בעניין שלפנינו יש פיצריה בזכרון יעקב שכדי להיכנס אליה ולצאת ממנה צריך לעלות או לרדת 7 מדרגות.  המדרגות קיימות מעל 20 שנה ואף אחד לא נפל בהם ולא היו תלונות, וגם בעירייה של זכרון יעקב אף אחד לא ידע שיש סיבה לבדיקה כי לא היו תלונות.

כל זללני הפיצה עלו וירדו במדרגות האלה במשך 20 שנה ואף אחד לא נפל.  עד שפתאום באה אישה עם 2 מגשי פיצה מול הפרצוף, בלי שהיא רואה מה יש לפניה והיא התחלקה. נגרם לה שבר בקרסול.

התובעת היא מורה אבל לא עבדה ב 3 שנים שלפני הגליצ’, אבל אחרי הניתוח בקרסול היא התחילה לעבוד כמורה בשכר של 11,000 ש”ח, ונרשם לה בתלוש שהיא עובדת ב 112% משרה (כלומר עושה שעות נוספות ל 12%), אבל בפועל הודתה שהתלוש פיקטיבי כי היא עובדת 60% משרה עבור כ 11,000 ש”ח.

השופט מנחם מזרחי כתב שמגיע לה 265,000 ש”ח (אחרי אשם תורם של 30%).  רוב הסכום הוא עבור הפסדי שכר.

גם זה תיק של עו”ד שמעון כץ שהשופטים פוסקים לטובתו בגלל קשריו בלשכה

עו”ד שמעון כץ הוא בכיר בלשכה וחולש על האתיקה.  השופטים יודעים שזה איש עם כוח בלשכה ולכן פוסקים לטובתו, אפילו כשברור שזה תיק סרק, ושהוא ממציא שטויות ומנפח את הנזק.

שמעון כץ מימין.  עמית בכר הקפלניסט ראש הלשכה משמאל.

השופט מנחם מזרחי עיוות את הדין כדי לקבוע שהמדרגות שאינן מסוכנות הן כן מסוכנות

הוא כתב פס”ד שבו הוא נוקט במילים מאוד נחרצות שברור שהמדרגות מסוכנות ושהן מפגע בטיחותי, ושאין פסים ושאין שילוט והדרכה ועוד כל מיני שטויות, והוא מהלל ומשבח את הגברת שהיא עדה אמינה (ויחידה), למרות שהיא לא ידעה להסביר באיזה מדרגה נפלה ומה בדיוק היה המפגע שגרם לה להחליק.

שימו לב שבקטע של תיאור התאונה הוא משבח אותה שהיא דוברת אמת ואמינה….  אבל בקע של הנזק הוא אומר שהיא מפליגה על כנפי הדמיון.  איך אישה יכולה להיות דוברת אמת ואמינה אם היא מפליגה על כנפי הדמיון?

התובעת אמינה למרות שלא יודעת איפה נפלה

מנחם מזרחי אומר שמבחינתו כל עוד כל גרם המדרגות מסוכן, אז זה לא משנה מאיזה מדרגה היא התחלקה.  היא גם לא צריכה להוכיח מאיפה נפלה ומה היה אופן הנפילה.

הפיצוי 265,000 ש”ח ישולם 95% ע”י הפיצריה ו 5% ע”י עירית זכרון יעקב (למרות שהמדרגות הן בשטח פרטי).

התמונות מופיעות בפסק הדין ובניגוד למנחם מזרחי, אנחנו לא חושבים שהם מסוכנות.  אלה מדרגות רגילות ואם במשך 20 שנה אף אחד לא התחלק מהן, אז אי אפשר להגיד עליהן שהן מסוכנות, וזה בכלל לא מסוג המדרגות שצריך לשים בהם שילוט והדרכה איך להשתמש במדרגות.

מנחם מזרחי כותב ש”אין להידרש לחוכמת הנסתר כדי להבחין, כי מדובר בגרם מדרגות שכל כולו מפגע אחד גדול: המדרגה האחרונה חסרה ואינה בנויה לכל אורכה, אין פסים תקינים מלאים, שלמים, מונעי החלקה לכל אורך המדרגות, המדרגה התחתונה קצרה מאוד ועוד”.

לדברי מנחם מזרחי “מאחר והליקויים שנמצאו בגרם המדרגות רבים, מגוונים וטבועים בו מכל כיוון, איני סבור, כי אין משמעות ראייתית לחובת התובעת, לעובדה שהתובעת לא יכולה הייתה למקם בעדותה את הליקוי הנקודתי שגרם לנפילתה. אני קובע שקיימת סבירות גבוהה, וסבירות זו היא מדד ראייתי ראוי, כנדרש בהליך זה, למסקנה שאחד מן הליקויים הטבועים במדרגות הוביל לנפילתה ודי בכך”.

אבל ראו את התמונות:

מנחם מזרחי נתן לאישה אשם תורם של 30%  למרות שיש לה אשם תורם של 100%

המקרה פשוט.  האישה ירדה בפזיזות כשהיא לא רואה את המדרגות בהן היא יורדת כי 2 מגשים של פיצה חסמו לה את הראיה.  זו לא אשמתה של הפיצריה, ובטח לא אשמה של העיריה.

לדברי השופט: “התובעת ירדה בגרם המדרגות בשעה שטרם שקעה השמש, כאשר שני מגשי הפיצה שאותם נשאה מובילים אותה בקדמת גופה, מסתירים כליל את דרכה באופן שלא אפשר לה להבחין בגרם המדרגות. ואכן, התובעת בעדותה אישרה שכך היה והיא ירדה את המדרגות בלא שראתה אותם. התנהלות שכזו מקימה אחריות הרובצת גם לפתחה”.

בזה השופט צודק אבל האחריות היא 100% של התובעת.

שימו לב שהשופט הטיל 5% אשם על העיריה למרות שהמדרגות הן בשטח פרטי.

איך למובטלת 3 שנים יש הפסדי שכר אם מצאה עבודה כמורה ב 11,000 ש”ח 60% משרה?

אנחנו בכלל לא מבינים איך לאישה הזו יש נזקי שכר……  כאב וסבל כן מגיע.  היא נפלה.  אנו מבינים את זה.  אבל הפסדי שכר?…  היא הרי לא עבדה לפני התאונה, ומצאה עבודה שהיא יותר משכר מינימום.  איך יש לה הפסדי שכר בגלל נכות רפואית????

ועוד דבר, למה התובעת היא בעילום שם?  למה היא פלונית?  רק בגלל שהיא אישה מוציאים על השם שלה איסור פרסום?  אין שום דבר אינטימי בפסק הדין הזה.

התשובה:  התברר שהתובעת מקבלת תלושי שכר פיקטיבים ולכן על מנת להגן עליה כי היא אישה עם ווגינה פעילה, מנחם מזרחי הוציא צא”פ של שמה….

להלן כתבה באתר פסק דין פורסם 23/7/2024

יותר מלחם שום: פיצוי ענק לאישה שמעדה בצאתה מפיצרייה

אישה שיצאה מסניף “אמריקן פיצה” בזכרון יעקב נפלה במדרגות. שופט קבע כי הן היו לקויות וכי רשת הפיצריות והמועצה המקומית התרשלו בתחזוקתן. הפיצוי: 265 אלף שקל

למעלה מרבע מיליון שקלים נפסקו לאחרונה בבית משפט השלום ברמלה לבת 35 שנפגעה לפני מספר שנים ביציאתה מסניף “אמריקן פיצה” שבזכרון יעקב. האישה, מורה במקצועה, ירדה בגרם המדרגות של הסניף כששני מגשי פיצה בידיה, ומעדה. בעקבות זאת היא שברה את הקרסול ונזקקה לניתוח ולסדרת טיפולים. הנשיא מנחם מזרחי קבע ש”אמריקן פיצה” והמועצה המקומית התרשלו בתחזוקת המדרגות.

בקיץ 2020 חזרו התובעת ובני משפחתה מטיול בצפון ובדרך לביתם עצרו בסניף “אמריקן פיצה” שבזכרון יעקב. בעלה של התובעת הלך להתפלל בבית כנסת סמוך, בעוד היא נכנסה לסניף כדי לקנות שני מגשי פיצה. אלא שבחזרתה לכיוון הרכב היא נפגעה קשות: כשירדה בגרם המדרגות של הסניף לפתע מעדה בעוצמה ומצאה עצמה שרועה על רצפת הרחוב, מיוסרת וכאובה.

כשבעלה שמע שנפגעה, הוא רץ מבית הכנסת ופינה אותה לבית החולים, שם אובחן אצלה שבר בקרסול. בהמשך היא עברה ניתוח, סדרת טיפולים רפואיים ופיזיותרפיה. כשנה לאחר התאונה הוגשה התביעה לבית המשפט, בין היתר נגד מועצה מקומית זכרון יעקב ורשת “אמריקן פיצה”.

טענתה המרכזית של האישה הייתה כי רשלנות מטעם הנתבעות בתחזוקת המדרגות היא שהובילה לפציעתה החמורה, ולנזקיה השונים כתוצאה ממנה. לכתב התביעה צורפו תמונות של גרם המדרגות במטרה להוכיח שהוא אכן לקוי ותוחזק בצורה רשלנית.

מפגע אחד גדול

השופט מזרחי, בראותו את התמונות, הסכים לעמדת התובעת. “אין להידרש לחוכמת הנסתר כדי להבחין כי מדובר בגרם מדרגות שכל כולו מפגע אחד גדול: המדרגה האחרונה חסרה ואינה בנויה לכל אורכה, אין פסים תקינים מלאים, שלמים, מונעי החלקה לכל אורך המדרגות, המדרגה התחתונה קצרה מאוד ועוד”, כתב. בתוך כך, השופט אימץ את חוות דעת המומחה מטעם התביעה לפיה מדובר במדרגות “מסוכנות במיוחד”.

בשאלת חלוקת האחריות בין הנתבעות קבע השופט כי חלק הארי – 95% – יוטל על רשת הפיצריות, בעוד חלקה המזערי, בשיעור 5%, יושת על המועצה המקומית. זאת מאחר והראשונה היא השוכרת והמפעילה של הסניף נשוא התביעה ומפיקה מכך תועלת כלכלית, כך שמוצדק לחייב אותה בעיקר האחריות.

אשר לחלקה של העירייה נימק השופט שמוצדק לראות אותה כאחראית במידה שנקבעה, נוכח העובדה שהעניקה רישיון עסק לפיצרייה, והדבר מבטא אמירה מצדה שהסניף בטוח להענקת שירות ציבור – כשבפועל הוא לא.

גם על התובעת עצמה הוטלה אחריות בשיעור 30% בשל אשם תורם, שכן היא הלכה עם מגשי הפיצה לפניה באופן שהסתיר לה את הדרך ומנע ממנה להיזהר בירידתה במדרגות.

בסופו של יום “אמריקן פיצה” והמועצה המקומית זכרון יעקב חויבו לפצות את התובעת ב-215,419 שקל, בהתאם לחלוקת האחריות ביניהן. עוד חויבו הנתבעות לשלם לאישה שכ”ט עו”ד בסך כ-50,000 שקל והוצאות משפט.

• ב”כ התובעת: עו”ד יגאל אלון
• ב”כ הנתבעות 1-2: עו”ד עמי טרוזמן
• ב”כ הנתבעת 3: עו”ד ענבל זהר

https://www.psakdin.co.il/Document/מעדה-ביציאתה-מהפיצריה-–-ותפוצה-ב-265-אלף-ש

להלן פסק הדין

תביעה נזיקית לפי דיני הרשלנות.

התובעת, ילידת 1989, טענה כי בתאריך 6.8.20 היא הגיעה אל הנתבע 3/הצד השלישי, עלתה בגרם מדרגות הכניסה, רכשה שני מגשי פיצה, וכאשר שבה וירדה בגרם המדרגות, היא מעדה עקב מפגע שהיה במדרגות ונפלה ארצה. עקב כך, נגרם לה שבר בקרסול, אשר הצריך טיפולים רפואיים והוביל לנכותה הרפואית, המוסכמת בשיעור 17.5%.

המבנה בבעלות הנתבע 4/הצד הרביעי, שכנגדו ניתן פסק-דין בהעדר הגנה, הוא מושכר לנתבע 3/הצד השלישי ומוחזק על-ידו, וממוקם בשטח העירוני של הנתבעת 1 המבוטחת בידי הנתבעת 2.

בהחלטת יום 3.3.23 אישרתי את הבקשה, כי הצדדים השלישי והרביעי יהפכו להיות נתבעים נוספים ולפיכך אתייחס אליהם באופן זה.

א. שאלת האחריות – קיומו של מפגע רשלני:

(1). עדות התובעת:

העדה היחידה לקרות התאונה היא התובעת, אשר תארה בעדותה את שארע לה באותו יום (עמוד 33 שורה 8 והלאה).

בחנתי את עדותה במישרין ואני קובע, שלמרות שמדובר בעדות יחידה של בעלת-דין, ניתן בהחלט לקבוע ממצאי עובדה בהתאם לדברים שסיפרה, כנדרש בהליך זה.

התובעת מסרה עדות מהימנה ואמינה.

בהתאם לעדותה, היא, בעלה ובני משפחתה, שבו לביתם מטיול בצפון הארץ. הם עצרו את רכבם בזיכרון יעקב בסמוך לנתבע 3, במטרה לרכוש מגשי פיצה (עמוד 33 שורה 12).

התובעת יצאה מן הרכב לבדה (היא נעלה נעלי ספורט – עמוד 48 שורה 18), נגשה אל הנתבע 3, פסעה במעלה גרם המדרגות, רכשה שני מגשי פיצה, יצאה מן עסק, שבה על עקבותיה, ירדה בגרם המדרגות ואז נפלה אפיים ארצה על המדרכה שבסוף המדרגות (עמוד 33 שורות 15 – 24).

התובעת לא ידעה למסור בוודאות במה בדיוק נתקלה רגלה – האם חשה תנועת חסר, או “דריכה באוויר” (עמוד 109 שורה 13 והלאה). היא לא ידעה לומר באיזו מדרגה מעדה, באיזה צד בדיוק של גרם המדרגות ירדה עובר לתאונה, אלא שכל שיכלה לומר בוודאות שהיא נפלה בגרם המדרגות, ומצאה את עצמה שכובה אפיים ארצה על המדרכה בזווית של כ – 45 מעלות עם נטייה ימינה (עמוד 33 שורה 20, עמוד 40 שורה 12 והלאה, עמוד 41 שורה 1 והלאה, עמוד 50 שורה 15 והלאה, עמוד 51 שורה 10, עמוד 110 שורה 4 והלאה).

אכן, היא העידה כי אינה זוכרת היכן בדיוק מעדה: “אני לא זוכרת, אני לא רוצה סתם על משהו שאני לא זוכרת, זה היה משהו פה באזור” (עמוד 42 שורות 5 – 6). וכן: “כן, יכול להיות שירדתי פה ויכול להיות שירדתי פה” (עמוד 42 שורה 21).

יחד עם זאת, היא שללה את האפשרות שפספסה מדרגה (עמוד 52 שורה 13). וכן הבהירה: “ש: “לא נתקלת בשום דבר, לא היה מצב שנתקלת ואז עפת נכון, רק איבדת שיווי משקל ? ת: לא, אני נתקלתי, היה שמה משהו אל, לא תקין, לא יציב” (עמוד 109 שורה 9 והלאה).

למרות שהתובעת לא יכולה הייתה למסור פרטים מדויקים הממקמים את רגע נפילתה ביחס לגרם המדרגות, איני סבור שיש בכך גריעה מכוח הוכחת תביעתה בדבר קיומו של מפגע וקשר סיבתי שהוביל לנפילתה ולנזקיה, וזאת משום שמדובר בגרם מדרגות שכל כולו מפגע אחד גדול, ובין אם נפלה בחלק אחד שלו או בחלק אחר, בנסיבות תיק זה, אין הדבר מעלה או מוריד.

התובעת אישרה כי היא מיהרה (עמוד 54 שורה 6) וכי ירדה את גרם המדרגות באופן שבו שני מגשי הפיצה שאותם רכשה הסתירו כליל את דרכה: “לא ראיתי, ראיתי את המגשי פיצה” (עמוד 43 שורה 9, עמוד 53 שורה 4 והלאה).

מיד לאחר הנפילה הגישו לה עוברי אורח עזרה והם התקשרו אל בעלה, אשר אותה עת התפלל בבית כנסת סמוך. הוא ובני המשפחה הגיעו למקום נפילתה, פינו אותה לבית-חולים ולאחר מכן היא עברה ניתוח וסדרה של טיפולים רפואיים (עמוד 34 שורה 13 והלאה).

אכן, בכתב-התביעה ובחוות דעתו של ד”ר אלעזר ביקלס  נרשם, כי התובעת ירדה בגרם המדרגות יחד עם בעלה, אולם במעמד העדויות הובררו הדברים ואני מקבל את הסברה של התובעת (עמוד 55 שורה 9 והלאה), שמדובר בטעות שאין לה מידע מה מקורה, וכי היא ירדה בגרם המדרגות לבדה: “במדרגות כשנפלתי, הייתי לבד. לא, בעלי בכלל היה בתפילה, אפילו לא בגינה” (עמוד 56 שורות 9 – 10). וכך נרשמו הדברים בכתב-התביעה ובחוות דעת המומחה:

אני סבור, כי דווקא העובדה שהתובעת הבהירה כי היא הייתה בגרם המדרגות לבדה מעצים את מהימנות ואמינותה, בהעמידה את עצמה כעדות יחידה, המחזיקה באמת דבריה.

בנוסף, אילו הייתה בפניי תובעת החפצה למסור דברי כזב היא יכולה הייתה להוסיף פרטים כוזבים הן אודות רגע הנפילה והן אודות נוכחותו של בעלה, אך לא זאת התובעת אשר הופיעה בפניי, אשר מסרה עדות אמת צרופה שבהחלט מאפשרת לקבוע ממצאי עובדה בהתאם לה.

(2). תמונות המפגע:

עיון בצילום גרם המדרגות בהחלט מלמד, כי הוא פגום והדברים מתיישבים גם עם עדותו של מומחה התובעת ד”ר אלעזר ביקלס.

אין להידרש לחוכמת הנסתר כדי להבחין, כי מדובר בגרם מדרגות שכל כולו מפגע אחד גדול: המדרגה האחרונה חסרה ואינה בנויה לכל אורכה, אין פסים תקינים מלאים, שלמים, מונעי החלקה לכל אורך המדרגות, המדרגה התחתונה קצרה מאוד ועוד.

(3). מומחה התובעת:

אני מקבל את חוות דעתו של ד”ר אלעזר ביקלס, כחוות דעת מהימנה ואמינה ובהעדר כל חוות דעת נגדית, ונוכח הנצפה באופן ישיר בתמונות.

ד”ר אלעזר ביקלס (עמוד  3 שורה 12 והלאה) מצא כי המדרגות פגומות במספר מובנים:

ואכן, גם ב”כ הנתבעות אמר במהלך הדיון: “ולכן אדוני אני גם לא שואל מבחינה מקצועית…” (עמוד 6 שורה 10).

על כן, מאחר והליקויים שנמצאו בגרם המדרגות רבים, מגוונים וטבועים בו מכל כיוון (עדותו המומחה – עמוד 15 שורה 21, עמוד 16 שורה 11, שורה 14, עמוד 18 שורה 19, עמוד 26 שורה 19, עמוד 27 שורה 5), איני סבור, כי אין משמעות ראייתית לחובת התובעת, לעובדה שהתובעת לא יכולה הייתה למקם בעדותה את הליקוי הנקודתי שגרם לנפילתה. אני קובע שקיימת סבירות גבוהה, וסבירות זו היא מדד ראייתי ראוי, כנדרש בהליך זה, למסקנה שאחד מן הליקויים הטבועים במדרגות הוביל לנפילתה ודי בכך.

(4). מסקנה:

על כן, אני קובע כי קיים בגרם המדרגות מפגע רשלני, שמקים חובת זהירות מושגית וקונקרטית שמהווים אחריות כלפי התובעת ומי שאחראי לגרם המדרגות הפגום חייב לשאת בנזקיה תולדת הנפילה, השבר והנכות.

(5). רשלנות תורמת:

אני קובע כי לתובעת רשלנות תורמת, שאותה אני מעריך על דרך האומדנה בשיעור של 30%:

התובעת ירדה בגרם המדרגות בשעה שטרם שקעה השמש, כאשר שני מגשי הפיצה שאותם נשאה מובילים אותה בקדמת גופה, מסתירים כליל את דרכה (עמוד 43 שורה 9, שורה 18, 20), באופן שלא אפשר לה להבחין בגרם המדרגות. ואכן, התובעת בעדותה אישרה שכך היה והיא ירדה את המדרגות בלא שראתה אותם. התנהלות שכזו מקימה אחריות הרובצת גם לפתחה.

ב. לפתחו של מי רובץ המפגע הרשלני הקיים בגרם המדרגות:

משקבעתי, כי בגרם המדרגות רובץ מפגע רשלני המקים חבות כלפי התובעת כניזוק, עולה השאלה מי אחראי כלפי אותו גרם מדרגות.

אין חולק, כי המבנה מצוי בבעלותו של הנתבע 4, שכנגדו ניתן פסק-דין בהעדר הגנה.

אין להבין את הנטען בסיכומי הנתבע 3 אודות הבעלות וההחזקה של המבנה (סעיפים 1 – 8), משום שבהודעה של הנתבע 3 אל הצד הרביעי צוין במפורש:

אכן, אין חולק, כי הנתבע 3 שוכר את המבנה המשמש אותו לממכר  פיצה מהנתבע 4 ומעדותו של בעל הנתבע 3 למדתי, כי המקום מופעל כ – 20 שנה, כך שגרם המדרגות משרת את עסקו שנים רבות.

מעדותו של בעל הנתבע 3 התגבשה מסקנה ברורה שלפיה גרם המדרגות משרת אותו והוא נוהג בו מנהג בעלים (עמוד 133 שורה 18 והלאה).

הוא השוכר והמפעיל של הנכס שאליו מוביל גרם המדרגות והוא מחזיק בו משך שנים רבות (עמוד 134 שורה 8, שורה 21)..

הנתבע 3 הינו זה אשר מפיק תועלת כלכלית מקיומו של גרם המדרגות שהינו תנאי בלעדיו אין להפעלת עסקו.

הנתבע 3 אישר כי אופי הפעלת הפיצרייה הינו כזה המזמין את הציבור הרחב לרכוש פיצה ולטול את המוצר בכוחות עצמו מתוך הליכה על גרם המדרגות.

התובעת עלתה בגרם המדרגות אל עסקו של הנתבע 3, רכשה את הפיצה ושבה וירדה בגרם המדרגות.

הנתבע 3 מתחזק משך שנים את גרם המדרגות (עמוד 145 שורה 23), ובכלל זה ביצע בגרם המדרגות מספר שיפוצים – אחד מהם כלל עבודות חיפוי, האחר התקנת מסעד יד (עמוד 136 שורה 9 והלאה, עמוד 138 שורה 7 והלאה, שורה 18, עמוד 139 שורה 3). כלומר, הנתבע 3 פעל ביחס לגרם המדרגות מתוך ראייה בטיחותית (עמוד 160 שורה 4 והלאה), הגם שפעילותו אינה עולה כדי המצופה מן האדם הסביר (עמוד 146 שורה 18: “אם יש שבר של מרצפת או משהו, אני לא ממש יחליף, אם זה לא במקום ככה קריטי וזה, מחכה לפסח…” (עמוד 146 שורה 18 והלאה).

אין כל שילוט או הדרכה, אשר יזהירו את הציבור מפני גרם המדרגות, שכל כולו מפגע אחד גדול.

עוד התרשמתי, כי הבעלים של הנתבע 3 אינו שת לבו די הצורך לסכנות הנובעות מגרם המדרגות, והוא אף התנסח בשוויון נפש לפגמים שהוצגו בפניו, בהפטר יד, כי עד למקרה מעולם לא קרתה תאונה. ואולם, התברר, כי גם לאחר המקרה הוא לא נקט פעולה מעשית שתקדם את פני הסכנה.

על כן, אני קובע, כי האחריות המרכזית לגרם המדרגות בהחלט רובצת לפתחו של נתבע 3.

שאלה היא מה דינה של הנתבעת 1 – היא הרשות המקומית, שאינה בעלת המבנה, אלא שהקשר היחיד שלה לגרם המדרגות מוצא ביטוי בעובדה שעסקו של הנתבע 3 ממוקם בשטחה העירוני והיא העניקה לעסק רישיון עסק.

לטענת התובעת, אחריותה של הנתבעת 1 צומחת מכוח הדברים הבאים:

מעדותו של אהרון דינור מהנדס מטעם הנתבעת 1 עולה (פרוטוקול יום 17.4.24) כי שטח המדרגות המדובר אינו שטח ציבורי, שהנתבעת 1 לא בנתה את גרם המדרגות, ולפיכך אין לטענתו לנתבעת 1 קשר אל המפגע, ככל שהקשר נובע מבעלות, החזקה או שליטה:

יחד עם זאת, איני מקבל את עדותו.

עד מומחה זה, הגיע לבית-המשפט חמוש במילותיו בלבד, בלא שניתן היה לתהות על קנקנה של מסקנתו ועל הבסיס העובדתי והראייתי שהוביל אותו לכך. מלבד טענותיו בעלמא, כי הוא ביצע את הבדיקה לא ניתן היה לבחון את עדותו במטרה לבסס או להעניק ערובה לדברים. הוא לא הציג לבית-המשפט את תיק העבודה, את חומרי הגלם שהולידו את הבדיקה, באופן שיאפשר לברר שמא נפלה בידיו טעות.

הפריט היחיד שצורף לתיק מוצגי הנתבעת 1 היה התצלום הבא, המתיימר להיות מסמך המתעד את גבולות השטח הציבורי אל מול הפרטי ביחס למדרגות המדוברות:

מסמך סתום ובלתי נהיר זה אינו יכול לאפשר לבית-המשפט בדיקה עצמאית, כפי אחריותו ובית-המשפט לא יקבל את עדותו של העד כזה ראה וקדש, אך משום שהעד העיד. הרוצה לבקש שבית-המשפט יקבע ממצאים בהסתמך על עדותו של עד יתכבד ויציג ראיות בעלות משקל שמאפשרות לבית-המשפט לעקוב אחר דרך הילוכו של העד ולהשתכנע באמינות ובמשקל הדברים.

ואכן, העד עצמו אישר, כי מהמסמך לא ניתן ללמוד או להבין דבר: “ש: אני לא רואה בתמונה, איפה הקו ? ת: קשה לראות את זאת בתמונה הזאת” (עמוד 13 שורות 23-24) וכן: “בזה קשה לראות את המדרגה” (עמוד 14 שורה 8).

העד שרטט על גבי תמונת גרם המדרגות דלעיל היכן לטענתו עובר הגבול בין השטח הציבורי, שאותו סימן באות “צ”, אל מול החלק השייך לשטח הפרטי, שאותו סימן באות “פ”. בהעדר ביסוס ראייתי בעל משקל איני מקבל את עמדתו, מה גם שהיא הובילה למצב דברים אבסורדי, שלפיו המספרים 1 ו – 2, הממוקמים באופן בלתי טבעי, צורני, למדרגות הם לטענתו שטח ציבורי ואילו המדרגה הבולטת אל תוך המדרכה היא ממוקמת בגבול השטח הפרטי.

מכל מקום, דיון זה, ביחס למהנדס הנתבעת 1 הינו מעל ומעבר לצורך, משום שהתובעת כלל לא הוכיחה שגרם המדרגות ממוקם בשטחה של הנתבעת 1, וטענתה המרכזית הקושרת את הנתבעת 1 אל המפגע אינה תולדה של בעלות, אלא תולדה של רשות מפקחת המעניקה רישיונות עסק, ולכן קיימת לה חובת פיקוח ואיתור מפגעים הממוקמים ברשות העסק.

על כן, צפה ועולה השאלה האם עצם מתן רישיון העסק לנתבע 3 מוביל למסקנה, כי נתבעת 1, אישרה את הפעלתו, העניקה לו גושפנקא, לרבות לענייני בטיחות ובדרך זו העבירה מסר לציבור הרחב, כי הנה מדובר בעסק “כשר”, בטוח, העומד בכל דרישות הדין, לרבות אלו הקשורים לגרם המדרגות והאם קיים קשר סיבתי בין מתן רישיון העסק, למפגע הקיים במדרגות, לתאונה ולנזקי התובעת.

עיון בתיק הרישוי של עסק הנתבע 3, מלמד, כי מאז שנת 2019 הנתבעת 1 מחדשת את רישיון העסק של הנתבע 3 ותוקפו עד שנת 2029.

אני סבור, כי במתן רישיון עסק בידי רשות מקומית, נחזית לציבור אמירה של הנתבעת 1, כרשות מקומית סבירה, שלפיה העסק פועל כדין והוא בטוח להענקת שירות לציבור, ולפיכך הנתבעת 1, אף היא מעוולת, ביחד ולחוד, יחד עם הנתבע 3.

הרישיון שאותו הנפיקה הנתבעת 1 לנתבע 3 הינו לפי חוק רישוי עסקים, והוא מצהיר כך מתוכו:

חוק רישוי עסקים, תשכ”ח – 1968 מונה בסעיף 1 סמכויות שהוקנו לשר הפנים לקבוע בצווים אילו עסקים טעוני אישור, כדי להבטיח שורה של מטרות, ובין השאר: “(1). איכות נאותה של הסביבה ומניעת מפגעים ומטרדים. (2). מניעת סכנות לשלום הציבור…(3). בטיחות של הנמצאים במקום העסק בו בסביבתו…(6). קיום תכליות דיני התכנון והבנייה…”.

אכן, עיון בהסדרים שקבע החוק מוביל למסקנה ברורה, כי תכליתו לשמור על בריאות הציבור, על בטחונו ועל איכות השירות שהוא מקבל ממבקש האישור.

החוק מפרט תהליך ארוך המוטל על מבקש הרישיון ואת הבחינה של מעניק הרישיון להענקת הרישיון המבוקש, תוך ריכוז ואיסוף עמדתם של גורמים מאשרים נוספים בהתאם לסוג ואופי פעילות העסק.

סעיף 5 קובע, כי רשות הרישוי בתחום הרשות המקומית הינה ראש הראשות או מי שהוא הסמיכה.

סעיף 20 מאפשר לנתבעת 1 להוציא לנתבע 3 צו להפסקת הפעילות.

התוספת הראשונה כוללת עסקים טעוני רישוי, ובין השאר: “(1) מסעדה, בית קפה, הסעדה”.

הפעלתה של סמכות להענקת רישיון, אינה טכנית בלבד, והיא מחייבת הטלת פיקוח ובדיקה משום שהרשות הציבורית היא נאמנתו של הציבור בעניין זה שמטרתה הבטיח את קיום הוראות החוק.

עמד על כך בית-המשפט המחוזי בהקשר אחר במסגרת ת”א (ת”א) 21556-01-10 פלונית נגד נאור (22.11.15) ופסקה 49:

”

על כן, קיימת לנתבעת 1 חובת זהירות מושגית מכוח סמכותה להענקת רישוי לנתבע 3 כלפי הציבור ובכלל זה כלפי התובעת.”

וראו, ת”א (ת”א) 2993/99 בן שטרית נגד הרוש (21.8.07)(עמוד 12):

“ולבסוף, חובתה של העירייה קמה גם מכוח חוק רישוי עסקים וצו רישוי עסקים…הקובעים את סמכויות הפיקוח וההסדרה של העיריה, בכל הנוגע לעסקים בתחומה העלולים להזיק לבריאות הציבור, או להיות מקור לסכנה לציבור”

בע”א 1068/05 עיריית ירושלים נגד עמרם מימוני (14.12.2006)‏‏ נקבעו הדברים הבאים:

“סמכויות הפיקוח וההסדרה של עירייה מעוגנות בפקודת העיריות ובחוק רישוי עסקים…סעיפים 233 ו-241 לפקודת העיריות קובעים חובה על העירייה לסווג ולהסדיר מלאכות או עסקים בתחומה העלולים להזיק לבריאות הציבור או להיות מקור לסכנה לציבור או שמבחינה אחרת של טובת הציבור ראוי הוא להסדירם”

“חובת הרישוי מקימה מצידה חובת פיקוח של העירייה על ביצוע הרישוי ועל המתרחש בתחומה…זוהי חובה שמטיל החוק על הרשות. ברם, אי-קיום חובה סטטוטורית זו אין משמעו, מניה וביה, התקיימותה של חובת זהירות בנזיקין. המשפט הישראלי אינו מכיר כדבר המובן מאליו בגזירתה של חובת זהירות מתפקיד ומסמכויות שהוקנו לרשות שלטונית על פי חוק. החובה או הסמכות המנהלית לחוד וחובת הזהירות בנזיקין לחוד. “קיומה של האחת אינו מקים את האחרת, ושלילתה של האחת אינה שוללת את האחרת” (פרשת עיריית חדרה, עמ’ 762). כל חובה ותנאיה שלה, תכונותיה שלה ודרישותיה שלה. מבחנה של חובת הזהירות בעוולת הרשלנות הוא הצפיות, והוא מוכרע על פי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה (פרשת ועקנין, עמ’ 138). מבחנה של הסמכות או החובה השלטונית הוא הדין, והוא מוכרע על פי הוראותיו הספציפיות של כל חיקוק וחיקוק ועל פי כלליו של המשפט המנהלי. אכן, “אין שוויון מתמטי בין סמכות סטטוטורית לבין חובת זהירות ברשלנות” (פרשת עיריית חדרה, עמ’ 765). יחד עם זאת, “קיומה של הסמכות הוא שיקול רב ערך בגיבושה של המדיניות המשפטית העומדת ביסוד חובת הזהירות…. בין שני אלו מתקיים קשר הנובע ממציאות של שליטה, פיקוח, כוח, הסתמכות וצפייה (פרשת גרובנר, עמ’ 151; ע”א 684/76 אייל נ’ פוקסמן, פ”ד לא(3) 349, 360; פרשת עיריית חדרה, עמ’ 763-765; פרשת פלוני, פסקאות 32-33). “קיומה של הסמכות הסטטוטורית הוא המשמש אבן מסד ותשתית עליה נבנית חובת הזהירות המושגית” (פרשת גורדון, עמ’ 134 וראו גם פרשת עירית חיפה, פסקה 17). הפיקוח שנמסר בידי הרשות, וההסתמכות הכרוכה בו, מקימים חובת זהירות, אלא אם קיימים שיקולי מדיניות השוללים חובה זו.”

“במקרה שלפנינו, מקובלת עלי הטענה כי סמכויות הפיקוח שהוקנו לעירייה על רישוי עסקים בתחומה, לצד סמכויות ההסדרה שהוקנו לה, מקימות חובת זהירות מושגית כלפי המשתמשים בשירותי אותם עסקים, שעניינה זיהוי פעילות עסקית הפועלת שלא ברישוי ומניעת סכנות לשלום הציבור הנובעות ממנה (באותן הקטגוריות בהן הרישוי נדרש גם להבטחת שלום הציבור, ובפרט בעסקים מסוג “עינוג ציבורי”). בקביעה זו, אין אני נדרש להכריע בשאלה האם יש להכיר בכל מצב בהסתמכות סבירה של המשתמשים בשירותי עסקים על תקינות הרישוי העירוני. חובת הזהירות בין הרשות למשתמשים בשירותי עסקים מסוג “עינוג ציבורי” בתחומה עולה מיכולת הצפייה של העירייה את הנזקים שעשויים להיגרם מהתרשלותה בפיקוח על פעילות אותם עסקים ומהכוחות שהקנה לה הדין למניעתם (ראו פרשת סוהן, עמ’ 736-740). זאת בפרט מקום שהנזק הצפוי עשוי לעלות כדי פגיעה בחיי אדם. כנגד פגיעה כזו, נדרש גוף שלטוני שבידו הכוח למנוע את הפגיעה לנקוט באמצעי זהירות. העירייה אינה “זרה” לפעילות ספורט עסקית מסוכנת המתנהלת בתחומה. “אין הגוף השלטוני יכול לומר: ‘לא בעל דברים שלי אתה'” (פרשת עיריית חדרה, עמ’ 767). על הרשות הציבורית לצפות כי התרשלות מצידה תגרום לנזק. בקביעה זו, לא נסתר מעיניי כי הטלת אחריות על הרשות עשויה להוביל, בהתקיים תנאים מסויימים, לפגיעה בתמריצים הפועלים על הצדדים לנקוט באמצעי זהירות יעילים… משום שמקום בו יחובו מספר גורמים על הפרת חובת זהירות על דרך של מחדל, והנזק יחולק בינהם, עשוי להיפגע התמריץ של כל אחד מהם למנוע נזק שראוי למונעו. כך גם ניתן לטעון כי הטלת חובה מסוג זה מחצינה את עלות הסיכונים באותם עסקים על כלל הציבור, ומקרבת בכך את הרשות ל”מבטחת העל” של הפעילות העסקית בתחומה (ראו פרשת פלוני, פסקאות 32 ו-35). תופעה זו עשויה להיות חמורה במיוחד מקום בו הנהנים מהפעילות העסקית הינם פלח מסוים בלבד באוכלוסיה, קרי שאין מדובר במוצרים ציבוריים (Public Goods)  מובהקים או בפעילות הקשורה בטבורה למושג הריבונות. היא עשויה להוביל לסבסוד צולב הטומן בחובו השלכות שליליות במישור היעילות ובמישור החלוקתי (השוו צ’ קרן-פז “‘לי זה עולה יותר’: דחיית הטענות בדבר — סוף עמוד 19 — חוסר לגיטימיות ועלות מוגזמת הנטענות כלפי קידום שיוויון במשפט הפרטי”  משפט וממשל ז (תשס”ה) 589-590). טעמים אלו ואחרים נשקלים במסגרת מכלול השיקולים שעושה בית המשפט בבואו לדון בחובת הזהירות המושגית של רשויות ציבור בנזיקין. אכן, השיקולים השונים הנוגעים לאחריות מסוג זה נידונו לא פעם בפסיקת בית משפט זה, ואין לנו צורך לחזור ולפרטם (ראו י’ גלעד “האחריות בנזיקין של רשויות    ציבור ועובדי ציבור (חלק ראשון)”  משפט וממשל ב (תשנ”ה) 339; י’ גלעד “האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור (חלק שני)”  משפט וממשל ג (תשנ”ה) 55; אנגלרד, עמ’ 82-86; א’ פורת “דיני הנזיקין” ספר השנה של המשפט בישראל-תשנ”א (א’ רוזן-צבי עורך) 222, 256-258). במקרה שלפנינו, מתקיימים התנאים להכרה בחובת זהירות מושגית של הרשות הציבורית, ובמכלול האיזונים אין לשלול אותה”

וכן, ראו המצב המשפטי בעניינים אלו בע”א 1751/18 עיריית אשקלון נגד פלוני (2.10.10)(פסקה 19):

“יתר על כן, אני סבורה כי אף אם כָּלל היתר הבניה דרישה המחייבת כי גג המוסך ייעשה מאסבסט (שאז ניתן היה לומר כי העירייה התרשלה במתן רישיון העסק בניגוד לתנאי היתר הבניה), הרי שלא היה בכך כדי להביא להטלת אחריות על העירייה לנזקי התובע. כידוע, לא די בהתרשלות כשלעצמה על מנת לחייב את הגורם המתרשל בנזיקין, אלא יש להוסיף ולהוכיח, בין היתר, קשר סיבתי משפטי בין ההתנהגות הרשלנית לבין נזקי התובע. בתוך כך, על התובע להוכיח כי המתרשל צריך היה לצפות שמעשיו יגרמו לנזק העומד על הפרק (ראו: רע”א 4394/09 לנדרמן נ’ סגיב הנדסה ושות’ (1993) בע”מ, [פורסם בנבו] פסקאות 8-7 (30.12.2010); ע”א 4486/11 פלוני נ’ פלוני, [פורסם בנבו] פסקה 10 (15.7.2013); ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות 575-574 (2012) (להלן: גלעד דיני נזיקין)). ואולם, בענייננו, בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי העירייה לא היתה צריכה לצפות בנסיבות העניין שהתובע יעלה אל גג המוסך (ראו בפסקאות 59-57 לפסק דינו) – קביעה אשר לא ראיתי להתערב בה, כאמור לעיל. הנה כי כן, במקרה דנן לא מתקיים קשר סיבתי משפטי בין מתן רישיון העסק למוסך לבין התאונה ונזקי התובע, ואף מטעם זה לא היה מקום לקבל את תביעת התובע והמל”ל נגד העירייה.”

ומנגד (פסקות 2, 3):

“אני רואה לנכון להסתייג מהערות חברתי השופטת י’ וילנר בפסקאות 21-19 לחוות דעתה, שלפיהן אף אם נפל פגם במתן היתר העסק למוסך אין לחייב את עיריית אשקלון בנזיקין בנסיבות בהן בעל המוסך עצמו אינו חב בנזקי הנפגע.  אחריותה של עירייה בגין נזקים אשר היה בכוחה למנוע על-ידי הקפדה על סמכות הפיקוח המוענקת לה לפי דין מעוררת סוגיות משמעותיות באשר להיקף חובת הזהירות המוטלת עליה במקרים אלו. בכלל זה, מתעוררת השאלה אם במקרים מסוימים ראוי להטיל על העירייה לצפות נזקים אשר המזיק הישיר לא צפה ולא היה עליו לצפות.   במקרה דנן, אילו אכן הייתה חריגה מהיתר הבנייה באופן בניית גג המוסך, איני פוסל את האפשרות העקרונית לקבוע כי בעוד שלא היה על מנהל המוסך לצפות כי אדם כלשהו יעלה על גג המבנה וייפגע כתוצאה מאופן בנייתו – על העירייה היה לצפות אפשרות זו ולהימנע ממתן היתר עסק למוסך בשל הסכנה הגלומה בו.”

אכן, השאלה היא האם במקרנו קיימת חובת זהירות קונקרטית של הנתבעת 1 כלפי התובעת והאם הנתבעת 1 הפרה את אותה חובה.

האם במקרנו הנתבעת 1, כמי אשר העניקה לנתבע 3 רישיון להפעלת עסקו במצב הדברים הנתון, צריכה ויכולה הייתה לצפות את האפשרות כי התובעת, אשר הגיעה אל הנתבע 3 כדי לרכוש מוצר תפגע מגרם המדרגות הפגום, אשר מוביל אל עסקו.

אני סבור, כי במקרה העומד בפניי, נוכח טיבו החריג של המפגע הטמון במדרגות, הבולט לעיל כל, כאשר מדובר במפגע סטטי רב שנים, ולא באירוע רגעי או זמני המתרחש בתוך העסק, וכי העובדה, שהנתבעת 1 העניקה לנתבע 3 רישיון הפעלת עסק לשנים רבות, כאשר הוכח שהנתבע 3 הופעל משך שנים בדרך זו, כי המסקנה שהנתבעת 1 חבה חובת זהירות קונקרטית והפרה חובה זו כלפי התובעת, אשר נפגעה עקב גרם המדרגות הפגום, אשר בעסקו של הנתבע 3, ואשר לו העניקה הנתבעת 1 רישיון הפעלה.

מעבר לנדרש, מהנדס הנתבעת 1 העיד, כי הוא הגיע אל הנתבע 3 מספר פעמים, ראה את גרם המדרגות, ובמעמד עדותו, כאשר הצילום הוצג בפניו הודה כי הוא מעורר “תהייה“, אך מאחר וגרם המדרגות אינו בשטח הציבורי הוא לא עשה דבר (עמוד 16 שורה 3 והלאה): “אמרתי יש את הנראות הראשוניות כמו שראית בתמונה ואז עולה תהייה האם זה כן נבנה בצורה טובה האו לא. כשבדקנו, ראינו שזה לא בחלק שלנו”.

ברע”פ 6795/93 אינגריד אגדי נגד מדינת ישראל,  מח(1) 705 (1994)‏‏ נקבע:

“לענייננו: בכל הנוגע למניעת מכשולים והסרתם ולהסגת גבול דיבר המחוקק על “רחוב” באופן כללי. הבחנה זו אף מובנת וסבירה, שהרי חובת תיקונו של רכוש הפרט רובצת על הפרט שהוא הבעלים של הרכוש, אך החובה למנוע מכשולים שיש בהם כדי ליצור סיכון לעוברים ושבים ב”רחוב”, כהגדרתו בפקודת הפרשנות [נוסח חדש], היא כללית וחלה על כל רחוב. מניעת הסכנה לאדם ולרכוש העולה מן המכשול, במקום שבו עובר הציבור, ניצבת בראש דאגתם של המחוקק ושל העירייה שהוסמכה על-ידיו.”

סעיף 11 לפקודת הנזיקין קובע:

“היה כל אחד משני בני אדם או יותר חבים לפי הוראות פקודה זו, יהיו חבים יחד על אותו מעשה כמעוולים יחד וניתנים להיתבע עליה יחד ולחוד”.

בית-המשפט העליון קבע בעניין זה:  ע”א 7008/09 ג’אבר עדנאן עבד אל רחים נגד מוסבאח עבד אל קאדר (07.09.2010)‏‏:

“בעוד שסעיף 11 לפקודה עניינו ביחסים בין הניזוק-התובע לבין המעוולים-הנתבעים, חלוקת האחריות בין המעוולים לבין עצמם עניינה ביחסים הפנימיים שביניהם…החלוקה הפנימית בין המעוולים נעשית כאמור בסעיף 84(ב) לפקודה על פי “הצדק והיושר בהתחשב עם מידת-אחריותו” של כל אחד מהמעוולים. בפסיקה נקבע כי החלוקה תיעשה לפי מידת האשם המוסרי שיש לייחס לכל אחד מהמעוולים … או על פי מבחן האשמה ההדדית הכולל הן את רכיב הסיבתיות והן את רכיב האשמה המוסרית…”.

וכן:

“למרות ‘הרהורי הכפירה’ שהעליתי לגבי יישומו של הכלל “ביחד ולחוד”, איני רואה מנוס מלהחילו גם במקרה דנן. זאת, נוכח הוראתו המפורשת של המחוקק בסעיף 11 לפקודת הנזיקין ונוכח הפסיקה העקבית והממושכת בנושא של “ביחד ולחוד” (עניין מירו, בעמ’ 795). שינוי העקרון של “ביחד ולחוד” תוך מתן שיקול דעת לבית המשפט הוא עניין למחוקק לענות בו וניתן להצביע על שיקולי מדיניות שונים, לרבות שיקולים של צדק חלוקתי ופיזור הנזק ש’מושכים’ לכיוון של הותרת עקרון זה על כנו. אציין כי בתזכיר חוק דיני ממונות, הידוע במקומותינו כקודקס האזרחי, אוחד הנושא של ריבוי חייבים בחוזים ובנזיקין ועל כך נמתחה ביקורת (גלעד לעיל). מכל מקום.”

לאור האמור לעיל, אני קובע שהנתבעים 1 ו – 3 הם מעוולים ביחד ולחוד.

יחד עם זאת, אני אומד את חלקה של הנתבעת 1, הנקשרת אל התאונה רק נוכח הרישוי שאותו הנפיקה לנתבע 3, בנסיבות “האשם המוסרי” במסגרת תיק זה בשיעור 5% מן הנזק. היתרה, בשיעור 95% רובצת לפתחו של הנתבע 3 – מי שהחזיק בגרם המדרגות, אשר שירת את עסקו ואשר נהג בו מנהג בעלים.

ג. לעניין הנזק:

(1). הפסדי שכר לעבר:

אין חולק, והתובעת אישרה זאת (עמוד 60 שורה 5 והלאה, עמוד 124 שורה 10 – עדות בעלה), כי בטרם התאונה, כשלוש שנים לפניה, היא לא עבדה. מעבר לכך, לא הוכח בראיות של ממש, כי נגרע שכרה לעבר באופן המחייב פיצוי.

כידוע, ראש נזק זה מחייב הוכחת גריעת שכר בראיות של ממש והתובעת לא עמדה בנטל זה.

איני מקבל את טענת התובעת לזכאות לפיצוי בראש נזק זה (התובעת עתרה שאפסוק 404,936 ש”ח בראש נזק זה !!!!).

(2). הפסדי שכר לעתיד:

התובעת העידה, כי עתה היא עובדת ושכרה הנוכחי עומד על כ – 11,327 ₪ (עמוד 38 שורה 20 והלאה, עמוד 39 שורה 17, עמוד 46 שורה 1 והלאה).

עיון בתלוש השכר של חודש דצמבר 2023 מלמד כי שכרה ברוטו עמד על 10,981 ₪.

היא העידה כי שכר זה מבטא כ – 112% משרה (כך נרשם בתלוש השכר), אך הלכה למעשה היקף עבודתה קטן מכך ועולה כדי 60% משרה (עמוד 71 שורה 11 והלאה, עמוד 74 שורה 9 והלאה, עמוד 76 שורה 6 והלאה).

ועדיין, אף אם אין דיוק בין שכרה לבין היקף המשרה האמיתי – זהו שכרה במומה, שאותו היא מרוויחה ולטעמי הוא מתיישב עם פוטנציאל שכרה העתידי.

על כן, אני סבור, שהקבוע בתלוש חודש דצמבר 2023 הנו מדד ראוי לשכר לצורך חישוב בראש נזק זה.

התובעת העידה אודות הקשיים הפיסיים הנלווים לעבודתה, ולפי טענתה אלמלא אותם קשיים היא הייתה עובדת שעות נוספות. ואולם, אין לטענה זו אחיזה, משום שממילא התובעת מקבלת שכר כאילו היא עובדת משרה מלאה ואף מעבר לכך – 112% (עמוד 99 שורות 20 – 22).

עוד יש לזכור, כי למרות נכותה הרפואית, התובעת השביחה את הכנסתה. כאמור, שלוש שנים לפני התאונה היא לא הרוויחה שכר, ולאחר התאונה ונכותה היא הרוויחה את בסיס השכר דלעיל.

התובעת הינה מורה ולא השתכנעתי, כי נכותה הרפואית תולדת השבר בקרסול עולה מעבר למחצית ההשפעה התפקודית על שכרה.

כאמור, שכרה של התובעת לחודש דצמבר 2023 עמד על 10,981 ₪ ברוטו ואני סבור כי יש לקבל שכר זה, במומה, כבסיס לחישוב.

הצדדים הסכימו כי התיק ינוהל לפי נכות רפואית בשיעור של 17.5%.

על כן אני סבור, כי יש לבצע את החישוב הבא:

10,981 ש”ח  X 281 (מקדם היוון 3% שכולל רכיב פנסיוני) X 17.5% (נכות רפואית מוסכמת) X 50% אקטוארי = 270,000 ₪.

(3). הוצאות נסיעה, רפואיות עבר עתיד:

התובעת צרפה קבלות עבור הוצאות שהוצאו בפועל והן עולות כדי 4,551 ₪ וכך אני פוסק בראש נזק זה.

יתרת טענותיה לא הוכחו בראיות (עמוד 85 שורה 12, עמוד 86 שורה 10) (התובעת בסיכומיה הפליגה על כנפי הדמיון עתרה כי אפסוק 104,500 ₪ וזאת רק בראש נזק הניידות ובנוסף הוצאות רפואיות  של 93,000 ₪ !!!).

(4). עזרת הזולת לעבר ולעתיד:

התובעת העידה אודות העזרה אשר לה נזקקה בתקופה שלאחר התאונה מבני משפחתה, מאחותה (עמוד 38 שורה 1, עמוד 80 שורה 2), מבעלה, וכי שכרה עוזרת בית באופן חלקי, בממוצע של פעם בשבוע: “שאני צריכה המון, המון עזרה, גם בפיזי כאילו” (עמוד 47 שורה 15).

בעלה העיד ותמך בטענתה (עמוד 114 שורה 15 והלאה, עמוד 126 שורה 14 והלאה) .

מנגד, לא הוכחו התשלומים לעוזרת הבית, היא לא הובאה לעדות והתובעת העידה כי שילמה לה שכר במזומן (עמוד 66 שורה 14) – איני מקבל ראייה זו העומדת רק על עדותה של התובעת.

לפיכך, אני פוסק בראש נזק זה על דרך האומדנה 40,000 ₪.

(5). כאב וסבל:

שמעתי את עדות התובעת, את סבלה, את כאבה (עמוד 37 שורה 13 והלאה, עמוד 87 שורה 21 והלאה, עמוד 90 שורה 1 והלאה), בחנתי את המסמכים הרפואיים המתארים את הניתוח, את האשפוז, את טיפולי הפיזיותרפיה, את אובדן ההנאה העתידית, נוכח גילה ואני קובע פיצוי בראש נזק זה של 40,000 ₪.

כאמור לעיל, מן הסכום המתקבל יש להפחית 30% אשם תורם, מן הסיבה שפירטתי לעיל      (354,551 – 106,365 = 248,186 ₪)

עתה יש להפחית את תגמולי המל”ל, העולים כדי 32,767 ₪.

סה”כ: 215,419 ₪.

ד. תוצאה:

הנתבעים 1 ו – 3, הינם מעוולים ביחד ולחוד כלפי התובעת ואני מחייב אותם לשלם לתובעת  סך של 215,419 ש”ח.

יחד עם זאת, הערתי, כי בחינת האשם הפנימי בין הנתבעים 1 ו – 3 מוביל למסקנה שלפיה אשמת הנתבעת 1, אשר נקשרת אל התאונה רק משום הענקת רישיון העסק הינו בשיעור 5% ואילו אשמתו של הנתבע 3, אשר נהג במקום מנהג בעלים של ממש, הינה בשיעור 95%.

בנוסף, הנתבעים 1 ו – 3 ישלמו לתובעת את שכר טרחת עו”ד בשיעור 20% + מע”מ, וכן הנתבעים 1 ו – 3 ישלמו לתובעת הוצאות משפט כפי שהוצאו, המוכחות בראיות, וזאת בהתאם לחלקם דלעיל.

סכום הפסק ישולם בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי ריבית והצמדה כדין.

זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי מרכז/לוד בתוך 60 ימים.

התיק סגור.

ניתן היום, י”ב תמוז תשפ”ד, 18 יולי 2024, בהעדר הצדדים.

מנלם מזרחי

PDF