לפנינו כתבה משנת 2015 על מעלליהן של הפרקליטות עו”ד רחלי חזן פלדמן ועו”ד נאוה שילר. עו”ד אביגדור פלדמן האשים אותן בהסתרת חומרי חקירה מנאשם. הן החתימו את עו”ד אייל רוזובסקי על מסמך שאסור יהיה לו להראות את החומרים ללקוח אותו הוא מייצג.
פלדמן טען שזו פגיעה בזכות הנאשם להתמודד עם חומרי החקירה ולפתח מהם קווי הגנה.
להלן הכתבה באתר של יואב יצחק, פורסם 9/11/2015
הפרקליטות עו”ד רחלי חזן פלדמן ועו”ד נאוה שילר ועו”ד איל רוזובסקי הסתירו מהרב פינטו חומרי חקירה שנדרשו להגנתו
פרשה זו נחשפה לראשונה ב-News1 ועתה היא מובאת לידיעת בית המשפט העליון ולהכרעתו במסגרת ערעור שהגיש הרב פינטו על עונשו 
מבקש לקיים דיון מקדמי בבקשתו להציג ראיות נוספות (שהוסתרו ממנו קודם לכן) לרבות את הודעותיו במשטרה של המנוח תנ”צ אפרים ברכה עו”ד רוזובסקי הודח מייצוג הרב פינטו לאחר שהתגלה ששיתף פעולה עם הפרקליטות בתרמית שמנעה חשיפת חומרי חקירה שהיו יכולים להקל בעונשו
הפרקליטות חייבה את עו”ד איל רוזובסקי, בא-כוחו של הרב יאשיהו פינטו (עד לפני כשלושה חודשים), שלא למסור את חומרי החקירה “לאף אחד, כולל לא לפינטו”, וכך נהג רוזובסקי תוך פגיעה קשה בלקוחו; “מדובר בתנאי לא חוקי, שכן הוא עומד בניגוד מוחלט לחוק סדר הדין הפלילי”. כך טוען עו”ד אביגדור פלדמן, המייצג עתה את הרב פינטו בערעור שהגיש לבית המשפט העליון, על גזר הדין שהוטל עליו בבית המשפט המחוזי בתל אביב – שנת מאסר בפועל, כפי שדרשה הפרקליטות.
עו”ד פלדמן מבקש להציג עתה בפני בית המשפט מידע וכן ראיות נוספות, המעידות כי אכן: הפרקליטות ועו”ד רוזובסקי שיבשו הליכי חקירה ומשפט, בכך שמנעו מהרב פינטו את זכויותיו למשפט הוגן. פרשה זו נחשפה ב-News1 בחודשים האחרונים. עתה היא מובאת על-ידי הרב פינטו, באמצעות באי-כוחו, לידיעת בית המשפט העליון ולהכרעתו במסגרת הערעור שהוגש.
עו”ד רוזובסקי פוטר לאחר שנתפס במרמה
עו”ד פלדמן נשכר על-ידי הרב פינטו יחד עם עו”ד צבי ואתורי, כדי לייצגו בהליכי הערעור, וזאת לאחר שעו”ד רוזובסקי פוטר – עם גילוי התרמית. פיטוריו נעשו זמן קצר לאחר שהתגלה כי הוא עשה “יד אחת” עם הפרקליטות, ומנע, בזדון, מסירת חומרי החקירה לרב פינטו. חמור מכך: רוזובסקי לא גילה ללקוחו על ה”הסכמות” עם הפרקליטות, והובילו במשך חודשים רבים בכחש כאילו העברת חומרי החקירה לידיו של פינטו מתעכבת בשל קושי טכני בלבד. לטענת עו”ד פלדמן, חומרי החקירה כללו, בין היתר, מסמכים שהיו יכולים להביא, לגישתו, לזיכויו של הרב פינטו מעבירת השוחד שיוחסה לו או למצער להקלה משמעותית בעונשו.
| 1. | התרמית הגדולה |
בבקשה שהגיש עו”ד פלדמן בשמו של הרב פינטו לבית המשפט העליון הוא מבקש להציג ראיות נוספות מתוך חומרי החקירה שהוסתרו קודם לכן מהרב פינטו. כמו-כן הוא מבקש לקיים דיון מקדמי בבקשה, כדי לייעל, לגישתו, את הליכי הערעור. בתגובה שהוגשה לבית המשפט מבקשת הפרקליטות לדחות על-הסף את שתי הבקשות.
בבקשה להוספת נימוקי ערעור (ובהם הראיות הנוספות), טוען פלדמן, כי בניגוד לחוק ואף בניגוד לפסיקה בית המשפט המחוזי, הפרקליטות, באמצעות התובעת עו”ד רחלי חזן-פלדמן, וכן כאמור תוך שיתוף פעולה בלתי חוקי מצד עו”ד רוזובסקי, הגיעו ביניהם להסכמות – הנוגדות את טובתו ואת זכויותיו של הרב פינטו, ובהן: “ההגנה מתחייבת לא למסור את החומרים לאף אחד, כולל לא לפינטו”.
הסתרת חומרי החקירה: פגם מהותי
המדובר בפגם מהותי, טוען פלדמן: “תחילה בהסכמת סניגוריו של המבקש לחתום על הסדר טיעון מבלי לאפשר לנאשם עצמו לעיין במלוא חומרי החקירה וכן מבלי לקבל עותק מחומרי החקירה שנאספו. פגם זה הלך והתעצם בהמשך, עת המדינה חייבה את ההגנה שלא למסור את חומרי החקירה לעיונו של הנאשם. מדובר בפגמים מהותיים אשר פוגעים בהכרח בהליך הפלילי ובקיום משפט הוגן וראוי”.
עו”ד פלדמן דוחה את עמדת הפרקליטות, שלפיה: עם מסירת חומרי החקירה לבאי-כוחו הקודמים של הרב פינטו, עו”ד אלי זהר ורועי בלכר, מוצתה זכות העיון של הנאשם. בפנייתו לבית המשפט הוא טוען, כי לעורכי הדין הנ”ל (זהר, בלכר) ניתנה זכות עיון למשך 24 שעות, בשלב שקדם לחתימה על הסדר הטיעון, וגם זאת באופן חלקי ביותר.
עו”ד פלדמן מבקש לקבוע, כי “היה הכרח לקבל את מלוא חומרי החקירה לידי ב”כ הנאשם, לעיין בהם בדקדקנות הנדרשת ולהסכים לעובדות כתב אישום בהתאם לראיות. למידת תיק פלילי הינה מלאכה מורכבת הדורשת זמן וחשיבה מאומצת. יהיו הסניגורים מוכשרים ככל שיהיו, נראה כי עיון לזמן מוגבל, במשרדי הפרקליטות, אינו מאפשר הערכות של ממש לייצג בתיק פלילי, לא כל שכן להסכים בנוגע לעובדות מהותיות”.
עו”ד פלדמן: המערער הסכים בהסדר לעובדות שהוסתרו ממנו
עו”ד פלדמן מבקש לאפשר הצגת ראיות נוספות – כדי לשכנע את בית המשפט העליון, כי שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, עודד מודריק, שאישר את הסדר הטיעון בין הפרקליטות לבין הרב פינטו, וגזר שנת מאסר על הנאשם, שגה בהחלטותיו:
- בית המשפט שגה כאשר לא גונן על זכויותיו של הרב פינטו, ולא איפשר הצגת הודעותיו של אפרים ברכה במשטרה;
- בית המשפט שגה כאשר לא איפשר לבא-כוחו של הרב פינטו להציג ראיות – מתוך חומרי החקירה, שיאפשרו, לגישתו, הקלה בעונשו;.
עו”ד פלדמן טוען, כי “מערכת היחסים בין המערער ובין ניצב אפרים ברכה ז”ל, הייתה באזור הדמדומים שבין יחסים לגיטימיים שאופינו על-ידי זיקה רגשית עמוקה בין השניין ובין יחסים שיש בהם אבק שוחד, שכן טענה זו משתקפת בהודעותיו של אפרים ברכה, וכי טענה זו יש בה כדי להביא לזיכויו של המערער מעבירת השוחד”.
עו”ד פלדמן טוען עוד, כי בית המשפט קמא דחה את הבקשה להבאת ראיות נוספות בשל הסכמת המערער במסגרת הסדר הטיעון לפי: “הצדדים לא יטענו דבר לעניין עובדות המקרה, לא יגרעו מהן ולא יוסיפו להן כל טיעון עובדתי”. על-כך טוען פלדמן, כי בנסיבות העניין, “הסכמת המערער בהסדר הטיעון שלא לטעון דבר לאמור בכתב האישום, היא חסרת תוקף וכי המערער לכאורה הסכים לעובדות שהוסתרו ממנו על-ידי המדינה, אך למרבה הצער גם על-ידי פרקליטו, והסכמה לנסתר מן העין, לא הסכמה היא”.
| 2. | מה אומר החוק |
|
החוק מורה באופן מפורש, טוען פלדמן, על העברת החומר לידי “הנאשם וסניגורו… ובשום אופן לא מונע העברת חומרי החקירה לנאשם עצמו”. בתיק זה ישנם פגמים בהתנהלות בנוגע לחומרי החקירה מתחילתו ועד סופו, טען פלדמן. “זכות הנאשם לקבלת חומרי החקירה בעניינו ולהתגונן כנגד אישום פלילי במשפט היא זכות בסיסית והינה מרכזית ביותר בהליך הפלילי. פגיעה בזכות זאת הינה פגיעה מהותית בזכות להליך הוגן. הנאשם לא נחשף לאף בדל ראיה מחומרי החקירה וזאת לאור התחייבות ההגנה, לבקשת המדינה לא למסור לו חומרים”. בפנייתו לבית המשפט, מפנה עו”ד פלדמן אצבע מאשימה כלפי עו”ד רוזובסקי. “הסכמת הסניגור בעניין זה כמו בנושאים אחרים המקיימים הליך פלילי הוגן, אין לה תוקף ותפקידו של בית המשפט הוא למנוע גם מן הסניגור לפגוע בזכויות יסוד של הנאשם”; “המערכת השיפוטית, חוק סדר הדין הפלילי ודיני הראיות נועדו להבטיח את זכויותיו של הנאשם בהליך פלילי ולשמור על ניהול הליך הוגן וראוי”; “התנהלות בניגוד לחוקים הללו בהכרח פוגמת בהליך הפלילי ומביאה לכדי פגיעה ישירה במבקש”. עו”ד פלדמן טוען עוד, כי הוא אינו מוציא מכלל אפשרות כי אם ההליך היה מתנהל בצורה הוגנת וללא פגמים, היה מסתיים בצורה אחרת, ואפשר בזיכויו של הנאשם. אולם בשלב זה של המשפט ולאחר סיום ההליך העיקרי, לא מתבקש זיכוי הנאשם אלא הקלה בעונשו. בית המשפט העליון, כותב פלדמן, מתבקש להורות על קבלת הודעותיו של אפרים ברכה ולאפשר למערער להתייחס להודעות בגדר הערעור, או לחלופין – להורות על החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי כדי שידון בראיות הנוספות, ובהן, כאמור, הודעותיו של ברכה. בסופה של הבקשה שהגיש מטיל עו”ד פלדמן על עו”ד רוזובסקי אחריות ישירה לגורלו המשפטי של הרב פינטו. “משמעות האירועים שתוארו לעיל”, קובע פלדמן, “כי המערער לא מהיה נוכח בהליך הפלילי שהתקיים בעניינו, כי סניגורו דחק אותו מספסל הנאשמים ותפס את מקומו. זכותו של המערער להיות נוכח במשפטו היא זכות יסוד שאינה ניתנת להתנייה או לביטול ותפקידו של בית המשפט להגן עליה, גם אם סניגורו של הנאשם ויתר עליה”. |
הפרקליטות מבקשת, כאמור, לדחות על-הסף את שתי בקשותיו של הרב פינטו, ואף להימנע מקיום דיון בנושא בבית המשפט העליון. אין כל הצדקה, נטען, להגשת ראיות חדשות בשלב הערעור, קל וחומר כאשר הראיות החדשות המבוקשות הינן בניגוד להסכמות הצדדים במסגרת הסדר הטיעון שנערך. תגובת הפרקליטות הוגשה באמצעות מנהל המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, עו”ד יוסף (ג’ואי) אש, ועוזרת לפרקליט המדינה, מורן פלדמן. הפרקליטות מנמקת את התנגדותה בהלכות הפסוקות שניתנו בבית המשפט העליון, השוללות הגשת ראיות חדשות בשלב הערעור (הרב פינטו מבקש לערער על החלטת בית המשפט המחוזי שמנע הגשת ראיות נוספות, להבדיל מראיות חדשות, י.י.). כמו-כן היא טוענת, כי הראיות היו בידי בא-כוח ההגנה, ובית המשפט המחוזי דחה את בקשתה להגישן. עוד נטען, כי “בעת הזו אף תוסיף המשיבה את המובן מאליו: תנ”צ אפרים ברכה ז”ל אינו בין החיים ולא ניתן יהיה לחוקרו על הודעותיו. אף מסיבה זו אין להיענות לבקשה. ומשום כך, אף אין כל הצדקה לקיים בכך דיוק מקדמי”. הפרקליטות טוענת בתשובתה כי הודעותיו של ברכה במשטרה (בהן נימק קבלת הכספים כסיוע חברי-כמו משפחתי מצד הרב פינטו, ולא כשוחד כספי, י.י.) אינן חזות הכל, וגם אם היה בהן כדי לבסס נימוק לקולא, הרי שמדובר בפרשנות אחת מיני רבות למעשיו ולמניעיו של הרב פינטו. הניסוח הכולל של כתב האישום, נטען, לרבות ההתייחסות ליסוד הנפשי של המבקש, נשען על שילוב בין ראיות והקשרים, הנלמדים מהתמונה בכללותה, ואשר כולם היו ידועים לתנ”צ ברכה בזמן אמת או כשמסר הודעותיו. לגישת הפרקליטות, הצגת הודעותיו של ברכה בלבד, חלקים מהן או אפילו כולן, מבלי להציג את תמונת הראיות בכללותה, תיצור בפני בית המשפט תמונה חלקית בלבד דבר שעלול לגרום לעיוות דין. הפרקליטות טוענת עוד בתגובתה, כי היא לא ביקשה בשום שלב להסתיר את חומר הראיות מהמבקש או מסנגוריו ואף להפך (הערה: שקר. הפרקליטות הסתירה ואף חייבה את עו”ד רוזובסקי למנוע את חומרי החקירה מהרב פינטו, י.י.). לטענתה, חומר החקירה הועמד כולו, למעט פרטים חסויים, לרשות סניגוריו של הרב פינטו, וזאת במשך תקופה ארוכה במשרדי המשיבה. חלק הארי של חומרי החקירה צולם והועבר לידי ההגנה. הפרקליטות מבקשת, בתגובתה, להפריך גם את הטיעונים כאילו היא דחקה ברב פינטו להודות בכתב האישום מבלי שידע את תוכנו. לטענתה, הרב פינטו חתם על הסדר טיעון לאחר שקרא והבין את תוכנו. הפרקליטות טוענת, להגנתה, כי אין לה מעורבות כל שהיא בכשל-ייצוג, ככל שנטען, מצד סניגוריו הקודמים של הרב פינטו. לדברי באי-כוח הפרקליטות, “טענת כשל בייצוג תבחן בזהירות רבה והיא תתקבל רק אם יוכח שנגרם למבקש עיוות דין וכי ישנו פוטנציאל ממשי בקבלתה לשינוי תוצאות המשפט”. הפרקליטות כופרת בכך, וטוענת כי אין אלו פני הדברים, בוודאי שהם אינם נכנסים בגדר עיוות דין, ובאשר להודעותיו של תנ”צ ברכה – “אין מקום להעלות טענה כעת כי סניגוריו של המבקש לא היו מודעים אליה ו/או הסתירו אותה מפני המבקש”. |
||||
הפרקליטות ממשיכה לבלף גם בתגובתה הנוכחית לבית המשפט העליון. במקום להשיב באופן ענייני לטענות ולהאשמות, מנסה הפרקליטות “למרוח” את שופטי בית המשפט העליון. כך לדוגמה:
|
||||
https://www.news1.co.il/Archive/001-D-371382-00.html
וזו ההרשעה של יאשיהו פינטו אצל השופט עודד מודריק (פרש מאז) שעליה הגיש פלדמן ערעור.
| ת”פ בית המשפט המחוזי תל אביב – יפו |
43357-09-14
12/05/2015 |
| בפני השופט: דר’ עודד מודריק סגן נשיא |
|
| – נגד – | |
|---|---|
| מאשימה: מדינת ישראל עו”ד רחלי חזן –פלדמן עו”ד נאוה שילר |
נאשם: יאשיהו יוסף פינטו עו”ד איל רוזובסקי עו”ד צבי קלנג עו”ד בת חן ליפסקי |
| גזר דין | |
| הנאשם, יאשיהו יוסף פינטו (להלן: “הנאשם” או “הרב פינטו”) נותן את הדין לפי הודאתו, בעבירות של מתן שוחד, הצעת שוחד ושיבוש מהלכי משפט.
קיצור מעשה הנאשם, אדם כבן 42 שנים, עומד מזה שנים בראש הפעילות התורנית של עמותת “שובה ישראל”. בפעילותו צבר את אמונם והיה למושא הערצתם של רבים, בארץ ובחו”ל. אנשי עסקים, משרתי ציבור, נבחרי ציבור, ידוענים ופשוטי עם מכל שכבות הציבור שיחרו לפתחו. הוא היה להם לרב ומנהיג. פרשת “חזון ישעיה” בקיץ 2011 נודע לנאשם כי התעורר חשד לביצוע מעשים פליליים נגד אברהם ישראל שעמד בראש עמותת “חזון ישעיה” עתירת הנכסים שעסקה בפעילות צדקה וחסד (להלן: “חזון ישעיה” או: “העמותה”). ישראל ביקש סיוע מן הנאשם וזה נאות לסייע. ישראל העביר לידי הנאשם את השליטה בפועל וניהול הפעילות של חזון ישעיה וכן העביר 1.2 מיליון דולר מכספי עמותת ידידי חזון ישעיה בארה”ב לחשבון של גב’ דבורה רבקה פינטו, רעיית הרב פינטו. בני הזוג פינטו עשו בכספים הללו שימוש למטרות שונות לרבות שימוש פרטי. בראשית 2012 נודע לנאשם שמשטרת ישראל מקיימת חקירה סמויה בפרשת חזון ישעיה. הוא חשש מתוצאות החקירה וכן חשש שגורמים שונים מקרב חברי עמותת חזון ישעיה עלולים להתלונן ולשתף את המשטרה במידע שברשותם. על כן, לצד מידע שהחל לאסוף על החקירה ודרכיה, על החוקרים ועל קציני משטרה שונים, פעל בשיתוף עם רעייתו, כדי להשפיע על החקירה ולשבש אותה. הנאשם הפעיל, במישרין או בעקיפין, לחץ על מורי בנק ושלדון ריץ שפעלו במסגרת העמותה, לחזור בהם מתלונותיהם כלפי אברהם ישראל ואף להפסיק לפעול במסגרת העמותה כליל. הפעלת הלחץ נעשתה בדרכים שונות וביניהן איום בהכרזת “דין רודף”. במרץ 2012, לקראת תחילתה של חקירה משטרתית גלויה בפרשת חזון ישעיה, פעל הנאשם, בעצה אחת עם אשתו ועם אברהם ישראל כדי להשפיע על דוד סימנטוב שהיה פעיל בעמותה. השלושה נִסְכְּמוּ להעביר סך 150,000 ש”ח מחשבונה של דבורה פינטו בארה”ב לחשבונו של סימנטוב על מנת שהלה יכיר להם תודה ויימנע משיתוף פעולה עם החוקרים. כך היה. הכסף הועבר; סימנטוב סכר את פיו ולשונו בחקירה. הצעת שוחד ומתן שוחד לתנ”ץ ברכה תת ניצב (תנ”ץ) אפרים ברכה שירת כקצין בכיר מאד באגף החקירות של המשטרה. בשנת 2007 החל לפקוד כיהודי דתי את חצרו של הרב פינטו, ועשהו לרבו. נוצרו בין השניים קשרי היכרות וידידות. לקראת פתיחת החקירה הגלויה בפרשת חזון ישעיה, גמלה בלבו של הנאשם החלטה לנצל את קשריו והיכרותו עם ברכה על מנת לדלות ממנו פרטים אודות החקירה. בפברואר 2012 הוא הציע לברכה לקבל ממנו שי אישי – תפילין שהיו בשימוש הרב. ברכה סירב לקבל את הפריט בלי תמורה. הנאשם הבין את משמעות נתינת מתת לקצין משטרה והסכים לקבל מידו של ברכה תמורה על פי מחירם של תפילין חדשים. ברכה לא מסר לנאשם פרטים על החקירה בנימוק שהוא אינו מיודע בעניין הפרטים הללו. לפיכך החליט הנאשם להעניק לברכה מתת כספי בהיקף נכבד במגמה להתגבר על החסמים שהיו לו בהקשר למסירת מידע חסוי על פרטי החקירה בנוגע לרב ואשתו. ביום 19.8.2012 שעה שברכה ביקר את הרב פינטו ביחידת האורחים (סוויטה) במלון הילטון בתל אביב, הציע האחרון לברכה לקבל ממנו 200,000$ כמתנה, בתקווה שמתנה בהיקף כזה תגרום לברכה לשתף פעולה ולמסור לנאשם פרטים שונים על החקירה. ברכה סירב לקבל את השי. הנאשם אמר שהמתת יימסר לאשתו של ברכה. לאחר כעשרה ימים , ביום 27.8.2012, דיווח ברכה את דבר הצעת השוחד לממונים עליו. מכאן ואילך הודרכו פעולותיו, לרבות פעולות אשתו (ראו להלן), בידי גורמי המשטרה ומהלך הדברים בהמשך אף תועד. הנאשם ערך ניסיון נוסף לדלות מידע חשוב מברכה בפגישה ביום 1.9.2012 בסוויטת האורחים במלון הילטון. גם אז הוצע הסך של 200,000$ אולם ברכה לא נאות למסור דבר. הנאשם מסר לברכה שברצונו לקיים פגישה עם אשתו של ברכה בנוכחות גב’ פינטו. פגישה בין גב’ פינטו לגב’ ברכה נערכה במלון הילטון בתל אביב ביום 13.9.2012. בפגישה מסרה הראשונה לאחרונה מעטפה ובה 100,000 פרנקים שוויצרים (שווים בעת ההיא 422,300 ש”ח) ואגב כך ציינה את אהבתו הגדולה של הרב את תנ”ץ ברכה. משך כחודש ימים לאחר מכן הוסיף הנאשם וביקש לקבל מברכה פרטי מידע הנוגעים לו בפרשת חזון ישעיה. ביום 11.10.2012 הוזמנו הנאשם ואשתו לחקירה. משנמסרה להם ההודעה התקשרו לברכה בניסיון לברר את פשר הזימון. משהחלה החקירה נפסק, הלכה למעשה, הקשר בין ברכה לבין הרב פינטו ואשתו. עובדה אחת מוסכמת שנוספה לכתב האישום היא שהחקירה בפרשת חזון ישעיה נסגרה כנגד הנאשם ואשתו. הסדר הטיעון כתב האישום הוגש לבית המשפט ביום 17.9.2014. עמו הוגש גם הסכם המשקף הסדר טיעון שגובש ונחתם בין באי כוח המאשימה לבין הנאשם ובאי כוחו. הסדר הטיעון נבע, ראש ועיקר, מנכונותו של הנאשם למסור למשטרה פרטי מידע על הצעת טובות הנאה שונות ועל מתן טובות הנאה שונות לניצב מנשה ארביב ששימש כראש יחידת להב 433. לכך נלוו מספר שיקולים נוספים בהם נכונותו של הרב פינטו ליטול אחריות למעשי העברה שבכתב אישום זה ונסיבות אישיות של הנאשם ובני משפחתו. היועץ המשפטי לממשלה סבר שהאינטרס הציבורי המגולם בצורך להעמיד את הנאשם לדין בהקשר לפרשיות כתב אישום זה והאינטרס הציבורי המצריך את מיצוי החקירה בפרשת ארביב, מצדיקים גיבוש הסדר טיעון. על פי ההסדר, בתמורה למילוי מחויבויות הנאשם הנקובות בהסדר, הגבילה המאשימה את טיעוניה לעונש לדרישת עונש מאסר של שנה בפועל, לצד מאסר מותנה, קנס וחילוט הסכום שנמסר כמתת לגברת ברכה. לסנגוריה ניתן החופש לטעון לכל עונש לפי שיקול דעתה. אכן באות כוח המאשימה עמדו נחרצות על בקשתן לגזור לנאשם עונש ובו רכיב של מאסר בפועל בן שנה אחת. הסנגורים מצדם עתרו בעיקר לעונש שאין בו מאסר ממשי כלל ולמצער עונש מאסר שאין הכרח לשאת אותו מאחורי סורג ובריח. גזירת הדין נוכח אופיו של הסדר הטיעון אקבע את גזר הדין במהלך המשולש הבא. בראשונה אקבע את “מתחם העונש ההולם את מעשה העברה שביצע הנאשם”; בשנייה אבחן את היחס שבין המתחם לבין מציאות של הסדר טיעון; בשלישית אגזור מן המסקנות המשולבות באספקלריה של הנסיבות השונות, את עונשו של הנאשם. מתחם העונש ההולם הסימן העוסק ב”הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה” מנחה את בית המשפט לגזור עונש המבטא “יחס הולם בין חומרת מעשה העברה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם”[סעיף 40ב של חוק העונשין]. לשם כך על בית המשפט לקבוע “מתחם עונש הולם’ המבוסס על: (1) הערך החברתי שנפגע מביצוע העברה; (2) מידת הפגיעה בערך החברתי; (3) מדיניות הענישה הנהוגה; (4) נסיבות הקשורות בביצוע העברה [סעיף 40ג של חוק העונשין]. שופט הדן בגזירת עונש פרטני במשפט מסוים אינו בן חורין להימנע מקביעת מתחם העונש ההולם. הדין אינו פוטר את השופט מכך גם בנסיבות של הסדר טיעון. קביעת מתחם העונש ההולם היא מלאכה מורכבת למדי שבעיני פעמים הרבה נשענת על בלימה. ארבעה ראשי שיקול הדעת המרכיבים את “המתחם” מאופיינים בעמימות מרובה; אין להם שיעור ומידה ולא ניתן לדעת מהו השקלול הפנים-רכיבי הראוי [ראו: אורן אייל-גזל “מתחמים לא הולמים: על עקרון ההלימה בקביעת מתחם העונש ההולם” משפטים על אתר ו, 1, 4-6 (תשע”ג)]. הלכה למעשה קיימת נטייה של הצדדים הטוענים, ובתי המשפט בדרך כלל מחרים-מחזיקים אחריהם, לשלם מס שפתיים (תרתי משמע) ל”ערך החברתי שנפגע מביצוע העברה” (ואין לך ערך חברתי שנפגע שאינו בולט בחשיבותו: הגנת החיים ושלמות הגוף, החרות, כבוד האדם, האוטונומיה של הרצון החופשי, הגנת קטינים, טוהר המידות, אמון הציבור במשרתי הציבור ובנבחריו וכלום הגנת הקניין ואיכות הסביבה מילתא זוטרתא הם?). לצד אותו מס שפתיים (שמושמע, לעתים קרובות, משני הצדדים כאילו הם “פה אחד”) נוהגים “לנופף” בגזרי דין שיצאו מלפני ערכאות שונות כדי לשקף את “מדיניות הענישה הנהוגה”. אלא שעל עגלת הענישה של בתי המשפט למן קום המדינה ועד הנה היא כה הועמסו גזרי דין, בכל תחומי העברה, שמספרם לא יימנה מרוב. הפוך והפוך בהם והכל תמצא שם. טול למשל את ענייננו. הצדדים הטוענים לפניי לא חלקו אלה על אלה בעניין ההשלכה החברתית החמורה שנובעת מעברת שוחד; לא רק קבלת שוחד אלא גם מתן שוחד ואף הצעת שוחד הם מהלכים מושחתים ומשחיתים. על בסיס תמימות דעים זו הציגה התביעה להציג גזר דין המבוסס על אמירה ערכית ש”עבירת השוחד הוגדרה בפסיקה כסרטן בגוף החברתי ציבורי… תופעה של שחיתות קשה, מקיפה ומתוחכמת, שחיתות שמעידה על ריקבון ברשויות ציבוריות. שחיתות זו… יש לעצור באיבה לפני שהיא שולחת את גרורותיה המסוכנות לרבדים נוספים…מדובר בתכנון “לכבוש” רשות מקומית, להעמיד בראשה מי שמקורב לנותני השוחד, כל זאת כדי שניתן יהיה לקצור את הפירות באמצעות הטבות שונות שתינתנה בעתיד לנותני השוחד” ולהראות כי אמירה זו הוליכה את בית המשפט לגזור עונש של מספר שנות מאסר [ע”פ (ת”א) 10836-10-10 אפל נ’ מ”י וכן הוצגו גזרי דין רבים אחרים]. הסנגוריה מנגד על בסיס אותה לשון (רטוריקה) מפי בית המשפט: “לא יכולה להיות מחלוקת …לעניין השחיתות הגלומה בעבירת השוחד והצורך לבטא את הסלידה ממנה כמו גם את הרצון לשמור מכל משמר על טוהר המידות בשרות הציבורי באמצעות ענישה משמעותית” הראתה כי האמירות הללו הוליכו את בית המשפט לגזור עונש של מספר חודשי מאסר לנשיאה בעבודת שרות [ע”פ (ת”א) 7354/09 ד”ר סרוב נ’ מ”י וכן הוצגו גזרי דין רבים אחרים]. אחרי שהערתי את מה שהערתי ולפי שאינני מופטר מחובת ההתייחסות ל”מתחם”, אחווה דעתי בעניין זה. אין צורך שאחזור על הרעה החולה גלומה בעבירת שוחד. אעיר רק שבהשוואה להסתכלות המחמירה, המוצדקת, של בית המשפט על מהלך שהיה מיועד ” ‘לכבוש’ רשות מקומית, להעמיד בראשה מי שמקורב לנותני השוחד, כל זאת כדי שניתן יהיה לקצור את הפירות באמצעות הטבות שונות שתינתנה בעתיד לנותני השוחד” [פרשת אפל], יש לראות בחומרה רבה הרבה יותר מהלכי שוחד שכוונו לתקיעת יתד טרויאנית בליבת מערכת אכיפת החוק כדי “לכבוש” אותה וכדי שהמשרתים בה יפעלו ויופעלו כבובות משחק בידי המשחד. תנ”ץ ברכה אמנם איננו “ראש ה-FBI הישראלי” אך אלמלא סירב להצעות של הנאשם ואלמלא חשף את מעלליו הייתה עלולה להיגרם פגיעה רבת אנפין. לבד מהיקפה הכספי של הצעת השוחד והסכנות ה”רגילות” הגלומות בהיכנעות של משרת הציבור להצעת השוחד, בולט בענייננו גם מרכיב של “ניצול מרות”. הנאשם ניצל את “מרותו” על קצין המשטרה; מרות הנובעת מהשקפת עולמו הדתית של תנ”ץ ברכה. מאמר חז”ל “עשה לך רב” [אבות, א’ משנה ו ומשנה טז] משקף את עוצמת סמכותו של הרב כפוסק הלכה, כמורה הוראה וכמורה דרך. הנאשם העצים את “מרותו” על ברכה על ידי הענקת התפילין האישיים שהיו בשימוש הרב פינטו ועל ידי תיאורי החיבה שהנאשם רחש לברכה. לא למותר לציין שהצעות השוחד השתלבו ברצף של פעולות שתכליתן לשבש מהלכי חקירה ובתורן גם לשבש מהלכי משפט. שיבוש מהלכי משפט הוא מהלך מְהַרֵס הממוטט את החצובה התלת רגלית שעליה מושתת הסדר החברתי [ “על שלושה דברים העולם עומד על האמת ועל הדין ועל השלום” (אבות א’ יח). וכך כמדומה לי נתפס תפקידו של המשפט אצל כל מחוללי התיאוריות המשפטיות השונות: “המשפט,כמובן, הוא אחד מהמוסדות החברתיים הבסיסיים והמשפיעים בחברה מודרנית” דוד אנוך ואלון הראל “עיון פילוסופי במשפט ועל אודותיו” דין ודברים ד’ תשס”ח 28]. על אלה צריך להוסיף שמדובר ברב וגדול שחטא והחטיא; שיחת והשחית אחרים ששילב בפשעיו ובהם גם את אשתו אף על פי שהייתה שרויה, לפי הטענה, גם לעת מעשה במצב הנפשי המתקיים היום. מקיבוצם של דברים עולה שמתחם העונש ההולם את מעשי העבירה בנסיבותיהם אינו משיק, אפילו בתחתיתו, למסגרת העליונה של העונש שהתביעה מבקשת אותו. הרף התחתון של המתחם בעבירות של הצעת שוחד ומתן שוחד אינו נופל משנתיים מאסר בפועל ואילו הרף העליון הוא של חמש שנות מאסר. מתחם משולב של כל העבירות הכלולות בכתב האישום, עשוי להגביה את קווי התחום לכדי שלוש – שבע שנות מאסר. מתחם עונש כזה עולה, לדעתי, בקנה אחד עם “העיקרון המנחה” שהוא הציר המרכזי המַבְנה את שיקולי הענישה. היחס בין מתחם העונש ההולם לבין הסדר הטיעון סניגורי הנאשם טענו שהסדר הטיעון משפיע על “מתחם העונש ההולם”. לאמור, אפילו ימצא בית המשפט שבאורח כללי – אובייקטיבי תחתית מתחם העונש ההולם גבוהה משנת מאסר, אין לדבר השלכה על גבולות המתחם הפרטני שנקבעו בהסדר הטיעון. מכאן שאם בית המשפט ימצא שהסדר הטיעון מידתי וסביר, יהיה עליו לקבוע את גבולות הסדר הטיעון כגבולות המתחם ולגזור את הדין בהתייחס לנסיבות הפנימיות והחיצוניות המשפיעות על מידת העונש. טענה זו אינה חדשה. בית המשפט העליון נדרש לה ופסק ש”מתחם הענישה” אינו כ- “טווח ענישה מוסכם במסגרת הסדר טיעון”. ההבדל בין שני המושגים הללו מצוי הן “ברמה המבנית” והן “ברמה המהותית”. ההבדל המבני הוא שהטווח המוסכם נקבע בידי הצדדים בעוד שהמתחם נקבע בידי בית המשפט. ההבדל המהותי הוא שהטווח המוסכם הוא תוצר של כוח המיקוח של הצדדים המושפע מן האינטרסים המידיים של הצדדים. המתחם משקף “קביעה נורמטיבית של בית המשפט בדבר האיזון הראוי בעיני החברה בין כלל השיקולים הרלוונטיים על פי המתכונת הקבועה בחוק”. לפיכך דחה בית המשפט את הטענה שמתחם הענישה הוא טווח הענישה עליו הסכימו הצדדים [ע”פ 512/13 פלוני נ’ מ”י (מפי השופט חנן מלצר)]. הסנגורים היו ערים לפסק הדין בעניין פלוני אך הם תוקעים יתדות טיעונם בהערת הסיום (של אותו פרק דיון) שהשמיע השופט מלצר לאמור: “…מובן מאליו כי כאשר נקבע טווח ענישה מוסכם בהסדר טיעון (בו בעת שמתחם הענישה רחב, כמובן, יותר) – עדיין בית המשפט, אם הוא מקבל את הסדר הטיעון, צריך לפסוק ככלל, במסגרת טווח הענישה המוסכם (עד גבול קצותיו)” [פלוני, שם}. אפשר לצרף לכך גם את גישתו של פרופ’ איל-גזל: במקרים שיש בהם ספק אם ההסדר עומד במבחני האיזון, מצווה בית המשפט לקבוע הן את מתחם הענישה והן את העונש בתוך המתחם…לאחר מכן עליו להשוות את העונש המוסכם לזה שצפוי היה להיות מוטל על הנאשם ללא ההסדר ולהכריע אם הקלה זו עומדת במבחן האיזון. כאשר יאושר טווח ענישה מוסכם בדרך זו יקבע בית המשפט בשלב שלישי את העונש המדויק בתוך הטווח בהתחשב במלוא שיקולי העונש, כמו גם בהסדר הטיעון ובאינטרס הציבורי שהוביל לעריכתו [אורן איל-גזל “העונש ההולם לא תמיד יהלום” עורך הדין (אוקטובר 2013, 70, 72-73 (מצוטט בסכמה בפס”ד פלוני)]. מאמירות אלה מבקשת הסנגוריה להסיק שלאחר בחינת סבירות הסדר הטיעון, בהתחשב בשיקולים שעומדים בבסיסו, צריך בית המשפט לקבוע את העונש, בתוך גבולות הטווח, על פי הגורמים המשפיעים על מידת העונש בהתאם לכללי הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה. לפי זה גם אם העבירה בנסיבותיה מצדיקה עונש בהתאם לרף הגבוה לו טוענת התביעה יש לגרוע ממנו על פי השיקולים החיצוניים המשפיעים על מידת העונש [סעיף 40 יא של חוק העונשין]. השקפתי שונה. אלמלא הסדר הטיעון לא היה לשיקולים החיצוניים כוח השפעה החורג מגבולות מתחם העונש ההולם. כל השיקולים המקלים – גם אם יש להם ביטוי עוצמתי מיוחד במקרה מסוים – אין להם כוח להטות את העונש אל מתחת לרצפת המתחם. הסדר הטיעון אינו משנה את המתחם שהוא בגדר קביעה נורמטיבית של בית המשפט המבוססת על מדדים אובייקטיביים. המתחם אינו מאבד את משמעותו ואת תקפותו גם כאשר מתקיים הסדר טיעון “סגור” המשקף הסכמה לעונש שנופל מתחתית המתחם. כיוצא בזה גם הסדר טיעון של “טווח” אינו גורע מכוחו ומתקפותו של המתחם. הסדר הטיעון מאפשר מעשית את הטיית העונש אל מתחת לגבולות המתחם אך אין בו כדי יצירת מתחם חדש. משמעות הסדר טיעון של “טווח” היא שהסנגוריה רשאית לטעון שהאינטרסים השונים שהוליכו אל ההסדר מצדיקים עונש המצוי ברף התחתון של ה”טווח”. לשון אחר הסדר של “טווח” משמיע שלהשקפת התביעה האינטרסים שהוליכו להסדר מגולמים בעונש המוצע בידיה אך היא מסכימה שהנאשם יטען שהאינטרסים שהוליכו להסדר מצדיקים ענישה מקלה יותר. בהסתכלות הגיונית פשוטה טיעון כזה של הסנגוריה נראה כמשימה קשה . |
סבירות הסדר הטיעון
סבירות הסדר הטיעון דנן כבר עמדה למבחן בעתירת התנועה לאיכות השלטון שנזכרה למעלה מכאן. נפסק שם שהסדר הטיעון אינו נקי מקשיים. הקשיים נעוצים, בין היתר, בהטבות שהרב פינטו זכה להן שעל פני הדברים אינן מתיישבות עם החומרה היחסית של מעשי העברה. עם זה, חרף הביקורת על הסדר הטיעון וחרף הספקות בשאלה אם ההסדר הניב תוצאה מיטבית מבחינת העניין הציבורי , הגיע בית המשפט העליון למסקנה שההסדר אינו נגוע בחוסר סבירות קיצוני. ההסדר מיוסד על שיקולים חשובים מבחינת האינטרס הציבורי; יש בו שילוב של העמדת הרב פינטו לדין תוך מתן אפשרות למיצוי הבדיקה והחקירה בעניין ניצב ארביב.
בית המשפט העליון נדרש לשאלת ההתערבות בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה לגבש את הסדר הטיעון. פסק הדין של בית המשפט העליון אינו כופה וגם אינו דוחה את האפשרות לאשר ולאמץ את הסדר הטיעון לשם קביעת העונש הקונקרטי. משימה אחרונה זו מונחת לפתחי.
כלל מושרש הוא שהסדרי טיעון יש לאמץ אם תוצאתם סבירה, אינה חותרת מתחת לפני מטרות עיקריות של הענישה ואם להסדר רקע של שיקולים זרים.
מתחם העונש ההולם עשוי לשמש אמת מידה לעניין סבירות ההסדר והתאמתו למטרות היסוד של הענישה. התבוננות חוזרת במתחם העונש ההולם בפרשה זו תגלה, כמובן, שהעונש, גם זה המוצע בידי התביעה, נמוך מאד ביחס למתחם. אך בהשוואה פשוטה זו אין די, שכן מן הראוי לבחון את משקלו של האינטרס שהוביל את המאשימה להסדר.
המאשימה הונעה מכוחו של שיקול ציבורי מן המעלה הראשונה. החשד ששחיתות פשתה בצמרת הגבוהה של יחידת החקירות המופקדת על החקירות החשובות והמורכבות במדינה, מצריך בירור ובדיקה כדי להסיר כל נגע. אין ערוך לחשיבות הדבר. השאלה אם אפשר היה להשיג את התוצאה הנשאפת גם בדרך אחרת, עמדה לבירור לפני בג”ץ ולא לי להידרש לה. מנקודת התשקופת שלי מדובר בהקלה רבה מאד בעונש כנגד האפשרות למצות את החקירה בעניין ארביב. הדבר משולב גם בכך שהמאשימה לא ויתרה על עצם העמדת הרב פינטו לדין והיא תובעת עונש של מאסר בפועל לפרק זמן משמעותי.
אכן “העיקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העברה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם, לבין סוג ומידת העונש המוטל עליו” [סעיף 40ב של חוק העונשין]. אולם לעניין סבירות ההסדר, העיקרון המנחה הוא מרכיב אחד מתוך שלושה; משקלו של האינטרס שבבסיס ההסדר ותוכנו של ההסדר.
בשים לב לפסק הדין של בית המשפט העליון ולאחר בחינת שלושת הרכיבים האמורים הגעתי לכלל מסקנה שההסדר מגלם בחובו איזונים סבירים.
צריך להוסיף לכך שלפי הסדר הטיעון יש לגזור לנאשם גם עונש של קנס. קנס משמעותי עשוי כשלעצמו להיות גורם מאזן כנגד הקלה בעונש.
קביעת העונש במסגרת הסדר הטיעון
נקודת המוצא היא שאלמלא הסדר הטיעון היה עלי לגזור לנאשם עונש שאינו פחות משנתיים מאסר בפועל. אין צורך לחזור ולשנות את הטעמים המחמירים שעליהם מבוסס עונש כזה. באות כוח המאשימה טוענות שהעונש המוצע בידן משקלל את מכלול הנסיבות המקלות המוצגות מטעם הנאשם. באי כוח הנאשם גורסים שלצד נסיבות שיש בהן כדי ללמד זכות על הנאשם יש גם נסיבות כבדות משקל המצדיקות, כמעט מחייבות, גזר דין שאין עמו מאסר בפועל או לכל הפחות אין עמו מאסר המחייב את כליאתו של הנאשם.
נסיבות לכף הזכות
הרב פינטו הוא נצר למשפחת רבנים ששורשיה נטועים 400 שנים לאחור (אבי המשפחה הרב יאשיהו פינטו – שעל שמו נקרא שם הנאשם – היה רב העיר דמשק) ואשר חרטה על דגלה פעילות לסיוע לכל נצרך ולכל נזקק. “השמים מספרים כבוד אל” – אומר משורר תהילים – “… אין אומר ואין דברים”[תהילים יט ב, ד]. בן אנוש זקוק, כנראה, ל”אומר ודברים” כדי שמעשיו הטובים ייוודעו. אכן הסנגורים ליקטו, קבצו והניחו לפניי תיעוד רב ועדויות המתארות את מעשי החסד של הנאשם.
באמצעות העמותות “שובה ישראל” ו”מאור חיים” ובאמצעות גורמים נוספים נאספות, מידי שנה, תרומות של מיליוני שקלים ומתבצעת פעילות של תמיכה כלכלית, מזון, חינוך, רפואה ומזור לנזקקים רבים. הוצגו מכתבי הכרת תודה של ראשי רשויות מקומיות, ראשי קהילה וראשי הקהל, בארץ ובחו”ל.
שמעתי עדויות יוצאות מן הלב מפי אם צעירה ששכלה את בנה במבצע “צוק איתן”, אלמנות קשות יום, אישה ידועת חולי, שהמחישו את היחלצותו האישית של הנאשם לפעולות של נדבת לב שמנעו התמוטטות נפשית וכלכלית של משפחות אלה. נשמעה גם עדות של עיתונאי ידוע שהתרשם מן הפתיחות והנאורות של הנאשם, שיש בה כדי לגשר על פערים חברתיים, עדתיים ואמוניים.
כסיכום לאלה הנה קטע ממכתב ששלח אבי הנאשם, הרב חיים פינטו לבית המשפט:
…מיום עמדו על דעתו , צעד בדרך הישר, נעשה לבר אוריין ודבק בלהיטות בדרך אבותיו, בלימוד התורה, בצדיקות נפלאה ועל הכל בעזרה לזולת. לבו הרחום נפרץ בפני כל מי שבא להשיח את כאבו לפניו, לרבים היה לאב, כאב את כאבם ושמח בשמחתם. לפלא היה, איך בהיותו עול ימים הפך למורה דרך לרבים, דבריו היוצאים מן הלב נכנסו ללבבות אלפי מאזיניו, עודדו ותמכו, כיוונו אל דרך הישר, השיבו תועים מפשעם. ובתוך זמן לא רב התפרסם שמו בכל מקום כחכם מחוכם ופלא יועץ. יחד עם זאת צעד בטוחות בדרך אבות משפחתנו ופיזר ונתן כל הון שהגיע לידו, לא צבר בידו ממון ולא עשה לביתו מאומה. אין מידה וגבול למידת החסד וההטבה לזולת בהם ניחן…”
ברי שבמסכת העדויות, הדברים והתעודות שהוצגה לפניי – הגם שזו מסכת נבררת (סלקטיבית) ומוכוונת יש הרבה מן האמת.
לנסיבות חיצוניות אלה יש משקל ולפעמים משקל לא מבוטל כאשר באים למדוד לנאשם את עונשו. אלמלא הסדר הטיעון היה בשלל הראיות המרשימות הללו כדי למתן את העונש ולקרבו במידה כלשהי אל תחתית מתחם העונש ההולם. בעניין דנן הוסכם מראש על עונש שגם קצהו המרבי נמוך בהרבה מתחתית המתחם.
כשאני מעמיד את פשעי הנאשם אל מול צבר מעשיו הטובים מסקנתי היא שהאחרונים אינם מאיינים ואינם מגמדים את הראשונים עד כדי הימנעות מעונש מאסר של ממש.
נסיבות אישיות ומשפחתיות
הנאשם נשוי ואב לשלושה ילדים. בנו הבכור הוא כבן 15 שנים בתו ובנו הם תאומים כבני 7 שנים. לנאשם בסיס פעילות עיקרי בישראל, באשדוד אך בשנים האחרונות הוא מתגורר עם משפחתו בארה”ב וילדיו משויכים למערכת החינוך שם.
הסנגוריה פרשה לפני, באמצעות חוות דעת מומחים, נסיבות אישיות – רפואיות של הנאשם, אשתו ובנו הבכור שלדעת ההגנה מצריכות הימנעות מעונש של מאסר. חוות הדעת הוצגו והפרטים נמסרו בדלתיים סגורות. אמנע, אם כן מגלוי תכני חוות הדעת.
בעניין מצבה של אשת הנאשם ובנו אין לפני חוות דעת נגדיות וחרף כמה סימני שאלה (בעיקר ביחס לגב’ פינטו) אניח שחוות הדעת משקפות את המציאות.
הנסיבות הרפואיות של אשת הנאשם אינן תופעה של הזמן האחרון. הטיפול בה נעשה על בסיס הגישה האוטונומית של הרצון החופשי של המשפחה. גב’ פינטו יכולה לקבל כל טיפול בכל עת בכל רמה שהיא נזקקת לו.
חוות הדעת בעניינה של גב’ פינטו אומרת כי היעדרות של הנאשם בת יותר מכמה ימים עלולה להרע את מצבה, במיוחד אם זו היעדרות שנובעת מנשיאת עונש. זו השערה שהמומחה אינו נוקב במידת ההסתברות של התממשותה.
מכל מקום המצב המתואר אינו מקנה לנאשם חסינות ואינו יכול לשמש כשיקול מכריע בהקשר לעונשו. זה במיוחד משעה שכל אמצעי ההשגחה והטיפול עומדים לרשות המשפחה ומתקיימים גם היום, ללא קשר לשאלת נוכחות הנאשם בבית.
גם מצבו של בן הרב אינו פשוט. חוות הדעת של המומחית ממליצה על קיום השגחה ומציינת שפרידה מהאב עלולה להחמיר את המצב.
גם כאן, כבעניין האם, ננקטים כל האמצעים הדרושים ויש למשפחה אמצעים מספיקים כדי לעמוד בכך. אציין שהנאשם נעדר מביתו בארה”ב מזה כחודש ימים. הילדים נתונים, בין היתר לפיקוח קרוב משפחה.
למרות התנגדות התביעה קיבלתי גם “חוות דעת” מטעמו של שופט בדימוס של “בית המשפט העליון של מדינת ניו-יורק” האומרת שבשל הניתוק מן ההורים ומחשש “הזנחה” ו”פגיעה” עלולים הילדים להילקח אל בית אמנה חילוני.
אינני נותן לדברים הללו כל משקל. למיטב הבנתי הילדים לא יימצאו –ולו לרגע – “מוזנחים” או נתונים לחשש פגיעה. בשל צנעת הפרט אני נמנע מפירוט.
קיבלתי חוות דעת ומסמכים שונים לעניין מצבו הרפואי של הנאשם. עיינתי גם בחוות דעת של מומחה מטעם התביעה. חוות הדעת מכאן ומכאן נשענות על אותה תשתית אנמנסטית (ממצאים קליניים, בדיקות מעבדה וכיוצא באלה) ואבחנתית. יש ביניהן הבדל מהותי בעניין קביעת דרכי הטיפול ומידת הסיכון שיש בטיפול נדחה. בעוד שמומחה ההגנה גורס את נחיצותו של טיפול אקטיבי אגרסיבי מסוים וסבור שיש לקיים אותו בהקדם למניעת סיכון, מומחה התביעה גורס טיפול שמרני (מעקב) ושמכל מקום דחיית הטיפול האקטיבי לא תסכן חיים אפילו בעוד 10 או 15 שנים.
בנסיבות, אינני צריך להכניס ראשי בין שני בעלי ההשקפה המומחית הללו. אף לא אחת מבין חוות הדעת גורסת שהנאשם נתון לסיכון רפואי מיידי או סיכון רפואי קרוב. ואולי העיקר הוא שבכל מקרה יש לאיל ידו של שרות בתי הסוהר להעניק לנאשם כל טיפול רפואי נחוץ (גם אם צריך, לשם כך, לאשפז אותו במרכז רפואי מתאים). משעה שהמצב הרפואי הוא כזה שכליאה אינה אמורה לדרדר אותו, אין לו השלכה על מידת העונש או סוג העונש [“עובדת היותו של המערער אדם חולני, הגם שהובאה בחשבון במסגרת גזירת הדין, אינה שקולה כנגד שליחתו למאסר. המערער יוכל לקבל את הטיפול הרפואי לו הוא זקוק בין כותלי הכלא” ע”פ 5972/07 פלוני נ’ מ”י וראו גם רע”פ 1453/13 צבר נ’ מ”י ; ע”פ 7924/12 הרצריקן נ’ מ”י]
המצב הרפואי של בני משפחת הנאשם שימש גורם מסוים בגיבוש הסדר הטיעון. אין בו כדי להצדיק הקלה מיוחדת בעונשו של הנאשם. המצב הרפואי של הנאשם לא נלקח בחשבון (כיון שלא אובחן כראוי בשלב המו”מ בין הצדדים) אך גם לו אין השלכה מיוחדת על היקפו של העונש ולו מפני שניתן וצריך למלא את צרכיו הרפואיים של הנאשם גם בעת נשיאת עונש מאסר.
גזר הדין
אני דן את הנאשם, בגין מכלול מעשי העברה בהם הורשע לעונש כולל כדלקמן:
- שלוש (3) שנות מאסר, מהן שנה אחת לנשיאה בפועל. יתר המאסר על תנאי לשלוש שנים מתום המאסר בתיק זה. התנאי הוא שלא יעבור עבירה שהיא פשע לפי פרק ט סימן א או ד של חוק העונשין.
- קנס בסך מיליון (1,000,000) ש”ח או שנת מאסר תמורתו.הקנס ישולם בתוך 90 ימים מהיום.הסכום של 100,000 פרנקים שוויצריים שנתפס בידי המשטרה יחולט חלט לטובת אוצר המדינה.זכות ערעור כדיןניתן היום, כ”ג אייר, תשע”ה 12 מאי, 2015 במעמד הנאשם ובאי כוח הצדדים
https://www.psakdin.co.il/Court/%D7%AA-%D7%A4-43357-09-14_2
סופו של הסיפור בדיון נוסף בעליון:
דנ”פ 623/16 יאשיהו יוסף פינטו נ. מדינת ישראל
החלטה בתיק דנ”פ 623/16
בבית המשפט העליון
דנ”פ 623/16
לפני:
כבוד השופט ס’ ג’ובראן
המבקש:
יאשיהו יוסף פינטו
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע”פ 4301/15 מיום 5.1.2016 שניתן על ידי כבוד השופטים: י’ עמית, צ’ זילברטל ומ’ מזוז
בשם המבקש:
עו”ד אביגדור פלדמן; עו”ד צבי ואתורי
החלטה
1. לפניי בקשה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (השופטים י’ עמית, צ’ זילברטל ומ’ מזוז) בע”פ 4301/15 מיום 5.1.2016, במסגרתו נדחה ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגן הנשיא ד”ר ע’ מודריק) בת”פ 43357-09-14 מיום 12.5.2015. בגזר הדין, הושת על המבקש עונש של שנת מאסר בפועל, לצד רכיבי עונש נוספים.
2. המבקש הוא רב מוכר בציבור הרחב, אשר בתקופה הרלבנטית עמד בראש הפעילות התורנית בעמותת “שובה ישראל”. ביום 2.12.2013 הודיעה המשיבה למבקש כי החליטה להעמידו לדין בחשד לביצוע עבירות של הצעת שוחד ומתן שוחד לקצין משטרה בכיר (תנ”צ אפרים ברכה ז”ל) וכן בחשד לביצוע עבירות של הלבנת הון ועבירות נוספות. בהמשך הגיעו הצדדים להסדר טיעון, לפיו המבקש יודה בכל העובדות והעבירות הכלולות בכתב האישום בתמורה לכך שהמשיבה תגביל עצמה בטיעוניה לעונש מאסר בפועל בן שנה אחת בלבד, בעוד שהמבקש יהיה רשאי לטעון לכל עונש שיראה לנכון. נגד הסדר הטיעון הוגשה עתירה לבית משפט זה, וזו נדחתה ביום 4.2.2015. הוחלט כי הסדר הטיעון אינו מצדיק את התערבותו של בית המשפט, על אף שנמצא כי הוא “אינו חף מקשיים” נוכח ההטבות שהמבקש זכה להן חרף חומרת מעשיו (בג”ץ 6410/14 “אומץ” נ’ פרקליט המדינה (4.2.2015)).
3. ביום 14.4.2015 בית המשפט המחוזי הרשיע את המבקש, על יסוד הודאתו בעובדות כתב האישום, בעבירות של מתן שוחד, לפי סעיף 291 לחוק העונשין, התשל”ז-1977 (להלן: חוק העונשין); הצעת שוחד, לפי סעיפים 291 ו-294 לחוק העונשין; ושיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין. ביום 12.5.2015 גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המבקש והשית עליו שלוש שנות מאסר, מהן שנה אחת לריצוי בפועל ושתי שנות מאסר על תנאי, וקנס של מיליון ש”ח. בית המשפט המחוזי ציין כי מתחם העונש ההולם את מעשי העבירה עולה בהרבה על הרף העליון שעליו הוסכם במסגרת הסדר הטיעון (שנת מאסר אחת), ומכאן שעונשו של המבקש אינו יכול לרדת מרף העליון זה. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי אין בפעילות הצדקה הענפה של המבקש או בנסיבות האישיות-רפואיות של המבקש, רעייתו ובנו הבכור כדי להפחית מהעונש המקסימלי שנקבע בהסדר הטיעון, וכי נימוקים אלו כבר נלקחו בחשבון במסגרת עיצוב הסדר הטיעון.
4. המבקש ערער על גזר דינו לבית משפט זה, אשר ביום 5.1.2016 דחה את הערעור. בית המשפט דחה את טענת המבקש לפיה לקביעה כי מעשי השוחד נעשו תוך ניצול “מרותו” על תנ”צ ברכה ז”ל לא היה בסיס עובדתי בכתב האישום וכי היא מהווה חריגה מהמסגרת העובדתית שעליה הוסכם. השופט מ’ מזוז ציין כי “כל בר דעת יכול להבין ולהסיק מהעובדות המתוארות בכתב האישום כי מערכת היחסים בין השניים לא הייתה מערכת יחסית חברית רגילה” (פסקה 33 לפסק דינו). השופט י’ עמית, לעומת זאת, ציין כי אינו רואה חשיבות לשאלה זו, וכי “החשוב לענייננו הוא כי המערער [המבקש – ס.ג’.] הציע שוחד ונתן שוחד לתנ”צ ברכה” (פסקה 2 לפסק דינו). כך גם נדחו טענותיו של המבקש כי היה על בית המשפט להקל בעונשו בשל שיתוף הפעולה שלו עם רשויות החוק; תרומתו הרבה לחברה; וההחמרה שחלה במצבו הבריאותי מאז גיבוש הסדר הטיעון. בית משפט זה קבע, בדומה לבית המשפט המחוזי, כי שיקולים אלו כבר נלקחו בחשבון בשלב הסדר הטיעון והם אינם מצדיקים הקלה נוספת. בית המשפט אף התייחס בצורה מפורטת לטענות המבקש באשר להחמרה במצבו הבריאותי לאחר גזר הדין של בית המשפט המחוזי. צוין, כי גם לאחר בחינת המסמכים הרפואיים שהוגשו מטעם המבקש אין עילה להתערב במסקנותיו של בית המשפט המחוזי בנושא זה.
מכאן הבקשה לקיום דיון נוסף שלפניי.
5. לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי דינם של בית המשפט המחוזי ובית משפט זה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.
6. לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ”ד-1984, נועד ההליך של דיון נוסף לנושאים בעלי חשיבות משפטית, כאשר “ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או מפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה”. מדובר בהליך חריג, אשר ודאי לא נועד לשמש כערעור נוסף (ראו, למשל: דנג”ץ 5019/13 בית הדין השרעי לערעורים בירושלים נ’ פלונית, פסקה 7 (14.8.2013)). בהחלטה האם לקיים דיון נוסף, יש להביא בחשבון גם את הצורך לעשות שימוש יעיל במשאביו המוגבלים של בית המשפט (ראו: דנ”א 6076/15 בנק הפועלים בע”מ נ’ זאבי תקשורת אחזקות בע”מ, פסקה 18 (12.10.2015); דנ”א 6149/12 Dexia Credit Local נ’ שפירא, פסקה 13 (3.1.2013)). וכן, כי יש ליתן משקל מסוים לכך שפסק הדין מושא הבקשה ניתן פה אחד (ראו: דנ”א 302/14 לופו נ’ קצין התגמולים, פסקה 13 (18.12.2014); דנ”א 2393/12 מדינת ישראל נ’ מולהי, פסקה 9 (22.4.2012)). לא מצאתי כי הבקשה שלפניי עומדת בתנאים המצדיקים קיומו של דיון נוסף בפסק הדין.
7. טענתו המרכזית של המבקש היא כנגד סירובו של בית המשפט להקל בעונשו תוך התחשבות במצבו הרפואי הקשה וכן במצבם הרפואי של אשתו ובנו הבכור. המבקש מסתמך על ע”פ 4559/14 לופוליאנסקי נ’ מדינת ישראל (29.12.2015) (להלן: עניין לופוליאנסקי), שניתן כשבוע לפני ההכרעה בערעורו, שם נקבע כי ניתן להתחשב במצבו הרפואי של נאשם לשם קביעת עונשו אף תוך חריגה לקולא ממתחם הענישה שנקבע. לטענת המבקש, דחיית הטענה בדבר מצבו הבריאותי כשבוע בלבד אחרי גזר הדין המקל בעניין לופוליאנסקי יוצרת “תחושה קשה של אפליה”. אין בידי לקבל טענה זו. כפי שכבר נקבע, עקרון אחידות הענישה אין משמעו זהות בענישה, ויש לתת את הדעת לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה (ע”פ 1784/11 יעקבשווילי נ’ מדינת ישראל, פסקה כ”ג (25.12.2011); ע”פ 2310/03 לוי נ’ מדינת ישראל (31.7.2003)).
בעניין לופוליאנסקי, בית משפט זה עמד על כך שבאותו מקרה דובר בנסיבות ייחודיות, בהן לא הייתה מחלוקת בדבר מצבו הרפואי הקשה של הנאשם ובית המשפט התרשם כי עונש המאסר יביא לקיצור ממשי של תוחלת חייו (וראו: שם, פסקה 191). עניינו של המבקש שונה מהמקרה שנדון בעניין לופוליאנסקי, שכן לגבי המבקש נקבע עובדתית על-ידי בית המשפט המחוזי כי מאסרו אינו מהווה סיכון רפואי מידי או קרוב וכי ביכולתו של שירות בתי הסוהר להעניק לו את הטיפול הרפואי לו יזדקק. קביעה זו אומצה על-ידי בית משפט זה פה אחד, אף לאחר שנבחן החומר הרפואי הנוסף – המאוחר לגזירת דינו של המבקש וכולל חוות דעת רפואיות הנוגעות להתפתחויות המאוחרות במצבו הבריאותי. טענותיו של המבקש בנושא זה נושאות אופי ערעורי מובהק הנוגע לשיקול-דעתו של בית המשפט בהערכות חוות דעת מומחים רפואיים, ואין מקימות עילה לדיון נוסף. כפי שנפסק לא אחת, “הדיון הנוסף לא נועד לשנות משיקול-הדעת הרגיל שמפעיל בית-משפט זה בנושא העונש” (דנ”פ 5651/09 בניזרי נ’ מדינת ישראל, פסקאות 5-3 (26.7.2009); דנ”פ 3112/06 שטרית נ’ מדינת ישראל (10.4.2006)).
8. טענה נוספת בפי המבקש היא כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה לפיה ניתן להביא בחשבון לצורך גזירת הדין עובדות שלא בא זכרן בכתב האישום, בדרך של מתן משמעות מחודשת לעובדות המוסכמות בכתב האישום. טענה זו מופנית כנגד מסקנת בית המשפט המחוזי לפיה הנאשם ניצל את “מרותו” על תנ”צ ברכה ז”ל. גם בטענה זו אינני מוצא ממש. פסק דינו של בית משפט זה מציין מפורשות כי “בית המשפט אינו רשאי להביא בחשבון לצורך גזירת הדין עובדות שלא בא זכרן בכתב האישום בו הודה נאשם לצורכי הסדר טיעון” (פסקה 33 לפסק דינו של השופט מ’ מזוז). במקרה שלפניי, השופט מ’ מזוז מצא כי העובדות, כפי שהן מופיעות בכתב האישום, מבססות את “ניצול המרות” במובן שאליו התכוון בית המשפט המחוזי. מתן משמעות לעובדות באופן זה אין משמעו יצירת עובדות חדשות או מתן משמעות מחודשת לעובדות – אלא מדובר בתהליך הלוגי של גזירת ממצאים והסקת מסקנות מהעובדות שהוכחו או שהוסכמו, כפי שנוהגים לעשות בתי המשפט חדשות לבקרים. ובכל מקרה, כפי שגם ציין השופט י’ עמית, לשאלה האם המבקש ניצל את מרותו על תנ”צ ברכה ז”ל לא הייתה חשיבות של ממש לגזירת עונשו, ויש לדחות את ניסיונו של המבקש להיתפס לאמירה זו של בית המשפט המחוזי. החשוב לענייננו הוא כי המערער הציע ונתן שוחד לתנ”צ ברכה ז”ל – וכך היה בנוסח כתב האישום המוסכם. אשר על כן, דין הבקשה לקיום דיון נוסף להידחות.
9. סוף דבר, הבקשה נדחית.
ניתנה היום, כ”ט בשבט התשע”ו (8.2.2016).
ש ו פ ט
One Comment
יא בני זנונים עו״ד, פרקליטות ושופטים. הרסתם את המדינה שההורים שלנו נלחמו בדם שיהיה מקום בטוח לילדים שלהם ולעם היהודי. גרמתם להמון אנשים לצער רב ורצח ללא צורך. אתם הפושעים האמיתיים. יראה וינקום אל עליון ויחזיר לכם מיד בכאבים בגוף לכם ולבני משפחותיכם ושתדעו רק צער ומכאובים וללא רחמים כמו שעשיתם לאחרים.