כמויות של כסף ותרומות זורמים בימים אלה מזרח ירושלים, שם נמצא המאגר הכי גדול של עורכי דין מוסמכים בלשכה שמוכנים, זמינים וחפצים לייצג את מחבלי הנוחבה בישראל.  בג”ץ  9021/23 ואדי זכריה.  

הנה קבלו 2 עורכות דין כאלה שפנו לבית משפט עליון בשם משפחות מחבלים מעזה שכלואים בישראל, וטענו שישראל מפרה את זכויות מרצחי הנוחבה.  לטענתם מחזיקים את הנוחבות במתקני כליאה שאין עליהם הכרזה רשמית בצו שהם ראויים לשמש מתקני כליאה ולכן יש לשחרר 62 נוחבות.

השופטת רות רונן מגוללת שזו העתירה הרביעית.  העתירות האלה עולת המון כסף.  מי משלם את כל זה?  המשפחות בעזה????  אין ספק שחרבות ברזל יצרה בוננזה כספית למי שמסכים לייצג את חלאות האדם, כי עו”ד שפויים לא היו מסכימים לטנף את השם שלהם בייצוג מרצחים, אנסים וחוטפי גברים נשים וטף.

במזרח ירושלים לעו”הד של אין בעיה מצפונית ולכן כל הכסף הגדול של “התרומות” מהקרן החדשה לישראל, זורם אליהם.

הפעם זה לא הצליח.  תהיה גם עתירה חמישית.

שימו לב שבבית משפט עליון נוחבות לא מקבלות הוצאות.  אבל אם זה היה גבר גרוש אז כל עותר היה חוטף בין 3,000 ל 5,000 ש”ח הוצאות.

ולכן אם אתם יהודיים ועותרים לבגץ, כדאי לכתוב ליד השם “אני תומך נוחבה.  נא לפטור אותי מהוצאות”.  טיפ קטן מעדנה.

את המדינה ייצגו רן רוזנברג ומתן שטיינבוך.

מה טוענות נציגות הנוחבה מהמוקד להגנת הפרט והנוחבה?

מדובר בעתירה מסוג הביאס קורפוס בה הן טוענות שהחזקת עצירים בסטטוס Incommunicado מגבירה משמעותית את הסיכויים שמחבלי הנוחבה ייחשפו לעינויים וענישה אכזרית.  הידיעה על מקום המעצר היא תנאי הכרחי לשמירה על זכויות יסוד של מחבלים.  החזקת מבלים ע”י המדינה היא בתנאים לא אנושיים.  הונהגו שיטות חקירה שעלולות לעלות לרמה של עינויים.  מקומות המעצר הם דה פקטו מחוץ לשלטון החוק. תנאי המעצר במחנה ענתות מזוויעים.  (כלובים ללא גג תחת השמש, ללא אוכל, שירותים, סיגריות, מים ותרופות).

המקום דומה לדיר והשירותים הם כימיים.  המדינה לא מאפשרת קשר עם הסהר האדום.

במקום כליאה אחר מחזיקים מחבלים במתחם העשוי מפח איסכורית.

גם עיתון הארץ תומך בטענות ופרסם 2 מאמרים שכמה מחבלים מתו בגלל התנאים הקשים…והמציאות המחרידה.

אין שקיפות ואין בקרה.  המידע שעובר למשפחות היקירות של המחבלים הוא בצורה מקוטעת…..

משל”ט כליאה עונה למשפחות המחבלים רק אחרי 48 שעות ולא 24 שעות.  יש מאות נוחבות שמשפחותיהם לא קיבלו תשובה.

המסגרת הנורמטיבית של החזקת נוחבות לא הוסדרה.

שימו לב, שתי יפיפיות ערב הנ”ל עובדות במוקד לזכויות הפרט שהוא שם כיסוי למוקד לזכויות מחבלים ונוחבות בהנהלת מיכאל ספרד. המוקד ממומן ע”י האו”ם (יוניסף), גופים שונים של ממשלת נורבגיה, הולנד, ספרד, שוויץ, וועדת כמרים קתוליים מגרמניה, וגם נדבנים יהודים אמריקאים נעמי ונחמיה כהן.

הנורבגים תורמים כל 3 חודשים 192,000 ש”ח.

הכמרים הגרמניים תורמים כל 3 חודשים 306,000 ש”ח.

רשימת התורמים:

Catholic Relief Services (CRS)
Foundation for Middle East Peace
MEDICO International
German Catholic Bishops’ Organization for Development Cooperation (Misereor)
Embassy of the Netherlands in Israel
Embassy of Norway in Israel
Naomi and Nehemiah Cohen Foundation
Norwegian Refugee Council (NRC)
Swiss Development Cooperation (SDC)
SIVMO
Spanish International Development Cooperation
United Nations Children’s Fund (UNICEF)

המתגברת היהודיה בשירות הנוחבה עלמא אלימלך

שימו לב ששתי הערביות הללו קיבלו תגבור מעו”ד עלמא אלימלך, מ”ר 82867, אשר התמחתה אצל דורי קלגסבלד, עברה למשרד הפנים, ומשם עברה לעבוד במוקד לזכויות הפרט והנוחבה.

לדבריה היא חובבת פמיניזם, פילוסופיה ויהדות והיא מאוד מעוניינת להרחיב את אופקיה.  גם היא חתומה על העתירה.

להלן כתבה של אברהם בלוך במעריב, פורסם 18/2/2024

https://www.maariv.co.il/news/law/Article-1077291

להלן פסק הדין:

השופטת רות רונן:

1. במסגרת העתירה שלפנינו מבקשות משפחות העותרים – 62 תושבי רצועת עזה – ארבעה סעדים: הראשון כי נורה למשיבים להודיע למשפחות העותרים על-ידי מי והיכן מוחזקים העותרים ומכוח איזה דין; וכי ככל שהעותרים מוחזקים במקום מעצר שאינו מקום מעצר מוכרז – כי נורה על שחרורם; השני, כי ייקבע מי הוא הגורם האחראי על מסירת מידע אודות מקום החזקתם של העותרים ואחרים במצבם; השלישי, כי ככל שהעותרים מוחזקים במקום מעצר שלא שימש עד כה כמתקן מעצר מוכרז, נורה למשיבים להציג את הצו המכריז עליו כמתקן כליאה; והרביעי, כי נורה למשיבים לאפשר לעותרים להיפגש עם עורכי דין.

2. כידוע, ביום שבת, 7.10.2023 הותקפו מדינת ישראל ואזרחיה במתקפת טרור רצחנית על-ידי ארגוני הטרור ברצועת עזה. מאז מנהלת מדינת ישראל מערכה קשה מול ארגון הטרור חמאס השולט ברצועה. במהלך המלחמה עצרו כוחות הביטחון תושבי רצועת עזה שעלה חשד למעורבותם בפעולות כנגד מדינת ישראל. חלקם נעצרו בישראל, חלקם באזור יהודה ושומרון, וחלקם במהלך פעולות הלחימה בתוך רצועת עזה.

3. להגשת העתירה דנן קדמו שלוש עתירות נוספות שגם בהן התבקש מידע אודות תושבי רצועת עזה המוחזקים על-ידי כוחות הביטחון בישראל. אותן עתירות נגעו לתושבי הרצועה שנטען כי נעצרו כאשר שהו בתוך גבולות מדינת ישראל. העתירה הראשונה הוגשה ביום 11.10.2023 בשם שני תושבי רצועת עזה והמוקד להגנת הפרט (בג”ץ 7439/23, להלן: העתירה הראשונה). ביום 31.10.2023 ניתן פסק דין הדוחה את העתירה (השופט נ’ סולברג, בהסכמת השופטת י’ וילנר ובהסכמתי). ראשית, נקבע כי הצו בדבר הוראות ביטחון [נוסח משולב] (אזור יהודה ושומרון) (מס’ 1651), השת”ע-2009 (להלן: הצו בדבר הוראות ביטחון) – עליו הסתמכו בין היתר העותרים – קובע כי מסירת המידע תיעשה “לקרוביו” של העצור ולכן לא ניתן למסור את המידע למוקד להגנת הפרט. מעבר לכך נקבע כי הצו כלל לא חל ביחס לעצורים שהם תושבי רצועת עזה המוגדרת כשטח אויב, וכי העותרים לא הצביעו על מקור אחר בדין המחייב את המשיבים למסור פרטי מידע על אודות מקום הימצאם של תושבי עזה שנעצרו בישראל אגב פעולה מלחמתית. בהקשר זה אף הודגש כי הנכונות שהביעה המדינה במקרי עבר לאפשר פנייה פרטנית למרכז השליטה לענייני כליאה (להלן: משל”ט הכליאה) בנוגע לעצורים שנעצרו בישראל אגב פעולה מלחמתית נעשתה לפנים משורת הדין, בגדר חסד, בנסיבות שונות בתכלית, ותוך ששיקול הדעת בנוגע לכך מסור באופן בלעדי לגורמי הביטחון.

ביום 22.10.2023 הוגשה העתירה השנייה (בג”ץ 7637/23, להלן: העתירה השנייה). גם עתירה זו הוגשה על-ידי המוקד להגנת הפרט, ובנוסף בשמם של עשרה תושבי רצועת עזה. בעקבות החלטת בית המשפט (השופט ח’ כבוב) מיום 24.10.2023, הבהירו המשיבים כי לשם בירור פרטים ביחס לעצורים יכולים באי-כוחם למשיב 4 – המטה לביטחון לאומי (להלן: המל”ל). בעקבות האמור נעשתה פנייה בשם העותרים בעתירה השנייה למל”ל. המל”ל השיב כי אותם תושבי רצועת עזה אכן נמצאים בידי רשויות מדינת ישראל ונמסר מקום מעצרם. בעקבות האמור, הגישו ביום 30.10.2023 העותרים בעתירה השנייה בקשה למחיקתה תוך שמירת כלל הטענות.

בפסק-הדין מיום 6.11.2023 (השופטת י’ וילנר, השופט ע’ גרוסקופף, והשופט ח’ כבוב) נקבע כי ככל שהעתירה נוגעת לעניינם הפרטני של העותרים, היא התייתרה ודינה להידחות. בית המשפט אף הפנה לעתירה הראשונה והדגיש כי הפתרון בעניינם של העותרים ניתן לפנים משורת הדין. באשר לסעדים הכלליים שהתבקשו – נקבע שדינם להידחות לגופם של דברים, בין היתר משניתנה הכרעת בית משפט זה בעתירה הנוספת.

4. ביום 2.11.2023 הוגשה עתירה שלישית (בג”ץ 7946/23, להלן: העתירה השלישית) על-ידי המוקד להגנת הפרט ובשמם של 568 תושב רצועת עזה אשר על פי הנטען שהו בישראל מכוח היתרים ונעצרו על-ידי גורמי הביטחון בישראל לאחר פרוץ המלחמה. נטען כי ביחס ל-15 מהעותרים נעשתה פניה מקדמית למל”ל, בהתאם לאמור בעתירה השנייה. העתירה הועברה לתגובת המשיבים ביחס לעותרים אלה. בתגובתם המקדמית של המשיבים נמסרו לפנים משורת הדין פרטי מידע אודות מקום הימצאם של אותם 15 עותרים. משכך, בפסק דין מיום 13.11.2023 (שניתן על-ידי השופט ע’ גרוסקופף, השופט א’ שטיין, ועל-ידי) נקבע כי העתירה מוצתה ודינה להימחק.

5. העתירה הנוכחית, אשר גם בה מבוקשים כאמור סעדים דומים, הוגשה בשם של 48 תושבי רצועת עזה אשר על פי הנטען נעצרו על-ידי כוחות הביטחון. העתירה מתייחסת לעותרים ממספר סוגים – כלאה שנעצרו ברצועת עזה (כאשר שניים מהם קטינים); ואחרים (14 תושבי רצועת עזה) אשר נעצרו בשטחי ישראל או ביהודה ושומרון. נטען כי מקום החזקתם של העותרים אינו ידוע למשפחותיהם.

כעולה מהעתירה, בעקבות פניות משפחות העותרים למוקד להגנת הפרט, המוקד הקדים ופנה למל”ל (שהמשיבים טענו כזכור במסגרת העתירה השנייה כי הוא הגוף שיש לפנות אליו לצורך זה) לצורך בירור הפרטים אודות העותרים. ביום 22.11.2023 השיב המל”ל כי הוא אינו עוד הגורם המתאים לבירור הפניות. עוד נמסר כי באפשרות עורכי הדין המייצגים את תושבי רצועת עזה ששהו בישראל – בין אם כדין או שלא כדין – לפני שפרצה המלחמה ונעצרו בשל כך, לפנות לצה”ל בכתובת דוא”ל שנמסרה להם באותו המכתב. על פני הדברים מתייחסת הכתובת האמורה למתקן הכליאה בענתות.

בהתאם לכך פנה המוקד בימים 23.11.2023, 30.11.2023, 10.12.2023 ו-17.12.2023 לאותה כתובת דוא”ל. במענה לאותן פניות נמסר כי העותרים אינם נמצאים במתקן בענתות. בנוסף פנה המוקד להגנת הפרט אל המשיבות 6-5 – היועצת המשפטית לממשלה והפרקליטה הצבאית הראשית; וכן, אל מנהל מחלקת הבג”צים בפרקליטות המדינה אשר השיב שמחלקת הבג”צים אינה מטפלת בפניות קדם-בג”ץ שעניינן באיתור עצורים תושבי רצועת עזה.

לטענת העותרים, אי-מסירת המידע על מקום החזקתם של עצורים תושבי רצועת עזה, מנוגדת לדין הבינלאומי ולמשפט הישראלי. לשיטתם, אי הסדרת המסגרת הנורמטיבית מכוחה מוחזקים תושבים מרצועת עזה, ולמצער אי חשיפתה לציבור, עלולה להוביל לפגיעה בזכויותיהם.

6. לטענת המשיבים, יש לדחות את העתירה על הסף בשל כך היותה כוללניות ומשום שהיא נוגעת לעותרים שעניינם נבדל זה מזה, לרבות באשר למערכת הדינים החולשת על מעצרם, ככל שאכן נעצרו. בין העותרים יש כאלה שהוחזקו מכוח תקנות שעת חירום (חרבות הברזל) (משמורת והרחקה של שוהים שלא כדין שהם תושבי רצועת עזה), התשפ”ד-2023, ואשר חלקם הורחקו זה מכבר לרצועת עזה (ובהם העותרים מספר 50, 53, 54, 60, ו-61); ויש כאלה המוחזקים בישראל מכוח חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, התשב”ס-2022, או כעצורים בצו מעצר פלילי.

בנוסף, לטענת המשיבים יש לדחות את העתירה על הסף מאחר שאין בה התייחסות לעתירות הקודמות והיא אינה מתמודדת עם קביעות בית משפט זה באותם עניינים ממש. כך, העותרים לא התייחסו לקביעות המהותיות של בית המשפט בהליכים הקודמים, והלכה למעשה הם מבקשים להביא את אותם עניינים לבחינה נוספת של בית משפט זה. לא זו אף זו – חלק מהעותרים אף נמנו עם העותרים בעתירות הקודמות וחל בעניינם מעשה בית דין. בהתנהלות זו הפרו העותרים את חובת הגילוי וניקיון הכפיים.

עוד טענו המשיבים כי דין העתירה להידחות על הסף מאחר שהסעדים המבוקשים בה לא נתמכו בתשתית עובדתית ומשפטית הולמת. בהקשר זה הם טענו כי לא צורף לעתירה ייפוי כוח מטעם משפחות העותרים. לכן נעדר המוקד להגנת הפרט נעדר לפעול בשמן. הנתונים שהובאו בעתירה אינם מאפשרים למשיבים להתחקות אחר מי שעומד מאחורי כל אחת מהפניות.

המשיבים הוסיפו וטענו כי לא מוטלת על הצבא כל חובה למסור למוקד להגנת הפרט מידע כלשהו ביחס לתושבי רצועת עזה שנעצרו אגב פעולות המלחמה, וכי הסכמה זו ניתנה בעבר לפנים משורת הדין. כן נמסר כי בנסיבות המלחמה הקשה אותה מנהלת כיום מדינת ישראל, הוחלט שלא יימסר מידע כזה לפונים פרטיים או לעותרים ציבוריים הפונים לגורמי הצבא באמצעות כתובת הדואר האלקטרוני או למשל”ט הכליאה של המשטרה הצבאית.

7. לבקשת העותרים, ניתנה להם אפשרות להשיב לתגובה המקדמית של המשיבים. במסגרת התשובה שהוגשה על-ידיהם חזרו העותרים וטענו כי על המשיב למסור למשפחות העותרים תשובה האם הם מוחזקים על-ידי ישראל; ואם כן – היכן. הם שבו וטענו כי זכות העצורים שיימסר מידע אודות מעצרם אף קשורה לזכויות בסיסיות נוספות ובהן הזכות לייצוג משפטי ועמידה על תנאי מעצר הולמים. לטענתם, בהיעדר תשובה מהמשיבים, לא נותרה להם ברירה אלא להגיש את העתירה דנן והעתירות שקדמו לה.

העותרים גרסו כי בשונה מטענת המשיבים, בעתירה הראשונה לא נקבע שאין למשיבים חובה למסור מידע ביחס לעצורים תושבי רצועת עזה. כן הודגש כי בעתירה הנוכחית, המוקד להגנת הפרט אינו צד להליך אלא רק מייצג את משפחות העותרים. עוד הובהר כי כל משפחות העותרים אישרו כי טרם קיבלו עדכון על מקום הימצאם של העותרים. העותרים הוסיפו כי בעתירה השנייה ובעתירה השלישית, הודיעו המשיבים כי הגורם המוסמך למסור את המידע שהתבקש הוא המל”ל. יתרה מכך, העובדה שהמשיבים הפנו לחיקוקים מכוחם נעצרו לכאורה תושבים עזתיים, כאשר חיקוקים אלה מסדירים את סוגיית המפגש עם עורך דין, מלמדת על חובת המשיבים למסור מידע אודות מקום ההחזקה של העצורים. זאת משום שמידע זה הוא חיוני כדי לפעול על פי אותם הסדרים.

העותרים הוסיפו וטענו כי עמדת המשיבים לפיה לא מוטלת עליהם חובה למסור את המידע המבוקש בעתירה, סותרת את דבריו של פרופ’ אהרן ברק בחוות דעתו בהחלטה שניתנה על-ידי בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג ביום 26.1.2024. בין היתר הם טענו בהקשר זה כי מחוות דעתו עולה כי המצב המשפטי בישראל מבטיח לעצורים בישראל את זכויותיהם הבסיסיות; וכי מדינת ישראל רואה עצמה מחויבת להוראות ההומניטאריות שבאמנת ג’נבה הרביעית המחייבת בין היתר מסירת מידע אודות זהותם ומקום החזקתם של עצורים.

בתמונה:  אבו כאלב אהרון ברק.  שרמוט איבן אלף שרמיט

דיון והכרעה

8. לאחר שעיינו בעתירה ובתשובה, אנו סבורים כי דין העתירה – סילוק על הסף.

כאמור, כעולה מהעתירה עצמה, היא מתייחסת ל-62 עותרים שונים שנסיבותיהם העובדתיות שונות זו מזו. משכך, גם התשתית הנורמטיבית הנדרשת לצורך הכרעה בטענותיהם היא שונה. כך, חלק מהעותרים בשמם הוגשה העתירה הם תושבי רצועת עזה שלפי הנטען נעצרו ברצועת עזה. מבין אלה – חלק מהם, כך נטען, נעצרו בהיותם לוחמים. חלקם האחר של העותרים נעצרו בשטחי ישראל; ואחרים – בשטחי יהודה ושומרון . כן צוין בעתירה כי חלק מהעותרים הם קטינים. חרף האמור, בעתירה אין כל פירוט ביחס לנסיבות הפרטיקולריות של המעצר של כל אחד ואחד מהעותרים – מיהו; איפה הוא נעצר; באילו נסיבות; האם מדובר במי שהיה לוחם אם לאו; אם שהה בישראל – האם שהה בה כחוק; וכיו”ב.

במאמר מוסגר יוער כי העותרים אף לא ציינו בעתירה פרטים לגבי הפנייה שהתקבלה אצל המוקד להגנת הפרט – מי פנה אליו, מה הקשר שלו עם העותר ומכוח מה ניתן למוקד יפוי הכוח להגשת העתירה מטעמו. גם אם העותרים לא יכלו – עקב נסיבות המלחמה – לצרף יפוי כוח כחוק, נדרשו פרטים אלה אודות הפנייה ככל שהייתה למוקד, חלף הצגת יפוי כוח בכתב.

לצורך ההשוואה יוער כי בשונה מהעתירה דנן, ציינו העותרים בעתירה השנייה למשל לגבי כל אחד ואחד מהעותרים – מיהו, איפה שהה ביום 7.10.2023, מתי נותק הקשר עמו ומי פנה אל המוקד להגנת הפרט בבקשה לקבלת מידע אודותיו. מדובר אם כן בפרטים אשר לא הייתה מניעה באותה עתירה לבררם ולציינם, ואשר העותרים בעתירה השנייה היו סבורים כי יש מקום לכלול אותם בעתירתם. בעתירה הנוכחית אין כאמור כל פירוט כזה.

לפירוט ביחס לפרטיהם של כל אחד מהעותרים ולנסיבות מעצרם, עשויה להיות השלכה ביחס למערכת הנורמטיבית החלה על כל אחד מהם. מבלי לחוות דעה ביחס למערכת הדינים החלה בכל אחד ואחד מהמקרים, הרי מערכת זו צריכה להיבחן רק לאחר שמכלול הנסיבות הרלוונטיות למעצר יתברר. רק לאחר שיתבררו הנסיבות הקונקרטיות של כל אחד מהמקרים, ניתן יהיה לברר את הזכויות שיש לכל אחד מהעותרים בהתאם למערכת הנסיבות הספציפית החלה עליו. זאת הן לגבי הזכות לקבלת פרטים אודות מקום הימצאו של כל עותר (כמבוקש בסעד הראשון); הן ביחס לגורמים האחראים למסור מידע שכזה – ככל שיש זכות לקבלו (כמבוקש בסעד השני); והן לגבי זכויות העותרים למפגש עם עורכי דין (כמבוקש בסעד הרביעי).

9. ההלכה הפסוקה קבעה לא אחת כי אין לכרוך יחד באותה עתירה עניינם של עותרים שונים (ראו למשל: בג”ץ 2336/05 חליפה נ’ שר הפנים (17.11.2005); בג”ץ 5733/18 ג’ראר נ’ מפקד כוחות הצבא בגדה המערבית (4.10.2018)). באופן דומה נקבע כי ככלל, בית משפט זה לא יידרש לעתירות הכורכות עניינים שונים, אשר התשתית העובדתית והמשפטית הנחוצה לביסוסם היא שונה. זאת אף אם יש להן נושא משותף (בג”ץ 5584/21 לירן-שקד נ’ משרד הבריאות, פסקה 4 (17.8.2021); בג”ץ 3514/22 סיבוש נ’ נשיאת בית המשפט העליון, פסקה 3 (29.5.2022)). זאת לנוכח הקושי לדון ולהכריע בעתירה בנסיבות כאלה.

כאמור, זהו המקרה בענייננו. אומנם, ביחס לכלל העותרים נטען כי הם מוחזקים בישראל והסעדים בעתירה התבקשו ביחס לכולם. ואולם, כפי שהובהר לעיל, מדובר בעתירה הנוגעת לעותרים שונים שעניינם נבדל זה מזה. הבסיס העובדתי הנוגע לכל אחד מהעותרים הוא שונה, וכתוצאה מכך גם התשתית הנורמטיבית החלה עליהם עשויה להיות שונה. בעתירה נכרכו אפוא נושאים שונים, שעשויים להיות באחריותם של גורמים שונים. השוני בין קבוצות העותרים השונות נוגע כאמור לכל אחד מהסעדים. בהתאם לכך, ההתייחסות לכל אחד מהעותרים וההכרעה בעניינם עשויה להיות שונה באופן המקשה על בירור העתירה במתכונתה הנוכחית. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר העותרים אף לא ציינו ביחס לכל אחד ואחד מהם את מכלול הנסיבות הרלוונטיות לבירור מערכת הדינים החלה עליו, בניגוד לאופן שבו הוגשה לפחות אחת מבין העתירות הקודמות.

10. לאור כל האמור, העתירה נדחית. בנסיבות העניין – אין צו להוצאות.

ניתן היום, ‏ט’ באדר א התשפ”ד (‏18.2.2024).

בתמונה:  עו”ד מיכאל ספרד, המנטור של הערביות המייצגות את מחבלי הנוחבה בשמחה ובששון

PDF

להלן העתירה של המוקד לזכויות הפרט והנוחבה

שימו לב מדובר בעתירה מסוג הביאס קורפוס.

https://hamoked.org.il/files/2023/1666390.pdf

להלן תגובת המדינה לעתירת המוקד לזכויות הפרט והנוחבה

להלן תגובת המוקד לזכויות הפרט והנוחבה לתגובת המדינה