות” שמטרתן חילוץ הודאה (סנג’רו וקרמניצר, 1999).

אם כך, חלק נכבד מן המאמץ החקירתי של משטרת ישראל, אם לא עיקרו, מכוון כיום להשגת הודאות מחשודים. חשודים בביצוע עבירה נחקרים במטרה שיודו בה. במקרים רבים, ממצאים שהוליכו להטלת החשד על נאשם שהודה לאחר מכן אינם מוגשים כלל כראיות. בדרך כלל, לאחר קבלת הודאה, החקירה לא נמשכת, זולת אם אין ראיה קבילה מלבד ההודאה, שאז נמשכת החקירה במטרה למצוא ראיות שישמשו “דבר מה נוסף”. (סנג’רו, 2004). אך לא מדובר רק בלחץ כפייתי או גס, שמטרתו לשבור את רוחו של הנחקר ולערפל את חושיו.  לכל נחקר “סף שבירה” אישי, על פי אישיותו ויכולתו לגייס כוחות נפשיים כדי לעמוד בתנאי לחץ, מכאן שגם אמצעים שדרגת חומרתם אינה מגעת לכדי אלימות של ממש, עלולים לגרום לנחקר, כי יודה בפשע שלא ביצע. החשש מתגבר בעיקר לגבי נחקרים שאינם משתייכים לעולם העברייני ואינם מורגלים במעצר ובחקירה. יש שהן תולדה מלחץ נפשי בו נתון הנחקר מעצם החקירה והמעצר, ויש שההודאה קשורה באישיותו הבעייתית או הבלתי בשלה של הנחקר (סנג’רו וקרמניצר, 1999).

קרמינצר ושפירא- אטינגר (1999), מונים מספר סיבות לעיוות הדין במסגרת חקירה משטרתית:

1. החוקרים נתפסים לקונספירציה חקירתית ולכן, יסגלו את העובדות המתגלות בחקירה למסגרת הקונספירציה ויתעלמו מעובדות שאינן תואמות את הקונספירציה שבה הם מאמינים.
2. הגדלת ההימור- נטיית החוקרים שהשקיעו מאמץ בחקירת עד ובמיוחד אלה שנטלו סיכון בשימוש באמצעים בלתי חוקיים, להגדיל את ההנעה שלהם להשיג הרשעה בעבירה המיוחסת לחשוד. נטייה זו תביא את החוקרים להשקיע בחקירה מאמצים נוספים וליטול סיכונים ההולכים וגדלים באמצעות הפרות חוק הולכות ומחמירות.
3. חוסר מקצועיות של החוקר, המתבטא בהערכה בלתי נכונה של פרטים, עובדה שמשפיעה על עריכת החקירה.
4. סולידריות ארגונית ומקצועית- החוקרים נוטים להגן זה על זה מפני הסתבכות בחקירה פלילית (קרמינצר ושפירא- אטינגר, 1999).

Leo (2008), גורס כי ישנן מספר טעויות רציפות המתרחשות במהלך קבלת הודאה כוזבת שהושרתה על ידי איש המשטרה החוקר ושמובילות בסופו של דבר להרשעה פסולה בשל הודאת שווא. ניתן לסווג את מרכיבי התהליך כך: שגיאת סיווג, כפייה והכנסת ממצאים. התהליך עצמו כולל לרוב: סיווג האדם החף מפשע כאשם על ידי החוקרים, חשיפת החשוד לממצאים משוערים המתקבלים על הדעת ונוגעים לנושא החקירה, ההאשמה המשוערת כרוכה בשקרים האופפים את מסכת הראיות, תוך שימוש לעיתים קרובות בהבטחות ובאיומים מרומזים ומפורשים ולבסוף, לאחר שהחוקרים עוררו את מתן ההודאה השקרית, הם מעצימים את הלחץ על החשוד כדי לגרום לו למסור הודאה כתובה של סיפור האירוע שנוצר לכאורה במשותף, תוך כדי שיתוף החשוד התמים בעובדות הפשע הידועות לציבור הרחב (Leo, 2008).

לעיתים, בנסיבות החקירה יש לחוקר מטרה מודעת או בלתי מודעת, לעורר את הצורך הנפשי של הנחקר למתן הודאות שווא. במקרים כאלה מרגיש החוקר כי לפניו אדם בעל תכונות אישיות ונטיות מסוימות, הנלחץ יותר בקלות בנסיבות החקירה ומועד למתן הודאות שווא והחוקר מנצל מבנה אישיות זה (ברג, 2012).

איש שלום (2012), מתייחס לסיבות העלולות לגרום לעיוות הדין שמקורן בנפש האדם, כולל אנשים בעלי בעיות נפשיות וטוען כי רצון החשוד להיענש, דבר שיביא אותו להודות בביצוע עבירה שלא ביצע או לחצים חיצוניים שמקורם בחקירה או במעצר, הן מהסיבות הנפוצות הקשורות בהודאות שווא (איש שלום, 2012).

בהקשר לכך, טוען Leo (2009), כי צורך פתולוגי בתהילה ובהכרה או תשוקה חולנית לפרסום, יכולים להסביר הודאות שווא, בייחוד במקרים שבהם קיימת תשומת לב רחבה מהציבור (Leo, 2009).

Carson & Bull  (2003), טוענים כי ישנם קווי אישיות מסוימים המאפיינים חשודים חפים מפשע המועדים ונוטים יותר להשתכנע מהרמזים המוטחים בהם במהלך החקירה ולכן יש סיכוי גדול יותר כי ייתנו הצהרות כוזבות ויודו בפשעים שלא ביצעו. בעלי אישיות אינטרוברטית הנוטים להתכנס בעצמם, מועדים להתניה בקלות רבה יותר במהלך החקירה, מאשר המוחצנים, בעלי האישיות האקסטרוברטית (Carson & Bull, 2003). ברג (2012), מוסיף כי מאחר ורוב הפושעים הם  מוחצנים ושיטות החקירה נועדו מלכתחילה להתמודד בצורה יעילה עם המוחצן, לאופי החקירה עשויה להיות השפעה עצומה על החשוד שהוא מופנם ומועד להתנייה בקלות רבה יותר (ברג, 2012). 

מעצר כחלק מאמצעי החקירה להשגת הודאות:

למעצר יש השלכות חמורות, רשמיות וחברתיות. מעצם מהותו, המעצר בפוגע בזכות האדם לחירות אישית, שהיא זכות בסיסית, המשנית אולי רק לזכות לחיים. המעצר כרוך ב”רישום פלילי” שיישאר חקוק בספרי הרישום של המדינה במשך כל חיי העצור, ויהיה זמין לגופים ציבוריים. המעצר תורם להגדרתו החברתית של העצור כ”עבריין”  (בנדור, 1996).

פגיעה חמורה כזו הייתה אמורה להתאפשר רק במקום שהוכח בו בדרגה גבוהה של הסתברות כי הימנעות ממעצר תגרום נזק של ממש לעניין הציבורי; למשל, תסכל את החקירה, או אולי גם תוליך לביצוע עבירות נוספות ע”י החשוד. אך במציאות, מעצר במסגרת חקירת חשודים בעבירות שאינן קלות במיוחד, מתבצע כדבר שבשגרה כשכביכול מדובר בהליך סטנדרטי ואינטגראלי של החקירה. הבסיס הראייתי הנדרש לביצוע עבירה, לפחות בבקשת המעצר הראשונה, אינו רב. בהמ”ש יסתפק בקיומן של חשד קל יחסית, המבוסס על חומר דל שעיקרו מידע ומסקנה הגיונית מתחייבת (בנדור, 1996, 1997).

עצם המעצר ותנאיו מהווים גורם מזרז למתן הודאות שווא ולעיוותי דין חמורים. השימוש הרב במעצר יחד עם תנאי המעצר הקשים, מעידים כי המעצר משמש אמצעי חקירה שלמעשה, אף אם לא להלכה, תפקידו המרכזי הוא השגת הודאות מהחשודים. אין ספק כי חקירה בתנאי מעצר, היא קלה ואפקטיבית יותר עבור החוקרים, מאשר חקירה המתנהלת עת היותו של החשוד חופשי (בנדור, 1997).

מלבד עצם המעצר כגורם לעיוותי דין בחקירה, יש להדגיש גם את תנאי המעצר הראויים- תנאי כליאה, תנאי תברואה, מזון, אוורור, צפיפות ואת יחס הרשויות להפרתם, לרבות התייחסות בתי המשפט לאלימות המופעלת על ידי שוטרים כלפי עצורים, כבילת עצורים שלא כחוק בבית המשפט וכדומה. החוק בעניין הזה יונק מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ויוצא מתוך הנחה שאדם הוא קודם כל זכאי וכי פגיעה בחירותו, הוא החריג. למרות זאת, החוק אינו מיושם תמיד ואנו נתקלים בהפרות חמורות הפוגעות בכבודו של העצור ובזכויותיו הבסיסיות, הפרות המקבלות לעיתים גיבוי גם מבתי המשפט (צמריון-חלק, 2012).

שיטת חקירה נוספת שנערכת במסגרת המעצר, אשר לדידנו, נכון יהיה לציינה, הינה שימוש במדובב כאמצעי להשגת הודאה מהחשוד. שיטת חקירה זו מהווה מעשה תחבולה משטרתי לגיטימי, כשהרציונאל הוא שבמקרים רבים יפתח החשוד את “סגור ליבו” באוזני המדובב, דבר שלא היה עושה לפני חוקר רשמי. בשיטה זו טמונים קשיים עקרוניים: ראשית, קיימת הטעייה לפיה, החשוד סבור כי המדובב הינו איש תמים ומודה בפניו מבלי שיוזהר, כמו בחקירה משטרתית רגילה, כי ההודאה עלולה לשמש ראיה נגדו, זאת בניגוד לזכות השתיקה כטהרתה.  שנית, לא אחת, הנאשם מודה באוזני המדובב במה שלא עשה, לעיתים מתוך התרברבות, לעיתים מתוך פחד מהמדובב המציג עצמו כעבריין אלים ומסוכן ולעיתים על מנת שהמדובב יניח לו, והכול מתוך מחשבה מוטעית, כי אין ערך לדבריו באוזני המדובב (לוי, 2005). 

לסיכום

לאור חשיפתם בעשורים האחרונים של מקרים רבים בעולם בכלל ובישראל בפרט, אין עוד מקום לפקפק בכך שאנשים עלולים להודות בפשע שלא ביצעו ואף להיות מורשעים על סמך הודאותיהם אלה (סנג’רו, 2005). למעשה, אין מספרים מדויקים שיכולים להאיר את היקפה האמיתי של התופעה, מאחר וניתן לקבוע ממצאים רק על סמך המקרים שהתגלו. אך, קיימת ההשערה כי המספר גדול לאין שיעור (גלבוע, 2008).

ישנם דרכים שונות לעיוותי דין בחקירה: אי אזהרה כנדרש בדין, אי עדכון אודות זכות השתיקה, מניעת זכות המפגש וההיוועדות בסניגור, הפרת זכויות הנחקר, שימוש במעצר באופן בלתי מידתי ובלתי נחוץ, גביית הודאות תוך הבטחות שווא, איומים, שקרים ואלימות, השראת עובדות לחשודים והובלתם ב”שחזורים” כשאין להם שום מידע מוקדם אודות פרטיהם, פגיעה בפרטיות והשפלת החשוד על ידי פרסום שמו בשלבים מוקדמים ביותר והדלפת פרטי חקירה באופן מגמתי ובלתי אחראי, בניגוד להנחיות ולהוראות ( צמריון-חלק, 2012).

ככל שמאמצי החקירה מתמקדים בגביית הודאות, ככל שהחקירה נמשכת זמן רב יותר שעה שהחשוד נמצא במעצר וככל שמתרבות המניפולציות שבהן משתמשת המשטרה כדי להשיג את הראייה המיוחלת- כך גדל בהתאמה החשש שההודאה שהושגה בסופו של דבר, היא הודאת שווא (גלבוע, 2001).

מספר פתרונות הוצעו למניעת הודאות שווא המביאות לעיוות הדין: הראשון, משפט חוזר, דהיינו, ביטול המשפט שבו הורשע החשוד ועריכת משפט חדש שבו יועלו בין היתר, טענותיו של החשוד נגד הרשעתו, תוך התעלמות מכל מה שכרוך המשפט הקודם שנערך; השני, הנצחת תחקיר, דהיינו, צילום והקלטה של כל הליך החקירה באופן שהשופטים היושבים בדין יכולים להתרשם, אישית, כיצד נוהלה החקירה, כולל נסיבות ההודאה- אם היא ניתנה מרצון חופשי או שניתנה בשל לחץ בלתי חוקי שגרם לנאשם להודות בעבירה שלא ביצע (בן-נתן, 2004). איש שלום (2012), מציע פתרון נוסף שעשוי לתת מענה להונאה או לפגיעה מכוונת בראיות ולהתנהגות בלתי נאותה של שוטרים בחקירה, כגורמים להודאות שווא ולעיוותי דין, היא עריכת תחקיר לשוטרים המעורבים בחקירה. פתרון זה נועד לוודא שלא היה שימוש באמצעים פסולים בחקירה כמו אלימות והבטחות- אמצעים שהשימוש בהם אסור על פי חוק (פקודת הראיות- [נוסח חדש], התשל”א- 1971, נ”ח 421).

הבעיה המרכזית המניעה חוקרים להכחיש שימוש באמצעים פסולים בעת חקירה, היא שרק השוטרים המעורבים בחקירה יודעים את מה שאירע בחקירה, כולל השימוש באמצעים האסורים, אם אמנם היה שימוש כזה. ואולם, סביר כי החוקרים הללו לא יודו, מכמה טעמים: החוקרים בטוחים באשמת החשוד, הם חוששים שהודאה כזאת מצידם תביא להעמדתם לדין פלילי או משמעתי בגין מעשיהם הבלתי חוקיים ולכידותם החברתית תמנע מהם לבגוד זה בזה ולמסור עדות שתביא להרשעתם שלהם ושל חבריהם במשפט פלילי או משמעתי שיתנהל בעקבות עדותם. עריכת תחקיר עשויה להביא לצמצומן של בעיות מעין אלה. מטרת התחקיר הנערך במשטרה, היא לוודא שניהול החקירה היה תקין ושלא ננקטו הליכי חקירה פסולים (איש שלום, 2012).

שוהם ופלד לסקוב (2012), טוענות כי קיומן של הרשעות שווא, מחייב את בית המשפט להקים ולשכלל שורה של מנגנוני בקרה שתפקידם לסייע לבתי המשפט לזהות ולהבחין בין הודאת שווא להודאת אמת. מרכזיותה של ההודאה, המכונה “מלכת הראיות”, מחייבת את בית המשפט לבחון את התנאים שבהם נתקבלה ההודאה, את ההיגיון ואת סדר הדברים שמלווים את פרטי ההודאה ואת אמתותה ביחס לראיות נוספות בתיק (שוהם ופלד לסקוב, 2012). עוד מוסיפות החוקרות, כי מעבר לשינוי החוקתי, יש ליישם מערכת חפים מפשע, כפי שהונהגה בארה”ב במסגרת פרויקט החפות, לנהל מאגר ביומטרי, שעל אף מגרעותיו, עשוי לסייע בחלק ממקרי הרשעות השווא וברמה האקדמאית, הן מציעות לערוך מחקרים רחבים יותר בנושא וחקירות מדעיות על מנת לצמצם ואף למגר את תופעת הרשעות השווא (Peled-Laskov, R  & Shoham, E, 2015).

[לאוסף המאמרים אודות הודאות שווא, הרשעות שווא והשלכותיהן, לחצו כאן]

[לקובץ המאמרים על הפעלת מדובבים בחקירות המשטרה, לחצו כאן] 

 [לקובץ המאמרים על רצח תאיר ראדה, לחצו כאן] 

[לקובץ המאמרים על עסקאות טיעון באתר, לחצו כאן]

מקורות

• איש שלום, א’ (2012). התחקיר במשטרה כמכשיר למניעת עיוות הדין. בתוך: פלד-לסקוב, ר’, שוהם, א’             וכרמון, מ’ (עורכים). הרשעות שווא- היבטים פילוסופיים, פסיכולוגיים וארגוניים. תל אביב: פרלשטיין-גינוסר. עמ’ 331-351.
• בן-נתן, ס’ (2004). הקלות הבלתי נסבלת של הודאות השווא. עדאלה,4.
• בנדור, א’ (1996). בשולי דו”ח ועדת גולדברג. פלילים ה1.
• בנדור, א’ (1997). גבייה של הודאות נאשם וקבילותה- מטרות, אמצעים ומה שביניהם. פלילים, ה’. 245-258.
• ברג, י’ (2012). מחשבות על הודאות שווא והסדרי טיעון. בתוך: פלד-לסקוב, ר’, שוהם, א’ וכרמון, מ’ (עורכים).             הרשעות שווא- היבטים פילוסופיים, פסיכולוגיים וארגוניים. תל אביב: פרלשטיין-גינוסר. עמ’ 315-330.
• גזל, א’ (2005). הסדרי טיעון ובעיית החף. משפטים, ל”ה.
• גימשי, ד’ (2007). מערכת הצדק בפלילים, כרך ב’. ראשון לציון: פלס.
• גלבוע, מ’ (2001). חוסר הרציונאליות שבהודאות שווא רציונאליות, הערות למאמרו של עו”ד עמי קובו- הודאת שווא רציונאלית. הסניגור, 5. עמ’ 55.
• גלבוע, מ’ (2008). האם נופל כתרה של “מלכת הראיות”? תסמונת אנשי שוליים המודים הודיות שווא כקורבנות מרכת אכיפת החוק. בתוך: קים, י’, בר-זוהר, י’ ולוי, ע’ (עורכים). קורבנות: אכיפת החוק, מין וחברה. תל אביב: מסדה. עמ’ 35-101.
• דוידוביץ, א’ (2010).ושיודע לשאול- על התשאול המקצועי והאפקטיבי. יהוד: אופיר ביכורים.
• הלפנט, מ’ וסנג’רו, ב’ (2010). טביעות אצבעות: הסכנה של הרשעת חפים מפשע. גלילאו, 30.
• הסנגוריה הציבורית- דו”ח פעילות 2015. משרד המשפטים.             www.justice.gov.il/units/sanegoriaziborit/pages/dohot.aspx
• ויצטום, א’, מרגולין, י’  ולביא, א’ (2008). הודאת שווא על רקע נפשי: רקע תיאורטי והשלכות מעשיות. רפואה             ומשפט, 39.
• יהושע-שטרן, ש’ וכרמון, מ’ (2012). הודאת שווא- היבטים פסיכולוגיים בעבודתו של חוקר משטרה. בתוך:             פלד-לסקוב, ר’, שוהם, א’ וכרמון, מ’ (עורכים). הרשעות שווא- היבטים פילוסופיים, פסיכולוגיים וארגוניים. תל אביב: פרלשטיין-גינוסר. עמ’ 115-140.
• לבונטין, א’ (2016). חזקת הבעלות בעבירות תעבורה: כיצד מורשעים חפים מפשע, פוטרים אשמים, רומסים משפט ומעודדים עבריינות. המכון הישראלי לדמוקרטיה. עמ’ 1-129.
• לוי, מ’ (2005). הסכנה של הרשעות שווא בישראל- גורמיה והצעות לצמצומה. מאזני משפט, י’. עמ’ 11-66.
• לנדאו, ח’, סלע, נ’, פינקלשטיין, ה’ ורבינוביץ, י’ (2012). קו המים: בין אשם לחפות. בתוך: פלד-לסקוב, ר’, שוהם, א’ וכרמון, מ’ (עורכים). הרשעות שווא- היבטים פילוסופיים, פסיכולוגיים וארגוניים. תל אביב: פרלשטיין-גינוסר.
• סנג’רו, ב’ (2004). חשבון הנפש הנחוץ למשטרה ולפרקליטות. עורך הדין, 56.
• סנג’רו, ב’ (2005). ההודאה כבסיס להרשעה- האומנם “מלכת הראיות” או שמא קיסרית הרשעות השווא. עלי             משפט, ד. עמ’ 245-251.
• סנג’רו, ב’ (2014). הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם: גורמים ופתרונות. תל אביב: רסלינג.
• סנג’רו, ב’ (2016). המשפט הפלילי הישראלי בראי הרשעת זדורוב. הסניגור, 236. עמודים 4-8.
• סנג’רו, ב’ וקרמניצר, מ’ (1999). המשפט החוזר- מציאות או חלום? על תבוסתו של הצדק בהתמודדות עם כלל         סופיות הדיון. עלי משפט, 1. 97-157.
• צימוקי, ט’ וברגמן, ר’ (מאי 28, 2017). דו”ח: הפרקליטות הסתירה ממצאי נתיחה שיכלו להביא לזיכוי. Ynet. https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4968192,00.html
• צמריון-חלק, ד’ (2012). עיוותי דין בחקירה בהקשר למניעת זכויות הנחקר. בתוך: פלד-לסקוב, ר’, שוהם, א’ וכרמון, מ’ (עורכים). הרשעות שווא- היבטים פילוסופיים, פסיכולוגיים וארגוניים. תל אביב: פרלשטיין-גינוסר.
• קדמי, י’ (2009). על הראיות, חלק א’. אוניברסיטת תל-אביב: דיונון.
• קובו, ע’ (2009). נאשמים בלתי עקביים בבית המשפט- מודים באשמה וטוענים לחפותם. שריגים-ליאון: נבו.
• קרמינצר, מ’ (1997). תפקידו של התובע בהליך הפלילי. פלילים, ה’, 173.
• קרמינצר, מ’ (1993). הרשעה על סמך הודאה בלבד- האם יש בישראל סכנה להרשעת חפים מפשע.  המשפט, א’, 205.
• קרמינצר, מ’ ושפירא-אטינגר, ק’ (1999). פוליטיקה ומשפט: מעורב ירושלמי. פלילים, ח’. עמ’ 195-221.
• פלד-לסקוב, ר’, שהם, א’ וכרמון מ’ (2012). הרשעות שווא: היבטים פילוסופיים, פסיכולוגיים וארגוניים. תל אביב: פרלשטיין-גינוסר.
• Alschuler A.W (1976). The Trial Judge’s Role in Plea Bargaining. 76 COLOM. L.REV. 1059.
•  Alschuler A.W (1981). The Changing Plea Bargaining Debate. 69 CAL.L.REV. 652.
• Carson, D, Bull, R (2003). Handbook of psychology in legal contexts. Cambridge University Press: New York.
• Drizen, S.A &  Richard, L (2004). The problem of false confession in the post DNA world, New Criminal Law Review, 89.
• Findley  K.A & Scott, M.S (2006). The multiple dimensions of tunnel vision in criminal cases. Wisconsin Law Review, 291. 307-332.
• Leo, R.A (2008). A Police interrogation and American justice. Boston: Harvard University Press.
• Leo, R.A (2009). False confessions: causes, consequences and implications. The journal of the American Academy of Psychiatry and the Law, 37. 332-343.
• McGee Z T (2007). Editorial Comment: Profiles of injustice- the theory and practice of racial profiling. Journal of Contemporary Criminal Justice, 23. 224-225.
• Peled-Laskov R & Shoham E (2015). A Three-dimensional Perspective on Wrongful Convictions in Israel: Organizational-Forensic, Psychosocial and Practical. Ashkelon Academic College, Israel: International Journal of Criminology and Sociology, 4, 154-165.
• Wells, G.L (2006). Eyewitness identification: systemic reforms. Wisconsin Law Review, 615. 615-616. 

חקיקה

• פקודת הראיות (נוסח חדש). התשל”א. 1971.
• חוק הסדר הדין הפלילי (נוסח משולב). תשמ”ב. 1982.

פסיקה

• עליון, מ”ח 1966/98. הררי, בלדוט, גולברי ורחמים נ’ מדינת ישראל (פורסם במאגר נבו, 05.04.98)
• עליון, מ”ח 8498/13. סולימאן אל-עביד נ’ מדינת ישראל (פורסם במאגר פדאור, 12.02.15).
• עליון, מ”ח 3032/99. עמוס ברנס נגד מדינת ישראל (פורסם במאגר נבו, 29.3.01).
• עליון, ע”פ 7939/10. רומן זדורוב נ’ מדינת ישראל (פורסם במאגר נבו, 20.10.14).

https://www.xn--7dbl2a.com/2017/09/13/%D7%94%D7%A8%D7%A9%D7%A2%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%95%D7%95%D7%90-%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%95-%D7%A7%D7%A8%D7%91%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%9B/