פעם היתה שופטת נוער בשם רות בן חנוך, שימשה חותמת גומי של עובדות סוציאליות לחוק הנוער וסייעה להן לחטוף ילדים למעונות, פנימיות וקלטי חירום.  השגחה אלוהית התערבה והחליטה לשים סוף למעלליה.  השופטת עלתה על אניית הפלגות קרוז לאנטרקטיקה, היו רעידות כתוצאה מגלי ים סוערים והיא התחלקה.  היא חזרה לארץ והמשיכה לעבוד שנתיים וחצי ואף קודמה בתפקיד.

לטענתה היא “סובלת משברים בשש צלעות, משתי חוליות מרוסקות בעמוד השדרה, מפגיעה בשכם ומשבר בעצם הזנב”.  איך עם זנב שבור השופטת הזו קיימה דיוני חטיפות ילדים במשך שנתיים וחצי אחרי הנפילה בקרוז?  על מה היא ישבה????

בתמונה:  רות בן חנוך.  אין לדעת מה קרה לעצם הזנב שלה ואיך הצליחה לשבת על כס השיפוט

השופט אילן סלע תפס את השופטת משקרת בכתב תביעתה כשטענה ש”כשופטת בבית המשפט לנוער, היא הייתה מוגבלת לעבודה בהיקף של חמש שעות עבודה ביום בלבד, הגם, שהיא השתמשה בעזרים שונים לצורך תמיכה בחוליות גבה שנשברו. בשל כך, היא נאלצה להקדים את פרישתה לגמלאות בשמונה שנים”.

השופטת לא תבעה את מפעילי הקרוז, כי אלה נמצאים באנטרטיקה.  לכן תבעה את הסוכנים וטענה שכשמכרו לה את הכרטיס הם לא וידאו שבתא שלה יש אמצעי בטיחות כגון מעקה בחדר שישמור עליה מנפילה….  עילת תביעה דמיונית ומטופשת.  השופטת הרי ראתה תמונות של התאים כשהיא בחרה את תא הלוקסוס שלה.  התמונות מופיעות בכל עלוני הפרסומת ובאינטרנט. זה גם כתוב בפסק הדין:  ” אישרה כי חולק לכולם ברושור מפורט, אך ציינה כי היא לא עיינה בו בכובד ראש”.

נציין כי גם כשהייתה שופטת והורים הגיעו אליה וטענו שאין להוציא את הילדים למוסדות, גם אז היא “לא עיינה בכובד ראש” בטענות ההורים.  קארמה איז א ביצ’.

חוץ מזה, אף אחד לא יכול לשלוט על גלי ים סוערים…. “לדבריה, אם הייתה יודעת מראש, שצפויה סערה כמו זו שהייתה, היא לא הייתה מצטרפת לטיול”.   כנראה השופטת חגגה על כל האלכוהול בקרוז, שתתה הרבה סקס און דה ביצ’, והגיעה לחדר שלה מטושטשת, ונפלה.

השופטת הגישה תביעת נזיקין נגד הסוכנים שמכרו לה את הכרטיס לקרוז וטענה שהיא איבדה את כושר העבודה ב 100% ושיקרה שלא קיבלה שכר מהנהלת בתי המשפט.  השופט הכריז עליה שקרנית, ותקע לה 25,000 ש”ח הוצאות.  אחת כזו הייתה צריכה לחטוף 125,000 ש”ח הוצאות.  זה רק מראה עד כמה שופטי ישראל מושחתים, שקרנים, ואין לסמוך על אף מילה של אף שופט ישראלי.

נציין שהשופט אילן סלע עשה חסד עם השופטת והתיר לפרסום רק את ראשי התיבות שלה.  השופט ידע שפרסום השם שלה יעשה בושות להנהלת בתי המשפט, ונזק תדמיתי לאיכות השפיטה.  אבל, כולנו יכולים לעשות גוגל והקלדת מספר התיק מניבה הליכים קודמים בתיק שבה השם שלה מתנוסס.  גם ב”כלכליסט” העיתונאית המוכשרת ענת רואה פרסמה את שמה של השופטת השקרנית:

לפי כתבתה של ענת רואה:  “מדובר בשופטת בית המשפט לנוער רות בן־חנוך, שתובעת מאות אלפי שקלים מחברת נסיעות בטענה להתרשלות שגרמה לפציעתה. לפי בן־חנוך, במהלך שיט נופש היא הוטחה בכוח ברהיט שהיה בתאה ונפלה על הרצפה. השופטת טוענת שהיעדר נקודות אחיזה בתוך התא שלה ובתאי האונייה בכלל הוא רשלנות של חברת התיירות. התביעה הוגשה לבית משפט השלום בירושלים נגד פלמינגו נסיעות ותיירות ונגד מדריך הטיולים ד”ר גילי חסקין.

הטיול התקיים בדצמבר 2011 ובינואר 2012, ולדברי השופטת, היא שילמה עבורו 130 אלף שקל והוא אמור היה לכלול ביקור בדרום אמריקה ובאנטרקטיקה; עוד לדבריה, השתתפות בו לא כללה דרישה למיומנויות מיוחדות, להפך, הוא הוצג כנוח ונטול קשיים או סכנות. בסוף דצמבר, כשהאונייה עשתה דרכה לאנטרקטיקה, בעת ששטה בים גלי, השופטת קמה ממיטתה כדי להגיע לתא השירותים, וכשניסתה לאחוז בדפנות התא כשלה ובשל גל או ים סוער נפלה ונפצעה. כך לטענתה.

את יתרת הטיול, אומרת השופטת, היא נאלצה להעביר בשכיבה, ולדבריה הנתבעים כשלו בארגון טיפול רפואי ראוי ורק אחרי ארבעה ימים היא הגיעה לארץ, “לאחר שטולטלה חבולה ושבורה מהקצה השני של העולם”. השופטת הגיעה לבית החולים איכילוב ושם אובחנו בגופה שברים בשש צלעות, שתי חוליות מרוסקות בעמוד השדרה, פגיעה בשכם ושבר בעצם הזנב. לאחר יומיים של אשפוז היא שוחררה לביתה בהנחיה לנוח שבועיים. התאונה, כך לפי התביעה, הובילה אותה למצב של “אי־כושר מלא” למשך ארבעה חודשים, ולאחר ההחלמה הראשונית היא נאלצה להפחית את שעות עבודתה לחמש ביום. רופא שבדק אותה, לטענתה, קבע שהתאונה גרמה לה נכות של 23%, מה שבהמשך אילץ אותה, לטענתה, להקדים את פרישתה מכס המשפט ולסיים בכך קריירה רבת־שנים.

לפי התביעה, התפקיד השיפוטי נושא עמו אחריות כבדה, הדורשת השקעה עצומה של שעות עבודה, בחינת ראיות וריכוז ברמה גבוהה ביותר, “והדברים אמורים ביתר שאת כשמדובר בנוער, שם הכרעה שיפוטית חורצת גורלות של אנשים צעירים ומלווה אותם בשארית חייהם”. טענת השופטת היא שחברת הנסיעות התרשלה בתכנון הטיול, לא נקטה אמצעי בטיחות ואף לא פעלה להזהיר אותה מפני ההשלכות של הפלגה בים גועש או לספק לה תא הכולל אמצעי מיגון נאותים.

השופטת תובעת את השבת הכספים ששילמה על הטיול (130 אלף שקל), הפסד השתכרות (85 אלף שקל), הוצאות רפואיות ועזרת הזולת (25 אלף שקל) ורכיב פיצוי, שעדיין לא נאמד, על כאב וסבל ואובדן השתכרות עתידי, לרבות הפסד פנסיה והוצאות רפואיות.

החברה הנתבעת מסרה בתגובה שטענותיה יפורטו בכתב ההגנה שתגיש.

https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3633161,00.html

הטקסט הזה מופיע באתר של עו”ד רפאל רפאלוב.  מכיון שרפאלוב כבר תימצת את המקרה נביא את דבריו כמו שהם:

השופטת רות בן חנוך שיקרה והפסידה בתביעה.

בית המשפט השלום בירושלים, דחה את תביעתה של השופטת ר.ב.ח, וחייב אותה בהוצאות ובנוסף בשכ”ט עו”ד בגובה 25,000 ₪.

השופטת הגישה תביעת נזקי גוף בגין חבלה שנגרמה לה במהלך הפלגה, כך לטענתה. עוד טענה כי כתוצאה מהתאונה נגרמה לה נכות רפואית בגובה 20% לצמיתות, ובגלל הנכות היא נאלצה לפרוש מכס השיפוט.  בית המשפט קבע שהוא לא מאמין לשופטת, שמסרה גרסאות סותרות ובלתי הגיוניות.

כך לדוגמא לעניין אופן קרות התאונה: “57. בשולי עניין זה… אציין כי יש גם צדק בטענת הנתבעים כי בכתב תביעתה ובתצהירה טענה התובעת כי נפלה בעת שביקשה להגיע אל תא השירותים בתא שלה לאחר שקמה ממיטתה ולא מצאה מקום אחיזה. לעומת זאת, בעדותה בבית המשפט טענה התובעת כי נפלה לאחר שיצאה מהשירותים. לשינוי זה ישנה משמעות.

הערה ראשונה – השופטת טענה שלא קיבלה שכר במשך 4 חודשים לאחר התאונה, אלא שמתלושי השכר עולה כי היא קיבלה שכר מלא במשך שנתיים וחצי לאחר התאונה, יותר מזה השופטת אפילו קודמה לתפקיד סגנית נשיא, ושכרה רק עלה בתקופה זו.

הערה שניה – השופטת טענה שיש קשר בין התאונה לפרישתה מהעבודה כשנתיים וחצי לאחר התאונה. גם כאן בית המשפט דחה את הטענה וקבע “לא הובאה כל ראייה כי היה לכך קשר לנכותה מהתאונה. התובעת לא התייעצה עם רופא תעסוקתי, לא הובאה כל ראיה אודות התייעצות עם הגורמים הרלוונטיים בהנהלת בתי המשפט, באשר לאפשרות העסקתה במשרה שאינה מלאה, או בדרך אחרת, ולא הובאה כל אסמכתא המלמדת כי לפרישתה היה קשר כלשהו לנכותה. העדר ראיות אלו מלמד כי אין קשר בין פרישתה של התובעת מכהונתה כשופטת לבין התאונה. מסקנה זו מתעצמת נוכח האמור כי בשנתיים וחצי הסמוכות לתאונה, היא עבדה כרגיל, שכרה השביח והיא אף קודמה לתפקיד סגנית נשיא. העובדה כי המסמך הרפואי שצורף לראיות הוא משנת 2012, ומהתקופה שלאחר מכן אין כל מסמך רפואי, מחזקת אף היא מסקנה זו.”

הערה שלישית – התובעת טענה שמגיע לה אובדן שכר מלא. גם טענה זו נדחתה ע”י בית המשפט שקבע, “לתובעת נכות רפואית אורתופדית בשיעור 20%. אין כל בסיס לטענה כי בנסיבות אלו, יש לפצותה באובדן שכר מלא. בפרט שכאמור, בשנתיים וחצי עד לפרישתה היא עבדה בהיקף של משרה מלאה. התובעת לא הביאה כל ראייה על ניסיונותיה למצוא עבודה ההולמת את מעמדה כשופטת בדימוס. מצ”ב פסק הדין

להלן פסק הדין:

ת”א 44621-05-14 פלונית נ’ פלמינגו-נסיעות ותיירות בע”מ, בית משפט השלום ירושלים
בפני כב’ השופטאילן סלע
פלונית
ע”י ב”כ עו”ד אמיר ארבל כיטוב התובעת
נ ג ד
1. פלמינגו-נסיעות ותיירות בע”מ
2. גלעד חסקין
ע”י ב”כ עו”ד סיון סודאי הנתבעים

פסק דין

הרקע לתביעה וטענות הצדדים
1. התובעת, ילידת שנת 1950, נפגעה ביום 31.12.11 בהיותה על ספינה ששטה במייצר דרייק, במסגרת טיול מאורגן לאזור דרום אמריקה ואנטרקטיקה (להלן: “הטיול”). הטיול אורגן על ידי נתבעת 1 (להלן: “הנתבעת”), ונתבע 2 (להלן: “הנתבע”) היה מדריך הטיול.
2. לטענת התובעת, היא נפגעה שעה שהיא ניסתה להגיע לתא השירותים בתוך התא שלה בספינה. לדבריה, לאחר שקמה ממיטתה, ניסתה למצוא מקום אחיזה בדפנות התא או במחוברים לו, ברם היא לא מצאה נקודות אחיזה. לפתע, היא הוטחה בכוח, כתוצאה מגל או מהים הסוער, אל הארונית שבתא ונפלה לרצפת התא (להלן: “התאונה”).
3. לטענת התובעת, כתוצאה מנפילה זו, היא נחבלה בכל חלקי גופה, רותקה למיטתה למשך יתרת זמן הטיול, לא זכתה לטיפול רפואי הולם, ורק כאשר שבה לישראל בסיום הטיול, ביום 04.01.12, עת היא הגיעה לבית החולים איכילוב, היא אובחנה כסובלת משברים בשש צלעות, משתי חוליות מרוסקות בעמוד השדרה, מפגיעה בשכם ומשבר בעצם הזנב.

4. התובעת אושפזה למשך יומיים ושוחררה לביתה למנוחה. היא שהתה באי כושר עבודה מלא במשך ארבעה חודשים, בהם נזקקה לסיוע בביצוע פעולות יומיומיות בסיסיות. גם בתקופה שלאחר מכן, היא נאלצה להפחית באופן משמעותי את שעות עבודתה, כשופטת בבית המשפט לנוער, והיא הייתה מוגבלת לעבודה בהיקף של חמש שעות עבודה ביום בלבד, הגם, שהיא השתמשה בעזרים שונים לצורך תמיכה בחוליות גבה שנשברו. בשל כך, היא נאלצה להקדים את פרישתה לגמלאות בשמונה שנים.
5. התובעת טענה כי הנתבעים התרשלו בכך, שהציגו מצג כי הטיול מתאים לכל סוגי המשתתפים, כי לא ערכו טיול מקדים לבדוק את תנאי הטיול, העסיקו כוח אדם לא מקצועי או לא מיומן בעריכת טיולים מן הסוג מושא התביעה, קיבלו החלטות בלתי אחראיות ביחס לתנאי השטח ולסוג המטיילים, לא ווידאו כי הספינה ששכרו מצוידת בכל אמצעי הבטיחות ובכללם ריפוד רהיטים וידיות אחיזה בתאים על מנת לאפשר תנועה בתנאי ים קשים. לא סיפקו תמיכה רפואית או מענה הולם למצבה של התובעת, נהגו ברשלנות והתרשלו בתכנון הטיול, לא הזהירו את התובעת מפני הפלגה בים גועש ומפני הסכנות הצפויות לה בתאהּ בהפלגה בים סוער, ועוד.
6. לטענת התובעת, עובר לתאונה היא הייתה בריאה בגופה ונפשה, נמרצת חרוצה ומלאת שמחת חיים ותפקדה ללא הגבלה כשופטת נוער. מאז התאונה, היא סובלת, ואף תסבול בעתיד, מהפגיעות שנגרמו לה, יכולתה להשתכר נפגעה, והיא נותרה נכה לצמיתות.
7. התובעת הצטיידה בחוות דעת רפואית שערך ד”ר משה לוינקופף, מומחה לכירורגיה אורתופדית, במסגרתה קבע כי לתובעת 23% נכות, בגין שבר בשתי חוליות ובעצם הזנב. ד”ר לוינקופף ציין כי עמוד השדרה של התובעת במצב של טווח תנועה מלא וללא חוסר עצבי, וכי כתף ימין בטווח תנועה מלא וסימטרי. לצד זאת, הוא ציין כי התובעת מתלוננת על כאב גב קבוע וכאב בשכמה הימנית.
הנתבעים כפרו באחריותם לנזקיה של התובעת.
8. לטענתם, האחריות לתאונה אינה מוטלת לפתחם. שכן, הנתבעת אך שימשה כמשווקת טיולים והיא תיווכה בין הנוסעים לספק מקומי שהפעיל את הספינה, ולא הייתה לה כל שליטה על הפעלת הספינה. הנתבע אך היה מדריך בטיול ובוודאי שלא היה לו כל קשר להפעלת הספינה. מדובר, לשיטתם, בספינה מקצועית וותיקה השוקלת למעלה מ-3,000 טון ומיועדת להובלת למעלה ממאה נוסעים.
9. עוד נטען, כי מדובר בספינה, שהובילה מטיילים רבים מכל העולם בטיולים דוגמת הטיול במהלכו ארעה התאונה, והיא אף נבנתה במיוחד לביצוע שייט מסוג זה. התאים נבנו כך שכל האביזרים בהם מקובעים לרצפה או לדפנות על מנת שיעמדו בטלטלות גם בים סוער. למיטות יש מעקות מוגבהים המאפשרים להיאחז בהם. הספינה עמדה בכל התקנים, ההיתרים והסטנדרטים הנדרשים. בכל מקרה, אם יש לתובעת טענות הנוגעות לאיכות הספינה, היה עליה להפנות את טענותיה כלפי בעל הספינה, שכן, מן הרגע שהמטיילים עלו על הספינה, צוות הספינה הוא זה שנטל את האחריות ואת השליטה על כל הפעולות במהלך השייט.
10. עוד הוסיפו הנתבעים, כי התובעת הייתה מודעת לטיב הטיול שבחרה ואופיו, ועל אף שלא נדרשו כישורים מיוחדים לצורך השתתפות בו, עובר לטיול קיבלו המשתתפים, בכללם התובעת, תדריכים מפורטים ביחס לטיול. בין השאר, הוסבר להם, כי השייט במיצרי דרייק עלול להיות מלווה בתנאי מזג אויר לא נוחים, או בתנאי ים סוערים ובטלטלת הספינה. הנתבע אף המליץ לנוסעים לרכוש מבעוד מועד טבליות מיוחדות להקלה מפני תחושות סחרחורת בעת השייט בלב ים. לטענת הנתבעים, טלטלה בספינה בעת שייט שכזה הוא סיכון טבעי, שאינו מקים עילת תביעה בנזיקין, והתובעת בוודאי הייתה מודעת לכך.
11. הנתבעים אף השיגו על מסקנות המומחה מטעם התובעת ובשל כך נבדקה התובעת על ידי ד”ר גד ולן מומחה בכירורגיה אורתופדית מטעם הנתבעים, וזה קבע כי לתובעת נותרו אך 5% נכות בשל שבר דחיסה בחוליה אחת ו-5% נוספים בשל שבר דחיסה בחוליה נוספת.
12. נוכח הפערים הגדולים בין שתי חוות הדעת מונה, בהסכמת הצדדים, פרופ’ מאיר ליברגל כמומחה מטעם בית המשפט. פרופ’ ליברגל קבע כי לתובעת 10% נכות בשל שבר דחיסה בחוליה אחת ו-10% נכות נוספים בשל שבר דחיסה בחוליה נוספות.

המסכת הראייתית
עדויות מטעם התובעת
13. התובעת הצטיידה לצד עדותה, בעדויותיהן של גב’ צפרירה מליסדורף (להלן: “צפרירה”) ושל גב’ רחל בלומנזון (להלן: “רחל”), שהשתתפו אף הן בטיול, וכן בעדותו של בנה של התובעת, מר דון קליאוט (להלן: “דון”).
14. התובעת ציינה בעדותה, כי השתתפה במפגש הכנה לפני הנסיעה, שם, לדבריה, נאמר להביא ציוד חם והיא אף הביאה עמה מדבקות למניעת התגובות הנובעות מתנודות הספינה ובמהלך השייט היא דאגה להחליפן כל שלושה ימים. ברם, בשום שלב, לא הציגו הנתבעים מצג כאילו יידרשו משתתפי הטיול לעמוד בקשיים כלשהם, או יידרשו להפגין מיומנויות מיוחדות כלשהן. להיפך, הטיול הוצג כטיול נוח שאין בו קושי מיוחד או סכנות מיוחדות הדורשות היערכות מיוחדת או מיומנויות מיוחדות. התובעת ציינה כי ככלל, מי שהעביר את ההדרכות ונתן את ההסברים במהלך ההפלגה, היה צוות הספינה.
15. בחקירתה הנגדית ציינה התובעת, כי היא שהתה לבד בתא שהוקצה לה, שכבה במיטתה במשך יום וחצי, ואז, כשחזרה מהשירותים לכיוון המיטה, הגיע גל שגרם לנפילתה. לטענתה, על אף שבשטחים הציבוריים בספינה היו מוטות אחיזה ואף הוסבר כי יש להשתמש בהם, בתא שבו שהתה לא היו מוטות אחיזה כלשהם. היא אישרה בעדותה כי אכן הוסבר להם שהים יכול להיות סוער, אך לדבריה, אם הייתה יודעת מראש, שצפויה סערה כמו זו שהייתה, היא לא הייתה מצטרפת לטיול.
16. בנוסף ציינה התובעת בעדותה, כי האירוע התרחש ימים בודדים לפני סיומו המתוכנן של הטיול, והיא נבדקה בספינה על ידי רופאה. ואולם זו, לדבריה, רק “באה והסתכלה” עליה. לאחר מכן, אישרה כי נבדקה על החוף בידי רופא ואף בוצע לה צילום רנטגן, בעיירה אושוואיה. הנתבע אף שכר עבורה חדר במלון על מנת שתוכל לשהות בנוחות בעיירה עד לטיסה חזרה לישראל.
17. בחקירתה הנגדית גם נדרשה התובעת לכך, שהמסמך הרפואי האחרון שהיא הציגה הוא משנת 2012, והיא אישרה כי אכן, מאז היא אינה נמצאת במעקב רפואי, וכי גם ניתוח שהוצע לה ובעטיו היא ביקשה לשחרר את בנה הצעיר מהצבא, לא בוצע. היא גם אישרה כי לא עמדה בפני וועדה רפואית על מנת שתקבע זכאותה לפרישה מוקדמת, שכן, כשופטת, היא זכאית לפרוש בכל עת. היא גם אישרה, כי לא פנתה להתייעץ עם רופא תעסוקתי עובד לפרישתה.
18. עוד בחקירתה הנגדית אישרה התובעת, כי היא מעסיקה מנקה פעם בשבוע כדרך שהעסיקה עובר לתאונה. מלבד עזרתו של בנה, היא אינה מקבלת עזרה נוספת. כמו כן היא משתתפת בפילטיס רפואי, אך גם לפני האירוע היא עשתה פילטיס.
19. צפרירה, שאף היא השתתפה בטיול, סיפרה כי היא מכירה את הנתבע מטיולים בהדרכתו בהם השתתפה בעבר. היא ציינה בתצהירה, כי לפני ההפלגה בספינה נאמר להם כי הם צפויים להיקלע לים סוער ועל כן עליהם להיזהר בעת הליכה במסדרונות הספינה וחובה עליהם לאחוז במעקות. מאידך, לא נאמר להם דבר אודות ההתנהגות בתאי המגורים, בהם לא היו מאחזי יד או מעקות. בעדותה בבית המשפט ציינה כי טרם הגעתם למיצרי דרייק, נאמר להם באמצעות הכריזה שבספינה, שהם צפויים להיקלע לים סוער ועליהם לאחוז במעקות.
20. צפרירה סיפרה, כי נוכח הסערה היא נאלצה לזחול על ארבע לעבר ארון הבגדים בתא, ואף על פי כן היא הועפה לרצפת התא, נפלה על שפת המיטה ונחבלה בצלעות האחריות. היא סבלה מכאבים חזקים והגבלת תנועה לתקופה של ששה שבועות. בחקירתה הנגדית אישרה כי לא הגישה תביעה בגין חבלתה, אף שהיה לה ביטוח רפואי. היא אישרה כי נבדקה בספינה על ידי רופאה צעירה.
21. רחל, שותפה נוספת לטיול, סיפרה כי השתתפה במפגש לפני היציאה לטיול, במסגרתו דובר על ציוד מחמם נדרש, מעילים כפפות וכדומה. כמו כן דובר על מדבקות נגד בחילות שאף נרכשו על ידה לפני היציאה לטיול, אך לא נאמר דבר אודות אפשרות הצורך לעמוד בקשיים כלשהם במהלך הטיול. נאמר להם כי באחת מנקודות ההפלגה, במפגש של שלושה אוקיינוסים, הים עשוי להיות מעט גלי, אך איש לא ציין אפשרות לסערה או לטלטלות דוגמת אלו שהם חוו. גם היא שיתפה בחוויותיה מהסערה וציינה כי שותפתה לתא עפה ממיטתה ונפלה עליה.
22. בחקירתה הנגדית אישרה רחל, כי חולק לכולם ברושור מפורט, אך ציינה כי היא לא עיינה בו בכובד ראש. היא אישרה כי מרגע העלייה לספינה צוות הספינה היה “בעל הבית”, והנתבע תיפקד אך כמלווה. אנשי הצוות הם שכרזו כדי שהמטילים יעלו לסיפון לצפות בנוף, והם שהחליטו מתי הספינה נעצרת ומתי יורדים ממנה.
23. רחל הוסיפה, כי הספינה הייתה מאובזרת באמצעי מיגון מסודרים, במסדרונות ניתן היה להיאחז בצורה טובה משני צדי המסדרון, בתא ליד השירותים הייתה ידית, אך בסמוך למיטה לא הייתה ידית אחיזה, דבר שהקשה על רוב המשתתפים בטיול.
24. דון, בנה של התובעת, סיפר בעדותו, כי במועד התאונה הוא היה בשירות סדיר, ולאחר שאמו נפגעה, הוא ביקש חופשה מיוחדת כדי שיוכל לסעוד אותה. הוא תאר כיצד הבחין באמו, שהפכה מאשה עצמאית ומתפקדת לשבר כלי, ונזקקה לסיוע ולוּ לביצוע פעולות בסיסיות כרחצה והליכה לשירותים. בחקירתו הנגדית ציין כי לא נדרש להצטייד במסמך לצורך קבלת החופשה.
עדויות מטעם הנתבעים
מטעם הנתבעים העידו מר מולה יפה מנהל הנתבעת (להלן: “מולה”) והנתבע.
25. מולה סיפר בעדותו, כי הנתבעת שימשה כגורם מתווך מול ספקים בחו”ל. הוא ציין, כי חלקו הארי של הטיול היה בשייט בספינה, וכי מרגע עליית המטיילים לספינה, צוות הספינה הוא זה שקבע וניהל את השייט. לדבריו, עובר לטיול התקיים מפגש של משתתפי הטיול, בה נכח גם הנתבע, שהוקדש למתן הסברים על התנהלות הטיול, ההצטיידות המתאימה, תנאי ההפלגה, נוהלי הספינה ובכלל זה סעיף התנהגות בים סוער. כינוס נוסף של המשתתפים התקיים בעת העלייה לספינה, כשצוות הספינה העביר תדרוך מפורט אודות כללי ההתנהגות על הסיפון, נוהלי חירום וכיוצ”ב. מולה ציין, כי מרבית המשתתפים בטיולים מסוג זה, הם בני 60 עד 80, ואין מדובר בטיול אתגרי אשר ההשתתפות בו כרוכה במאמץ גופני יוצא דופן.
26. לדברי מולה, בעלת הספינה היא חברת ספנות מקומית, מוכרת ובעלת מוניטין טוב המתמחה בטיולי שייט באזור והיא מחזיקה בצי של 5 ספינות. מדובר בחברה הרשומה בהולנד, שהוא עובד עמה מזה כ-20 שנה. הספינה מושא הליך זה, היא בת 10 שנים, אשר נבנתה במיוחד להפלגות באזור הקטבים. בספינה נמצא בכל עת רופא מוסמך, קליניקה ומערך למקרי חירום, והספינה מצוידת בטכנולוגיה מתקדמת, הכוללת תקשורת לוויינית באמצעותה ניתן ליצור קשר עם רופאים בכל רחבי העולם.
27. במענה לשאלה, בעניין תנאי הבטיחות בספינה, השיב מולה, כי הספינה נושאת רישיון הולנדי שניתן רק לאחר עמידה בתנאים שנקבעו שם כתנאי בטיחות מספקים ורישיון זה הוצג לו בעבר. הספינה הייתה החדישה ביותר מתוך צי בן חמש ספינות בבעלות חברת הספנות והיא נבנתה לפי כל הכללים והקריטריונים של ממשלת הולנד, שהעניקה לה רישיון. עוד הוסיף מולה כי ביצע הליך שמתבצע על ידי כל מארגן טיולים בעולם, וכל ספק עמו עבד עמד בקריטריונים שנקבעו על ידי המדינה בה הוא פועל. בנוסף, הוא סייר בספינה וכך אף ראה את הצוות הרפואי ואת הציוד הנוסף, כמו למשל, טלפון לווייני.
28. הנתבע סיפר בעדותו, כי הוא שימש מדריך בטיול מטעם הנתבעת, וכי לא הוא ביצע את ההתקשרות עם חברת הספנות כי אם הנתבעת. הוא, שימש אך כמלווה מטעם הנתבעת ובמהלך השהייה על היבשה הוא אחראי על הקבוצה. לדבריו, מרגע העלייה על הספינה עובר “הפיקוד” לקברניט ולצוות הספינה, כשתפקידו, לעת הזו, מתמצה בסיוע לקשר עם צוות הספינה בעיקר למי שאינם דוברים אנגלית.
29. באשר לטיול בו השתתפה התובעת ציין הנתבע כי מדובר בטיול אשר מתקיים רובו בשייט בספינה, על כל המשתמע מכך. מדובר בחברת ספנות שהיא אחת החברות המובילות בתחום והספינה ששימשה אותם בטיול היא ספינה ותיקה ובעלת ניסיון טוב בטיולים מסוג זה. מדובר בספינה ייעודית לטיולי שייט מסוג זה באנטרקטיקה, ובתנאי השטח הייחודים לאזור. מסדרונות הספינה מצוידים במעקות בטיחות והספינה מותאמת לשייט באוקיינוס, לרבות בתנאי מזג אוויר הפכפכים.
30. הנתבע הוסיף וציין כי כהקדמה לטיול נערך מפגש עם קבוצת המטיילים במהלכו הם קיבלו תכנית מפורטת של הטיול לצד הסבר מפורט אודות כל פעילות וכל יעד אליו הם עתידים להגיע. ניתנו למשתתפים הנחיות אודות הביגוד הנדרש, ביטוח בריאות, וכן דובר עמם על טלטלות אפשרויות של הים, והם הונחו לרכוש מדבקות נגד בחילות והוסבר להם אופן השימוש בהן. הנתבע הוסיף, כי הטיול היה בדרגת קושי קלה ולא הצריך כל מיומנות גופנית מיוחדת. בתחילת השייט ניתנו לנוסעים הוראות בטיחות ואף נערך תרגיל המדמה חילוץ חירום מהספינה במצב של סערה.
31. באשר לתאונה, ציין הנתבע, כי עם היוודע דבר פציעתה של התובעת, הוא הזעיק את רופאת הספינה לצורך טיפול ראשוני. כשהגיעו לאושואיה, בחלוף יום וחצי, נלקחה התובעת לבית חולים מקומי, שם היא נבדקה על ידי רופא ונקבע, על דעת התובעת, כי היא אינה זקוקה לפינוי בהטסה. לאחר מכן, בהגיע הקבוצה לבואנוס איירס נשכר עבורה חדר מיוחד כדי להקל על שהותה עד לחזרה לישראל.

דיון והכרעה
32. להוכחת קיומה של עוולת הרשלנות, על התובע להוכיח קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, הפרתה והנזק שנגרם כתוצאה מכך.
33. לא יכולה להיות מחלוקת כי הנתבעים חבים בחובת זהירות מושגית כלפי משתתפי הטיול, אם כי היקף חובותיהם של הנתבעת והנתבע שונים, בהתאם לתפקידים השונים שלהם. המחלוקת בין הצדדים נוגעת, בראש ובראשונה, למשמעות החובה המושגית והיקפה, כמו גם לשאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית של הנתבעים, או מי מהם, כלפי התובעת בנסיבות העניין. ובשים לב להכרעה בשאלה זו, גם לשאלת הפרת החובה.
34. ב”כ התובעת, בסיכומיו, העמיד את התביעה על שאלה אחת והיא האם על הנתבעים הייתה חובה לוודא קיומן של ידיות אחיזה או מעקות אחיזה בתאים בהם התאכסנו משתתפי הטיול בספינה נשוא התביעה (סעיף 9 לסיכומים). התשובה לשאלה זו היא בשלילה.
אחריות הנתבעים לנעשה בספינה
35. על הנתבעת, כחברה המתמחה בארגון טיולים, מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי המשתתפים בטיול, לנושאים שבתחום התמצאותה והתמחותה. חובה זו כוללת, בין היתר, את החובה לספק את כל רכיבי הטיול, ברמה ובטיב להם התחייבה ולהתקשר עם מפעילים מקומיים, מיומנים ומקצועיים, לצורך הבטחת הנאתם וביטחונם של המטיילים. עליה לבדוק האם התוואי מתאים למטיילים הספציפיים, האם אינו קשה מדי, האם אינו מעבר ליכולת המטיילים שלהם מיועד הטיול, והאם התנאים הצפויים מתאימים.
36. ברם, הנתבעת אינה נוטלת על עצמה אחריות מוחלטת לכל מעשה או מחדל רשלני של מי מעובדי המלונות, חברות התעופה, חברות הספנות, או נותני שירותים אחרים, עימם היא מתקשרת, לצורך ביצוע הטיול (השוו: ת”א (מחוזי-י-ם) 165/88 דהן נ’ רפאל (ניתן ביום 21.05.02. לא פורסם) – צוטט בהסכמה בע”א (מחוזי-י-ם) 2124/08 דוידיאן נ’ קשרי תעופה בע”מ (פורסם בנבו, 18.12.08); ת”א (מחוזי-ת”א) 1286/08 אביגזר נ’ כספי הפלגות קרוז בע”מ (פורסם בנבו, 17.05.11)). אין זה סביר, “לדרוש ממארגן טיולים לבדוק שמכלוליה של כל מכונית שבהם ייסעו המטיילים תקינים, לבדוק שהמטבחים של כל מסעדה בה יסעדו המטיילים עומדים בכל דרישות ההיגיינה וגם לא שכל מעלית או מתקן אחר שבו אמורים המטיילים לעשות שימוש, אמנם תקינה היא ואינה טומנת בחובה סכנה כלשהיא” (ת”א (חי’) 18726/97 פריד נ’ שי בר אילן חברה דתית בע”מ (ניתן ביום 23.12.98. לא פורסם) – צוטט בהסכמה בע”א (מחוזי-י-ם) 2124/08 בעניין דוידיאן)).

37. מעשים שבכל יום, כי סוכנויות נסיעות וטיולים מארגנים טיולים הכוללים טיסות ברחבי העולם. פשיטא, כי מקום בו חברת נסיעות רוכשת כרטיסי טיסה עבור לקוחותיה בחברות תעופה מוכרות וידועות, לא ניתן לדרוש מהן לבחון קיומן של אמצעי זהירות מתאימים ומספיקים במטוסים. לא מצופה מהן לבדוק שלא קיימות תקלות במטוסים. דרך משל, אם באחד ממושבי המטוס, חגורת הבטיחות לקויה, וכתוצאה מכך נפגע נוסע, לא ניתן, לא נכון, ולא צודק, לבוא בטענה כלפי סוכנות הנסיעות. גם האחריות להודיע לנוסעים בעת כניסה לכיסי אוויר במהלך הטיסה, אינה רובצת לפתחה של מארגן הטיול, וודאי לא של המדריך. גם אין צורך מיוחד להתריע מפני קיומה של סכנה זו שהיא סכנה צפויה ומוכרת בכל טיסה. יפים לעניין זה דבריו של כב’ הנשיא זילר (ת”א (מחוזי-י-ם) 165/88 בעניין דהן (צוטט בהסכמה בת”א (מחוזי-ת”א) 1286/08 בעניין אביגזר):
מארגן טיול [בתור שכזה] מוטל עליו לבחור את השירותים ושאר האמצעים הדרושים כדי שהטיול יקוים במועדים עליהם התחייב, וברמה עליה התחייב. משבחר שירותים ואם בחר בהם במיומנות ראויה, אין הוא אחראי לשיבושים שחלו, אם חלו, ושאותם לא ניתן היה ולא צריך היה לצפות. כך למשל, וכדי לסבר את האוזן, סוכן המבטיח מלון בדרגה ראשונה לקבוצת מטיילים, ובוחר במלון המלך דוד בירושלים, יוצא ידי חובתו, אפילו יתברר שחדר מסוים במלון, או המלון כולו בתקופה מסוימת, היו מלוכלכים, ללא אחזקה נאותה והיו בו שירותים נחותים. כל עוד לא הייתה סיבה לסוכן או למארגן לדעת או לצפות כי זהו המצב במלון, אין לבוא אליו בטענות על הרמה הירודה במלון, זאת נוכח המוניטין הכללי שיש למלון המלך דוד.

38. על הנתבעים לא הייתה מוטלת חובה לבדוק את תנאי הבטיחות בספינה. הנתבעים לא היו בעלי הספינה, הם לא שלטו בה, ולא יכלו לבצע כל החלטה עצמאית על סיפונה. גם אין לנתבעים ידע או מיומנות בתחום זה והם רשאים היו לסמוך בעניין זה על מיומנותה של חברת הספנות. כך, גם רחל ציינה בעדותה, כי כל ההחלטות על הספינה נעשו על ידי אנשי צוות הספינה ותפקידו של הנתבע היה אך כמלווה לקבוצה ולא הייתה לו כל סמכות בספינה (עמ’ 9 לפרוטוקול, שורה 1 ואילך). גם התובעת העידה כי במהלך השייט אנשי צוות הספינה היו בעלי האחריות, והם אלה שנתנו הנחיות (עמ’ 14 לפרוטוקול, שורה 20).
39. עדויות מולה והנתבע, כי חברת הספנות היא חברה מקצועית, מיומנת בעלת ניסיון רב בתחום זה של שייט באזור אנטרקטיקה, וכי לא היה ידוע על תאונות קודמות שאירעו במסגרת טיולים אלה בשייט עם חברה זו, אשר היו אמורים להדליק אצלה נורה אדומה לגבי מיומנותה של חברת הספנות, מהימנות עלי.
40. כך גם עדויותיהם, כי חברת הספנות שנבחרה לצורך הטיול היא אחת החברות המובילות בתחום אניות החקר בקטבים והספינה ששימשה לטיול היא ותיקה ובעלת ניסיון טוב בטיולים מסוג זה. לדברי מולה, שלא נסתרו, מדובר בחברת ספנות מוכרת המונה צי של 5 ספינות שהתמחותן הוא שייט בקטבים. עדותו כי מדובר בספינה מקצועית, וותיקה ובעלת מוניטין מצוין, חברה המובילה בתחומה, ומובילה רבבות תיירים מרחבי העולם בהפלגות בקטבים, לא נסתרה. הוא גם פרט את דרך יצירת הקשר עם חברה בעלת רישיון השייט מן הגורמים האחראים על כך במשרדי הרישוי בהולנד, ואין מקום שלא ליתן אמון בעדותו זו.

41. מכאן, שהנתבעת לא הפרה את חובתה כלפי התובעת להתקשר עם ספק מיומן ומקצועי. לכן, גם אם היה ליקוי בטיחותי כלשהו בספינה, הוא אינו רובץ לפתחם של מי מהנתבעים. הכלל לעניין חבות בנזיקין הוא, כי “חובתו של המזיק הוא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על-פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה, כי על המזיק לנהוג כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין… השאלה אינה, מהו האמצעי שמבחינה פיזית מונע נזק, אלא השאלה היא, מהו האמצעי שיש לדרוש כי ינקטו אותו בנסיבות העניין” (ע”א 145/80 ועקנין נ’ המועצה המקומית בית שמש, פ”ד לז(1) 113 (1982)). במקרה זה, מבחינת חובתם של הנתבעים, די היה בנקיטת פעולות זהירות כמו הפניית תשומת הלב, והוראה על נקיטת אמצעי בטיחות וכיוצ”ב.

מסירת מידע למשתתפי הטיול על ידי הנתבעים
42. אכן, התובעת טענה כי לא הייתה מודעת לסיכונים הקיימים בשייט זה. ברם, יידוע המשתתפים בסיכונים אלו נעשו, הן על ידי הנתבעים עובר לטיול, במסגרת החומר שחולק והמפגש שהתקיים והן על ידי צוות הספינה, במהלך השייט, ובפרט עובר לכניסה למיצרי דרייק, כפי שעלה מעדויותיהן של העדות מטעם התובעת, שכל משתתפי הטיול עברו תדריכי בטיחות טרם הטיול ובמהלכו. מהעדויות עלה, כי עובר לכניסה למיצרי דרייק, הובהר לנוסעי הספינה על ידי קברניט הספינה כי ייתכנו גלים סוערים יותר ועליהם להקפיד יותר על דגשי הבטיחות ולהקפיד על אחיזה במעקות הבטיחות. צפרירה, שהעידה כאמור מטעם התובעת, העידה כי בכריזה שבספינה ניתן דגש על היאחזות במעקות בטיחות בכניסה למיצרי דרייק.
43. הטענה כי הפעם הראשונה שמשתתפי הטיול ידעו בכלל על האפשרות שהם עתידים להיקלע לים סוער הייתה בדרך חזרה מאנטרקטיקה, כשהם כבר “שבויים” למעשה על הספינה ואין להם דרך אחרת לחזור, נסתרת מתוך המסכת הראייתית ועדויותיהן של התובעת עצמה וחברתה, רחל. לפי עדויותיהן, נערך מפגש קודם ליציאת הקבוצה מן הארץ ובו הוצג באופן מפורט מסלול הטיול, היות רובו על ספינה, תנאי מזג האוויר, הצורך להצטייד בציוד מתאים כולל מדבקות למניעת תופעות המתרחשות בים גלי (ראו: עדותה של רחל בעמ’ 5 לפרוטוקול, שורה 35). בשייט עצמו נערך תדריך ותרגיל בספינה על ידי צוות הספינה, ואף נאמר בכריזה של הספינה כי הם עלולים להתקל בים סוער. נאמר גם כי יש להאחז במעקות הבטיחות (ראו עדותה של צפרירה בעמ’ 3 לפרוטוקול, שורה 8 ואילך, עדותה של רחל בעמ’ 6, שורה 3 ואילך). בתכנית הטיול שנמסרה למשתתפים לפני הטיול נכתב: “המסלול המפורסם הינו מסלול מנחה בלבד. זהו טיול טבע וגורמים רבים משפיעים על המסלול”. כן נכתב כי: “מזג האוויר עשוי להשתנות בדקות משמשי ונעים לסגרירי זועף קר ורטוב”, ועל כן “כדאי לכולם ובמיוחד לאלה החוששים מתנודות האוניה בים גועש להצטייד במדבקות….”

44. הנה כי כן, התובעת וחברותיה קיבלו הסברים מפורטים, הן עובר ליציאה לטיול והן במהלכו על הסיכונים הצפויים בעת השייט. התובעת עצמה ציינה כי על אף שידעה על כך שהים יהיה סוער, לא התכוננה לסערה כה חזקה. לא הייתה, אפוא, הטעייה כלשהי במידע שנמסר לתובעת. מקובל עלי, כי אכן מדובר בטיול בדרגת קושי קלה שאינו כרוך במיומנויות גופניות מיוחדות, וכי מדובר בהפלגה המתאימה לכל גיל, הגם שכטבעה של הפלגה בים היא עלולה להיות לעיתים לא קלה בשים לב לתנאי מזג האוויר.
45. אכן, לדברי התובעת, לוּ הייתה מודעת לתוצאות הטיול לא הייתה מצטרפת אליו מלכתחילה. ההנחה היא שכך הם פני הדברים. כך הוא למצער בכל מקרה בו נגרם נזק. דא עקא, שלא זהו המבחן לשאלה האם הנתבעים התרשלו כלפי התובעת.
46. גם איני סבור כי הטיול לא תאם את גילה של התובעת, או שהוא היה כזה שהקים צורך מיוחד להזהיר את התובעת מפניו. עדות הנתבע ומולה לפיהן, גיל משתתפי טיולים אלו נע מגיל 60 עד 80 מהימנה עלי.
47. ב”כ התובעת ציין בסיכומיו את חובתו של הנתבע, כמי שהוביל את הטיול, למנוע מעבר הקבוצה במקום שהוא יודע שהוא אינו בטוח עבור משתתפיה. בכך הוא בוודאי צודק. ברם, אין יסוד לטענה כי המעבר במיצרי דרייק אינו בטוח. לפי הטענה, שלא נסתרה, אלפי אנשים פוקדים את המקום בכל שנה ושנה. מצב הים במקום הוא ידוע ואינו מהווה סכנה. הטענה היחידה, כפי שגם ב”כ התובעת ציין סיכומיו הייתה, האם היה על הנתבעים לוודאי קיומן של ידיות אחזיה או מעקות אחיזה בתאים, ולא עצם קיומו של שייט במיצרי דרייק.
48. כאמור, מעבר לחובה האמורה, שקוימה על ידי הנתבעים, לא הייתה מוטלת על הנתבעים חובה לבדוק את תנאי הבטיחות בספינה. אין לנתבעים ידע או מיומנות בתחום זה והם רשאים היו לסמוך בעניין זה על מיומנותה של חברת הספנות.
49. לכן, ככל שהיה מקום לשמוע את טענותיה של התובעת בעניין הליקוי בספינה, בהעדר ידיות אחיזה בתאי הספינה, הרי שאלו היו צריכות להיות מופנות כלפי החברה בעלת הספינה ומפעילתה ולא כנגד הנתבעים.
אך למעלה מכך.
האם מדובר בסיכון בלתי צפוי ובלתי סביר
50. אני סבור כי גם אם היו מועלות הטענות כלפי בעלת הספינה ומפעילתה, דינן של הטענות היה להידחות. שכן, לצורך בחינת קיומה של חובת זהירות קונקרטית, יש להבחין בין סיכונים שהם סבירים, טבעיים ורגילים לבין סיכונים שאינם בבחינת סיכונים סבירים. לא כל נזק צפוי מבחינה פיסית הוא נזק שיש לצפותו במישור הנורמאטיבי, ובגין סיכונים טבעיים ורגילים, לא מתגבשת חובת זהירות. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון (ע”א 145/80 בעניין ועקנין).
51. במקרה זה, אין מדובר בהתממשות של סיכון בלתי סביר. מן המפורסמות, כי “דרך אנייה בלב ים” (משלי, פרק ל, פסוק יט), ש”היא מתנדנדת, היא עולה יורדת, היא מתנדנדת על הגלים” (תרזה גוייטין בשיר הילדים “אניית כנפיים”). קיומן של סערות בים אינו דבר חדש והחשש מפניהם קיים מני אז. לא בכדי, לפי ההלכה היהודית, אחד מאלו החייבים בברכת ההודאה הם יורדי הים. זאת בשל הסכנה העומדת בפניהם, כלשונו של דוד המלך, נעים זמירות ישראל: “יורדי הים באניות, עשי מלאכה במים רבים, המה ראו מעשי ה’ ונפלאותיו במצולה. ויאמר, ויעמד רוח סערה ותרומם גליו. יעלו שמים, ירדו תהומות, נפשם ברעה תתמוגג. יחוגו וינועו כשכור, וכל חכמתם תתבלע. ויצעקו אל ה’ בצר להם, וממצוקותיהם יוציאם. יקם סערה לדממה, ויחשו גליהם. וישמחו כי ישתקו וינחם אל מחוז חפצם” (תהלים, מזמור קז, פסוקים כג-ל).
52. לאמור, שייט בספינה, כרוך מעצם טיבו וטבעו, בסיכון מסויים. סיכון של נפילה במהלך שייט, במקרה של ים שאינו רגוע, הוא בבחינת סיכון טבעי ורגיל. לא הוכח כי הנתבעת חשפה את התובעת לסיכון בלתי סביר, החורג מהסיכונים הטבעיים הכרוכים בשייט. בדומה, גם טיסה בשמיים, עלולה להיקלע לעיתים לכיס אוויר ולגרום לטלטלות שעלולות לגרום לנזק. כבר נפסק לא פעם כי ההולך לבית-מרחץ אינו יכול להתלונן על כך שהרצפה חלקה; המתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק, הנובע מסיכונים, שהם טבעיים לאותה נדנדה; המשחק עם כלב עשוי להישרט; והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו (ע”א 145/80 בעניין ועקנין). וראו גם: ע”א (מחוזי-ת”א) 58221-12-13 החברה להגנת הטבע נ’ בן יחזקאל(פורסם בנבו 29.12.14); ע”א 8693/08 הרמן נ’ שטרנברג (פורסם בנבו, 24.03.11)). אף אנו נאמר, הבוחר לשוט בספינה אינו יכול להלין על כך שהוא נקלע לסערה.
53. הדבר נכון בפרט, במקרה זה, בו משתתפי הטיול יודעו מראש באשר לסכנה הקיימת במיצרי דרייק, מקום מפגש האוקיינוסים. בנסיבות אלה, נפילתה, המצערת, של הנתבעת, היא חלק מהסיכונים הסבירים שלוקח על עצמו כל מי שיוצא לטיול מעין זה, במקום זה. הסיכוי לים סוער היה בגדר סיכון צפוי וטבעי ובוודאי לא חריג באיזור מייצרי דרייק, ועל כן, איני סבור כי התובעת נחשפה לסיכון בלתי סביר.
54. משכך, גם לוּ הייתה מוטלת על הנתבעים חובת זהירות קונקרטית בנסיבות מקרה זה, למתרחש על הספינה בשעת ההפלגה, הרי שכאמור, הם לא הפרו חובתם זו. כאמור, כפי שעלה מהעדויות, גם של עדי התובעת, הנתבעים וגם צוות הספינה, עשו את המצופה מהם כדי להזהיר מפני הסיכון האפשרי, וכדי למנוע את התממשותו של הסיכון וקרות הנזק.

האם בספינה לא ננקטו אמצעי זהירות מספיקים
55. זאת ועוד. לא הוכח, כי ניתן היה לנקוט באמצעי זהירות מרובים מאלו שננקטו בספינה. מהתמונות של התאים שהוצגו ושהתובעת אישרה כי כך נראתה גם המיטה בתאהּ, עם מקום לאחיזה (עמ’ 15 לפרוטוקול, שורה 29), עולה כי גם בתוך התא, היה היכן לאחוז. הטענה כי הייתה חובה להתקין ידיות אחיזה או מעקות אחיזה בתאי הספינה, לא הוכחה. גם לא הובאה כל הוכחה כי הספינה אינה עומדת בכל התקנים הנדרשים. אדרבה, ההנחה היא כי הספינה עמדה בתקני הבטיחות הנדרשים, שאלמלא כן לא הייתה מקבלת רישיון, וככל שהתובעת ביקשה לחלוק על כך, היה עליה להצטייד בראיות מתאימות.
56. ב”כ התובעת בסיכומיו (סעיף 39) טען כי העד מולה לא יכול להעיד על השאלה האם נדרש להתקין ידיות אחיזה בתאים, מאחר ומדובר בשאלה שבמומחיות, שמי שיכול להשיב עליה הוא מהנדס אניות או מומחה לבטיחות. פועל יוצא מטענה נכונה זו, כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי היה מחדל באי התקנת ידיות אחיזה בתאי הספינה, מאחר והיא לא הצטיידה עם חוות דעת שיש בה להוכיח טענה זו.

57. בשולי עניין זה, הדן באחריות הנתבעים, אציין כי יש גם צדק בטענת הנתבעים כי בכתב תביעתה ובתצהירה טענה התובעת כי נפלה בעת שביקשה להגיע אל תא השירותים בתא שלה לאחר שקמה ממיטתה ולא מצאה מקום אחיזה. לעומת זאת, בעדותה בבית המשפט טענה התובעת כי נפלה לאחר שיצאה מהשירותים. לשינוי זה ישנה משמעות, בשים לב לכך, שנפילה בעת קומה של התובעת ממיטתה, בה שהתה לפי עדותה שלה שעות רבות מאוד, עשויה לנבוע מאיבוד שווי המשקל; בשים לב לכך, שמתמונות התאים בספינה עולה כי ניתן היה לאחוז במעקה המיטה; ובשים לכך לעדותה של רחל כי ליד המיטה לא היה היכן לאחוז אך ליד השירותים בתא הייתה ידית אחיזה (עמ’ 8 לפרוטוקול, שורה 24).

העדר טיפול רפואי בספינה
58. כן אציין, כי גם לטענות בדבר העדר טיפול רפואי אין כל יסוד. התובעת אישרה בחקירתה הנגדית כי טופלה על ידי רופאה על הספינה. רמיזתה של התובעת כי מדובר ברופאה לא מקצועית שאך “באה והסתכלה”, חסרת כל בסיס. גם צפרירה, העדה מטעם התובעת, ציינה בעדותה כי גם היא נפגעה במהלך השייט, והיא נבדקה על ידי רופאה ששהתה על הספינה (עמ’ 3 לפרוטוקול, שורה 5).

סיכום שאלת האחריות
59. לסיכום עניין האחריות. על הנתבעים לא הייתה מוטלת חובה לבדוק את תנאי הבטיחות בספינה. מדובר בחברת ספנות מקצועית ומיומנת, בעלת ניסיון ייעודי רב, ובעלת מוניטין מצוין. הנתבעים גם יידעו את משתתפי הטיול עובר לטיול בדבר הסיכונים הקיימים בשייט שבטיול, וצוות הספינה נתן הנחיות זהירות מרובות במהלך השייט בכלל, ובכניסה למיצרי דרייק בפרט. אין מדובר בשיט במקום מסוכן. אין מדובר בשיט שאינו תואם את גילם של אלו שהשתתפו בטיול, ביניהם התובעת, והסיכון הקיים בשייט הוא סיכון סביר, טבעי ורגיל. גם לא הוכח כי לא ננקטו על ידי חברת הספנות אמצעי זהירות מספיקים. לא הוכחה קיומה של חובה להתקין ידיות אחיזה או מעקות אחיזה בתאי הספינה. לא הוכח כי הספינה אינה עומדת בכל התקנים הנדרשים, והטענה כי לא היה רופא וציוד רפואי על הספינה נסתרה מעדויות עדות התובעת והתובעת עצמה.

הערות בנוגע לאומדן הנזק
משנדחתה התביעה, בהעדר אחריות, אין צורך לדון בגובה הנזק. עם זאת, מעבר לצורך, אציין מספר הערות.
60. הערה ראשונה. לא זו בלבד שלא הוכח כי לתובעת נגרם אובדן שכר בגין 4 החודשים בהם שהתה באי כושר מלא, אלא שמתלושי השכר עולה כי היא קיבלה שכר מלא במשך שנתיים וחצי לאחר התאונה. לא הובאה כל אסמכתא על כך שהיקף משרתה ירד, או כי איכות עבודתה נפגעה. ולא הובאה כל אסמכתא על שימוש בימי חופשה. אדרבה, במהלך תקופה זו, היא קודמה לתפקיד סגנית נשיא, ושכרה אך עלה בתקופה זו.

61. הערה שניה. בחלוף שנתיים וחצי מהתאונה, החליטה התובעת לפרוש מתפקידה ולא הובאה כל ראייה כי היה לכך קשר לנכותה מהתאונה. התובעת לא התייעצה עם רופא תעסוקתי, לא הובאה כל ראיה אודות התייעצות עם הגורמים הרלוונטיים בהנהלת בתי המשפט, באשר לאפשרות העסקתה במשרה שאינה מלאה, או בדרך אחרת, ולא הובאה כל אסמכתא המלמדת כי לפרישתה היה קשר כלשהו לנכותה. העדר ראיות אלו מלמד כי אין קשר בין פרישתה של התובעת מכהונתה כשופטת לבין התאונה. מסקנה זו מתעצמת נוכח האמור כי בשנתיים וחצי הסמוכות לתאונה, היא עבדה כרגיל, שכרה השביח והיא אף קודמה לתפקיד סגנית נשיא. העובדה כי המסמך הרפואי שצורף לראיות הוא משנת 2012, ומהתקופה שלאחר מכן אין כל מסמך רפואי, מחזקת אף היא מסקנה זו.

62. הערה שלישית. לתובעת נכות רפואית אורתופדית בשיעור 20%. אין כל בסיס לטענה כי בנסיבות אלו, יש לפצותה באובדן שכר מלא. בפרט שכאמור, בשנתיים וחצי עד לפרישתה היא עבדה בהיקף של משרה מלאה. התובעת לא הביאה כל ראייה על ניסיונותיה למצוא עבודה ההולמת את מעמדה כשופטת בדימוס.

63. הערה רביעית. טענותיה בדבר הוצאות בעבר לא הוכחו, והוצאותיה הרפואיות של התובעת מכוסות ממילא על ידי קופת החולים בהתאם לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ”ד-1994. כמו כן, לא הוברר מה הנזק שנגרם לבנה שסעד אותה, אשר שוחרר לשם כך משירות סדיר.

64. הערה חמישית באשר לתמורת הטיול. האירוע ארע סמוך מאוד לסיומו של הטיול שערך כשלושה שבועות. הוא החל ביום 14.12.11 והתובעת נפגעה ביום 31.12.11. במהלך למעלה משבועיים וחצי, התובעת טיילה, בין היתר, בצ’ילה, באיי פוקלנד, בהפלגה לאיי סאות’ ג’ורג’יה, בתחנת המחקר בסאות’ הורקני ובאנטרקטיקה. למעשה, היא הפסידה אך את הסיור היומי בבואנוס איירס. היא זכתה אפוא, לתמורה כמעט מלאה לכספה, ולא היה כל מקום לנטען בכתב התביעה בדבר הפסד “חלק נכבד מיתרת הטיול”.

בשים לב לכל האמור, דין התביעה להידחות.

התובעת תישא בהוצאות שהוציאו הנתבעים עבור חוות הדעת מטעמם ועבור חלקם בחוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט ובנוסף בשכ”ט עו”ד בסך של 25,000 ₪.

ניתן היום, כ”ה תשרי תש”פ, 24 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.
ראו גם החלטת השופטת שרון לארי בבלי מ 2015, שמינתה מומחה לבדיקת הנכויות. החלטה זו פורסמה בשמה המלא של השופטת (כעת בדימוס).
ת”א 44621-05-14 בן חנוך נ’ פלמינגו-נסיעות ותיירות בע”מ ואח’
בפני כבוד השופטת שרון לארי-בבלי

תובעת רות בן חנוך
נגד
נתבעים
1. פלמינגו-נסיעות ותיירות בע”מ
2. גלעד חסקין

החלטה

1. לנוכח המחלוקת בין המומחים מטעם הצדדים ולאחר שניתנה לצדדים האפשרות להודיע עמדתם בעניין, הגעתי לכלל מסקנה כי יש למנות מומחה מטעם בית המשפט לצורך בחינת שיעור נכותה של התובעת. לפיכך אני ממנה את ד”ר פרופ’ מאיר ליברגל מבי”ח הדסה כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה. על המינוי יחולו הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 (להלן: “התקנות”), ובכלל זה הוראת תקנה 130 (ב) לתקנות.
2. הצדדים ישאו בשכ”ט המומחה בסך 4,500 ₪ ומע”מ בחלקים שווים וכמימון ביניים. כל אחד מהצדדים ישלם ישירות למומחה את חלקו בשכר תוך 30 יום ולאחר קבלת דרישת תשלום אשר תומצא לאלתר לצדדים.
המומחה יחל במלאכתו לאחר קבלת מלוא השכר.
3. הצדדים יפנו למומחה ישירות וימציאו לו את מלוא התיעוד הרפואי שברשותם, ובכלל זה חוות-דעת המומחים.
4. חוות-הדעת תומצא לבית המשפט עד ליום 01.03.16.
5. המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ז’ חשוון תשע”ו, 20 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.