אורי שהם-פינוקיו החליט שהרב הספרדי לישראל צריך לסתום את הפה כי ההערות הציבוריות שלו על רפורמות בענין כשרות וכל מיני דברים דתיים – זו התערבות פוליטית. זו צביעות ממדרגה ראשונה של מי שנבחר לתפקידו כדי לשמש מכבסת פשעים לשופטים – מר שהרבני.
בדיקה העלתה שכאשר יש תלונה על דיינים הוא בודק אותם בציציות ונוטה לקבל את התלונות. כשמדובר בשופטים – אז הוא מייד לוחץ על מתג המכבסה ומתחיל לכבס את הפשע.
עד היום לא הצלחנו לברר איך הטינופת הזה אורי שהם (שהרבני) הצליח לקבל מינוי בשושו – למה בחרו דווקא אותו. מי עמד מולו – אם בכלל היו מתחרים לתפקיד. היתה שם קומבינה לא נורמלית באופן המינוי שלו כנתל”ש ואנו לא מצלחים לחשוף את הקומבינה.
הפעם הוא החליט להתעסק דווקא עם הרב הספרדי יצחק יוסף ולהוציא לו נזיפה. זה העלה את חמתו של קלמן ליבסקינד, והתוצאה היא הכתבה שלפניכם.
להלן הכתבה במעריב 4/12/2021
למה מה שמותר לנשיאת בית המשפט העליון אסתי חיות אסור לרב הראשי לישראל הספרדי יצחק יוסף?
נציב תלונות הציבור על שופטים, אורי שהם, מתעקש להעניש את הרב יצחק יוסף בגין התבטאויותיו בסוגיות פוליטיות שנויות במחלוקת, אבל מקפיד לעצום עיניים מול התבטאויות דומות של עמיתיו לשעבר בבית המשפט העליון
החלטת שהם פינוקיו שהרב הספרדי צריך לסתום את הפה
רקע קצר: הנציב שהם מבקש להעניש את הרב יצחק יוסף בעקבות כנס חירום שנערך נגד רפורמות הכשרות והגיור שמקדם השר לשירותי דת מתן כהנא, כינוס שאורגן על ידי לשכת הרב, ובגין הודעה שהתפרסמה בסיום הכינוס הזה, שבה נמתחה ביקורת בוטה וחריפה על המשרד לשירותי דת, על השר ועל הממשלה.
בהודעה, שעליה היה חתום גם הרב הראשי, הובהר שהרבנים והדיינים החתומים עליה יורו לציבור שלא לסמוך על כשרות שתינתן לפי הרפורמה בכשרות, וכן ש”גיורים שיבוצעו שלא על ידי הרבנות הראשית לישראל – לא יוכרו על ידי רבני ישראל”. בכללי האתיקה, הסביר השופט בדימוס שהם, נקבע מפורשות שדיין “יימנע מהביע בפומבי דעה בעניין שאינו משפטי בעיקרו והשנוי במחלוקת ציבורית”.
על פניו, הדרישה הזו מדיינים, כמו הדרישה המקבילה הקיימת אצל שופטים, נראית הגיונית. אלה ואלה צריכים לעסוק בענייניהם, ולהותיר את המאבקים הפוליטיים לפוליטיקאים או לציבור הרחב.
אבקש מכם לשים לרגע בצד את מה שאתם חושבים על הרבנות, על הרב יוסף או על התבטאויותיו. אודה כבר כאן שגם אני רחוק מלהתלהב, בלשון המעטה, מחלק מדבריו. אבל זה לגמרי לא העניין פה. העניין מתחיל ונגמר בשאלה למי מותר לדבר, למי אסור, ועל סמך אילו כללים. ומסתבר שככל שזה תלוי בנציב, מדובר בשאלות רלוונטיות עד מאוד.
ביולי 2020 שלחה נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות מכתב אל כל עובדי בתי המשפט כשהיא מתייחסת להצעה של ח”כ בצלאל סמוטריץ’, שדחתה הכנסת כמה ימים קודם לכן, בנושא “הצורך בהקמת ועדת חקירת פרלמנטרית לבדיקת ניגודי העניינים בבית המשפט העליון, ובבתי המשפט בכלל”.
חיות תקפה את ההצעה בחריפות, כשהיא משתמשת בביטויים “גל עכור” ו”שפל המדרגה”. “כל בר דעת”, תקפה, “היה יכול להתרשם כי מדובר בהצעה הנובעת ממניעים לא ענייניים, שנועדה אך לנגח את הרשות השופטת בניסיון להלך עלינו אימים”.
בעקבות הדברים, פנה שי גליק, מנכ”ל ארגון “בצלמו”, אל נציב התלונות השופט אורי שהם, וטען כי דברי הנשיאה מנוגדים לכללי האתיקה הקובעים ש”שופט לא יתבטא בעניין ששנוי במחלוקת ציבורית עמוקה אלא רק כחלק מעניין שיפוטי”. האם למישהו יש ספק שחיות עברה על הסעיף הזה, כשהתבטאה נגד מניעיו של ח”כ סמוטריץ’ ונגד מניעיהם של למעלה מ־40 חברי כנסת, שהצביעו בעד הצעתו?
ובכן, חיות לא חשבה שיש בעיה עם המכתב שכתבה. דבריה, הסבירה לנציב, נאמרו מתוקף תפקידה כנשיאה. לנשיא, הוסיפה, יש תפקיד כפול. כלפי פנים, הוא אחראי על התנהלותם התקינה של השופטים. כלפי חוץ, הוא מייצג את המערכת בפני הרשות המחוקקת והמבצעת. ראיתי חובה לעצמי, נימקה, לחזק את השופטים מול המתקפות המופנות כלפי הרשות השופטת.
אורי שהם, תעשו פרצוף מופתע, קיבל את עמדתה של אסתי חיות. “אין דומה שופט המביע את דעתו האישית בעניין השנוי במחלוקת ציבורית, למי שבתוקף תפקידו כראש המערכת יוצא להגנה עליה”.
עכשיו תחזרו לסיפור של הרב יוסף ותראו איפה ואיפה מהי. האם הרב יוסף לא עומד בראש המערכת? אם לה מותר להגן על המערכת, לו אסור להגן על ההלכה, כפי שהוא תופס אותה כרב ראשי? הרי אם נחשוב לרגע בראש נקי, זכותו להתבטא בעניינים שכאלה אמורה להיות רחבה בהרבה מזכותה של חיות.
שהרי אם ממנה אנחנו מצפים שלא להתערב בהחלטות הכנסת, אנחנו לא באמת מצפים ממנו שלא יתערב בנושאים של הלכה. ואם בעניינה של חיות, הכנסת היא שאמורה לחוקק והיא אמורה לפסוק בהתאם לאותה חקיקה, אין שום טענה מקבילה הגורסת ששר הדתות הוא שקובע את ההלכה, והרב יוסף אמור להתיישר בפסיקותיו, בהתאם.
ובניגוד לאסתר חיות, שהיא רק שופטת, הרב יוסף איננו רק דיין. הרב יוסף הוא הרב הראשי לישראל, העוסק באלף ואחד עניינים שבהלכה, שלא קשורים לבית הדין ולא נדונים בבית הדין. וכשעולים על סדר היום שינויים בסוגיות הכשרות והגיור, וזה לא משנה כרגע אם אתם חושבים שהרב צודק או שהשר צודק, דבר אחד ברור: עמדתו של הרב הראשי לישראל חייבת להישמע.
במילים אחרות, אסתר חיות היא רק שופטת, בעוד הרב יוסף הוא רב ראשי לישראל, ומכוח זה הוא גם דיין. ובמובן הזה, החבל שניתן לו להתבטאויות שהן מחוץ לכותלי בית הדין, צריך להיות ארוך פי אלף מזה שניתן לנשיאת בית המשפט העליון.
ואתם יודעים מה הכי מטורף? שהרעיון להקים ועדת חקירה פרלמנטרית שתבדוק את ניגודי העניינים של השופטים, אותו רעיון שהעלה את חמתה של הנשיאה חיות, עלה בעקבות סדרת החשיפות שלנו כאן, על אודות ניגודי העניינים שלה עצמה. אתם מבינים? הצורך הגדול שלה להשיב מלחמה לחברי הכנסת שמבקשים לבדוק את ניגודי העניינים לא נולד מתוך רצון להגן על “הרשות השופטת”, כפי שכתבה במכתבה לשופטים, אלא כדי להגן על עצמה. אבל, כאמור, מבחינתו של הנציב זה לגמרי בסדר.
טיעונים ברמה נמוכה
הסברתי כאן בעבר כמה נלעגת הרצינות שבה תופס הנציב את עצמו ואת תפקידו, כשנזכרים באיזו בריכה ענקית של ניגודי עניינים הוא טובל כשהוא עוסק בעניינה של הנשיאה.
כשאורי שהם, שכיהן בעליון לצדה של חיות, פרש מתפקידו, הפליגה הנשיאה בשבחיו. “יקירנו… אחד השופטים המשובחים… דוגמה ומופת למשרת ציבור משובח ומסור… אישיות מלבבת”. היא סיפרה על “הרוח הטובה” שלו, ש”תרמה רבות לאווירה החברית השוררת בין שופטי בית המשפט העליון”, וסיימה כשהחמיאה לו: “בפועלך רב השנים כמשרת ציבור, הגשמת עקרונות של ממלכתיות, באופן מרשים ומעורר הערכה”.
רגע אחרי זה, יחד עם שרת המשפטים, היא פנתה אל הוועדה לבחירת שופטים, וביקשה שזו תאשר את מינויו לנציב תלונות הציבור על שופטים, כלומר – האחראי לבדוק בין השאר את התלונות שיוגשו נגדה, ונגד שאר החברים ששפטו לצדו עד היום. מצוידים ברקע הזה, אתם מוזמנים לחזור ולקרוא כיצד הוא מנקה אחריה שוב ושוב את התלונות שמוגשות נגדה. ניגוד עניינים, מתברר, זה עניין לחלשים. לא לשופטי העליון.
הראיתי כאן בעבר איזו רמה נמוכה של טיעונים הביאה את הנציב שהם לדחות תלונה שהגיש ח”כ שלמה קרעי נגד חיות, בעקבות סדרת החשיפות של ניגודי העניינים שלה.
שהם קיבל אז תלונה שהתבססה, כאמור, על החשיפות שפורסמו ב”מעריב”, ופנה אל חיות. היא, מצדה, הסבירה לו שהדברים אינם נכונים ושהכל בסדר אצלה. הוא, מצדו, פסק בהחלטתו שמכיוון שיש מחלוקת בין העובדות שמופיעות בכתבות שלי לבין העובדות שמסרה לו הנשיאה, ומכיוון ש”העובדות השונות שמסרה הנשיאה בתגובתה… נמסרו מידיעתה האישית, לא מצאתי סיבה לפקפק בהן”.
ממש כך. שיפוט במיטבו. לא ניכנס כאן שוב לפרטים, רק נגיד שאת הבדיות שמכרה לו חיות, כדי לשכנע אותו שהעובדות שפרסמתי לא נכונות, הוא היה יכול להפריך בנקל בחיפוש פשוט בגוגל או באתר בתי המשפט הפתוח לכולם, אלא שהנציב בחר להאמין לה ולא לבדוק דבר.
את ההחלטה של שהם, אם הדבר היה תלוי בי, הייתי דואג שכל סטודנט למשפטים יידע בעל פה, משום שהיא מופת לשרלטנות שיפוטית.
צד אחד טוען ככה, צד אחד טוען את ההפך, והשופט שבאמצע בוחר להאמין למי שבא לו, ושבמקרה מינתה אותו לתפקידו. בלי ראיות, בלי הוכחות, בלי בדיקות. כך בעניין תיקי גישור שהעבירה לחברה שלה. כך במקרים שבהם דנה בערעורים על ההחלטות של חברתה הטובה מהמחוזי. כך כשקיבלה להתמחות את הבת של מי שמחזיק במניות יחד עם בעלה בחברה משותפת, וגם מייצג את אותה חברה.
יודעים מה? עזבו את כל אלה. מה שהכי מדהים זה שעד היום לא נמצא ולו גורם אחד במערכת המשפט, בעבר או בהווה, שמצא לנכון לומר מילת ביקורת על אוסף המקרים שחשפנו כאן, שבהם דנה אסתר חיות בתיקים של חברות שבעלה, ולמעשה משפחת חיות כולה, מתפרנסת מהן. יש יותר מזה?
התערבות פוליטית של אסתי חיות בשרי המשפטים המחטטים לה בתפקיד
בואו נחזור להתבטאויות של שופטי העליון מחוץ לכותלי אולם המשפט, רק כדי להבין שיש מי שמותר להם ויש מי שלא. לפני כחצי שנה, בעקבות פסיקת בג”ץ שמתחה ביקורת על הממשלה ופתחה פתח לביקורת שיפוטית גם על חוקי יסוד, תקפו כמה חברי כנסת במילים חריפות את ההחלטה. “אנו עדים לאירוע מטורף כאשר קומץ של שישה אנשים מתכסים בגלימת המשפט כדי לבצע הפיכה שלטונית”, אמר ח”כ יריב לוין.
אפשר לאהוב את ההתבטאות הזו, אפשר להתנגד לה בכל פה, אבל זה העניין. לפוליטיקאי מותר למתוח ביקורת על שופטים, ולשופטים אסור למתוח ביקורת על פוליטיקאים. נכון, בגן הילדים היינו טוענים שזה משחק לא הוגן, אבל אלה כללי המשחק. לוין הוא פוליטיקאי. חיות היא שופטת.
אסתי חיות, כך נראה, לא סבורה כך, ובכנס של לשכת עורכי הדין החליטה להשיב ללוין כגמולו. אחרי שכינתה את סגנונו “מביש” וכזה ש”בינו ובין ממלכתיות אין דבר וחצי דבר”, הוסיפה: “דומני כי כאשר נבחר ציבור כזה או אחר, מרשה לעצמו לתאר פסק דין של בית המשפט כ’אירוע מטורף’ או כ’הפיכה’, הדברים מלמדים יותר על אומרם מאשר על בית המשפט שנתן את פסק הדין”. עכשיו תסבירו לי למה התבטאות כזו של שופטת נגד נבחר ציבור, סבירה ולגיטימית יותר מההתבטאות של הרב יצחק יוסף נגד השר כהנא או נגד הרפורמה שלו?
אצל אסתי חיות, חציית הגבול הזו אל המגרש הפוליטי הפכה כמעט לשגרה. לא פעם היא הרשתה לעצמה להתערב בהליכי חקיקה של הכנסת. כך היה לדוגמה במאי 2018, כשנדונה פסקת ההתגברות.
“הרשות השופטת נתונה תחת מתקפה בוטה וחסרת תקדים“, האשימה אסתי חיות את נבחרי הציבור, “אחד המופעים המדאיגים של המתקפה הזו היא ההחלטה שאותה קיבלה אתמול ועדת השרים לענייני חקיקה, ולפיה הממשלה תומכת בהצעת חוק פרטית המרוקנת למעשה מכל תוכן את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו… בהודעות מתרוננות לתקשורת הודיעו יוזמי ההצעה ומוביליה כי ‘הממשלה היום התחילה בבניית חומת ההפרדה בין שלוש הרשויות’… מדובר על כן בהצעה רעה, מסוכנת ומזיקה… אני סבורה כי מן הראוי להסיר את פסקת ההתגברות המוצעת מסדר היום הציבורי”.
נו, יש התערבות פוליטית גדולה מזו? יש טשטוש גדול מזה בין הרשויות? המחוקק מבקש לקדם חוק, ונשיאת בית המשפט העליון יוצאת נגד המחוקקים, לועגת להודעות “המתרוננות” שלהם לתקשורת, וקוראת להם להוריד את ההצעה מסדר היום.
אסתי חיות תקפה את ביבי נתניהו כי פחדה שיצמצם לה את הכוח
מישהו יכול להסביר למה זה מותר, ומה שהרב יצחק יוסף עושה אסור? אבל רגע, זה לא נגמר פה. כי במקרה אחר הרשתה לעצמה הנשיאה לשחרר את חרצובות לשונה בהתקפה ישירה על ראש ממשלת ישראל. בנאומה בכנס לשכת עורכי הדין סיפרה שבאירוע הצהרת האמונים שלה כנשיאה, דיבר בנימין נתניהו על הצורך בבית משפט חזק, עצמאי, ישר וחסר פניות, והבטיח שהמצב הנוכחי לא ישתנה.
חיות ציטטה את נתניהו דאז, ועברה לתקוף ולעקוץ את נתניהו הנוכחי. “מאז אותו הטקס בבית הנשיא חלפה כשנה וחצי, ואני מבקשת לשאול מה נשתנה במהלך תקופה זו? האם אירע מאז דבר מה המצדיק סטייה מעקרונות חשובים אלה?”.
בהמשך, אחרי שהזכירה את התחייבותו של נתניהו להידברות מכבדת עם בית המשפט, המשיכה לבקר: “לצערי, רב המרחק בין הידברות מכובדת ובין השיח הבוטה, העלוב ומשולח הרסן אשר אפיין את מערכת הבחירות לכנסת ה־21, אשר ממשיך ללוות גם עתה את המגעים להרכבת הממשלה.
בשיח זה בלטו וממשיכות לבלוט בחומרתן התבטאויות מצד גורמים שונים המופנות כלפי הרשות השופטת בכלל וכלפי בית המשפט העליון בפרט. בין התבטאויות כאלה ובין ‘גישה מאוזנת וכבוד הדדי’ והידברות שעליהם דיבר ראש הממשלה בטקס הצהרת האמונים שהזכרתי, אין ולא כלום”.
פרשנות פוליטית זה נהדר, וביקורת על פוליטיקאים זה בכלל עניין חשוב בדמוקרטיה, אבל ממתי זה לגיטימי שמי שעושה את זה היא השופטת מספר 1? הרב הראשי לישראל מטריד אותך, הנציב אורי שהם? מה דעתך על נשיאת העליון שתוקפת את ראש הממשלה ומכנה את הביקורת של יו”ר הכנסת “פופוליסטית”?
גם מרים נאור פתחה ג’ורה על פוליטיקאים מהליכוד ב”מתווה הגז”
נדגיש כי אסתי חיות איננה השופטת הראשונה שמרשה לעצמה. אחרי הביקורת שהשמיעו חברי כנסת בעקבות פסיקת בג”ץ בעניין מתווה הגז, גם הנשיאה הקודמת מרים נאור חשבה שאין בעיה בכך שתתבטא נגד הפוליטיקאים.
“נשמעו דברים שלא ראוי היה להשמיעם. חלק מהדברים שנשמעו, גם מטעם גורמים ברשות המבצעת וברשות המחוקקת, אינם מתאימים למדינה יהודית ודמוקרטית המכבדת את שלטון החוק ואת עצמאות הרשות השופטת”, נזפה.
משבר אמון: הג’ורה שפתח מני מזוז על אמיר אוחנה והטיוח של אורי שהם-פינוקיו
אבל שימו את כל זה בצד. שיא השיאים, מפגן הרדידות הגדול ביותר של נציב קבילות השופטים אורי שהם, התגלה בעניינו של שופט בית המשפט העליון מני מזוז.
זוכרים את הסיפור? הכל התחיל כשמני מזוז ישב על הבמה באירוע באוניברסיטת חיפה והשיב לשאלות מהקהל, וכשאחד השואלים ביקש ממנו להתייחס לבעיית “האמון של הציבור במערכת המשפט, כאשר מערכת המשפט בתוכה איננה מאמינה לעצמה, עד כדי כך שיש אפילו שר שזורק בליסטראות במערכת המשפט”.
שר המשפטים באותה עת היה אמיר אוחנה. “המצב של שר משפטים לעומתי, ובכלל שר לעומתי, הוא מצב בעייתי, מטריד, מציק”, השיב השופט מזוז, והוסיף: “זה מצב שלא המערכת המשפטית בחרה בו, היא לא יכולה להשפיע על זהות השר, והיא לא אמורה להשפיע על זהות השר, אבל זה כמובן מקשה על התפקוד שלה”.
זו הייתה ביקורת חריגה, בוטה, ישירה, של שופט בכיר על שר המשפטים. בעקבות הדברים, פנה ארגון “בצלמו” לנציב התלונות על שופטים אורי שהם, בטענה שכללי האתיקה לשופטים קובעים מפורשות ש”שופט יימנע מלהביע בפומבי עמדה בעניין שאינו משפטי בעיקרו, והשנוי במחלוקת ציבורית”.
הנציב שהם האזין להקלטה מהאירוע ופסק שאין בסיס לתלונה. “השופט הביע הסתייגות כללית ממצב דברים שבו שר, ושר המשפטים הוא דוגמה לכך, מותח ביקורת על גורמים במשרדו או על המערכת שעליה הוא מופקד מתוקף תפקידו”. הבנתם? “הסתייגות כללית”. והשורה התחתונה: “אינני מוצא כי יש בדברים כלליים אלו משום פגם אתי כלשהו”. שהם, כמה שזה נשמע הזוי, נפנף את התלונה הזו מבלי להטריח את מזוז להשיב לה.
עברו כמה חודשים, ומזוז קיבל לדיון עתירה שהוגשה נגד אוחנה. כשהאחרון ביקש ממנו לפסול את עצמו, נוכח התבטאויותיו האישיות כלפיו, השיב מזוז שכאשר אמר מה שאמר על “שר לעומתי”, בכלל לא התכוון לאוחנה דווקא. זו הייתה תשובה מופרכת על פניה. כל מי שצפה בכינוס ההוא העיד על כך.
מזוז נשאל על אוחנה, והשיב על אוחנה. כך או כך, בעקבות הגרסה התמוהה הזו של מזוז, פנו ארגון “בצלמו”, עו”ד אביעד ויסולי ו”הפורום המשפטי למען ישראל ציונית ודמוקרטית”, לנציב התלונות על שופטים אורי שהם, וטענו שמזוז משקר. הפעם פנה שהם אל מזוז, וזה הסביר שדבריו לא הובנו. שהוא אומנם נשאל על “שר לעומתי” ספציפי, כלומר אוחנה, אבל השיב על “שר לעומתי” שאיננו ספציפי, כלומר לא על אוחנה.
צריך לחזור לההקלטה ההיא כדי להבין כמה מביכה התשובה הזו. עכשיו נקלע הנציב שהם לבעיה. הרי לא מזמן הוא דחה תלונה בדיוק על הנושא הזה. “דומני כי לא יהיה זה מופרך להניח כי המאזין לשאלה ולתשובתו של השופט, יכול להתרשם כי דבריו של השופט או חלקם, כוונו באופן ספציפי אל שר המשפטים המכהן…”, פתח את החלטתו, אבל אז עשה פליק פלאק לאחור וסיכם כי “על יסוד החומר שלפניי, אינני רואה לייחס לשופט אי־אמירת אמת בהחלטתו המדוברת, כמו גם בתגובתו לתלונות”.
נחזור שנית: המאזינים שהתרשמו שמזוז דיבר על אמיר אוחנה, כך קובע שהם, כנראה לא טעו, אבל מני מזוז, שהכחיש את זה, לא שיקר. מה הנימוק של אורי שהם לשורה התחתונה הפתלתלה הזו? אין נימוק. שהם החליט שמזוז לא שיקר, אז מזוז לא שיקר. אז נכון, שהם הקפיד לסיים בכך ש”ראוי היה להימנע מאמירת הדברים באופן שבו הם נאמרו”, אבל בכך נחתם העניין.
מזוז מתח ביקורת על שר המשפטים. מזוז מכר סיפורי בדים, גם לנציב וגם במסגרת הליך שיפוטי. ומזוז לא שילם על זה שום מחיר. האם זה קשור לעובדה ששהם ומזוז ישבו יחדיו בבית המשפט העליון בלמעלה מ־300 תיקים? לא יודע.
מצ”ב ההחלטות המעידות על המוסר הכפול של אורי שוהם יש”ו
מה שאנחנו כן יודעים זה שאת מזוז פטר הנציב בלא כלום, ואת הרב הראשי לישראל הוא רוצה להדיח מבית הדין הגדול ולנזוף בו נזיפה חמורה. האמון בבית המשפט, צריך לחזור ולומר, לא צונח בגלל הביקורת על השופטים, אלא בגלל השופטים עצמם.
