הסוגיה העולה היא מכוח מה נשים לסביות חייבות מזונות לילדים, ואיך פוסקים בחובת מזונות כשהמשלמת היא אישה (שבמקרה היא לסבית). 8528-02-22.

הרי כשמדובר בזוג סטרייטי מפילים את מלוא החובה על הגבר, בפרט אם הילד בם פחות מ 6, שאז האישה פורה לחלוטין מחובת מזונות. אבל פה יש לסביות.  מה עושים?

מדובר בזוג לסביות שכל אחת התעברה ממנת זרע של אותו תורם זרע והמליטה.  אחת מהן (התובעת) אחר כך המליטה עוד קטינה, כלומר יש פה 2 אימהות ו 3 ילדים.

המערערת במחוזי היא התובעת בבימ”ש למשפחה היא הממליטה הראשונה שנולד לה בן ב 2015 (כעת בן 7). המשיבה שהיא הנתבעת המליטה בת ב 2016 (בת 6 כיום) מאותה מנת זרע, ואחרי הפרידה המליטה עוד בת ב 2020 שהיא בת 2.  השופט שמואל בר יוסף קבע שאין צורך להטיל פה חובת מזונות, למרות שהחובה העיקרון קיימת מכוח הסכם ההורות והיקש לחוק המזונות.

המשיבה (הנתבעת) יוצגה ע”י ענבל דדשב שעובדת במשרד שי שמחיוב ואסי סגל המתמחים בזכויות גברים.  עירא הדר ייצגה את המערערת (התובעת שהפסידה)  והיא זו שטענה כי המשיבה חבה בחובת מזונות (1,800 ש”ח), מדור (גם כן כ 1,800 ש”ח) ו 50% הוצאות טיפולים.

דדשב היא זו שטענה שמה פתאום רוצים מזונות מאישה, כי למרות שהיא לסבית היא עדיין אישה ונשים פטורות ממזונות…..

שימו לב:  לתובעת יש ילד אחד, ולנתבעת יש 2 בנות.  התובעת רצתה שבית המשפט יקבע שזאת שמגדלת 2 בנות גם תשלם מזונות לזאת שמגדלת ילד אחד…

יוצא שלתובעת בבימה”ש השלום יש 2 ילדים, ולנתבעת יש ילד אחד (הקטין). התובעת רוצה מזונות כי הבת זוג שלה לשעבר מרוויחה טיפה יותר וגם ירשה ירושה של 900,000 ש”ח.  מה עושים?

מכוח מה אישה חייבת מזונות לבת הזוג הלסבית שלה?

לא הצלחנו להבין מה אמר השופט בבית המשפט למשפחה (שמואל בר יוסף) ומה אמר השופט בערעור, שאול שוחט לגבי הסמכות להטיל מזונות על אישה.  שניהם התנסחו באופן מעורפל.

למה צריך לחפש מקור סמכות לחייב אישה לשלם מזונות?  אין חוק במדינת ישראל????

שאול שוחט תיאר את מה שעשה השופט בבי”מש השלום שמואל בר יוסף והסכים לכך.  שוחט מתאר את הילוכו של שמואל בר יוסף כך:

“התובעת טענה שיש בינהן הסכם הורות משותפת ומכוח ההסכם נובע שבת הזוג חייבת במזונות.  אבל, “הסדר זה טומן בחובו את החיוב של כל אחת מהן לשאת במזונות הילדים שייוולדו לכל אחת מהן במסגרת הקשר הזוגי. דא עקא, המערערת לא טענה לתוכנו של אותו הסדר חוזי: האם מדובר בחיוב יחסי או שמא בחיוב מוחלט יהא מצבה של האישי/הכלכלי של האם הנתבעת אשר יהא, גם לא ננקבו סכומי ההשתתפות במזונות שיחולו על כל אחת האימהות במהלך החיים המשותפים ו/או במקרה של פירוד ביניהן. משכך, בצדק קבע בית משפט קמא כי “בהעדר ראיות להסכמות קונקרטיות, ייקבע שיעור המזונות ומשך הזמן בו ישולמו, לפי המקובל בחוזים מסוג זה…. כמו גם על דרך ההיקש מס’ 6 לחוק המזונות..” (ס’ 14 לפסק הדין). בנסיבות אלה לא היה מנוס אלא “לבחון את חבות המזונות של המשיבה כלפי [הקטין], כפי שהדבר נעשה בחבות על פי חוק המזונות, לאמור: הכנסת האימהות, הוצאותיהן, וצרכיו של {הקטין}…” (שם). בחינת החיוב במתכונת זו עולה בקנה אחד עם האמור בבקשות ההורות שם נקבע, כי חלוקת הנטל הכלכלי, במקרה בו יסתיים הקשר הזוגי, תעשה, ביחס לכל הילדים המשותפים, באופן שוויוני- לא בהכרח שווה – מה שמכוון לבחינת מצבם האישי והכלכלי של כל אחת מהן”.

במילים אחרות שמואל בר יוסף קבע שהחיוב במזונות לסבית היא מכוח חוזה ההורות והיקש לסע’ 6 לחוק המזונות”.

למה בכלל צריך להסתכל על הסכם ההורות ולהקיש מסע’ 6 לחוק המזונות? הסכם ההורות רק קובע שיוציאו צווי הורות פסיקתיים כך ששתי הלסביות יחחשבו כהורים של 2 הילדים השונים מאותה תרומת זרע.  אין בן הסכמים לגבי גירושין.

חוק המזונות עצמו מפורש ע”י השופטים כאילו הוא לא חל על נשים יהודיות, במקרה שהבעל הוא סטרייט או שהבעל הוא הומו בהורות הומו-לסבית.  זו הסיבה שנשים יוצאת פטורות מחובת מזונות גם כשהאבא משמורן.

אבל פה יש לסבית מול לסבית אז למה צריך “להקיש” מחוק המזונות?  למה לא רואים בחוק המזונות חיוב ישיר – ללא היקש?

סע’ 6 לחוק המזונות מדבר רק על היקף המזונות ולא על חובת המזונות:  “ היקף המזונות, מידתם ודרכי סיפוקם ייקבעו, באין הסכם בין הצדדים, על ידי בית המשפט בשים לב לנסיבות, ופרט למזונות על פי סעיף 3 – לפי מחסורו של הזכאי ויכלתו של החייב”.

בקיצור, קשה לשופטים בישראל לקבוע שאישה חייבת במזונות בדיוק עכמו שגבר חיייב במזונות ולכן שמואל בר יוסף ושאול שוחט המציאו חיוב לפי “חוזה + היקש”, למרות שזה בכלל לא נכון.  אין חוזה לחובת מזונות ובחוק סע’ 6 מדובר על היקף ולא על החובה עצמה.

שאול שוחט הטיל על לסבית אחת לממן טיפולים נפשיים לילד של לסבית 2

בחושא זה צריך שמואל בר יוסף שקבע כי הנתבעת לא צריכה לממן את עלויות הטיפולים הנפשיים של הקטין “בגלל שהוא ננטש” ע”י האמא ה”נוטשת”.  שאול שוחט קבע שהיא כן צריכה לממן את זה:

“החיוב שיש לחייב את המשיבה בעניין זה ממילא אינו בסכום גלובאלי אלא בהשתתפות יחסית לפי הוצאות שהוצאו בפועל שמוכחות באמצעות קבלה כך שאין כל סיבה להניח שהמשיבה תחויב בגין הוצאה פיקטיבית. העובדה שביהמ”ש קמא דחה את תביעת המערערת “על כל רכיביה”, כך לטענת המשיבה, אינה מקימה לה הגנה מפני נשיאה בעלות ההוצאות בגין הטיפול הרגשי בקטין. ביהמ”ש קמא לא דחה את תביעת המערערת בהיעדר בסיס לחיוב או בקביעה כי למשיבה פטור עקרוני מלשאת במזונות הקטין. ההפך הוא הנכון. התביעה נדחתה לאחר שביהמ”ש קמא מצא שלמשיבה חובה עקרונית זהה לשאת במזונות הקטין כחובת המערערת – אלא שמצא שלא להטיל חיוב בפועל משהמשיבה נושאת בחובות אחרים המוטלים עליה, גם בגין חלקה של המערערת בהשתתפות במזונות הקטינה, באופן שמביא להיעדר פער בין הכנסותיהן הפנויות של האימהות ו”מאפס” את הצורך בהעברת כספים ביניהן לצרכי הקטין. אי התייחסות של ביהמ”ש קמא לרכיב ההוצאות בגין הטיפול הרגשי בקטין, רכיב שחוסה תחת עתירת המערערת בתביעתה להוצאות רפואיות חריגות בקטין, הסיט את האיזון שראה ביהמ”ש קמא לנגד עיניו עת מצא שלא לפסוק מזונות”.

זו החלטה מוטעית. הטיפול הוא מותרות, ואין לחייב הורה במותרות.

קיומה של הילדה הנוספת. מה איתה?

לנתבעת יש 2 ילדות.  התובעת רוצה ממנה מזונות.  כשמדובר בזוג סטרייטי את השופטים לא מעניין אם לנתבע הגבר יש פיות נוספים להאכיל.  הגרושה צריכה לקבל את כספה ולא משנה אם זה גורע אוכל מפיהם של הילדים שהם לא אחים ביולגים שלה ב 100%.

והנה פתאום חומלים על הלסבית הנתבעת, ושני השופטים “לוקחים בחשבון” את המזונות לילדה השלישית, ומפחיתים את זה מחישובי ההכנסה הפנויה של הנתבעת.

בחו”ל זה לא עובד ככה.  בחו”ל דואגים שכל ילד יקבל בדיוק אותו הדבר.

ביטול נדיר של ההוצאות בבימ”ש השלום

שופטי מחוזי לא מוכנים לשמוע טענות שהוצאות שהוטלו בערכאה למטה הן גבוהות מידי, אבל שמואל בר יוסף הטיל 23,000 ש”ח הוצאות ונפלט לו שזה בגלל שהנתבעת התעקשה לקבל פס”ד כי העניין עקרוני.

שוחט אמר ש”יש להתערב בתוצאת פסה”ד…. תביעת המערערת לחיוב המשיבה במזונות הקטין הייתה תביעה לגיטימית שנועדה להבטיח את רווחת הקטין מה גם שהמשיבה התכחשה מכל וכל למקור חיובה ולא רק לשיעור החיוב. הגם שבמבחן התוצאה מצאתי, כי שיעור המזונות בו יש לחייב את המשיבה מצומצם יחסית, זאת לאחר אימוץ קביעותיו של ביהמ”ש קמא באשר להכנסותיהן הפנויות של האימהות, אין לומר כי תביעת המערערת הייתה תביעת סרק או כי בשלב מסוים של ההליך ניהולה נבע מטעמים עקרוניים גרידא ולא מטעמים עניינים”.

השופט שאול שוחט סגן נשיא, אב”ד:

העובדות הצריכות לעניין:

1. ערעור על פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (כב’ השופט שמואל בר יוסף , בתלה”מ 5503-05-18), מיום 20.12.2021, בתביעת המערערת לחיוב המשיבה במזונות בנה הקטין.

2. המערערת והמשיבה (להלן: האימהות) היו בנות זוג משך כחמש שנים. השתיים רכשו יחדיו מספר מנות זרע של אותו תורם. באמצעות מנות הזרע הרתה המערערת ובשנת 2015 נולד בנה (להלן: הקטין). לאחר מכן, הרתה המשיבה, באמצעות מנת זרע של אותו תורם, ובשנת 2016 נולדה בתה (להלן: הקטינה).  בשנת 2016 חתמו האימהות, בתמיכה לבקשתן למתן צו הורות פסיקתי לפיו המערערת תהיה הורה לקטינה, על תצהירים תואמים. בשנת 2017 ניתן, בהסכמת ב”כ היועמ”ש, פסק דין לפיו המערערת היא אם נוספת לקטינה. לבקשת האימהות הוכנה גם בקשה לצו הורות פסיקתי בנוגע לזיקה בין המשיבה לקטין. דא עקא, בשלהי שנת 2017 האימהות נפרדו והמשיבה ביקשה לא להגיש את הבקשה בכל הנוגע לקטין.
3. בשנת 2018 הגישה המערערת תביעה למשמורת משותפת על הקטינה ולקביעת הסדרי שהות שווים עמה, אצל כל אחת מהאימהות, וכן תביעה לחיוב המשיבה לשאת במזונות הקטין. בתביעה זו בה ניתן פסה”ד שהוא מושא הערעור שלפנינו. המשיבה, מצדה, הגישה תביעה לביטול צו ההורות שניתן בקשר לקטינה אלא שזו נדחתה ע”י ביהמ”ש קמא (בשנת 2020) ובהמשך נדחה בבית משפט זה גם ערעור המשיבה על פסה”ד שדחה את תביעתה לביטול (להלן: הליך הביטול). פסק דין זה אושר בבית המשפט העליון. במסגרת ההליכים שהתנהלו בביהמ”ש קמא נקבעו הסדרי שהות בין המערערת לקטינה. בין המשיבה לקטין לא מתקיימים הסדרי שהות.

4. בתביעה שהגישה למזונות הקטין עתרה המערערת לחיוב המשיבה לשלם לידיה 1,800 ₪ בגין מזונותיו בתוספת 1,886 ₪ בגין חלקו בעלות המדור והוצאות אחזקתו כמו גם במחצית הוצאותיו הרפואיות החריגות. המערערת ביססה את תביעתה על הסכם מכללא שנכרת בין השתיים בדבר אחריות הורית משותפת לקטין ולקטינה כאחד וטענה כי הסכם זה נלמד משורה של ראיות, לרבות מבקשות ההורות לקטין ולקטינה מהן עולה התחייבות מפורשת של המשיבה לדאוג לצרכיו של הקטין גם במצב של פרידת האימהות. המערערת טענה, כי המשיבה שימשה אפוטרופוסית למעשה על הקטין וכי היא הסתמכה על מצגי המשיבה בכל הנוגע לכלכלת הקטין. המערערת טענה בתביעתה, כי הכנסתה מסתכמת בסך של 8,000 ₪ לחודש בלבד וכי אין לה רכוש מניב או בר מימוש נוסף ולעומתה מצבה הכלכלי של המשיבה משופר, היא משתכרת 10,000 ₪ לחודש ומקבלת הכנסה נוספת של 1,000 ₪ מדי חודש בגין השכרת דירתה, כמו גם סיוע כספי מבן זוגה של אמה.

5. המשיבה טענה בכתב הגנתה, כי מעולם לא התנהגה כאמו של הקטין ולא הייתה אמונה על פרנסתו. המשיבה חלקה על טענות המערערת באשר להכנסתה וטענה כי הכנסתה החודשית הממוצעת של המערערת עולה כדי סך של 11,505 ₪ והיא בעלת פוטנציאל השתכרות של 13,000 ₪ לחודש כמו גם בעלת רכוש – נכס בשווי 900,000 ₪ אותו קיבלה בירושה. לעומתה, היא משתכרת סך של 8067 ₪ בחודש בלבד, אינה מקבלת כל סיוע ושתי קטינות סמוכות על שולחנה: הקטינה ובת נוספת שנולדה לה שהיא בת שנתיים כיום.

פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה

6. בית המשפט קמא הפנה לשורה של ראיות ביניהן ממצאים שנקבעו במסגרת הליך הביטול והצהרות האימהות בבקשות להורות. על בסיס ראיות אלה קבע, כי הוכח באופן ברור כי בין האימהות נכרת הסכם לפיו האחריות לזון את הקטין והקטינה כאחד מוטלת על שתיהן, גם אם ייפרדו (ס’ 13 לפסה”ד). בהתבסס על הוראת סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג-1973 כמו גם על דרך ההיקש מהוראת סעיף 6 חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי”ט-1959 (להלן: חוק המזונות) ולעקרון תום הלב קבע, כי בהעדר ראיות באשר להסכמות קונקרטיות ראוי לבחון את חבות המזונות של המשיבה כלפי הקטין, כפי שהדבר נעשה בחבות על פי חוק המזונות תוך בחינת הכנסות האימהות, הוצאותיהן וצרכיו של הקטין (ס’ 14 לפסה”ד). ביהמ”ש קמא בחן את הראיות הנוגעות להכנסות המערערת ומצא לקבוע את הכנסתה הפנויה על סך של 7500 ₪, לאחר ניכוי שכר הדירה אותו היא משלמת (בסך של 4,000 ₪) (ס’ 16 לפסה”ד). באשר להכנסתה של המשיבה, המתגוררת בבית אימה ולכן אין לה הוצאה בגין שכר דירה, מצא כי זו עומדת על סך של 10,500 ₪ לחודש (ס’ 17 לפסה”ד). ביהמ”ש קמא מצא, כי בקביעת הכנסתה הפנויה של המשיבה יש לקחת בחשבון את העובדה כי היא מגדלת שתי קטינות, הקטינה והבת נוספת שנולדה לה, והוצאות אלו מקטינות את הכנסתה הפנויה. ביהמ”ש קמא דחה את טענת המערערת לפיה אין להתחשב בצרכי הקטינה משלא הוגשה תביעת מזונות בגינה (ס’ 18 לפסה”ד). בחישוב החיוב במזונות יצא ביהמ”ש קמא מכמה נקודות מוצא: כי צרכי כל אחד מהילדים (הקטין, הקטינה והבת הנוספת שנולדה למשיבה) הם 1,800 ₪ לחודש; כי מלבד ההוצאה בסך של 2,400 ₪ עבור הגן לבת הנוספת שנולדה למשיבה (שהיא תינוקת בת שנתיים) עלות הצהרונים של הקטין והקטינה דומה ועומדת על סך של 935 ₪ לחודש; מדורו של הקטין נכלל בשכר הדירה שהופחת מהכנסתה של המערערת בעוד שבגין הקטינה והבת הנוספת שנולדה למשיבה אין למשיבה הוצאה של מדור; המערערת אינה נושאת  בחיוב עודף בגין הוצאות אחזקת המדור לאור קיזוז רעיוני ובהינתן כי המשיבה מגדלת שני ילדים. על בסיס נתונים אלו מצא ביהמ”ש קמא כי לאחר תשלום מרבית הוצאות הקטינים המערערת נותרת עם סך של 5700 ₪ לחודש ( 7500-1800) ואלו המשיבה נותרת עם סך של 6900 ₪ לחודש ( 10,500-3600) . אלא שעל המשיבה מוטל גם הנטל לשאת בהוצאות הגן עבור בתה הנוספת (2400 ₪ לחודש) וזאת לפחות עד הגיעה לגיל שלוש. מכך הסיק ביהמ”ש קמא כי על עוד משלמת המשיבה עבור הגן של בתה הנוספת, הכנסתה הפנויה של המערערת גבוהה מזו של המשיבה, ואף בעוד שלוש שנים כשהקטין יחדל מללכת לצהרון עדיין המשיבה תשלם צהרונים עבור שתי בנותיה. עוד ציין ביהמ”ש קמא כי גם אם יבחן את הפער בהכנסות האימהות ללא התחשבות בהוצאה בגין גן וצהרונים ( 5,700 ₪ למערערת ו-6900 ₪ למשיבה) עדיין אין מדובר בפער שמצדיק השתת חיוב כלשהו, על דרך קל וחומר בשים לב לעובדה שהפער בהכנסה הפנויה נובע מהעובדה שהמשיבה מתגוררת בבית אמה ולכן חוסכת את שכר הדירה ואין כל סיבה להניח שמצב דברים זה יימשך לאורך ימים ושנים, כאשר הבנות תגדלנה. לנוכח כל האמור מצא ביהמ”ש קמא שלא להשית על המשיבה חיוב כלשהוא בגין מזונות הקטין.  ביהמ”ש קמא ציין, כי לא התעלם מהטענות ההדדיות של האימהות בנוגע לרכוש שיש לכל אחת מהן ונימק מדוע הוא סבור כי במקרה דנן, אין לכך נפקות של ממש. ביהמ”ש קמא חייב את המערערת לשאת בהוצאות המשיבה ושכ”ט עו”ד בסך של 23,000 ₪ כשהוא מציין כי בקביעת חיוב זה לקח בחשבון את התוצאה של ההליך ואת העובדה שהמערערת עמדה על ניהול ההליך עד תומו מטעמים “עקרוניים”.

הערעור

7. המערערת לא השלימה עם תוצאות פסק-הדין ומכאן הערעור שלפנינו. שלוש טענות עיקריות למערערת:

האחת, ביהמ”ש קמא שגה כשהתעלם מעתירתה לחייב את המשיבה בהוצאות הטיפול הרגשי בקטין. לטענת המערערת לקטין נגרם נזק נפשי חמור ומוכח בעקבות נטישתה של המשיבה אותו, לאחר ששימשה לו דמות הורית במשך השנתיים הראשונות לחייו. לדבריה, היא העלתה כבר במסגרת כתב התביעה את הצורך לחייב את המשיבה במימון הוצאות רפואיות חריגות לקטין וטענה זו עלתה גם במהלך הדיונים, בתצהיר עדותה הראשית ובסיכומיה. בתצהירה הוכיחה כי הוצאות הטיפול הרגשי מסתכמות בסך של 1,350 ₪ לחודש ולמרות שמדובר ברכיב מרכזי בתביעה ביהמ”ש קמא התעלם ממנו כליל.

השנייה, ביהמ”ש קמא שגה בכך שלמרות שאמד את מזונותיו של הקטין בסך של 1,800 ₪ נמנע מהשתת חיוב כלשהו על המשיבה בעקבות “קיזוז” סכומים מופלגים שכלל לא נטענו ע”י המשיבה וממילא לא הוכחו – 3,600 ₪ למזונות הקטינה ובתה הנוספת של המשיבה; תשלומי הגן של הבת הנוספת של המשיבה, ועוד. המערערת טוענת, כי שגה ביהמ”ש קמא בדרך הילוכו זו שכן על ביהמ”ש קמא היה לדון ולפסוק רק בתביעות המונחות לפניו ובסעדים שהתבקשו בהן באופן מפורש ולאור הראיות שהוגשו ונבדקו כדבעי בעוד שהוא הכריע, למעשה, באופן אגבי ועקיף, בתביעת מזונות של הקטינה על מנת לפטור את המשיבה מחובתה לשאת במזונות הקטין. גם אם היה מקום לקיזוז כלשהו בין סכומי המזונות לא היה ראוי להתעלם מהעובדה שלקטינה יש שתי אימהות כשהקטינה אף חולקת את זמנה עם המערערת בעוד שלקטין יש רק אם אחת ולא היה מקום לקזז מסכומי המזונות לקטין סכומים כלשהם בגין הבת הנוספת של המשיבה שהרי המשיבה בחרה ללדת אותה לבד ללא שותפות וללא ציפייה או הסתמכות לסיוע כלכלי כלשהו. שגיאה חמורה במיוחד של ביהמ”ש קמא באה לידי ביטוי עת התחשב גם בעלות של 2,400 ₪ בגין הגן לבת הנוספת של המשיבה כשלגבי סכום זה לא הובאה כל ראיה והוא לא הוכח וממילא הוצאה זו תחול, אף לפי טענת המשיבה, רק עד שתגיע אותה בת לגיל 3.

שלישית, שגה ביהמ”ש קמא כשחייב אותה בהוצאות משפט גבוהות לטובת המשיבה בין השאר בנימוק לפיו בחרה לנהל את ההליך עד תומו “מטעמים עקרוניים”. עמידתה של המערערת על תביעתה למזונות מטעמים עקרוניים אינה פסולה עד כדי עילה להענשתה באמצעות פסיקת הוצאות משפט. המערערת ניהלה הליך מזונות לגטימי שנועד לגרום לקיום התחייבויותיה המפורשות של המשיבה, אם שנטשה את בנה. בנוסף פסיקת ההוצאות נגדה מעלה חשש לאפליה בוטה ופסולה בין האימהות לאור פסיקת ההוצאות של ביהמ”ש קמא בהליכים אחרים.

8. המשיבה, בתשובתה לערעור, דחתה מכל וכל את טענות המערערת. לטענתה, לא נפלה כל שגיאה בהחלטת ביהמ”ש קמא שלא לפסוק הוצאות למערערת בגין טיפול רגשי לקטין. משאין בכתב התביעה כל אזכור לטיפול כזה לא ניתן לטעון שביהמ”ש קמא התעלם מנתון שכלל לא התבקש. כשהעלתה המערערת טענות לחיוב עבור טיפול רגשי היא לא צירפה כל ראייה לתמיכה בכך. מכל מקום, משעה שביהמ”ש קמא דחה את תביעת המזונות על כל רכיביה ממילא דחה רכיב זה . המשיבה טוענת, כי בפסיקת מזונות הקטין לא נפלה כל שגגה – ביהמ”ש קמא לא “קיזז” מסכום המזונות לקטין אלא פסק את מזונותיו תוך בחינת הכנסתה הפנויה, כשלצורך קביעת הכנסתה הפנויה הביא בחשבון חובות מזונות נוספים בהם חבה המשיבה, בגין הקטינה ובתה הנוספת, כמקובל. המשיבה טוענת, כי הוכיחה הוצאות גן פרטי עבור בתה הנוספת וכי ביהמ”ש קמא יצא מנקודת הנחה לטובת המערערת לפיה הקטין מצוי בצהרון בעוד שהמערערת כלל אינה נושאת בצהרון היות והקטין שוהה בחינוך ביתי. המשיבה אף טוענת כי אין מקום להתערב בפסיקת ההוצאות שנפסקו לחובת המערערת, משאין המקרה דנן נופל לאותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות.

הדיון בערעור

9. ביום 21.11.22 התקיים דיון בערעור, במעמד הצדדים ובאי כוחם, במסגרתו חידדו הצדדים את טענותיהם. באותו דיון נעתרנו לבקשת המערערת להגשת ראיות נוספות: קבלות בגין הטיפולים הרגשיים בקטין לחודשים אפריל 2021 עד אוקטובר 2022; דו”ח עדכני מאת המטפל הרגשי בקטין; וכן כתב התביעה למזונות שהיה לפני ביהמ”ש קמא.

דיון והכרעה

הוצאות הטיפול הרגשי בקטין

10. אני סבור כי דין הערעור להתקבל בהקשר זה וכי היה מקום לחייב את המשיבה לשאת, בגדרי חיובה במזונות הקטין, בעלות מחצית מכל הוצאה רפואית חריגה, שאינה מכוסה ע”י קופות החולים שעניינה טיפול רגשי, טיפול פסיכולוגי או טיפול פסיכיאטרי לקטין, וזאת ממועד הגשת התביעה ואילך.

11. בענייננו אין חולק על כך שהקטין חווה קשיים במצבו רגשי ואין חולק, כי  מזה שנים הקטין מקבל טיפול רגשי בגין קשיים אלו. בכתב התביעה למזונות אותו הגישה המערערת לביהמ”ש קמא אכן אין אזכור להוצאות בגין טיפול רגשי בקטין, אלא שהדבר נובע מהטעם כי באותה העת, לאור גילו של הקטין (שהיה אז בן שנתיים ימים), הקטין טרם החל בטיפול רגשי. בכתב התביעה עתרה המערערת במפורש לחיוב המשיבה במחצית מההוצאות הרפואיות החריגות של הקטין שאינן מכוסות ע”י קופת החולים (ס’ 77 לכתב התביעה). ביום 15.12.20 הורה ביהמ”ש קמא, כי לאור חלוף הזמן מאז שהוגש כתב התביעה (למעלה משנתיים) המערערת תגיש תצהיר באשר לצרכים העדכניים של הקטין. המערערת מילאה אחר החלטה זו ופירוט צרכיו של הקטין לטיפול רגשי עלתה במסגרת אותו תצהיר שהוגש על-ידה ביום 27.12.20. המערערת מעולם לא זנחה עתירתה, כי המשיבה תשתתף בעלות הטיפול הרגשי בקטין ועמדה על דרישתה בעניין זה גם בדיון שהתקיים בביהמ”ש קמא ביום 31.1.2021 (ראו בעמ’ 139 לפרוט’) וכן במסגרת סיכומיה (שם אף הגדילה עשות ודרשה השתתפות של המשיבה במלוא הוצאות הטיפול הרגשי – ראו בסעיפים 11-20 ובס’ 64(ג) לסיכומים). לפיכך, אין ממש בטענת המשיבה לפיה עתירתה זו של המערערת היא בבחינת סעד שלא התבקש בביהמ”ש קמא. אף לא מצאתי ממש בטענות המשיבה לפיה טענות המערערת בהקשר זה לא הוכחו משום שלא זימנה את המטפלת הרגשית של הקטין לעדות ולא חקרה את המשיבה בסוגיה זו. הייתה זו המשיבה, שאם סברה כי הקטין אינו נמצא בטיפול רגשי או שאין למערערת הוצאות בגין טיפול רגשי בו, לחקור את המערערת בעניין. החיוב שיש לחייב את המשיבה בעניין זה ממילא אינו בסכום גלובאלי אלא בהשתתפות יחסית לפי הוצאות שהוצאו בפועל שמוכחות באמצעות קבלה כך שאין כל סיבה להניח שהמשיבה תחויב בגין הוצאה פיקטיבית. העובדה שביהמ”ש קמא דחה את תביעת המערערת “על כל רכיביה”, כך לטענת המשיבה, אינה מקימה לה הגנה מפני נשיאה בעלות ההוצאות בגין הטיפול הרגשי בקטין. ביהמ”ש קמא לא דחה את תביעת המערערת בהיעדר בסיס לחיוב או בקביעה כי למשיבה פטור עקרוני מלשאת במזונות הקטין. ההפך הוא הנכון. התביעה נדחתה לאחר שביהמ”ש קמא מצא שלמשיבה חובה עקרונית זהה לשאת במזונות הקטין כחובת המערערת – אלא שמצא שלא להטיל חיוב בפועל משהמשיבה נושאת בחובות אחרים המוטלים עליה, גם בגין חלקה של המערערת בהשתתפות במזונות הקטינה, באופן שמביא להיעדר פער בין הכנסותיהן הפנויות של האימהות ו”מאפס” את הצורך בהעברת כספים ביניהן לצרכי הקטין. אי התייחסות של ביהמ”ש קמא לרכיב ההוצאות בגין הטיפול הרגשי בקטין, רכיב שחוסה תחת עתירת המערערת בתביעתה להוצאות רפואיות חריגות בקטין, הסיט את האיזון שראה ביהמ”ש קמא לנגד עיניו עת מצא שלא לפסוק מזונות. בנסיבות אלו, סבורני כי ביהמ”ש קמא לא היה רשאי להתעלם מעתירתה זו של המערערת, והיה עליו לתת לה ביטוי במסגרת פסה”ד. בהיעדר כל נימוק אחר מטעם המשיבה לפטור אותה מהחיוב, יש לקבוע כי עליה לשאת, בגדרי חיובה במזונות הקטין, בעלות מחצית מכל הוצאה רפואית חריגה, שאינה מכוסה ע”י קופת החולים, שעניינה טיפול רגשי, טיפול פסיכולוגי או טיפול פסיכיאטרי לקטין, וזאת ממועד הגשת תביעת המזונות ואילך. חוב העבר שנצבר עד למתן פסק-דין זה יכוסה ע”י המשיבה ב-20 תשלומים חודשיים שווים ורצופים.

החבות במזונות

12. קביעת בית המשפט קמא לפיה בין הצדדים נכרת הסכם במסגרתו האחריות לזון את הקטין והקטינה כאחד, מוטלת על שתי האימהות, לרבות אם ייפרדו, אינה נתונה במחלוקת בערעור זה. כך גם לא קביעת ביהמ”ש קמא לפיה תוכנו של ההסכם הוא כחבות הורה במזונות ילדו לפי חוק המזונות. בכתב התביעה התוותה המערערת את המסגרת הנורמטיבית לחיוב המשיבה במזונות במקרה שלפנינו – בנות זוג בנות אותו מין אימהות לילדים. לגישתה מקור החיוב בהסדר חוזי שנכרת בינה לבין המשיבה. הסדר זה טומן בחובו את החיוב של כל אחת מהן לשאת במזונות הילדים שייוולדו לכל אחת מהן במסגרת הקשר הזוגי. דא עקא, המערערת לא טענה לתוכנו של אותו הסדר חוזי: האם מדובר בחיוב יחסי או שמא בחיוב מוחלט יהא מצבה של האישי/הכלכלי של האם הנתבעת אשר יהא, גם לא ננקבו סכומי ההשתתפות במזונות שיחולו על כל אחת האימהות במהלך החיים המשותפים ו/או במקרה של פירוד ביניהן. משכך, בצדק קבע בית משפט קמא כי “בהעדר ראיות להסכמות קונקרטיות, ייקבע שיעור המזונות ומשך הזמן בו ישולמו, לפי המקובל בחוזים מסוג זה…. כמו גם על דרך ההיקש מס’ 6 לחוק המזונות..” (ס’ 14 לפסק הדין). בנסיבות אלה לא היה מנוס אלא “לבחון את חבות המזונות של המשיבה כלפי [הקטין], כפי שהדבר נעשה בחבות על פי חוק המזונות, לאמור: הכנסת האימהות, הוצאותיהן, וצרכיו של {הקטין}…” (שם). בחינת החיוב במתכונת זו עולה בקנה אחד עם האמור בבקשות ההורות שם נקבע, כי חלוקת הנטל הכלכלי, במקרה בו יסתיים הקשר הזוגי, תעשה, ביחס לכל הילדים המשותפים, באופן שוויוני- לא בהכרח שווה – מה שמכוון לבחינת מצבם האישי והכלכלי של כל אחת מהן.

13. בערעור שלפנינו הסכינה המערערת עם דרך הילוכו של בית משפט קמא (עמ’ 7 לפרוטוקול הדיון ש’ 1) והיא חולקת אך על היישום של הקביעות הללו באופן שהביא לתוצאה לפיה בסופו של יום לא נפסקו מזונות לטובת בנה הקטין. המערערת מלינה על כך שבמסגרת פסק הדין בית המשפט קמא פסק “באופן אגבי ועקיף” בתביעת מזונות הקטינה, תביעה שמעולם לא הוגשה כמו גם על כך ש”קיזז” ממזונות הקטין, אותם אמד על סך של 1,800 ₪, “סכומים מופלגים” בגין מזונות הקטינה ובתה הנוספת של המשיבה. איני מקבל פרשנות זו של המערערת לפסק-דינו של ביהמ”ש קמא. ביהמ”ש קמא במסגרת פסק-דינו לא פסק את מזונות הקטינה. אין בפסה”ד כל חיוב אופרטיבי שמחייב את המערערת לשאת במזונות הקטינה. ביהמ”ש קמא, במסגרת פסק-דינו, אף לא “קיזז” סכומים ממזונות הקטין (אותם אמד על סך של 1,800 ₪) בגין מזונות הקטינה או בתה הנוספת של המשיבה. חוק המזונות מורה כי פסיקת מזונות לקטין מהורהו תיעשה “בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא” (סעיף 3א(ב) לחוק המזונות) וכי היקף המזונות, מידתם וצרכי סיפוקם ייקבעו על-ידי בית המשפט בשים לב לנסיבות ( סעיף 6 לחוק המזונות). מכאן, שומה היה על ביהמ”ש קמא , לאחר שקבע את צרכי הקטין (ללא הוצאות מדור ואחזקתו) בסך של 1,800 ₪ לחודש ( קביעה עליה אין המערערת מלינה במסגרת הערעור דנן), להמשיך ולבחון אף את הכנסותיהן של המבקשת והמשיבה וזאת כדי לקבוע את מידת החיוב שתוטל על כל אחת מהן. כך בדיוק עשה ביהמ”ש קמא במסגרת פסק-דינו. ההתחשבות בנטל המזונות בו נושאת המשיבה בגין הקטינה, בתה הנוספת של המערערת, או בגין בתה הנוספת שלה עצמה (שאינה משותפת לה ולמערערת) נעשתה לצורך קביעת הכנסתה הפנויה. ביהמ”ש קמא נמנע מלהשית על המשיבה חיוב במזונות הקטין רק לאחר שמצא שהכנסתה הפנויה של המשיבה  (לאחר שזו נושאת במזונות שתי בנותיה הקטינות) אינה גבוהה יותר מהכנסתה הפנויה של המערערת (לאחר שזו נושאת במזונות בנה הקטין). התחשבות ביהמ”ש קמא בהוצאות שמוציאה המשיבה בגין בנותיה הקטינות הסמוכות על שולחנה לצרכי קביעת הכנסתה הפנויה נעשתה כדין גם אם אין פסק-דין המחייב אותה לשאת באותן הוצאות  (ראו והשוו תמ”א 2252/88 פלונית (קטינה) נ’ אלמוני, פ”מ נ(1) 384, 389; תמ”א 2285/91 גלדובסקי נ’ גולדובסקי, פ”מ נג (1) 493). מדובר, כאמור, בבנותיה הקטינות של המשיבה, שמכוח היותה אמן היא חבה מכוח דין בסיפוק צרכיהן, ואינה עושה זאת כצעד פילנתרופי. הדבר נכון הן לגבי בתה הנוספת, תינוקת בת שנתיים, שאינה משותפת לה ולמערערת, וקל וחומר באשר לקטינה, בת משותפת לה ולמערערת, שעיקר זמנה נמצאת עם המשיבה והאחרונה נושאת במלוא צרכיה שאינן תלויות שהות.

14. לאחר שהסרנו מדרכנו טענות המערערת לשגגות משפטיות שנפלו באופן בו חישב ביהמ”ש קמא את שיעור המזונות המוטל על המשיבה בגין חובתה לזון את הקטין נותרנו עם מספר מצומצם של השגות, אותן העלתה המערערת, שנוגעות למסקנות עובדתיות של ביהמ”ש קמא בקשר לאותו החישוב. בעניינים מסוג זה כבר נקבע כי “הלכה מימים ימימה היא, כי בית משפט שלערעור אינו נכנס לדיון מחודש בשאלות עובדתיות, שהוכרעו בערכאה הנמוכה, הלכה זו מופעלת בדווקנות יתר בכל הקשור לפסיקת מזונות” (ע”א 732/88 יעקב קמחי נ’ אילנה קמחי ואח’, פ”ד מג (2) 251, 255) וכי “כלל הוא כי אין זה מדרכו של בית משפט שלערעור להתערב בקביעת שיעור המזונות, הנתונה להערכתו ולשיקול דעתו של בית המשפט שפסק בעניינם, אלא אם לדעת בית משפט שלערעור באה פסיקה זו על יסוד שיקולים מופרכים או אם בית המשפט התעלם משיקולים שהיה צריך לתת דעתו עליהם“ (בע”מ 946/19פלוני נ’ פלונית , 21.3.2019, פורסם בנבו. ראו גם: ע”א 192/82 אריה סדן נ’ פביאן סדן, לו(4) 169 (1982)‏‏; בע”מ 3708/07 פלוני נ’ פלוני (2.8.2007)‏‏; עמ”ש (מחוזי חיפה) 32385-11-18 א’ ג’ נ’ ר’ ג ( (22.05.2019)‏ ; עמ”ש (מחוזי תל אביב-יפו) 1971-12-16  פלוני נ’ פלונית  (06.01.2019)‏‏.‏

לא מצאתי בטענות אותן העלתה המערערת בהקשר זה כדי להצדיק חריגה מהכלל האמור. יצוין כי ביהמ”ש קמא, במסגרת פסיקתו, לקח בחשבון את פרק הזמן בו שוהה הקטינה אצל המערערת ואת החיסכון שנוצר למשיבה בחלק מסוים מהוצאותיה תלויות השהות בגין תקופה זו ( בסיפת סעיף 20 לפסק-דינו).  המערערת נמנעה מלפרט במסגרת ההליך שהתברר בביהמ”ש קמא את הוצאותיה בגין הקטינה עת שוהה היא עמה, הגם שדבר לא מנע ממנה לעשות כן . אציין שגם במסגרת הערעור שלפנינו נמנעה המערערת מלפרט ולהביא אסמכתאות בגין אותן הוצאות שמוציאה שנוגעות לקטינה והסתפקה בטענה, כי הקטינה שוהה עמה כ-30% מימי החודש וכי בפרק זמן זה היא מוציאה בגינה “אלפי שקלים בחודש” (ס’ 41 לערעור). המשיבה לעומתה, במסגרת ההליך שהתנהל בביהמ”ש קמא, צירפה לתצהירה אסמכתאות בנוגע להוצאותיה בגין בנותיה הקטינות. לא נותר אלה לתהות, אם אכן מוציאה המערערת בגין צרכיה תלויי השהות של הקטינה בפרק הזמן בו שוהה עמה ( 30% לטענתה) “אלפי שקלים” האם לא ניתן ללמוד מכך כי גם הוצאותיה של המשיבה בגין הקטינה לפרק הזמן בו שוהה עמה ( 70% לפי הנחת המערערת) גבוה באותו היחס, עולה בהרבה על הערכת ביהמ”ש קמא ומקטין בהתאם את הכנסתה הפנויה?

עיון בתצהיר עדותה הראשית של המשיבה מגלה, כי המשיבה טענה וצירפה אליו אסמכתאות לפיהן באותה העת התחנכה בתה הנוספת בגן פרטי שעלותו 4,500 ₪ לחודש. במסגרת סיכומיה המשיבה, בהגינותה, עדכנה את ביהמ”ש קמא, כי “לאחרונה מפאת חיסרון כיס” נאלצה להוציא את בתה מהגן הפרטי ולהעבירה למעון של ויצו, בעלות חודשית של כ-2,400 ₪ לחודש (ס’ 65 לסיכומיה). כאמור, ביהמ”ש קמא במסגרת פסק-דינו לקח בחשבון הוצאות גן עבור הבת הנוספת לפי 2,400 ₪ לחודש ולא לפי העלות הקודמת והגבוהה יותר משמעותית של הגן הפרטי ( 4,500 ₪ לחודש). במסגרת הערעור שלפנינו המערערת לא טוענת, כי המשיבה אינה נושאת בהוצאות גן בגין בתה הנוספת. לעומת זאת הייתה זו המשיבה שהעלתה טענה לפיה למערערת אין עוד הוצאות בגין צהרון לקטין, הואיל והמערערת בחרה לחנכו בחינוך ביתי. זאת ועוד, גם הנחת המוצא של ביהמ”ש קמא לפיה בעתיד וכשבנותיה של המשיבה תגדלנה המשיבה צפויה לעזוב את בית אמה ולעבור להתגורר בשכירות, דבר שישית עליה הוצאות נוספות, לא נסתרה אלא התחזקה בעקבות תשובת המשיבה. המשיבה בתשובתה לערעור טענה כי בחודשים הקרובים היא מתכוונת לעזוב את בית אמה ולעבור להתגורר עם בת הזוג שלה בדירת מגורים שכורה ( תוך ציון כתובת הדירה הספציפית ושכר הדירה הנדרש בגינה) כשבגין חלקה בדמי השכירות (מחצית) היא צפויה לשאת בעלות של 3,000 ₪ לחודש, דבר שיביא להפחתת הכנסתה הפנויה בהתאם, כפי שצפה ביהמ”ש קמא בפסק-דינו (בס’ 22 לפסה”ד).

בנסיבות אלו לא עלה בידי המערערת לשכנעני כי שיקול דעת ביהמ”ש באופן בו אמד ביהמ”ש קמא את הוצאות המשיבה נעשה על יסוד שיקולים מופרכים או שנפלו בפסיקתו בעניין זה שגגות משמעותיות ש”שיחקו” לחובת המערערת באופן שמצדיק התערבותנו.

15. אשר להוצאות המשפט – ביהמ”ש קמא חייב את המערערת לשאת בהוצאות המשיבה ושכ”ט עו”ד בסך של 23,000 ₪ (3,000 ₪ הוצאות למשיבה ו-20,000 ₪ בגין שכר טרחה לעורך דינה) כשהוא מציין כי בקביעת חיוב זה לקח בחשבון את התוצאה של ההליך ואת העובדה שהמערערת עמדה על ניהול ההליך עד תומו מטעמים “עקרוניים” ולא מטעמים עניינים. סבורני כי לו תתקבל עמדתי לפיה יש להתערב בתוצאת פסה”ד ולהשית על המשיבה את החיוב להשתתף במחצית מהוצאותיו הרפואיות של הקטין שפורטו לעיל, הרי שהנחת המוצא של ביהמ”ש קמא בפסיקת ההוצאות לחובת המערערת כבר אינה מסתברת ואין מנוס מלהתערב אף בה במסגרת ערעור זה. זאת ועוד, תביעת המערערת לחיוב המשיבה במזונות הקטין הייתה תביעה לגיטימית שנועדה להבטיח את רווחת הקטין מה גם שהמשיבה התכחשה מכל וכל למקור חיובה ולא רק לשיעור החיוב. הגם שבמבחן התוצאה מצאתי, כי שיעור המזונות בו יש לחייב את המשיבה מצומצם יחסית, זאת לאחר אימוץ קביעותיו של ביהמ”ש קמא באשר להכנסותיהן הפנויות של האימהות, אין לומר כי תביעת המערערת הייתה תביעת סרק או כי בשלב מסוים של ההליך ניהולה נבע מטעמים עקרוניים גרידא ולא מטעמים עניינים.

בנסיבות אלו, משמצאתי כי היה מקום לקבל את תביעת המערערת באופן חלקי, סבורני כי גם אם לא היה מקום לפסוק הוצאות לטובתה בגדרי ההליך שהתנהל בביהמ”ש קמא, לא היה מקום לפסוק הוצאות לחובתה. לפיכך, לו דעתי תישמע יש להתערב בחיוב בהוצאות ובשכ”ט עו”ד שהושת על המערערת בגדרי סעיף 25 לפסק-דינו של ביהמ”ש קמא ולבטלו. כמו כן לא הייתי עושה חיוב בהוצאות בגין הליך זה שלפנינו וקובע כי כל אחת מהאימהות תישא בהוצאותיה ובשכ”ט עו”ד, שכן הערעור התקבל באופן חלקי בלבד.

16. לאור כל האמור לעיל, אציע לחבריי לקבל את הערעור באופן חלקי, במובן זה שהמשיבה תחויב לשאת, בגדרי חיובה במזונות הקטין, בעלות מחצית מכל הוצאה רפואית חריגה, שאינה מכוסה ע”י קופות החולים שעניינה טיפול רגשי, טיפול פסיכולוגי או טיפול פסיכיאטרי לקטין, וזאת ממועד הגשת התביעה למזונות (2.5.2018) ואילך. חוב העבר שנצבר עד למתן פסק-דין זה יכוסה ע”י המשיבה ב-20 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, וככל שאלו ישולמו במועדם לא יתווספו לחיוב בגין חוב העבר הוצאות הצמדה וריבית. החיוב בהוצאות ושכ”ט עוה”ד שהושתו על המערערת בגדרי סעיף 25 לפסק-דינו של ביהמ”ש קמא יבוטל. משהערעור התקבל באופן חלקי – כל צד ישא בהוצאותיו בגין הליך זה והעירבון, על פירותיו, יוחזר לידי המערערת באמצעות בא כוחה.

השופטת עינת רביד:

אני מסכימה.

השופט נפתלי שילה:

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינו של אב”ד, סגן הנשיא, כב’ השופט שוחט.

פסק הדין מותר לפרסום במתכונת בה נחתם, ללא שמות הצדדים ובכפוף להשמטת פרטים מזהים.

ניתנה היום, ג’ טבת תשפ”ג, 27 דצמבר 2022, בהעדר הצדדים.