זוכרים את כרמל מעודה, הגננת החיננית עם היופי האקזוטי שאוהבת לפנק ילדים קטנים? וואי וואי איזה פינוקים פינקה את הילדים בגן שלה… כעת נחשף כי גם היא באמצעות הסנגורית הציבורית דורית נחמני אלבק התלוננה בפרקליטות על המשטרה שהפיצו את סרטוני הפינוקים שלה, לפני המעצר שלה.
התלונה של דורית נחמני אלבק נשלחה ב 11/7/2019 וכבר ב 27/7/2019 כינס שי ניצן ישיבה לתיקון הנחיות הפרסומים מחקירות והזמין אליו את אלעזר כהנא, מי שהיה יועמ”ש המשטרה (וכעת בדרך להתחפף לגמרי מהמשטרה).
אלעזר כהנא התבכיין: “התחושה היא שהמשטרה היא הגוף שתמיד מדברים על ההפרות שלו ותמיד על ספסל הנאשמים. על גופים אחרים זה לא מרגיש ככה”.
נזכיר שאנחנו עדיין ממתינים לפרסום מי הדליף לגיא פלג את הסרטון הניבזי שכאילו מילואימניקים אנסו מחבל חמאס (עם ישבן מסורטן) באמצעות דחיפת מקל לתחת. זאת למרות שברור שמי שהדליפה היא כלבת הנוחבה מהפיצריה (פיצה עזה) יפעת תומר ירושלמי.
כמובן ששום דבר לא מופץ מהמשטרה בלי שזה יוצא מדוברות המשטרה. בעניין של כרמל מעודה הדלפת סרטוני ההתעללות בילדים היתה מאוד חריגה כי מדובר באישה, ולנשים הרי מותר להרביץ לילדים “בגלל הפטריארכיה”.
לא ראינו את הסנגוריה הציבורית יוצא מגדרה להגן על זכויות של גברים, אבל כרמל מעודה היא אישה ולכן קיבלה יחס VIP בסנגוריה.
לא ידוע אם אביחי מנדלבליט שהוא המכותב למכתב טרח לענות לסנגורית הזו, אולם ניתן להגיד שהתקיימה ישיבת הפקת לקחים בכיכובו של יועמ”ש המשטרה דאז, אלעזר כהנא. יו”ר הישיבה היא הידועה לשמצה עמית מררי.
להלן מכתבה של הסנגורית הציבורית דורית נחמני אלבק על הדלפת סרטוני כרמל מעודה 11/7/2019
ח’ תמוז, תשע”ט
11 יולי 2019
לכבוד
ד”ר אביחי מנדלבליט
היועץ המשפטי לממשלה
משרד המשפטים
רח’ צאלח א-דין 29
ירושלים 91010
שלום רב,
הנדון: פרסום חומרי חקירה שלא כדין בעניינה של הגננת כרמל מעודה
אני פונה אליך בבקשה כי תורה על קיום בדיקה יסודית בעניין מסירת חומרי חקירה ופרטים מתיק החקירה לידי התקשורת, במסגרת הליך חקירתי ופלילי המתנהל בעניינה של גב’ כרמל מעודה (להלן: “החשודה“). זאת, בניגוד להוראות החוק וההנחיות, תוך פגיעה אנושה בזכותה של החשודה להליך הוגן, ובאופן שיש בו כדי להשפיע באופן פסול על ההליך הפלילי, ולייצר אווירה ציבורית פוגענית כלפי החשודה ומשפחתה תוך הלהטת הרוחות בקרב הציבור.
- ביום 21.06.2019 נעצרה החשודה לראשונה, בחשד לביצוע עבירות של התעללות בידי אחראי ותקיפת חסר ישע. מעצרה הוארך ע”י בית משפט השלום מעת לעת (מ”י 47127-06-19), וביום 07.07.2019 הוגש בעניינה כתב אישום לבית משפט המחוזי מרכז, כשלצדו בקשה להורות על מעצרה עד תום ההליכים (ת”פ 14327-07-19). החשודה מיוצגת ע”י עו”ד גיא עין צבי מטעם הסניגוריה הציבורית (בינתיים עברה החשודה לייצוגו הפרטי של עו”ד אפרים דמרי).
- ביום 04.07.2019, בעוד חקירת המשטרה מתנהלת פורסמו באמצעי התקשורת השונים סרטונים ממצלמות אבטחה שתיעדו את המתרחש במשפחתון של החשודה. על פי הפרסומים, הסרטונים נמסרו לתקשורת על ידי המשטרה וחלק מהסרטונים שפורסמו אף נשאו סמל של משטרת ישראל שהוטבע בהם. תוך שעות ספורות הופצו סרטונים אלה בכל אמצעי התקשורת וברשתות החברתיות, ולנוכח התוכן הנצפה בהם עוררו סערה ציבורית משמעותית.
לקט מתוך הפרסומים בעניין סרטוני מצלמות האבטחה רצ”ב כנספח א’.
- ביום 07.07.2019 בבוקר, טרם הגשת כתב האישום, פורסמו בכלי התקשורת ציטוטים חלקיים מאמירות אשר נמסרו, לכאורה, על ידי החשודה למשטרה במהלך חקירותיה. בין היתר פורסמו תגובות של החשודה למעשים המיוחסים לה, גרסאות שונות שמסרה, והתייחסויותיה לסרטונים שהוטחו בה.
לקט מתוך הפרסומים אודות חקירותיה של החשודה רצ”ב כנספח ב’.
- כל הפרסומים נעשו, כאמור, עוד טרם הוגש כתב האישום בעניינה, ובעוד כל חומר החקירה חסוי מפני ההגנה.
- ההד התקשורתי והציבורי סביב פרשיה זו התעצם משמעותית לאחר פרסום חומרי החקירה המפורטים, תוך שהוא מעורר תגובות קשות ביותר מהציבור, הפגנות ברחבי הארץ וקריאות נאצה בגנות החשודה, לרבות איומים והסתה.
- ביום 06.07.2019 פרצה שריפה בבית משפחת החשודה. השריפה גרמה לנזקים כבדים ביותר לרכוש, תוך סיכון משמעותי לדיירי הבית וכלל השכנים בבניין ובמבנים הסמוכים. רק בנס הסתיים אירוע זה ללא נפגעים בנפש. נכון לעת הזו, מסתמן כי מדובר בהצתה מכוונת והמשטרה עצרה חשוד במעשה. החשודה עצמה מוחזקת בימים אלה בנווה תרצה בתנאי הפרדה, בשל החשש לשלומה ועל מנת להגן עליה מפני פגיעתן של אסירות אחרות.
- כהמשך ישיר לאווירה הציבורית הסוערת כתוצאה מפרסום הסרטונים וחומרי החקירה כאמור, בימים האחרונים החל סנגורה של החשודה, עו”ד עין צבי, לקבל שיחות טלפוניות והודעות דוא”ל מטרידות ומאיימות, לרבות אמירות המאחלות לו כי ביתו יישרף כפי שנשרף ביתה של החשודה.
- פרסום חלקים מחומר החקירה בציבור פגע באופן חמור בזכותה של החשודה להליך הוגן כמו גם בטוהר ההליך המשפטי, ויש בו כדי לעורר חשש ממשי מפני השפעה על המשפט הפלילי. סעיף 71 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ”ד-1984 אוסר על פרסום שיש בו כדי להשפיע על מהלכו של משפט פלילי או על תוצאותיו. זהו עקרון ה”סוב יודיצה” אשר הפרתו מהווה עבירה פלילית. איסור זה אינו תלוי בכך שהפרסום השפיע בפועל על מהלך המשפט או תוצאותיו, ודי בכך שהיה בו “כדי להשפיע”.
- הפצת חומר החקירה לאמצעי התקשורת במקרה זה נעשתה גם תוך הפרה בוטה של הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס’ 4.1003 “קווים מנחים לרשויות האכיפה בעניין פרסומים מחקירות” הקובעת, בין היתר, כי יש לנהוג בזהירות רבה בכל הנוגע לפרסום חומרים או מידע מחקירות, וכי יש להקפיד על הימנעות ממסירת כל מידע העלול להשפיע על המשפט או לפגוע שלא לצורך בחזקת החפות העומדת לכל חשוד. הנחיה זו קובעת כי יש להסתפק במסירת מידע בסיסי בלבד אודות החקירה, ובכל מקרה, הדגש בהנחיה זו כי אין למסור לפרסום חומר או מידע העשוי לשמש כראיה במשפט.
- במקרה זה נראה כי משטרת ישראל פעלה בניגוד לחוק, להנחיות ולנהלים. לא זו בלבד שהמשטרה לא פעלה בדרך המלך ולא פנתה לבית המשפט בבקשה להתיר את הפרסומים, אלא שלמיטב הבנתנו, לא היה כל צורך חקירתי אמיתי בפרסום הסרטונים והתכנים מתוך חומרי החקירה, ואף לא עניין ציבורי חשוב אחר הגובר על הכלל בדבר איסור הפרסום. על פני הדברים, קשה למצוא, בנסיבותיו של מקרה זה, הצדקה לפרסומים החורגים מעבר לדבר קיומה של החקירה והחשדות המיוחסים לחשודה, כמו גם פרסום פרטיה ותמונתה ככל שהיה בכך צורך כדי להגיע למתלוננים נוספים.
- בפרסום הסרטונים המתעדים את מעשיה של החשודה לציבור לא היה כדי לתרום באופן כלשהו לקידום החקירה או להגנה על אינטרס ציבורי כלשהו ובהתחשב ברגישות המקרה, בתוכן הסרטונים ובהלך הרוח הציבורי, יש בכך כדי להוסיף חומרה לפרסום החומרים.
- נראה כי במקרה זה נחצו כל הקווים, תוך פרסום שלא כדין של חומרי חקירה שונים, לרבות חומרים המכילים תכנים רגישים וקשים. הסרטונים נחשפו לעיני כלל הציבור אף לפני שנמסרו לעיני ההגנה, מבלי שעברו את מבחני הקבילות של ההליך הפלילי ותוך פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי. מתוך חקירותיה של החשודה פורסמו אמירות וציטוטים חלקיים, מטבע הדברים מבלי שנבחן מלוא הקשרם ומבלי שניתנה אפשרות לטעון באשר לנסיבות גבייתם.
- על כך יש להוסיף כי אופן הפצת חומרי החקירה על ידי המשטרה לא הותיר בידי החשודה או בני משפחתה אפשרות לפנות בבית המשפט על מנת לאסור את הפרסום ולנסות למנוע את נזקיו. יש להזכיר גם את המובן מאליו כי לחשודה עומדת, לפי שעה, חזקת החפות והזכות לניהול משפט הוגן בבית המשפט. חזקה זו נרמסה כליל בעניינה של החשודה, שעה שבעקבות הפרסומים שהופצו על ידי המשטרה נחרץ דינה בחוצות העיר, ולא בהליך המשפטי הראוי.
- סוגיית פרסום חומרים מתוך חקירות נדונה בעניינו של רומן זדורוב בבית המשפט המחוזי בנצרת בב”ש 1599/07 (נצ’) רשות השידור נ’ מדינת ישראל – פרקליטות מחוז צפון ורומן זדורוב. תוך שהוא דוחה את בקשת רשות השידור לפרסם שני קטעים מצולמים מחקירתו של הנאשם הלקוחים מתוך חומר החקירה בעניינו, קבע בית המשפט את הדברים הבאים:
“לא הרי פרסום ראיות מתועדות שהוגשו לבית המשפט במהלך דיון שכבר הוכרע והסתיים, כדין פרסום של חומר ראיות כזה הנוגע להליך משפטי שטרם החל כלל, כפי שהדבר בענייננו… פרסום חלק מהראיות המתועדות, שעדיין לא ברור אם קבילות הן כראיות, אם לאו, עשוי לכרסם בעקרון הקבוע בסעיף 71 לחוק בתי המשפט ועשוי לפגוע גם בתקינות ההליך השיפוטי… פרסום הקטעים האמורים, בטרם עת, עשוי לפגוע בטוהר ההליך השיפוטי ויותר מכך. מעשה השידור עשוי לגבש, על סמך הבזקים קצרים, עמדה מסוימת בדעת הקהל, עמדה אשר לא תהיה זהה בהכרח להכרעה השיפוטית שתינתן בסופו של יום… וכך עשוי להיווצר בסופו של יום יחס של חוסר אמון מצידו של הציבור במערכת המשפט, תופעה שתגרום לנזק חברתי בל ישוער”.
- השתלשלות האירועים בפרשה זו מלמדת על הנזק החמור הטמון בפרסומים שלא כדין של חומרי חקירה, כאשר חומרה יתרה טמונה בפרסומים פסולים שכאלו הנעשים על ידי רשות החקירה עצמה, באופן הפוגע באורח קשה ובלתי מידתי בעליל בחשודה, בבני משפחתה, ובהליך הפלילי. חשיבות ההקפדה על פרסומים בכלי התקשורת באופן התואם את הוראות הדין וההנחיות, מקבלת משנה תוקף שעה שכיום ניתן להפיץ את המידע לכל עבר בפשטות ובקלות. מרגע יציאתו של פרסום לאוויר העולם לא ניתן “להשיב את הגלגל לאחור” או לשלוט בהיקפו ותפוצתו של הפרסום.
- משטרת ישראל מחזיקה באמתחתה חומרי חקירה רגישים, והיא מחוייבת בשמירתם כדין, כמו גם בשיקול דעת קפדני באשר לפרסומם, בהתאם להוראות החוק וההנחיות. במקרה זה, פרסום הסרטונים והתכנים מתוך חקירתה של החשודה הוביל להתססה משמעותית ולהחרפה קיצונית של התגובה הציבורית, עד כדי הצתת בית המשפחה ומסכת של איומים והתבטאויות הסתה חריפות כלפי החשודה, בני משפחתה ואף כלפי הסניגור המייצג אותה.
- לאור כל האמור לעיל, אבקשך להורות על בדיקה דחופה ויסודית של נסיבות פרסום חומרי החקירה שלא כדין במקרה חמור זה, בניגוד להוראות החוק ולהנחיות היועץ המשפטי לממשלה ותוך פגיעה בזכותה של החשודה להליך הוגן ובטוהר ההליך השיפוטי. כמו כן, אבקשך להורות על רענון ההנחיות למשטרה בדבר העברת חומרי חקירה לתקשורת ואכיפת ביצוען כראוי על ידי משטרת ישראל.
- בשל הפגיעה אשר נגרמה במקרה זה לחשודה שיוצגה בידי הסנגוריה הציבורית ולסניגור הציבורי שייצג אותה, אודה לך על עדכוני באשר לתוצאות הבדיקה והצעדים שננקטו בעקבותיה.
בכבוד רב,
דורית נחמני-אלבק, עו”ד
הסניגורית הציבורית המחוזית, מחוז מרכז
העתקים:
מר שי ניצן, פרקליט המדינה
ניצב מוטי כהן, מ”מ מפכ”ל המשטרה
ד”ר יואב ספיר, הסניגור הציבורי הארצי
עו”ד עמית מררי, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (פלילי)
עו”ד שלמה למברגר, המשנה לפרקליט המדינה (פלילי)
עו”ד גיא עין צבי
עו”ד אפרים דמרי
להלן תמליל ישיבה עם עמית מררי, שי ניצן ואלעזר כהנא על פרסומים מחקירות 27/7/2019
עמית זו עמית מררי. שי זה שי ניצן, ואלעזר זה אלעזר כהנא. גאל זו גאל עזריאל.
עמית: הנחיית היועץ אמורה לחול גם על פרסומים אחרי הגשת כתב אישום, אך ראשית נדון בפרסום שלפני כתב אישום, נראה איפה עומדים ואז נעשה איזונים חדשים. שתי הבהרות: כל עוד לא תוקנה ההנחייה, אז היא תקפה כמות שהיא. דבר נוסף: ברירת המחדל, לפחות בעולם שלפני כתב אישום – היא שלא מפרסמים חומרים מהחקירה, ולכך יש חריגים. אחרי כתב אישום אולי נהיה במצב אחר, אך זו נקודת המוצא שלנו כרגע.
שי פתח ואמר שיש צורך להביא לשולחן את המציאות התקשורתית החדשה. לעשות זום אווט ולראות באיזה עולם אנחנו חיים, ועם מה דוברות המשטרה מתמודדת. מדובר בבעיה רוחבית שקשורה לכל גורמי אכיפת החוק ולא רק למשטרת ישראל. ההתמודדות היא עם רשתות חברתיות, מהירות אדירה של זרימת המידע, סרטונים שמופצים אוטומטית תוך דקות. גורמי אכיפת החוק נשארים בדילאיי משמעותי ולכן צריך להתאים את ההנחיה למציאות היום. אם פעם היו נותנים למשטרת ישראל זמן לבדוק את העובדות ולהגיב תוך 5 שעות, היום זה אחרת –הכתב מעלה את הסרטון במיידי ודורש הסבר מהמשטרה.
שי הראה סרטונים קצרים כדי להמחיש את התופעה: רצח בטמרה מצולם, קטטה בבית הפנקיק, אנרכיה בימית אלפיים – הכתב שולח לדוברות המשטרה את הסרטון ומבקש ממנה הסבר על האירוע, וזו נקודת המוצא של הדברור. ערוץ2 כבר מראיין עדיה ראייה עוד לפני המשטרה, משלם כסף כדי להשיג את מצלמות האבטחה מסביב, ומפרסם הכול באופן מיידי: עובדות, נתונים וכמובן פרשנות.
שלומי שואל –אך מה הקושי אל מול ההנחיה הקיימת?
דוגמה לאירוע מורכב: מעצר בעיר רהט, בחור שבורח משוטרים ברכב תוך סיכון חיי אדם. מופץ סרטון מזירת המעצר של החשוד שבו רואים מעצר על ידי מספר שוטרים שמפעילים כוח תוך התנגדות של העצור, והסרטון עלה לאוויר. כדובר אתה רוצה להגיב במהירות, להראות לציבור סרטון נגדי שבו רואים איך החשוד ברח משוטרים ברכב וסיכן חיי אדם, והמעצר היה מסיבה כלשהי ולא שרירותי. אבל עכשיו יש 2 אפשרויות: או שכתב הטלויזיה יגיד שהוא בכלל לא מעוניין בסרטון שלך כדי לא להרוס לו את האייטם על שוטרים אלימים, או שהכתב כן יקבל את הסרטון שלך אבל איבדת מומנטום כי הסרטון שלך מגיע מאוחר מדי אחרי שדעת הקהל כבר התעצבה לפי סרטון המעצר ששודר ראשון. מדובר בעיוות, מראים לציבור רק את הצד של החשוד והנרטיב של הסנגור ונגרמת פגיעה באמון הציבור במשטרה.
גיל – עדיין מנסים להבין איפה ההנחיה הקיימת לא נותנת לכם מענה? שי ואלעזר לא ממש עונים עניינית על השאלה הזו…
אלעזר מוסיף – אנחנו מוכרחים להוציא בזמן את הסרטון של המרדף אחרי החשוד, כי אחרת, מה נצרב בתודעה הציבורית? לא משנה מי צודק. בשביל זה אנחנו פה, זה מידע של המשטרה. יש סיפור א’ ויש סיפור ב’. איזה סיפור ייצרב בתודעה הציבורית? בסופו של דבר מה שאומר שי זה דבר פשוט – ב-2020 אין וואקום, אם אנחנו לא שם – אנחנו לא קיימים. תגובה בדיעבד היא חסרת ערך, הפסדנו את הנרטיב. השורה התחתונה: אם אף אחד לא היה מפרסם כלום, זה היה בסדר. אבל זה לא המצב, ולכן – אם מותר אז זה צריך להיות מותר לכולם.
יעל / נועה (לא זכרתי מי זאת מי) מתנגדת– מה שמותר לאזרח לא מותר לנו!
עמית– באילו מצבים אתם רוצים לפרסם פרסום יזום?
שי טוען שמדובר ככל הנראה באחוז וחצי בלבד מכלל ההודעות שהדוברות מוציאה, תוך שהמשטרה ניגשת מראש במשורה לעניין, בלי אצבע קלה על ההדק, תוך טשטוש מלא של האדם, באישורים מאוד ספציפיים.
גיל מתייחס לדוגמת המרדף והמעצר ושואל מה הקשר בין המרדף לבין המעצר? למה מוכרחים לפרסם את המרדף? שי משיב שכשאדם יושב בבית ורואה 6 שוטרים רוכנים על עצור, חשוב שהוא יידע שהאדם סיכן חיים לפני המעצר. גיל עונה שהמטרה של המשטרה איננה ראויה – רוצים להראות מה הוא עשה קודם כדי שיהיה מוצדק להכות אותו באלימות. שי משיב שכל שהוא רוצה זה להביא את התמונה הרחבה, בלי פרשנות. פרשנות תיעשה כל ערב אם נרצה או לא. כל יום אנחנו מתמודדים עם אירועים שלא מתועדים.
איה – מבחינת המבחנים, למרות שהנחיית היועץ אומרת שלא יתפרסמו חומרי חקירה, יש מצבים שכן צריך לפרסם חומרי חקירה. כשיש אינטרס ציבורי מחייב, כשיש חשיבות בפרסום לציבור. למשל, יש הבדל גדול בין מקרים שנאכפים ברשות היחיד לעומת רשות הרבים. אם יש מקרה שאירע ברשות הרבים, ויש סיכוי קרוב לוודאי שהוא יפורסם, אז מחובתנו אין פה הצטדקות, מחובתנו להקדים תרופה ולנהל את האירוע מזווית כל עוד טובת החקירה נשמרת. אם טובת החקירה תיפגע, לא נפרסם, גם במחיר של פגיעה מסוימת באמון הציבור. טובת החקירה היא מעל הכל.
דנה – מזכירה שההנחיה היום כבר מאפשרת לפרסם פרטים מחקירה בחריגים. יש כלל שאוסר פרסום, אבל יש לו חריגים. מבקשת לוודא שברור לכולם שככל שאנחנו עוסקים בחומרי חקירה הכלל צריך להישאר כמות שהוא – איסור פרסום, זוהי נקודת המוצא על פי דו”ח וינוגרד שמופיעה גם במצע לדיון, צריך להכריע בשאלה הזו.
איה – אנחנו לא מבקשים לשנות את סעיף 10 (הסעיף בהנחיית היועץ שעוסק במצבים חריגים המאפשרים פרסום באישור הממונה על החקירות): ”אם יש לך הצדקה מבחינת צרכי החקירה או בשל אינטרס ציבורי מובהק או בשל נסיבות מיוחדות של המקרה” או לחילופין ”פרסום בתגובה לפניית אמצעי התקשורת שתכליתו להעמד דברים על דיוקם ו/או להתמודד עם טענות המבוססות על מידע המוחזק ברשות הגורם הפונה, כאשר המטרה הינה מניעת הטעיית הציבור ו/או פגיעה בחקירה”.
הדוגמאות שאנחנו מביאים כאן היום כן נכנסות לתוך 10, הוא מספיק רחב ולא צריך לתקן אותו, אנחנו רוצים להביא דוגמאות פרשניות שאנחנו מתמודדים איתם, רוצים להראות איך אנחנו מתרגמים את החריגים של ס’10 למקרים קונקרטיים, כדי לא להוליך שולל. עמית מסכימה שיש להבדיל בין שאלה ההנחיה וניסוחה ובין שאלת הפרשנות שלה. היא מדגישה שהמחלוקת והתכתובות עלו כנראה בגלל נושא הפרשנות, ולכן הדוגמאות שמובאות כאן היום הן דוגמאות חשובות.
גבי – חוזרת לנקודת המוצא, מתעקשת על השאלה של דנה- האם אתם מקבלים את התפיסה שבאה אומרת שאנחנו משאירים את הנחיית היועץ כפי שהיא במובן זה שברירת המחדל היא איסור על פרסום, זה הכלל ויש לו חריגים.
איה – לא מתווכחים עם האקסיומה הזו. אין בעיה שההנחיה תהיה שחקירה היא בחדר החקירות. למעלה מ-90 אחוז מהחקירות אכן מתנהלות בחשכה. נקודת המוצא היא שמעבר למה שמותר כרגע לעדכן, לא נדברר ובוודאי שלא נוציא חומרי חקירה. מה שכן חסר לי בפתיח אלו דברים שקראתי בוינגורד ובמבקר המדינה – מדובר שם על הצורך באיזון האינטרסים המתנגשים, על הזכות לכבוד האדם, לפרטיות, חופש ביטוי והליך הוגן, כאשר מודגש כי הקושי הוא ליצור את האיזון. אם זה היה כתוב כך בהנחיה, כבר הייתי מרגישה טוב יותר.
[תוספת שלי (תומר) – לא ברור למה איה מתכוונת כאן, הפתיח של ההנחיה מדבר בדיוק על זה, הצורך באיזון האינטרסים…]
אנחנו בעצם באים ואומרים – תשאירו את סעיף 10 כמו שהוא, אבל כשיש ”אינטרס ציבורי מובהק” – תשאירו לנו את מרחב התמרון הזה להחליט על כך.
עמית שואלת מהו בעצם אינטרס ציבורי, ואלעזר מחדד כי האינטרס ציבורי הוא מניעת פגיעה במערכת אכיפת החוק – סיפור זדורוב כמשל. אם אנחנו לא נמצאים על המגרש הזה, אז הציבור לא ישתף פעולה בחקירות. כי איך נראית בעיניו המשטרה? איך נראות חקירות המשטרה? איך נראית הפרקליטות? איזו מוטיבציה תהיה לי להגיש תלונה אם זה סוג הטיפול?
בעבר השיקולים האלה היו פחות אקוטיים כי השיח התקשורתי היה שונה לגמרי, בעיקר בגלל הויזואליה. כיום אנחנו סופגים את זה יום יום. גם אנחנו בעולם אידיאלי לא היינו רוצים ויזואליה, זה לא טוב לחקירות, נורא היינו שמחים ללכת לכיוון של חקירות בחשכה, אבל צריך להתאים את עצמנו למציאות ולא לעצום את העיניים. אם נעשה הנחיה מאוד יפה וסוגרת מכל הכיוונים, הסדום והעמורה יימשך והציבור פשוט יקבל סיפור אחר, שעבר מניפולציה, מה שיפגע באמון שלו בגורמי אכיפת החוק. שי מוסיף כי יש תופעה של כתבים שאומרים לו שאם לא ייתן את הסיפור – הסיפור יקבל 3 זויות שונות. והשאלה שדורשת טיפול בעיניו היא איזו זווית תגיע ב8 בערב לציבור? בסה”כ מדובר על מעט מאוד תיקים, אולי 20 בחודש מתוך עשרות אלפים.
יעל / נועה– מבקשת להעיר על הנחות המוצא של הדיון. ברמת הנחת היסוד, כל השיח שעולה לגבי נרטיב, הוא לא מתאים למדינה דמוקרטית – זה לא תפקידנו לשלוט בנרטיב. יש חופש ביטוי, אנחנו כרשויות אכיפה לא אמורים ”לשלוט על השיח”. גאל מוסיפה שלרשות אין זכויות יסוד, הרשות היא לא כמו האזרח הקטן.
איה – הנחיית היועץ צריכה עדכון, בצורה כזאת שכולם יוכלו לעמוד בגזירה. אם גוזרים גזירה על רשויות, חייבים לדאוג גם לרגולציה על אתיקה של עורכי דין ושל הסנגוריה הציבורית, מפני שאנחנו לא בוואקום. אחרת, הם ימשיכו לפרסם ללא כל רסן סרטונים מגמתיים, והפגיעה באמון הציבור ברשויות האכיפה תהיה עצומה.
עמית – המטרה שלנו פה היא לראות איך אנחנו עושים את האיזון? מהו אינטרס ציבורי? מגיבה על הדוגמה של המרדף אחר החשוד המתפרע בנסיעה ומתעלם מקריאת השוטרים לעצור את הרכב, אל מול המכות שקיבל אחר כך בזמן המעצר. היא מבינה שהמשטרה הייתה רוצה לפרסם סרטון של המרדף באופן ייזום, עוד לפני שעולה לרשת הסרטון של המעצר האלים, אבל שואלת מה הייתה המטרה שלה בכך? היא טוענת שלדעתה זה ניסיון להסיח את הדעת מהשאלה של איך החשוד נחבל בעת המעצר. אתם רוצים למנוע הפעלת מניפולציה על הציבור, אבל זה לא בדיוק ”העמדת דברים על דיוקם” (אם זה היה כך – היה צריך להפיץ סרטון שמראה למשל איך החשוד הכה את השוטרים כשזה מה שהוביל למעצר האגרסיבי, ולא את המרדף שקדם לכך, כי לכאורה מדובר באירוע אחר שאיננו רלוונטי לעוצמת האלימות במעצר).
לילך – חושבת שנכון, עלינו להתאים עצמנו למציאות, אבל מנגד, יש פרסומים שאסור לנו לקבל, מקרים שהם קווים אדומים – למשל, סרטון של נאנסת בן 12 – שלא נפרסם בשום מחיר. זה לא משנה אם הסנגור ידליף, יש לנו קווים אדומים. אנחנו המדינה ולא נעשה את זה. צריכים לטפל בנושא ההדלפות, הדלפות זה דבר איום ונורא. אבל הטיעון הזה שיש למשטרה לגיטימציה לפרסום יתר בגלל הדלפות של החשודים והסנגורים, אליו היא מתנגדת. יש פרסומים שאפשר לקבל, אבל יש פרסומים שאסור. השאלה היא איפה עובר הקו?
שי – מסכים, אבל טוען שלמשטרה בהחלט יש קווים אדומים. לראייה – משטרת ישראל עברה שבועיים קשים מאוד עם המקרים של קטוסה והאונס במחוז ש”י, כל בוקר הגיע ספין חדש של עורך הדין שהביא מוצגים במסיבת עיתונאים, הביא יומן והביא בובה, כשהוא קורא לכל כלי התקשורת לחגיגה, ובמקרים קשים אלו המשטרה לא פרסמה שום דבר חריג.
לילך מדגישה שלא רק זכויות האדם והאזרח חשובות, אלא מאוד מטריד בעיניה גם פוטנציאל השיבוש שהפרסומים עלולים לייצר. בגלל ההיבט התקשורתי הגדול, נוטים לפרסם בלי לקחת בחשבון בצורה המיטבית את נושא השיבוש. טוענת ששומעת את זה מפרקליטים בגלל הרפורמה בהמתה. לתחושתה יש משהו בנושא התקשורתי שקצת מעוור את עינינו. בנושא השיבוש – הדוגמאות הן מחרידות.
איה מדגישה – ”לא הייתי ממהרת לרוץ ולפרסם באופן ייזום אם לא הייתי יודעת שערוץ 2 יוצא עוד רגע עם פרסום האירוע”.
שי – יש מקרים שצריך לפרסם ואין חשש לשיבוש: למשל, כתבה על שדות שלמים שבהם מגדלים סמים. כמויות מטורפות בקנה מידה אדיר. לוקחים צילום של מבצע אכיפה, עשינו מה שעשינו, הסיכוי שזה ישבש הוא אפס, אבל החשיבות הציבורית גבוהה מאוד. יתרום מאוד לאמון הציבור ברשויות כי הוא יראה שהמשטרה לקחה אחריות על הבעיה ופעלה. מציע שיהיו נהלים פנימיים לפיהם לפרקליט מלווה יהיה מבט אחר, כן או לא לפרסם.
שי – דוגמה נוספת: שלושה חודשים שיש מעקב על חוליה שמתאמנת בירי בשטחים פתוחים, יש כתב אישום, ב8 בערב מגיעה כתבה של ”אנרכיה”, כל הנרטיב הוא של הסנגור, הברדק חוגג. ההישג הנדרש בסרטון הזה הוא להראות את התפיסה, לראות קצין משטרה במדים שאומר שיש כתב אישום שאומר שאנחנו ממגרים את זה, מכירים את זה, ומפעילים את כל האמצעים. עמית עונה שזה אכן מקרה מובהק שיש אינטרס ציבורי להראות שמטפלים בסוגיה.
עמית – מבקשת שדוגמת המרדף ומעצר החשוד תהיה המקרה ללמוד ממנו ולגזור ממנו את הקווים האדומים. מבקשת אינפוט נוסף. לתחושתה הייתה פה בעיה של הסחת דעת, ניסיון להסיח את הדעת מהמכות שהוא קיבל במעצר ולצורך כך הראתם את המרדף המקדים, אבל אין באמת קשר בין המרדף שבו הוא השתולל על הכביש לבין הסיום של הבחור בבית חולים. במסגרת השיקולים והאיזונים, לא חושבת שהמוטו של אנחנו צריכים ”לשלוט בשיח” הוא המוטו המתאים. נכון שלהראות רק את המעצר האלים זו מניפולציה, אבל לעניין המרדף המקדים אין מספיק קשר.
אלעזר – מסביר איך נדע מתי לפרסם באופן ייזום ומתי לא: דקות לפני הפרסום בחדשות, הרשתות החברתיות גועשות, מתחילים לרוץ סרטים של אירוע שקרה ואז הדובר כבר מבין מה הולך להיות ב8 בערב, הוא כבר מבין ויודע מה מחזיקים הכתבים. כשהוא נותן לכתב ערוץ 10 את הצילום של המרדף הוא יודע שהכתב כבר מחזיק את הצילום של המעצר – זה לא שהדובר מטעה את הכתב, הוא יודע בדיוק מה הולך לצאת עוד רגע. אז הוא כבר מוציא את החומרים שיש למשטרה, מצלמות גוף ואבטחה שנותנים פרופורציה על האירוע.
איה – מסכימה עם הביקורת, התפקיד של המשטרה זה לא לשלוט על הנרטיב. זה לא האח הגדול. אנחנו לא שולטים. אבל זה לא גם מה שאנחנו מנסים לעשות. אנחנו יודעים שחומר עומד להתפרסם, הכתב מביא זווית, ואם למשטרה יש משהו שיהפוך את הנרטיב ליותר אובייקטיבי, נותן תמונה יותר מלאה, יש הצדקה לפרסם. מי שמשכלל את הדברים זה הכתב, הוא יצא עם הפרסום, המשטרה לא שולטת, היא רק רוצה להיות בתוך המשחק ולוודא שהציבור מקבל מידע יותר שלם ואמין בנסיבות העניין. אם היינו יכולים לייצר סטריליות שבה שאף אחד לא יפרסם כלום, עדיף היה כך. אבל מבחינה תקשורתית אנחנו לא שם. המבחן הוא האם אני יודע שעומד לצאת סרטון חד צדדי שמייצר מניפולציה לטובת החשוד ונגד המשטרה. במצב כזה מוצדק לדעתה לפרסם באופן ייזום סרטון שמספר את הסיפור השלם, אפילו אם הוא חלק מחומרי החקירה. מכירה בכך שזו נקודה רגישה, ואולי הסנגוריה לא תשתכנע.
עמית – במקרה זה – אנחנו יודעים בוודאות שיצא, ולכן אני מעדיף שתצא התמונה המלאה – ניקח בחשבון את חומרת המקרה, מה האינטרס של הציבור לדעת, מה יקרה, יהיו איזונים, או בהנחיית יועץ או בכלים שלנו, כן רוצה ליצור איזשהו כלים. אבל לבוא ולהוציא במהלך חקירה מתנהלת כשיש חשש לשיבוש וכשאין סיכוי שצד כלשהו יוציא מידע, אנחנו לא שם – למעט מקרים מאוד חריגים.
גיל – האם זה קו מחשבה של להקדים רפואה למכה? אני יודע לזהות איפה אני חוטף ולכן אני רוצה ליזום פרסום כדי שאחטיף קודם? אם זו התפיסה – הציבור עומד לקבל מידע לא נכון ואני רוצה למנוע את זה – זה מטריד אותי. שי משיב כי המטרה היא למנוע מניפולציה על הצופה, ולהביא לצופה את הזוית מצולמת בלי פרשנויות, לתת את הסרטון כמות שהוא – הציבור ייקבל וישפוט בעצמו. החשוד נעצר, אבל האקט הזה של המעצר הוא בעקבות משהו ואת המשהו הזה מוכרחים להביא לידיעת הציבור. אגב – האירוע הזה הסתיים באין אשמה של השוטרים, האלימות שראינו בסרטון היא בגלל שהוא תקף את השוטרים.
גאל – לגבי המרדף, אם הייתם מדברים על מצב שיש תופעה שנהגים לא עוצרים, ונניח היו עושים תחקיר ואתם הייתם יוזמים פרסום כזה להראות נוכחות ואכיפה, ובפרסום הייתם מפיצים מידע מבלי לזהות אוטו ונהג ,הדברים היו קלים יותר לעיכול מבחינתנו, מאשר לשלוח פרסום כשמדובר בחומר חקירה של מקרה ספציפי.
לגבי שיקול הפרטיות: עמית (הגבר, לא המשנה ליועמ”ש) – אם מפורסם מידע שבאמת אי אפשר לזהות בו את האדם, אז אנחנו לא בשאלה של פרטיות, הבעיה היא שבהרבה מקרים שבהם לכאורה אי אפשר לזהות, למעשה כן אפשר לזהות, הציבור הרחב אולי לא יזהה אבל מי שיהיה קרוב לבן אדם, משפחה, חברים – כן.
אלעזר, עונה לעמית – המשטרה תמיד מטשטשת. ולא ”פסאודו טשטוש”, טשטוש אמיתי, אנחנו מדברים על לא לזהות במי מדובר. נכון שלפעמים יהיה אפשר לזהות את האדם בגלל שעושים הצלבה עם פרסומים אחרים. המשטרה לא תיזום פרסומים מחקירות שעלולים לזהות בן אדם בפני סביבתו, אלא אם כן מדובר במצב שבו היא יודעת שעומד להתפרסם שנעצרה גננת, ואז כולם כבר יודעים שנעצרה גננת, זה לא בא מהמשטרה, והאיזונים משתנים. אנחנו לא ניזום דבר כזה, רק נגיב.
אלעזר – יש קושי ליישם את ההנחיה ביום יום. ההנחיה נותנת כמה כללים. הזירה השתנתה. המופע השתנה, אנחנו במופע אחר, היישום קשה מאוד. אנחנו כל הזמן באונליין. אני לא רוצה להיות תוכנית ריאליטי של המדינה, אסור שנהיה שם, אבל אנחנו צריכים לתת מענה מתאים למצב התקשורתי במדינה. ברור שכל הזמן יערכו איזונים. רק מבקשים להסתכל על ההנחיה הזו, כל גורמי אכיפת החוק באותה סירה, בעולם בלי ויזואליה אתה לא שווה ואמון הציבור נפגם. אי אפשר לרדוף כל הזמן אחרי הסרטונים שרצים והפרשנויות שעולות. ההנחיה צריכה להתכתב עם המציאות. צריך לתפור את זה אחרת.
עמית –העובדה שיש פרסומים ורצים סרטונים לא אומרת שבהכרח המשטרה צריכה ישר להגיב, יש לבדוק איפה האינטרסים שלנו מחייבים תגובה בכפוף לאיזונים. יש דברים שנצטרך אולי לשנות בהנחיה, כרגע נראה שהלשון ההרחבה של ההנחיה יודעת להכיל הרבה מצבים. חשוב שנמשיך ונחדד את העניין.
עמית – התייחסות קונקרטית לבקשות המשטרה:
א) בקשה לאפשר פרסום של מוצגים או חפצים שנתפסו בחקירה, לצורך הרתעת עבריינים, חיזוק תחושת הביטחון של הציבור והאמון במשטרה. מבחינת עמית זו בקשה יחסית יותר קלה, ועל פניו נראית לה בסדר. גיל יותר מסוייג וטוען שזה תלוי בהקשר. למשל, לגבי הדוגמה עם המזלט, רוצים להראות פעילות נגד אמלח, נשקים, סמים – עם זה אין בעיה. מנגד, הוא חושב קדימה, האם המוצג יכול להיות קשור בטענות ההגנה בהמשך? אי אפשר לדעת וזה בעייתי.
גלעד מציין שצריך לוודא את האלמנט החקירתי של פרסום המוצג, לוודא שאין פה פרט מוכמן, חשש לשיבוש חקירה, אם הפריט יכול להיות אחר כך במחלוקת, כמו למשל אם יש מחלוקת על צורת הסכין – ברור שהחקירות לא יאפשרו לפרסם תמונה של הסכין. השיקול הראשון שצריך להנחות הוא טובת החקירה. דנה מסכימה ונותנת את תיק זדורוב כדוגמה – הרי שאלת הסכין המשוננת, כן או לא, הייתה שאלת מפתח במשפט. עמית מבהירה – אם יש ספק בקשר לאפשרות שזה יביא לשיבוש בעקבות התפתחויות עתידיות, אז יש להימנע.
ההצעה של דנה לנוסח: ”סעיף 4ב מידע על מוצגים שנתפסו החגירה בקשורים בחקירה ובתנאי שאין בהם כדי להציג את אחד המעורבים בחקירה, לפגוע בפרטיות של אדם או בהתנהלות החקירה”. איה ושי משיבים שמבחינתם זה בסדר.
ב) לגבי פרסום קיומו של אליבי – לפיה איה המשטרה לא מבקשת להרחיב.
ג) לגבי פרסום מידע שקשור בעבר הפלילי – לפיה איה המשטרה לא מבקשת לפרסם עבר תעבורתי וכו’, למעט סייג אחד שקיים גם בהנחיית פרקליט המדינה לגבי הגשת כתב אישום (כללים מתי מותר לתובע לציין בכתב האישום סוג של עבר פלילי) – רק אם העבר הפלילי מבסס לכאורה את יסודות העבירה. למשל, להגיד ”נתפס החשוד נוהג בפסילה” – העובדה שלאדם יש פסילה אמנם קשורה לעברו הפלילי, אבל מותר לפרסם אותה כי היא מהווה חלק מיסודות העבירה הנוכחית.
עמית מסכמת – מיקמנו את האינטרסים השונים בפרסום, הסכמנו שברירת מחדל היא לא לפרסם. מנגד, יש סיבות ואינטרסים מיוחדים כן לפרסם, ויש לתת על כך את הדעת. אין מחלוקת על כך שאפקט של ויזואליה בפרסום הוא חזק הרבה יותר, רק השאלה היא מה אנחנו משיגים ומה המטרה בפרסום זה. הרעיון של וועדת מעקב שתהיה פלטפורמה לדיון על פרסומים אלו היא חשובה, אלעזר משיב שב”אונליין” יהיה קשה לעשות זאת, ניתוח בדיעבד נשמע יותר סביר.
ישיבה שניה בנושא ההדלפות 31/7/2019
החדשות המענגות הן שגם דובר המשטרה שי חכימי עף מהמשטרה באוג’ 2024.
תמלול ישיבת פרסומי חקירות 31.07.2019
הישיבה התחילה בכך שדנה הציגה 3 קטעי וידאו שהדוברות פרסמה:
- מראה תיעוד של רצח על ידי דקירה. כולל סרטונים של זירת הרצח. פנים מטושטשות.
- תקיפת קשישה עם אלימות וצעקות. לאחר הגשת כתב האישום.
- סוכן סמוי של המשטרה בבית חולים סיעודי. – נציג המשטרה אומר שזה דברור מצוין,
שי חכימי (דוברות המשטרה): אנחנו לא חפים מטעויות, אבל לדוגמא הסרטון האחרון סופר משמעותי. יש מנגנוני בקרה שלא היו פעם. כן שמים לב לדברים האלה יותר מאשר פעם. גם אחרי שנקבע חוקים חדשים יהיו תקלות
עמית (המשנה ליועמ”ש): המטרה לטפל בהם.
אלעזר (משטרה): אפשר לצמצם כמעט לגמרי את התקלות אם נרצה.
שי חכימי: מעלה שגם בסנגוריה ובפרקליטות יש הפרות ומי מפקח על זה.
עמית: צריכים להתקדם. ההנחייה היא על כל גורמי האכיפה, כולל הפרקליטות. הסנגוריה הציבורית זה סיפור אחר.
אלעזר: התחושה היא שהמשטרה היא הגוף שתמיד מדברים על ההפרות שלו ותמיד על ספסל הנאשמים. על גופים אחרים זה לא מרגיש ככה.
דנה (ייעוץ וחקיקה): אציג את הנושאים הראשונים שנשאר לנו לדבר עליהם. נדבר על עמ’ 6 שקשור לסנגור. בדו”ח המבקר יש ביקורת על משרד המשפטים שיש לתקן את ההנחיות הנוגעת לשני שלבים: לפני הגשת כתב אישום ואחרי. הנושא הנוסף הוא התייעצות עם גופי התביעה עם הגוף החוקר גם בשלב שלפני הגשת כתב אישום וגם אחרי. בהקשר הזה צוין שהמשטרה ציינה בתגובה לדוח שהושגו הבנות שפרסום לאחר כתב אישום יבוצע כשיש פרקליט מלווה
יידוע פרקליט לפני פרסום
איה (משטרה): נתחיל עם הפרקליטות, היינו בדיונים שי ואני. כשיש פרקליט מלווה שמלווה את החקירה יש מקום להתייעץ איתו גם בשלב החקירה לגבי פרסום חומרי חקירה. לקחנו את זה על עצמו אז בדיון, זה לא מיושם כי זה לא בהנחיית היועמש. היתרון הוא בניתוח של חומר החקירה, הוא יכול להעריך כמה הפרסום ישבש את הליך המשפט. אין לו יתרון מבחינת האינטרס הציבורי אל מול האינטרס הדוברותי.
עמית: ואחרי כתב אישום? האם אין מקום לתיאום במקום התייעצות? יש מקרים שהפרקליטות טוענת שהתייעצו והמשטרה אמרה לא.
שי חכימי: יש דוגמא לאירוע כזה חוץ מכרמל מעודה? הוא מקרה קונקרטי בלבד.
אלעזר: אם פרקליט לא מאשר לא רואה סיבה שהמשטרה לא תפרסם.
איה: המדד שלו לא צריך להיות אינטרס ציבורי אלא האפשרות לשיבוש הליכי חקירה.
שי חכימי: באירועים משמעותיים זה מגיע גם לפרקליט המדינה.
איה: צריכים שתהיה אפשרות לערער על החלטת הפרקליט וליצור מנגנון שכזה.
רחל (פרקליטות): לא כל כך הבנתי את ההבדל בין פרקליט מלווה לבלי פרקליט מלווה. הסיטואציה של פרסום בשלב חקירה החשש לנזקים לחקירה הוא מובנה ואינהרנטי. האינטרס הציבורי אל מול החשש הזה הוא צריך להיות ייחודי ומיוחד. צריכים תמיד להתייעץ עם התובע.
אלעזר: אבל אין פרקליט מלווה, אין תובע.
עמית: בואו נחלק את זה שלב שלב. שלב של חקירה שעוד לא הועבר חומר לפרקליטות, ולשלב שהועבר חומר לפרקליטות ועדיין אין כתב אישום ולשלב בו יש כתב אישום.
רחל: צריכים לקחת כמשהו מובנה שיש חשש לפגיעה בחקירה. זה קצת יומרני שגורם חקירה שלא מחליט על התביעה ועל האינטרס של הפרסום, בלי הגורם שמגיש את כתב האישום עצמו כדי שיעשה את האיזונים. אני לא יכולה להבין מה הבהילות לרוץ ולפרסם.
שי חכימי: כל השיח שלנו הוא מה קורה כיום ומה צריך לעבור דובר כדי לפרסם. גורם החקירה זה פרוס לפניו ומכלול השיקולים שלו לא שונים משלך, הוא לא רוצה לפגוע בתיק החקירה שלו.
רחל: אין חפיפה שלמה בין האינטרסים של חוקר לבין השיקולים של העמדה לדין. לא חוקר מקבל את ההחלטה על העמדה לדין. אתמול כולנו הסכמנו שהדבר הזה של פרסום הוא החריג, וצריכים להוכיח מה האינטרס היוצא דופן שצריכים להוציא.
אלעזר: לא דיברנו על יוצא דופן, לא על בהול ולא על מהם אותם חריגים.
גלעד (סנגוריה): נניח שדובר רוצה לפרסם משהו וצריכים כל פעם שיהיה פרקליט מלווה בשביל כך, לא יהיה ניתן לפרסם, זה מייקר ומסבך את כל ההליך.
רחל: הפרסום צריך להיות חריג ביותר. הוצאת דברים מתוך החקירה יכולה לפגוע בתיק.
איה: היכולת של הדוברות לפנות לפרקליטות בכל תיק היא לא גבוהה. הפרקליטים עמוסים מאד, ולא ברור לי איך הם עכשיו יחקרו את כל התיק ולחשב את האינטרסים. מה שאני אומרת שהאינטרסים שרחל מדברת עליהם הם של חטיבת החקירות לא פחות מאשר של הפרקליטות. לא צריכים שהפרקליטות תשמור על המשטרה בשלב הזה, אלא מישהו בכיר במשטרה, שגם לו יהיה קשה. גם הפרקליט וגם לא הגורם במשטרה יידע ב-100 אחוז תמיד מתי יהיה נכון לפרסם. יש יועצים משפטיים במערך הדוברות. יכול להיות שהוא צריך להיות יותר תקיף, אבל הוא עושה את הדברים האלה, מכיר את הדברים מקרוב, ולא נראה לי שפרקליט עדיף על יועץ משפטי. בסוף, אם אתם כפרקליטות תקבלו את התיק אחרי שפורסם חומר ותגידו שזיהמתם את החקירה ברמה כזאת שאני לא מגישה כתב אישום זאת החלטת הפרקליטות.
רחל: כולם מסכימים שהחלטת היועמש כיום מלאה בלאקונות והיו בעיות ביישום. היה ברור שצריך לכתוב אותה מחדש. ההנחיה יצרה מצב שיש משבר אמון. יש תחושה לא קלה של הפרקליטות שיש רצון לפרסם מהר, כולל במחיר של פגיעה קשה בתיקים. אנחנו עומדים בפתח של כתיבת ההנחיה המתוקנת. אתם מציעים בפרשנות המרחיבה הזאת לסמוך עליכם.
גבי (ייעוץ וחקיקה): השיקולים בין הפרקליטות למשטרה שונים. כמובן שיש חשיבות לטיעון הפרקטי. כל מה שרוצים הוא להתוות את שיקול הדעת.
אלעזר: זה לא רק פער פרקטי, אנחנו גם מתנגדים לזה עקרונית. גם בפרקליטות יש שיקולים דובריים. יש דוברים שטוענים שהפרקליטות לא רוצה שהמשטרה תפרסם דברים כדי שהפרקליטות עצמה תוכל לפרסם את זה.
לילך (ייעוץ וחקיקה): מה עם אחרי הצהרת תובע?
אלעזר: יכול להיות שכן, שאפשר
רחל: אנחנו נמצאים במצב עדין שכולנו מבינים שרוצים לשנות את המצב ולעבוד ביחד. צריך להבנות את האמון ההדדי. בגלל שהשיקולים לא הדדיים, רק בשיח אפשר להבין. מה הבהילות לפרסם את האירוע תוך מספר ימים?
עמית: כן הראו מקרים שיש דחיפות. האם לפני שיש תובע זה ריאלי בכלל להכניס פרקליט?
רחל: למה צריכים לצטט מחומרי חקירה בשלב זה? רוצים לצמצם הוצאת דברים מחומרי חקירה. לדעתי אפשר להגיב גם בלי.
שי חכימי: ישבנו לפני כן. החשוד המיידי בדיון הזה הוא המשטרה.
עמית: נראה לי פחות ריאלי לתת לתובע שלא מכיר את התיק ללמוד עכשיו את התיק. אולם כשזה כבר הועבר נראה נכון שהתובע יעבור על זה.
רחל: כל מה שאני אומר שצריך להיות נטל מוגבר מאד. הכל עניין של איזונים בין האינטרס הציבורי בפרסום וככל שהעבירה חמורה יותר וכו’. כל פרסום כזה יכול אחר כך לגרור גם דיונים בבית משפט, גם גרסאות. אולי לא מבינים את העוצמה של הנזק. הוא עצום. האינטרס הציבורי צריך להיות אדיר כדי שאוכל לפרסם פרטים מחקירות. אני אאסוף לכם מקרים כאלה. גם בלי הדוגמאות האלה זה מובן לכולנו שהם משפיעים על החקירה. זה יכול להשפיע גם על עדים לדוגמא.
נעם (פרקליטות): אף אחד לא אומר לא לדברר חקירה. יש הבדל בין לדברר לבין הפצת חומרי חקירה.
אלעזר: אנחנו חוזרים אחורה.
עמית: מסכימה. מה עם שלב בו חומר עובר לתביעה?
לילך: מה עם הצהרה תובע?
שי חכימי: יש עוד השלמות חקירה וכו’.
אלעזר: זה לא פחות מפרקליט מלווה.
גלעד: משנתנה הנחיית תובע צריכים להתייעץ
עמית: לדעתי צריכים תיאום. הוא מכיר את החומר.
איה: מסכימה, הוא מכיר את החומר וראוי להתייעץ. אני רוצה להביע הסתייגות מסוימת. פרקליטים, לא מביקורת, פחות מכירים את העולם של איסור פרסום ואינטרס ציבורי. אם עכשיו נתן את זה לכל פרקליט שמקבל את החקירה הוא לא יידע לנתח את המקרה, והוא ירצה להגן על החומרים ולא לפרסם. אולי צריכים בפרקליטות לייצר מנגנון להכיר את הנושא וללמוד אותו.
רחל: לדעתי זאת התפרצות לדלת פתוחה. היא מחייבת אצלנו הרבה מאד עבודה. מחייב טיפול וזאת תהיה הזדמנות נפלאה שהצוות הזה יוביל את התהליך רחב ההיקף שצריך להעשות.
עמית: תחשבו על לייצר מנגנון פנים פרקליטותי
איה: רק שלא יהיה מסורבל.
רחל: אנחנו צמאים לשיתוף הפעולה הזה.
עמית: אז אמרנו מהרגע שהחומר עובר לפרקליטות צריך תיאום עם הפרקליטות. האם יש עוד שלבים או שמסתפקים בדבר הזה? מקובל על כולם.
שי חכימי: מי הגורם בפרקליטות? זה צריך להיות משהו מאד מהיר.
אלעזר: צריכים שבהנחיה יהיו האיזונים המשתנים.
הודעה לסנגור לפני פרסום
עמית: עכשיו מה עם הסנגור?
איה: לא צריכים ליידע סנגור לפני פרסום. ברור שהחובה תהיה על המשטרה. מי שמפרסם ואחראי על האיזון ועל האמת בפרסום זה העיתונות. כל כתב שמכבד את עצמו חייב לקבל עמדה של צד שכנגד לפני שהוא מפרסם. לא יעלה על הדעת שהדוברות תרדוף אחרי סנגור. התפקיד הוא של העיתונאי. אין אפשרות לעשות את זה, ולדעתנו זה גם לא מתפקידנו ומחויבותנו. חד משמעית לא מקובל עליה. לגבי החיבור בין העברת חומרי חקירה לסנגור לבין פרסום אני לא רואה את הקשר. בוודאי שאם הועברו חומרים הם עברו, אבך כל הרציונל שאנחנו מדברים עליו הוא פרסומים אסורים ומותרים מחקירות. החומרים לעולם לא יהיו אצל הסנגור בזמן החקירה. זאת נקודת המוצא. אם אי אפשר לפרסם גם את הדברים שאנחנו אומרים שיש אינטרס וראוי לפרסם, אם התנאי יהיה לתת לסנגור את החומר אני לא אפרסם. יש כלל שקובע מתי עובר חומר החקירה.
ניר (סנגוריה): המקרה הוא בו המשטרה מעבירה חומר לגוף תקשורתי.
איה: נגיד אני רוצה להוציא אמרה, שורה מהודעה. אני עומדת בכללים והכל. יעלה על הדעת שאני אעביר לסנגוריה את כל ההודעה?
ניר: החומר לא נמצא אצל הסנגור מתפיסה שאם הא יימצא את הסנגור זה יפגע בהליך וישבש אותו וכו’. אבל לפרסם לציבור ועדיין לא לתת לסנגור נשמע לא ברור וחסר היגיון. מדובר בחלק אינהרנטי בחומר החקירה מעל ראשו של הסנגור.
לילך: ממילא הסנגור יראה את זה בתקשורת, אז מה זה משנה?
אלעזר: כי למה שהוא יראה? מה ייתן לו לראות את זה קצת לפני?
איה: אנחנו חולקים מהותית אבל גם פרקטית. אם עכשיו צריכים לרדוף אחרי הפרקליט המלווה, ובמקביל להכין עותק גם לסנגור ולתפוס את הסנגור, כתב לא יחכה כבר בעניין הזה, וזה ייצור סרבול.
ניר: לא ברור לי איך אפשר לפרסם בתקשורת אבל לא לסנגוריה.
איה: זה 24 שעות רק “לבזבז” על העיסוק הזה בלהודיע ולתפוס את כל הגורמים הרלוונטיים.
אלעזר: לפעמים לא ידועים אפילו מי הסנגור.
איה: לסנגור לפעמים אין אינטרס לדבר בכלל.
שי חכימי: כל השיח שלנו כבר 3 ימים הוא לגבי מארג האיזונים לגבי מה שאנחנו יכולים לעשות ומה שאנחנו מתמודדים. בסופו של דבר יש סנגור שמקשקש עצמו לדעת בתקשורת ככל שעולה על רוחו. מעצב, משנה ומדליף. מנגד, מערכות אכיפת החוק שותקות. גם בשלב שנותנים לנו איזשהו פור להעמיד דברים על דיוקם, לעדכן סנגור לפני הוצאת חומרים זה לא משהו שניתן לעמוד בו. אתם מייצרים הפרדה מלאכותית בין השלבים.
ניר: אתם מפרסמים את הראיה המרכזית בתיק לתקשורת. נגיד והסנגור אומר שהיה ולא נברא ואתם מגיבים כך. הראיה יכולה להיות לא קבילה אבל היא חורצת את הדין לחשוד.
איה: השאלה היא משפטית ולא ברור מה זה ייתן לסנגור. אם ניידע אותו השיח לא ייגמר בזה, הוא ידרוש יותר. הסנגור יבקש צו איסור פרסום, והמשטרה לא תוכל לפרסם, והיא לא תוכל לפרסם שום דבר.
שי (סנגוריה): אבל אין לי את החומר ואין לי מה לפרסם.
איה: הרוב הגדול של הסנגורים ישתמשו בזה כדי למנוע פרסום.
שי חכימי: אני רוצה להגיד משהו קשה: לדובר יש לא מעט דרכים לעשות את עבודתו. ההנחיה ריכה להיות כזאת שאנשים ילכו בתלם. אל תשימו מכשול בפני עיוור. ההנחייה תגרור הפרות הרבה יותר חמורות בדרכים לא דרכים, כלי התקשורת לא יקבלו את זה שגם אותם צריכים לשמוע (הצרכן המרכזי). מה בסופו של יום אנחנו עושים ברשויות אכיפת החוק בהנחיה הזאת, שלדעתי הן לרמה של לסגור את הדוברות.
איה: מה האינטרס שהסנגור יקבל את זה? את מה זה יקדם?
שי: הגענו לדברים האלה בגלל האבסורד הקיים. אף אחד לא העלה על דעתו שסנגור ייראה דברים כל כך מפורטים בתקשורת לפני שהוא ראה אותם.
שי חכימי: עם הזמן זה הלך והתעצם. בעשור האחרון המידע הרבה יותר זמין. כיום לכל עסק יש מצלמות אבטחה. הנגישות של המידע והעוצמה שלו שונה לגמרי מבעבר.
שי: אנחנו מדברים רק על חומרים שיוצאים מהמשטרה.
אלעזר: אבל במקביל הזירה לא נקייה. כל המקרים שאנחנו מדברים עליהם הם כשיש צורך מיוחד לדברר בגלל המציאות החדשה.
עמית: מדברים על מקרים בהם אתם מפרסמם כמידע ראשון ולא הגיעו בצורה כזו או אחרת כבר לתקשורת.
איה: אני חושבת שקצת התבלבלנו. התפקיד של סנגור הוא אחד, והוא מה עושה טוב ללקוח, ולהגן על זכויותיו. בעיני הבעיה היא לא הדלפות מהסנגוריה הציבורית
לילך: סנגורים מפרסמים כי זה מועיל להם אישית לפעמים ולא בשביל הלקוח.
איה: סנגור הוא לא צד בהליך הזה, שכן הוא לא מופקד על האינטרס הציבורי ולא על טובת החקירה. השיקולים של הסנגוריה לא רלוונטיים לפן הזה, ואתם תוציאו הנחייה בה אוטומטית לבקש צו איסור פרסום כל פעם.
ניר: העובדה שאתם הולכים לפרסם דבר חקירה שיכולה לחרוץ דין של אדם ברור שזה רלוונטי.
איה: אם הוא לא מזוהה מה זה משנה?
שי: אנחנו מלכתחילה מדברים על תיקים גבוהים
דנה: אגב הסרטונים שהראתי, בחלקם יש את שמות החשודים, וחלקם לפני כתב אישום.
אלעזר: הפרסום הזה שאת מדברת עליו עם הקשישה היה לא ראוי. יש הרבה נסיבות שונות שיכולות להשפיע. לדוגמא: עבירות תנועה. מאיפה נדע מי הסנגור עכשיו. מישהו עם מעמד גבוה זה שונה.
דנה: מה שניסיתי לומר, הוא שיש מצבים שהשם כבר בחוץ והמשטרה מודעת לכך, ואז הסיטואציה היא קצת אחרת כשמתפרסמים חומרי חקירה. אני גם חוזרת על מה שאמרתי קודם, שכשמדובר בחומרים שבשלבים מתקדמים יותר שבהם יכול להתפרסם חומר שמדבר על מכלול. האם הוא לא מתנהג אחרת מאמרה בודדת? האם הוצעת הסרטונים לא יכולה לחכות לשלב המתקדם יותר שבה גם כך החומר אצל הסנגור.
שי: תחשבי על הסיטואיה שחומרים שיכולים להפסל על ידי בית המשפט או לא יגישו אותם בכלל והם ייראו קודם על ידי הציבור לפני בית משפט וסנגור.
עמית: לישיבה הבאה תחשבו, במיוחד הסנגוריה, על הסיטואציות האחרות שבן השאלה באמת רלוונטית.
איה: אני רוצה לחשוב על משהו אחר. להעביר לסנגור לא רלוונטי מבחינתנו. אפשר להכניס שיקול האם החומר הועבר כבר לפרקליטות.
פרסום אחרי הגשת כתב אישום
עמית: נעשה את החשיבה הזאת לפני הישיבה הבאה. נעבור לשלב של כתב אישום. אחרי כתב אישום אנחנו בעולם אחר. כל מה שמוגש לבית משפט הוא בעולם של פומביות דיון ולכן האיזונים שונים. איפה אנחנו עומדים מבחינת ברירת מחדל, גם לגבי ראיות שעוד לא הוגשו לבית משפט וגם כמובן שאל הנוספת לגבי מה שהוגש לבית המשפט.
איה: ננסה למפות: החקירה הסתיימה ועדיין יש הליך משפטי. הסנגור קיבל את החומר. החומר עוד לא הוגש לבית משפט.
לילך: אם הוא לא הוגש יש חשש לפגיעה בהליך, שעדין ייראו את עדויותיהם לפני שהעידו בבית משפט.
נעם: ככלל אנחנו לא מוציאים חומר חקירה גם כשההליך מתנהל. בוודאי לא לפני שיש תיק וגם אחרי. בדרך כלל נפנה אותם למספר מוצג מסוים בתיק אך אנחנו לא מתעסקים בדברור הזה. אם התיק הוגש יש להם גישה אליו. גם מה שהוגש אנחנו לא מוציאים בעצמנו פיזית, ואם לא הוגש אז בוודאי.
אלעזר: אתם אף פעם לא מעבירים?
*וויכוח בין נעם לשי חכימי לגבי האם הפרקליטות מעבירים חומרי חקירה לתקשורת. לטענת נעם הם אף פעם לא מעבירים.
שי חכימי: בהגדרות החריגות שלנו במידה ויש צורך בפרסום, אם יש את אותן נסיבות מיוחדות של תיק אז כן נרצה לפרסם.
אלעזר: יש תחקיר על תיק מתנהל בעובדה או משהו. מה אתם עושים? הם רוצים את כל המידע. אם לא תגיב הוא יוצג רק מנקודת מבטו של הסנגור.
נעם: שיחות רקע עושים אבל לא מפרסמים חומרי חקירה. אם זה מוצגים שהוצגו אפשר להפנות, יש פומביות דיון.
גבי: יש הבדל בין פרסום יזום של הפרקליטות או המשטרה לבין הפנייה לתיק בית משפט שלגביו יש הסדרי עיון. זה לא אותו דבר וזה בסדר להפנות את העיתונאי לזכות שקיימת לו על פי דין. לגבי פרסום זה אותם כללים, אבל אפשר להגיד שנקודת האיזון תשתנה מרגע שהתיק בבית משפט, אך הכלל עצמו צריך להשמר.
אלעזר: צריכים להחליט מה האיזון החדש ואיך הוא השתנה.
גבי: גם להפנות את הכתב לתיק עצמו הוא ל איכול לעשות לפני כן. עצם קיומו של התיק המשפטי זה כבר משנה את כללי המשחק.
אלעזר: אני כן בגישה של כמה שפחות לפרסם. אנחנו בעידן בו תיקים מתנהלים בתקשורת ואי אפשר לעצום עיניים. כל השחקנים משחקים. לכאורה המשטרה לא שחקן שכן התיק בפרקליטות. אבל אם אנחנו כמערכת אכיפת חוק לא נהיה על המגרש הזה אנחנו נגיע לעוד אירועי רומן זדורוב. הפרסומים היו מאוחרים מדי ויכלו למנוע. אומנם זדורוב דוגמא קיצונית אבל יש הרבה מקרים. אם אנחנו לא בזירה הזו אנחנו נשלם על זה מחירים באמון הציבור. כשמדברים על שינוי נקודת האיזון. נעם דיבר על שיחות רקע, וזה המון, אפשר להוציא ממנה הרבה. אם לא נקח בחשבון את השיקולים האלה אנחנו נשלם על זה הרבה. מפוררים את האמון במערכות האלה וזאת בעיה.
שי: איזה צורך?
אלעזר: ככל שהוגש כתב אישום והסנגור קיבל את חומרי החקירה הידיים צריכות להיות קלות יותר.
רחל: אני חושבת שאנחנו קצת בעיני מתנתקים ממה נקודת המוצא של ההנחייה. היא נלווית להליך הפלילי. יש להליך הפלילי כללים מובנים ויש בהן בעיות. אבל ההנחיה חייבת לצאת מנקודת הנחה שהיא כלי נלווה להליך הפלילי כשאנחנו מסתכלים על הזכויות הכלליות המוענקות בהליך הפלילי. אנחנו גוררים את ההנחיה למקום אחר קצת שקשורים לעיתונות, למדיה וכו’. אם אנחנו חושבים שזה יהיה אחד מהשיקולים האחרים שיש לנו בעיות להתמודד איתם אנחנו מביאים את זה למקומות שהם לא טובים בעיני. נקודת האיזון צריכה להיות מלכתחילה זכויות הנאשם בתוך המשפט הפלילי ועל טוהר ההליך הפלילי, פוגע גם בדעת השופט
אלעזר: אז מה האיזון?
עמית: המקרה של הדריסה של שלו שהפנה שי ניצן, שפורסם סרטון בשלב שהתיק התנהל אחרי כתב אישום בלי תיאום עם הפרקליטות.
אלעזר: היו צריכים לדבר עם הפרקליטות, וזה לא בסדר. לא מכיר את המקרה ומה ההצדקות, וכל עוד זה סתם סקרנות זה לא בסדר.
איה: יש לכם דוגמא לסיטואציה בה סרטון שהיה חשוב לפרסם סרטון על חומר החקירה אחרי כתב אישום מהנימוק של האינטרס הציבורי שלא פרסמו לפני?
שי חכימי: בואו נעשה שלבים – ככלל יש שוני מהותי במתי אנחנו מפיצים את החומר. ככל שההליך מתקדם העסק נהיה יותר פתוח. בשלב כתב האישום האיזונים משתנים לחלוטין. הכלל ככלל הוא לא לפרסם. אבל גם בשלב כתב האישום הוא שלב שיש אינטרס ציבורי של הרתעה ושלל האלמנטים. אני אתאפק ואחכה לשלב כתב אישום כדי לפרסם ולא אפרסם לפני. הרבה פעמים אני מגיע לחוקר ואומר שתחכה לכתב אישום, אפילו כשיש אינטרס ציבורי חזק. אנחנו קודם כל חושבים על טובת החקירה.
אלעזר: אני ממשיך את שי כי הוא חידד גם לי. נקודת האיזון משתנה לדוגמא במובן של שיקולי ההרתעה באמצעות פרסום שהמשטרה אוכפת, המשקל שלה יותר חזק ומאפשר יותר חופש ביצוע אחרי שיש כתב אישום. לפני כתב אישום גם הרתעה לא מספיקה וצריכים משהו מאד חריג. אחרי כתב אישום זה איזון שונה. דווקא אותי יותר מטריד הסיפור שיש מקרים שמתנהלים בתקשורת על ידי כל המעורבים בתיק וגורמי האכיפה לא יכולים לעמוד מנגד ולהעמיד דברים על דיוקם ולכן אני רוצה יותר חופש ממה שהיה לי בשלב החקירה.
רחל: יש להפריד בין מה שהמשטרה מטפלת והתביעות. ברגע שהפרקליטות מטפלת בתיק זה שהמשטרה ממשיכה לדברר אני מנסה להבין מה האינטרס.
שי חכימי: המשטרה והפרקליטות ביחד.
אלעזר: המשטרה לא עוזבת את התיק כשהוא עובר לפרקליטות.
רחל: מעבר לאינטרס של המשטרה להוצאת חומרים כשהתיק מתנהל אצל הפרקליטות צריכים להיות משהו מאד מאד חריג כדי שיפרסמו.
אלעזר: גם כשהתיק בבית משפט וגם אחרי הרשעה אנחנו שם.
עמית: רק בתאום
אלעזר: ברור
רחל: מבחינת האיזון אנחנו קובעים שנקודת האיזון השתנתה כיוון שהחומרים בסנגוריה וכו’. אולם, נקודת האיזון גם מבחינת האינטרס המשטרתי ירד.
אלעזר: את אומרת שיש אינטרס מוגבר יותר בחקירה לעומת כתב אישום. אבל איזה אינטרס קיים לפני ולא אחרי?
רחל: אתם דיברתם על ההיסטריה הציבורית ושהמיידיות עצמה חשובה. אולם הגענו לשלב שעבר הזמן, הוגש כתב אישום, האכיפה כבר בפרקליטות. מה האינטרס של המשטרה להמשיך ולדברר במקביל לפרקליטות. זה צריך להיות החריג שבחריג.
אלעזר: אין הבדל בין האינטרסים של המשטרה.
איה: אשמח להציע הצעה. על פניו נראה שאין שינוי מאד מהותי אחרי הגשת כתב אישום בעניין השיקולים שמצדיקים פרסום חומרי חקירה. זאת אומרת, לפחות הדוברות אומרת שמבחינת אינטרסים שכן מצדיקים פרסום מה שהיה טוב בשלב החקירה טוב גם לשלב המשפט. אולם בשלב זה שיקולים של טובת החקירה, או שחומר לא נמסר לסנגור לא יישקלו עכשיו. כל עוד הראיה לא הוגשה לבית משפט אין באמת הבדל אמיתי.
גבי: הטענה שלי הוא שמידת הפגיעה באדם יותר קטנה כשההליך פומבי מאשר לפני כשהוא לא פומבי. נקודת האיזון משתנה בלי קשר לשיקולים של החקירה עצמה. עדיין מדובר בחריג והכלל הוא אי פרסום. המצב המשפטי כולו השתנה ולכן נקודת האיזון השתנתה. עקרון פומביות הדיון מתקיים בפן הזה, ההליך פתוח לעיתונאים.
לילך: יש חומרי חקירה שלא הוגשו שלא בתיק.
עמית: גם בשלב של אחרי הגשת כתב אישום כולם מסכימים שההליך לא צריך להתקיים בתקשורת ושהכלל הוא אי פרסום. בהמשך למה שאלעזר אמר אתמול ושלשום, האינטרסים הם אותם אינטרסים כשאנחנו מדברים על החריגים, אך אנחנו נשאף למשוך ככל שאפשר את הפרסום עד לקצה עד אחרי כתב אישום, כשהכל כבר אצל הסנגור ויש פומביות דיון. האינטרסים אותם אינטרסים אך נקודת האיזון השתנתה.
דנה: המשמעות היא שזה יירשם כשיקול והכללים יישארו זהים?
לילך: כן אפשר לכתוב בשלב כתב אישום חלים אותם שיקולים אך שיבוש חקירה וידיעת הסנגור לא.
דנה: האם במובן הזה שאני לדוגמא לוקחת את ס’ 10 שמדבר על חריגים, ולהפריד בין אחרי או לפני כתב אישום
עמית: הייתי עושה משהו אחר – גם אם יש אינטרס, האם אפשר לחכות לאחרי שיש כתב אישום.
איה: אני חושבת שהייתי עושה את זה בשלב נפרד בהנחיה ולתת לו את המקום שלו
לילך: מסכימה. לכתוב שגם אחרי כתב אישום יש חשיבות לגבי חומרי חקירה שטרם הוגשו לבית המשפט עדיין יש שיקולי שיבוש חקירה.
שי: יש חשש שברגע שיש כתב אישום יפרסמו כמעט הכל.
דנה: לפעמים גם בשלב כתב האישום הוא לפעמים לא מכיר את כל העובדות, והכל יכול להיות בתקשורת. האם רוצים לקבוע ברירת מחדל לזמן סביר אחרי הגשת כתב אישום לדוגמא בשחרו רחומרים או שהוא ממש בערב הגשת כתב האישום.
עמית: לא ערב, אלא בוקר.
שי חכימי: לסנגור יכול לקחת גם שבועיים לאסוף את החומר, או בכלל לא.
ניר: השאלה האם זה הועמד לרשותו ולא אם לקח את זה.
שי: הועמד לרשותו זה מספיק.
עמית: שואלת את שי חכימי – מה אתם מפרסמים ערב כתב אישום?
שי חכימי: אנחנו רוצים לדברר את החקירה הזאת. הרציונל הוא קודם כל לדבר באותם תנאים, ללא תנאים מזהים, אבל אנחנו לעולם לא נוציא את השם, נטשטש וכו’.
עמית: אתם מדברים על הודעה ערב כתב אישום. מה יש בה? לא על פרסומי חקירה
שי חכימי: שמים גם ויזואליה שלא פוגענית
ניר: מה זו ויזואליה
שי חכימי: לדוגמא אותו סרטון של בית אבות יהיה בויזואליה שתצא.
עמית: למה צריך את זה? זה צריך לעמוד בשיקולים עדיין
שי חכימי: קודם כל ליצור הרתעה
עמית: צריכים להבין שיש גם נפגעי עבירה.
שי חכימי: הם שמחים שמפרסמים את זה ושמביאים כתב אישום
לילך: אבל כולם רוצים את זה?
עמית: האם צריכים להראות עם כל האלימות וזה?
עמית: נמשיך לדבר על זה באוגוסט ויש לנו עוד שיעורי בית.
תומלל ע”י גל יעקובי מאור
One Comment
וואו איזה יפה אשתו של אייל ינון. הוא בטח פגש אותה בתחרות יופי.
וחוץ מזה אלעזר כהנא דווקא צודק, כולם כמובן מדליפים כמו איזה תחתונים של קשיש בן 102,
אבל רק עם המשטרה באים בחשבון . על כל האחרים מגנים