מיהם המומחים שהמשטרה הזמינה מהם חוות דעת על היכולת לשלוט בנשים באמצעות טלפתיה? שמם דוד גרין ונתי לאור. השופטת נורית אחיטוב קרעה לגזרים את חוות הדעת שלהם על שליטה טלפתית.
רק אצל עדנה תוכלו לקרוא את הפרוטוקול של הפסיכיאטרים דוד גרין ונתי לאור.
עוה”ד שלומציון מנדלמן גבאי ועורכת הדין של גואל רצון, זיכו אותו מעבירות של החזקת נשים בתנאי עבדות. לאחר מכן עמד גואל רצון בפני ערעור לזיכויו מכל שאר העבירות בבית המשפט העליון, תיק גואל רצון נ’ מדינת ישראל תפ”ח 8271/14. התיק היה קבוע לשמיעה בעליון ב- 29/2/2016. הנשים של גואל רצון חוממו מראש עם טקסטים מוכנים איך לפנות לתקשורת וליילל שהן קורבנות עבירות מין.
העדויות וגם הסרטים השונים שנעשו על מה שהיה בבית גואל רצון טרם המעצר מוכיחים אחרת. לא היו שום עבירות מין ושום מיינד קונטרול או שבי מנטלי. זה היה בית פוליגמי, ופוליגמיה היא לא כת.
זאת למשל, יעל פפר, עזבה את הכת 4 חודשים לפני הפשיטה של המשטרה. אז איך אפשר להגיד שהיתה ב”שבי”?
וזה בן של יעל פפר, שי פפר. כיום הוא מתראיין ומספר שלא היה לו רע בקומונה, הוא לא סבל ולא צפה בהתעללויות. ביום של השיטה של המשטרה, אמא שלו יעל כבר פרשה מהקומונה 4 חודשים לפני כן. עובדה זו שוללת את טענת הכישוף המנטלי שהרי אם יל היתה מכושפת, איך יכלה לעזוב את הקומונה מרצונה העצמאי????
הרי הטענה היא של “שבי מנטלי” אז איך אמא שלו השתחררה מהשבי בכוחות עצמה 4 חודשים לפני שהמטרה באה????
כיום הוא טוען שאין לו רגשות כלפי אביו גואל רצון, כי הוא לא הכיר את אביו בגלל שבגיל קטן אביו נכנס לכלא…. זו התוצאה של שיבושי תודעה ששי פפר עבר באמצעות טיפולים של פסיכולוגים ועובדים סוציאלים, שטיפלו בו ללא כל צורך, שהרי אמא שלו כבר היתה 4 חודשים בחוץ כשהמשטרה באה.
שימו לב שהמראיין שואל אותו אם היה לו קשה להסתגל לחיים מחוץ לכת, בגלל צורך ללמוד על דפוסי התנהגות חילוניים,,, ושי עונה לו שהבעיה היתה חוסר דמות אב!!!!! כלומר הטעות הטיפולית היתה בזה שניתקו אותו מאבא שלו, במקום לשטוף לו את המוח שאבא שלו אדם רע ושהוא צריך לשנוא את אבא.
https://www.facebook.com/watch/?v=574582863137844
הנה ככה נראתה יעל פפר כשהיתה מאוהבת בגואל רצון ב 2009. שי פפר נולד כתוצאה מהאהבה הגדולה הזו.
,
פוליגמיה זה לא כת – תומר פרסיקו
תומר פרסיקו, חוקר דתות כתב במאמרו גורואים ומורים רוחניים | לולאת האל, במילים פשוטות שפוליגמיה היא לא כת, וגבר העומד בראש תא משפחתי פוליגמי הוא לא גורו, ולא מנהיג רוחני, ולא מכשף בעל כוחות מאגיים. למעשה אילו התיאוריה הייתה נכונה, ולגואל רצון היו כוחות כישוף ומיינד קונטרול היה צריך לגייס אותו לשבכ”כ כדי שיפעיל כוחותיו המאגיים על הפלסטינים הנחקרים בשב”כ. גורל היה צריך להפוך מרצה בחסד עליון במשטרה, איך להפנט חשודים ולהוציא מהם הודיות בכוח המיינד קונטרול. בקיצור, הטמטום של המיינד קונטרול חוגג.
קיראו את מאמרו של תומר פרסיקו בסמוך לזיכוי של גואל רצון מאישומי השעבוד ואחזקת נשים בתנאי עבדות:
גואל רצון הורשע היום בשורה ארוכה של עבירות מין, במקרי אונס ובגילוי עריות, מעשי סדום ומעשים מגונים. הדברים חמורים ומזעזעים ללא ספק, ולא אכנס אליהם כאן. כאן ארצה לומר כמה מילים על הסעיף בו הוא לא הורשע, וזה בסעיף ה”עבדות”.
ב-2006 תוקן חוק איסור סחר בבני אדם, והוכנסו בו סעיפים שמרחיבים את ההגדרות של עבדות ושל עבודת כפייה, וזאת כחלק מהמאבק בסחר בבני אדם. הפרקליטות ביקשה להרשיע את רצון בעבדות, ולצורך כך להשתמש בחוק החדש. דא עקא, רצון לא החזיק את הנשים שחיו איתו בביתו בכוח. הוא לא חטף אותן בניגוד לרצונן, ולא כלא אותן בבית. הן היו יכולות לצאת, ואכן יצאו לקניות וכו’ – וחזרו. הוא גם לא סימם אותן כדי להשיג את הסכמתן לחיות איתו, עוד מהלך שהיה בברור מפליל אותו בשיעבוד.
על פי הדיווח ב’הארץ’ מאת רויטל חובל
הפרקליטות טענה כי רצון השתלט על מוחן של הנשים, וההסכמה לקיום יחסי המין איתו לא ניתנה מתוך רצונן החופשי. לשם כך הציגו חוות דעת של ד”ר דוד גרין, שחוקר נפגעי כתות, שהעיד על משמעות תופעת ה”מיינד קונטרול”.
אם אכן כך (ואני להלן מתבסס על מה שכתבה חובל), משום שרצון לא החזיק את הנשים איתו בכוח או באמצעות סמים, לא היתה ברירה אלא לטעון שהוא השתלט להן על הנפש.
נראה שזה אכן היה קו ההתקפה. מעיין, אחת מנשותיו לשעבר של רצון, אמרה היום שהוא “שלל [ממנה] רצון חופשי”, ואילו רב פקד אדוארד פלינר, ראש הצוות בימ”ר תל אביב שחקר את הפרשה, אמר שיש להבין ש”אפשר לשלוט באדם ולהפחיד אותו מבלי שזה נראה לעין, עד שהוא מוחק את אישיותו.” כלומר היה כאן ניסיון לשכנע את בית המשפט שגואל רצון שיעבד נפשית את הנשים שחיו איתו.
אני שמח מאוד שטענה זאת נדחתה על ידי בית המשפט. אני ודאי מבין פחות בפסיכולוגיה מאשר ד”ר גרין, אבל מעוניין להציג בכל זאת את דעתי על העניין. נתחיל מזה שלמדע המודרני לא מוכרת שום טכניקה של “מיינד קונטרול”. פשוט אין שום ראיות שקיים כזה דבר. והאמינו לי, לו היה דבר כזה, צה”ל, השב”כ, ה-CIA, החמאס, וכל נוכל מתחיל שיודע לקרוא היו כבר משתמשים בו. הדיבורים של “שטיפת מוח” התחילו בזמן המלחמה הקרה, כאשר סוכנויות הביון ניסו אכן לפתח משהו כזה. הם המשיכו כאשר חיילים אמריקאים שבו מהשבי בוייטנאם לכאורה שטופי מוח. היתה אז התעסקות רבה עם העניין, שגם אז גלשה לנושא ה”כתות” למיניהן, אבל לא הצליחו לבסס (להבדיל מלהעלות) שום תיאוריה של העניין הזה.
לא שאין אמצעים שמקשים על אדם לבחור בחירה מושכלת. יש ויש. לחץ חברתי, רצון לרָצות, חרדה, אובססיית טוהר, אימת חטא, ובאופן כללי כמיהה עצומה בקרב רבים מאיתנו לוותר על החשיבה הביקורתית והאחריות האישית. ולא שאין גם שלל אמצעים פסיכולוגיים לעורר את כל הדברים הללו בזולתנו. כל אלה בהחלט פועלים לטובת מנהיגים רוחניים ציניים ואכזריים. אבל כל אלה בהחלט אינם “מיינד קונטרול”. אנשים מצטרפים לתנועות דתיות חדשות ולקבוצות רוחניות למיניהן – ועוזבים אותן. זה קורה כל הזמן. פשוט קמים והולכים. אין שום סיבה, אפוא, לחשוב שמישהו משתלט להם על המוח.
שנית, וחשוב יותר, צריך לשים לב שאנחנו נוגעים כאן בלבה של שאלת האדם. הרי הבחירה החופשית שלנו היא אחד המימדים החשובים ביותר בזהות שלנו, באפשרות שלנו לתת משמעות לחיינו, באחריות שלנו על עצמנו, בכבוד העצמי שלנו. האוטונומיה שלנו נמצאת בבסיס ההגיון המוסרי שמקובל עלינו, וכיום גם בבסיס ההגיון החינוכי, הפוליטי והכלכלי שלנו. אפשר כמעט לומר שזה כל האדם. בית המשפט התבקש אפוא לפסוק שאותן נשים לא היו ממש בנות-אדם כאשר גרו אצל רצון. שהן היו סוג של זומבים. טוב מאוד שלא פסק כך. טוב מאוד שהשאיר להן את האחריות על חייהן.
***
אבל לו הסיפור הזה היה נגמר במשפט רצון, ניחא. הבעיה היא שמדי פעם מתהווה ניסיון לעגן בחקיקה את סמכות המדינה להתערב ולהגביל תנועות דתיות חדשות. במאי 2011 הוגש למשרד הרווחה דו”ח שבחן את “תופעת הכתות בישראל”. הדו”ח הביא ממצאים שונים ומעניינים, והסתיים בשלל המלצות. ביניהן, למשל, “הקמת יחידה לטיפול בנפגעי כתות ובמשפחותיהם” שתכלול “צוות התערבות” ארצי ש”יפעל בכל מקום בו יידרש טיפול בנפגעי כתות ויעשה זאת באמצעות עובדי השדה במחלקות לשירותים חברתיים”. אולם ההצעה המסוכנת ביותר באותו דו”ח היתה זו:
הצוות ממליץ לשקול עריכת תיקון בחוק זה, כך שיצוין במפורש כי מצב בו אדם נתון לשליטה ממשית של אדם אחר בחייו או להשפעה בלתי הוגנת עליו, ייחשב כמצב בו אדם אינו מסוגל לדאוג לענייניו ולכן רשאי ביהמ”ש למנות לו אפוטרופוס.
פירושו של דבר: שלילה מוחלטת של חירותו של אדם על סמך הערכה שהוא נתון ב”מיינד קונטרול”. פירושו של דבר: קץ החופש הרוחני, הדתי והמצפוני עבור קבוצות שמעצבנות את מערכת הרווחה. פירושו של דבר: שר הפנים, שר הרווחה או פקיד מפקידיהם יהיו יכולים לפרק קבוצות דתיות ולשים אנשים מבוגרים וכשירים נפשית תחת אפוטרופסות רק משום אמונותיהם המוזרות (ובמדינה כמו שלנו, היו בטוחים שלא קבוצות חרדיות אקצנטריות תהיינה מטרת אותם צוותי התערבות, אלא דווקא מיני יוגים, מודטים, פגאנים ויהודים משיחיים חובבי ישו).
לאור הסכנה העצומה שבהמלצות האלה כתבה קבוצה של חוקרי תנועות דתיות חדשות, ביניהם אני, מכתב רשמי למשרד הרווחה, ואני גם הקדשתי לעניין רשימה בבלוג. לא אחזור על כל הטיעונים שעלו באלו, ואני ממליץ (באמת ממליץ) למעונינים בכך לפנות לשם.
אומר לסיום רק דבר אחד. מעבר לדאגה הכנה (באמת) של הנוגעים בדבר לקורבנות התנועות הנצלניות, ומעבר לרצונה הראוי לשבח של המדינה למנוע ניצול ופגיעה, נדמה לי שפועל כאן גם פחד עצום של הממסד הפוליטי-חברתי מאותן קבוצות רוחניות שלא מתנהלות על פי קודים קונצנזואלים. כי קבוצות דתיות חדשות עושות כל מני דברים מוזרים. כן, some weird shit.
אממה? מותר להן. כלומר, כל עוד לא מדובר במשהו פלילי. מותר לחיות בקומונה, מותר לצום ולהסתגף, מותר לעשות יוגה כל היום, מותר לקיים יחסי מין טנטריים, מותר לשתות שתן, מותר לעבוד את הבעל והאשרה, מותר לתקשר עם חוצנים. מותר, גם אם זה מוזר. אלא שכל הדברים האלה “מפריעים בעין” למערכת ההומוגניזציה הנאו-ליברלית, וזו תמיד תנסה להשטיח כל בליטה שמערערת על ההגיון התועלתני-אינסטרומנטלי שמניע אותה. נדמה לי שגם מכאן מגיעה המוטיבציה לפעול כנגד כל מני קבוצות כאלה. דווקא משום כך כל כך חשוב שקבוצות שונות ומוזרות תוכלנה להמשיך ולפעול. האלטרנטיבה שהן מציגות בפנינו, הערעור על המובן מאליו, יקרים מפז.
מי שיקרא ב’ספר החזיונות‘ של ר’ חיים ויטאל, תלמידו הבכיר של האר”י, יגלה אדם שעל פי כל קנה מידה מודני הוא נוירוטי, על גבול הפסיכוטי. ויטאל סובל מסיוטים, פראנויה, חרדות, הזיות ושגעון גדלות במימדים תנ”כיים. ייתכן שכיום משפחתו היתה דואגת שהאר”י השתלט על מוחו ונטע בו פחדים חסרי פשר. אולי הם אפילו היו פונים למשרד הרווחה או למרכז לנפגעי כתות.
במקרה כזה טוב היתה עושה המדינה אם היא היתה בודקת אם האר”י עשה משהו פלילי, ומתעלמת מכל מני דיבורים על “מיינד קונטרול”. אגב, בסדר גמור אם במקרה כזה המרכז לנפגעי כתות היה מפרסם שלדעתו האר”י מסוכן לציבור. אין לי שום בעיה עם אזהרות מקבוצות נצלניות ומסוכנות. אני עצמי כתבתי בגנות מורים רוחניים שונים בבלוג זה ממש. אבל חס ושלום אם נגיע למצב שבו המדינה מחליטה איזו קבוצה רוחנית/דתית ראויה בעיניה ואיזו לא, ומפעילה את המשטרה כדי לפרק קבוצות שלא נראות לה. אנחנו זקוקים לחיים-ויטאלים בעולמנו.
אני שוב חוזר ואומר: הדברים שעשה גואל רצון, כמו הדברים שהתגלו רק עכשיו על דוד הכי-טוב (לכאורה, כמובן) הם חמורים ומזעזעים. לשמחתנו, אנחנו חיים במדינת חוק, ויש לשפוט ולהעניש את מבצעיהם על פי החוק הפלילי. כפי שכתבה היום עמיתתי מריאנה רוח מדבר, רצון נשפט והורשע כעבריין מין. טוב מאוד שהוא לא נשפט והורשע כמנהיג תנועה דתית מוזרה. הוא אנס, לא אמן “מיינד קונטרול”. הוא עבריין, לא מכשף. הוא יישב בכלא כפושע על פי הדין הפלילי, לא כמנהיג רוחני שהצליח לגרום לנשים להאמין שהוא המשיח (או משהו). כי הדבר האחרון מותר, וחייב להמשיך להיות מותר על פי חוק.
ה”מומחים” שגייסה המשטרה להפללת גואל רצון: דוד גרין ונתנאל לאור
לכן חשוב להכיר את שני הפסיכיאטרים שמשטרת תל אביב גייסה לצורך הצגת התיאוריה ההזויה של “שבי מנטלי” ו”מיינד קונטרול”. ד”ר דוד גרין – מכון גרין לפסיכולוגיה מתקדמת, וכן פרופ’ נתנאל לאור העומד בראש העמותה לילדים בסיכון – צוות מרכז חוסן.
דוד גרין טוען שהוא בחר בפסיכולוגיה קלינית כי “בין כל תחומי הידע האנושי, היא זו שתאפשר לי לפעול בצורה הטובה ביותר מתוך אנושיות, ידע ורציונליות. מאז, בכל יום אני עושה ככל שביכולתי לסייע לאדם הסובל והנבוך”. הוא מייסד “מכון גרין לפסיכולוגיה מתקדמת“, פסיכולוג קליני מומחה בכיר, מדריך פסיכולוגים, מרצה לפסיכולוגיה וחינוך באוניברסיטאות שונות. מומחה לטיפול בנפגעי כתות ובני משפחותיהם, כמו כן מומחה לטיפול בנפגעי פוסט טראומה ומשפחות שכולות. בעל ניסיון רב בטיפול בהפרעות חרדה ודיכאון. שותף בכיר בבניית תוכניות לאומיות לטיפול בנוער במצוקה ונוער צורך סמים.
תוכלו לראות את דוד גרין ולשמוע על דעותיו כאן:
דר’ דוד גרין שתה יותר מידי טקילה במקסיקו
ד”ר דוד גרין נולד במקסיקו לשם היגרו הוריו מפולין בשנות ה-20 של המאה הקודמת. למד בבית הספר היהודי “די יידישע שולע”, בנעורי הצטרף לתנועת הנוער “השומר הצעיר”. למד ב”מכון למדריכי חו”ל” בירושלים (1954-1955). עלה לישראל ב-1958 וחי בקבוץ מגידו עד שנת 1970. שירת בנח”ל. למד חינוך והוראה ב”מדרשה למורים סמינר הקיבוצים- אורנים”(1964-1965). היה מדריך של “חברת-נוער”, מורה, מנחה סדנאות לאמנות הילד ומנהל בית הספר בקיבוץ מגידו.
דוד גרין לימד במוסד החינוכי “שומריה” בקבוץ משמר העמק. למד פסיכולוגיה, פילוסופיה וייעץ חינוכי באוניברסיטת תל אביב, תארים ראשון ושני. בשנת 1985 קיבל תואר דוקטור בנושא: “אסטרטגיות קוגניטיביות בתשובות של אלמנות חילוניות ודתיות לשאלות ילדיהן, והשפעתן על המשגת המוות אצל היתומים”. הוא מתיימר להיות מומחה בכיר בפסיכולוגיה קלינית, מדריך בפסיכותרפיה (מ”ר 4342). רשום בפנקס הפסיכולוגים (241).
דוד גרין השתלם בטיפול משפחתי אצל סלבדור מינושין, מאוריציו אנדולפי, וירג’יניה סאטיר, בריאן גלזר וישראל צ’רני, בתחנת הקיבוצים לטיפול בילד ובמשפחה. ייסד את “מכון גרין לפסיכולוגיה מתקדמת” בתל אביב בשנת 1995 וניהלתי אותו עד 2012.
בתמונה דוד גרין, מרוב שתיית טקילה ואכילת צ’ימיצ’נגה נסתם לו המוח והשתבשה לו התודעה.
השופטת נורית אחיטוב ביקורת קטלנית על עדות דר’ דוד גרין
עם כל התארים הנפלאים האלה, דוד גרין העיד בתיק גואל רצון בפני נורית אחיטוב וחברותיה וספג ביקורת קטלנית על כך שהוא המציא תיאוריה מטופשת, תיאוריה שאין לה כל בסיס מדעי, שהוא מאחז עיניים בבית המשפט ובמשטרה כאילו לתיאוריות שלו יש קונצנזוס מדעי, וכאילו יש מחקרים רציניים בענין, כאשר למעשה אין כלום, וזה הכל בלוף אחד גדול ושהוא המציא את הכל, ושיטה במשטרה ובבית המשפט.
כך מסכמת השופטת נורית אחיטוב את עדותו. מייד לאחר מכן נביא לפניכם את התרשמותה מעדותו והביקורת הנוקבת עליו:
כבסיס העיוני לטענותיה, העידה המאשימה מטעמה את ד”ר דוד גרין, מומחה בכיר בפסיכולוגיה קלינית, ופרופ’ נתנאל לאור, מומחה בפסיכיאטריה של הילד והמתבגר, שהגישו חוות דעת בתחום מומחיותם.
ד”ר גרין הוא מייסד ומנהל “מכון גרין לפסיכולוגיה מתקדמת” המטפל, בין השאר, במתלוננות. הוא כתב בחוות דעתו והעיד, כי ניתן להביא אדם למצב של “שליטה מנטאלית” (mind control) שהוא “שליטה יעילה של אדם אחד על המחשבות והפעולות של אדם אחר” (ת/267, ע’ 27) באמצעות “… הפעלה מניפולטיבית, מוגזמת או מרושעת…” של תהליכים פסיכולוגיים המתפרשים על “שש תופעות מרכזיות שהוכחו מבחינה אמפירית…: תסכול, רגשות אשם, צייתנות, קונפורמיות, סוגסטיה ודיסוננס קוגניטיבי” (ת/267, ע’ 17). אשר לתסכול “…המתוסכלים לא רואים תקווה בקיים ובאפשרי וכך ישועה יכולה לקרות להם רק בצורת ניסים ונפלאות. הם מבקשים להיות מרומים” (ת/267, ע’ 18). אשר לרגשות אשם “משפחות, ולעיתים תרבויות שלמות, הופכות את מנגנון רגשות האשם… למכשיר סוציאליזציה מרכזי… המסייע… בהפעלת סמכות… קבוצות סגורות… מאפשרות לאדם המתוודה לחוות תחושת סיפוק פסיכולוגי דרך ההיטהרות הרגשית… והקלה ברגשות אשם אמיתיים או שתולים” (ת/267, ע’ 18-19). אשר לצייתנות “…מעט מאוד אנשים מצליחים להשתחרר מתחושת חובתם לציית לדמויות סמכות ולחשוב בכוחות עצמם… אותה המערכת שמחזקת את התחושה שהאדם מעולם לא אחראי למעשיו ושתמיד יש מישהו מעליו שמשפיע על האירועים בחייו, מנצלת את נטייתו לציית ומטילה עליו מטלות בלתי מוסריות או בלתי הגיוניות” (ת/267, ע’ 19). אשר לקונפורמיות, “… הצורך להתאחד עם דעות או נורמות הקבוצה כדי להיות מקובל חברתית מתרחשת גם ללא לחץ או שכנוע קבוצתי… קיים חשש כבד לקבל החלטות גדולות וקטנות ללא אישור או הסכמת הסמכות” (ת/267, ע’ 20-21). אשר לסוגסטיה, מדובר ב”…תהליך פסיכולוגי שכיח שבו ניתן לגרום לרוב האנשים לשנות את עמדותיהם, רגשותיהם, אמונותיהם והתנהגותם על ידי השפעה לא מודעת על מרכיבים אלו… הסוגסטיה יכולה להיעשות בהכרה מלאה, אך גם במצב היפנוטי… משפיעה על שינוי תפישתו ואמונותיו של האדם, על החלטה שהוא עשוי לקבל או פעולה שהוא עשוי לבצע. אנשים רבים מפעילים אסטרטגיות השאה מבלי לדעת זאת, אך הוכח שככל שהאדם המפעיל את הסוגסטיה נתפש כסמכותי יותר… השפעתו על השינוי מהירה וחזקה יותר. גורמים רבים משפיעים על עוצמת הסוגסטיה כגון המערך (setting) שבו היא מתרחשת – כנסייה לעומת סופרמרקט, חזרתיות לעומת מסרים חד-פעמיים, מעורפלות המסר, שנתפש לרוב כמורכב ובלתי ניתן לסתירה, המצב האמוצינאלי של האדם, רקע אישי, מבנה אישיות וכו. במצבי חרדה או פחד ההשאה חזקה יותר… הסוגסטיות יכולות להיות וורבליות, וויזואליות שמיעתיות או קינטיות… מרבית האנשים סוגסטיבילים במידה מסוימת…” (ת/267, ע’ 21-22; הדגשה במקור).
אשר לדיסוננס הקוגניטיבי, “…אדם נוטה לחפש הצדקות כדי להפחית את המתח שנוצר בזמן שהוא מחזיק בשתי דעות או עמדות מנוגדות או שמתנהג בצורה שלא מתיישבת עם דעתו או עמדתו. לדוגמה אם אדם מתלבט בין שתי אופציות העומדות לרשותו ובוחר באחת מהן, הוא יהיה חייב להצדיק את בחירתו… חסידים רבים של מנהיגי קבוצות מיסטיות, רוחניות או פסבדו משפחתיות ממשיכים להאמין במנהיג הכת גם לאחר שנחשף כרמאי, לא משום גדולת נפשם אלא משום ההשלכות הפסיכולוגיות הבלתי נסבלות שייחוו אם יקבלו את העובדה שרומו” (ת/267, ע’ 22-23).
בהתייחס למסגרת הזמן העיד כי “התהליך הזה יכול להיות מהיר ויכול גם להיות ארוך, תלוי גם באישיות של הבן אדם והרצון המוקדם שכבר קיים, שאם אתה הולך למקום אתה נשאר בו…” (פרו’ ע’ 1385 ש’ 29-30).
הוא סיכם חלק זה של דבריו כך: “…התהליכים הפסיכולוגיים שתוארו לעיל מהווים מרכיב מרכזי בשינויים בתפיסת עולמו של האדם, בעיקר בסביבה הפועלת בצורה מכוונת למטרה זאת. אף אחד מהם אינו מספיק ליצירת שליטה מנטאלית.. אך במשותף הם מייצרים את התשתית הפסיכולוגית המאפשרת שינויים מרחיקי לכת בתודעתו של הפרט, בעיקר במצבים, קבוצות או חברות שבהן מנהיג או מנהיגים מעוניינים להשתלט על הפרט ולנצל אותו למטרות אישיות. אנחנו מוצאים תהליכים אלה בכל הדתות הממוסדות, בארגונים פוליטיים, בתעמולה, בפרסומת שיווקית ואף בחינוך. הדבר המעניין… הוא העובדה שרוב המושפעים טוענים לבסוף שהשינויים בתודעתם ובתפיסת עולמם התרחשו ללא כפייה והתוצאה הסופית הינה בחירה חופשית ורצונית. גם הסביבה המתבוננת… נוטה לייחס לאנשים שעברו מניפולציות חמורות להשתלת רעיונות, עמדות או ערכים חדשים, בחירה חופשית ובעיקר אי הפעלת כוח התנגדות וחסינות פעילה אל מול המניפולציות שהופעלו עליהם” (ת/267, ע’ 23-24).
ד”ר גרין המשיך והסביר, שבהסתמך על הבסיס הפסיכולוגי האמור, הוכרו קבוצות המכונות בספרות המקצועית “קבוצה סמכותנית”. קבוצה כזו תכלול את המאפיינים הבאים:
- א. מבנה שליטה היררכי-פירמידאלי. המייסד הינו אדם המגדיר עצמו מנהיג ולרוב מייחס לעצמו כישורים או כוחות על אנושיים. בשלבים מאוחרים יותר מורחבת קבוצת ה”מנהיגים” לחברים בכירים אחרים, כגון: בת זוגו של המנהיג, או בני משפחתו. המקרה האופייני איננו של אדם שביקש מלכתחילה להקים קבוצה סמכותנית ולמד את התיאוריה הכרוכה בכך, אלא אדם שנקלע לסיטואציה וגילה את היתרונות הגלומים בה.
- ב. איסוף קבוצת מאמינים וביסוס כלכלי של הארגון באמצעות משאביהם – רכוש קודם, עבודה, או קיבוץ נדבות. הוראותיו של המנהיג תופנינה, במרבית המקרים, לשרת את צרכיו שלו. המצטרפים יהיו לרוב אנשים המצויים בשלב של גיבוש זהות, עקב גיל צעיר (עד שנות ה-30 המוקדמות), משבר, או רקע קשה אחר והעדר קבוצת תמיכה משפחתית או אחרת.
- ג. אישיותו של המנהיג תכלול מגלומניה המפותחת על רקע של רגשי נחיתות והעדר דמות אב חיצוני. לכך נלווית בחלק מהמקרים הפרעת אישיות, לרוב אנטי-חברתית, שיש בה כדי להסיר את המעצורים מפני עשיית שימוש לרעה בתכונות של כריזמה אישית. בעלי אישיות זו מוגדרים כ”נרקיסיסטים פרברטיים”.
- ד. טכניקת הגיוס מכוונות לאובדן כושר השיפוט, החשיבה הביקורתית והיכולת לקבל החלטות עצמאיות, ומופעלת בידי אנשים ידידותיים ובלתי מאיימים, שאינם מעוררים את מנגנוני ההגנה הרגילים. באמצעות תקיפת האני הפנימי של האדם, המנהיג מצליח בהדרגה לפרק ולעצב מחדש את זהותם של חברי הקבוצה ולהעניק להם פסבדו-זהות קבוצתית חדשה. השכנוע להצטרף יכול להיות קצר בזמן, ותלוי במאפייני המצטרף ופגיעותו לסוגסטיה, שהיא כלי רב עוצמה, ובאופן ספציפי יכולתו ליצור סימביוזה של כניעות אל מול הנרקיסיסט הפרברטי.
- ה. קיומו של תקנון של מותר ואסור, ובכללו, איסור עזיבה, שאמנם אינו מפורש מחשש של התערבות הרשויות. בכל הקבוצות האמירה הצינית הראשונה שנאמרת היא, שכל אחד יכול לקום וללכת. בפועל המנהיג מעוניין שכל אחד יישאר וישרת את צרכיו. חברי הקבוצה לא ילכו אפילו אם השער פתוח. אנשים לא יכולים לעזוב מכיוון שהתלות בקבוצה היא טוטאלית והם כבר איבדו מזמן את כושר ההחלטה העצמית, מלבד מקרים בודדים. רוב האנשים מצייתים וחושבים באמצעות מוחו של המנהיג. המוח העצמאי שלהם נרצח והיחידי שמקבל החלטות, כולל החלטות של לקום וללכת, זה המנהיג (פרו’ ע’ 1280 ש’ 23-27).
בהקשר זה ציין, שגם אנשים היוצאים בשאלה סובלים מרגשות אשם במשך שנים (פרו’ ע’ 1354 ש’ 23- ע’ 1355 ש’ 2).
- ו. נאמנותם של המצטרפים נשמרת באמצעות שינוי זהותם, ממי שהיו לדמות אחרת. המנהיג הוא המפרש המוסמך היחיד של הרעיון “הרשמי” של הקבוצה. השינוי לאותה דמות אחרת כרוך בשינוי רדיקלי באורח החיים ואימוץ דרכי התנהגות חדשות: שינויים במזון, בלבוש, בשפת הדיבור. במקביל, נערך ניתוק של המצטרפים מבני משפחותיהם וממקורות תמיכה חברתית חלופיים, תוך תיוגם של אלו כרעים ופסולים, ולעיתים תוך שתילת זיכרונות כוזבים בדבר פגיעות מיניות ואחרות. לכך נלווה ניתוק ממקורות מידע חיצוניים, כגון שידורי טלוויזיה. פעולות אלו יוצרות מעין “התקן תוך מוחי” אשר שולל את האפשרות לאמץ רעיונות חדשים, ומקנה להנהגה “שליטה מנטאלית” בהם. פנייה לרשויות, בכל נושא שהוא, לא תיעשה, אלא אם כן קיבלה את אישורו של המנהיג. עם הרחקת המנהיג מהכפופים לו הקבוצה לרוב תקרוס, אך ככל שקיימות נקודות עיגון משמעותיות יותר לנאמנות מלבד אישיות המנהיג (כגון פילוסופיה ייחודית, רעיון רשמי המנותק ממנו, “כתבי קודש” וכיו”ב) גם בניתוק המנהיג מהקבוצה לא יהא כדי לגרום להתמוטטותה האוטומטית. ככל שהקבוצה גדולה יותר, נדרשים גורמים מתווכים כגון טקסטים ופרקטיות טקסיות, שכן המנהיג אינו יכול להחזיק מגע ישיר קבוע עם מאמיניו.
- ז. חברי הקבוצה מפתחים מעין “פוביה מקבלת החלטות”, מאבדים את כושר ההחלטה העצמאי והיכולת להגן על האינטרסים שלהם כלפי המנהיג, שהוא נשוא של “פולחן אישיות”. נאמנותם אליו מפותחת בהדרגה על דרך של דרישות גוברות והולכות בהיקפן ועוצמתן ומגיעה לכדי נכונות להתאבד לכשירצה המנהיג. התמורה היא עלייה מובטחת למדרגה רוחנית גבוהה יותר. ייתכן ויהיו חברי קבוצה נדירים, חזקים יחסית, אשר יוכלו להביע התנגדות בתוך הקבוצה, ואלו יצורפו לקבוצת ההנהגה או יסומנו כאיום עליה ויהיו חשופים לסנקציות לעתים מזומנות.
- ח. יחסי מין משמשים הן כמטרה והן ככלי לקשירה משמעותית יותר של בני הקבוצה זה לזה ולמנהיג. נשים בקבוצות סמכותניות, הכוללות יחסי מין עם המנהיג, מוותרות על סימני שאלה או רגשות אמביוולנטיים לגבי מורכבות הדינאמיקה המינית ונכנעות למנהיג בכל מצב ובכל תנאי. גם קיום שיח בין הנשים לבין המנהיג, המוצג כדיאלוג סימטרי בין אנשים קרובים הוא פארסה בלבד, כי תמיד ידו של המנהיג תהיה על העליונה. במידה ומתעוררים חיכוכים הם זוכים לגינוי וגורמים לאישה רגשות אשם ותחושות חוסר נאמנות למנהיג ודרכו.
- ט. על חברי הקבוצה מופעלים מנגנוני לחץ גלויים וסמויים כולל איומים בעונשים קוסמיים, איום ומימוש עונשים מוחשיים, כגון חרמות ופגיעה פיזית, ומסגרות של מעקב אחרי פעולותיהם לצורך בחינה מתמדת של נאמנותם, אכיפת התקנון, ומניעת עזיבה.
- י. הסתרה וסודיות של המתרחש בתוך הקבוצה. נכונות למעשים נואשים כנגד איומים חיצוניים.
- מינוי יורש מבין קרובי משפחת המנהיג.
(ת/267 ע’ 26, ע’ 36-40, ע’ 54, ע’ 57; פרו’ ע’ 1275-1295, 1354-1355, 1388-1389, 1396)
ד”ר גרין הסביר, שקיים קושי מהותי בעריכת מחקר מקיף בתחום “קבוצות סמכותניות”, משום שבזמן אמת המעורבים אינם נוטים לשתף פעולה עם חוקרים מן החוץ; חברים לשעבר אינם נוטים לפנות לטיפול לאחר שהם יוצאים מהקבוצה, והמחקרים נעשים בהתבסס על קבוצות לאו דווקא מייצגות, של מי שנכון ומעוניין לפנות לטיפול; קיים קושי לאדם מן השורה להבין את מצבו הנפשי של חבר הקבוצה; וקבוצות סמכותניות מסוימות, כגון הסיינטולוגיה, מחזיקות בעוצמה פוליטית משמעותית המונעת הפניית תקציבי מחקר לתחום.
לעדותו, לעתים קרובות נעשה שימוש בתהליכים הפסיכולוגיים הקשורים בשליטה מנטאלית, גם במסגרות דתיות מוכרות, או במסגרות מוסדיות כמו צבא, ואינו שולל שבמקרים מסוימים עשוי השימוש בטכניקות הללו להביא אדם לתוצאות אובייקטיביות, חיוביות. במקרים אחרים, יתכן שימוש במנגנונים האמורים לתוצאות מזיקות אך מוגבלות בחומרתן, וכדבריו: “השליטה המנטאלית יכולה להופיע גם בפרסומות של ‘קוקה-קולה’, שגרמה לאנושות כולה לאהוב משקה מזיק, שלא יודעים את מרכיביו. מבחינת מיליוני האנשים שהתמכרו לקולה, זו תופעה מדהימה” (פרו’ ע’ 1385 ש’ 10-13). המייחד את הקבוצות הסמכותניות הוא שמדובר במערך הרבה יותר מורכב ומהודק בשני היבטים עיקריים: האחד, אי שקיפות בפני המתגייס הפוטנציאלי, והשני, היקף תחומי החיים ועומק השליטה עליהם מבקש הארגון לפרוש את חסותו (ת/267, ש’ 33-34).
הוא הסביר שהעניין המחקרי האישי שלו בתחום נסמך במידה רבה על עמדתו הנורמטיבית האישית בנושא, לפיה ישנו רע אינהרנטי בוויתור של אדם על עצמאות המחשבה שלו, וההנחה שבמצב כזה ייעשה שימוש שישרת את האינטרס של המשפיע. לכן, לשיטתו, גם אם חברי קבוצה סמכותנית מגדירים עצמם “מאושרים”, מדובר בתודעה כוזבת ואין לקבל את הדברים. הוא דוחה עמדה שהציגה קבוצה של 26 אנשי אקדמיה בישראל במכתב פתוח שפרסמה בשנת 2011, לפיה אין הצדקה מבחינה מחקרית-מדעית וערכית-דמוקרטית לקביעת איסורים על פעילות “קבוצות דתיות חדשות”. לדעתו, עמדה זו נסמכת על אי היכרות עם הפרקטיקה של קבוצות סמכותניות והשלכותיהן על החברים בהן. הוא הדגיש, שהוא אינו עוסק באופן אישי בפעילות נגד קבוצות סמכותניות מעבר לעיסוק המקצועי.
במסגרת המקצועית-ציבורית, הוא הופיע בפני ועדות ציבוריות אשר עסקו בנושא קידום חקיקה ספציפית להתמודדות עם הנושא. ככל הידוע לו, הדיון בוועדות הציבוריות לא הניב תוצאות, עקב הקושי ביצירתה של הגדרה משפטית למינוח “קבוצה סמכותנית”, ובמיוחד כזו המוציאה מתוכה קבוצות דתיות מוכרות. במסגרת המקצועית-תקשורתית הוא התראיין באשר לתיק שבפנינו והסתמך על סרט תיעודי בו צפה. במסגרת המקצועית-טיפולית, המכון אותו הוא מנהל מקבל תמורה כספית עבור טיפול בחלק מהמתלוננות בתיק זה ובילדיהן, אם כי הוא עצמו אינו מעורב בטיפול או בפיקוח עליו. מעורבותו מעבר לפן הכספי והלוגיסטי, התבטאה בהדרכת המטפלים קודם לתחילת הטיפול בנושאים התיאורטיים והטיפוליים, כאשר הנחת היסוד, מאחוריה הוא עומד גם כיום, הייתה כי מדובר בקבוצה סמכותנית. בעניין זה, הטיפול נערך באופן פרטני, ולא בקבוצה.
אשר למונח “שליטה מנטאלית” ד”ר גרין הסביר, ש”יש ויכוח לגבי המינוח… פיליפ זימברדו מסטנפורד… משתמש במונח mind control והוא אומר שהשיטות האלו מופעלות, בין היתר, בצבא. הוא משתמש במושג זה. כבר הייתי בהרבה מאוד סמינרים וישבתי עם קולגות ודיברנו. זימברדו יוכל לתת הרצאה על איך קורה שאדם משתלט וגורם לאדם אחר לבצע כל מעשה, כולל רצח, הוא יסביר את זה. למונח עצמו אין חשיבות אלא רק למשמעותו” (פרו’ ע’ 1345 ש’ 10; 19-24). הוא הבהיר כי לגבי רמת המסוכנות של הקבוצה ועוצמת התהליכים שמופעלים, יש ויכוח, אבל לא לגבי העובדה שאנשים שנמצאים במסגרות כמו צבא, או כמו ילדים שהולכים לגן או אנשים שבאים לבית המשפט נתונים למסגרת שמפעילה עליהם רמה זו או אחרת של השפעה. אשר למועד בו ההשפעה הזו מנטרלת את כושר ההחלטה האישי של האדם והוא מופעל ע”י הזולת, מבחן התוצאה מוכיח שיש אנשים וקבוצות הנתונים לפעולה ישירה של המנהיג או המנהיגות עליהם והם לא יכולים לקבל החלטה מכל סוג שהוא (פרו’ ע’ 1347 ש’ 32 – ע’ 1348 ש’ 12). אשר למעמדה של התיאוריה באקדמיה העיד כי יש נושאים שלגביהם יש קונצנזוס, ומעוררים פחות פולמוס. לגבי העניין של האם זה מדעי או לא, יש ויכוח ופולמוס לגבי אלה שתוקפים לבין אלו שמצדדים. אמת המידה לזיהוי היות האדם ב”שליטה מנטאלית” היא מידת הסטייה מהקונצנזוס החברתי הכללי. אשר לאיכות המחקר, הסביר, שאנו מדברים על תופעה יחסית חדשה ומוזרה ולכן, כדי לאסוף נתונים וחומר שיאיר את התופעה, חייבים להסתמך על חומר פנומנולוגי, שהוא חומר שמתאר תופעות. לדעתו הוא אינו חסר תקפות מדעית מאשר כל חומר אחר שהופך לאקדמי.
הוא אישר כי עמדתו המקצועית לפיה יכול אדם להימצא ב”שליטה מנטאלית” (או מינוחים אחרים המתייחסים לתופעה דומה) לא זכתה לקבלה כללית ולהכרה בידי הגופים המקצועיים הרלוונטיים ובבתי המשפט בארה”ב. לפי הסבריו, הנימוק לדחייה הוא אי קיומו של תיקוף מדעי מספק, הנובע מהקשיים בעריכת המחקרים, ולא בשלילה פוזיטיבית של הרעיונות העומדים בבסיסם.
חלק נוסף של חוות דעתו מתייחס להערכה שהתרשם מהנאשם. ד”ר גרין אישר לפנינו שמעולם לא פגש את הנאשם וכתב את הדברים בהסתמך על “הקלטות, תמונות של תכנית טלוויזיה, תשובות לשאלות של חוקר במשטרה…” (פרו’ ע’ 1382 ש’ 25-26). בנסיבות אלו אישר כי אין בידו לספק “אבחון” של הנאשם אלא “הערכה” בלבד, שלנאשם “הפרעת אישיות אנטי-חברתית“. לדבריו, מינוח זה קרוב במשמעותו למה שבספרות המקצועית נקרא “פסיכופתיה” ו”סוציופתיה”. התכונות הקשורות בכך הם אגואיזם ואגוצנטריות, תחושת גדלות, חוסר במצפון וברגשות אשם, ניהול אורח חיים טפילי ונצלני, ושימוש במניפולציות.
השופטת נורית אחיטוב כתבה כי:
“לשיטת ההגנה, אין לומר, שהנאשם “החזיק” במתלוננות, שבן הן היו חופשיות להיכנס ליחסים עמו או לעזבו (וחלקן אף בחר לעשות כן, באופן מלא או חלקי, כפי שעשו גם נשים אחרות).
המתלוננות עצמן סיפקו הסברים לאי עזיבתן את הנאשם ביחס של אהבה כלפיו, תחושת אחריות כלפי הילדים, אי קיומה של אלטרנטיבת מגורים ראויה וכיו”ב. גם האזנות הסתר מלמדות על דברי חיבה הנאמרים בין הצדדים לשיחות, ולא על יחסים מבוססי פחד. החלקים בתיאורי המתלוננות המבקשים להעצים את השפעת הנאשם עליהן, מהווים מעין “חוכמה בדיעבד” מצד מי שאינן נכונות ליטול אחריות על מעשיהן ובחירותיהן, ומבקשים להעבירה אל כתפי הנאשם.
אין לומר שעיקר מערכות היחסים שניהל עמן היה שימוש בהן ל”עבודה” או ל”שירותי מין”, תיאור שאף אחד מהצדדים לא ראה לנגד עיניו בזמן אמת. המתלוננות בחרו להיענות להעדפתו של הנאשם לעסוק בעבודות משק בית מטעמים רציונאליים של שכר גבוה יחסית, ויכולת לחמוק מתשלום מס תוך המשך קבלת תמיכה מהמוסד לביטוח לאומי. כספים אלו הספיקו לקיומן וכלכלתן היומיומית, בין השאר, בהתבסס על מערך הסיוע ההדדי בכספים ובגידול ילדים, שהיעלמותו מחייהן בעקבות מעצרו של הנאשם הקשתה עליהן. הנשים לא עבדו שעות חריגות, והקדישו לכלכלת הנאשם סכומים שהיו אך כ-10% משכרן.
מספר מתלוננות סירבו לשאת בהוצאות מסוימות, והנאשם לא הביע כעס על כך. מתלוננות ששינו את שמותיהן הרשמיים עשו כן לפי בחירתן, ולעתים קרובות המשיכו להשתמש בשמותיהן המקוריים במקביל. המגעים המיניים נערכו מתוך רצון הדדי להנאת שני הצדדים, והמתלוננות הביעו במפורש ולעתים אף באופן בוטה רצון ודרישות לקיומם. בתקופה הרלוונטית לאישום הראשון, מספר מתלוננות לא קיימו או כמעט ולא קיימו יחסי מין עם הנאשם, מבחירתן שלהן. העובדה שיחסי המין שקיים הנאשם עם המתלוננות כללו אקטים שונים ומגוונים אינה הופכת אותם ל”שירותי מין”.
שירותים אישיים, מימון מותרות, טיפולים שונים, ומתנות נמסרו לנאשם מרצונן ולעתים מיוזמתן של המתלוננות, כחלק מהתחרות על תשומת לבו ובלא כל חובה לעשות כן. הסכם המתנות נערך רק על מנת שיבהיר כי הנאשם אינו מחויב לתת יחס מועדף לאשה שתקנה לו מתנות. הנשים מימנו נסיעות עם הנאשם במטרה לבלות אתו זמן איכות, כחלק מחוויית הטיול וההנאה הכרוכה בו”.
סיכום עדות דוד גרין בפסק הדין של אחיטוב
ועכשיו לסיכום עדותו של דוד גרין ע”י השופטת נורית אחיטוב, “נוכח האמור לעיל, איננו סבורים שיש מקום לקבל את התיאוריה בדבר קיומה של “שליטה מנטאלית” באדם אחר כבסיס לקביעת ממצאים בבתי המשפט בישראל“.
דבריה כללו ביקורת נוקבת על פרקליטות המדינה, דליה אברמוף ורנית בר און:
“ראשית, בכתב האישום המאשימה טוענת שהנאשם “קשר לחייו” נשים שונות, וכי “הציב עצמו בקרב הנשים כמורם מעם וכשווה ערך לבורא-עולם“, וכי “הפעיל… כלפי נשותיו אותם כללים וסמכויות, שאופיים ומשמעותם המעשית הלמה מערכת יחסים שבין אדם וקניינו החפצי“. לאחר מכן מובאת רשימה ארוכה המפרטת דרישות שהעמיד הנאשם בפני הנשים ופעולות שביצעו למענו. אין כל הבהרה מהן הפעולות בהן נקט או האמצעים בהם השתמש הנאשם על מנת “לקשור לחייו” נשים או לקבל את “מעמד העל” המיוחס לו. רשימת הפעולות המפורטת בכתב האישום אינה אלא אופן ניצולו של המעמד האמור, או נסיבות המלמדות על קיומו, או שניהם. אין להבין, ביחס לחלק ניכר מתוך אותן “דרישות” ו”הוראות” המצוינות בכתב האישום אילו הוצגו, כיצד הוצגו, בפני מי, והאם קוימו אם לאו. כמו כן, ניסוחים מעין אלו, המדברים על אירועים בדרך הכלל, מקשים לזקק מתוך כתב האישום את היסודות העובדתיים והמשפטיים שלגישת המאשימה מגבשים את העבירה המיוחסת לנאשם. יתר על כן, בשלב הסיכומים חזרה בה המאשימה מהעבירות לגבי 6 נשים מתוך ה-18 שנכללו בכתב האישום, ללא כל הסבר מהותי. זאת ועוד. בסיכומי המאשימה נכללות לראשונה טענות כלליות באשר לאופן יצירת ה”מעמד” הנטען, לפיהן הנאשם “…טווה את הקשרים סביב כל אחת ואחת, על פי ותוך שימוש בחולשותיה, נקודות התורפה שלה, אהבותיה ופחדיה, כל אחת ואחת… דרך שילוב של אמצעי שליטה שונים, אותם המציא או אימץ, דרישות וסנקציות…”. ההתייחסות הן לנסיבותיהן האישיות של הנשים, והן לתזה שהציג ד”ר גרין נעשתה באופן קצר וכוללני מבלי להתייחס באופן פרטני ליסודות הנדרשים להבהרת יצירת ה”שליטה המנטאלית” באשה מסוימת. קרי: חולשתה הספציפית, וכיצד מעשי הנאשם כלפיה הובילו לשליטה בה.
שנית, המאשימה בחרה לייחס לנאשם כלפי נשים שונות עבירה של החזקתן בתנאי עבדות. אין חולק, שבמהלך התקופה הרלוונטית לכתב האישום, קיים הנאשם מגעים מיניים שונים עם כל אחת מהנשים האמורות. המאשימה סומכת טיעוניה על התיאוריה לפיה, למצער, לאורך מרבית התקופה הנזכרת בכתב האישום, היו הנשים האמורות במצב של “שליטה מנטאלית” בידי הנאשם.
לאור טענה זו, ניתן להניח, כי נקודת המוצא של המאשימה היא, ש”שליטה” זו התקיימה ונפרשה על פני כל מישורי החיים. ואף על פי כן, המאשימה בחרה שלא לטעון שהמגעים המיניים שקיים הנאשם עם הנשים האמורות נעשו בנסיבה הקבועה בסעיף 345(א)(4) לחוק העונשין, קרי, היותן במצב המונע התנגדות, ולייחס לו את העבירה המתחייבת מכך.
שלישית, בחירת המאשימה לייחס לנאשם את עבירת ההחזקה בתנאי העבדות נסמכה במידה רבה על קיומן של נשים רבות. הן בכתב האישום והן בסיכומיה, המאשימה לא ערכה הפרדה בין הנשים כאינדיבידואלים העומדים בפני עצמם. המאשימה ייחסה לנאשם באופן כללי התנהגויות מסוימות, באופן המרמז על ביצוע שיטתי של כל ההתנהגויות כלפי כל הנשים. בפועל, כפי שעולה מהראיות, יחסי הנאשם עם כל אחת מהנשים כללו רקע ספציפי, תכנים מסוימים והתנהגויות מסוימות. פרטים שונים שנכללו בכתב האישום כמתארים “מנהגים” של הנאשם, נזכרו בפועל בעדות בודדת, ולעתים אף כאירוע בודד בתקופת זמן של 10-15 שנות חיים לצד הנאשם.
בהקשר זה, הגם שייתכן שנודע למתלוננת אחת על התנהגות הנאשם כלפי אחרת, בין באופן ישיר ובין מפי השמועה, והיה בכך כדי להשפיע על התנהגותה שלה ביחסיה עם הנאשם, מתחייב שהדבר יבוא לידי ביטוי בעדותה על מנת לקבוע ממצאים עובדתיים. ודאי שלא ניתן, כפי שמבקשת המאשימה לעשות, לאגד את כל התנהגויות הנאשם ואת התנהגויותיהן של הנשים במשך תקופה שנמשכה שנים לחטיבות מונוליתיות.
התיאוריה בדבר קיום “שליטה מנטאלית” קרסה בפרשת גואל רצון
המאשימה מבקשת להסתמך על התיאוריה האמורה נוכח העובדות, שאינן במחלוקת, שלא הייתה על המתלוננות מגבלה פיזית, קוגניטיבית, או משפטית שמנעה מהן לעזוב את הנאשם או להתעמת עמו בכל נושא שהוא; המתלוננות נמצאו מחוץ לביתן והלכו למקומות עבודה ובתי עסק רגילים דרך קבע לצרכים מגוונים, כשהיה להן אף כלי רכב זמין; המתלוננות גדלו והתחנכו במשפחות נורמטיביות, ואורח חייהן החריג היה ידוע להן; המתלוננות הביעו שביעות רצון מאורח החיים האמור, בזמן אמת, למצער כלפי חוץ.
לטענת המאשימה, חרף עובדות אלו, המתלוננות לא היו בנות-חורין משום שנמצאו במצב של “שליטה מנטאלית” בידי הנאשם.
כפי שפורט לעיל, ד”ר גרין הביע בכתב ובעל פה את דעתו המקצועית לפיה, ניתן להכפיף באופן מהותי רצונו של אדם אחד לזה של אחר בדרך של מניפולציות על מנגנונים פסיכולוגיים קיימים. בחוות דעתו בכתב אפיין את המונח “שליטה מנטאלית“, בהקשר של “קבוצה סמכותנית” כ”אובדן כושר השיפוט, החשיבה הביקורתית והיכולת לקבלת החלטות עצמאיות, לטובת מטרותיה של הקבוצה או מנהיגיה… הקרבנות מאבדים בהדרגה את יכולתם לקבל החלטות עצמאיות והסכמה מודעת“. ד”ר גרין אישר בעדותו שדעה זו שנויה במחלוקת בקהילייה המדעית, וככל הידוע תקפותה לא הוכרה במערכת משפטית כלשהי כבסיס לבחינת מקרים המובאים בפניה. נציין, שניסיונות להציג חוות דעת מומחים בנושא זה בבתי משפט בארה”ב נדחו, וזאת בין השאר, עקב אי עמידה בתנאי “general acceptance” לתיאוריה המוצגת בידי המומחה (לדוגמה:U.S. v. Fishman, 743 F. Supp. 713 ; U.S. v. Sebresos 972 F. 2d 1347).
ד”ר גרין העיד מפורשות שעיסוקו בתחום ה”קבוצות הסמכותניות” ובכללו מונח “השליטה המנטאלית” נסמכים על עמדה אידאולוגית-מקצועית. ברשימה הביבליוגרפית שבסוף חוות הדעת, הפנה רק למאמר אחד שפרסם בשנת 1986 בשנתון פסיכולוגיה וייעוץ של משרד החינוך בישראל. ד”ר גרין אישר בחקירתו הנגדית שחלק ניכר מהפרסומים האחרים שצוינו ברשימה נכתבו בידי מי שאינם אנשי אקדמיה, שאינו מכיר לעומק את הרקע המקצועי של חלקם, ו/או שלא פורסמו במסגרת אקדמית המבטיחה עמידה בכללים ובמתודולוגיות מקובלות בעריכת מחקר וביקורת עמיתים. הוא אישר שהוא משתמש בהם כסימוכין כיוון שהוא סבור שתוכנם נכון. כן ציין, שכחלק מעיסוקיו סיפק חוות דעת קודמות להליכים משפטיים בנושא קבוצות בישראל, וכי מעורבותו הציבורית בניסיון לקדם חקיקה נגד קבוצות אלו, לא צלח.
בחינת חוות הדעת לגופה מעלה, שחלק ניכר ממנה מתייחס לנושאים שאינם ממין העניין, כגון, חשיבות ועדיפות החירות וחופש הבחירה האישיים, והתייחסות למקרים היסטוריים של “קבוצות סמכותניות” והשלכותיהן על חייהם (ולעתים אופן סיומם) של החברים בהן. בהקשר לנושא המקצועי עצמו ליבת חוות הדעת מצויה בפרקי “תהליכי החיברות בקבוצות הסמכותניות” הסוקר ומנתח ללא אסמכתאות את התופעה שבכותרת הפרק, ו”מודלים תיאורטיים להגדרת תהליך השליטה המנטאלית בקבוצות סמכותניות” המסכם פרסומים שנעשו בידי חוקרים שונים. המחברים השונים משתמשים במינוחים מגוונים לתיאור התופעות ופרטיהן, ומתוך סיכומי המאמרים, כפי שנערכו, לא ניתן להבין האם הם מתייחסים בכתיבתם זה לעבודת האחר והאם הם מבקרים זה את זה במישור המקצועי.
משמעות הדברים היא, שמדובר בתיאוריה שאין חולק שאינה מצויה בקונצנזוס של התחום המקצועי. מדברי ד”ר גרין עולה, ש”שליטה מנטאלית” היא מקרה פרטי של תוצאת השימוש במנגנונים הפסיכולוגיים שבכל “סוציאליזציה” המיועדת להטמעת ערכים ודרכי התנהגות מסוימות. כאלו יכול שיופעלו בידי מוסד חברתי כגון, ארגוני דת, קבוצות חברתיות, מנגנונים צבאיים, ותאגידים מסחריים. היא מובחנת מהם רק במידת ההשפעה ותכליתה. לא הובהר בדברי ד”ר גרין האם קיימים כלים קליניים אובייקטיביים המקובלים בקרב המומחים התומכים באסכולה האמורה, מהם ניתן לקבל תשובות חד-משמעיות לשאלות האם אדם נמצא במצב האמור, אם לאו, ומהי השפעת הדברים על התנהגותו בנסיבות ספציפיות. אף שציין שקיים מחקר המספק בסיס נוירולוגי לתופעה, לא הבהיר האם הוא מאפשר אבחון אובייקטיבי וחד-משמעי. לדבריו, זיהוי “שליטה מנטאלית” נעשה בדרך של ניתוח התנהגותו ודבריו של האדם הרלוונטי, מתוכם ניתן ללמוד על פער עמוק בין הנורמות הנוהגות בחברת המקור שלו, לבין הנורמות בהן הוא מחזיק במועד בדיקתו.
על רקע האמור לעיל, יש לבחון מהי משמעות אימוצה של התיאוריה כבעלת תוקף להליכים משפטיים.
המאשימה מבקשת מבית המשפט להכיר באפשרות כי ניתן להשתיל בליבו של אדם מחשבות וכוונות לא לו. עצם קיומה של אפשרות מעין זו יוצרת קשיים משמעותיים במערכת המשפטית, ככלל, ובמשפט הפלילי, בפרט, בו נתונה חשיבות קריטית להלך הנפש של המעורבים. בהקשר זה נדגיש, כי בחינת הלך הנפש הרלוונטי במסגרת ההליך השיפוטי נעשית לעתים קרובות על בסיס היסקים מתוך המעשים, או מתוך דברים שנאמרו. אף שבמקרה הנוכחי המאשימה היא זו שסומכת טיעוניה על תיאורית “השליטה המנטאלית“, הרי שכפי שביקשו נאשמים לעשות בבתי משפט בארה”ב, ניתן להעלותה גם כבסיס לטענת הגנה בדבר אי-שפיות הדעת, כאמור בסעיף 34ח לחוק העונשין. דברים אלו מעלים אפשרות מטרידה לפיה, בפני כל נאשם בעבירה כלשהי, הנמנה על קבוצה ייחודית כזו או אחרת, או אף טוען להיותו חבר בה, תהיה פתוחה הדרך להעלות טענות בדבר אי קיומו של היסוד הנפשי. זאת, בלא שיסתמך מצידו על כל אבחנה רפואית פסיכיאטרית או נוירולוגית מוכרת ומקובלת, ומבלי שיינתנו לגורמי חקירה ובתי המשפט כלי עזר ממשיים מטעם אנשי מקצוע לבחון את נכונות הדברים.
דומה, שגם המאשימה סבורה שמצב זה שולל אחריות משפטית, שכן בסיכומיה טענה “… האחריות לכל אשר נעשה בפסודו – משפחה רובצת לפתחו [של הנאשם]… הנאשם בלבד נושא באחריות למצב ולכל אורח החיים בקבוצה ופעולותיהן של הנשים” (סיכומי המאשימה ע’ 33-34).
ואכן, ככל הידוע לנו, לא נערכה חקירה משטרתית ממשית וממילא לא הוגש כתב אישום כנגד מי מהמתלוננות, גם במקרים בהם הודו בביצוע עבירות פליליות. לכך נוסיף, כי הכלי העיקרי לזיהוי מי שמצוי ב”שליטה מנטאלית” לפי ד”ר גרין, מידת הסטייה מנורמות חברתיות מקובלות, מעלה בעיות קשות של זיהוי ה”חברה” הרלוונטית, זיהוי “ערכיה” ו”מידת הסטייה” מהם, כמו גם חושפת את הבעייתיות בזיהוי קבוצה ייחודית מוכרת מסוימת או קבוצות דומות לה, ככאלו המחזיקות חבריהן ב”שליטה מנטאלית“. באין כלים קליניים קבועים, ידועים וחד-משמעיים, קיים גם חשש שמרכיבים משמעותיים בקביעת המסקנה המשפטית במקרים בהם יעלה הנושא לדיון יהיו למעשה אמות מידה שאינן משפטיות או מקצועיות (James T. Richardson, “Cult/Brainwashing Cases and the Freedom of Religion”, 33 J. Church & St. 55, 72 (1991); Dick Anthony & Thomas Robbins, “Negligence, Coercion & the Protection of Religious Belief”, 37 J. Church & St. 509, 524 (1995)). כך או כך, הפסיקה בישראל הביעה ספקנות רבה באשר לאפשרות שהשפעתו של אדם אחר תוביל לשלילת החשיבה העצמאית על האחריות הפלילית הכרוכה בכך (ע”פ 9612/10 קוגמן נ’ מדינת ישראל, פסקה 73-77 לפסק דינו של כב’ השופט עמית, ניתן ב-27.4.14).
נוכח האמור לעיל, איננו סבורים שיש מקום לקבל את התיאוריה בדבר קיומה של “שליטה מנטאלית” באדם אחר כבסיס לקביעת ממצאים בבתי המשפט בישראל.
עוד מומחה “בהזמנה”: “נתי לאור מתיימר לפעול בגישה אקלקטית”
ראו את עדותו של המופרע השני, נתנאל לאור. גם הפסיכופט הזה מעיד על עצמו שהוא עטור בתארי כבוד והצלחות. מגיע מבית רומני. אכל הרבה צ’ורבה בימי חייו. כנראה שהצ’ורבה שיבשה לו את התודעה. פרופ’ נתנאל לאור ניהל את המרכז לבריאות נפש ברמת חן והמרכז לטראומה ואסון המוני, פרופסור לפסיכיאטרייה ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ולפסיכיאטרייה של הילד בייל.
נתנאל לאור מצוטט כמי שאמר שהעיד על עצמו ש”לפי התפישה החדשנית, אנחנו מחפשים אינטגרציה כזאת, שתתאים את הגישה הטיפולית לבעיה על פי שיקולים של קדימות ועלות תועלת, כאשר רצוי שהמטופל יהיה מודע לשלל הטיפולים האפשרי. לדרך שבה מנסח המטפל את הבעיה, יש השפעה עצומה על מגוון דרכי ההתערבות שהוא יכול להציע”. אף פעם לא הייתי רק פסיכואנליטיקאי בראש. חשבתי שלפרויד יש אחיזה טובה בכל מה שקורה בנפש, אבל אין לו בלעדיות. המקצוע שלנו נמצא בחיפוש אחרי אינטגרציה אחראית של גישות. רבים מאיתנו אקלקטיים, מלקטים. אני לא בעד ליקוט של גישות, אלא בעד מיזוג שלהן, מיזוג אחראי. מטפל שדוגל בליקוט של גישות יגיד שהוא רוצה להתעסק בהעברה, אבל בעת ובעונה אחת הוא עלול להיות עסוק גם בקשר חם שיכול לפרוץ גבולות, המבוסס על בית מדרש טיפולי אחר.
כיוון שההעברה דורשת ריחוק ויצירת הקשר החם מצריכה קרבה, המטפל עלול למצוא את עצמו ממולכד בקונפליקט, שאם לא יהיה ער לו, יגרום לטלטול וערעור המרחב הטיפולי”.
חלק מהטיפולים האקלקטיים עלולים להכניס את המטפלים למעורבות רגשית מוגברת. בטיפולים המסורתיים יכול היה המטפל להשתמש בריחוק רגשי מתבונן, כאשר החלל שנותר פנוי לעבודה עם המטופל שימש לו כמעין מסננת רגשית; אלא שבעידן הפוסט מודרני, כשהכל הולך, יכול המטפל להביא את עצמו, משפחתו וחבריו לתוך הקליניקה, כחלק מהטיפול. לאור מזועזע מהקונספט. “המרחב הטיפולי הוא עיקרון יסודי בטיפול.
מה החלופה? תבואי לגסטרולוג והוא יספר לך על העצירות שלו? זה עודף חום. המרחק בא כדי לשרת את האפשרויות לאבחן ולטפל. מצד שני, מטפל צריך לברר מה היא השקפת העולם של המטופל שלו על אודות יחסים אנושיים ובאיזו שפה היא מנוסחת. אני צריך לחשוב במושגים שלו ולהיות פתוח ללמוד ממנו משהו. השרלטן יכול להיראות מאוד דומה, גם הוא ישתמש בתי אוריות של המטופל, אבל רק כדי להעביר לו מסרים תוך עקיפת מערך ההגנות שלו. זה לא אתי”.
כיום יש לנתנאל לאור מכון פרטי, מרכז חוסן והוא מתמקד בכתיבת חוות דעת מוזמנות בתשלום מטעם משרד הרווחה נגד אימהות חד הוריות ונגד הורים מוחלשים, כדי לחטוף מהם את הילדים לצרכי השמה חוץ בייתית במוסדות הרווחה.
העוזרים לו במלאכת חטיפת הילדים למוסדות הרווחה הם: ד”ר זאב וינר, .M.D, מנהל תוכנית “חוסן” בריאות וקהילה., ד”ר דני חמיאל Ph.D , מנהל תוכנית “חוסן” חינוך. לאו וולמרM.A . מנהל יחידת המחקר. אלברטו אלבלנסי M.A . רכז תוכנית “חוסן אוכלוסייה”. טלי ורסנו אייסמן, רכזת תוכנית “חוסן חינוך”.
כל אלה עוסקים במלאכה המתועבת של חטיפת ילדים “בסיכון” לצורך איכלוס פנימיות. את התיאטוריה של מיינד קונטרול ושליטה מנטלית בכת המציאו כדי לחטוף ילדים לפנימיות.
להלן מה שכתבה על נתנאל לאור השופטת נורית אחיטוב:
“עד מומחה נוסף מטעם התביעה הוא, פרופ’ נתנאל לאור – מומחה לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר, מרצה באוניברסיטת ת”א, פרופ’ קליני באוניברסיטת “ייל”, מנהל מרכז לבריאות הנפש ומנהל מקצועי של מרכז “חוסן”. הוא העיד כי קיים ספקטרום שנע בין רצון, שעבוד וחפצון. זהו יחס שנע בין הערצה לבין שבי פסיכולוגי ממשי”.
“הוא ייעץ למשטרה כמומחה, לקראת מעצרו של הנאשם בשל חשש מהסכנות הפוטנציאליות הכרוכות במעצר. הוא הדגיש כי החשש היה מפני גילויי אלימות המופנים כלפי העצמי, הזולת והחברה (ת/294, ע’ 5). הוא אינו סבור שאזהרתו הייתה מיותרת, שכן ייתכן ודווקא אמצעי הזהירות שננקטו, מעצר בו-זמני של הנשים השונות תוך הרחקתן מילדיהן, מנע אסון. מתוך חומר החקירה המשטרתי שהוצג לו, הערכתו כי הנאשם ביקש לקדם אידיאולוגיה של “גאולה דרך הביבים” (קרי דרך מעשים קשים, קיצוניים, ולכאורה אסורים מוסרית), תוך הגדלת הקבוצה באמצעות ילודה שתפעל על מנת לקדם את האידיאולוגיה הזו. הנאשם השתמש במניפולציות פסיכולוגיות, כגון, הפגנת יכולת הכלה יוצאת דופן עד שלב מסוים, ואז הבעת קוצר רוח. כן השתמש בהיפנוזה באמצעות קולו, על מנת להשפיע על התנהגותן של הנשים. לשיטתו, לנאשם יכולת יוצאת דופן בקריאת הבעות פנים והבנת הלכי הרוח של העומדים בפניו וכישורים מדהימים נוספים”.
“הכישורים הם מצד אחד, קוגניטיביים, אידיאולוגיים, ומצד שני, רגשיים וטכניים. יש לו יכולת מניפולציה בנפשו של הזולת, דרך מצג מאגי או בדרך של תגמול או מעקב ושליטה קפדניים או מוקפדים. הוא פונה בקול אבהי, חם, רך ומפתה בתחומי מציאות שאינם מתיישבים, על מנת להכניס אדם או ילד לתחום מציאות אחר, ולבלבל אותו (פרו’ ע’ 1425 ש’ 17-22)”.
“לדעתו יש לנאשם יכולת להציג עצמו כבעל השפעה עודפת ולנצל באמצעות כך אנשים אחרים”.
הסבר של מה שקראתם: פוליגמיה זה לא כת
סביר להניח ששוטרי מחוז ת”א לא הבינו ולא ידעו על איזה גישות טיפוליות נתי לאור מדבר. לא היה להם מושג מה זה גישה אקלקטית ומה זו גישה פרוידיאנית. אמרו להם שהוא מומחה לכתות ומיינד קונטרול, והם פשוט עשו מה שהוא אמר להם.
לא ייאמן שפסיפוכוט כמו נתי לאור הוא זה שאמר למשטרה להתפרץ לבית באלימות, לנתק את הילדים מהאימהות, לשלוח את הילדים לפנימיות, כך סתם בבת אחת בברוטליות, לנפץ את כל התא המשפחתי, ולהחזיק את הילדים בני ערובה, עד שהאימהות יתחילו לעשות מה שהמשטרה והרווחה רוצות מהן, רק כדי להחזיר את הילדים לחיק האימהות, על חשבון האבא שאותו דפקו.
לא ייאמן שפסיכופט כזה התיימר להופיע ולתת עדות על גואל רצון ונשותיו מבלי שפגש אותם, מבלי שראיין אותם, מבלי שטיפל בהם והכל על סמך התרשמויות מניירות שהוצגו לו, תחושות פרטיות, מצפון אישי, והמצאות מטומטמות שהמציא.
האיש נתנאל לאור הוא פשוט נוכל וממש לא מומלץ לקבל טיפולים אצל אחד כזה או אצל הצוות הפסיכופטי שלו. הראיות לפניכם. קיראו את עדותו ושיפטו. “אמת דיברנו”.
כמו שאמרנו: פולגמיה היא לא כת. גבר עם 30 נשים הוא לא גורו ולא מכשף. במקום להמציא סיפורים בדיוניים על גואל רצון, היו צריכים לבדוק מה לא בסדר עם הנשים שלו???
בתמונה למטה: עו”ס יעל הרמל שארגנה את 2 המומחים. כיום פרשה משירות המדינה והיא עושקת קשישים בעמותת אפוטרופסות לגיל הזהב
למה הנשים הסכימו לחלוק חיים עם 29 נשים אחרות? מה דפוק אצלן?
שימו לב שלפני המעצר גואל רצון התראיין בטלוויזיה והתרברב ביכולות המיניות המתוגברות שלו, ובעובדה שנשותיו חולות על הזין שלו.
גם יוצרת הסרטים נילי טל, בסרטה חרוט בגופי הראתה שהנשים התרברו מי הייתה שוכבת הכי הרבה זמן עם גואל רצון כל הלילה, ומבקשת עוד.
אילו נתנאל לאור היה פרוידיאני ולא אקלקטי בגישתו, הוא היה מתמקד באספקט הזה (הסקסואלי), ואולי מציע לנשות גואל רצון כריתת דגדגן, מה שלבטח היה מביא מזור מיידי לכולן, ללא טיפולים, ללא מעצרים, וללא בבל”ת.
שרי הורוביץ ישבה חודשיים במקלט לנשים מוכות מבלי שהיתה מוכה ומבלי שקיבלה זין
זוהי אחת מלהקת הברווזות החרמניות של גואל רצון, שרי הורוביץ. אף אחד לא כפה עליה להציע את גופה לגואל רצון. היא מיוזמתה הציעה לו את גופה אחרי ששמעה את כל הנשים האחרות מבלות במיטתו ויוצאות מרוצות. למדה הנדסאות ביג’-יד’. היו לו חברים בני גילה אבל הם לא סיפקו אותה מינית.
רק גואל רצון הצליח להשחיל את מה שיש לו עמוק בתוך התעלה שלה????? מסכנה. היא רק רצתה סקס טוב ומצאה עצמה במקלט נשים מוכות…..
הפרוטוקול של עדות וחקירת דוד גרין 12/12/2011
פרוטוקול גואל דוד גרין 1273-1379 12-12-2011
הפרוטוקול של עדות וחקירת נתי לאור 3/4/2012
פרוטוקול גואל נתנאל לאור עמ 1413-1430 3-4-2012
עתירה שהגישו הנשים לכפות על הפרקליטות לערער – נכשלה
עתירה של נשות גואל רצון נגד זיכוי בעבירות השעבוד
מתי כן אפשר לשטוף מוח? בטיפולים של עובדות סוציאליות
כל הנשים של גואל רצון נהנו בכת. כולם אהבו זין גדול וחגגו על היכולות המיניות של גואל רצון. נימפומניות. הן לא היו שבויות ולא היו מכושפות. הן היו מאוהבות בזין תימני ובחיי הקומונה. חלקן עינגו זו לזו את הכוס.
הדרך היחידה לגרום להן להתהפך על גואל רצון הית לפתות אותן ען דירה בתנאי שיעשו טיפולים אצל עו”סיות. העו”סיות מכריחות אותן לדקלם דיקלומים “הוא שלט בי, הוא כפה עלי” והרי לך שטיפת מוח.
בתמונה: עו”ס מתל אביב שושנה חרחס שהיתה זונת פמיניזם מושתנת קינאה לגואל רצון נותן עבודה בלילה לכל כך הרבה נשים
בתמונה: עו”ס פמיניסטית מירי בן שלום דור שהחזיקה את נשות גואל רצון אצלה במעון נשים מוכות כבנות ערובה עד שהן תסכמנה לחתום הסכמי עדות מדינה נגד הבעל שלהן גואל רצון
יהודית הרמן המליטה לגואל רצון 5 ילדים כי היתה נימפומנית
הנה כאן יהודית הרמן שהגיע מקיבוץ שפיים (‘ומונה) והצטרפה לקומה של גואל רצון והמליטה לו 5 ילדים, מיללת שהיתה שבויה בכת, ושגואל רצון היה אבא רע, שהילדים לא רוצים אותו, שהואא ניתק אותה מהמשפחה שלה וכו’ וכו’ בקיצור כל התיאוריות שהעו”סיות ממציאות ומחדירות לה לפה היא פולטת כמו תוכי.
איך המליטה 5 ילדים אם לא אהבה את גואל רצון? הוא לא דחף לו את הזרע לכוס בכוח. היא נלחמה על הזכות להיכנס ליצועו ולהתעבר.
עכשיו היא מטנפת פיה????? התשובה בורה: קיבלה דירה וגמלה חודשית ועבור זה מוכנה למכור את האמא שלה. בקיצור שרמוטה נימפומנית.
אילנית חג’ג מנדלסון העו”ד שהיא חוקרת פרטית גם היא חגגה על ג’חנון תימני
יש גם את עו”ד אילנית חג’ג’ מנדלסון שמתהדרת בתואר “חושפת הפרשה”.
לדבריה היתה חוקרת פרטית שקיבלה משימה לחפש ילדה בת 19 שנעלמה להוריה וחשדו שהצטרפה לקומונה. אותה ילדה נשארה בקומונה ועשתה לגואל רצון 5 ילדים. אילנית חג’ג’ הלכה לבית חולים בזמן שאחת הנשים ילדה, דובבה את הנשים שהביאו אותה אל גואל, ואז גם היא נהנתה ממנו, אבל לטענתה זה היה לצורכי עבודה בלבד….
משהו בסיפורים שלה לא מסתדר מבחינת לוחות הזמנים. צפו בה בראיון עם אמנון לוי.
בקיצור.. גואל רצון כישף גם את אילנית חג’ג’…….
צפו פה בראיון עם יגאל רצון, הבן של גואל רצון עם אמנון לוי 16/7/2019
מהראיון אנו למדים שלגואל רצון נולדו מעל 60 ילדים. בממוצע כל אישה המליטה 5 ילדים.
גם יגאל רצון הקים מיני-קומונה עם אישה חוקית אחת ועוד 4 נשים שחוגגות על הזין שלו. לדבריו כולן רוצות אותו בגלל החיוך שלו, אבל החיוך לא מספק אותן בלילה. זה הזין התימני שעושה את העבודה לכל הנשים האלה.
מעיין סמידי הלכה ללמוד משפטים במימון גואל רצון
וזו מעיין סמידי, עכשיו נקראת מעיין סמדר. ת”ז 031112782. נקראת גם עיטריאלה הולדמן. גואל רצון מימן אותה ושלח אותה ללמוד משפטים. אז איך אחת כזו בשבי מנטלי?
היא הגישה בקשה לפשיטת רגל פש”ר 2504/09 וטענה שהבנקים צריכים לוותר לה על החובות כי היא נתנה את כל הכסף לגואל רצון. אבל הבנקים ענו לה שעם הכסף שהיא לוותה היא למדה משפטים, אבל אז התערבה השופטת חנה פלינר ואמרה שצריך לתת לאחת כזו חיים חדשים כי גואל רצון שיבש לה את המחשבה.
לדבריה נשר לה השיער והיא היתה בדיפרסיה. פגשה את גואל והוא עשה לה הילינג ומאז השתפרו חייה, הציונים עלו לממוצע 90 ויצאה לדיסקוטקים. ואז הבינה שאם יש 17 נשים מאושרות בבית של גואל רצון “אז למה שגם אני לא אהיה מאושרת?”.
עכשיו היא טוענת שגואל רצון שכב איתה בכוח, אבל היא משקרת כי בסרטים בזמן אמת מימי הקומונה המאושרים, רואים שהנשים רבו מי תישן איתו בלילה.
X
One Comment
לשלמה המלך היה 1000 נשים.
למזלו בתקופתו משרד “הרווחה”לא היה קיים. גם אם היה קיים, סביר שהיה מגדיר את העובדות הסוציאליות כמכשפות ושורף אותן.
אצל הבדואים בדרום, נהוגים נישואין עם כמה נשים כדבר שבשגרה. מניח שבמקרה זה ימצא “מומחה” נוסף שיטען שזה נורמאלי. אם לא יטען, סביר שישרפו לו את הרכב שהוא בתוכו…