יוספה ברק הפסד פס”ד אצל ריבי לב אוחיון (לשון הרע): אם אישה סליזית מחפיצה עצמה מינית לנתבע יהודה גליק מותר להתגונן מפניה מפרובוקציות מיניות

אישה סליזית נוטפת מין סחיר מגיעה לבית משפט ודורשת צדק.  צדק צדק מי ייתן לה?????  סחורתה היא 500 סיסי כל צד, והיסטוריה של שימוש בגברים לתועלת האנוכית….

ולפנינו פסק דין בלשון הרע בו אישה שהחפיצה עצמה מינית, התלוננה שהגבר שענה לה באותו שפה מינית בה השתמשה, החפיץ אותה מינית וביזה אותה.

השופטת/מתנחלת יפת המראה ריבי לב אוחיון קבעה שמי שבעצמה מתנהגת בסליז, באופן פרובוקטיבי מינית, שלא תתלונן עם מי שעונה לה מגיב לה באותה מטבע, והחטיפה לתובעת 1,000 ש”ח הוצאות.

התובעת היא יוספה ברק, יחצנית מכוני כוסמטיקה אשר יום אחד התעלקה על ח”כ רויטל סויד והצליחה להתפלח באמצעותה לכנסת.  שם פגשה את יהודה גליק, דוס שהתאלמן והתעלקה עליו.  החפיצה לו ציצים.

 

עדכון 9/1/2024 – גם הערעור של השערות ליפה הוורודה נכשל.  השופטת צחקה עליה.  חחחח חה.

 

 

מפגש בין שני עולמות:  הציצים שלה והציציות שלו

זה ממש מקרה קלסי של מפגש בין תרבויות הפוכות.  יוספה ברק מגיעה מעולם מתירני בו הציצים הם כרטיס הביקור לכניסה למפעל שבין הרגליים, והעלות נמדדת לפי התמורה.

יהודה גליק הנתבע מגיע מעולם דוסי שמרני שבו הציצים הן מחלבות יניקה לפיטום תינוקות.

והשניים נפגשו והמפגש הזה נגמר לא טוב.  היא התלוננה במשטרה, והעיפו אותה על טיל.  הוא נעלב וספג ממנה מימטר של פוסטים מעליבים.

בינתיים יהודה גליק הכיר מישהי אחרת, הדס, התחתן איתה, ויוספה התפוצצה מקנאה. על מנת לשבש לו את הנישואין נקמה בו ותבעה אותו.

 

 

ריבי לב אוחיון קבעה:  המדובר בתלונת שווא

לאחר 6 שנים התובעת יוספה ברק הגישה תביעה, השופטת ריבי לב אוחיון דנה בה ושמה סוף לפרשה. פסק הדין חזק ויצוק בבטון.  נקבע שיוספה היא לא קורבן עבירת מין, היא לא הוחפצה מינית, והיא גם לא סבלה מלשון הרע (תגובות לעיתונות של גליק כשהוא נשאל לפשר היחסים עם הפינק טיטס).

לא עזר ליוספה לשרבב את נוגה ויזל לתיק

נספר רק שיוספה ברק טענה שיהודה גליק הפיץ עליה דברי דיבה שהיא סליזית מינית באמצעות הצ’ילבה שלה עו”ד נוגה ויזל, ויוספה חשבה שערבוב נוגה ויזל בסיפור יעזור לה לנצח.  טעות.  זה הביא לה רק ג’ינקס.

וזו הצ’ילבה של יוספה ברק.  יוספה שונאת אותה ומקנאת בה.

עוד נספר שהתנועה למען איכות השפיטה פעלה בתיק זה מאחורי הקלעים לטובתו של יהודה גליק, מיילים נשלחו למייל הסודי של עו”ד ברק לייזר מהנהלת בתי המשפט, ולאחר מכן הכל הסתדר יופי יופי.

 

חן חן לעו”ד ברק לייזר שהפעיל קסמיו מאחורי הקלעים

הביטו באיש האגדה.  ברק לייזר.  גבר נחשק.  פורה מינית.  נשים מכרכרות סביבו ממש כמו אחרי אפי חברו.  סייע לפתיחת נט המשפט ופרסום הכתבות על יוספה ברק.

 

 

התובעת יוספה ברק הסתייעה בעו”ד אהוד רופא

למעוניינים לסייע בתרומות, חשבון הבנק של אהוד רופא זמין:  המוטבה שני רופא, מרח’ מירון 5 אורנית, בנק לאומי סניף 833, חשבון 38190049.

 

בתמונה:  אהוד רופא יעוץ אחיתופל סליזי(ת)

 

 

להלן פסק הדין:

בית משפט לתביעות קטנות בירושלים
ת”ק 47225-02-22 ברק נ’ גליק

בפני כבוד הרשמת בכירה ריבי לב אוחיון

תובעת:   יוספה ברק, ת.ז. 027726009

נגד

נתבע יהודה גליק, ת.ז. 015156219

פסק דין
1. לפניי תביעה לתשלום 34,600 ש”ח בעילת לשון הרע, לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ”ה 1965- (להלן “החוק”).

2. בהתאם להוראות תקנה 15 לתקנות השיפוט (סדרי דין), התשל”ז 1976- , פסק הדין יהיה תמציתי, במידת האפשר נוכח היקף כתבי הטענות.

העובדות הצריכות לעניין
1. הצדדים הכירו בשנת 2018 , במסגרת עבודתם בכנסת ישראל כאשר התובעת עוסקת כלוביסטית ויועצת תקשורת, ואילו באותה העת הנתבע כיהן כחבר כנסת מטעם מפלגת “הליכוד”, ולאחר מכן התמודד על תפקיד נשיא המדינה.

טענות התובעת

2. הצדדים הכירו במזנון הכנסת שאז התפתחו ביניהם קשרי ידידות. הנתבע הציע לתובעת להצטרף לפעילותו, במסגרת הצעת חוק שתפקידו להילחם בתופעת העישון, והתובעת נענתה בשמחה.

3. במהלך ועדה שהתקיימה בכנסת הציג הנתבע את התובעת כאשת אמונו, וכן הבהיר כי ברצונו לגייס תקציב על מנת לשלם לה עבור עבודתה הטובה.

4. התובעת טוענת כי הנתבע ניצל את יוזמתו להשגת תקציב, כדי להטריד את התובעת מינית והחל שולח לה הודעות זימה בעלות אופי מיני מובהק העולות כדי הטרדה, עפ”י חוק למניעת הטרדה מינית, התשנ”ח 1998.

5. התובעת דחתה את הצעות הנתבע אשר כאמור היו בעלות אופי של הטרדה מינית וכתב לה דברים בוטים עד מאוד, ברם הוא המשיך שוב ושוב להעיר לתובעת הערות על מיניותה ומראה, והמשיך להציע לה הצעות מגונות לקיום יחסי מין, אך היא סירבה.

6. לנוכח ההטרדות, הגישה התובעת תלונה נגד הנתבע במשטרת ישראל ומסרה עדות במשרדי להב 433 , תוך שהיא מוסרת את מכשיר הטלפון הנייד שלה לצורך בדיקה, אלא שהתלונה נסגרה ביום 3.10.18 , ונימוקיה הם: “נתקבל החלטה שבנסיבות העניין בכללותן אין הצדקה לפתיחה בחקירה, שכן מדובר באירוע אשר הליך פלילי איננו מהווה מסגרת מתאימה לבירורו”.

7. היועמ”ש לממשלה לא התיר לתובעת לערור על החלטת המשטרה לסגור התיק.

8. מאז החל הנתבע במסע הכפשות נגד התובעת בסיועה של עוה”ד נוגה ויזל – אויבת מרה של התובעת, במטרה ברורה לפגוע בשמה הטוב של התובעת, ובמטרה לעשותה לבוז וללעג, כאשר הנתבע מייחס לה מעשים שלא היו ולא נבראו, בראיונות רבים שקיים בכלי התקשורת השונים.

9. התובעת מייחסת לנתבע לשון הרע בגין 6 פרסומי לשון הרע בזמנים שונים ואצל מקורות שונים, כאשר לאירוע השביעי התייחסה במאוחד עם האירוע השישי.

טענות הנתבע

10 . הנתבע מבקש לדחות התביעה ולחייב את התובעת בהוצאות כראוי לאדם המעליל עלילת שווא שאין לה בסיס ושחר, וטוען כי התובעת מסרבת לקבל את העובדה שגופי החקירה מצאו לגנוז את תלונת השווא שלה נגדו, והגישה תביעה זו במטרה לשפר את מצבה הכלכלי.

11 . הנתבע איש ציבור, פעיל זכויות אדם ופוליטיקאי ישראלי, שכיהן כח”כ בכנסת ה 20- , כאשר עיקר פעילותו למען החופש לכל באתר “הר הבית”, ופעילות למען אלמנים, אלמנות ויתומים צעירים.

12 . בשנים האחרונות הפך הנתבע קורבן קבוע להשמצותיה של התובעת ברשתות החברתיות ובכלי התקשורת בהם היא מאשימה אותו בהטרדה מינית, זאת ע”י סילוף ועריכה מגמתית של שיחה פרטית, אישית וחסויה שהתקיימה בין הצדדים באמצעות אפליקציית וואטס-אפ, כאשר התובעת אינה משלימה עם מסקנות גופי החקירה לדחות את תלונתה נגדו.

13 . אעפ”י כן, הנתבע נמנע מלתבוע את התובעת בתביעה נגדית והסיבה לכך אחת היא – רחמים כלפיה, ולמרות זאת, היא מנצלת את טוב ליבו וממשיכה לנסות להעליל עליו עלילות שווא, בעוד הוא מנסה להתעלם ממעשיה.

14 . הנתבע מכחיש את טענות התובעת כי היה בקשרי עבודה כלשהם עם התובעת, הנתבע טוען כי מעולם לא פנה אל התובעת מיוזמתו, לא הציע לה להצטרף לפעילותו, ומעולם לא הציגה כאשת אמונו.

15 . הנתבע מכחיש הטענה כי ביקש לגייס תקציב למימון שכר עבודתה של התובעת, הוא לא הטריד את התובעת ולא עשה כל פעולה שיכולה להתפרש כהטרדה, הוא לא שלח הודעות זימה או הודעות בעלות אופי מיני לאף אישה בעולם, גם לא לתובעת, ואף לא עשה כל מעשה שיכול להתפרש כהטרדה בכל מובן שהוא.

16 . הנתבע טוען כי, ככל הנראה, וכפי שהתפרסם בתקשורת, התובעת הגישה תלונה פלילית נגדו בגין חשד לטרדה מינית באמצעות שליחת מסרונים, תלונה שמעולם לא הגיע לידי הנתבע והוא לא שמע עליה, אלא מגורמי התקשורת, ואולם משטרת ישראל, פרקליטות המדינה והיועמ”ש לממשלה, לא מצאו ממש בתלונת התובעת ואף לא זימנו את הנתבע לחקירה או מתן עדות או מסירת גרסה, וסירבו לפתוח בחקירה גם לאחר שהתובעת ביקשה לערור על ההחלטה לסגירת התיק.

הפרסומים לפי סדר הופעתם בכתב התביעה

18.10.22 – הנתבע מעניק ראיון לעיתון “ישראל היום”, במהלך התמודדותו לתפקיד נשיא המדינה ומשיב לשאלת העיתונאי יהודה שלזינגר מה יקרה כאשר יחלו לפשפש בעברו ומשיב:

“הייתה תלונת שווא, המשטרה אפילו לא זימנה אותי לחקירה. אמרו שלא מצאו סיבה לפתוח בחקירה. אז מה היה פה? סיפור שלא היה ולא נברא”.

7.12.20 – התובעת מקבלת פנייה בהודעת וואטס-אפ, מבמאי הסרטים עודד גוברשטיין, שמציג עצמו כמי שעשה סרט על הנתבע שייקרא “יהודה איש קצוות”, ומבקש תגובתה לציטוט שמציג לה, אותו אמר הנתבע בראיון לצרכי הסרט: “היה חלון אחד של דיבור עם התמודדות עם הכאב של ה”לבד” שנפלתי בפח עם מעשה מרמה, שכאילו משהי יצרה איתי קשר וגרמה לי לספר
לה, לשתף אותה, מה עובר עליי. ולצערי התברר שנפלתי אצל נוכלת, שהיא אח”כ במקום להציג את זה כזה שאני משתף אותה במה שאני עובר, היא הלכה והציגה את זה בצורה מעוותת, שקרית, כי היא רצתה לקבל פרסום או לא יודע מה. אבל זה היה מבחינתי, שפעם אחת תפסתי אומץ ומישהו כאילו נגע לי בנקודה ושאל את השאלה ובדיוק בתזמון הנכון ואני שיתפתי את מה שישב לי”.

15.2.20 – הסרט “יהודה איש קצוות” מוקרן במסגרת פסטיבל הסרטים היהודי שם נאמרים הדברים שצוטטו בהודעת וואטס-אפ שקיבלה התובעת ביום 7.12.20.

30.10.18 – הנתבע מתראיין לאתר המשפטי “פוסטה” ואומר: “יוספה ברק רצתה לקבל ממני עבודה ולא קיבלה, רצתה לעבוד אצלי וסירבתי, אבל אני לא יודע אם זו הסיבה לתלונה”.

1.11.18 – הנתבע מתראיין לעיתון “מעריב” ואומר: “ניצלה את היותי אלמן, ניצלה את האלמנות שלי, פרקליט המדינה קבע שזה שקר, לוקחים אמת שזה מחוץ להקשרו זה שקר”.

1.11.18 – הנתבע מתראיין לתכנית ברדיו 103 אצל אשת התקשורת אילנה דיין ואומר את הדברים הבאים: “יוספה ברק ביקשה לעבוד אצלי”, “מדובר פה בתלונת שקר שאין לה שחר ואין לה יסוד. אין בינה ובין המציאות כלום”, “מדובר בשקר אבל חלק מהדברים שצוטטו נכונים”, “סיפרה לי שהיא לבד”, “היא המשיכה, השיחות שלי הופסקו חד צדדית על-ידי, ברגע שהיא אמרה לי שחייבים להיפגש בארבע עיניים, רק אני והיא בלי יועצים”, “אני מרחם עליה, האישה הזו היא אישה שעמוד הפייסבוק שלה הוא פורנוגרפי לחלוטין, היא מפרסמת בתקשורת פירוט שיחות ארוטיות שהיא מנהלת עם גברים ועם נשים, והיא מפרסמת את זה
בשמה”, “היא המשיכה לנסות לחזר אחריי ואני התעלמתי לחלוטין”, “מדובר פה באישה שהיא פורנוגרפית, מדובר באישה שכאשר אתה מדבר איתה שיחות אישיות, היא מתרגמת את זה לפורנוגרפיה”, “היא ניסתה לנצל את האלמנות שלי”.

1.11.18 – הנתבע מתראיין לאתר החדשות “סרוגים” ושוב חוזר על הדברים שמסר כאמור לעיל, בראיון אצל אילנה דיין (בכתב התביעה נכתב בשוגג התאריך 1.1.18).

24 . כאמור לעיל – התובעת טוענת כי הדברים שפורסמו מהווים לשון הרע לפי החוק, באשר הם הגיעו לאוזניהם ועיניים של אנשים שונים זולת התובעת, כי הם נועדו להשפילה בפני הבריות לעשותה למטרה לשנאה, לעג או בוז, וכי דברי הנתבע נודעו כדי לפגוע במשרתה, בעיסוקה, מקצועה או משלח ידה.

טענות הנתבע ביחס לכל פרסום ופרסום 

25 . ביחס לכל הפרסומים דלעיל מוענקת לנתבע הגנה עפ”י חוק מהטעמים של: א- היעדר שם טוב לתובעת, ב- היעדר קיומה של לשון הרע בכל הפרסומים, ג- הגנת פרסומים לפי סע’ 13 לחוק, ד- הגנת אמת בפרסום ועניין ציבורי בפרסום לפי סע’ 14 לחוק, ה- כל הגנות תום הלב לפי סע’ 15 לחוק, ו- אשם תורם והתנהגות תורמת של התובעת ב 100%.

8.10.22 – אין המדובר בלשון הרע, ולנתבע כל ההגנות שבסעיפים 13-15 לחוק – פרסום מותר, אמת בפרסום ותום לב בפרסום. בראיון שמה של התובעת לא מוזכר אף לא ברמיזה ביחס לזהותה. עם זאת, הנתבע עומד על כך שתלונת התובעת נגדו, תלונת שווא היא, אכן משטרת ישראל לא זימנה הנתבע לחקירה, ולא מצאו עילה לפתיחה בחקירה, כך שהסיפור הפלילי 
הנטען ע”י התובעת – קרי הטרדה מינית – לא היה ולא נברא.

15.12.20 – התובע התייחס בכתב הגנתו לשני המקרים פרסומים שני ושלישי מימים 7.12.20 כאירוע אחד, וכן במעמד הדיון מיום 4.7.23 טען זאת. אין המדובר בלשון הרע, הנתבע לא הזכיר את שמה של התובעת אף לא ברמיזה ביחס לזהותה. לנתבע הגנות לפי סע’ 14-15 לחוק לשון הרע.

הנתבע אכן “נפל בפח” עם התובעת, אשר יצרה עמו קשר אישי, ולאחר מכן הפיצה ברבים חלק מההתכתבות שלה איתו, ובכך ביצעה מעשה נוכלות כלפיו, וכלפי אחרים, בהם רשויות החוק ועיתונאים, וזאת ע”י יצירת מצג שווא. למיטב ידעת הנתבע, בסופו של דבר, הסרט נשוא הפרסום, לא הוקרן בפסטיבל.

30.10.18 – אין המדובר בלשון הרע נגד התובעת. הנתבע לא התראיין לאתר “פוסטה” אלא מסר תגובה בעקבות פנייה שקיבל ממפעילי האתר. לנתבע הגנות מכוח סע’ 13-15 לחוק.

התובעת ביקשה לעבוד עם הנתבע אך הדבר לא יצא אל הפועל בעקבות סירובו של הנתבע, וממילא אין באמור לשון הרע והוא ממילא ציין כי אין הוא יודע אם זו הסיבה להגשת התלונה של התובעת נגדו.

1.11.18 – הנתבע לא התראיין לעיתון “מעריב” והדברים שהובאו הינם מתוך תכנית ברדיו של “גלי צה”ל”. הדברים שבסע’ 23 לכתב התביעה אינם מהווים לשון הרע, ובגין פרסום זה לנתבע מלוא ההגנות שבסע’ 13-15 לחוק. התובעת אכן ניצלה את היות הנתבע אלמן, כדי לחקור ולדוש במצבו הנפשי בשיחות פרטיות. התובעת הוציאה הדברים מהקשרם והפכה אמת עובדתית 
למעשייה שקרית.

רשויות החוק קבעו כי אין ממש בתלונת התובעת וכי אין המדובר בעבירה פלילית שביצע הנתבע, ולכן המסקנה המתבקשת היא שמדובר בתלונת שקר.

1.11.18 – הנתבע לא התראיין לתכנית רדיו 103 אלא לגלי צה”ל. הדברים נשוא הפרסום אינם מהווים לשון הרע ולנתבע מלוא ההגנות לפי סע’ 13-15 לחוק לשון הרע. התובעת ביקשה לעבוד אצל הנתבע ואין מדובר בלשון הרע. התובעת הגישה תלונת שקר ואין מדובר באמירתו בעניין – לשון הרע, הנתבע עומד מאחורי כל המילים שאמר בראיון, עמוד הפייסבוק של התובעת אכן פורנוגרפי, כאשר את העמוד עיטרו תמונות חשפנות של התובעת עם רמיזות מיניות, וולגריות.

התובעת אישה פורנוגרפית ואכן מפרסמת בתקשורת פירוט שיחות ארוטיות אותן מפרסמת בשמה. התובעת הפכה את שיחות כואבות בין הצדדים לשיחות פורנוגרפיה פומביות וחשופות לציבור הרחב ללא הצדקה.

1.11.18 – פרסום באתר “סרוגים” – הנתבע לא התראיין לאתר אלא האתר ציטט את הריאיון שמסר הנתבע לרדיו “גלי צה”ל”. הדברים אינם מהווים לשון הרע, ולנתבע מלוא ההגנות שבסע’ 13-15 לחוק, התובעת אכן ביקשה לעבוד בכנסת אצל גורמים שונים ואצל הנתבע, אך סורבה.

התובעת הגישה תלונה נגד התובע לאחר שסורבה על-ידו בעניין העבודה.

דיון והכרעה

המתווה הנורמטיבי

32 . אל מול חופש הביטוי שהוכרה כזכות יסוד ואחת מן החרויות של האדם עומדת זכות של הצד שכנגד לשמירה על שמו הטוב וכבודו. לא בכדי, כי חופש הביטוי עלול לעיתים להתנגש בערכים מוגנים אחרים, כגון האינטרס שבהגנה על השם הטוב, אשר למענם ראוי, במקרים מסוימים, לתחום לו גבולות )א’ שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור בע”מ, תשנ”ז 1997- )להלן – דיני לשון הרע, בעמ’ 19 (להלן: א’ שנהר).

33 . פסק הדין המנחה של ביהמ”ש העליון בו הוזכרו האיזונים העדינים הנוגעים לזכויות אדם במשטר דמוקרטי, ואשר לעיתים יתנגשו זה בזה – הזכות לשם טוב אל מול הזכות לחופש הביטוי – הוא ע”א 4534/02 רשת שוקן בע”מ ואח’ נ’ הרציקוביץ’ )פורסם במאגרים המשפטיים ]פורסם בנבו[ (להלן עניין “רשת שוקן”).

34 . במקרה דנן יפים הדברים האמורים ביתר שאת, לנוכח היותם של הצדדים דמויות מוכרות לציבור בכלל, ולציבור העוסק בפוליטיקה בפרט. בעוד התובעת מבקשת להגן על שמה ולקבוע בית משפט לתביעות קטנות בירושלים כי מדובר בלשון הרע שנקט הנתבע כלפיה, משתמע מטענות הנתבע, כי בפרסומים, למצער ברובם, ביקש להגן על שמו.

35 . סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, מגדיר מה יחשב לשון הרע:
“לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול–
1)   להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
2)   לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
3)   לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו.

36 . סעיף 2 לחוק קובע מהו הפרסום:
2.   (א)  פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב)רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות –

1)   אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
2)   אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע”.

37 . הנתבע לא הכחיש את הפרסומים, אך טען ביחס לכמה מהם כי הם צוטטו מראיונות קודמים שלו.

38 . עם זאת, בפסק דין זה אבחן האם אכן הנתבע פרסם פרסום בעניינה של התובעת, והאם בהתאם לקריטריונים שנקבעו בעניין “רשת שוקן”, הפרסום נחשב לשון הרע.

39 . עניין “רשת שוקן” קובע כי בקיומם של 4 שלבים לאחר ניתוחם – ניתן יהיה לקבוע אחריות על המפרסם לשון הרע. ראשית, יש למצוא את המשמעות האובייקטיבית העולה מהביטוי בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת ממנו; שנית, יש לקבוע האם על פי תכלית החוק ואיזונים חוקתיים שונים יש להטיל אחריות בגין הביטוי; שלישית, יש לברר האם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 13-15 לחוק איסור לשון הרע, כאשר השלב הרביעי והאחרון הוא שלב קביעת הפיצויים.

האם מדובר בפרסומים המהווים לשון הרע כהגדרת החוק

פרסום ראשון מיום 8.10.22

40 . הנתבע מתראיין לעיתון “ישראל היום” ומשיב לשאלת העיתונאי יהודה שלזינגר מה יקרה כאשר יחלו לפשפש בעברו ומשיב: “הייתה תלונת שווא, המשטרה אפילו לא זימנה אותי לחקירה. אמרו שלא מצאו סיבה לפתוח בחקירה. אז מה היה פה? סיפור שלא היה ולא נברא”.

התובעת טוענת כי דברי הנתבע והאמירה “תלונת שווא” מהווים לשון הרע.

41 . ע”מ לקבוע האם בעניין הפרסום מיום 8.10.22 נקט הנתבע לשון הרע נגד התובעת יש לבחון שני עניינים – האחד – האם צמד המילים “תלונת שווא” או המילה “שווא”, מהווה לשון הרע. השני – האם על אף ששמה של התובעת אינו מוזכר בראיון, ניתן לייחס לנתבע לשון הרע נגדה.

42 . פרסום האמירה “תלונת שווא” – אזכיר כי ביום 3.10.18 , תלונה שהגישה התובעת נגד הנתבע בעילת הטרדה מינית נסגרה. בקשה לערור על החלטת המשטרה נדחתה ע”י היועמ”ש לממשלה, בהחלטה מאוחרת. נימוקיה של משטרת ישראל לסגירת התיק הם: “נתקבלה החלטה שבנסיבות העניין בכללותן אין הצדקה לפתיחה בחקירה, שכן מדובר באירוע אשר הליך פלילי איננו מהווה מסגרת מתאימה לבירורו”, או בהגדרה הרווחת – “חוסר עניין לציבור”.

43 . התובעת טוענת כי מאחר שהתלונה נסגרה מחמת היעדר עניין לציבור ולא מחמת היעדר אשמה, הנתבע אינו יכול לטעון כי מדובר בתלונת שווא, ובעצם אמירה זו מעליל עליה כי הנסיבות בגינן התלוננה נגדו לא היו ולא נבראו, והיא ניסתה להעליל עליו עלילת שווא.

44 . הגדרת המילה “שווא” היא – הבל, אפס, חוסר ערך, שקר, כזב. מחד ניתן לקבל את עמדת הנתבע לפיה משנסגר תיק המשטרה מבלי לפתוח בהליכים נגדו, לכאורה הוגשה תלונת “סתם”, ועולה הספק האם בהקשרם של הדברים הללו כפי שנאמרו ע”י הנתבע, הכוונה לתלונת שקר, בדגש על כך שהמשטרה החליטה לסגור התלונה אף מבלי לחקור את הנתבע.

45 . מאידך, ניתן לקבל את עמדת התובעת כי עילת סגירת התיק אינה מלמדת על היות התלונה תלונת שווא במובן של “שקר”.

46 . בנדון דנן, נסגר תיק המשטרה מן הנימוק של “חוסר עניין לציבור”. יש להבחין בין עילות הסגירה השונות כאשר נימוק של “חוסר אשמה” משמעותו כי בוצעה חקירה ונמצא שאין ממש בתלונה, נימוק של היעדר ראיות משמעותו כי אין הוכחה לטענות המתלונן, ואילו נימוק של חוסר עניין לציבור משמעותו כי נמצא שיש ממש בתלונה אם כי ברף הנמוך מאוד של העבירה, באופן שאינו מצדיק או מצריך בפתיחה של הליך פלילי.

47 . בהתאם לעניין “רשת שוקן” כאשר בוחנים תביעת לשון הרע או תביעת דיבה – ראשית, יש למצוא את המשמעות האובייקטיבית העולה מהביטוי בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת ממנו.

48 . בעניין זה נקבע עוד טרם ל”עניין שוקן”, כי אין צורך להביא ראיות בדבר המשמעות שקורא מסוים או סוג קוראים זה או אחר מייחס לפרסום, שלגביו נטען כי יש בו משום לשון הרע. בית המשפט יבחן את הפרסום בעיניו של קורא סביר, ויקבע אם הדברים מהווים לשון הרע (ר’ ראו 562 ,555, ע”א 334/89 מיכאלי ואח׳ נ׳ אלמוג, פ״ד מו (5).

49 . בנידוננו – ברמה הסובייקטיבית המשמעות שמעניקה התובעת למילים “תלונת שווא” מהווה הוצאת דיבתה שהרי משתמע כי הגישה תלונה שקרית נגד הנתבע. נשאלת השאלה, איזו פרשנות ייתן קורא סביר למילים “תלונת שווא” במבחן האובייקטיבי.

50 . ההסבר המובא לעיל הביאני למסקנה כי הפרשנות שיעניק הקורא הסביר למילים “תלונת שווא”, הינה כי הייתה תלונה שנמצאה שקרית, ולכן דינה של טענת התובעת כי מדובר בלשון הרע – להתקבל.

51 . כעת עלי לבדוק האם ניתן לקשר בין הפרסום מיום 8.10.22 לתובעת, שהרי כאמור שמה לא נאמר ע”י הנתבע באותו ראיון. בעוד שבחוג מסוים, כפי הנראה, ניתן היה להבין בהכרח כי מדובר בתובעת, לא ניתן לומר כי הציבור הכללי ידע במובהק במי מדובר. הלכה למעשה, צפוי להיווצר מצב לפיו עצם הגשת התביעה דנן ומתן פסק הדין, יופצו הדברים אשר התובעת טוענת כי ביקשה להסתיר, לציבור רחב יותר מזה שנחשף לראיון שהעניק הנתבע לעיתון “ישראל היום”, ביום 8.10.22.

52 . ואולם – המבחן לקיום לשון הרע הוא החוג שבו מתנהלים חייו של התובע, ופירושו של דבר שיש להתחשב בפגיעה בשמו הטוב של אדם בעיני מגזר מסוים באוכלוסייה שאליו הוא משתייך.  בע׳׳א 809/89 )נדון על סמך קביעות בית המשפט ע״א שאהה נ׳ א ג׳מיאן, פ׳׳ד לט  4 משעור ו אח׳ נ׳ חביבי, פ׳׳ד מז 1.

53 . אי לכך, הנני מקבלת את טענת התובעת, כי בחוג החברתי / תעסוקתי / מקצועי אליו משתייכת התובעת ניתן בנקל להבין כי מדובר בפרשייה שבין הצדדים.

האם לנתבע הגנות לפי סע’ 13-15 לחוק 

54 . על אף מסקנותיי כי מדובר ב”לשון הרע”, הנני מקבלת את טענת הגנת “אמת בפרסום” של  הנתבע וכן הגנת “תום הלב”. אמנם עילת סגירת תיק המשטרה הינה היעדר עניין לציבור ולא חוסר אשמה אולם היא מלמדת על כך שמדובר בהפרת הוראות החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ”ח 1998- , ברף הנמוך ביותר, אם בכלל.

55 . למעשה מההתכתבות בין הצדדים, כפי שהוצגה לפני, עשה הנתבע שימוש בשפה מינית בוטה בדיוק באותה הלשון שנוקטת התובעת בעצמה )אם כי מהחומר שבפניי לא באמצעות התכתבות בין הצדדים(. הנתבע בפניותיו אל התובעת מביע בה עניין אולם חדל כשהיא מבקשת זאת ממנו.

בעניין זה אעיר, כי התביעה הוגשה בחלוף כ 5- שנים מאז האירועים נשוא התלונה ונגרם לנתבע נזק ראייתי שכן לטענתו לא נשתמרו בידיו התכתובות המלאות שבין הצדדים, ולטענתו אלו שהציגה התובעת סולפו או הובאו באופן חלקי/מגמתי. אכן בחלוף זמן ניכר, יש טעם בטענת הנתבע לנזק ראייתי.

56 . בקליפת האגוז, דומני כי בנדון דנן לא הגיעו מעשיו או הודעותיו הספורות של הנתבע אל התובעת לכדי הטרדה, ולא בכדי הוחלט במשטרה שלא לפתוח בהליך פלילי, אף לא לזמן את הנתבע לחקירה.

57 . אי לכך, הנני מקבלת את טענת “אמת דיברתי” של הנתבע, ולאחר שהתרשמתי כי הנתבע לא התכוון לומר כי מדובר בתלונת שקר, אלא כי בשל טיב היחסים בין הצדדים, התלונה למעשה בלתי מבוססת.

58 . בהתאם לאמור, הנני מקבלת את טענת הנתבע להגנה של תום לב, ואסביר. בעוד התובעת מלינה על כך שהנתבע התראיין וסיפר על התלונה שהגישה התובעת נגדו, הרי שבעיצומה של חקירת המשטרה עליה הוטל צו איסור פרסום, לא אחרת מאשר התובעת בעצמה, פרסמה בדף הפייסבוק שלה תמונה של הצדדים וכתבה: “בסוף יולי הגשתי תלונה במשטרה נגד ח”ח שהטריד אותי מינית. די נמאס לי מהשתיקה של להב 433 . מצב תמונה של אחד מהחכי”ם המכהנים בכנסת, תמונה שלא תתקיים עוד לעולם. מותר לכם לנחש מי הציע לי לאמן אותו מינית ומי שאל אותי איך אני מגיעה לסיפוק אורגזמי! הגיעו מים עד נפש. הסוד הכי גלוי במדינה.”

59 . הפרסום של התובעת בדף הפייסבוק שלה נעשה בעת שהמשטרה מבצעת הליכי חקירה.

בפרסום תמונה של התובעת והנתבע כאשר היא רומזת באופן שאינו משתמע לשני פנים כי הנתבע הטריד אותה מינית. התובעת בחרה בעצמה לפרסם מידע ופרטים בוטים אודות נסיבות תלונתה במשטרה אולם מלינה על כך שהנתבע בהמשך, טוען ומספר שאותה תלונה, היא תלונת שווא.

60 . בנוסף לכך, בפרסום אחר של התובעת בעמוד הפייסבוק שלה היא כותבת: “מקורותיי מספרים כי חבר כנסת מתעניין מזה זמן בחיפוש “פרה אדומה”, סבר משום מה שאם אין באמת בנמצא פרות אדומות אז ניתן להסתפק באדומה אחרת”. לנוכח הפרסום הקודם ששיתפה התובעת, בשל מיהותו של הנתבע וזהותו, ברי, כי התובעת מתכוונת לנתבע.

61 . מאז התפוצצה הפרשה, הלכה למעשה אף קודם לכן, הצדדים שניהם התראיינו בכלי התקשורת השונים, פרסמו אי אילו פרסומים ומסרו גרסאותיהם/טענותיהם/ עמדותיהם וכו’. במצב דברים זה, שמירה על רמת סטריליות של “הלשון”, דומה כי היא בגדר בלתי אפשרית, ולא ניתן לצפות כי בעוד התובעת תביע עמדתה לפרשייה נשוא התלונה, יהא הנתבע מנוע מלהתייחס לדברים.

לא בכדי, סע’ 15 (10) לחוק הקובע כי: “הפירסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן”, ובהקשר זה טען הנתבע, כי אלמלא חמל על התובעת, היה מגיש נגדה תביעת לשון הרע בגין התלונה נגדו ובגין הפרסומים השונים שלה נגדו”.

63 . כלומר, התובעת מלינה על הפרסום של הנתבע אשר ניתן להתרשם כי נאמר במתינות תוך הסתרת שמה ואף באופן תמציתי, בעוד היא נוקטת לשון בוטה נגדו.

64 . אי לכך, הנני דוחה את התביעה בעניין פרסום זה.

פרסום שני מיום 7.12.20

7.12.20 – התובעת מקבלת פנייה בהודעת וואטס-אפ, מבמאי הסרטים עודד גוברשטיין, שעושה סרט על הנתבע ומבקש תגובתה לציטוט שמציג לה, אותו אמר הנתבע בראיון לצרכי הכנת הסרט: “היה חלון אחד של דיבור עם התמודדות עם הכאב של הלבד שנפלתי בפח עם מעשה מרמה, שכאילו משהי יצרה איתי קשר וגרמה לי לספר לה, לשתף אותה, מה עובר עליי.

 

ולצערי התברר שנפלתי אצל נוכלת, שהיא אח”כ במקום להציג את זה כזה שאני משתף אותה במה שאני עובר, היא הלכה והציגה את זה בצורה מעוותת, שקרית, כי היא רצתה לקבל פרסום או לא יודע מה. אבל זה היה מבחינתי, שפעם אחת תפסתי אומץ ומישהו כאילו נגע לי בנקודה ושאל את השאלה ובדיוק בתזמון הנכון ואני שיתפתי את מה שישב לי”.

פרסום שלישי מיום 15.2.20

66 . הסרט “יהודה איש קצוות” מוקרן במסגרת פסטיבל הסרטים היהודי שם נאמרים הדברים שצוטטו בהודעת וואטס-אפ שקיבלה התובעת ביום 7.12.20.

67 . בעניין הפרסום השני והשלישי – ראשית כל, הנני מקבלת את טענת הנתבע כי מדובר באירוע אחד. ברע”א 2855-20 פלונית נ’ פלונית ) 6.10.20 ( ]פורסם בנבו[, נקבע כיצד ניתן יהיה להתייחס למס’ פרסומים כאל אירועים הקשורים זה בזה כפי שהוגדרו “אירוע מתגלגל”, וכך נקבע:

“אמת מידה שניתן להסתייע בה לצורך כך היא האם הפרסומים מתייחסים זה לזה באופן שמאפשר להשקיף עליהם כעל מעין “אירוע מתגלגל”? ככל שהתשובה לכך היא בחיוב, והפרסומים קשורים זה לזה בתוכנם ואף מאזכרים האחד את קודמו, ניטה לראות בהם מסכת אחת אשר ניתן להשית בגינה פיצוי אחד (ראו והשוו: סעיף 56 (ג) לחוק זכות יוצרים וסעיף 13 (ב) לחוק עוולות מסחריות הנזכרים לעיל.”

68 . בנידוננו, הבמאי עודד גוברשטיין יוצר קשר עם התובעת, מפנה אליה את הדברים שמסר הנתבע לצורך צילום הסרט, ואז אותם דברים נאמרים בסרט. הפרסומים אם כן, קשורים זה בזה בתוכנם וניתן אף לומר כי הפרסום הראשון מקדים ומבהיר מראש, כי יהא פרסום שני, הוא למעשה הפרסום העיקרי. בהקשר זה, ספק אם ניתן לומר כי עצם הפנייה של הבמאי אל התובעת לקבל תגובתה על הדברים נשוא הפרסום, מהווה “פרסום” כהגדרת החוק.

69 . כעת עליי לבחון האם מדובר בלשון הרע. ראשית אחזור על מסקנותיי דלעיל ביחס לפרסום הראשון, כי גם הפעם אמנם אין אזכור של שמה של התובעת אולם, כאמור, בחוג החברתי שלה, או של הצדדים שניהם, סביר להניח כי היה ידוע שמדובר בה אמנם, ובנקל ניתן לעשות “אחד ועוד אחד” ולקשור את שמה לפרסום, בפרט בחוג החברתי אליו היא משתייכת.

70 . באשר לייחוס תואר “נוכלת” לתובעת, בע”א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע”מ נ’ חברת 300 , ציין בית המשפט העליון, כי למובן הטבעי והרגיל 47 ,281 ) החשמל לישראל בע”מ, פ”ד לא) 2 של המילים אין להגיע תוך בידודן וניתוקן מהקשרן אלא נהפוך הוא, יש לראותן על הרקע הכללי בו הובאו ובהקשר הדברים בהם פורסמו.

 

71 . בהתאם לאמור, בתי המשפט השונים הגיעו לתוצאות שונות בשאלת “לשון הרע” ביחס למילה “נוכלות” וקבעו כי יש לבחונה בהתאם למקרה הקונקרטי. בנידוננו, לנוכח טיב הקשר שבין הצדדים, הדרך שהתובעת דיברה בעצמה עם הנתבע, למשל כששולחת לו אימוג’י של לב גדול וכותבת לו “תודה שחשבת עליי”, וכן העובדה כי הנתבע חושף עצמו ורגשותיו בפניה, מעידים
כי הנתבע הרגיש בטוח וחופשי מול התובעת, כאשר כאמור לעיל, הוא עושה שימוש באותה לשון שעושה התובעת, כפי שעולה ממסמכים שצורפו לתיק.

72 . בנידוננו, לא מצאתי כי בעצם המילים שהנתבע נפל במלכודת שטמנה לו התובעת או כי הוא נפל למעשה נוכלות יש משום השפלת התובעת בעיני הבריות או לעשותה מטרה לשנאה, לעג או בוז והתובעת אף לא טענה כי בעקבות הפרסומים הללו, שונה היחס של הסביבה כלפיה, ולכן אין המדובר בלשון הרע.

73 . ואולם, אף לו מדובר בלשון הרע, בשורת ההגנות שבסע’ 14-15 לחוק לשון הרע יכול למצוא הנתבע הגנה כאשר הדברים שבגינם מיוחסת לו לשון הרע בכלליות: כי הוא שטח את שעל ליבו, וסיפר שנפל קורבן, או נפל במלכודת שטמנה לו התובעת, במעשה נוכלות. הנתבע מבחינה סובייקטיבית חש כי נפל בפח, ואף אם לא היה בכוונתה של התובעת לעשות כן, זו תחושתו של הנתבע, בפרט כאשר אח”כ הגישה התובעת תלונה נגדו (מובהר כי אין באמור כדי להביע דעה לעצם התלונה).

מבחינת הנתבע, התרשמתי כי זו האמת שלו ולכן קמה לו טענת אמת דיברתי.

לאור הדברים הללו, לנתבע טענת הגנה לפי סע’ 15 לחוק.

74 . לפיכך, הנני דוחה את התביעה בעניין הפרסומים השני והשלישי.

פרסום רביעי מיום 30.10.18

75 . הנתבע מתראיין לאתר המשפטי “פוסטה” ואומר: “יוספה ברק רצתה לקבל ממני עבודה ולא קיבלה, רצתה לעבוד אצלי וסירבתי, אבל אני לא יודע אם זו הסיבה לתלונה”. הנתבע טוען בעניין זה כי קיימות לו הגנות לפי סע’ 13-15 לחוק.

76 . נושא העסקת התובעת ע”י הנתבע לא הוכח. אין בפניי מידע מספיק כדי להכריע בשאלה האם בין הצדדים היו יחסי עבודה, אם לאו, האם התובעת ביקשה לעבוד עם הנתבע והאם הנתבע סרב. משכך, אין ביכולתי לקבוע שאמירת הנתבע כי התובעת ביקשה לעבוד איתו, אולם הוא סרב – נכונה או לא. האם מדובר בלשון הרע? ככל שכן והתובעת סבורה כי יש בדברים כדי לבזותה או לפגוע במשלח ידה, הרי שלהתרשמותי מדובר ברף הנמוך של לשון הרע, אם בכלל.  וספק אם ניתן לומר כי בהקשר בו הדברים נאמרו, הוצאה דיבתה של התובעת.

77 . גם בעניין זה, התובעת לא טענה כי מאז שפורסמו הדברים, היא מתקשה למצוא עבודה בתחום מקצועיותה.

78 . באשר לדברים: “אבל אני לא יודע אם זו הסיבה לתלונה”, הנני מקבלת את עמדת הנתבע שכן מבחינת הנתבע, הוא הגן על עניין כשר שלו, מדובר בהגנת תום הלב, לפי סעיף 15 לאחר ששהתלונה שהגישה התובעת נגדו, נסגרה.

79 . לאור האמור, התביעה בעניין פרסום זה, נדחית.

פרסום חמישי מיום 1.11.18

80 . הנתבע מתראיין לעיתון “מעריב” ואומר: “ניצלה את היותי אלמן, ניצלה את האלמנות שלי, פרקליט המדינה קבע שזה שקר, לוקחים אמת שזה מחוץ להקשרו זה שקר”.

81 . פרסום זה דומה לפרסומים הקודמים במיוחד לזה מיום 7.12.20 . הנתבע טוען כי הוא לא התראיין לעיתון “מעריב”, אלא שהעיתון ציטט דבריו מתוך ראיון שמסר בתכנית רדיו “גלי צה”ל”. הנתבע טוען כי אין מדובר בלשון הרע, וכי לרשותו ההגנות שבסע’ 14-15 לחוק.

82 . אינני רואה טעם להאריך בדברים כאשר ניתוחם הובא לעיל הן ביחס לאמירת “תלונת שקר”, או ליתר דיוק תלונת שווא, והן ביחס לטענה כי התובעת ניצלה את היות הנתבע אלמן. סבורה אני כי אין מדובר בלשון הרע, וממילא, כך או כך מדובר באירוע מתגלגל שממשיך או מצטט ראיון קודם של הנתבע.

פרסום שישי מיום 1.11.18 ופרסום שביעי מאותו היום

83 . ביום 1.11.18 הנתבע מתראיין לתכנית ברדיו 103 אצל אשת התקשורת אילנה דיין ואומר את הדברים הבאים: “יוספה ברק ביקשה לעבוד אצלי”, “מדובר פה בתלונת שקר שאין לה שחר ואין לה יסוד. אין בינה ובין המציאות כלום”, “מדובר בשקר אבל חלק מהדברים שצוטטו נכונים”, “סיפרה לי שהיא לבד”, “היא המשיכה, השיחות שלי הופסקו חד צדדית על-ידי, ברגע שהיא אמרה לי שחייבים להיפגש בארבע עיניים, רק אני והיא בלי יועצים”, “אני מרחם עליה, האישה הזו היא אישה שעמוד הפייסבוק שלה הוא פורנוגרפי לחלוטין, היא מפרסמת בתקשורת פירוט שיחות ארוטיות שהיא מנהלת עם גברים ועם נשים, והיא מפרסמת את זה בשמה”, “היא המשיכה לנסות לחזר אחריי ואני התעלמתי לחלוטין”, “מדובר פה באישה שהיא פורנוגרפית, מדובר באישה שכאשר אתה מדבר איתה שיחות אישיות, היא מתרגמת את זה לפורנוגרפיה”, “היא ניסתה לנצל את האלמנות שלי”.

84 . באותו היום אתר החדשות “סרוגים” מצטט את הדברים שמסר הנתבע בראיון לאילנה דיין.

85 . לא אכביר מילים לעניין היות שני הפרסומים אירוע מתגלגל שכן בראי הפסיקה, ניתן להתייחס לשני המקרים כאירוע אחד קרי, הפרסומים קשורים זה לזה בתוכנם ואף מאזכרים האחד את קודמו, זאת ניתן לראות בכתבה באתר “סרוגים”. התובעת עצמה התייחסה לאירוע זה כאירוע אחד, בכתב תביעתה.

86 . כן לא אחזור על מסקנותיי דלעיל ביחס לפרסומים שאינם מהווים לשון הרע. עם זאת, בפרסום זה ישנן אמירות שלא נשמעו קודם לכן והן: “היא המשיכה, השיחות שלי הופסקו חד צדדית על-ידי, ברגע שהיא אמרה לי שחייבים להיפגש בארבע עיניים, רק אני והיא בלי יועצים”.

בדברים הללו איני מוצאת כי הנתבע נקט לשון הרע נגד התובעת. כמו כן, אף אם ניתן היה לומר כי מדובר בלשון הרע, התובעת לא הכחישה כי הנתבע ביקש להפסיק את השיחות בין הצדדים בשלב בו ביקשה להיפגש איתו לבד וללא מלווים.

87 . כעת עלי לבחון האם המילים הללו מהוות לשון הרע: “אני מרחם עליה, האישה הזו היא אישה שעמוד הפייסבוק שלה הוא פורנוגרפי לחלוטין, היא מפרסמת בתקשורת פירוט שיחות ארוטיות שהיא מנהלת עם גברים ועם נשים, והיא מפרסמת את זה בשמה”, “היא המשיכה לנסות לחזר אחריי ואני התעלמתי לחלוטין”, “מדובר פה באישה שהיא פורנוגרפית, מדובר באישה שכאשר אתה מדבר איתה שיחות אישיות, היא מתרגמת את זה לפורנוגרפיה”.

88 . עפ”י מילון אבניאון פורנוגרפיה פירושה “נְאָפָה; סִפרוּת זימה, סִפרוּת תועֵבה; תמונות, סרטים וכו’ שנועדו בעיקר לגרום להתרגשות מינית אצל הקורא או הצופה בהם”, וכן “תֵיאוּר מגָרֶה (graphein = לכתוב ;porne = של יַחסי מין” מיוונית :זונה

89 . בהנחה שמדובר במילת גנאי ובלשון הרע, הרי שהנתבע הוכיח “אמת דיברתי”. הנתבע צירף כתבה של התובעת בעיתון המקומי “ערים רחובות”, מיום 27.7.17 שם התובעת מתארת שיחה מינית שקיימה עם אישה. בנוסף הציג פרסומים מדף הפייסבוק של התובעת:

90 . האחד, מיום 20.5.22 , בו היא כותבת שהיא תצלם את ה”טוכעס” שלה (אחוריה), בפוסט מיום 15.9.22 כתבה: “ואז באה הכלה הרימה את הרגל והתיזה על כל המצקצקין. ציצי פיפל. ציצי… שימו ציצי בקלפי“.

91 . בפוסט מיום 22.9.22 פרסמה התובעת פוסט וכתבה: “ציצי רבותיי. שלמות”.

92 . בפרסום בעיתון “ערים רחובות” מיום 27.7.12 כתבה התובעת שהיא נוהגת להצטלם כשהיא לבושה קומבניזונים, הלבשה תחתונה ובגדי ים ולכן מעוררת סקרנות ומשיכה וכי היא הפכה מושא פנטזיה של לא מעט אנשים וכי הרחוב מגיב אליה בתשוקה עזה. באותה כתבה מתארת התובעת תיאורים מיניים הנוגעים לה, באופן מפורש למשל: “תיארתי לה את התנוחה האהובה
עלי [דוגי] – נראה לי שהוצאתי עליה פטנט”, כן כתבה כי בפגישה לצורך השתתפותה בתכנית טלוויזיה בערוץ 12 השיבה למלהק כי אצלה ישנן ” 13 שעות רצופות של סקס”, וכן תיארה תיאור של אישה הידועה בשימוש במיניותה לצרכיה, ,Femme fatale,” עצמה כ”פאם פאטאל לעיתים אף להשפיע על אחרים לפעול לפי רצונה.

93 . הנה כי כן, בהתייחס לתובעת לא מצאתי לנכון לקבוע כי האמירה פורנוגרפיה היא לשון הרע, ואף אם כן, זו הלשון שבה התובעת עצמה מתבטאת. לפיכך אני דוחה תביעת התובעת גם בנוגע לאמירות אלו.

סוף דבר

94 . התביעה נדחית.

95 . התובעת תשלם לנתבע הוצאות בסך 1,000.

96 . ערעור על פסק דין זה בקבלת רשות בלבד. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים ממועד קבלתו.

ניתן היום, ו’ אב תשפ”ג, 24 יולי 2023 , בהעדר הצדדים.

 

PDF

פסד יוספה נ יהודה גליק מי שפרובוקטורית מינית לא יכולה לטעון הטרדה מינית 47225-02-22

 

 

עדכון, לאחר מתן פסק הדין יוספה ברק פתחה מסע השמצות נגד השופטת, ואף שלחה לה תגובה.

 

עדכון 9/1/2024 גם הערעור נכשל אצל השופטת תמר בר אשר צבן 4/1/2024

 

יוספה ברק נ’ יהודה גליק, רת”ק 29309-08-23.  השופטת ריחמה עליה ועשתה לה הנחת ווגינה ורודה.  השופטת ופסקה הוצאות נגדה בסך 1,500 שח שישולמו מעירבון בסך 5,000 ש”ח – כך 3 3,500 ש”ח אמור לחזור אליה, אבל סביר להניח שזה מעוקל והיא תראה קדחת.

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

רת”ק 29309-08-23 ברק נ’ גליק

4.1.2024
לפני כבוד השופטת תמר בר-אשר
המבקשת	יוספה ברק
נגד
המשיב	יהודה גליק

החלטה

בקשת רשות הערעור הנדונה הוגשה על פסק-דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים (כבוד הרשמת הבכירה ריבי לב אוחיון) מיום 24.7.2023 בת”ק 47225-02-22, אשר על-פיו נדחתה תביעת לשון הרע שהגישה המבקשת נגד המשיב, תוך חיובה בתשלום הוצאותיו בסך 1,000 ₪.

 

רקע דיוני

 

2. קודם שנפנה אל פסק-דינו של בית המשפט קמא ואל בקשת רשות הערעור לגופה, ראוי להעיר מספר הערות; חלקן בעניין ההליך בבית המשפט קמא וחלקן בעניין ההליך הנדון.

 

3. עיון בתיק בית המשפט קמא מעלה כי דובר בהליך ארוך וממושך, אשר החל עם הגשת כתב התביעה ביום 21.2.2022 ואשר במסגרתו הוגשו בקשות רבות ובהתאמה ניתנו החלטות רבות. אף עולה כי בצדק רב קבע בית המשפט קמא עוד ביום 17.5.2023 כי תביעות לשון הרע ובכללן התביעה הנדונה, אינן מתאימות להתברר בהליך של תביעה קטנה (ראו גם את החלטתו המשלימה והמנומקת מיום 21.5.2023). בסופו של דבר (על-פי טענת המבקשת בבקשת רשות הערעור הנדונה, היה זה מסיבות חיצוניות להליך שלא נמצא מקום להידרש אליהן), לאחר תיקון כתבי הטענות ובכלל זה תיקון הסעדים שנתבעו, התביעה נדונה בבית המשפט לתביעות קטנות.

 

בעניין זה חשוב להדגיש כי סופו של ההליך מצביע על כך שאמנם דובר בתביעה מורכבת, שכללה עילות רבות ואשר במהותה לא התאימה לבירור במסגרת תביעה קטנה. כפי שנקבע לעניין זה לפני קרוב לשלושים שנה, בהחלטתו של כבוד השופט א’ רובינשטיין (עת כיהן בבית המשפט המחוזי בירושלים) בעניין בר”ע (מחוזי ירושלים) 2323/96 רוזן נ’ לסקובה (26.01.1997)‏‏ (פסקה ב):

 

“אכן, הליך התביעות הקטנות נועד להיות ללא פורמליות, מהיר וזול (ראה ע”א 596/84 קופ”ח נ’ גל, פ”ד ל”ט(3) 477, וסקירת הרקע בחוו”ד כב’ השופט חלימה בעמ’ 482-483). הליך שמהותו לשון הרע, המצריך בדרך כלל שמירה על דיני הראיות במלואם (דבר שאינו נדרש בבימ”ש לתביעות קטנות לפי סעיף 62 לחוק בתי המשפט), אכן אינו תואם מסגרת זו ואת מטרת המחוקק ביצירתה…”.

 

4. לא זו בלבד שבדרך כלל תביעת לשון הרע אינה מתאימה להתברר בהליך של תביעה קטנה (ראו עוד בעניין זה: רע”א 8144/04 בודקר נ’ בשקירוב (20.3.2005)‏, כבוד השופט א’ רובינשטיין, פסקה ח; רת”ק (מחוזי חיפה) 8931-09-20 ניר נ’ חיימוף(9.9.2020),‏‏ כבוד השופטת ב’ בר-זיו, פסקה 4; רת”ק (מחוזי ירושלים) 43704-09-22 פלוני נ’ ברייטמן (17.10.2022)‏‏, כבוד השופט א’ גורדון, פסקה 5 (להלן – עניין ברייטמן)), אלא שהבחירה לניהול תביעת לשון הרע בערכאה זו משליכה גם על הליך הערעור. שכן כידוע, על פסק-דינו של בית המשפט לתביעות קטנות אין זכות ערעור וכי עצם הערעור טעון קבלת רשות, כך שעצם הבחירה לנהל תביעת לשון הרע בבית משפט לתביעות קטנות משליכה גם על הליך הערעור. כאמור בעניין השלכה זו: “לבחירתו של מסלול זה השלכה נוספת, שעניינה באפשרות ההשגה על פסק הדין. זו אינה מסורה כזכות לבעל הדין שאינו מרוצה מהתוצאה, ועליו לקבל רשות לערער תוך עמידה באמת המידה למתן רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט לתביעות קטנות, שהיא מצמצמת ומחמירה” (עניין ברייטמן‏‏, שם)).

 

5. בקשת רשות הערעור הנדונה הוגשה עוד ביום 13.8.2023. מאז הגשתה התנהלו הליכים רבים וממושכים לפני רשמת בית המשפט ובכלל זה הליכים בעניין בקשותיה של המבקשת לפטור אותה מתשלום אגרת המשפט ומהפקדת עירבון. בקשות אלו נדחו ואף נדחה ערעור שהמבקשת הגישה על דחיית בקשתה לפטור מהפקדת עירבון (אשר נדון לפניי ונדחה בפסק דין מיום 18.12.2023 בע”ר 54679-11-23). בסופו של דבר המבקשת הפקידה את העירבון ביום 31.12.2023.

 

בין לבין התבקשו תגובותיו של המשיב לבקשותיה של המבקשת בעניין האגרה והעירבון ובעניינים נוספים, כפי שעוד יפורט בהמשך הדברים. נוסף לתגובותיו בעניינים אלו, שאותן התבקש להגיש, ביום 28.9.2023 הגיש המשיב על דעת עצמו ובלי שהתבקש, גם תשובה לבקשת רשות הערעור ובקשה לדחייתה על הסף.

 

כידוע, על-פי תקנה 138(א) בתקנות סדר הדין האזרחי, תשע”ט-2018 (להלן – תקנות סדר הדין האזרחי), בית המשפט מוסמך לדחות את בקשת רשות הערעור אף ללא תשובה (תקנה 138(א)(1)), להורות על הגשת תשובה בכלל או לגבי עניין מסוים (תקנה 138(א)(2)) או לדון בבקשת רשות הערעור באחת הדרכים הנוספות המנויות בסעיף זה (תקנה 138(א)(3)-(6)). מכל מקום, מאחר שתשובת המשיב כלל לא התבקשה, לא ראיתי לנכון להידרש אליה.

 

רקע עובדתי, תמצית העובדות הדרושות ותמצית פסק-דינו של בית המשפט קמא

 

6. הצדדים הכירו בכנסת במהלך שנת 2018 עת המבקשת הייתה לוביסטית ויועצת תקשורת ואילו המשיב כיהן כחבר כנסת (מטעם מפלגת הליכוד). מאוחר יותר הוא אף התמודד על תפקיד נשיא המדינה. בין השניים התפתחו קשרי ידידות ועל-פי טענת המבקשת, המשיב אף הציע לה לעבוד עמו בקידום חקיקה שקידם והמבקשת נענתה להצעתו. על-פי טענתה, במהלך עבודתם המשותפת המשיב הטריד אותה מינית ועל רקע זה היא הגישה נגדו תלונה במשטרה. תלונה זו נסגרה ביום 3.10.2018, בלי שהמשיב נחקר, מהנימוק שלפיו “בנסיבות העניין בכללותן אין הצדקה לפתיחה בחקירה, שכן מדובר באירוע אשר הליך פלילי איננו מהווה מסגרת מתאימה לבירורו”.

 

על-פי טענת המבקשת בתביעתה, בעקבות הגשת התלונה החל המשיב במסע הכפשות נגדה מתוך מטרה לפגוע בשמה הטוב וכדי לעשותה לבוז וללעג וכי עשה כן במסגרת ראיונותיו בכלי תקשורת שונים. בתביעתה טענה המבקשת, כי בשישה פרסומים שונים הוציא עליה המשיב לשון הרע, וכי בשל כך עליו לפצות אותה אף ללא צורך בהוכחת נזק. בהתאם לכך תביעתה הועמדה על סך 34,600 ₪ (סכום התביעה המרבי בתביעה בבית משפט לתביעות קטנות).

 

בכתב ההגנה הכחיש המשיב את טענות המבקשת, טען כי לא היה בפרסומים הנטענים משום לשון הרע וכן כי בכל מקרה, עומדות לו הגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, התשכ”ה-1965 (להלן – חוק איסור לשון הרע או החוק).

 

7. בפסק-דינו המקיף והמפורט, בחן בית המשפט קמא באופן מדוקדק את כל הפרסומים הנטענים, אם יש בהם כדי לבסס לשון הרע ואם עומדות למשיב ההגנות הקבועות בחוק. זו אפוא, תמצית קביעותיו.

 

הפרסום הראשון היה בריאיון של המשיב בעתון “ישראל היום” מיום 8.10.2022. במהלכו השיב בעניין התלונה שהגישה המבקשת נגדו, כי “הייתה תלונת שווא, המשטרה אפילו לא זימנה אותי לחקירה. אמרו שלא מצאו סיבה לפתוח בחקירה. אז מה היה פה? סיפור שלא היה ולא נברא”. בעניין פרסום זה נקבע, כי הצירוף “תלונת שווא” עולה כדי לשון הרע וכי ניתן היה לקשור בין דברי המשיב לבין המבקשת, חרף אי הזכרת שמה. עם זאת נקבע, כי למשיב עומדת טענת הגנה בדבר אמת בפרסום וכי לא התכוון לומר כי דובר בתלונה שקרית.

 

הפרסום השני והפרסום השלישי כללו הודעת וואטסאפ מיום 7.12.2020 בעניין דברים שאמר המשיב לבמאי שהכין סרט על אודותיו ואשר נכלל גם בסרט שהוקרן ביום 15.2.2020 בפסטיבל הסרטים היהודי. באותה הודעה נכללו דברי המשיב שהבהיר את הרקע לקשר עם המבקשת, לשיטתו ובין השאר נאמר, “נפלתי בפח עם מעשה מרמה… ולצערי התברר שנפלתי אצל נוכלת… היא הלכה והציגה את זה בצורה מעוותת שקרית…”. לגבי שני פרסומים אלו נקבע, כי אף שניתן היה לקשור בינם לבין המבקשת, אין הם עולים כדי לשון הרע. אפילו היה נקבע כי יש בכך משום לשון הרע, הרי שעומדות למשיב שורה של הגנות הקבועות בחוק ובכלל זה, הגנת אמת בפרסום לנוכח העובדה שזו הייתה תחושתו.

 

הפרסום הרביעי כלל דברים שאמר המשיב במסגרת ריאיון לאתר המשפטי “פוסטה” שפורסם ביום 30.10.2018, אשר במהלכו אמר, “יוספה ברק רצתה לקבל ממני עבודה ולא קיבלה, רצתה לעבוד אצלי וסירבתי, אבל אני לא יודע אם זו הסיבה לתלונה”. אף בעניין פרסום זה נקבע כי ספק אם מדובר בלשון הרע ומכל מקום, מדובר ברף הנמוך של לשון הרע, אם בכלל. כן נקבע כי עומדת למשיב הגנת תום הלב בהתאם לסעיף 15(3) בחוק.

 

הפרסום החמישי היה ביום 1.11.2018 במסגרת ראיון של המשיב לעיתון “מעריב”, שכלל אמירה זו: “ניצלה את היותי אלמן, נצלה את האלמנות שלי, פרקליט המדינה קבע שזה שקר, לוקחים אמת שזה מחוץ להקשרו זה שקר”. לגבי פרסום זה נקבע כי אינו בגדר לשון הרע.

 

הפרסום השישי היה ביום 1.11.2018 והוא עוסק בשני פרסומים. האחד, דברים שאמר המשיב בריאיון ב“רדיו 103” ממועד זה והשני הוא ציטוט של דבריו באותו יום באתר החדשות “סרוגים”. פרסום זה כלל שורה של אמירות שאמר המשיב במהלך הריאיון, שאלו העיקריות שבהן: “יוספה ברק ביקשה לעבוד אצלי”; “מדובר פה בתלונת שקר שאין לה שחר ואין לה יסוד. אין בינה ובין המציאות כלום”; “אני מרחם עליה, האישה הזו היא אישה שעמוד הפייסבוק שלה הוא פורנוגרפי לחלוטין, היא מפרסמת בתקשורת פירוט שיחות ארוטיות שהיא מנהלת עם גברים ועם נשים, והיא מפרסמת את זה בשמה”; “מדובר פה באישה שהיא פורנוגרפית, מדובר באישה שכאשר אתה מדבר איתה שיחות אישיות, היא מתרגמת את זה לפורנוגרפיה”; “היא ניסתה לנצל את האלמנות שלי” (ועוד ציטוטים שתוכנם דומה בעיקרו).

 

גם בעניין פרסומים אלו התביעה נדחתה. זאת בתמצית, לאחר שבית המשפט קמא דן בהרחבה בפרסומים רבים שהמבקשת עצמה פרסמה באתרים ובמקומות שונים, שמהם עלה כי היא נוהגת לפרסם על עצמה פרסומים שונים ומגוונים בעלי אופי מיני ובכלל זה הציגה עצמה כ”פאם פאטאל” (ראו פסקאות 92-89 בפסק דינו של בית המשפט קמא).

 

בקשת רשות הערעור

 

8. בבקשת רשות הערעור טענה המבקשת כי בפסק דינו של בית המשפט קמא נמצאו טעויות משפטיות ברורות הנובעת מכך שקביעותיו עומדות בניגוד להוראות חוק איסור לשון הרע. על-פי טענתה, מעת שנמצא כי מקצת מהתבטאויותיו של המשיב הן בגדר לשון הרע, לא היה מקום לקביעה כי עומדות לו הגנות מכוח החוק, וכי היה על בית המשפט לקבל את התביעה ולחייבו בתשלום פיצויים למבקשת.

 

כן טענה המבקשת כי לא היה מקום לקביעות שלפיהן האמירה “אישה פורנוגרפית” אינה בגדר לשון הרע בנסיבות הנדונות וזאת על יסוד הפרסומים שהיא עצמה פרסמה (שכאמור, אף פורטו בפסק דינו של בית המשפט קמא). כך לטענתה, מן הטעם שהיא אינה עוסקת בפורנוגרפיה. בדומה טענה, כי כלל הביטויים שנקט המשיב כלפיה בפרסומים, דוגמת “נוכלת”, “רמאית”, “הגישה תלונת שווא”, כי הפרקליטות קבעה שתלונה הייתה “תלונת שקר” או כי תלונתה נגד המשיב הייתה “תלונת שווא”, הם בגדר הוצאת לשון הרע עליה. לטענתה, אף לא היה מקום לקבלת טענת ההגנה בדבר אמת בפרסום או כל הגנה אחרת מכוח החוק, שנקבע כי עמדה למשיב.

 

9. נוסף לכל האמור טענה המבקשת, כי בית המשפט לא פעל בהתאם לדין בכך שלא נתן את פסק הדין בחלוף שבעה ימים ממועד הדיון וזאת בניגוד להוראת תקנה 15(א) בתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל”ז-1976 (להלן – תקנות סדרי הדין בתביעות קטנות); כי בית המשפט קמא שגה בכך שלא אפשר למבקשת להזמין את כל העדים שביקשה להזמין ואף סירב לאפשר לה להשמיע הקלטת שיחה עם עיתונאי; כי בית המשפט קמא שגה בהתעלמותו ממידע נוסף שאליו הפנתה המבקשת וכן כי שגה בשורה של קביעות במסגרת פסק הדין.

 

המבקשת הוסיפה ופירטה בהרחבה רבה את שגיאותיו של בית המשפט קמא, לשיטתה, לגבי מסקנותיו בעניין כל אחד מהפרסומים שנבחנו בפסק הדין.

 

דיון והכרעה

 

10. לאחר שקראתי בעיון את בקשת רשות הערעור, עיינתי בתיק בית המשפט קמא וכן קראתי בעיון את פסק-דינו של בית המשפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי מהטעמים שיובאו להלן, יש לדחות בקשת רשות הערעור, אף ללא צורך בתשובת המשיב ועל יסוד החומר בכתב שלפניי (בהתאם לתקנה 138(א)(1) ו-(5) בתקנות סדר הדין האזרחי). זאת הגם שכאמור לעיל, המשיב הגיש תשובה מיוזמתו, אף בלי שהתבקש להגישה.

 

11. כידוע וכאמור לעיל, הדרך להשיג על פסק-דין של בית המשפט לתביעות קטנות אינה באמצעות ערעור בזכות, אלא נדרשת קבלת רשות כדי לערער על פסק הדין. בעניין אמת המידה למתן רשות ערעור על פסקי-דין של בית המשפט לתביעות קטנות, נקבע כי היא מחמירה באופן מיוחד, כך שתינתן רק במקרים חריגים ביותר שבהם נמצא כי נפל פגם מהותי הדורש את התערבות ערכאת הערעור (ראו מתוך רבים: רע”א 4758/19 ברזילי נ’ גבאי(18.7.2019)‏‏, כבוד השופטת ד’ ברק-ארז, פסקה 4; רע”א 5623/18 עיריית ירושלים נ’ מור (9.8.2018), כבוד השופטת י’ וילנר, פסקה 6; רע”א 2095/15 אולמי נפטון בת ים בע”מ נ’ משיח (20.5.2015)‏‏, כבוד השופט צ’ זילברטל, פסקה 4; רע”א 7535/16 דהרי נ’ לדרמן (26.12.2016)‏‏, כבוד השופט צ’ זילברטל, פסקה 6; רע”א 2816/17 דהרי נ’ לוי (10.5.2017)‏‏, א’ רובינשטיין, פסקה ט)).

 

בנסיבות הנדונות לא נמצא כי נפל פגם בפסק-דינו של בית המשפט קמא המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור ובוודאי שלא נמצא פגם חמור, אשר רק התקיימותו תצדיק התערבות.

 

12. אמנם ניתן להבין ללבה של המבקשת, אשר חשה פגועה מדברי המשיב באותם פרסומים ואף מעצם פרסומם. עם זאת וכפי שנקבע זה מכבר, המבחן שעל-פיו נקבע אם הפרסום הוא בגדר בלשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי, הבוחן כיצד האדם הסביר מפרש את הדברים (ראו בין השאר: ע”א 740/86 תומרקין נ’ העצני, פ”ד מג(2) 333 (1989), כבוד השופט י’ מלץ, פסקה 4; ע”א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע”מ נ’ חברת החשמל, פ”ד לא(2) 281 (1977), כבוד השופט (כתוארו אז) מ’ שמגר, פסקה 6 (להלן – עניין הארץ)). אף הודגש לא אחת, כי “המבחן בדבר קיום לשון הרע… איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים, אלא יסודו אובייקטיבי” (עניין הארץ, שם).

 

בנסיבות הנדונות בית המשפט קמא קבע כי לא דובר בפרסומים העולים כדי לשון הרע ולגבי חלקם קבע, כי אפילו דובר בפרסום שהוא בגדר לשון הרע, הרי שלמשיב עומדות הגנות הקבועות בחוק. אף אם ניתן לחלוק לגבי מקצת מסקנותיו של בית המשפט קמא, אין די בכך כדי להצדיק התערבות  בהן. מכל מקום, לגבי מקצת קביעותיו, שמהן מבקשת המבקשת להיבנות, ניתן היה להסיק מסקנות אחרות שאינן בהכרח כטענת המבקשת ואף אינן מובילות בהכרח לקבלת תביעתה. כך למשל, המבקשת טענה כי מאחר שנקבע כי אמירת המשיב כי תלונתה נגדו הייתה “תלונת שווא” היא בגדר לשון הרע, היה על בית המשפט קמא לקבל את התביעה לגבי פרסום זה ולדחות את טענת ההגנה של המשיב. אולם דומה כי אף ניתן היה להגיע למסקנה שונה, כי לא רק שלמשיב עמדה הגנה מכוח החוק בעניין אמירה זו, אלא שאמירתו לגבי התלונה שנסגרה אף בלי לחקור אותו, כי זו תלונת שווא, אינה בהכרח עולה כדי לשון הרע.

 

כך או אחרת, המבקשת לא הצביעה על קביעה של בית המשפט קמא או על מסקנה ממסקנותיו העולה כדי טעות של ממש, שהיא בגדר פגם מהותי בפסק דינו או שגיאה מהותית המצדיקים התערבות בפסק הדין.

 

13. לבסוף, מעת שהמבקשת בחרה לנהל את התביעה בבית משפט לתביעות קטנות, חרף מסקנתו הראשונה של בית המשפט קמא, אשר מצא בצדק כי התביעה אינה מתאימה להתברר בערכאה זו, הרי שקיבלה עליה את כלל הדינים וההלכות החלים לגבי התדיינות בערכאה זו. בכלל זה גם האפשרות המצומצמת להבאת ראיות (לעניין זה, ראו גם תקנה 13 בתקנות סדרי הדין בתביעות קטנות). כך בייחוד מעת שספק רב אם אמנם אותן ראיות שביקשה להביא היו רלוונטיות. שכן השאלה אם הפרסום הוא בגדר לשון הרע, נבחנת כאמור, במבחנים אובייקטיביים וכי ככלל, לא נדרשות פרשנויות בעניין זה.

 

לבסוף, לא נמצא כל פגם בכך שפסק דינו של בית המשפט קמא ניתן ביום 24.7.2023, כשלושה שבועות לאחר הדיון בתביעה, שהתקיים ביום 4.7.2023. אכן, תקנה 15(א) בתקנות סדרי הדין בתביעות קטנות קובעת כי פסק הדין יינתן בתום הדיון או תוך שבעה ימים. עם זאת, דובר בתיק רחב היקף, בוודאי באופן יחסי לתביעה הנדונה בבית משפט לתביעות קטנות, כך שהעיכוב הקל שחל במתן פסק הדין בוודאי שאינו פוגם בפסק הדין.

 

14. לנוכח כל האמור, לא נמצא מקום למתן רשות לערעור על פסק-דינו של בית המשפט קמא ואף לא נמצא נימוק המצדיק להתערב בו.

 

בהתאם לכך, בקשת רשות הערעור נדחית.

 

15. בכל הנוגע לשאלת החיוב בהוצאות, ניתן משקל לכך שהמשיב לא נדרש להשיב לבקשת רשות הערעור (גם אם כאמור, בחר מיוזמתו להגיש תגובה). עם זאת, נשקלה גם העובדה שהמשיב נדרש להגיש מספר תגובות רב, לנוכח בקשותיה הרבות של המבקשת. בהתאם לכך הגיש המשיב את שש התגובות הבאות: (1) תגובה מיום 28.9.2023 לבקשת המבקשת לפטור מתשלום אגרה ומהפקדת עירבון; (2) תגובה מיום 23.10.2023 לבקשת המבקשת לעיון חוזר בנושא האגרה והעירבון; (3) תגובה מיום 23.10.2023 לבקשת המבקשת לפסילת הרשמת; (4) תגובה מיום 26.10.2023 לבקשת המבקשת להוספת ראיה לאחת מבקשותיה (בקשה מס’ 16); (5) תגובה נוספת מיום 26.10.2023 לבקשה נוספת (בקשה מס’ 11); (6) תגובה מיום 8.11.2023 לבקשת המבקשת לעיכוב ביצוע החלטת הרשמת בעניין הפקדת העירבון.

 

בנסיבות אלו, ראיתי לנכון לחייב את המבקשת לשאת בהוצאותיו של המשיב בסך 1,500 ₪. סכום זה יועבר אל המשיב מתוך סכום העירבון שהפקידה המבקשת והיתרה תוחזר אליה.

ניתנה היום, כ”ג בטבת תשפ”ד, 4 בינואר 2024, בהיעדר הצדדים.

תמר בר-אשר, שופטת

 

PDF

פסד תמר בר אשר צבן ערעור של יוספה ברק נגד יהודה גליק על טוי תלונת שוא ואישה פורנוגרפית רתק 29309-08-23

הבקשה לפטור מהפקדת עירבון גם היא נכשלה, לה לה, לה

שימו לב.  יוספה לא הגישה אפילו ראיה אחת למצבה הכלכלי. היא טענה כי אם יהודה גליק יצפה בראיות על מצבה הכלכלי הוא יזיק לה.  תמר בר אשר צבן שלחה אותה לחפש 5,000 ש”ח לעירבון בתחנה המרכזית, איפה השסודנים מחפשים קוויקי.

 

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ע”ר 54679-11-23 ברק נ’ גליק

18.12.2023
לפני כבוד השופטת תמר בר-אשר
המערערת	יוספה ברק
נגד
משיבים	יהודה גליק

פסק דין

הערעור הנדון הוגש על החלטת כבוד הרשמת, השופטת פ’ נויבירט ברת”ק 29309-08-23 (להלן – ההליך העיקרי) מיום 26.10.2023, שעל-פיה נדחתה בקשת המערערת לפטור אותה מהפקדת עירבון להבטחת הוצאות המשיב בהליך העיקרי (עירבון המופקד על-פי תקנה 135(א) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט-2018 (להלן – התקנות)).

 

עיקרי העובדות הדרושות ועיקרי החלטת הרשמת

 

2. עניינו של ההליך העיקרי הוא בקשת רשות ערעור שהגישה המערערת ביום 13.8.2023 על פסק-דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים (כבוד הרשמת הבכירה ריבי לב אוחיון) מיום 24.7.2023 בת”ק 47225-02-22, אשר לפיו נדחתה תביעת לשון הרע שהגישה המערערת נגד המשיב.

 

ביום 14.8.2023 הגישה המערערת בקשה לפטור אותה מהפקדת עירבון, אך בקשה זו נדחתה בהחלטה מאותו יום בשל אי תמיכתה בתצהיר. ביום 17.8.2023 הגישה המערערת בקשה חוזרת, אשר נתמכה בתצהיר, בפסק-דין העוסק בחובותיה לרשויות המס ואשר דוחה את תביעתה בעניין זה (ה”פ (מחוזי תל-אביב) 129995-04-20 יוספה טמיר ברק נ’ מנהל מס ערך מוסף, תל-אביב (6.4.2021), כבוד השופט ה’ קירש), אך לא צורפו מסמכים בעניין מצבה הכלכלי. לאחר הגשת תגובת המדינה מיום 3.9.2023, אשר נמנעה מנקיטת עמדה, והגשת תגובת המשיב מיום 28.9.2023, ניתנה ביום 29.9.2023 ההחלטה הנדונה.

 

3. החלטת כבוד הרשמת מיום 29.9.2023, הדוחה את בקשת המערערת לפטור מהפקדת עירבון, נומקה בכך שלא עלה בידי המערערת להראות כי היא עומדת בשני התנאים המצטברים, אשר רק בהתקיימם יופטר מערער מהפקדת עירבון. תנאים אלו הם כי המערער חסר יכולת כלכלית להפקיד את העירבון וכן כי סיכויי הצלחת הערעור עומד ברף הנדרש. בנסיבות הנדונות נקבע, כי המערערת לא הניחה תשתית ראייתית מספקת כדי לבסס את טענתה כי היא חסרת יכולת כלכלית להפקיד את העירבון. כך מהטעם שהיא לא הציגה אסמכתאות רלוונטיות בדבר מצב הכלכלי ובכלל זה, לא פירטה את מקורות הכנסתה ואת הוצאותיה בששת החודשים שקדמו להגשת הבקשה ואף לא צירפה תדפיסי חשבון בנק כנדרש; לא פירטה את נכסיה, לרבות נכסי מקרקעין, תכניות חיסכון וכדומה; טענתה כי היא מפרנסת יחידה של שני ילדיה לא נתמכה בדבר ואף לא פורט גיל הילדים.

 

בנסיבות אלו נקבע, כי די בכך כדי לדחות את הבקשה וזאת אף בלי להידרש אל טענותיו של המשיב בעניין מצבה הכלכלי של המערערת ואף בלי להידרש אל סיכויי הצלחת הליך הערעור. משנדחתה הבקשה, נקבע כי העירבון יופקד עד יום 15.10.2023.

 

4. ביום 15.10.2023 הגישה המערערת בקשה לעיון חוזר, אשר במסגרתו העלתה טענות שעיקריהן תקפו את טענותיו של המשיב בתשובתו לבקשתה לפטור אותה מהפקדת עירבון ובשאר כתבי הטענות שהגיש בעניין בקשות נוספות. תשובת המשיב לבקשה לעיון חוזר הוגשה ביום 23.10.2023, וביום 26.10.2023 נדחתה בקשה זו, מהנימוק שלא נמצא מקום לשינוי ההחלטה מיום 29.9.2023 וזאת מאחר שהמערערת לא הראתה כי חל שינוי נסיבות או כי נפלה טעות בהחלטה.

 

הערעור הנדון

 

5. במסגרת הערעור טענה המערערת כי בהליכים אחרים שנקטה התקבלו טענותיה בדבר ההצדקה לפטור אותה מהפקדת עירבון. לתמיכה בכך הפנתה אל שני הליכים, אשר אליהם נידרש בהמשך הדברים.

 

בנוסף לכך טענה המערערת כי חששה להגיש מסמכים בעניין מצבה הכלכלי, בשל חששה כי המשיב ישתמש בהם ואף יפיץ אותם כדי לפגוע בה, כפי שעל-פי טענתה, עשה בעבר. כן העלתה שורה של טענות אשר תקפו את טענותיו של המשיב בתגובותיו לבקשתה לפטור אותה מהפקדת עירבון, אשר על-פי טענתה, לא רק שאינן נכונות אלא יש בהן ובמסמכים שעליהם הסתמך כדי לפגוע בפרטיותה.

 

דיון והכרעה

 

6. תחילה יוער, כי ההחלטה אשר במסגרתה נדחתה בקשת המערערת לפטור אותה מהפקדת עירבון ניתנה עוד ביום 29.9.2023 ואילו בהחלטה הנדונה (מיום 26.10.2023), נדחתה בקשה לעיון חוזר בהחלטה זו. לפיכך יש למנות את הימים להגשת הערעור ממועד מתן ההחלטה המקורית (ראו למשל: רע”א 8766/16 אבו ג’אנם נ’ נכסי רמלה 3 בע”מ (5.1.2017), כבוד השופט י’ דנציגר, פסקה 8; רע”א 1743/17 סובול נ’ חברת בטוח “דקלה” – שנהב (11.6.2017), כבוד השופט א’ רובינשטיין, פסקה ח’; בש”א 2219/09 וורמן נ’ נחמה (11.3.2009) כבוד השופט א’ גרוניס, פסקה 2; רע”א 6465/18 מימון נ’ הומינר (20.1.2019), כבוד השופטת י’ וילנר, פסקה 12). עם זאת, לנוכח תחיקת החירום, אין בכך כדי להשליך על מועד הגשת הערעור הנדון, שהוגש במועד.

 

7. לאחר עיון בכתב הערעור ובשתי ההחלטות הנדונות (ההחלטה מיום 29.9.2023, הדוחה את הבקשה לפטור מהפקדת עירבון וההחלטה מיום 26.10.2023, הדוחה את הבקשה לעיון חוזר), הגעתי לכלל מסקנה כי הערעור נעדר סיכוי להתקבל וכי ניתן להכריע בו על יסוד החומר בכתב שלפניי אף ללא צורך בתשובת המשיב (בהתאם לסמכותי מכוח תקנה 138(א)(1) ו-(5) בתקנות). בהתאם לכך ומהטעמים שיובאו עתה, אף מצאתי כי יש לדחות את הערעור.

 

8. הערעור הנדון הוגש כאמור, על החלטת רשמת בית המשפט אשר דחתה את בקשת המערערת לפטור אותה מהפקדת עירבון, כמתחייב מהוראת תקנה 135(א) בתקנות (בסך 5,000 ₪). כידוע וכפי שנקבע פעמים רבות, “שיקול הדעת המסור לרשם בענייני אגרות ועירבונות הינו רחב וגדר ההתערבות בהחלטותיו בעניינים אלה מצומצם ביותר ומוגבל למקרים חריגים בלבד בהם יש בידי המערער להצביע על שגיאה בולטת ומהותית בהחלטה” (בש”מ 3493/07 פדרמן נ’ לשכת עורכי הדין(7.6.2007)‏‏, כבוד השופטת (כתוארה אז) א’ חיות, פסקה 4; רע”א 249/23 הורביץ נ’ שינדלר, דיין (27.4.2023)‏‏, כבוד השופט י’ כשר, פסקה 11; בש”א 7637/19 כוכבי נ’ כונס הנכסים הרשמי (24.11.2019)‏‏, כבוד השופט י’ אלרון, פסקה 4; בש”א 8264/19 כוכבי נ’ כונס הנכסים  הרשמי (24.12.2019)‏‏, כבוד השופט מ’ מזוז, פסקה 3; ער”א 8918/21 י. ב. שיא משאבים בע”מ נ’ רשות שדות התעופה (2.1.2022)‏‏, כבוד השופט נ’ סולברג, פסקה 4. כן ראו את החלטותיו הרבות של כבוד השופט ד’ מינץ שכך קובעות ובהן למשל: ער”א 6571/21 סימון נ’ הבנק הבינלאומי הראשון בע”מ (11.10.2021)‏‏, פסקה 7; ער”א 6495/21  ורדי נ’ ועדת ערר לתכנון ובניה – מחוז מרכז (6.10.2021)‏‏, פסקה 4; ער”א 6042/21 וייס נ’ בנק מזרחי טפחות בע”מ (9.9.2021)‏‏, פסקה 4).

 

בנסיבות הנדונות לא נמצאה כל שגיאה שנפלה בהחלטותיה של כבוד הרשמת, כך שדי בכך כדי לדחות את הערעור.

 

9. כפי שהודגש לא אחת, “ככלל, הפקדתו של עירבון בגדרי ערעור… היא עניין שבחובה, אשר נועדה להבטיח את סכום ההוצאות שייפסקו אם יידחה הערעור” (רע”א 3704/17 מימוני נ’ ש’ שלמה רכב בע”מ (10.5.2017), כבוד המשנה לנשיאה א’ רובינשטיין, פסקה י”ב (להלן – עניין מימוני)). פטור מהפקדת עירבון מותנה בהתקיימותם של שני תנאים מצטברים. האחד, כי המערער הראה כי הוא חסר יכולת כלכלית והשני, כי ישנו סיכוי ממשי להצלחת הערעור (עניין מימוני, שם; בש”א 1528/06 ורנר נ’ כונס הנכסים הרשמי (17.10.2007), כבוד השופטת א’ פרוקצ’יה, פסקה 11; בשג”ץ 4934/14 גורנשטיין נ’ כנסת ישראל (21.7.2014), כבוד השופט ס’ ג’ובראן, פסקה 11; בש”א 4985/19 יהודה לוי נ’ אהרון לוי (28.7.2019), כבוד השופט ג’ קרא, פסקה 5; רע”א 321/07 גושן נ’ אבי גיא (21.8.2007), כבוד השופט א’ רובינשטיין, פסקה ה (3)).

 

תנאים אלו דומים לתנאים הנדרשים כדי לזכות בפטור מתשלום אגרה, אולם התנאים שבהם יש לעמוד כדי ליהנות מפטור מהפקדת עירבון מחמירים יותר. שכן, “בעוד בעניין האגרה, די בסיכוי כלשהו להצליח בהליך כדי להצדיק פטור, לעניין פטור מערבון נדרש סיכוי בעל ממשות גדולה יותר כדי להצדיק פטור” (בש”א 1528/06 ורנר נ’ כונס הנכסים הרשמי (17.10.2007), כבוד השופטת א’ פרוקצ’יה, פסקה 11). לפיכך נקבע לא אחת, כי לשם קבלת פטור מהפקדת עירבון יש להראות סיכוי ממשי יותר להצלחת הערעור. כאמור בעניין זה, “לא די בהוכחה לכאורית של סיכוי כלשהו, אף נמוך, להליך או קיומה של עילה, בדומה לבקשה לפטור מתשלום אגרה, אלא נדרשים סיכויי הצלחה גבוהים יותר כדי לקבל פטור כאמור” (בשג”ץ 4934/14 גורנשטיין נ’ כנסת ישראל (21.7.2014), כבוד השופט ס’ ג’ובראן, פסקה 11. כן ראו בין השאר: בש”א 4985/19 יהודה לוי נ’ אהרון לוי (28.7.2019), כבוד השופט ג’ קרא, פסקה 5; רע”א 321/07 גושן נ’ אבי גיא (21.8.2007), כבוד השופט א’ רובינשטיין, פסקה ה (3)).

 

10. בנסיבות הנדונות, כפי שנקבע בצדק, המערערת לא הראתה כי היא עומדת בתנאי שעניינו חוסר יכולת כלכלית. בקשתה נתמכה בתצהיר בלבד, בלי שצורפו מסמכים המאמתים את טענתה בדבר חוסר יכולתה להפקיד את העירבון (פסק הדין שצורף ניתן לפני כשנתיים וחצי ובכל מקרה, אינו בהכרח מצביע על חוסר יכולת כלכלית). בכלל זה, כפי שנקבע בהחלטת הרשמת, המערערת לא פירטה את מקורות הכנסתה ואת הוצאותיה; לא צירפה דפי חשבון בנק מששת החודשים שקדמו להגשת הבקשה; לא פורטו נכסיה; טענותיה בדבר פרנסת ילדיה לבדה לא נתמכה בדבר.

 

משני טעמים אף לא ניתן לקבל את טענותיה של המערערת כי לא רצתה לחשוף מידע פרטי בפני המשיב. ראשית, טענה זו לא נטענה בבקשה לפטור מהפקדת עירבון ואף לא בבקשה לעיון חוזר; שנית, הכלל הוא כי נדרשת הוכחה ממשית לשם ביסוס הטענה בדבר חוסר יכולת כלכלית המונע את אפשרות הפקדת העירבון. כפי שהודגש בעניין זה: “בית משפט זה הדגיש לא אחת כי מי שרוצה לחשוף את בעל הדין שכנגד לסיכונים שבהליך ערעורי, עליו נטל ההוכחה לקיומם של תנאי הפטור ובתוך כך עליו לפרוש בפני בית המשפט תשתית עובדתית מלאה ביותר ועדכנית בדבר מצבו הכלכלי ויכולתו לגייס את הסכום [ראו, למשל: בש”א 3849/11 פלג נ’ Sofasa Llc – חברה זרה הרשומה בארה”ב (22.5.2011)]. משלא נעשה כן, דחיית בקשתה של המבקשת נראית מוצדקת, ולעניין זה אין למבקשת אלא להלין על עצמה” (רע”א 4830/12 מפלגת הירוקים – למען ישראל ירוקה – לאיכות הסביבה נ’ נהרי (20.8.2012), כבוד השופט י’ דנציגר, פסקה 7).

 

כמו כן, מאחר שכבוד הרשמת כלל לא נדרשה אל טענותיו של המשיב, ממילא אין משמעות לשאלה אם יש ממש בטענותיו או שמא, כטענת המערערת, מדובר בטענות חסרות בסיס.

 

11. אף טענת המערערת כי לא ניתן משקל לכך שבהליכים אחרים היא הופטרה מהפקדת עירבון, אינה יכולה לסייע לה. כך משני טעמים: ראשית, אף טענה זו לא נטענה בשתי בקשותיה (הבקשה לפטור מהפקדת עירבון והבקשה לעיון חוזר); שנית, החלטה אחת שאליה הפנתה המערערת היא החלטת כבוד הרשם ר’ גולדשטיין מיום 8.6.2021 בעניין ע”א 3458/21 יוספה ברק נ’ מדינת ישראל, מנהל מס ערך מוסף. עיון בהחלטה זו מעלה כי המערערת הופטרה מהפקדת עירבון בשל אי הגשת תשובת המשיבה לבקשה לפטור אותה מהפקדת עירבון ולא בשל עמידתה בתנאים המצדיקים פטור זה. עם זאת נקבע, כי לנוכח המסמכים שהציגה המערערת, לא נמצאה הצדקה לפטור אותה מתשלום אגרה. ההחלטה השנייה שהזכירה המערערת, שעל-פי טענתה ניתנה במסגרת רת”ק 21135-04-23 (מחוזי מרכז) יוספה ברק נ’ Google llc, לא צורפה ואף לא אותרה במאגרים המשפטיים (אותרה רק החלטת כבוד השופטת ה’ סילש מיום 18.5.2023, הדוחה את בקשת רשות הערעור). מכל מקום, את ההצדקה לפטור מהפקת עירבון יש לבחון לגבי כל הליך בפני עצמו במועד שבו הוגשה הבקשה.

 

12. לבסוף נוסיף, כי משנמצא כי לא עלה בידי המערערת לבסס את טענתה בדבר חוסר יכולתה הכלכלית להפקיד עירבון, לא נבחנה השאלה אם סיכויי הצלחת הערעור הם ממשיים. עם זאת ואף אם הדבר בבחינת למעלה מהדרוש נעיר, כי בנסיבות הנדונות ההליך העיקרי הוא בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט לתביעות קטנות. כך בעוד שכידוע וכפי שנקבע פעמים רבות, אמת המידה למתן רשות ערעור על פסקי-דין של בית המשפט לתביעות קטנות היא מחמירה באופן מיוחד, כך שרשות ערעור תינתן רק במקרים חריגים ביותר שבהם נמצא כי נפל פגם מהותי הדורש את התערבות ערכאת הערעור (ראו למשל: רע”א 2095/15 אולמי נפטון בת ים בע”מ נ’ משיח (20.5.2015)‏‏, כבוד השופט צ’ זילברטל, פסקה 4; רע”א 7535/16 דהרי נ’ לדרמן(26.12.2016)‏‏, כבוד השופט צ’ זילברטל, פסקה 6; רע”א 2816/17 דהרי נ’ לוי (10.5.2017)‏‏, א’ רובינשטיין, פסקה ט). בנסיבות אלו, בלי שיש בכך משום נקיטת עמדה לעניין סיכויי הצלחת בקשת רשות הערעור – אשר בנסיבות הנדונות אף כלל לא נבחנה – יש לזכור כי מדובר במשוכה גבוהה.

 

13. מכל הטעמים האמורים וכאמור, הערעור הנדון נדחה.

 

בהתאם לכך, על המערערת להפקיד את העירבון בהליך העיקרי עד יום 31.12.2023, שאם לא כן, בקשת רשות הערעור שהוגשה תימחק ללא צורך במתן התראה או החלטה נוספת.

משלא התבקשה תשובת המשיב, אין צו להוצאות.

המזכירות תמציא את פסק הדין אל שני הצדדים.

ניתן היום, ו’ בטבת התשפ”ד, 18 בדצמבר 2023, בהיעדר הצדדים.

תמר בר-אשר, שופטת

 

PDF

 

ערעור יוספה ברק נ גליק החלטה לא לפטור מעירבון 18-12-2023