הם מספרים עכשיו. קול המילים שלהם מחלחל לתוך ההכרה. התחושות – נצרבות בגוף. כשהם מספרים, אפשר לרגע להיכנס ביחד איתם לתוך השבי. להרגיש לאלפית שנייה את הדם קופא מרוב אימה. להיות בעומק הזעזוע. לטעום את החול. לשאוף את האבק והטחב. להריח את הזוועה והחנק. להיות עדים גם לתעצומות הנפש שמחוץ לטווח ההתנסות האנושית הרגילה. להשתאות נוכח אומץ הלב, חוכמת ההישרדות, רוח הלחימה והאמונה. לגבורה שלהם בכל רגע נתון, מרגעי החטיפה וגם כיום – בחיים שהם מנסים לבנות במציאות מטורפת.

בסוף אלה הדברים הקטנים, הפשוטים והמובנים כל כך מאליהם: הקפה של הבוקר, השקט שבמרפסת, השגרה, החופש. “ללכת לשירותים חופשי בלי לבקש רשות, להתקלח כשמזיעים, לצאת מהבית, פשוט לפתוח את הדלת – ולצאת”. אלה הרגעים ששלומי ואלמוג מתענגים עליהם עכשיו ומעריכים כל כך.

אחרי 246 ימים בשבי חמאס בעזה, אחרי התופת והעינויים, אחרי שאימת המוות היתה חלק בלתי נפרד מהאוויר שנשמו, אחרי ההשפלות הקשות, העונשים ה”יצירתיים”, הצ’ופרים המתעתעים. אחרי האלימות הקשה, הפצעים, הכאב והגעגוע, השניים הגיעו כדי לספר את סיפורם.

“זה האפקט הכי קשה – גם במקלחת, גם בשירותים – שאני צריך לבקש רשות וגם לקוות שייתנו לך”, מספר שלומי זיו. זאת הפעם הראשונה מאז חולץ משבי חמאס ביחד עם אלמוג מאיר ג’אן, אנדרי קוזלוב ונועה ארגמני במבצע ארנון, שהוא מתיישב מול המצלמות ומשתף. בחיים הרגילים הוא ממש לא אוהב להצטלם. כל המעמד והחשיפה הציבורית מביכים אותו. יחד עם זאת, הוא מודע לחשיבות העצומה של התיעוד. “אם זה בשביל שהעולם יידע מה עשו לנו, מה עברנו בשבי – אני מסכים”, הוא אומר.

“זה מה שחשוב – להעביר את הסיפור הלאה”, מציין אלמוג, שיושב עכשיו לצידו מול עו”ד סוזי עוזסיני־ארניה, המתעדת מלשכת העיתונות הממשלתית. “כשיצאתי (מעזה) ושמעתי שיש אנשים שמכחישים את זה – כמו הכחשת שואה, לא הבנתי איך אפשר. הייתי חלק מזה! ברור שאני מרגיש צורך וגם רצון להגיד ‘זה קרה לי. חוויתי את זה. זה עלי'”.

פרויקט התיעוד הלאומי של שבים ומשפחות חטופים עבור ארכיון המדינה

אחת המטרות המרכזיות של פרויקט התיעוד הלאומי של שבים ומשפחות חטופים עבור ארכיון המדינה, פרויקט שמובילה לשכת העיתונות הממשלתית (לע”מ) בראשותו של ניצן חן, בשיתוף מערך ההסברה הלאומי. “זה ה’יד ושם’ של 7 באוקטובר”, אומר חן, וסוזי מדגישה: “כדי שכל העולם יידע. כדי שגם הנכדים והנינים שלנו יידעו מה עבר על העם שלנו באסון הכי נורא מאז השואה”.

במסגרת הפרויקט – שאותו אנחנו מלווים בשבועות האחרונים – תועדו מאז חזרתם 25 חטופות וחטופים, מכל הגילים, ו־21 בני משפחה של חטופים שרבים מהם עדיין בלב הזוועה. במקום הכי איום ומחריד שבו נשללות מהם זכויות האדם האנושיות והבסיסיות ביותר. שלומי ואלמוג, וכל מי שתועד לפניהם – עושים זאת גם עבורם. להמחיש עד כמה הזמן קצוב ועד כמה הסכנה מיידית. עד כמה השבי לא מרפה, גם כשהם כבר כאן.

“מוזר להיות בבית”

שלומי מגיע אל התיעוד בחולצת הנובה ועליה הכיתוב “WE WILL DANCE AGAIN”, עם שרשרת כסופה ועליה סמל המאבק להשבת החטופים, ועוד שרשרת עם דסקית של קהילת הנובה. אלמוג מתיישב לידו ושניהם מצמידים את המיקרופון לחולצה. הקעקוע החדש של אלמוג – שעיצב בדוגמת עמוד עיתון המתעד את החילוץ ההרואי שלהם – מבצבץ מתחת למכנסיים.

על ידו של שלומי קעקוע המתעד את המפגש הראשון שלו עם הטרור, בשנת 2002, בציר המתפללים בחברון. בראשו הכיתוב PTSD, החושף עוד חלק בחוסן הפנימי שעזר לו להתמודד עם טראומת השבי. “נו, איך שלומי מצטלם? חתיך?” שואל אלמוג בצחוק וקורץ לחברו הטוב. כמו בשבי, גם עכשיו אלמוג מצליח להקליל את האווירה ולתת לסביבה רגע לנשום. “אני צריך שנייה של שקט”, מבקש איש הסאונד, וסוזי מתדרכת: “אנחנו בדרך כלל מתחילים את התיעודים בזה שכל אחד מציג את עצמו”.

“אני שלומי זיו. בן 41. הייתי בשבי חמאס 246 יום”.

“אני אלמוג מאיר ג’אן. בן 22. נחטפתי ממסיבת הנובה. הייתי בשבי חמאס 246 יום וחולצתי עם שלומי ואנדרי”.

“איך זה להיות בבית?” שואלת סוזי, ושניהם משיבים: “מוזר”.

“הכל השתנה”, משתף אלמוג. “היחס של אנשים, איך שמסתכלים עליך ברחוב. כל דבר שאתה עושה מייצג משהו. אני שמח שאני יכול לייצג משהו כל כך גדול, ועוד יותר שמח שאני כאן, אבל זה לא לחזור לאותו דבר”, ושלומי מוסיף: “זה מה שקשה לי. אלה חיים אחרים לגמרי”.

למסיבה הגורלית ההיא הגיע שלומי כמאבטח כבר ביום חמישי. למסיבה המקדימה. שם, בחפ”ק, הוא נשאר גם כשכולם החלו להתקפל ולברוח כי “חלק מהאבטחה זה שאתה צריך ללכת אחרון”. רק כשהחלו יריות לכיוונו ו”מישהו צעק ‘הם באים! הם באים!’ – התחלנו בריצה”, הוא נזכר. “כל מי שהיה שם. עברתי בריצה את כל החניון, לכיוון מערב – לכיוון עזה. התחבאתי באיזה שיחון. שמעתי ירי, ומישהו הגיע בריצה וצעק ‘המחבל בא’. חשבתי עם עצמי – או שאני בורח, או שאני נשאר. החלטתי להישאר. אמרתי – או שהמחבל לוקח אותי, או שנגמר הסיפור. הוא ראה אותי, קרא לי ולא ירה. הבנתי שאני הולך לכיוון עזה. חשבתי מה אני יכול לעשות עכשיו כדי לצאת מהסיטואציה, אבל אתה רואה שאין לך מה לעשות”.

בשלב הזה, שלומי והמחבל רואים את אנדרי, שעבד גם הוא כמאבטח במסיבה, מגיע בריצה משום מקום. “המחבל אמר לי ‘קרא לו’. אני קורא לאנדרי, הוא בא אלינו, ואנחנו יושבים על הרצפה ומחכים. המחבל שואל אותי אם אני יכול לנהוג, ורץ לי בראש, מה אני עונה לו עכשיו? אנדרי בכלל חשב שזה חייל שלנו. רק ברכב הוא הבין. הסתכלתי עליו ואמרתי לו ‘זה לא מה שאתה חושב. תבין את העניינים’. עליתי להגה. אנדרי ישב לידי והמחבל כיוון אותנו לעזה”.

“היו מרעיבים אותנו, מונעים מאיתנו ללכת לשירותים, משפילים ממש, ואתה חסר אונים”, מתאר שלומי, ואלמוג מוצא מייד דוגמה: “מאפשרים לך להתקלח אחת לשבועיים, והם באים בבוקר עם בושם, עוברים לידך ואומרים ‘וואי, איזה מסריח'”

בזמן הזה אלמוג, שהסתתר מאחורי שיח ביחד עם מבלים נוספים, התגלה. “אני לא יודע להמחיש את ההרגשה”, הוא מספר. “אתה מרגיש במצוקה שאין לך שליטה עליה ומבין שכל החלטה שאתה מקבל – תהיה לה השלכה”. הוא החליט לצאת מהשיח ולהרים ידיים. “היתה שם כמות של מחבלים עם פצצות, נשקים ארוכים, רימונים, אר.פי.ג’י. לקחו אותנו על הכביש. במוח שלי לא קלטתי גופות. רק רכבים שרופים. הכניסו אותנו לטנדר, ובשלב הזה אתה סוג של בובה. לא יכול לעשות שום דבר. אתה צריך לנתק את עצמך מהסיטואציה. זה הכי קשה בעולם להרגיש ככה. זאת השפלה. זה היחס. זה איך שהם מסתכלים עליך”. כשאלמוג משחזר, שלומי מזדהה: “זה היה חוסר אונים”.

אלמוג: “זה היה משתק. אין לך מה להגיד ומה לעשות”.

בתוך כמה דקות הם היו כבר בתוך עזה והוכנסו למחסן. שם צולם גם הסרטון הקשה שבו נצפה אלמוג מבועת, קשור על הרצפה. “הם היו בסוג של אופוריה, המחבלים. הם היו מאוד אלימים. הכל היה מאוד קיצוני באותם רגעים”, הוא נזכר. במחסן הזה הוא שכב על הרצפה כשעה, משם הועבר לתשאול בחדר מבודד – ולאחר שעה של חקירה הוצמד לשלומי ולאנדרי.

“במבטים, בהתלחשות”

גם כאן, מול המצלמות, הם נותנים זה לזה כוח. הקשר המיוחד שנרקם ביניהם חזק ממילים. היד שמונחת לרגע על הברך. המבט. החיוך. הקריצה. ההומור. ההבנה שיש רק למי שהיה שם ושרד ביחד אינספור מפגשים עם המוות. בדיעבד, סיפר אנדרי קוזלוב בעדות שנתן כמה שבועות לפניהם: “כל החלטה שעשינו היתה ההחלטה הנכונה – אבל לא יכולנו לדעת את זה באותו הזמן”.

שלומי ואלמוג מזדהים. היה אירוע מאוד קשה – הבית שבו שהו שלושתם היה תחת הפגזות של צה”ל. שלומי, אלמוג ואנדרי היו עדיין קשורים בשרשראות, בחוסר אונים מוחלט. המחבל ששמר עליהם קרא פרקים בקוראן ולא אפשר להם לברוח. “אנדרי סיפר שהוא ממש רצה להיות שאהיד”, משתפת אותם סוזי.

“זה היה יום מאוד קשה לכולנו”, מסכים שלומי. “בעל הבית נכנס ואמר בערבית לשומרים ‘התקשר קפטן ככה וככה’. אני שומע ‘קפטן’ ואני מבין שזה המודיעין הישראלי שאומר לעזוב את הבית – כי עכשיו הולכים להפציץ. תוך ארבע דקות לא היה אף אחד בשכונה. אתה שומע את הנשים והילדים לוקחים את עצמם ובורחים. גם בבית, חוץ מאחד שנשאר איתנו – כל השובים התפנו ואנחנו נשארנו שם קשורים, שומעים את המטוסים בשמיים, וזה ששומר עלינו עומד עם סכין ביד, כי אנדרי רצה לצאת”.

אלמוג מביט בשלומי וממשיך אותו: “חשבנו מה נעשה. אולי נתנפל עליו ונברח”.

שלומי: “פיזית יכולנו לעשות את זה, אבל… אוקיי, יוצאים החוצה ומה עכשיו? רואים אותנו עם שרשראות, מבינים בדיוק מי אנחנו. זה לא שאנחנו עכשיו משוחררים לגמרי”. ברגעים המבעיתים הללו דיברו החברים ביניהם “במבטים, בהתלחשות”. הם הבינו שאין להם דרך להיחלץ מהמצב. “הבנו שאין אופציה לברוח, שהדבר הכי חשוב הוא להישאר ביחד”, אומר שלומי. “בכל שלב בחרנו מה עושים – בדקנו את כל הצ’אנסים, את כל האפשרויות, והגענו למסקנה שזה לא כדאי. אי אפשר לקחת סיכון על החיים שלך במשהו שאתה מתכנן דקה וחצי”.

“היינו ממש עם המזרנים עלינו, כדי שאם תהיה הפצצה לא ייפלו עלינו רסיסים”, מתאר אלמוג. “ניסינו להגן על עצמנו כמה שיכולנו”, מוסיף שלומי, ואלמוג כמו ממשיך את דבריו: “בעיקר התפללנו והתחלנו להיפרד. אתה שומע את המטוסים ואז סססס… השריקות”. שלומי מצטמרר. “זה היה אחד הימים המפחידים ביותר”, הוא אומר. גם לאחר שהסתיים מתווה החזרת החטופים הראשון חוו השלושה תקופה קשה “של טילים והפגזות”, נזכר אלמוג. “היינו מאוד קרובים לאש. שמענו יריות כל הלילה”. ושלומי מוסיף: “פיצוצים קרובים שכל הבניין מתנדנד”.

“בכל פעם שהיה משהו על הפרק חשבתי אולי יפתיעו אותנו, ואז אתה שוב מתאכזב”, אומר שלומי, ואלמוג משלים את דבריו: “אבל האמונה היתה מאוד חזקה. כל הזמן האמנו שנחזור הביתה. דמיינתי את עצמי כבר בבית. מה אני עושה, מה אני מתקן, איפה אני מטייל”

כך, מבוהלים, עם המזרנים שמסוככים בקושי על גופם, הם נצרבו בזיכרון הקולקטיבי בסרטון המפעים ממצלמות הגו־פרו של המחלצים. לאורך כל השבי ציפו לחילוץ, אבל גם חששו מפניו. “הבנו שיש יותר סיכוי לצאת בחיים בעסקה”, אומר אלמוג. “חשבנו הרבה על החילוץ”, מתאר שלומי, “שמענו על השלושה שניסו להיחלץ ונורו בשוגג על ידי צה”ל. כל זה גורם לך לעשות חושבים ולפחד לעשות את הצעד הבא”.

אלמוג: “כשאתה חושב על חילוץ, אתה מביא בחשבון שצה”ל קרוב ויהיו יריות ופיצוצים. גם השובים שלנו ידעו שצה”ל מתקרב, ואז עובר לך בראש – הם יירו בנו, או יגידו לנו ‘לכו להתחבא’ וייכנסו לקרב? זאת סיטואציה שאנחנו לא רוצים להיכנס אליה, כי אנחנו לא רוצים שהחיילים שלנו יסתכנו בשבילנו – וגם לא רצינו להסתכן בעצמנו”.

שלומי: “הפחד הכי גדול היה שהם ירצחו אותנו. יגידו ‘הנה חיילים באים וטק־טק־טק’. הם גם אמרו לנו בפנים שאם יבואו לחלץ אותנו, הם ירצחו אותנו. שאם צה”ל יצליח להגיע אלינו, הם יחזירו הביתה גופות”.

לצד החשש מפני חילוץ, שלושת החטופים לא הפסיקו לדמיין תרחישים ולתכנן כיצד יפעלו בכל סיטואציה. אחרי העסקה הראשונה הם חששו: “הוציאו את הנשים, יכול להיות שאותנו ישכחו? כמה זמן ייקח עד הפעימה הבאה? כמה שנים? אתה שומע מהם שיש דיבורים על עסקה על השולחן”, אומר אלמוג. “זה נותן לך כוח ותקווה”, מוסיף שלומי, “ואז שבוע אחר כך מודיעים – אין עסקה, וכל הזמן אומרים לך ‘נתניהו לא רוצה, זה גם מה שכתוב באל־ג’זירה'”. אלמוג: “הם אומרים לנו – ‘הם לא רוצים אתכם, לא אכפת להם להחזיר אתכם בחיים'”.

מה שהחזיק אותם עם תקווה היה גם הידיעה הפנימית החזקה שהם יחזרו הביתה, גם אם זה ייקח הרבה שנים. “חשבתי שאני הולך להיות שם לפחות שנתיים”, אומר שלומי. אלמוג: “הייתי נורא אופטימי שנחזור הביתה, אבל היה קשה לשמור על האופטימיות”. שלומי: “בכל פעם שהיה משהו על הפרק חשבתי אולי יפתיעו אותנו, ואז אתה שוב מתאכזב”, ואלמוג משלים את דבריו: “אבל האמונה היתה מאוד חזקה אצלנו. כל הזמן האמנו שנחזור הביתה. תכננו את היום שאחרי. דמיינתי את עצמי כבר בבית. מה אני עושה, מה אני מתקן, איפה אני מטייל, הכנסתי את עצמי למוד שאני חוזר”.

החלומות, שנעלמו לאלמוג מאז החזרה, גם הם שמרו עליהם בשבי. “החלומות הטובים”, מדגיש שלומי. “אין לך תמונה שאתה יכול להסתכל עליה. אתה מפחד לשכוח את הפרצופים. היו רגעים שהייתי אומר ‘וואי, אני מקווה שלא אשכח איך אמא נראית, איך אשתי נראית…’ ואז כשאתה חולם – זה ממלא אותך, זה נותן בוסט טוב”.

“כשמתגעגעים, הדבר היחיד שיש לך זה המחשבות, הזיכרון, הדמיון”, מוסיף אלמוג. “אם היינו חולמים שאנחנו רואים את המשפחה שלנו, הייתי אומר לו (לשלומי) ‘יואו, ראיתי את אמא שלי, ראיתי את אבא שלי'”.

“פרויקט דיני הנפשות”

“מעבר לתיעוד ההיסטורי – התמונה הגדולה חשובה. הפאזל הולך ומתחבר ככל ששומעים יותר עדויות”, אומר ניצן חן, מנהל לע”מ, שכאמור מובילה את פרויקט תיעוד השבים ומשפחות החטופים לארכיון המדינה בתמיכת מערך ההסברה הלאומי. “ומעבר לזה, אנחנו רוצים שיהיה גם אימפקט עכשווי ובינלאומי”, הוא מבהיר.

לכן יצרו בלע”מ, מתוך כלל העדויות, סרטון קשה לצפייה ובו תמצית הרוע והאימה שעברו החטופות והחטופים ששבו; סרטון שהוקרן ביום השואה לנציגי תקשורת ודיפלומטיה מהעולם ועורר הדים רבים. “ניגשנו לפרויקט משימתיים”, מספרת סוזי, “אבל את לא יכולה להיות משימתית באירוע שכזה. קשה לשמוע את כל הזוועות ולא לבכות איתם תוך כדי הצילומים. זאת למעשה המדינה – הממסד שבוכה איתם. זה גם מאתגר, כי כשאת באה למשפחה שחרב עליה עולמה והיא מאשימה את הממשלה – ומבחינת רבים אנחנו עובדי מדינה – אנחנו מזכירים להם ‘אנחנו פה למענכם. לטובתכם. בשביל להנציח את הסיפור שלכם'”.

במסגרת ליווי הפרויקט נחשפנו לפרטים הייחודיים של אופני השבי הרבים והשונים שחוו החטופים והחטופות, אבל גם לדרכי התמודדות ולחוויות שמשותפות לשורדים ולשורדות. למשל, הפחד מההפגזות של צה”ל, החשש התמידי מפני התגובה הבלתי צפויה של המחבלים בעקבות הלחימה העצימה – שחוזר על עצמו ברבות מן העדויות של השבים והשבות מהשבי שתועדו”.

“היו פעמים שהתעמתנו עם השומרים”, מספר שלומי, ואלמוג מהנהן: “אבל שילמנו על זה מחיר כבד. אתה נענש. אתה עובר ימים של השפלות קשות, איומים: ‘בלילה אני ארצח אותך, אני אוריד אותך למנהרות'”

“מהרבה חטופים שמענו שהפחד הכי גדול שלהם היה להישאר לבד”, מספרת מיכל ברדוגו, שיחד עם סוזי ועם עדיה אור עמרי, מתעדת, מתחקרת ומובילה את הפרויקט. רבים מהשבים שיתפו בקושי העצום שלהם כשהם שוחררו והשאירו שבויים מאחור. “עבור השבים – הפרויקט הכי חשוב הוא פרויקט דיני הנפשות. הם לקחו איתם את האחריות על הנפש של מי שהם השאירו מאחור”, אומרת סוזי.

סוזי עוזסיני ארניה “נגעו בבנות בציצי”

החשש מפני אונס, תקיפה מינית ומקרים של פגיעות מיניות עלו גם הם ברבים מהתיעודים. “היתה משפחה ששיתפה כיצד חששו לאחת הבנות”, מספרת סוזי. “כל מבט קטן מכיוון החוטפים היה מטריף אותם. היתה הטרדה מילולית תמידית. אחד החוטפים אמר שהוא רוצה להתחתן עם הילדה, ושבגילה, אצלם הבנות כבר נשואות. הילדה עצמה עשתה את עצמה ישנה רוב הזמן והמעיטה בדיבור ובתקשורת עם החוטפים. היו חטופות שסיפרו שנגעו בהן גם באיברים אינטימיים אגב גרירה לשירותים או לבדיקות. היו חטופות שפגשו חטופות שהתעללו בהן מינית באיומים”.

“רבים מהחטופים סיפרו על ‘הבדיקה של הצ’יפ’. חטופים שהיו בבתים, אצל משפחות, עברו בדיקה גופנית כשהיה מגיע נספח של חמאס או ג’יהאד – לוודא שאין עליהם שבב שצה”ל החדיר בהם למקרה שייחטפו. הם דרשו להסיר בגדים, מיששו להם את הגוף”.

חטופים רבים שיתפו את המתעדות גם בכניסה האלימה והמפחידה לעזה. “הם סיפרו איך היכו אותם, בזזו אותם מהתכשיטים שעליהם. תלשו להם עגילים מהאוזניים. שיתפו כיצד ראו את ההמון העזתי עם צעצועים, רהיטים, ממתקים, טלוויזיות, אופניים ובימבות של ילדים שנגנבו מהקיבוצים. הם ראו את זה ולא האמינו. חשבו שזאת הזיה. רבים תיארו כיצד בכניסה לעזה החל ההמון לתקוף אותם, כמה חששו מפני לינץ’ וכיצד המחבלים שמרו עליהם והרחיקו אותם מהעזתים.

ראש החוטפים תמיד היה “מוחמד”. אחת החטופות סיפרה איך המציאה לכל אחד מהם שמות. היה אחד שאהב לשיר, לכן היא קראה לו “הזמיר”. לזה שבישל קראו “השף” או “הטבח”. זה שהיה מפחיד או שנהג לאיים בנשק נקרא “השטן”. בתוך כל הזוועות – היו גם רגעים שבהם החוטפים גילו צדדים “חיוביים”. חן גולדשטיין, למשל, מספרת כיצד בני המשפחה ששמרו עליה ועל שלושת ילדיה – גוננו עליהם בגופם בכל פעם שהיו פיצוצים או רעידות. כיצד אמרו להם “אם נמות – נמות יחד”.

לצד רגעים מעטים של חמלה היו מקרים רבים וקשים מנשוא של התעללות. של גרימת כאב ללא משככי כאבים. של יחס נוראי והשפלות. “זה לפגוש את הרוע האנושי בעיניים של השובים”, אומרת סוזי.

שלומי, אלמוג ואנדרי מתארים בעדותם עינויים מחרידים, השפלות ומסכת בלתי פוסקת של התעללות נפשית.

“היו אגרופים, בעיטות בבטן מעצבים”, מתאר שלומי. “הוא (המחבל) לא ידע להשתלט על הרגשות שלו. היו לו התקפי זעם. היתה גם אלימות מילולית. הוא אמר שאנחנו חרקים, מקקים, שצריך לרסס אותנו, שאנחנו צמאי דם”. ושלומי נזכר: “שאנחנו כלום ושום דבר. שאנחנו פחות מ… שבסיטואציה אחרת כבר לא היינו פה. ואנחנו מקשיבים ולא עונים”.

אלמוג: “זה התהליך שעברנו שם. זה החוסן. לנתק את עצמך מהסיטואציה, לבלוע את הרוק חזק ולהבין שזה לא מה שחשוב עכשיו – לענות לו. מה אכפת לי מה הוא חושב עלי”.

שלומי: “היו פעמים שהתעמתנו”, ואלמוג מהנהן: “אבל שילמנו על זה מחיר כבד. אתה נענש. אתה עובר ימים של השפלות קשות, איומים – ‘בלילה אני ארצח אותך. אני אוריד אותך למנהרות'”. שלומי: “היתה הרבה לוחמה פסיכולוגית. לפעמים היו מרעיבים, לפעמים מונעים מאיתנו ללכת לשירותים. הוא היה משפיל אותך ממש ואתה חסר אונים”. כששלומי מתאר, אלמוג מוצא מייד דוגמה: “מאפשרים לך להתקלח אחת לשבועיים. אתה בסיטואציה לא נוחה עם עצמך, מרגיש לא היגייני, והם באים בבוקר עם שפריץ מהבושם, עוברים לידך ואומרים ‘וואי, איזה מסריח'”.

לשובה הראשי, בעל הדירה שנודע בדיעבד שהיה כתב של אל־ג’זירה, היו גם עונשים סדיסטיים שהמציא והמטיר עליהם ללא הקשר. “הוא היה ‘יצירתי’, המוחמד הזה. הוא קשר לנו את הידיים חזק מאחורי הגב, או שם לנו עיפרון או חתיכת עץ בתוך הפה בין השיניים כדי שהשפתיים ילכו אחורה ככה חזק – שעתיים. הוא קושר את העיפרון, ואתה אפילו לא יכול לבלוע את הרוק. היו לנו חתכים מזה”, שלומי מתאר. “הייתי דופק לו את הפרצוף ‘תרחם עלי'”, אומר אלמוג ומדגים בחיוך. “בוא נגיד, הוא לא אהב את זה שאנחנו הולכים בבית. אם הוא היה רואה מישהו מאיתנו עומד – פתאום ‘אוקיי, עמדתם? אין בעיה. אני רוצה שתשבו עכשיו שבוע. אם אתם הולכים לשירותים – תזחלו. אני לא רוצה שתעמדו'”.

שלומי: “אבל היינו שוברים אותו אחרי ארבעה ימים. היינו הכי טובים שאפשר. קונים אותו בלהיות ילדים טובים”. אלמוג: “מתים לתת לו בוקס, אבל בולעים את זה. מנתקים את הרגש”. שלומי: “שמים את האגו בצד”.

כחלק מהתעתוע שנועד ליצור שליטה מוחלטת, לצד העונשים שהשובה המציא, הגיעו גם “צ’ופרים” באופן רנדומלי ובלתי ניתן לחיזוי. “אתה לא יכול לצפות מהבנאדם מה הוא יעשה באותו היום. בבוקר הוא היה קם בקריז ‘אל תדברו, לא רוצה לשמוע אתכם’. פתאום בצהריים הוא היה יותר נחמד: ‘טוב, יאללה, אתם רוצים? בואו נראה סרט (‘ספיד’)’. ואחרי חמש דקות: ‘מה, לא טוב לכם? אתה עושה פרצוף על הסרט? יאללה, עופו. אין סרטים. זהו'”, מספר שלומי.

אלמוג מתקרב לשלומי, מצמיד לרקה שלו שתי אצבעות ומדגים: “היו סיטואציות שהוא פשוט בא אליך עם אקדח ומתלבט בקול: ‘קיל יו? נוט קיל יו'”.

“משחקים בפנטומימה”

אסור היה להם לבכות, גם לא כשכואב או מפחיד. כל הזמן צעקו על הילדים “אוסקוט”. כל מי שהיה שבוי מתחת לאדמה דיבר על החול שנכנס לכל מקום, לבגדים, מתחת לציפורניים, לאוכל, לנשימה. “אחת החטופות המבוגרות תיארה כיצד נשארה רוב הזמן לבד נעולה בדירה”, מספרת סוזי. “שהיא הצליחה לפתח מערכת יחסים עם החיות שסביבה. היא שמה לב, למשל, שהחתולים לא טורפים את העכברים”.

הרעב הקשה היה אחד הנושאים הבולטים בשבי, לצד הגעגועים למשפחה ולישראל, אבל גם לחברת בני אדם, ל”לשמוע עברית”, כפי שמסבירות מובילות הפרויקט. “הדבר שהיה עבור רבים מהם הכי משמעותי היה כשהם עברו מידי הצלב האדום לנציגי צה”ל במצרים – ושמעו פתאום עברית”.

גם הזמן הופך בשבי לאויב. הזמן שלא זז, כשתמיד יש אימה מפני הרגע הבא. “שעות על גבי שעות אין מה לעשות”, תיארו חטופים רבים ששבו. “המבוגרים שהיו יחד בשבי החליטו, למשל, לשחק משחקי חברה. הם היו משחקים ארץ־עיר. מחליטים לדבר, למשל, על פרטים בהיסטוריה. לוקחים נושא ומתחילים לנתח אותו לפי מדינות. או שהיו משחקים בפנטומימה כדי להעביר את הזמן. לחלק מהילדים הביאו קלפים או דפים ועפרונות כדי שיוכלו לצייר, אבל לא אפשרו להם לקחת את הציורים איתם”.

רבים מהשבות ומהשבים סיפרו על הלוחמה הפסיכולוגית. “כל הזמן מישהו יושב וצופה בך. בוחן אותך. רוצה לדעת על מה את חושבת. רובם סיפרו שבשלב מסוים היו מניחים לידם את הנשק – דרוך”, אומרת סוזי.

כל החטופות והחטופים שחזרו במתווה שיתפו כי לא פחדו במנהרות, כמו בדרך לצלב האדום. “אלה היו הרגעים הכי מפחידים, כשטלטלו להם את האוטו ושוב מלא עזתים עטו עליהם”, מספרת סוזי. גם החשיפה לאור יום, ביציאה מהמנהרות, היתה קשה לשורדים. “אתה מסתנוור. לא יכול להכיל את האור”.

“בשלב הזה התחילו להתנגש באוטו, להתלהב, להרביץ לי בראש, חבר’ה מאחורה, אגרופים, ואני קולטת ארנה עם יציעים מפוצצים באנשים, ילדים, ונשים, ותינוקות, וגברים”, מתארת אחת הנשים המתועדות בסרטון ההסברה המטלטל שהופק בלע”מ – “כדי להראות את הזוועות שייחרטו בתודעה הבינלאומית”, אומר חן. חטוף אחר מתאר: “האזרחים מרביצים, עשו הפגנה כאילו אני באמצע, ומלא אנשים שהיו שם הרביצו לי. כל הגברים יורקים ויורים והנשים בחלונות שמחות”.

יש חטופות וחטופים שחזרו במצב נפשי מאוד קשה ואין להם אפשרות כרגע לתת עדות. “הם שקעו בדיכאון נוראי. עם חוסר יכולת לבוא במגע עם העולם החיצון. אנשים שמסתגרים. מקרים של מחשבות אובדניות, סיוטים, קושי עצום לחזור לשגרה. יש כאלה שלא מצליחים לצאת מהמיטה”, אומרת סוזי.

איתן יהלומי בן ה־12 מתאר כיצד שהה לבד, והחוטפים הציגו בפניו סרטונים קשים שבהם המחבלים הורגים אנשים. חטופה אחרת מתארת כיצד צעק עליה אחד המחבלים שהיא רוצחת והכאיב לה בכוונה. “נכנסו שבעה, שמונה מחבלים, שלושה עם סכינים, אחד עם קלצ’ניקוב ועוד שניים – אחד עם את חפירה… הכניסה (למנהרה, נ”ב) מפחידה רצח. זה שוק של החיים. אתה רואה את זה בטלוויזיה ופתאום במציאות, ואתה לא מאמין שזה במציאות. ואז העבירו אותי לבית כלא עם עוד כמה חטופים, כמו כלב בתוך האדמה”.

חטופה אחרת מתארת: “היו חטופים שסבלו מסיוטים בלילה, פתאום מתעוררים בצרחות, פתאום מעלים חום. היתה התקפת כינים, בחיים שלי לא ראיתי כאלה כינים גדולות. חיות טרף”. חטוף אחר סיפר: “אני שוכב על אלונקה על הרצפה. עושים לי פרצופים מפחידים. חושפים שיניים. עושים את התנועה הזאת עם האצבע”, הוא מדגים סימן לשחיטה על הצוואר.

“הערך המוסף שלנו”, מדגיש חן, “הוא שהמתועדים יודעים שהעדויות הן לדורות הבאים, לכן הם מרשים לעצמם לספר דברים שהם לא יאמרו בטלוויזיה המסחרית והציבורית. למשל, מקרים של אלימות מינית”.

אחת החטופות מתארת, למשל, כיצד הן היו צריכות לבקש רשות להיכנס לשירותים וגם כדי לצאת. שהמחבלים יכלו להיכנס לשירותים גם בזמן המקלחת מתי שרצו. חטופה אחרת מתארת נגיעות מרובות ופולשניות באיברים אינטימיים תוך כדי קללות, השפלות ואיומים.

חטופה אחרת תיארה: “החוטף ניגש אליה (אל אחת החטופות), ליטף אותה, ניצל את הרגע לשלוח ידיים. זה כל כך נבזי כשזה עם נשק מוצמד לרקה, והוא נוגע בה בכל חלקי גופה”. חטופה נוספת מתארת כיצד התייבשה ולא היה בכוחה לעמוד או ללכת לשירותים. “את בחוסר אונים, לא יכולה להזיז את הגוף. גם אם ארצה להתנגד בסיטואציה הזאת, אני לא יכולה. את כלום ושום דבר והוא באמת מאמין שאת כלום ושום דבר. בכל רגע הם רצו לפרק אותך רוחנית, נפשית, מנטלית – בכל דרך אפשרית”.

“התפקיד של אבינתן”

“אני דיצה אור. יש הרבה דברים שהייתי בחיים שלי, אבל מאז שמחת תורה אני אמא של אבינתן אור”.

דיצה יושבת מול סוזי ויודעת שלכל מילה שתאמר יש משמעות עמוקה. שלכאב שלה ולאסון שפקד את משפחתה יש חלק בהיסטוריה שנכתבת כעת. אנחנו מתלווים לתיעוד – שהוא חלק ממאגר עדויות בני המשפחה של החטופים והחטופות. בחלק זה של הפרויקט תועדה גם ליאורה ארגמני עוד בזמן שנועה, בתה וזוגתו של אבינתן, היתה בשבי. “אבינתן נחטף כשהיה בן 30 וציין בשבי 31. הוא שני מבין שבעה ילדים”, מספרת האם על אבינתן שלה: “הוא דומיננטי אבל שקט. שקט עם נוכחות עוצמתית”. לאחר מכן היא משתפת בקושי לדבר על יום החטיפה עצמו. “הוא עדיין לא מפוענח לי. עדיין נעול”.

“הפעם האחרונה שבה פגשתי את אבינתן היתה בחג הראשון של סוכות. התפקיד שלו היה לבנות את הסוכה ולפרק אותה במוצאי החג. כשהמלחמה התחילה, הרבה שכנים הציעו לי לפרק. אחרי שלושה חודשים, הקצין שלנו אמר ‘זהו, הגיע הזמן לפרק’. זה היה מאוד קשה. את מצפה שאבינתן יבוא ויעשה”.

לפני התיעוד דיצה הספיקה להיפגש – בפעם הראשונה – עם נועה. על פרטים ששמעה ממנה על השבי היא לא מספרת, “זה שלה”. היא כן מציינת ש”היתה לאבינתן הזדמנות לברוח, אבל הוא לא הפקיר את נועה. זה מי שהוא. הוא טיפוס ששומר. אם היתה מציאות שהוא היה בורח והיו תופסים את נועה, הוא לא יכול היה להמשיך”. מבצע ארנון, שבו חולצה גם ארגמני, נטע בדיצה המון תקווה. “אני מאמינה שזה אפשרי”.

על פרטים ששמעה מנועה ארגמני על השבי, דיצה אור לא מספרת, “זה שלה”. היא מציינת ש”היתה לאבינתן הזדמנות לברוח, אבל הוא לא הפקיר את נועה. אם היתה מציאות שהוא היה בורח והיו תופסים את נועה, הוא לא יכול היה להמשיך”

“יצא לי להיפגש עם ליאורה ארגמני כמה פעמים. בפעם האחרונה באיכילוב. סיפרתי לה על הפגישה עם נועה. שיש לה בת מהממת, יפהפייה, חכמה בצורה מטורפת, אמיצת לב, טובה. ‘גידלת ילדה מדהימה…’, אמרתי לה.

“מאותו רגע יש לנו (לדיצה ולנועה – נ”ב) קשר מאוד משמעותי. משהו מאוד פתוח, אמיתי, עמוק. זה מייד נכנס לאמת.. ושתינו אוהבות אותו בלי קץ”. בסוף המפגש הראשון בין האם לנועה, מספרת דיצה בחיוך ובעיניים מאירות: “אמרתי בלב ‘אבינתן – אני חותמת'”.

“לכל תיעוד יש שלושה חלקים”, אומרת סוזי

“אנחנו מסבירים למתועדים שאנחנו לא מחפשים כותרת. זה לא כמו כתבה בטלוויזיה. אנחנו רוצים לשמוע מההתחלה עד הסוף – מי האדם, מה הרקע שלו, איך נראו החיים עד רגע החטיפה ואיך הוא משתקם מרגע שחזר. כל פרט קטן על אופן החטיפה והשהייה בשבי. את מי הוא פגש שם. המידע עובר צנזורה, ולכן הרבה פעמים הם מרגישים מאוד פתוחים לשתף”.

כששומעים את העדויות במלואן, ונחשפים לסיפור המלא והמפורט, קשה שלא להצטמרר מגודש התחושות והרגשות והמחשבות.

“אני דורון כץ אשר. בת 34. נשואה ליוני. אמא לילדה בת 5 ולילדה בת 3. השתחררנו בפעימה הראשונה”, מספרת דורון בתחילת התיעוד. היא מתארת את החרדה שהלכה והתעצמה בזמן שהמחבלים הסתובבו בקיבוץ ניר עוז ועשו בו שמות, מספרת כיצד המחבלים שנכנסו לממ”ד ביקשו ממנה ומאמה להוריד את התכשיטים. לאם היתה טבעת שעברה מסבתא של סבתה, ניצולת השואה – אליה. “זאת היתה טבעת מגרמניה של דורות אחורה עם יהלומים שחורים. כשהוא ביקש את הטבעת אמרתי: ‘אמא, תני. הם עם רובה'”.

“ניגשנו לפרויקט משימתיים”, מספרת סוזי, “אבל קשה לשמוע את כל הזוועות ולא לבכות איתם. זאת למעשה המדינה – הממסד שבוכה איתם. אנחנו מזכירים להם ‘אנחנו פה למענכם. לטובתכם. להנציח את הסיפור שלכם'”

בהמשך מתארת דורון את החטיפה האלימה. “הרגשתי שנפצעתי. ישבנו בתוך העגלה. צעקתי ‘נפצעתי’. הטרקטור עצר. החטופים הישראלים לקחו את הבנות שלי, ירדו מהעגלה ורצו לתוך השדה. הייתי פצועה ומצאתי את עצמי על הטרקטור לבד עם אמא שלי, היא עוד היתה ישובה… קירבתי אותה אלי והבנתי שהיא נרצחה. היא היתה בנשימות האחרונות. ניסיתי למצוא מקום לשים לה את הראש. הנחתי אותה, חיבקתי אותה והבנתי שאני חייבת לרדת. פחדתי שיפרידו ביני לבין הבנות. ירדתי מהעגלה, התחלתי להבין שאני הולכת לאבד את ההכרה”.

הרגעים הבלתי ניתנים להכלה שבהם דורון מבינה שאיבדה את אמה, אפרת כץ בת ה־68, והיא חייבת למצוא את הילדות שלה – מקפיאים את הדם. דורון מתארת כיצד שרון קוניו הגיעה לקחת אותה אל הבנות עד שהגיעו מחבלים נוספים והכריחו אותן לקום ולעלות על טרקטור אחר.

“התחלתי לשקוע. אנחנו עוברים טנק שרוף עולה באש. כל הגדר של עזה פרוצה. מאות אזרחים, ילדים, צועקים, זורקים דברים, ותוך כדי אני רואה את המחבל עם רז”. דורון צעקה “הילדה!”, והמחבל העביר את רז אל הטרקטור. “העבירו אותנו 11 אנשים לפרייבט קטן. דחפו אותנו אחד על השני כשאני מדממת על כולם. נסענו לעומק הרצועה. בטיל. הבנות לא בוכות”.

במהלך הימים שחלפו, דורון התחזקה ותפקדה למרות הכאבים העזים בכל הגוף. מהשובים היא ביקשה שיכניסו דפים וצבעים לבנות, כדי שתהיה להן תעסוקה. את הבת הצעירה היא לימדה לכתוב. השובים הביאו להן משחקי תינוקות מהבית, אבל בעיקר דורון העסיקה את בנותיה במשחקי דמיון. “ביקשתי מהן לעצום עיניים, לנחש איזה חפץ אני מחזיקה. הבנות עשו מסלול כריות. בלילות הבנות ישנו, אני בקושי. היו בומים מלחיצים ואין לך מה לעשות. ביום ה־16 העירו אותנו ‘מהר! מהר! צה”ל התקשר שהולך להפציץ את הבית – חייבים לצאת'”.

“לקחו את הזהות שלנו”

כל שבויה שחזרה, כל חטוף ששרד, מתיישבים מול המצלמות ומול המתעדות, מישירים מבט אמיץ ומתארים את הבלתי ניתן לתיאור. גם העדות של חן גולדשטיין אלמוג, שנחטפה מביתה שבכפר עזה עם שלושה מילדיה, לאחר שבתה הבכורה, ים, ובעלה, נדב, נרצחו מול עיניה – עוצרת נשימה.

“בשעת בוקר מוקדמת שמענו קול נפץ בבית… שמענו ירי קל”, היא מתארת. “היה בכי של ילד, אבל יחסית היה שקט. ים מאוד פחדה. צריך להבין את השפל שהגענו אליו. פחד מוות שחווינו בפעם הראשונה. שוק. היינו בשקט. אנשים עשו צרכים בשקיות רב־פעמיות, בקופסאות. צריך להבין את גודל המועקה… ואז אנחנו שומעות צרחות ‘אל־יהוד! אל־יהוד!’ אנחנו קולטים שהם בבית. היתה השתהות מחוץ לדלת של הממ”ד. לקחתי את הדובי הגדול. הבנתי שהם יורים מאוד מהר. חשבתי שהם מחוררים אותנו. חשבתי שאם אשים את הדובי עלינו, זה ירכך קצת”.

נדב, אב המשפחה, ניסה להגן. הוא לקח קרש מאחת המיטות, עמד ליד הדלת בלי נשק ונורה מייד. גם את ים, המחבלים רצחו בזמן ההתארגנות ליציאה. “אני רואה שהיא ירויה בפנים”, מתארת חן. “זה היה מראה מזעזע. אני בשוק. המומה. האם זה מה שאני רואה עכשיו? אחר כך, בשעות החושך המפחידות והקשות, אני מכריחה את עצמי לא לשכוח את המראה הזה. לא השתטחתי על נדב. בחרתי ללכת עם החיים. לא נשארתי עם נדב וים. ההבנה הנוראית כבר היתה”.

באחד המעברים בין הדירות, מתארת חן כיצד החוטפים “הביאו לנו בגדים מסורתיים. זה היה מאוד קשה. התלבשנו והסתכלנו, אגם ואני, אחת על השנייה – והתחלנו לבכות. לקחו את הזהות שלנו. הם היו מוקסמים מזה שלבשנו את החיג’אב. בשבילם זה כבוד לאישה. זאת מלכות”.

חן, כמו חטופות רבות, מתארת את הקושי העצום שכרוך באובדן הפרטיות. כשכל רגע יש מי שמסתכל עלייך ומנסה לפלוש לך למחשבות. “את חווה את הלחימה המטורפת ומנסה לשמור על תקווה. על אופטימיות. לא יכול להיות שיוותרו עלינו. שישכחו אותנו ככה. היו ימים קשים של התקפות מטורפות שפירקו לי את הגוף, את החיים, את הנפש. אי אפשר להסביר מה עובר לך בגוף בתוך החורבן הזה. ראינו את כדורי האש מעזה. היו ימים שהרגשתי שאני הולכת לאבד צלם אנוש”.

בעדות המפורטת מספרת חן גם על הפגיעה הרגשית ועל הזמן שלא חולף. “ניסינו להעסיק את עצמנו. לשחק, לכתוב. אחד השובים הגיע עם מצת ושרף את היצירות של הילדים. היו נכנסים לילדים לכיסים, בודקים מה יש, ‘תוציאו את זה, תכתבו רק באנגלית’ או ‘רק תציירו, תפסיקו לכתוב בעברית'”.

בהמשך הועברו למנהרה. שם פגשו עוד חטופות צעירות, פצועות, מלאות תעצומות נפש, שהצליחו למרות הפגיעות הפיזיות הקשות לטפל זו בזו. “במנהרה כל הזמן יש לך חול בפה. עובש. חוסר אוויר. תנאים מאוד קשים. יש עמימות ושקט. היה כבר פחות אוכל. הורגש יותר רעב. הבנות ישנו בצפיפות. אני קיבלתי מזרן. על שני מזרנים ישנות ארבע בנות. אחת פצועה ביד וחייבת שאף אחד לא ייגע לה שם. ישנו כמו סרדינים”.

“הן עדיין שם”, היא אומרת בכאב. “היציאה שלנו היתה רגע מאוד כואב. הן חשבו שהן הבאות בתור. מדי פעם אפשרו להן להאזין לרדיו. קולטים גלי צה”ל, כאן 11, רשת ב’. כל מהדורה שבה לא אמרו מילה על החטופים – זה היה שובר אותנו”.

אלמוג: “כמו שחזרנו – אני מקווה שמי שעדיין שם יהיו חזקים מאיתנו. שימשיכו את התקווה – קל לאבד אותה, אבל צריך גם לדעת מאיפה לשאוב אותה. אם הייתי יכול לבוא אליהם בחלום ולהגיד להם משהו, הייתי אומר להם ‘עוד מעט זה יקרה'”

“שימשיכו להאמין”

בסיום התיעוד, סוזי שואלת את אלמוג ואת שלומי מה הם היו אומרים לחטופים והחטופות שעדיין שם. “שימשיכו תמיד להאמין – כי זה יכול לקרות. שיהיו חזקים כמו שהם עד עכשיו ושישמרו על עצמם”, אומר שלומי. “ומאוד חשוב לי להגיד תודה לארנון זמורה, שאיבד את חייו במבצע הזה. זה לא מובן מאליו”.

“יהי זכרו ברוך”, אומרים שלומי ואלמוג ביחד, ואלמוג מוסיף: “כמו שחזרנו – אני מקווה שהם יהיו חזקים מאיתנו. שימשיכו את התקווה – קל לאבד אותה, אבל צריך גם לדעת מאיפה לשאוב אותה. אם הייתי יכול לבוא אליהם בחלום ולהגיד להם משהו – הייתי אומר להם ‘עוד מעט זה יקרה'”.

כך הם מספרים עכשיו, בזמן שהאירוע עוד מתחולל. בעוד הטראומה הפרטית וגם הקולקטיבית מבעבעת. הם מספרים – לא בשביל החדשות של היום, ולא רק באוזנינו. הם נותנים באומץ עדות בשביל הנכדים של הנינים והנינות של כולנו. הם משתפים ומדווחים – לתיעוד בארכיון המדינה, לדיראון ולעיני העולם – על פשעי מלחמה. פשעים חמורים נגד האנושות. פשעים נגד בני ובנות אדם חפים מפשע. פשעים שחותרים תחת הקיום האנושי, של טרור נפשע ואכזר שממשיך לקיים מתחת לאדמה את אסון 7 באוקטובר, עד עצם היום הזה.