מה התשתית המשפטית של הפרקליטות להדלפות? בשנת 2019 יזם שי ניצן דיונים להלבנת ההדלפות שבלעדיהן יהיה סדום ועמורה בחדשות של השעה 8. לפנינו שרשור מיילים בין פרקליטים בנושא, חוות הדעת שהכינה הפרקליטה דנה רוטשילד על הלבנת הדלפות ב 23/5/2019, וגם סיכום ישיבה אצל שי ניצן עם עמית מררי ב 28/7/2019.
כדי שתהיה להם סיבה מדוע בכלל החליטו לדיון במיתווה להלבנת הדלפות, פנו לסנגורית הציבורית דורית נחמני-אלבק שתפנה אליהם בתלונה, ואז הם יגיבו לה. פשוט הזמינו ממנה תלונה.
דורית נחמני-אלבק הגישה תלונה בשם הגננת המתעללת, כרמל מעודה, מופת הפמיזמוס, בטענה שפרסומי סרטוני הכאת הילדים בגן שלה גרמו לה עוגמה, ושקהל חמום מוח בא אליה הביתה, והצית לה עציץ. אלא מאי? הסנ"צ כבר לא ייצגו את כרמל מעודה. היא עברה להיות מיוצגת ע"י אפי דמרי, סנגור פרטי.
כאמור, דורית נחמני-אלבק פנתה בשם הסנגוריה הציבורית בעניינה של כרמל מעודה, הגננת כלת פרס ישראל לגננות, וביקשה לחקור מי מדליף עליה הדלפות והדבר יצר מבול של דיונים בפרקליטות.
למה דווקא הסנגוריה פנתה בשם כרמל מעודה, שהיא דמות דמונית מתועבת, והסרטונים אותנטיים, ולא בשמם של חפים מפשע שסתם הדליפו עליהם עלילות שווא?
ולמה הסנגוריה דאגה לזכויותיה של כרמל מעודה לפרטיות, אבל בעניין חיילי צה"ל שפרסמו עליהם סרטון "אונס נוחבה" כוזב ומבושל (באמצעות דאמבו גיא פלג), הסנגוריה לא כתבה אפילו מכתב אחד????
להלן פנייתה של הסנגורית בענין כרמל מעודה
משרד המשפטים הסניגוריה הציבורית – מחוז מרכז
ח' תמוז, תשע"ט 11 יולי 2019
לכבוד
ד"ר אביחי מנדלבליט היועץ המשפטי לממשלה
משרד המשפטים רח' צאלח א-דין 29 ירושלים 91010
שלום רב,
הנדון: פרסום חומרי חקירה שלא כדין בעניינה של הגננת כרמל מעודה
אני פונה אליך בבקשה כי תורה על קיום בדיקה יסודית בעניין מסירת חומרי חקירה ופרטים מתיק החקירה לידי התקשורת, במסגרת הליך חקירתי ופלילי המתנהל בעניינה של גב' כרמל מעודה (להלן: "החשודה").
זאת, בניגוד להוראות החוק וההנחיות, תוך פגיעה אנושה בזכותה של החשודה להליך הוגן, ובאופן שיש בו כדי להשפיע באופן פסול על ההליך הפלילי, ולייצר אווירה ציבורית פוגענית כלפי החשודה ומשפחתה תוך הלהטת הרוחות בקרב הציבור.
- ביום 21.06.2019 נעצרה החשודה לראשונה, בחשד לביצוע עבירות של התעללות בידי אחראי ותקיפת חסר ישע. מעצרה הוארך ע"י בית משפט השלום מעת לעת (מ"י 47127-06-19), וביום 07.07.2019 הוגש בעניינה כתב אישום לבית משפט המחוזי מרכז, כשלצדו בקשה להורות על מעצרה עד תום ההליכים (ת"פ 14327-07-19). החשודה מיוצגת ע"י עו"ד גיא עין צבי מטעם הסניגוריה הציבורית (בינתיים עברה החשודה לייצוגו הפרטי של עו"ד אפרים דמרי).
- ביום 04.07.2019, בעוד חקירת המשטרה מתנהלת פורסמו באמצעי התקשורת השונים סרטונים ממצלמות אבטחה שתיעדו את המתרחש במשפחתון של החשודה. על פי הפרסומים, הסרטונים נמסרו לתקשורת על ידי המשטרה וחלק מהסרטונים שפורסמו אף נשאו סמל של משטרת ישראל שהוטבע בהם. תוך שעות ספורות הופצו סרטונים אלה בכל אמצעי התקשורת וברשתות החברתיות, ולנוכח התוכן הנצפה בהם עוררו סערה ציבורית משמעותית.
לקט מתוך הפרסומים בעניין סרטוני מצלמות האבטחה רצ"ב כנספח א'.
- ביום 07.07.2019 בבוקר, טרם הגשת כתב האישום, פורסמו בכלי התקשורת ציטוטים חלקיים מאמירות אשר נמסרו, לכאורה, על ידי החשודה למשטרה במהלך חקירותיה. בין היתר פורסמו תגובות של החשודה למעשים המיוחסים לה, גרסאות שונות שמסרה, והתייחסויותיה לסרטונים שהוטחו בה.
לקט מתוך הפרסומים אודות חקירותיה של החשודה רצ"ב כנספח ב'.
- כל הפרסומים נעשו, כאמור, עוד טרם הוגש כתב האישום בעניינה, ובעוד כל חומר החקירה חסוי מפני ההגנה.
- ההד התקשורתי והציבורי סביב פרשיה זו התעצם משמעותית לאחר פרסום חומרי החקירה המפורטים, תוך שהוא מעורר תגובות קשות ביותר מהציבור, הפגנות ברחבי הארץ וקריאות נאצה בגנות החשודה, לרבות איומים והסתה.
- ביום 06.07.2019 פרצה שריפה בבית משפחת החשודה. השריפה גרמה לנזקים כבדים ביותר לרכוש, תוך סיכון משמעותי לדיירי הבית וכלל השכנים בבניין ובמבנים הסמוכים. רק בנס הסתיים אירוע זה ללא נפגעים בנפש. נכון לעת הזו, מסתמן כי מדובר בהצתה מכוונת והמשטרה עצרה חשוד במעשה. החשודה עצמה מוחזקת בימים אלה בנווה תרצה בתנאי הפרדה, בשל החשש לשלומה ועל מנת להגן עליה מפני פגיעתן של אסירות אחרות.
- כהמשך ישיר לאווירה הציבורית הסוערת כתוצאה מפרסום הסרטונים וחומרי החקירה כאמור, בימים האחרונים החל סנגורה של החשודה, עו"ד עין צבי, לקבל שיחות טלפוניות והודעות דוא"ל מטרידות ומאיימות, לרבות אמירות המאחלות לו כי ביתו יישרף כפי שנשרף ביתה של החשודה.
- פרסום חלקים מחומר החקירה בציבור פגע באופן חמור בזכותה של החשודה להליך הוגן כמו גם בטוהר ההליך המשפטי, ויש בו כדי לעורר חשש ממשי מפני השפעה על המשפט הפלילי. סעיף 71 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 אוסר על פרסום שיש בו כדי להשפיע על מהלכו של משפט פלילי או על תוצאותיו. זהו עקרון ה"סוב יודיצה" אשר הפרתו מהווה עבירה פלילית. איסור זה אינו תלוי בכך שהפרסום השפיע בפועל על מהלך המשפט או תוצאותיו, ודי בכך שהיה בו "כדי להשפיע".
- הפצת חומר החקירה לאמצעי התקשורת במקרה זה נעשתה גם תוך הפרה בוטה של הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 4.1003 "קווים מנחים לרשויות האכיפה בעניין פרסומים מחקירות" הקובעת, בין היתר, כי יש לנהוג בזהירות רבה בכל הנוגע לפרסום חומרים או מידע מחקירות, וכי יש להקפיד על הימנעות ממסירת כל מידע העלול להשפיע על המשפט או לפגוע שלא לצורך בחזקת החפות העומדת לכל חשוד. הנחיה זו קובעת כי יש להסתפק במסירת מידע בסיסי בלבד אודות החקירה, ובכל מקרה, הדגש בהנחיה זו כי אין למסור לפרסום חומר או מידע העשוי לשמש כראיה במשפט.
- במקרה זה נראה כי משטרת ישראל פעלה בניגוד לחוק, להנחיות ולנהלים. לא זו בלבד שהמשטרה לא פעלה בדרך המלך ולא פנתה לבית המשפט בבקשה להתיר את הפרסומים, אלא שלמיטב הבנתנו, לא היה כל צורך חקירתי אמיתי בפרסום הסרטונים והתכנים מתוך חומרי החקירה, ואף לא עניין ציבורי חשוב אחר הגובר על הכלל בדבר איסור הפרסום. על פני הדברים, קשה למצוא, בנסיבותיו של מקרה זה, הצדקה לפרסומים החורגים מעבר לדבר קיומה של החקירה והחשדות המיוחסים לחשודה, כמו גם פרסום פרטיה ותמונתה ככל שהיה בכך צורך כדי להגיע למתלוננים נוספים.
- בפרסום הסרטונים המתעדים את מעשיה של החשודה לציבור לא היה כדי לתרום באופן כלשהו לקידום החקירה או להגנה על אינטרס ציבורי כלשהו ובהתחשב ברגישות המקרה, בתוכן הסרטונים ובהלך הרוח הציבורי, יש בכך כדי להוסיף חומרה לפרסום החומרים.
- נראה כי במקרה זה נחצו כל הקווים, תוך פרסום שלא כדין של חומרי חקירה שונים, לרבות חומרים המכילים תכנים רגישים וקשים. הסרטונים נחשפו לעיני כלל הציבור אף לפני שנמסרו לעיני ההגנה, מבלי שעברו את מבחני הקבילות של ההליך הפלילי ותוך פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי. מתוך חקירותיה של החשודה פורסמו אמירות וציטוטים חלקיים, מטבע הדברים מבלי שנבחן מלוא הקשרם ומבלי שניתנה אפשרות לטעון באשר לנסיבות גבייתם.
- על כך יש להוסיף כי אופן הפצת חומרי החקירה על ידי המשטרה לא הותיר בידי החשודה או בני משפחתה אפשרות לפנות בבית המשפט על מנת לאסור את הפרסום ולנסות למנוע את נזקיו. יש להזכיר גם את המובן מאליו כי לחשודה עומדת, לפי שעה, חזקת החפות והזכות לניהול משפט הוגן בבית המשפט. חזקה זו נרמסה כליל בעניינה של החשודה, שעה שבעקבות הפרסומים שהופצו על ידי המשטרה נחרץ דינה בחוצות העיר, ולא בהליך המשפטי הראוי.
- סוגיית פרסום חומרים מתוך חקירות נדונה בעניינו של רומן זדורוב בבית המשפט המחוזי בנצרת בב"ש 1599/07 (נצ') רשות השידור נ' מדינת ישראל – פרקליטות מחוז צפון ורומן זדורוב. תוך שהוא דוחה את בקשת רשות השידור לפרסם שני קטעים מצולמים מחקירתו של הנאשם הלקוחים מתוך חומר החקירה בעניינו, קבע בית המשפט את הדברים הבאים:
"לא הרי פרסום ראיות מתועדות שהוגשו לבית המשפט במהלך דיון שכבר הוכרע והסתיים, כדין פרסום של חומר ראיות כזה הנוגע להליך משפטי שטרם החל כלל, כפי שהדבר בענייננו… פרסום חלק מהראיות המתועדות, שעדיין לא ברור אם קבילות הן כראיות, אם לאו, עשוי לכרסם בעקרון הקבוע בסעיף 71 לחוק בתי המשפט ועשוי לפגוע גם בתקינות ההליך השיפוטי… פרסום הקטעים האמורים, בטרם עת, עשוי לפגוע בטוהר ההליך השיפוטי ויותר מכך. מעשה השידור עשוי לגבש, על סמך הבזקים קצרים, עמדה מסוימת בדעת הקהל, עמדה אשר לא תהיה זהה בהכרח להכרעה השיפוטית שתינתן בסופו של יום… וכך עשוי להיווצר בסופו של יום יחס של חוסר אמון מצידו של הציבור במערכת המשפט, תופעה שתגרום לנזק חברתי בל ישוער".
- השתלשלות האירועים בפרשה זו מלמדת על הנזק החמור הטמון בפרסומים שלא כדין של חומרי חקירה, כאשר חומרה יתרה טמונה בפרסומים פסולים שכאלו הנעשים על ידי רשות החקירה עצמה, באופן הפוגע באורח קשה ובלתי מידתי בעליל בחשודה, בבני משפחתה, ובהליך הפלילי. חשיבות ההקפדה על פרסומים בכלי התקשורת באופן התואם את הוראות הדין וההנחיות, מקבלת משנה תוקף שעה שכיום ניתן להפיץ את המידע לכל עבר בפשטות ובקלות. מרגע יציאתו של פרסום לאוויר העולם לא ניתן "להשיב את הגלגל לאחור" או לשלוט בהיקפו ותפוצתו של הפרסום.
- משטרת ישראל מחזיקה באמתחתה חומרי חקירה רגישים, והיא מחוייבת בשמירתם כדין, כמו גם בשיקול דעת קפדני באשר לפרסומם, בהתאם להוראות החוק וההנחיות. במקרה זה, פרסום הסרטונים והתכנים מתוך חקירתה של החשודה הוביל להתססה משמעותית ולהחרפה קיצונית של התגובה הציבורית, עד כדי הצתת בית המשפחה ומסכת של איומים והתבטאויות הסתה חריפות כלפי החשודה, בני משפחתה ואף כלפי הסניגור המייצג אותה.
- לאור כל האמור לעיל, אבקשך להורות על בדיקה דחופה ויסודית של נסיבות פרסום חומרי החקירה שלא כדין במקרה חמור זה, בניגוד להוראות החוק ולהנחיות היועץ המשפטי לממשלה ותוך פגיעה בזכותה של החשודה להליך הוגן ובטוהר ההליך השיפוטי. כמו כן, אבקשך להורות על רענון ההנחיות למשטרה בדבר העברת חומרי חקירה לתקשורת ואכיפת ביצוען כראוי על ידי משטרת ישראל.
- בשל הפגיעה אשר נגרמה במקרה זה לחשודה שיוצגה בידי הסנגוריה הציבורית ולסניגור הציבורי שייצג אותה, אודה לך על עדכוני באשר לתוצאות הבדיקה והצעדים שננקטו בעקבותיה.
בכבוד רב,
דורית נחמני-אלבק, עו"ד
הסניגורית הציבורית המחוזית, מחוז מרכז
העתקים:
מר שי ניצן, פרקליט המדינה
ניצב מוטי כהן, מ"מ מפכ"ל המשטרה
ד"ר יואב ספיר, הסניגור הציבורי הארצי
עו"ד עמית מררי, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (פלילי)
עו"ד שלמה למברגר, המשנה לפרקליט המדינה (פלילי)
עו"ד גיא עין צבי
עו"ד אפרים דמרי
להלן נייר עבודה של תכנית הדלפות יזומות מהפרקליטות שהוכן עבור שי ניצן 23/5/2019
נכתב ע"י דנה רוטשילד ועמית אמיר.
תשתית חוקית לפרסומים מחקירות
נכתב כמצע להתייעצות פנימית במחלקת יעוץ וחקיקה.
רקע:
לעיתים, קיים צורך להעמיד לרשות הציבור מידע על פעולותיהן של רשויות האכיפה, בשלבים השונים של ההליך הפלילי. בעניינים אלה, פועלות רשויות האכיפה כיום על פי שתי הנחיות עיקריות:
הנחית היועץ המשפטי לממשלה 4.1003 (50.055) בנושא "קווים מנחים לרשויות האכיפה בעניין פרסומים מחקירות", וכן הנחית פרקליט המדינה 3.8 בנושא "מסירת העתק מכתב האישום לעיון עיתונאים". יוזכר, כי סוגיה זו של פרסום חומרי חקירה נדונה בעבר בהרחבה, לרבות במסגרת ועדה בראשות כב' השופט (בדימוס) ד"ר אליהו וינוגרד, אשר בעקבות מסקנותיה גובשה, בין היתר, הנחיית היועץ דלעיל בשנת 2003.
בעת האחרונה נעשית עבודה הן ביעוץ וחקיקה והן בפרקליטות המדינה על תיקון ההנחיות לעיל. עבודה זו הציפה לראשונה סוגיה משפטית כמפורט במסמך זה, אשר לא עלתה בעבר.
הסוגיה המשפטית:
סעיף 23ב לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות") קובע איסור על מסירת מידע על ידי רשות ציבורית:
23ב. (א) מסירת מידע מאת גוף ציבורי אסורה, זולת אם המידע פורסם לרבים על פי סמכות כדין, או הועמד לעיון הרבים על פי סמכות כדין, או שהאדם אשר המידע מתייחס אליו נתן הסכמתו למסירה.
(ב) אין בהוראות סעיף זה כדי למנוע מרשות בטחון כמשמעותה בסעיף 19 לקבל או למסור מידע לשם מילוי תפקידה, ובלבד שהמסירה או הקבלה לא נאסרה בחיקוק.
"מידע" מוגדר בחוק הגנת הפרטיות לעניין פרק זה כדלקמן:
"מידע" – נתונים על אישיותו של אדם, מעמדו האישי, צנעת אישותו, מצב בריאותו, מצבו הכלכלי, הכשרתו המקצועית, דעותיו ואמונתו;
בנוסף, סעיף 23א מרחיב אף את תחולתו של סעיף 23ב גם על ידיעות על ענייניו הפרטיים של אדם שאינן בגדר מידע:
23א. הוראות פרק זה יחולו על ידיעות על עניניו הפרטיים של אדם, אף שאינן בגדר מידע, כשם שהן חלות על מידע.
המונח 'ענייניו הפרטיים של אדם' קיבל פרשנות רחבה בפסיקה,[1] והוא כולל גם מידע על שמו, כתובתו, מספר הטלפון ותעודת הזהות, מקום עבודתו, זהות חבריו, יחסיו עם משפחתו וכיו"ב, זאת לעומת המונח 'מידע' אשר מוגדר בחוק הגנת הפרטיות באופן מצומצם יותר, כאמור לעיל.
מכל האמור, החשש הוא כי מסירת מידע מתיק פלילי על אדם, ביוזמת רשות ציבורית, כדוגמת המשטרה או הפרקליטות, בפועל אינה מותרת על פי חוק הגנת הפרטיות, אלא אם מדובר בחריגים המנויים בסעיף 23ב (מדובר במידע שפורסם לרבים על פי סמכות כדין; הועמד לעיון הרבים על פי סמכות כדין; האדם אשר המידע מתייחס אליו נתן הסכמתו למסירה; או המידע נמסר על ידי רשות ביטחון לשם מילוי תפקידה) .
בנוסף, יצוין כי סעיפים 4 ו-5 לחוק הגנת הפרטיות קובעים עוולה אזרחית ובמקרים מסוימים גם עבירה פלילית לפי ההתנהגויות המנויות בסעיף 2 לחוק. מכאן, כי הפרה של חובת הסודיות על ידי הרשות הציבורית, המפורטת לעיל בסעיף 23ב, עשויה אף להוות עבירה פלילית ועוולה אזרחית, לפי סעיף 2(7) לחוק. האם אכן רואים בסעיף 23ב לחוק חובת סודיות? נראה בעייתי
המצב האמור מביא לקושי פרשני ביחס לפעולות המותרות או שאינן מותרות לפרסום מחקירות. זאת, גם ביחס להנחיית היועץ הקיימת, אשר קובעת כיום למשל סמכות ליועץ המשפטי לממשלה לאשר פרסום סיכום חקירה, וזאת על אף שפרסום כאמור עשוי לעמוד בניגוד להוראות לעיל.
פרשנויות אפשריות שהוצעו:
- מידע שהועמד לעיון הציבור על פי סמכות כדין: פומביות הדיון – במסגרת הליך המעצר או עם הגשת כתב האישום – פרשנות מוסכמת, אך אינה נותנת מענה מלא
כאמור לעיל, חריג לאיסור למסירת מידע הוא אם מדובר ב"מידע שהועמד לעיון הציבור על פי סמכות כדין". מכאן, כי מידע אשר הועמד לעיון הציבור בבית המשפט, כחלק מהליך משפטי, ובמסגרת פומביות הדיון, הוא מידע אשר הרשות רשאית למסרו.
בהקשר זה, נשאלה על ידינו השאלה מהו היקפו של עקרון פומביות הדיון, והאם רשאית הרשות על פי דין לפרסם למשל, כתבי אישום, אף בטרם ההקראה (האם אלו חלק מפומביות הדיון?). בהקשר זה, מסקירת הפסיקה עולה כי עקרון פומביות הדיון אכן מתפרש גם על כתבי טענות שהוגשו בהליך, בכללם ובהקבלה כתב אישום, ומשכך כתבי אישום "מועמדים לעיון הציבור כדין". כך למשל, בר"ע 176/86 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 1.6.86), נדון היקפו של רכיב הדיון לעניין ס' 68 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ושם נקבע בפס' 3 כי " "דיון" ראשיתו למן פתיחת ההליך, והוא חולש על כל המתרחש במסגרת אותו הליך, כולל כתבי הטענות, הבקשות למיניהן וכולי וללא קשר לצורת הטיעונים, אם בכתב המה או בעל פה". מסקנה דומה התקבלה גם ברע"א 3614/97 אבי יצחק, עו"ד נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד מ(2) 497, שם נקבע כי רכיב "ישיבה פומבית" שבס' 13(7) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, מתפרש גם על כתבי-טענות המוגשים לבית-המשפט לאחר שהומצאו לצד שכנגד, ואף טרם הגיע העניין לדיון (שם, פס' 61- 63 לפסק דינו של השופט אור). בהתאם לאמור, בעת"מ (י-ם) 38870-10-16 עו"ד גלידר איגור נ' הממונה על חופש המידע , משרד המשפטים (פורסם בנבו, 11.6.18) נפסק בנוגע לבקשת עיון בכתב אישום כי "עיקרון הפומביות דבק גם בכתב האישום, ככל שזה הוגש בהליך אשר לא ניתנו בו הוראות בדבר סגירת דלתיים או איסור פרסום", וללא התחשבות בשאלה האם כתב האישום הוקרא בפועל באולם בית המשפט (שם, פס' 19). זאת ועוד, ראוי לציין כי בפועל עיתונאים מקבלים היתר כללי (לפרט)…
היבט נוסף אשר יוכל לבוא לעיון הציבור על פי דין על בסיס עקרון פומביות הדיון הוא שמותיהם של המעורבים בהליך. כך למשל, שמות חשודים במסגרת הליכי מעצר ימים, אשר ההליכים בעניינם מתנהלים בבית המשפט, ושמות נאשמים בהליכים בהם הוגש כתב אישום (הכל, כמובן, בכפוף לאיסורי הפרסום הקבועים בדין או הוראות סגירת דלתיים/איסור פרסום שנקבעה על ידי בית המשפט). מכאן יוצא, כי אין מניעה חוקית לקבוע שהרשות תעביר את שמותיהם של חשודים אשר הובאו בפני בית המשפט להארכת מעצרם (לאחר 48 שעות) או אשר הוגש נגדם כתב אישום ונפתח הליך עיקרי.
יודגש, כי הגם שמדובר בפרשנות מוסכמת, היא אינה נותנת מענה לפרסומים שונים אחרים מחקירות, ומביאה במידת מה, למצבים אבסורדיים. כך למשל, יוצא, כי איש ציבור בכיר, ולמשל ראש ממשלה או שר אשר נפתחת כנגדו חקירה פלילית, אינו נעצר ועל כן אינו מובא בפני בית המשפט, עקרון הפומביות אינו חל בעניינו. כמו כן, הליכי החקירה עצמם, אשר אינם נחשפים במסגרת דיוני המעצר, כך למשל מידע מתוך סיכום החקירה, כמתואר לעיל, אינו מידע אשר מועמד לעיון הציבור כדין וכדבר שבשגרה.
להתייחסות: מה ביחס לחומרי חקירה? אם הם מועלם לא הוצגו בבימש (למשל, יש הסדר), האם הם חלק מהפומביות של ההליך?
כמו כן, האם ניתן לפרש את עקרון פומביות הדיון בצורה אף רחבה יותר?
- סמכות כדין למסור מידע מקום בו ישנו "ענין ציבורי"
על פניו מוסכם כי האינטרס שביסוד הגנת הפרטיות לא נועד למנוע פרסום של נושא בעל עניין ציבורי מובהק.
נציגות המחלקה הפלילית סבורות כי יש לפרש את חוק הגנת הפרטיות גם תחת התכליות הקשורות בחופש הביטוי וזכותו של הציבור לדעת (מאמר- הזכות לפרטיות מול הזכות לדעת). לדעתנו ניתן לאפשר מסירת מידע לפרסום על ידי הרשות הציבורית, על אף האמור בסעיף 23ב, מקום בו מדובר בפרסום הקשור בחקירה פלילית שיש בה ענין ציבורי. זאת, על בסיס ההגנה בסעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות :
- במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם נתקיימה אחת מאלה:
(3) בפגיעה היה ענין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות הענין, ובלבד שאם היתה הפגיעה בדרך של פרסום – הפרסום לא היה כוזב.
ואולם, אמירות שונות ששולבו בפסיקה מקשות לראות בסעיף 18(3) כמקור סמכות ישיר לפגיעה בפרטיות:
ברע"א 2558/16 פלונית נ' קצין התגמולים – משרד הביטחון , נדונה השאלה האם ועדה רפואית מוסמכת להורות על עריכת חקירה סמויה בעניינו של אדם על מנת לאסוף מידע באשר למצבו הרפואי. בהקשר זה ציין בית המשפט העליון כי ההגנות הקבועות בסעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות, ובפרט הגנת "ענין ציבורי" מעניקות הגנה בדיעבד בלבד, ואין בהן כדי להכשיר מראש מדיניות כללית של רשות מינהלית הכרוכה בפגיעה בפרטיות. התייחסות גבי
בעע"מ 7678/16 רביב דרוקר נ' הממונה על יישום חוק חופש המידע במשרד ראש הממשלה עתר רביב דרוקר לאחר שהממונה דחה בקשתו לפי חוק חופש המידע, לקבל את התיעוד ביומן לשכת ראש הממשלה לגבי שיחות טלפון שניהל עם שלדון אדלסון ועם עמוס רגב. הבקשה נדחתה על ידי הממונה על בסיס סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע, לפיו אין למסור מידע המהווה פגיעה בפרטיות.
בערעור שהתנהל בעניין זה בבית המשפט העליון, בית המשפט בחן את הבקשה לאור סעיף 9(א) לחוק חופש המידע, המורה כי רשות "לא תמסור" מידע בהתקיים אחד הסייגים המנויים בו, ובהם פגיעה בפרטיות. לפגיעה זו התייחס בית המשפט תוך בחינת סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות בלבד, וזאת נוכח האמור לעיל. נקבע אפוא, כי הרשות נהגה כדין כפי שהחוק מורה לה, והיא מחויבת לא למסור את המידע. הובהר, כי רק בית המשפט יכול להורות בכל זאת על מסירת המידע, אם לדעתו העניין הציבורי בגילוי המידע, עדיף וגובר על הטעם לדחיית הבקשה, מתוקף סמכותו מסעיף 17(ג) לחוק חופש המידע. בית המשפט החליט להורות על מסירת החומרים, ואולם הובהר כי הוראה זו אינה מהווה ביקורת שיפוטית על שיקול דעת הרשות, שכן היא נהגה כדין, אלא סמכות ראשונית של בית המשפט לאזן בין האינטרסים המוגנים בסעיף 9(א) לחוק הגנת הפרטיות לבין האינטרס הציבורי בגילוי המידע.
יצוין, כי בהקשר זה, אגב עמדת יועץ אשר מוגשת במסגרת דיון נוסף בתיק זה, נדרש היועץ המשפטי לממשלה לאחרונה לשאלה זו, וקבע במסגרת סיכום דיון מיום 18.4.19 כי הרשות אינה מוסמכת למסור, במענה לבקשת חופש המידע, מידע אשר יש בגילויו פגיעה בפרטיות על פי סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, אלא אם כן הסכים מושא המידע למסירתו או שחל לגביו דין אחר המתיר את הגילוי.
האם ניתן לפרש אחרת את האמור במסגרת חוק הגנת הפרטיות כשלעצמו?
- חוק חופש המידע – סמכות כדין למסירת מידע הגובר על סעיף 23ב לחוק הגנת הפרטיות
חוק חופש המידע קובע כי "לכל אזרח ישראלי או תושב, הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית, לפי חוק זה". הזכות לחופש מידע נתפסת כחיונית לצורך הגשמת זכות היסוד החוקתית של הפרט לחופש ביטוי, ובפרט זכות הציבור לדעת כזכות העומדת בפני עצמה. בהתאם לרוח חוק חופש המידע, נתפסת הרשות הציבורית כנאמן הציבור ולפיכך כמי שמחזיקה במידע המצוי ברשותה בנאמנות עבור הציבור. הזכות לקבלת מידע מהרשות מהווה אף כלי מרכזי לפיקוח על תקינות פעולותיה ולהבטחת הגשמת עקרונות המשטר הדמוקרטי, בכך שיוצר שקיפות, ואף יגרום לרשות עצמה לשפר את פעולתה ביודעה כי היא חשופה באופן תמידי לעינו הביקורתית של הציבור.
חוק חופש המידע מגלם את האיזון שקבע המחוקק בין זכות הציבור לדעת לזכויות ואינטרסים נוספים כדוגמת הזכות לפרטיות, בטחון המדינה ועוד. על פי העקרונות הקבועים בחוק על הרשות, מקום בו אין מניעה לעשות כן על פי האיזונים שנקבעו, למסור את המידע שברשותה. מכאן, קל וחומר, כי לרשות סמכות לעשות כן כדין, גם מקום בו לא הוגשה בקשה פורמלית.
יודגש בהקשר זה, כי ביחס שבין סעיף 23ב לחוק הגנת הפרטיות, לבין חוק חופש המידע בית המשפט העליון הבהיר בעניין דרוקר לעיל כי פרק ד' לחוק הגנת הפרטיות הוא בגדר נורמה כללית ואילו חוק חופש המידע הוא בגדר דין אחר מיוחד, ואף מאוחר יותר, ועל כן לא ניתן לעמוד בעניינו על תחולת סעיף 23ב לחוק הגנת הפרטיות, שמשמעותה למעשה ריקון מתוכן של חוק חופש המידע. מכאן, בית המשפט העליון סבר כי באיזונים לפי חוק חופש המידע, אין מקום לבחון פגיעה בפרטיות כמשמעותה לפי סעיף 23ב, כי אם לפי סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות:
"
מכל האמור, המבחן המוצע הוא כדלקמן: מקום בו רשאית הייתה רשות למסור מידע לפי חוק חופש המידע לו הוגשה בקשה, הרי שיש לה סמכות לעשות כן בדין גם מקום בו לא הוגשה בקשה, באופן המתיישב עם האמור בסעיף 23ב לחוק הגנת הפרטיות. כך למשל, לו היה פונה עיתונאי ומבקש לקבל מידע אודות כוונת התביעה להעמיד לדין נבחר ציבור, נדמה כי בהעברת כתב החשדות ובמידע על הכוונה להעמיד לדין, אין כדי פגיעה כשלעצמה בפרטיות לפי סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, ועל כן אין מניעה להעבירו בהיבט זה (ובלבד שאין פגיעה בדין אחר). מכאן, רשאית גם הרשות להעביר מידע זה מראש לעיון הציבור, מקום בו מצאה שיש בכך ענין ציבורי.
יצוין, כי פרשנות זו מתיישבת גם עם גישת בית המשפט העליון במקרים שונים:
כך למשל, בעניין עת"מ 38870-10-16 איגור נ' הממונה על חופש המידע, משרד המשפטים הנחתה השופטת ארבל בפסק דינה , על בסיס האיזונים שבחוק חופש המידע, כי מעתה והלאה תפרסם רשות המיסים מראש מידע אודות הסדרי כופר, לרבות שמות הנישומים.
כן, בעניין בג"ץ 2523/97 ימיני נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', נדחתה עתירה שהוגשה כנגד היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה, בבקשה למנוע פרסום החלטה מנומקת במקרה של אי הגשת כתבי אישום, אשר נטען שיש בה פגיעה בכבוד האדם. כן נטען כי פרסום החלטה מנומקת מהווה פעולה בחוסר סמכות מצד היועץ המשפטי לממשלה שכן סמכותו היא להגיש כתבי אישום או להחליט על אי הגשתם. בית המשפט דחה את העתירה, וקבע כי "רשות מינהלית שמוקנית לה סמכות על פי דין (לקבלת החלטה –ד.ר) רשאית ואף חייבת לנמק את החלטתה". כן נקבע, כי מתן הסעד המבוקש על ידי העותר, ימנע ליתן טעם להחלטה באשר לחקירה בעלת עניין ציבורי ממדרגה ראשונה, ויש בכך משום פגיעה ביכולת המשיבים לפעול כמתבקש מסמכותם.
בעניין בג"ץ 1086/19 התנועה לטוהר המידות נ' היועץ המשפטי לממשלה, הוגשה עתירה בטענה כי על היועץ המשפטי לממשלה לפרסם אף נימוק מרחיב יותר ביחס להחלטתו לסגור חלק מתיקיה של שרה נתניהו . נטען כי על היועץ לנמק את החלטתו ביתר הרחבה ולפרסמה ב"דוח ציבורי" על פי אמות מידה מקובלות בתיקים של אנשי ציבור. בעניין זה, השופט עמית קבע כי מבלי לגרוע מחשיבותה של חובת ההנמקה, העתירה אינה מצדיקה את התערבות בית המשפט בשיקול דעתו של היועץ. לרשויות התביעה יש שיקול דעת אם לפרט את הנימוקים לסגירת תיקים פליליים. יש להזכיר את ההלכה המושרשת לפיה לרשויות התביעה מסור שיקול דעת מקצועי בכל הנוגע לחקירות שבטיפולן ובייחוד כאשר מדובר בראשי מערכת התביעה.
מכל האמור אף ניתן ללמוד על יחודו של ההליך הפלילי בהקשר זה. מובן כי מקום בו ניתנות במסגרת ההליך הפלילי סמכויות לרשוית האכיפה לפגוע בזכויות הפרט, לרבות זכותו לחירות, לפרטיות, וכיו"ב, מוטלת עליהם גם חובת ההנמקה לציבור ביחס להחלטות מינהליות אותם קיבלה במסגרת הליך זה לרבות החלטה על הגשת כתב אישום, הימנעות מהגשת כתב אישום, פתיחה בחקירה ועוד.
כיצד צפוי להשפיע תיקון החקיקה בהקשר זה?
- סעיף 23ב לא נועד לחול בעניינים אלו אלא לעניין מאגרי מידע? על בסיס ההיסטוריה החקיקתית של הסעיף
- רשות ביטחון לצורך מילוי תפקידה, לרבות אמון הציבור
[1] ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה, פ"ד מח(3) 808 (1994)
נייר עבודה לשי ניצן תשתית חוקית להדלפות מהפרקליטות דנה רוטשילד
סיכום ישיבת פרקליטות בנושא הלבנת הדלפות 28/7/2019
זו עמית מררי מי שזייפה את דו"ח הרוגלות……..
עמית מררי: הנחיית היועץ אמורה לחול גם על פרסומים אחרי הגשת כתב אישום, אך ראשית נדון בפרסום שלפני כתב אישום, נראה איפה עומדים ואז נעשה איזונים חדשים. שתי הבהרות: כל עוד לא תוקנה ההנחייה, אז היא תקפה כמות שהיא. דבר נוסף: ברירת המחדל, לפחות בעולם שלפני כתב אישום – היא שלא מפרסמים חומרים מהחקירה, ולכך יש חריגים. אחרי כתב אישום אולי נהיה במצב אחר, אך זו נקודת המוצא שלנו כרגע.
שי ניצן פתח ואמר שיש צורך להביא לשולחן את המציאות התקשורתית החדשה. לעשות זום אווט ולראות באיזה עולם אנחנו חיים, ועם מה דוברות המשטרה מתמודדת. מדובר בבעיה רוחבית שקשורה לכל גורמי אכיפת החוק ולא רק למשטרת ישראל. ההתמודדות היא עם רשתות חברתיות, מהירות אדירה של זרימת המידע, סרטונים שמופצים אוטומטית תוך דקות. גורמי אכיפת החוק נשארים בדילאיי משמעותי ולכן צריך להתאים את ההנחיה למציאות היום. אם פעם היו נותנים למשטרת ישראל זמן לבדוק את העובדות ולהגיב תוך 5 שעות, היום זה אחרת –הכתב מעלה את הסרטון במיידי ודורש הסבר מהמשטרה.
שי ניצן הראה סרטונים קצרים כדי להמחיש את התופעה: רצח בטמרה מצולם, קטטה בבית הפנקיק, אנרכיה בימית אלפיים – הכתב שולח לדוברות המשטרה את הסרטון ומבקש ממנה הסבר על האירוע, וזו נקודת המוצא של הדברור. ערוץ2 כבר מראיין עדיה ראייה עוד לפני המשטרה, משלם כסף כדי להשיג את מצלמות האבטחה מסביב, ומפרסם הכול באופן מיידי: עובדות, נתונים וכמובן פרשנות.
שלומי שואל –אך מה הקושי אל מול ההנחיה הקיימת?
דוגמה לאירוע מורכב: מעצר בעיר רהט, בחור שבורח משוטרים ברכב תוך סיכון חיי אדם. מופץ סרטון מזירת המעצר של החשוד שבו רואים מעצר על ידי מספר שוטרים שמפעילים כוח תוך התנגדות של העצור, והסרטון עלה לאוויר. כדובר אתה רוצה להגיב במהירות, להראות לציבור סרטון נגדי שבו רואים איך החשוד ברח משוטרים ברכב וסיכן חיי אדם, והמעצר היה מסיבה כלשהי ולא שרירותי. אבל עכשיו יש 2 אפשרויות: או שכתב הטלויזיה יגיד שהוא בכלל לא מעוניין בסרטון שלך כדי לא להרוס לו את האייטם על שוטרים אלימים, או שהכתב כן יקבל את הסרטון שלך אבל איבדת מומנטום כי הסרטון שלך מגיע מאוחר מדי אחרי שדעת הקהל כבר התעצבה לפי סרטון המעצר ששודר ראשון. מדובר בעיוות, מראים לציבור רק את הצד של החשוד והנרטיב של הסנגור ונגרמת פגיעה באמון הציבור במשטרה.
גיל – עדיין מנסים להבין איפה ההנחיה הקיימת לא נותנת לכם מענה? שי ואלעזר לא ממש עונים עניינית על השאלה הזו…
אלעזר כהנא מוסיף – אנחנו מוכרחים להוציא בזמן את הסרטון של המרדף אחרי החשוד, כי אחרת, מה נצרב בתודעה הציבורית? לא משנה מי צודק. בשביל זה אנחנו פה, זה מידע של המשטרה. יש סיפור א' ויש סיפור ב'. איזה סיפור ייצרב בתודעה הציבורית? בסופו של דבר מה שאומר שי זה דבר פשוט – ב-2020 אין וואקום, אם אנחנו לא שם – אנחנו לא קיימים. תגובה בדיעבד היא חסרת ערך, הפסדנו את הנרטיב. השורה התחתונה: אם אף אחד לא היה מפרסם כלום, זה היה בסדר. אבל זה לא המצב, ולכן – אם מותר אז זה צריך להיות מותר לכולם.
יעל / נועה (לא זכרתי מי זאת מי) מתנגדת– מה שמותר לאזרח לא מותר לנו!
עמית מררי- באילו מצבים אתם רוצים לפרסם פרסום יזום?
שי ניצן טוען שמדובר ככל הנראה באחוז וחצי בלבד מכלל ההודעות שהדוברות מוציאה, תוך שהמשטרה ניגשת מראש במשורה לעניין, בלי אצבע קלה על ההדק, תוך טשטוש מלא של האדם, באישורים מאוד ספציפיים.
גיל מתייחס לדוגמת המרדף והמעצר ושואל מה הקשר בין המרדף לבין המעצר? למה מוכרחים לפרסם את המרדף? שי משיב שכשאדם יושב בבית ורואה 6 שוטרים רוכנים על עצור, חשוב שהוא יידע שהאדם סיכן חיים לפני המעצר. גיל עונה שהמטרה של המשטרה איננה ראויה – רוצים להראות מה הוא עשה קודם כדי שיהיה מוצדק להכות אותו באלימות. שי משיב שכל שהוא רוצה זה להביא את התמונה הרחבה, בלי פרשנות. פרשנות תיעשה כל ערב אם נרצה או לא. כל יום אנחנו מתמודדים עם אירועים שלא מתועדים.
איה – מבחינת המבחנים, למרות שהנחיית היועץ אומרת שלא יתפרסמו חומרי חקירה, יש מצבים שכן צריך לפרסם חומרי חקירה. כשיש אינטרס ציבורי מחייב, כשיש חשיבות בפרסום לציבור. למשל, יש הבדל גדול בין מקרים שנאכפים ברשות היחיד לעומת רשות הרבים. אם יש מקרה שאירע ברשות הרבים, ויש סיכוי קרוב לוודאי שהוא יפורסם, אז מחובתנו אין פה הצטדקות, מחובתנו להקדים תרופה ולנהל את האירוע מזווית כל עוד טובת החקירה נשמרת. אם טובת החקירה תיפגע, לא נפרסם, גם במחיר של פגיעה מסוימת באמון הציבור. טובת החקירה היא מעל הכל.
דנה רוטשילד – מזכירה שההנחיה היום כבר מאפשרת לפרסם פרטים מחקירה בחריגים. יש כלל שאוסר פרסום, אבל יש לו חריגים. מבקשת לוודא שברור לכולם שככל שאנחנו עוסקים בחומרי חקירה הכלל צריך להישאר כמות שהוא – איסור פרסום, זוהי נקודת המוצא על פי דו"ח וינוגרד שמופיעה גם במצע לדיון, צריך להכריע בשאלה הזו.
איה – אנחנו לא מבקשים לשנות את סעיף 10 (הסעיף בהנחיית היועץ שעוסק במצבים חריגים המאפשרים פרסום באישור הממונה על החקירות): "אם יש לך הצדקה מבחינת צרכי החקירה או בשל אינטרס ציבורי מובהק או בשל נסיבות מיוחדות של המקרה" או לחילופין "פרסום בתגובה לפניית אמצעי התקשורת שתכליתו להעמד דברים על דיוקם ו/או להתמודד עם טענות המבוססות על מידע המוחזק ברשות הגורם הפונה, כאשר המטרה הינה מניעת הטעיית הציבור ו/או פגיעה בחקירה".
הדוגמאות שאנחנו מביאים כאן היום כן נכנסות לתוך 10, הוא מספיק רחב ולא צריך לתקן אותו, אנחנו רוצים להביא דוגמאות פרשניות שאנחנו מתמודדים איתם, רוצים להראות איך אנחנו מתרגמים את החריגים של ס'10 למקרים קונקרטיים, כדי לא להוליך שולל.
עמית מררי מסכימה שיש להבדיל בין שאלה ההנחיה וניסוחה ובין שאלת הפרשנות שלה. היא מדגישה שהמחלוקת והתכתובות עלו כנראה בגלל נושא הפרשנות, ולכן הדוגמאות שמובאות כאן היום הן דוגמאות חשובות.
גבי – חוזרת לנקודת המוצא, מתעקשת על השאלה של דנה רוטשילד – האם אתם מקבלים את התפיסה שבאה אומרת שאנחנו משאירים את הנחיית היועץ כפי שהיא במובן זה שברירת המחדל היא איסור על פרסום, זה הכלל ויש לו חריגים.
איה – לא מתווכחים עם האקסיומה הזו. אין בעיה שההנחיה תהיה שחקירה היא בחדר החקירות. למעלה מ-90 אחוז מהחקירות אכן מתנהלות בחשכה. נקודת המוצא היא שמעבר למה שמותר כרגע לעדכן, לא נדברר ובוודאי שלא נוציא חומרי חקירה. מה שכן חסר לי בפתיח אלו דברים שקראתי בוינגורד ובמבקר המדינה – מדובר שם על הצורך באיזון האינטרסים המתנגשים, על הזכות לכבוד האדם, לפרטיות, חופש ביטוי והליך הוגן, כאשר מודגש כי הקושי הוא ליצור את האיזון. אם זה היה כתוב כך בהנחיה, כבר הייתי מרגישה טוב יותר. [תוספת שלי (תומר) – לא ברור למה איה מתכוונת כאן, הפתיח של ההנחיה מדבר בדיוק על זה, הצורך באיזון האינטרסים…]
אנחנו בעצם באים ואומרים – תשאירו את סעיף 10 כמו שהוא, אבל כשיש "אינטרס ציבורי מובהק" – תשאירו לנו את מרחב התמרון הזה להחליט על כך.
עמית מררי שואלת מהו בעצם אינטרס ציבורי, ואלעזר מחדד כי האינטרס ציבורי הוא מניעת פגיעה במערכת אכיפת החוק – סיפור זדורוב כמשל. אם אנחנו לא נמצאים על המגרש הזה, אז הציבור לא ישתף פעולה בחקירות. כי איך נראית בעיניו המשטרה? איך נראות חקירות המשטרה? איך נראית הפרקליטות? איזו מוטיבציה תהיה לי להגיש תלונה אם זה סוג הטיפול?
בעבר השיקולים האלה היו פחות אקוטיים כי השיח התקשורתי היה שונה לגמרי, בעיקר בגלל הויזואליה. כיום אנחנו סופגים את זה יום יום.
גם אנחנו בעולם אידיאלי לא היינו רוצים ויזואליה, זה לא טוב לחקירות, נורא היינו שמחים ללכת לכיוון של חקירות בחשכה, אבל צריך להתאים את עצמנו למציאות ולא לעצום את העיניים. אם נעשה הנחיה מאוד יפה וסוגרת מכל הכיוונים, הסדום והעמורה יימשך והציבור פשוט יקבל סיפור אחר, שעבר מניפולציה, מה שיפגע באמון שלו בגורמי אכיפת החוק.
שי ניצן מוסיף כי יש תופעה של כתבים שאומרים לו שאם לא ייתן את הסיפור – הסיפור יקבל 3 זויות שונות.
והשאלה שדורשת טיפול בעיניו היא איזו זווית תגיע ב 8 בערב לציבור? בסה"כ מדובר על מעט מאוד תיקים, אולי 20 בחודש מתוך עשרות אלפים.
יעל / נועה– מבקשת להעיר על הנחות המוצא של הדיון. ברמת הנחת היסוד, כל השיח שעולה לגבי נרטיב, הוא לא מתאים למדינה דמוקרטית – זה לא תפקידנו לשלוט בנרטיב. יש חופש ביטוי, אנחנו כרשויות אכיפה לא אמורים "לשלוט על השיח". גאל מוסיפה שלרשות אין זכויות יסוד, הרשות היא לא כמו האזרח הקטן.
איה – הנחיית היועץ צריכה עדכון, בצורה כזאת שכולם יוכלו לעמוד בגזירה. אם גוזרים גזירה על רשויות, חייבים לדאוג גם לרגולציה על אתיקה של עורכי דין ושל הסנגוריה הציבורית, מפני שאנחנו לא בוואקום. אחרת, הם ימשיכו לפרסם ללא כל רסן סרטונים מגמתיים, והפגיעה באמון הציבור ברשויות האכיפה תהיה עצומה.
עמית מררי– המטרה שלנו פה היא לראות איך אנחנו עושים את האיזון? מהו אינטרס ציבורי? מגיבה על הדוגמה של המרדף אחר החשוד המתפרע בנסיעה ומתעלם מקריאת השוטרים לעצור את הרכב, אל מול המכות שקיבל אחר כך בזמן המעצר. היא מבינה שהמשטרה הייתה רוצה לפרסם סרטון של המרדף באופן ייזום, עוד לפני שעולה לרשת הסרטון של המעצר האלים, אבל שואלת מה הייתה המטרה שלה בכך? היא טוענת שלדעתה זה ניסיון להסיח את הדעת מהשאלה של איך החשוד נחבל בעת המעצר. אתם רוצים למנוע הפעלת מניפולציה על הציבור, אבל זה לא בדיוק "העמדת דברים על דיוקם" (אם זה היה כך – היה צריך להפיץ סרטון שמראה למשל איך החשוד הכה את השוטרים כשזה מה שהוביל למעצר האגרסיבי, ולא את המרדף שקדם לכך, כי לכאורה מדובר באירוע אחר שאיננו רלוונטי לעוצמת האלימות במעצר).
לילך – חושבת שנכון, עלינו להתאים עצמנו למציאות, אבל מנגד, יש פרסומים שאסור לנו לקבל, מקרים שהם קווים אדומים – למשל, סרטון של נאנסת בן 12 – שלא נפרסם בשום מחיר. זה לא משנה אם הסנגור ידליף, יש לנו קווים אדומים. אנחנו המדינה ולא נעשה את זה. צריכים לטפל בנושא ההדלפות, הדלפות זה דבר איום ונורא. אבל הטיעון הזה שיש למשטרה לגיטימציה לפרסום יתר בגלל הדלפות של החשודים והסנגורים, אליו היא מתנגדת. יש פרסומים שאפשר לקבל, אבל יש פרסומים שאסור. השאלה היא איפה עובר הקו?
שי – מסכים, אבל טוען שלמשטרה בהחלט יש קווים אדומים. לראייה – משטרת ישראל עברה שבועיים קשים מאוד עם המקרים של קטוסה והאונס במחוז ש"י, כל בוקר הגיע ספין חדש של עורך הדין שהביא מוצגים במסיבת עיתונאים, הביא יומן והביא בובה, כשהוא קורא לכל כלי התקשורת לחגיגה, ובמקרים קשים אלו המשטרה לא פרסמה שום דבר חריג.
לילך מדגישה שלא רק זכויות האדם והאזרח חשובות, אלא מאוד מטריד בעיניה גם פוטנציאל השיבוש שהפרסומים עלולים לייצר. בגלל ההיבט התקשורתי הגדול, נוטים לפרסם בלי לקחת בחשבון בצורה המיטבית את נושא השיבוש. טוענת ששומעת את זה מפרקליטים בגלל הרפורמה בהמתה. לתחושתה יש משהו בנושא התקשורתי שקצת מעוור את עינינו. בנושא השיבוש – הדוגמאות הן מחרידות.
איה מדגישה – "לא הייתי ממהרת לרוץ ולפרסם באופן ייזום אם לא הייתי יודעת שערוץ 2 יוצא עוד רגע עם פרסום האירוע".
שי – יש מקרים שצריך לפרסם ואין חשש לשיבוש: למשל, כתבה על שדות שלמים שבהם מגדלים סמים. כמויות מטורפות בקנה מידה אדיר. לוקחים צילום של מבצע אכיפה, עשינו מה שעשינו, הסיכוי שזה ישבש הוא אפס, אבל החשיבות הציבורית גבוהה מאוד. יתרום מאוד לאמון הציבור ברשויות כי הוא יראה שהמשטרה לקחה אחריות על הבעיה ופעלה. מציע שיהיו נהלים פנימיים לפיהם לפרקליט מלווה יהיה מבט אחר, כן או לא לפרסם.
שי – דוגמה נוספת: שלושה חודשים שיש מעקב על חוליה שמתאמנת בירי בשטחים פתוחים, יש כתב אישום, ב8 בערב מגיעה כתבה של "אנרכיה", כל הנרטיב הוא של הסנגור, הברדק חוגג. ההישג הנדרש בסרטון הזה הוא להראות את התפיסה, לראות קצין משטרה במדים שאומר שיש כתב אישום שאומר שאנחנו ממגרים את זה, מכירים את זה, ומפעילים את כל האמצעים. עמית עונה שזה אכן מקרה מובהק שיש אינטרס ציבורי להראות שמטפלים בסוגיה.
עמית – מבקשת שדוגמת המרדף ומעצר החשוד תהיה המקרה ללמוד ממנו ולגזור ממנו את הקווים האדומים. מבקשת אינפוט נוסף. לתחושתה הייתה פה בעיה של הסחת דעת, ניסיון להסיח את הדעת מהמכות שהוא קיבל במעצר ולצורך כך הראתם את המרדף המקדים, אבל אין באמת קשר בין המרדף שבו הוא השתולל על הכביש לבין הסיום של הבחור בבית חולים. במסגרת השיקולים והאיזונים, לא חושבת שהמוטו של אנחנו צריכים "לשלוט בשיח" הוא המוטו המתאים. נכון שלהראות רק את המעצר האלים זו מניפולציה, אבל לעניין המרדף המקדים אין מספיק קשר.
אלעזר – מסביר איך נדע מתי לפרסם באופן ייזום ומתי לא: דקות לפני הפרסום בחדשות, הרשתות החברתיות גועשות, מתחילים לרוץ סרטים של אירוע שקרה ואז הדובר כבר מבין מה הולך להיות ב8 בערב, הוא כבר מבין ויודע מה מחזיקים הכתבים. כשהוא נותן לכתב ערוץ 10 את הצילום של המרדף הוא יודע שהכתב כבר מחזיק את הצילום של המעצר – זה לא שהדובר מטעה את הכתב, הוא יודע בדיוק מה הולך לצאת עוד רגע. אז הוא כבר מוציא את החומרים שיש למשטרה, מצלמות גוף ואבטחה שנותנים פרופורציה על האירוע.
איה – מסכימה עם הביקורת, התפקיד של המשטרה זה לא לשלוט על הנרטיב. זה לא האח הגדול. אנחנו לא שולטים. אבל זה לא גם מה שאנחנו מנסים לעשות. אנחנו יודעים שחומר עומד להתפרסם, הכתב מביא זווית, ואם למשטרה יש משהו שיהפוך את הנרטיב ליותר אובייקטיבי, נותן תמונה יותר מלאה, יש הצדקה לפרסם. מי שמשכלל את הדברים זה הכתב, הוא יצא עם הפרסום, המשטרה לא שולטת, היא רק רוצה להיות בתוך המשחק ולוודא שהציבור מקבל מידע יותר שלם ואמין בנסיבות העניין. אם היינו יכולים לייצר סטריליות שבה שאף אחד לא יפרסם כלום, עדיף היה כך. אבל מבחינה תקשורתית אנחנו לא שם. המבחן הוא האם אני יודע שעומד לצאת סרטון חד צדדי שמייצר מניפולציה לטובת החשוד ונגד המשטרה. במצב כזה מוצדק לדעתה לפרסם באופן ייזום סרטון שמספר את הסיפור השלם, אפילו אם הוא חלק מחומרי החקירה. מכירה בכך שזו נקודה רגישה, ואולי הסנגוריה לא תשתכנע.
עמית – במקרה זה – אנחנו יודעים בוודאות שיצא, ולכן אני מעדיף שתצא התמונה המלאה – ניקח בחשבון את חומרת המקרה, מה האינטרס של הציבור לדעת, מה יקרה, יהיו איזונים, או בהנחיית יועץ או בכלים שלנו, כן רוצה ליצור איזשהו כלים. אבל לבוא ולהוציא במהלך חקירה מתנהלת כשיש חשש לשיבוש וכשאין סיכוי שצד כלשהו יוציא מידע, אנחנו לא שם – למעט מקרים מאוד חריגים.
גיל – האם זה קו מחשבה של להקדים רפואה למכה? אני יודע לזהות איפה אני חוטף ולכן אני רוצה ליזום פרסום כדי שאחטיף קודם? אם זו התפיסה – הציבור עומד לקבל מידע לא נכון ואני רוצה למנוע את זה – זה מטריד אותי. שי משיב כי המטרה היא למנוע מניפולציה על הצופה, ולהביא לצופה את הזוית מצולמת בלי פרשנויות, לתת את הסרטון כמות שהוא – הציבור ייקבל וישפוט בעצמו. החשוד נעצר, אבל האקט הזה של המעצר הוא בעקבות משהו ואת המשהו הזה מוכרחים להביא לידיעת הציבור. אגב – האירוע הזה הסתיים באין אשמה של השוטרים, האלימות שראינו בסרטון היא בגלל שהוא תקף את השוטרים.
גאל – לגבי המרדף, אם הייתם מדברים על מצב שיש תופעה שנהגים לא עוצרים, ונניח היו עושים תחקיר ואתם הייתם יוזמים פרסום כזה להראות נוכחות ואכיפה, ובפרסום הייתם מפיצים מידע מבלי לזהות אוטו ונהג ,הדברים היו קלים יותר לעיכול מבחינתנו, מאשר לשלוח פרסום כשמדובר בחומר חקירה של מקרה ספציפי.
לגבי שיקול הפרטיות: עמית (הגבר, לא המשנה ליועמ"ש) – אם מפורסם מידע שבאמת אי אפשר לזהות בו את האדם, אז אנחנו לא בשאלה של פרטיות, הבעיה היא שבהרבה מקרים שבהם לכאורה אי אפשר לזהות, למעשה כן אפשר לזהות, הציבור הרחב אולי לא יזהה אבל מי שיהיה קרוב לבן אדם, משפחה, חברים – כן.
אלעזר, עונה לעמית – המשטרה תמיד מטשטשת. ולא "פסאודו טשטוש", טשטוש אמיתי, אנחנו מדברים על לא לזהות במי מדובר. נכון שלפעמים יהיה אפשר לזהות את האדם בגלל שעושים הצלבה עם פרסומים אחרים. המשטרה לא תיזום פרסומים מחקירות שעלולים לזהות בן אדם בפני סביבתו, אלא אם כן מדובר במצב שבו היא יודעת שעומד להתפרסם שנעצרה גננת, ואז כולם כבר יודעים שנעצרה גננת, זה לא בא מהמשטרה, והאיזונים משתנים. אנחנו לא ניזום דבר כזה, רק נגיב.
אלעזר – יש קושי ליישם את ההנחיה ביום יום. ההנחיה נותנת כמה כללים. הזירה השתנתה. המופע השתנה, אנחנו במופע אחר, היישום קשה מאוד. אנחנו כל הזמן באונליין. אני לא רוצה להיות תוכנית ריאליטי של המדינה, אסור שנהיה שם, אבל אנחנו צריכים לתת מענה מתאים למצב התקשורתי במדינה. ברור שכל הזמן יערכו איזונים. רק מבקשים להסתכל על ההנחיה הזו, כל גורמי אכיפת החוק באותה סירה, בעולם בלי ויזואליה אתה לא שווה ואמון הציבור נפגם. אי אפשר לרדוף כל הזמן אחרי הסרטונים שרצים והפרשנויות שעולות. ההנחיה צריכה להתכתב עם המציאות. צריך לתפור את זה אחרת.
עמית –העובדה שיש פרסומים ורצים סרטונים לא אומרת שבהכרח המשטרה צריכה ישר להגיב, יש לבדוק איפה האינטרסים שלנו מחייבים תגובה בכפוף לאיזונים. יש דברים שנצטרך אולי לשנות בהנחיה, כרגע נראה שהלשון ההרחבה של ההנחיה יודעת להכיל הרבה מצבים. חשוב שנמשיך ונחדד את העניין.
עמית – התייחסות קונקרטית לבקשות המשטרה:
א) בקשה לאפשר פרסום של מוצגים או חפצים שנתפסו בחקירה, לצורך הרתעת עבריינים, חיזוק תחושת הביטחון של הציבור והאמון במשטרה. מבחינת עמית זו בקשה יחסית יותר קלה, ועל פניו נראית לה בסדר. גיל יותר מסוייג וטוען שזה תלוי בהקשר. למשל, לגבי הדוגמה עם המזלט, רוצים להראות פעילות נגד אמלח, נשקים, סמים – עם זה אין בעיה. מנגד, הוא חושב קדימה, האם המוצג יכול להיות קשור בטענות ההגנה בהמשך? אי אפשר לדעת וזה בעייתי.
גלעד מציין שצריך לוודא את האלמנט החקירתי של פרסום המוצג, לוודא שאין פה פרט מוכמן, חשש לשיבוש חקירה, אם הפריט יכול להיות אחר כך במחלוקת, כמו למשל אם יש מחלוקת על צורת הסכין – ברור שהחקירות לא יאפשרו לפרסם תמונה של הסכין. השיקול הראשון שצריך להנחות הוא טובת החקירה. דנה מסכימה ונותנת את תיק זדורוב כדוגמה – הרי שאלת הסכין המשוננת, כן או לא, הייתה שאלת מפתח במשפט. עמית מבהירה – אם יש ספק בקשר לאפשרות שזה יביא לשיבוש בעקבות התפתחויות עתידיות, אז יש להימנע.
ההצעה של דנה לנוסח: "סעיף 4ב מידע על מוצגים שנתפסו החגירה בקשורים בחקירה ובתנאי שאין בהם כדי להציג את אחד המעורבים בחקירה, לפגוע בפרטיות של אדם או בהתנהלות החקירה". איה ושי משיבים שמבחינתם זה בסדר.
ב) לגבי פרסום קיומו של אליבי – לפיה איה המשטרה לא מבקשת להרחיב.
ג) לגבי פרסום מידע שקשור בעבר הפלילי – לפיה איה המשטרה לא מבקשת לפרסם עבר תעבורתי וכו', למעט סייג אחד שקיים גם בהנחיית פרקליט המדינה לגבי הגשת כתב אישום (כללים מתי מותר לתובע לציין בכתב האישום סוג של עבר פלילי) – רק אם העבר הפלילי מבסס לכאורה את יסודות העבירה. למשל, להגיד "נתפס החשוד נוהג בפסילה" – העובדה שלאדם יש פסילה אמנם קשורה לעברו הפלילי, אבל מותר לפרסם אותה כי היא מהווה חלק מיסודות העבירה הנוכחית.
עמית מסכמת – מיקמנו את האינטרסים השונים בפרסום, הסכמנו שברירת מחדל היא לא לפרסם. מנגד, יש סיבות ואינטרסים מיוחדים כן לפרסם, ויש לתת על כך את הדעת. אין מחלוקת על כך שאפקט של ויזואליה בפרסום הוא חזק הרבה יותר, רק השאלה היא מה אנחנו משיגים ומה המטרה בפרסום זה. הרעיון של וועדת מעקב שתהיה פלטפורמה לדיון על פרסומים אלו היא חשובה, אלעזר משיב שב"אונליין" יהיה קשה לעשות זאת, ניתוח בדיעבד נשמע יותר סביר.
להלן שרשור מיילים בנושא
מייל ראשון חודש לפני הפניה של הסנ"צית בכתב. כנראה את הפניה בשם כרמל מעודה הזמינו מהסנ"צית כדי שיהיה להם סיבה לפרסם מיתווה הדלפות.
מייל מהפרקליטה עידית נחמן, ייעוץ וחקיקה ציבורי חוקתי. 10/6/2029
From: Idit Nachmann
Sent: Monday, June 10, 2019 1:37 PM
To: Dana Rothschild ; Eyal Zandberg ; Gael Azriel ; Amit Amir ; Lilach Wagner ; Nirit Lahav kanizo
Cc: Liron Banit Sasson ; Tamar Calahorra ; Gabriela Fisman
Subject: מתווה לביסוס פרסומים מחקירות
שלום,
להלן אציג את המתווה עליו דיברתי בישיבה אצל איל מוקדם יותר הבוקר. אני מכתבת גם את תמר כדי שתוכל להגיב על הדברים.
כאמור בישיבה ובהמשך הדברים, אני סבורה כי הסעיף הרלוונטי ביותר למקרה בו אנו עוסקים הוא סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. להבנתי עמית וגם תמר סבורים כי סעיף 13(9) לחוק הוא יותר רלוונטי ואשמח שהם יציגו את עמדתם בנפרד.
ההנחות העומדות בבסיס המתווה הן שתיים:
א. שיש לסווג מידע על הליכים פליליים נגד אדם (בכלל זה מידע על חשדות, חקירות וכתבי אישום) כמידע הפוגע ברגיל בשם הטוב, ולא בפרטיות. שחר העבירה לנו כבר עמדה בנושא זה, ואני חושבת שבהחלט נכון לסווג כך את הדברים. פסקי הדין שאביא בהמשך תומכים לדעתי גם הם בסיווג המידע כמידע הפוגע בעיקרו בשמו הטוב של האדם הנחקר ולא בפרטיותו (אא"כ המידע כולל תוכן רגיש במיוחד).
ב. שמידע זה לא נתפס בגדר איסורי הפרסום הקבועים בחוק המרשם הפלילי; בחוק חקירת חשודים או בכל חוק אחר (בענין זה נשמח לראות ניתוח כתוב, שכן הדבר משליך במישרין על מענה לבקשות חופש מידע שמתבקש בהן מידע דומה).
לעניין הסמכות לפרסם מידע פלילי על אדם אף אם הדבר פוגע בשמו הטוב התייחסה המחלקה הפלילית תוך הפניה לבג"ץ 2523/97 בן דרור ימיני נ' היועץ המשפטי לממשלה, במסגרתו אושרה חוקיות הפרסום של חוות-דעת מנומקת של פרקליטת המדינה, חרף העובדה שנגד חלק מן המעורבים בה הוחלט שלא להגיש כתב-אישום. בית המשפט דחה את העתירה, וקבע כי רשות מינהלית שמוקנית לה סמכות על פי דין לקבלת החלטה רשאית ואף חייבת לנמק את החלטתה. כן נקבע, כי מתן הסעד המבוקש על ידי העותר, ימנע ליתן טעם להחלטה באשר לחקירה בעלת עניין ציבורי ממדרגה ראשונה, ויש בכך משום פגיעה ביכולת המשיבים לפעול כמתבקש מסמכותם.
בית המשפט לא פירש מהו מקור הסמכות לפרסם את הדברים, והניח, לדעתי, כי מדובר בסמכות טבועה הקיימת לנתבעים כחלק ממילוי תפקידם. עם זאת, מאחר שיש בפרסומים מסוג זה כדי לפגוע בשם בטוב ובכבוד האדם, ומאחר אין ספק שפרסום מידע פלילי על אדם עולה בגדר לשון הרע כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע, אנו סבורים כי נדרש מקור סמכות מפורש שיתיר את הפרסום.
כאמור בישיבה, בשיחה שקיימנו עמית ואני עם תמר היא הציעה לעשות שימוש בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע קובע כי יש לראות ב"פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור" פרסום מותר, אשר לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי. לדבריה מדובר בסעיף סל שניתן להכניס אליו גם פרסומים מחקירות. לדעתי לשון הסעיף, כמו גם מהותו, מדברים על פרסום הנעשה לפי דין או לפי הוראה או היתר של רשות מוסמכת, ופה הרשות עצמה היא המפרסמת ולא מצאנו דין אחר המסמיך או המחייב אותה לעשות זאת. על כן לדעתי יש קושי בהתבססות על סעיף זה בלבד.
עם זאת, לאחר קריאת פסק הדין בע"א 6356/99 דרור חטר-ישי נ' עדנה ארבל (המשכו של בג"ץ ימיני), אני סבורה כי ניתן להכניס את הפרסומים מחקירות לקטיגוריה הנוגעת לפרסומים מותרים של רשות שיפוטית או מעין-שיפוטית הקבועה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע: "פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור".
בפסק דין זה נקבע כי יש לרשויות התביעה תפקיד מעין-שיפוטי (וראו לעניין זה דברי ועדת אגרנט על תפקידו השיפוטי של היועץ המשפטי לממשלה); וכי יש לפרש את החסינות הקבועה בסעיף 13(5) לחוק באופן מרחיב החל על כל פרסום או התבטאות של בעל התפקיד שלו זיקה ממשית לאופיו של התפקיד ולמטרותיו. ראו בדברי השופטת דורנר:
"החסינות המוקנית לנושא משרה מעין-שיפוטית עומדת לו כאשר מתבטא הוא במסגרת מילוי תפקידו. לדידי, מן הדין לפרש מסגרת זאת באופן רחב. יש לראותה ככוללת כל התבטאות של נושא המשרה, אשר אלמלא לשון הרע שבה הייתה עולה בקנה אחד עם סמכויותיו החוקיות. לשון אחר, החסינות מוקנית לבעל התפקיד ביחס לכל התבטאות בעלת זיקה ממשית לתפקידו.
לעניין זה אין נפקות לשאלה מהו המניע של נושא המשרה בהוצאת לשון הרע או אם לשון הרע נאמרה ברשלנות או במזיד. השוו שנהר בספרו הנ"ל [7], בעמ' 205-191, שכן בדיקת המניע, הרשלנות או הכוונה תחייב קיום הליך משפטי ודיון לגופם של דברים, ובקיום ההליך, כשלעצמו, יש השפעה מרתיעה על בעל התפקיד.
לעומת זאת כאשר מפרסם בעל התפקיד התבטאות, שאף אלמלא לשון הרע הנטען לגביה לא ניתן לפרשה באורח סביר כפעולת לוואי הכרוכה במילוי תפקידו, הרי שהחסינות איננה חלה ביחס אליה. מסקנה זו נגזרת מן העובדה שתכליתה של הוראת החסינות היא להבטיח את תקינותו של ההליך המעין-שיפוטי, ואין היא מבקשת להגן על אינטרס אישי של נושא המשרה, לפיכך בנסיבות שבהן אין מתקיימת זיקה ממשית בין תוכנו של הפרסום לבין אופיו של התפקיד ומטרותיו, אין הצדקה לשלילת זכות התביעה של הנפגע."
לגופו של עניין נקבע כי פרסום חוות-דעת האמורה מצוי בזיקה מובהקת לתפקידה של פרקליטת המדינה, ומשכך, חוסה הוא תחת הוראת החסינות הקבועה בחוק.
אציין כי אני ערה לכך שפסק הדין מדבר על חסינות מתביעה ולא על היתר לפעולה מנהלית, אבל לדעתי קשה לפרש את סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע בדרך אחרת. אם אין עילה לתביעה אזי הדבר מותר, ולא סתם כותרת הסעיף היא "פרסומים מותרים". אני מניחה שבעניין זה תמר או גאל יוכלו להרחיב, אבל מכל מקום לא נראה שיש לנו ברירה אלא לראות בסעיף זה מקור סמכות המתיר פרסומים מטעם היועץ או הפרקליטות (ואולי גם מטעם התביעה המשטרתית, בעניינים מהם ההחלטה היא שלה).
אני סבורה כי פסקי הדין בפרש קצב יכולים לתמוך בקביעה כי פרסום מידע על הליכים פליליים בעלי עניין ציבורי נכנס בגדרי תפקידן של רשויות התביעה. שני פסקי הדין בפרשה זו – גם המינהלי וגם הפלילי – מתחו ביקורת נוקבת על היקף, עוצמת ואופן הפרסום מצד רשויות התביעה, אך הניחו שעצם פרסומו של המידע נכנס בגדר חובת הדיווח לציבור. ראו לעניין זה מדברי השופט לוי בפרשת פלונית:
"אין זה מתקבל על הדעת שגורמי אכיפת החוק יגַררו, על כורחם או חלילה בכוונת מכוון, אל הזירה התקשורתית. אכן, נדרשים הם למסור לציבור דין וחשבון על פעולתם. על עשייתם להיות נגישה ומובנת לכלל. עיקר-יסוד הוא בדמוקרטיה הדליברטיבית, זו המבוססת על שיח רחב היקף ומעמיק. הדבר מתחייב מהיותם של פרנסי הציבור – משרתיו. ברם, זאת נדרשים גורמי האכיפה לעשות באורח עניני ומנומק, במידה הנחוצה בלבד, ובאמצעי שיש בו לשקף את מעמדם הממלכתי.
…
אמת, יש ודבר קיומם של חשדות פליליים נגד אדם, מידע נחוץ הוא לציבור. בפרט אמורים הדברים נוכח התפתחותן של הלכות המשפט המנהלי, העשויות לייחס כיום משמעות לא רק להגשתו של כתב אישום נגד אלה הממלאים תפקידים ציבוריים, כי אם גם להיותם נושאי חשד לפלילים… ברם, לעולם מוטל על רשויות האכיפה לאזן את האינטרס הציבורי שבחשיפתו של מידע זה, אל מול הפגיעה בחשוד. איזון זה יקבע את מידת החשיפה, את הטון, ואת האורח בו היא נעשית. למגינת הלב, חוששני כי לעתים נשתכח הדבר מן העושים במלאכה."
ומדברי השופטת נאור בפסק הדין הפלילי (שם הנושא עלה בקשר לטענת הסוביודיצה):
"אל לו ליועץ המשפטי לממשלה, כמו גם יתר האחראים על אכיפת החוק, להיגרר אחר התקשורת ולהתבטא באשר לראיות או רמת ומידת החשדות בטרם גובשה העמדה אם להעמיד לדין או לסגור התיק. אמנם נדרשים הם ליתן לציבור דיווח אינפורמטיבי על פעולותיהם, במיוחד כשמדובר באישי ציבור או בפרשה המעסיקה את הציבור כולו במדינת ישראל. על גורמי אכיפת החוק ליתן דיווחם בצורה עניינית, ממלכתית ותוך נקיטת משנה זהירות, על-מנת שלא לקחת חלק בכל המתרחש בזירה התקשורתית.
…
פרסומים בציבור כגון מסקנות חקירת משטרה, המלצת משטרה ומידע אודות שימוע, הגשת כתב אישום וכיוצא בזה, הקשורים לדמות ציבורית ידועה, הם עניין חיוני כחלק מזכות הציבור לדעת וכנגזרת מזכותו לקבל דין וחשבון אודות תפקודו של מוסד ציבורי. פרסום כזה או אחר הנוגע להתקדמות הליכי חקירה או המשפט עצמו הוא לגיטימי ואף הכרחי לאמון הציבור במוסדות השלטון וליעילות הפיקוח הציבורי עליו. עם זאת, יש להגן גם על ערך אחר – הוא ההגנה על כבודו ושמו הטוב של האדם הנחקר והעומד לדין. אין צריך לומר, כי פרסום בציבור של חשד למעשים חמורים שנעשו על ידי דמות ציבורית במעמד כה רם, מסבים לו פגיעה שלפעמים איננה ניתנת לתיקון. לכן, בטרם פרסום יש להקפיד כי הפרטים המובאים לתקשורת ייאמרו בצורה הגונה, יעשו בצורה תקינה ומלאה, וכי לא יוצאו דברים מהקשרם. לבסוף יש לוודא, כי הדרך הוכשרה לפרסום המסקנות בציבור."
לעניין הפגיעה בפרטיות – גם אני סבורה כמו שחר ועמית, בהמשך לאמור בפסק דין גלידר, כי במקום שבו המידע הניתן לפרסום כולל מידע רגיש (אינטימי/בריאותי/כלכלי וכדו') יש להמנע מפרסומו, ודאי אם הענין הציבורי בא לידי סיפוקו בפרסום מידע כללי על החשדות ועל העבירה. עם זאת, ייתכנו בהחלט מקרים בהם לא ניתן להפריד בין המידע הראוי לפרסום לבין מידע הפוגע בפרטיות. למשל אם הטעם לאי העמדה לדין הוא טעם נפשי או בריאותי. במקרה כזה ייתכן וניתן לעשות שימוש בהגנה הקבועה בסעיף 18(1) לחוק הגנת הפרטיות הקובע כי "במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם… הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965". אמנם, אנו עומדים על כך כי אין לראות בהגנות מקור סמכות לפעולה מינהלית, אבל אולי ניתן לטעון לגבי ההגנה הזאת שמקור הסמכות הוא לא בהגנה עצמה אלא בסעיף הפרסומים המותרים שבחוק איסור לשון הרע. כפי שאמר עמית, בסיס לכך ניתן למצוא בדברי ההסבר לסעיף 6(1) להצעת חוק הגנת הפרטיות (המקביל לסעיף 18(1) דהיום), בהם בואר כי "ההגנה האמורה בפסקה (1) היא מוחלטת ושנתמלאו התנאים המפורטים בה לא יהווה המעשה עילה למשפט פלילי או אזרחי אף אם הפוגע לא פעל בתום לב". במילים אחרות, אף שסעיף זה נכנס תחת סעיף ההגנות, נראה שבמהותו הוא אינו מהווה הגנה אלא פטור או היתר, בדומה לסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע עצמו. ראיה זו של הדברים תואמת אף את ההלכה שנקבעה ברע"א 7205/16 ד"ר סיגל שוורץ נ' ד"ר לילך צולר לפיה כאשר פרסום הוא חסין מכוח סעיף 13(9) אין הוא יכול להוות בסיס לתביעה בעילה נזיקית או ממונית אחרת. כמובן, הדברים לא חופפים לגמרי שכן לפנינו שאלה הנוגעת בעיקרה לפעולה מינהלית.
מצורפים כל פסקי הדין אותם הזכרתי לעיל (בעניין קצב השארתי רק את החלקים הרלוונטיים). שולחת שוב גם את הניתוח של שחר.
עדית
מייל 2 מהפרקליטה תמר קלהורה 10/6/2019
From: Tamar Calahorra
Sent: Monday, June 10, 2019 2:36 PM
To: Idit Nachmann; Dana Rothschild; Eyal Zandberg; Gael Azriel; Amit Amir; Lilach Wagner; Nirit Lahav kanizo
Cc: Liron Banit Sasson; Gabriela Fisman
Subject: RE: מתווה לביסוס פרסומים מחקירות
אחר צהריים טובים,
אני לא חושבת שמסירת מידע אודות הליכים פליליים נגד אדם היא פרסום מותר לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. פסק דין חוטר ישי עוסק בהחלטה להעמיד לדין אדם וקובע שחוות הדעת נכנסת בסעיף 13(5).
הוא לא עוסק בדיווח על ההחלטה, או במסירת מידע אודותיה, אלא בשאלה האם ניתן לתבוע את פרקליטת המדינה בלשון הרע בשל תוכן ההחלטה עצמה. על כך השיב בית המשפט בשליליה. לפיכך, לדעתי פסק דין
זה אינו רלבנטי לענייננו. ממילא, פסק הדין אינו רלבנטי כלל למידע אודות חשדות וחקירות. החלטה על פתיחה בחקירה היא לא החלטה מעין שיפוטית, גם אם היא מתקבלת על ידי היועץ עצמו. זו החלטה מנהלית.
לדעתי, החלטה למסור מידע אודות הליכים פליליים – על קיום חקירה ועל החלטה בעניין אישום – היא מקרה מובהק של פרסום מותר לפי סעיף 13(9). מדובר בחלק מתפקידה של הרשות. לדוגמא ראו את פסק הדין בעניין
מולקנדוב נ' פרוש, בעניין מסירת מידע בטלפון על ידי בעלת תפקיד בכיר ברשות ניירות ערך בדבר תלונות וחשדות נגד אדם שהוא מפר את חוק ניירות ערך. כמו כן, ראו לדוגמא פדרמן נ' ניצן המצ"ב. זה לא לגמרי אותו
הדבר, לנוכח החובה להתייצב בוועדות הכנסת ולמסור שם מידע – אבל זה מאוד דומה.
חשוב לי להדגיש שהכוונה במונח "פרסום מותר" היא לכך שזהו פרסום שאינו מקים עילת תביעה בנזיקין. הסעיף אינו מקור הסמכות לפרסם את הדברים הוא רק מבהיר שהפרסום אינו עוולתי.
באשר לשאלת היחס שבין לשון הרע להגנת הפרטיות – יש פסיקה (עניין שוורץ שעידית צירפה), שמורה כי אם פרסום נכנס בגדר סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, אין עילת תביעה בעוולת הרשלנות. כך פסק בית המשפט:
"הרעיון שביסוד "ייחוד העילה", החובר למדיניות שיפוטית ראויה, היא שלא תיפתח הדלת לעילות שונות לאחר שננעלה בעילה מרכזית לענייננו. יש לקרוא את הדברים על רקע תכלית החוק,
שבא להגן על השם הטוב מתוכו עצמו, והרי אם נאמר אחרת אין לדבר סוף, פעם תהא זו פקודת הנזיקין (נוסח חדש), פעם חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979."
לטעמי, משמעות הדבר שאין עילת תביעה גם בגין הגנת הפרטיות.
זה לא אומר, שכאשר מוסרים מידע אודות החלטה להעמיד לדין או שלא להעמיד לדין, אי אפשר להימנע מכניסה לפרטי פרטים אם יש בכך משום פגיעה בפרטיות שאינה נדרשת. אפשר לציין שפלוני נחקר בחשד לאונס, אין צורך
להיכנס לפרטי הפרטים של האופן שבו חושדים שביצע את האונס; וכדומה. גם אם אין עילת תביעה בשל פגיעה בפרטיות, זה לא אומר שבדיווח על החקירה חייבים לספק את יצר המציצנות של כלי התקשורת או של המעוניין במידע.
ייתכן, שאם רוצים את ההחלטה עצמה (על העמדה לדין או אי העמדה לדין) אין מנוס מלפרסמה כלשונה ואין מקום לצנזר אותה, אבל אם רוצים מידע מכלי שני, אפשר להימנע מגלישה למידע עודף.
בברכה,
תמר
מייל 3 מהפרקליטה דנה רוטשילד 10/6/2019
From: Dana Rothschild
Sent: Monday, June 10, 2019 11:28 PM
To: Tamar Calahorra; Idit Nachmann; Eyal Zandberg; Gael Azriel; Amit Amir; Lilach Wagner; Nirit Lahav kanizo
Cc: Liron Banit Sasson; Gabriela Fisman
Subject: RE: מתווה לביסוס פרסומים מחקירות
היי לכולן ותודה על ההתייחסויות. אני מבינה שיש מחלוקות ביחס לפרשנות, אעבור בעיון גם על הפסיקה ואשיב מחר.
אחדד בינתיים בקצרה עניין מסוים ביחס לשאלה של עידית בסעיף ב הנוגע לאיסורי הפרסום:
ביחס להוראות איסור פרסום- אלה קיימות בשורה של חוקים, ולמשל חוק בתי המשפט- סעיף 70, חוק הנוער (טיפול והשגחה)- סעיף 24, חוק חקירת חשודים- סעיף 13, ועוד חוקים אחרים, מובן כי אין במתווה כזה או אחר כדי להתיר פרסומים שיש עליהם איסור פרסום בדין. מקום בו דיון מתנהל בדלתיים סגורות, או כאשר מדובר בקטין, למשל, הרשות אינה רשאית להעביר את המידע או לפרסם אותו.
יודגש, איסורי פרסום אלה הם רחבים מעניינה של הרשות, שכן הם חלים על כל אדם- גם על העיתונאי, למשל. כך, גם אם הגיע לידיו חומר מסוים למשל מידי הסניגור, עדיין חל איסור לפרסם אשר מהווה גם עבירה פלילית .
לגבי חוק המידע הפלילי – בניגוד לחוקים אחרים המוזכרים לעיל חוק זה אינו קובע הוראה ממשית של איסור פרסום, אלא כפי שהסבירה היום נירית הקושי הוא בעיקר ביחס לרציונל של החוק כאשר פרסום שיטתי או לא ענייני עשוי לרוקן אותו מתוכן ואת עקרון תקנת השבים העומד בבסיסו. גבי/נירית – משאירה לכן להבהיר/לדייק/להרחיב בעניין.
תודה,
דנה
מייל 4 מהפרקליטה דנה רוטשילד 13/6/2029
From: Dana Rothschild
Sent: Thursday, June 13, 2019 10:32 AM
To: Tamar Calahorra; Idit Nachmann; Eyal Zandberg; Gael Azriel; Amit Amir; Lilach Wagner; Nirit Lahav kanizo
Cc: Liron Banit Sasson; Gabriela Fisman; Avital Sternberg
Subject: RE: מתווה לביסוס פרסומים מחקירות
שלום לכולם
בהמשך להתכתבות, עברתי על הפסיקה שצורפה וכן פנינו למחלקה של דינה בעניין השאלה האם מדובר ב"סמכות מעין שיפוטית", משם עלתה פרשנות אחרת, לכן מצרפת להתכתבות גם את אביטל.
ככלל, יש לנו קושי עם התפיסה כי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, בין (5) ובין (9) מהווים מעין מקור סמכות לפרסום. לדעתי הדבר גם לא עולה בצורה מפורשת מהפסיקה שצורפה, אלא מתואר שם כי מדובר בחסינות, כפי שכתבה תמר, המגנה למעשה מפני תביעות לשון הרע. זאת ועוד, גם בפס"ד חוטר ישי, מובהר כי הסמכות הוכרעה עוד קודם לכן בעניין ימיני, ללא אזכור כלל של סעיפים רלוונטיים, ולכן פסק הדין מניח כי ישנה סמכות בהתאם להחלטות הקודמות שניתנו באותו עניין.
בנוסף להיבט עקרוני זה, עם שני הסעיפים ישנו קושי נקודתי:
ביחס לסעיף קטן (5) הרי ש"סמכות מעין שיפוטית" לתביעה לדעתנו לא נקיה מספקות , אך בוודאי אינה יכולה להתפרש כסמכות חקירה. מהתייחסות ראשונית סברה אביטל כי על פני הדברים הסמכות להעמיד לדין כסמכות מעין שיפוטית, ובוודאי פעולות החקירה, מעוררת קושי ועשויה להביא למעשה לכך שכל פעולה שלטונית הפוגעת בפרט תתפש כפעולה מעין שיפוטית, על הכרוך בהגדרה זו.
ביחס לסעיף קטן (9) ישנו קושי כיוון שהוא מניח את המבוקש ואף מעבר לכך – שישנה חובה לפרסם. במקרה של פרסומים מחקירות לא מדובר בפרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין. יתרה מכך, אף בחקירות שונות מוחרגות רשויות חוקרות מן הטעם שלא ניתן לחייב אותן לפרסם מידע כזה, אשר עשוי גם לפגוע בחקירה. כך למשל סעיף 14(א)(8) לחוק חופש המידע קובע כי הוראות חוק זה לא חלות על רשות חוקרת, לגבי מידע שנוצר או שנאסף לצרכי חקירה. לכן, גם אם ישנה רשות לפרסם מידע זה , ובמקרים רבים נכון מטעמים של שקיפות ציבורית לעשות כן, לא ברור כיצד ניתן לטעון שמדובר בחובה על פי דין (סוגיה שגם יש לה השלכות). עברתי גם על הפסיקה שצורפה בהקשר זה ואני לא סבורה שהיא דומה לענייננו, כיוון שלא מדובר במקרים אלה בפרסום יזום של הרשות של עניין חקירתי, אלא במענה כלשהו או מסירת מידע שנעשתה תוך שיג ושיח בין אם הכנסת ובין אם גופים אחרים, תוך כדי מילוי התפקיד.
והחלק החשוב הוא שאביטל חידדה עניין נוסף, אשר לטעמי מבהיר את הפער בעמדות בינינו:
מדוע למעשה נדרש מקור סמכות ? האם פרסום הוא סמכות בפני עצמה, להבדיל מדיווח על הפעלה של סמכות? לא מוכרים לנו גם סעיפים כלשהם בדין בהם נקבעה סמכות לפרסם (להבדיל מסעיפים בהם נקבעה חובה לפרסם).
אביטל סברה כי פירסום דיווח של רשות ציבורית אודות הפעלת סמכויותיה אינו סמכות עצמאית, אלא סמכות עזר לפי סע' 17(ב) לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981. סמכות עזר זו כפופה, כמובן, לדין, ובכלל זה לאיסורים ולהגנות שבחקיקה בנוגע לפירסומים, כגון ההגנה שבסע' 14 לחוק איסור לשון הרע וכגון הוראות שונות של איסורי פרסום. אביטל גם ביקשה להסב את תשומת הלב לכך ש "עקרון השקיפות עקרון-תשתית הוא בהתנהלותו של השילטון במישטר דמוקרטי. השקיפות מבטיחה ביקורת מתמדת וצמודה על פעילותם של המחזיקים בסמכות, וממילא מהווה היא מעין-ערובה להתנהגות ראויה ונורמטיווית של בעלי סמכות. עקרון השקיפות נגזר אף מן ההכרה שבעלי-סמכות בשילטון מחזיקים בכוחות ובסמכויות שניתנו להם כנאמניו של הציבור": עע"מ 10112/02 אט"ד ואח' נ. הועדה המחוזית לתיכנון ולבניה – מחוז ירושלים ואח' בפיסקה 26.
אציין שאנחנו עדיין ממתינים להתייחסויות נוספות בהקשר זה , אך מציפה כבר כאן בשל קוצר הזמן.
תפיסה זו, היא תפיסה נכונה יותר בעיני, ובכך גם היא נבדלת, כפי שניסינו לומר מספר פעמים, למשל, מעניין רע"א 2558/16 פלונית נ' קצין התגמולים. בעניין זה, דובר על סמכות חקירה, סמכות שהיא מוסדרת ככלל בחוק ביחס לכל הרשויות החוקרות, והסתמכות על הגנה לחוק הגנת הפרטיות בהקשר זה משמעה ריקון מתוכן של כל ההסדרה החוקית של סמכויות חקירה. לא כך בעניין פרסום, אשר ניתן לומר, כפי שמציעה אביטל, שאינה סמכות עצמאית. בכך גם נבדלת הסוגיה מעניין דרוקר, שם העברת המידע לא התבקשה ביחס למימוש סמכות של הרשות הקבועה בדין, אלא על מידע אחר אשר נמצא ברשותה, מסיבות כאלה ואחרות.
זאת ועוד, תפיסה זו מתיישבת עם הנחות בסיסיות הן של בית המשפט והן הוראות בדין, לפיהן פרסומים מסוג זה הם בסמכות הרשות והם מותרים.
כזכור, בית המשפט קבע במספר עניינים כי לרשות יש שיקול לדעת לפרט החלטות הקשורות בחקירה, סגירת תיק וכו , כאשר לפחות בחלק מהמקרים הוא אף מציין שקובע זאת על בסיס הסמכות של הרשות לבצע פעולות אלה. כך למשל בעניין בג"ץ 1086/19 התנועה לטוהר המידות נ' היועץ המשפטי לממשלה (התיק אשר עוסק בנימוקי סגירת התיק נגד שרה נתניהו) וכן בבגץ 2523/97 ימיני נ' היועץ המשפטי לממשלה. כך גם בעניין קצב אליו הפנתה עידית.
גם בהוראות חוק שונות, ישנה הנחה כי פרסום בעניין של פתיחה בחקירה פלילית על ידי הרשות הוא פעולה שבסמכותה לבצע.
כך למשל סעיף 70(ד1) לחוק בתי המשפט אשר קובע איסור פרסום שם חשוד למשך 48 שעות מפתיחת החקירה, ובפרט סעיף 70(ד1)(2)(ב) המניח בבסיסו, כי רשות חוקרת מפרסמת שמות חשודים.
כך גם בעניין סעיף 25א לחוק איסור לשון הרע אשר קובע: "פורסם באמצעי תקשורת שנפתחה חקירה פלילית נגד אדם או שהוגש נגדו כתב אישום או שהורשע בעבירה, והתקבלה החלטה לסגור את התיק, לא להגיש כתב אישום או לעכב הליכים, או שזוכה האדם או התקבל ערעורו, לפי הענין (בסעיף זה – החלטה עדכנית), ודרש אותו אדם בכתב מאמצעי התקשורת לפרסם את ההחלטה העדכנית, יפרסם אמצעי התקשורת את ההחלטה העדכנית בתוך זמן סביר מיום קבלת הדרישה; לענין סעיף זה, "הורשע" – לרבות קביעה של בית המשפט שהאדם ביצע עבירה, בלא הרשעה".
מובן כי הנחה זו כי מדובר בסמכות עזר, כפופה לאיסורים הקובעים בדין, החלים על כל אדם. כך גם בעניין לשון הרע, ישנם החריגים שצוינו אך גם הגנות נוספות הקשורות בפרסום ידיעה שהיא אמת, בתום לב ושיש בה עניין ציבורי.
כך גם בעניין הגנת הפרטוית, ככל שמודבר בהפרה קונקרטית רלוונטית ולא ב "ענייניו הפרטיים של אדם", אשר כפי שהעלתם מדובר במונח שטרם הוכרע בפסיקה בצורה ברורה וניתן לומר שאינו רלוונטי למידע אודות עצם הפתיחה בחקירה.
האמור נכון, הן ביחס לרשות, והן ביחס למפרסמים עצמם- עיתונאים וכו'- אשר גם בעניינם הם רשאים לפרסם ידיעות הקשורות בפתיחה בחקירה פלילית (יש לזכור כי האיסור חל גם בעניינם).
נוכח כל האמור, אעביר בשעות הקרובות לרז ועמית מייל מתומצת של העמדות השונות שעלו עד כה, כהכנה לדיון. אני מעבירה את הזימון לדיון הקבוע ביום ב' אצל רז גם לתמר ולאביטל – אם יסתדר לכן נשמח אם תוכלו להגיע.
תודה דנה
דנה רוטשילד, עו"ד ייעוץ וחקיקה (פלילי) טל: 02-6466306, 054-7561123
מייל 5 של נירית להב קניזו
Date : 6/13/2019 7:55:56 AM
From : "Nirit Lahav kanizo" [email protected]
To : "Dana Rothschild" [email protected]
Subject : RE: מתווה לביסוס פרסומים מחקירות
מצוין
בתמונה למטה נירית להב קניזו, ערפדת פרקליטות אשכול סמכויות שלטוניות ייעוץ וחקיקה משפט פלילי.
בימים אלה ביקש ממנה איתמר בן גביר לנסח חקיקה שתאפשר "מיסוך סלולרי" בבתי כלא של נוחבות, לחסום אמצעי תקשורת בלתי מורשים בבתי כלא בטחוניים, כך שאם מישהו מגניב טלפון למחבל הוא לא יוכל להשתמש בו. הנ"ל כתבה חוות דעת שיש עם זה בעיה משפטית, וקודם כל צריך לעשות פיילוט קטן, ואחר כך לראות אם כדאי לחוקק את זה, ו"לבחון את ההשפעות".
https://www.ynet.co.il/news/article/hktm4b8hc
מייל 6 מעידית נחמן
From: Idit Nachmann
Sent: Thursday, June 13, 2019 7:00 PM
To: Dana Rothschild; Tamar Calahorra; Eyal Zandberg; Gael Azriel; Amit Amir; Lilach Wagner; Nirit Lahav kanizo
Cc: 'eyrohi z'; Liron Banit Sasson; Gabriela Fisman; Avital Sternberg
Subject: RE: מתווה לביסוס פרסומים מחקירות
הי דנה,
בתמצית אומר כי לדעתנו נדרש מקור סמכות בשל הפגיעה בזכויות חוקתיות (שם טוב או פרטיות). פגיעה כזו, לטעמנו, לא יכולה להיעשות אגב סמכות כללית.
מכל מקום, אם עוד לא מאוחר מדי נבקש לראות את המסמך בטרם העברתו לרז ולעמית, ובכל מקרה נבקש להרחיב על המתווים שחשבנו עליהם במסמך נפרד.
עדית
מייל 6 מהפרקליטה אביטל שטרנברג
From: Avital Sternberg
Sent: Thursday, June 13, 2019 9:26 PM
To: Idit Nachmann; Dana Rothschild; Tamar Calahorra; Eyal Zandberg; Gael Azriel; Amit Amir; Lilach Wagner; Nirit Lahav kanizo
Cc: 'eyrohi z'; Liron Banit Sasson; Gabriela Fisman
Subject: RE: מתווה לביסוס פרסומים מחקירות
לעדית,
האם לדעתכם, בהעדר הסמכה מפורשת לפרסם, אסור לרשות מינהלית לדווח אודות הפעלת הסמכויות הבאות בשל הפגיעה בזכות לפרטיות או לשם הטוב הכרוכה בהפעלתן?
- חיפוש נעדרים או עבריינים מבוקשים במסגרת חקירה משטרתית
- הוצאת צו מעצר מינהלי לפי חוק סמכויות שעת-חירום (מעצרים), תשל"ט-1979
- הוצאת צווי הפסקה וצווי הריסה מינהליים בשל עבירות בניה או עבירות על חוק רישוי עסקים
- ביטול רישיון שאין בצדו חובת פירסום (למשל: ביטול רישיון עסק, פסילת רישיון נהיגה ע"י קצין משטרה או ביטול אשרת שהייה בישראל)
- הוצאת צו הרחקה/החלטה על מניעת כניסה לפי חוק הכניסה לישראל
אביטל
מייל 7 של הפרקליטה לילך ווגנר 13/6/2019
לילך ווגנר. יעוץ וחקיקה מהפות והתחת.
From: Lilach Wagner
Sent: Thursday, June 13, 2019 7:47 PM
To: Amit Merari; Raz Nizri
Cc: Tamar Calahorra; Gael Azriel; Eyal Zandberg; Amit Amir; Nirit Lahav kanizo; 'eyrohi z'; Liron Banit Sasson; Gabriela Fisman; Avital Sternberg; Dana Rothschild; Idit Nachmann
Subject: התשתית החוקית לפרסומים מחקירות
רז ועמית שלום,
לקראת ההתייעצות הקבועה אצלכם ביום ב' בנושא תשתית חוקית לפרסומים מחקירות, אותה קבענו לבקשת עמית, אנו כותבות מייל זה על מנת לפרט מעט על הקושי המשפטי שעלה והתהליך שקיימנו עד כה. במסגרת הישיבה נבקש להכריע בכיוון הפרשני בו יש לצעוד בסוגיה זו.
הקושי המשפטי
לעיתים, קיים צורך להעמיד לרשות הציבור מידע על פעולותיהן של רשויות האכיפה, בשלבים השונים של ההליך הפלילי. בעניינים אלה, פועלות רשויות האכיפה כיום על פי שתי הנחיות עיקריות:
הנחית היועץ המשפטי לממשלה 4.1003 (50.055) בנושא "קווים מנחים לרשויות האכיפה בעניין פרסומים מחקירות", וכן הנחית פרקליט המדינה 3.8 בנושא "מסירת העתק מכתב האישום לעיון עיתונאים". יוזכר, כי סוגיה זו של פרסום חומרי חקירה נדונה בעבר בהרחבה, לרבות במסגרת ועדה בראשות כב' השופט (בדימוס) ד"ר אליהו וינוגרד, אשר בעקבות מסקנותיה גובשה, בין היתר, הנחיית היועץ דלעיל בשנת 2003.
בעת האחרונה נעשית עבודה הן ביעוץ וחקיקה והן בפרקליטות המדינה על תיקון ההנחיות לעיל.
במסגרת עבודה זו לתיקון ההנחיות הציפו לראשונה מצד המחלקה למשפט ציבורי-חוקתי סוגיה משפטית אשר לא עלתה בעבר. נשאלה השאלה, האם רשאים כלל גופי האכיפה לפרסם מידע הנוגע לחקירה פלילית כנגד אדם, וזאת לאור הפגיעה בפרטיות, ההוראות השונות בחוק הגנת הפרטיות, ובעיקר סעיף 23ב לחוק הגנת הפרטיות. סעיף זה קובע איסור על מסירת מידע על ידי רשות ציבורית:
23ב. (א) מסירת מידע מאת גוף ציבורי אסורה, זולת אם המידע פורסם לרבים על פי סמכות כדין, או הועמד לעיון הרבים על פי סמכות כדין, או שהאדם אשר המידע מתייחס אליו נתן הסכמתו למסירה.
(ב) אין בהוראות סעיף זה כדי למנוע מרשות בטחון כמשמעותה בסעיף 19 לקבל או למסור מידע לשם מילוי תפקידה, ובלבד שהמסירה או הקבלה לא נאסרה בחיקוק.
סוגיה זו הציפה שאלות ביחס לפעולות המותרות או שאינן מותרות לפרסום מחקירות. זאת, גם ביחס להנחיית היועץ הקיימת (ללא קשר לצורך בתיקון), אשר קובעת כיום למשל כי במצבים מסוימים יפורסם סיכום החקירה, באישור היועץ המשפטי לממשלה.
התהליך וההצעות על הפרק
הסוגיה המשפטית שתוארה הוצפה לראשונה לפני למעלה משישה חודשים, ומאז כלל הגורמים המעורבים קיימו חשיבה מעמיקה, כל אחד בתחומו, וקיימנו גם מספר התייעצויות משותפות.
ברור לכולם כי ישנם מצבים בהם מן הבחינה המהותית יש מקום לפרסם לציבור מידע אודות החלטה על הגשת כתב אישום, הגשת כתב חשדות, נימוקי סגירה של תיק פלילי, ואף מידע מחקירה כאשר בפרסומים אלו יש עניין ציבורי ומכוח עקרונות של שקיפות וזכות הציבור לדעת. מאידך, אין כיום הסדרה בחוק של סוגיה ספציפית זו, ועל אף שבעבר עלו ניסיונות להסדרת הנושא בחקיקה – ניסיונות אלו לא צלחו והיתכנותם כעת מוטלת בספק.
על מנת לנסות ולמצוא פתרון לקושי עלו שורה של הצעות פרשניות, ובין לבין התקבלה הכרעתו של היועץ המשפטי לממשלה בעניין עע"מ 7678/16 רביב דרוקר נ' הממונה על יישום חוק חופש המידע במשרד ראש הממשלה מיום 18.4.19 , המסתמכת גם על פסיקת בית המשפט, ולפיה אין הרשות מוסמכת למסור, במענה לבקשת חופש המידע, מידע אשר יש בגילויו פגיעה בפרטיות על פי סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, אלא אם כן הסכים מושא המידע למסירתו או שחל לגביו דין אחר המתיר את הגילוי. הכרעה זו השפיעה גם על הפרשנויות האפשריות בענייננו.
לאחר ההתייעצויות שקיימנו ולקראת הישיבה נבקש להביא בפניכם בתמצית את ההצעות המרכזיות שהועלו, הגם שהיו נוספות:
- מידע שהועמד לעיון הציבור במסגרת הליך משפטי (פומביות הדיון) – פרשנות מוסכמת היא כי מידע אשר הועמד לעיון הציבור בבית המשפט, כחלק מהליך משפטי, ובמסגרת פומביות הדיון, מדובר במידע אשר הרשות רשאית למסרו. ביחס להיקף עקרון פומביות הדיון, מסקירת הפסיקה עולה כי פומביות הדיון מתפרשת גם על כתבי טענות שהוגשו בהליך, בכללם ובהקבלה כתב אישום. כמו כן, במסגרת הליכי המעצר למשל, שמו של הנאשם המוזכר בדיון ואף מפורסם בהחלטה אף הוא חלק מעקרון הפומביות. מכאן, כי אין מניעה חוקית בפרסום כתבי אישום או שמו של חשוד עצור שהובא בפני בית המשפט בהיבטים של הגנת הפרטיות וכיו"ב, ובלבד שיעשו האיזונים המתאימים הקשורים ברציונל שבחוק המידע הפלילי ותקנת השבים.
פרשנות זו אינה נותנת מענה לפרסומים שונים אחרים מחקירות, בטרם הגשת כתב האישום, ומביאה במידת מה, למצבים אבסורדיים. כך למשל, יוצא, כי איש ציבור בכיר, ולמשל ראש ממשלה או שר אשר נפתחת כנגדו חקירה פלילית, אינו נעצר ועל כן אינו מובא בפני בית המשפט, עקרון הפומביות אינו חל בעניינו. כמו כן, הליכי החקירה עצמם, אשר אינם נחשפים במסגרת דיוני המעצר, כך למשל מידע מתוך סיכום החקירה, אינו מידע אשר מועמד לעיון הציבור במסגרת פומביות הדיון.
- מידע על הליכים פליליים על אדם אינו מהווה פגיעה בפרטיות כי אם פגיעה בשמו הטוב, והפרסום נכלל בגדר הפרסומים המותרים שבחוק איסור לשון הרע – הצעה זו גובשה על ידי שחר, והורחבה בהמשך על ידי עמית ועדית, ולכן הם יציגו אותה בהרחבה וביתר דיוק לקראת הדיון ובמהלכו. ראוי לציין כי להבנתנו על אף שההצעה הועלתה, היא בעלת השלכות רוחב ואינה פשוטה. בתמצית, ההצעה מניחה, על בסיס מספר פסקי דין שעסקו בחשיפת מידע על הליכים פליליים, כי מידע על כך שאדם נחשד או מואשם בעבירה פלילית הוא מידע שעלול לפגוע בשם הטוב, אך לא בפרטיות, למעט במקרים בהם יש במידע כדי לחשוף מידע רגיש (אינטימי/בריאותי/כלכלי וכדו'). בהמשך לכך הוצע לראות את פרסום המידע הפלילי כפרסום מותר לפי סעיפים 13(5) או 13(9) לחוק איסור לשון הרע:
13 לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –
(5) פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;
…..
(9) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור;
כפתרון למקרים בהם לא ניתן להפריד בין המידע הראוי לפרסום לבין מידע הפוגע בפרטיות, למשל אם הטעם לאי העמדה לדין הוא טעם נפשי או בריאותי, הוצע לעשות שימוש בהגנה הקבועה בסעיף 18(1) לחוק הגנת הפרטיות הקובעת כי "במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם… הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965". אמנם, לפי עמדת היועץ בדנ"מ דרוקר אין לראות בהגנות מקור סמכות לפעולה מינהלית, ואלם לדעת איל, עמית ועדית ניתן אולי לאבחן את ההגנה האמורה בסעיף 18(1) מן ההגנות האחרות על בסיס דברי ההסבר לחוק, בהם בואר כי "ההגנה האמורה בפסקה (1) היא מוחלטת ושנתמלאו התנאים המפורטים בה לא יהווה המעשה עילה למשפט פלילי או אזרחי אף אם הפוגע לא פעל בתום לב". במילים אחרות, אף שסעיף זה נכנס תחת סעיף ההגנות, נראה שבמהותו הוא אינו מהווה הגנה אלא פטור או היתר, בדומה לסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע עצמו. ראיה זו של הדברים תואמת אף את ההלכה שנקבעה ברע"א 7205/16 ד"ר סיגל שוורץ נ' ד"ר לילך צולר לפיה כאשר פרסום הוא חסין מכוח סעיף 13(9) אין הוא יכול להוות בסיס לתביעה בעילה נזיקית או ממונית אחרת.
- פרסום כסמכות עזר ולא כפעולה הדורשת הסמכה בחוק – הצעה זו הועלתה למעשה על ידי אביטל ולא הספקנו לדון בה לעומק, אולם לדעתנו ראוי גם להעלות אותה בדיון. ההצעה אף עשויה להוות היבט משלים ולא סותר.
מוצע לראות בפעולה של פרסום כפעולה שהיא אינה בגדר סמכות בפני עצמה, אלא דיווח על הפעלה של סמכות. מכאן, פירסום דיווח של רשות ציבורית אודות הפעלת סמכויותיה אינו סמכות עצמאית, אלא סמכות עזר לפי סע' 17(ב) לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981. סמכות עזר זו כפופה, כמובן, לדין, ובכלל זה לאיסורים ולהגנות שבחקיקה בנוגע לפרסומים, כגון ההגנות בחוק איסור לשון הרע, חוק הגנת הפרטיות וכגון הוראות שונות של איסורי פרסום. הצעה זו נובעת בין היתר מהתפיסה היא כי התנהלות הרשויות מחייבת שקיפות, אשר נגזרת מההכרה שאלה מחזיקות בכוחות ובסמכויות שניתנו להן כנאמניו של הציבור (עע"מ 10112/02 אט"ד ואח' נ. הועדה המחוזית לתיכנון ולבניה – מחוז ירושלים ואח' ). לדעתנו, תפיסה זו מתיישבת עם הנחות בסיסיות הן של בית המשפט והן הוראות בדין, לפיהן פרסומים מסוג זה הם בסמכות הרשות והם מותרים.
יודגש, לבית המשפט קביעות שונות, אשר קשה לגבש מהן תורה סדורה. עם זאת, במספר הזדמנויות קבע בית המשפט כי לרשות יש שיקול לדעת לפרט החלטות הקשורות בחקירה, סגירת תיק וכו (כך למשל בעניין בג"ץ 1086/19 התנועה לטוהר המידות נ' היועץ המשפטי לממשלה (התיק אשר עוסק בנימוקי סגירת התיק נגד שרה נתניהו) וכן בבג"ץ 2523/97 ימיני נ' היועץ המשפטי לממשלה). כמו כן, בעניין קצב קבעה השופטת נאור כדלקמן:
"אל לו ליועץ המשפטי לממשלה, כמו גם יתר האחראים על אכיפת החוק, להיגרר אחר התקשורת ולהתבטא באשר לראיות או רמת ומידת החשדות בטרם גובשה העמדה אם להעמיד לדין או לסגור התיק. אמנם נדרשים הם ליתן לציבור דיווח אינפורמטיבי על פעולותיהם, במיוחד כשמדובר באישי ציבור או בפרשה המעסיקה את הציבור כולו במדינת ישראל. על גורמי אכיפת החוק ליתן דיווחם בצורה עניינית, ממלכתית ותוך נקיטת משנה זהירות, על-מנת שלא לקחת חלק בכל המתרחש בזירה התקשורתית.
…
פרסומים בציבור כגון מסקנות חקירת משטרה, המלצת משטרה ומידע אודות שימוע, הגשת כתב אישום וכיוצא בזה, הקשורים לדמות ציבורית ידועה, הם עניין חיוני כחלק מזכות הציבור לדעת וכנגזרת מזכותו לקבל דין וחשבון אודות תפקודו של מוסד ציבורי. פרסום כזה או אחר הנוגע להתקדמות הליכי חקירה או המשפט עצמו הוא לגיטימי ואף הכרחי לאמון הציבור במוסדות השלטון וליעילות הפיקוח הציבורי עליו. עם זאת, יש להגן גם על ערך אחר – הוא ההגנה על כבודו ושמו הטוב של האדם הנחקר והעומד לדין. אין צריך לומר, כי פרסום בציבור של חשד למעשים חמורים שנעשו על ידי דמות ציבורית במעמד כה רם, מסבים לו פגיעה שלפעמים איננה ניתנת לתיקון. לכן, בטרם פרסום יש להקפיד כי הפרטים המובאים לתקשורת ייאמרו בצורה הגונה, יעשו בצורה תקינה ומלאה, וכי לא יוצאו דברים מהקשרם. לבסוף יש לוודא, כי הדרך הוכשרה לפרסום המסקנות בציבור."
הדברים לעיל הובאו בתמצית ובאופן ראשוני לשם היעילות, וכמובן שכל הגורמים המכותבים מוזמנים לדייק במהלך הדיון או בכתב את הדברים.
מצורפת סקירת פסיקה שהכינו הסטודנטים שלנו, גל ונטע.
תודה,
דנה ולילך
מייל 8 של הפרקליט נאדים עבוד
From: Nadeem Abboud
Sent: Sunday, June 16, 2019 2:32 PM
To: Lilach Wagner <[email protected]>; Amit Merari <[email protected]>; Tamar Calahorra <[email protected]>; Gael Azriel <[email protected]>; Eyal Zandberg <[email protected]>; Amit Amir <[email protected]>; Nirit Lahav kanizo <[email protected]>; '[email protected]' <[email protected]>; Liron Banit Sasson <[email protected]>; Gabriela Fisman <[email protected]>; Avital Sternberg <[email protected]>; Dana Neufeld ([email protected]) <[email protected]>; Dana Rothschild <[email protected]>; Idit Nachmann <[email protected]>
Cc: Raz Nizri <[email protected]>; Sivan Bezalel <[email protected]>
Subject: FW: התשתית החוקית לפרסומים מחקירות
שלום וברכה,
לצערנו, אנו נאלצים לדחות את הישיבה הקבועה למחר בנושא שבנדון, בשל שינויי לו"ז בלתי צפויים.
מכל מקום, רז עיין בדברים ועל פניו הוא סבור כי המסלול המשפטי השלישי שהוצע [סמכות עזר] הוא המסלול המתאים לכאורה במקרה דנא. איל/עידית – נודה להתייחסות ספציפית לעניין זה בהקדם. לאחר קבלת ההתייחסות, רז יחליט אם להכריע בכתב, או לקבוע ישיבה דחופה בנושא.
מובן, כי אין בעניין זה כדי לעכב את הדיונים המתוכננים אצל עמית במישורים אחרים בנושא פרסומים מחקירות.
נדים
מייל 9 מהפרקליטה עידית נחמן
From: Idit Nachmann
Sent: Tuesday, June 18, 2019 10:10 AM
To: Avital Sternberg; Dana Rothschild; Tamar Calahorra; Eyal Zandberg; Gael Azriel; Amit Amir; Lilach Wagner; Nirit Lahav kanizo
Cc: Inbar Talmud; 'eyrohi z'; Liron Banit Sasson; Gabriela Fisman
Subject: RE: מתווה לביסוס פרסומים מחקירות
הי אביטל,
מתנצלת על השיהוי.
זה תלוי. אם הדיווח נדרש לשם מילוי התפקיד או הפעלת הסמכות העיקרית (למשל דיווח על עבריין נמלט לשם תפיסתו או לשם אזהרת הציבור), וההסכמה לפגיעה בזכויות קיימת לגבי הסמכות העיקרית, אזי ייתכנו מקרים בהם לא תידרש הסמכה מיוחדת. במקרים רבים אחרים תידרש הסמכה לשם הפעלת סמכות העזר כאשר הן פוגעות בזכויות יסוד (למשל לצורך כניסה לחצרים וחיפוש).
במקרה שלנו לא לגמרי ברור לי מהו התפקיד או הסמכות העיקרית שהפרסום נלווה לה, שכן הפרסום אינו דרוש לצורך מילוי תפקידן העיקרי של רשויות אכיפת החוק (מניעת עבריינות, הגנה על שלום הציבור). ניתן אולי לטעון ששמירה על אמון הציבור במערכת הוא מתפקידיהן של הפרקליטות ושל המשטרה ושהפרסום נדרש בהקשר הזה, אבל ככל הידוע לי לא קיימת כל הסמכה לפגיע בזכויות לשם כך. ייתור הצורך בהסמכה משמעו שכל רשות שרוצה לדברר את פעולותיה לשם חיזוק אמון הציבור יכולה לפגוע בזכויות יסוד לפי שיקול דעתה.
עדית
מייל 10 מהפרקליטה עידית נחמן
From: Idit Nachmann
Sent: Tuesday, June 18, 2019 3:13 PM
To: Avital Sternberg; Dana Rothschild; Tamar Calahorra; Eyal Zandberg; Gael Azriel; Amit Amir; Lilach Wagner; Nirit Lahav kanizo
Cc: Inbar Talmud; 'eyrohi z'; Liron Banit Sasson; Gabriela Fisman
Subject: RE: מתווה לביסוס פרסומים מחקירות
שוב שלום,
בהמשך לדברי מהבוקר, ראו דברי בית המשפט בפסק הדין המצ"ב שניתן לפני כחודשיים. ההדגשות שלי:
אכן, קיים מתח מסוים בין עקרון חוקיות המינהל לבין ההסמכה הכללית להפעלת סמכויות עזר, אשר עלולה לכרסם בעיקרון חוקיות המינהל. לפיכך נדרשת זהירות בקביעת תחום פריסתה של הסמכות להפעלת סמכויות עזר. לענין זה נקבעו בסעיף 17(ב) לחוק הפרשנות שני סייגים לשימוש בסמכות עזר: ראשית, שהשימוש בסמכות העזר דרוש לצורך הפעלת הסמכות הראשית; ושנית, שהשימוש בסמכויות עזר צריך להיעשות "במידה המתקבלת על הדעת", היינו – במידתיות ובסבירות (בג"צ 757/84 איגוד העיתונים היומיים בישראל נ' שר החינוך, פ"ד מא(4) 337, 373-372 (1987); זמיר, בעמ' 344-342). כן נקבע בפסיקה כי לא ניתן להטיל חובה חדשה מכוח סמכות עזר שאינה מעוגנת בחוק, וכי אין בכוחה של סמכות עזר כדי לפגוע בזכויות יסוד (בג"ץ 5936/97 לם נ' מנכ"ל משרד החינוך, התרבות והספורט, פ"ד נג(4) 673, 686 (1999); ענין פלוני שם). ודוק – שני סייגים אחרונים אלה שנקבעו בפסיקה נגזרים למעשה מהסייגים הקבועים בהוראת סעיף 17(ב) גופו.
מצ"ב פסק הדין המלא, למעוניינים.
עדית
מייל 11 מהפרקליטה דנה רוטשילד
From: Dana Rothschild
Sent: Tuesday, June 18, 2019 6:45 PM
To: Idit Nachmann ; Avital Sternberg ; Tamar Calahorra ; Eyal Zandberg ; Gael Azriel ; Amit Amir ; Lilach Wagner ; Nirit Lahav kanizo
Cc: Inbar Talmud ; 'eyrohi z' ; Liron Banit Sasson ; Gabriela Fisman
Subject: RE: מתווה לביסוס פרסומים מחקירות
היי. אשמח לשמוע את דעתן של אביטל וגבי, אבל בינתיים מספר הערות:
- אשמח להבהרה- ביחס לפגיעה בפרטיות, להבנתי דעתכם הייתה שאין כזו בעצם הפרסום על חשדות או הבאת כתב חשדות אין פגיעה בענייניו הפרטיים של אדם, אלא אם יש בו פרטים מסוימים חריגים. לכן אשמח לחדד- כאשר מדובר על פגיעה בזכות יסוד הכוונה לזכות לשם טוב?
- נדמה לי שחסרה התייחסות לכך שאותה סמכות עזר, אם נדבר עליה כך, מממשת באופן ישיר גם זכות יסוד של חופש הביטוי (זכות הציבור לדעת), ולכן ככל שמדובר בפגיעה בזכות יסוד אחרת זו גם שאלה של איזונים, באופן בו מאז ומתמיד נותח עניין זה.
- ראו מאמר שאיתרתי היום שנכתב מלפני שנה ע"י פרופ' מוטה קרמניצר. פורסם על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה ועוסק בפרסום שמות חשודים ונאשמים ופגיעה בשמם הטוב. גם בסקירה זו מניח קרמניצר כי מדובר בהיבטים של איזונים:https://www.idi.org.il/media/11194/law-and-policing-human-rights-and-police-powers.pdf (החל מעמ' 27).
כמו כן, עידית ראיתי גם את ההיבטים ששלחת ביחס לבקשות לפי חוק חופש המידע.
באופן כללי רק אציין שבעיני האיזונים הם שונים, ויש הבחנה בין פניות "פישינג" לקבל מידע על אדם מסוים, לבין מידע שהרשות סבורה לכתחילה שיש בו אינטרס שהציבור יכיר אותו (כך למשל, ביחס לנבחר ציבור).
בהקשר זה ההיבטים של חוק המרשם הפלילי רלוונטיים מאוד ואני מניחה שגבי יכולה להרחיב על כך. אם הרשות תהיה חייבת למסור כל מידע פלילי על כל אדם, יש בכך כמובן כדי לאיין את חוק המידע הפלילי ועקרון תקנת השבים.
בנוסף, יש שיקולים של הגנה על ההליך הפלילי. ככלל, למשל, פרסום של כתב חשדות עשוי להביא להטיות שונות, בטרם התקיים שימוע, ובעיני יש סיבות רבות לא לעשות כן ללא קשר לשאלות שבענייננו.
תודה. דנה
דנה רוטשילד, עו"ד ייעוץ וחקיקה (פלילי) טל: 02-6466306, 054-7561123
מייל 12 מהפרקליטה תמר קלהורה
From: Tamar Calahorra
Sent: Wednesday, June 19, 2019 1:57 PM
To: Dana Rothschild; Idit Nachmann; Avital Sternberg; Eyal Zandberg; Gael Azriel; Amit Amir; Lilach Wagner; Nirit Lahav kanizo
Cc: Inbar Talmud; 'eyrohi z'; Liron Banit Sasson; Gabriela Fisman
Subject: RE: מתווה לביסוס פרסומים מחקירות
אין ספק שמדובר בסוגיה שיש בה איזונים. לטעמי, כשמדובר באנשי ציבור, קשה מאוד להצדיק אי פרסום של כתב אישום או החלטה שלא להגיש כתב אישום, בטענה שהדבר פוגע בפרטיות החשוד או הנאשם. זכות הציבור לדעת, שהיא חלק מחופש הביטוי, צריכה לדעתי לגבור על שיקולי הפרטיות. כמו שאמרתי לעיל, אם יש שם מידע הנוגע לצנעת הפרט, שאינו נוגע ישירות לעניין או לעבירה שנחקרה, אז לטעמי אין חובה לכלול אותו בפרסום. כשמדובר באדם פרטי וכשבתיק לא היה עניין לציבור, ייתכן שהאיזון יהיה אחר.
לעניין סעיף 13(9) אני בהחלט חושבת שאפשר לומר, במסגרת פרשנות הסעיף בתביעת לשון הרע, שחלק מתפקידן של רשויות אכיפת החוק הוא גם למסור מידע עדכני
לציבור אודות פעולותיהן, ולכן, פרסום החלטות על העמדה לדין עומד בדרישה של הסעיף שיהיה זה פרסום שחובת הרשות לעשות. ייתכן שלצורך חוק חופש המידע
צריך סמכות מפורשת, אבל לשם תביעה בדיעבד לפי חוק איסור לשון הרע די באמירה זו. עם זאת, אין לפרש את הסוגיה באופן דווקני, שכן אם עבור כל פרסום של רשויות
אכיפת החוק צריך יהיה להצביע על חיקוק או הוראה מפורשת המתירה את עשייתו, הדבר יפגע מאוד בחופש הביטוי במדינה.
אני מסכימה עם דנה, שצריך לאזן כאן בין שיקולים נוספים ולא רק בין חופש הביטוי, השם הטוב והפרטיות, אלא גם בשיקולים של הגנה על ההליך הפלילי וכיו"ב. ברור שאין
למסור מידע אודות חקירה שלא הסתיימה, למשל. צריך להביא בחשבון האם האדם שמבקשים מידע אודות ההליכים הפליליים שלו הוא איש ציבור או אדם פרטי, וכיו"ב שיקולים פרטניים למקרה.
מייל 13 מהפרקליטה דנה רוטשילד
From: Dana Rothschild
Sent: Thursday, July 11, 2019 9:45 AM
To: Tamar Calahorra; Idit Nachmann; Avital Sternberg; Eyal Zandberg; Gael Azriel; Amit Amir; Lilach Wagner; Nirit Lahav kanizo
Cc: Inbar Talmud; 'eyrohi z'; Liron Banit Sasson; Gabriela Fisman
Subject: RE: מתווה לביסוס פרסומים מחקירות
היי לכולם, עידית/עמית – בהמשך לישיבה אצל רז ולבקשתו אשמח אם תעבירו למכותבים את המסמך שהעברתם לרז. כזכור התבקשנו להתייחס וכידוע זמננו קצר.
תודה דנה
דנה רוטשילד, עו"ד ייעוץ וחקיקה (פלילי) טל: 02-6466306, 054-7561123
מייל 14 מהפרקליטה עידית נחמן
Date : 7/11/2019 8:17:16 AM
From : "Idit Nachmann" [email protected]
To : "Dana Rothschild" [email protected], "Tamar Calahorra" [email protected], "Avital Sternberg" [email protected], "Eyal Zandberg" [email protected], "Gael Azriel" [email protected], "Amit Amir" [email protected], "Lilach Wagner" [email protected], "Nirit Lahav kanizo" [email protected], [email protected], [email protected], [email protected], [email protected]></[email protected], [email protected]
Cc : "Inbar Talmud" [email protected], "'eyrohi z'" [email protected], "Liron Banit Sasson" [email protected], "Gabriela Fisman" [email protected]
Subject : RE: מתווה לביסוס פרסומים מחקירות
הי דנה,
אנחנו זוכרים את הבקשה ועובדים כרגע על שיוף הנקודות האחרונות בחוות הדעת. לצערנו המתמחה שלנו ענבר, שכתבה את אחד המסמכים, חולה, ואנו ממתינים לה כדי לסיים.
עדית
שימו לב, המכותב [email protected] הוא איל זנדברג ממשרד המשפטים, ראש תחום משפט ציבורי, מחלקת היעוץ והחקיקה ויש לו גם מייל רשמי [email protected] ,
שרשור מיילים בפרקליטות על זכות הפרקליטות להדליף חומרים מחקירות להשפיע על הציבור
מייל 15 של הפרקליטה עמית מררי
Date : 6/17/2019 4:25:29 AM
From : "Amit Merari"<[email protected]></[email protected]>
To : "Lilach Wagner" <[email protected]>, "Dana Rothschild"<[email protected]></[email protected]></[email protected]>
Subject : FW: התשתית החוקית לפרסומים מחקירות
Attachment : 80061_סיכום פסדים רלוונטיים הגנת הפרטיות – גל ונטע.docx;
לילך ודנה,
תודה רבה על המצע הכתוב היטב. גם לי התזה המשפטית של אביטל נראית על פני הדברים המתאימה ביותר, אולם צריך כמובן עוד לסגור ולהדק את הדברים, ולגזור מהתזה שתבחר את המשמעויות האופרטיביות לעניינינו. הצעתי לרז לקיים בכל מקרה ישיבה כדי להדק את התזה, גם נוכח ההסטוריה המזוגזגת בעניין זה, וביקשתי שתתקיים עוד לפני סדרת הישיבות אצלנו.
עמית
להלן הנחיית הפרקליטות הנחיית פ.מ 3.8 "מדיניות התביעה ביחס למסירת מידע לציבור" עם הערות יעח"ק דנה רוטשילד ואריאל נפתלי
יעח"ק זה "יעוץ וחקיקה".