לפנינו עוד כתבת זבל שהפיק ערוץ הנשים של “מאקו”. במקום להתעסק עם מה שמעניין נשים באמת, מה הפאונדיישן החדש של שאנל, מפיצים לנו כתבות תדמית אשר מפארות ומהללות רוצחות. הרוצחת בה מדובר היא שירי סובול שכעת עומדת בפני קיצור שליש. יש לה ולבא כוחה עו”ד בן מעוז אינטרס להשפיע על ועדת השחרורים באמצעות כתבה ענקית, חומלת, מכבסת פשעים, אשר מציגה את הרוצחת כמאמא תרזה.
בתמונה: יאנה פבזנר בשן כתבות תדמית לשדולת הפמינאציות והילולים לנשים רוצחות
התגייסו למשימה שני עיתונאי זבל, שמעון איפרגן ויאנה פבזנר, כאשר ברקע קיים האינטרס של שדולת הנשים להציג כל אישה עבריינית כקורבן, כמסכנה, כמי שהחיים התאכזרו אליה, להבדיל מהדרך שבה מציגים גברים בתקשורת ובבתי המשפט כאילו כל הגברים הם חיות טרף שרק רוצים להתנפל על נשים ולרצוח אותם בגלל שהם גברים עם אגרסיות שלא ניתן לשלוט בהן.
מנגד הנרטיב של שדולת הפמינאציות הוא הפוך: הן מסרבות להכיר בכך שגם נשים לפעמים מבצעות פשעים מחרידים ומזעזעים בדיוק מאותן הסיבות שזה קורה אצל גברים, ויש להן אינטרס להציג את המסכנות של הנשים בכל סיטואציה, כולל סיטואציה כמו זו שבה מדובר ברוצחת שרצחה את אחותה התאומה בגלל התקפי קנאה לבחור.
את כיבוס הפשע הנשי עושים ע”י שימוש חוזר ונשנה במילים “קורבן של נסיבות חייה” (שזה אומר היפוך המציאות), “מדברת בבכי”, “פוסט טראומטית”, תמונות המציגות אותה בפוזות נוגות ומהרהרות, ולא בפוזות של חיית טרף (כמו שעושים לגברים), וגם טומנים בכותרת איזה טיזר כדי לגרות את דמיון הקורא שיקרא עוד. הטיזר בכותרת הוא הסיפא “וסוד אחד“, כאילו שמי שיקרא את הכתבה יבין שיש איזה סוד חדש שעכשיו מתגלה מדוע שירי סובול סידרה רצח לאחותה, וזה מצדיק את מעשה הרצח.
קראנו את הכתבה ולא מצאנו שום סוד. הכותרת היא קליק בייט אחד גדול. מסופר בכתבה כל מיני שטויות על זה שהיא אומצה מבית יתומים ברומניה ועד גיל 3 לא ידעה לדבר….. וואלה יופי. וזה המכבסה של הפשע?
מי אתה בן מעוז העו”ד של שירי סובול ושירה איסקוב?
לא הצלחנו להבין מה המטרה של הכתבה הזו, ואיך לעיתונאי הזבל שחתומים עליה יש את האינטגריטי המקצועי לפרסם את זה…. איפה תחקירים על הקורבן האמיתי, הבחור שנרצח ומה זה עשה למשפחתו? הכתבה הזו היא פשוט זבל עיתונאי במיטבו, שטיפת מוח לציבור, תעמולה זולה, ואינטרסים גועליים של בא כוחה בן מעוז ושל נשות הפמינאציה משדולת הנשים שסידרו לבן מעוז ולרוצחת את כתבת התדמית הזולה הזו כדי להוציא אותה קורבן ומסכנה.
מהתרשמותנו מדובר בעו”ד שמשלם הרבה כסף ליחצנים שיסדרו לו כתבות תדמית המתארות אותו כמצליחן גדול. עיון בתוצאות הגוגל מראה מספר כותרות שחוזרות על עצמן בכל מיני מקומות שהמוטו שלהן זה שהוא גדל בעיירה קטנה כרמיאל ובזכות כישוריו פילס דרכו לצמרת פרקליטי TLV. הוא פרסם במקומון בכרמיאל כתבה שהוא “גאווה כרמיאלית” (הרשו לנו לגחך), ותחת הכותרת “פרקליטי TLV – זהר הצפון” – שבגיל 31 הוא “עושה חייל כעורך דין פלילי בת״א”. נו באמת…. רודף כותרות כבר אמרנו? למען ההבנה, כאן הוא זוכה לפרסומת ענקית, כי האינטרס שלו לפרסם עצמו מצטלב עם האינטרס של שדולת הנשים להוציא את כל הפושעות הנשים כמסכנות וקורבן של נסיבות חייהן”.
על עמדתה של האמא המאמצת עורכת הדין רבקה סובול קראנו בכתבה אחרת:
“אימן של שירי הכלואה והילי הנרצחת, רבקה, הופיעה מול השופטים וביקשה רחמים על בתה שירי. “אני עומדת בפניכם בשני כובעים”, כתבה האם במכתב שהגישה לשופטים וושקטעים ממנו הקריאה בדיון. “האחד כנפגעת עבירה, כאמה של בתי הילית ז”ל, והשני כאמא של שירי שנגזר דינה ל-6 שנות מאסר. בקשתה של שירי להקל בעונשה היא גם בקשה שלי כנפגעת עבירה, וכאימה. “איבדתי שתי בנות – הבת שנרצחה והבת שנכלאה לתקופה ארוכה. הבנות היו כל משפחתי ועולמי. נותרתי בודדה לגמרי בעולם לגורלי ואבלי. גידלתי אותן לבדי מגיל שנה בקשיים מרובים, השקעתי מאמץ אדיר כדי לקדם אותן והקדשתי לכך את זמני, משאבי ומעייני. ציפיתי לראות את בנותיי גדלות ומתבגרות וזוכות לחיים טובים ומאושרים ולמשפחות משלהן, אך לא זכיתי לכך”. בהמשך כתבה האם: “כל חיי התהפכו באותו יום מאז שבתי הילית נרצחה. הפכתי לאישה שבורה וכבויה. מצד אחד אני מתאבלת על הילית ומבכה את לכתה, ומאידך אני נלחמת על חייה של שירי. כי היא כל מה שנותר בחיי. אינני ישנה בלילות מאז האסון, הן בשל הכאב הרב על הילית שאינו נותן לי מנוח והן בשל החרדה לשירי שלא יקרה לה דבר בכלא. אני מתגעגעת להילית כל הזמן, הדבר היחיד שמחזיק אותי שפויה הוא בתי שירי. אני זקוקה לה לידי, לחזק אותי נפשית ולתת טעם לחיי, אך איני יודעת אם אספיק לזכות בכך לאור תקופת המאסר הארוכה וגילי שהוא קרוב ל-70. איני בריאה. היחידה שיכולה לעזור לי היא שירי והיא אינה לצידי. הקלה משמעותית בעונשה ושחרור מוקדם מן הכלא הוא לא רק אינטרס של שירי, אלא שלי. חיי נהרסו פעמיים – אני זקוקה לבתי והיא לי. במקרה הזה אפשר לשפר את מצבו של קורבן העבירה ואפשרות זו בידכם. אני פונה אל בית המשפט לנהוג כלפיי במידת החסד והרחמים על ידי הקלה משמעותית בעונשה של שירי”.
להלן כתבת הזבל במאקו על שירי סובול – אל תשכחו: הנרצחת היא אחותה!!!! אביעד משה עשה הרבה פחות מהחלאה הזו, ברגע של אובדן שליטה וללא תכנון כפי שהחלאה הזו עשתה. היא תשוחרר בשם המפינאציזם המקודש והוא יכלא לכל חיו. זוהי סדום.
131 דקירות סכין, 42 חודשי מאסר. וסוד אחד
כשהורשעה בשידול ובסיוע לרצח אחותה התאומה הילי, שירי סובול הצטיירה כמפלצת. אבל רק עכשיו, שבועיים לאחר שיצאה מהכלא, נחשף סיפורה המלא: בית היתומים ברומניה, האימוץ, המכתב שכתבה לאחותה לאחר הרצח והמאבק של אמה לקיצור עונשה (“מאז שהילי איננה, שירי מחזיקה אותי שפויה”). מנגד אומרת חברה של הנרצחת: “חוסר צדק שהיא משתחררת. אני מקווה שהיא לפחות מכה על חטא”
ארבע שנים לאחר שהורשעה בפרשת רצח אחותה התאומה, שירי סובול התייצבה בתחילת החודש בפני ועדת השחרורים. זה לא היה הדיון הגורלי הראשון שלה – אחד כזה נערך כשפנייה של אמה לבית המשפט הביאה לקיצור משמעותי בעונשה, מעשר שנות מאסר שדרשה הפרקליטות לשש בלבד – אבל הפעם זה היה תלוי רק בה. ההופעה שלה בפני הוועדה עמדה להיות גורם מכריע בשאלה אם יקוצר שליש ממאסרה, או שתבלה שנתיים נוספות בנווה תרצה.
חברי ועדת השחרורים יודעים מתי אומרים להם את מה שהם רוצים לשמוע, אבל אנשים שנכחו בדיון מספרים שהדברים והדמעות של סובול בת ה-23 שידרו כנות. בפני הוועדה הונחו סיכומי הטיפולים הנפשיים שעברה בכלא לצד המלצה של שירות בתי הסוהר לקצר את עונשה ותמיכה של התביעה בהמלצה, וזה הספיק. ב-8 באפריל, שלושה ימים לאחר הדיון בוועדה, שירי סובול יצאה מהכלא לראשונה מאז שנכנסה אליו בנובמבר שנת 2017. היא הועברה בליווי עובדים סוציאליים לטיפול בהוסטל במרכז הארץ שמשמש מעין בית מעבר מהכלא אל החיים שבחוץ, חלק מסדרה של תנאים מגבילים ששחרורה מותנה בהם. בשנתיים הקרובות היא תהיה תחת מעקב מקצועי שיקבע אם חזרה למוטב ושיקמה את חייה כפי שהתחייבה לעשות, אבל יש דברים שלא ניתן לשקם.
המצב במשפחת סובול נעשה מתוח שנים לפני הרצח. גם לאחר שהאחיות נשלחו למסגרות חינוכיות נפרדות, שכנים סיפרו שתמיד עלו מהבית קולות של מריבה. אחת הסלימה עד כדי כך שהוגש כתב אישום נגד הילי (מימין) בגין תקיפה של אחותה ושל אמה
במדינה שקשה לזעזע, רצח הילי סובול בידי ערן דוד – מי שהיה בן זוגה של שירי, ומרצה כיום 20 שנות מאסר – היה אירוע בלתי נתפס. אם לא היה די במחשבה על בת 18 ששידלה אדם לרצוח את אחותה התאומה, אם לא הספיקו התכתובות ששלחה שירי לבן זוגה טרם המעשה (“שתמות כבר”, “הלוואי ערבי או מחבל ידקור אותה”), פשוט אי אפשר היה לעכל את האופי של האקט עצמו. 131 פעמים דקר ערן דוד את הילי סובול, וגורם במשטרה מספר: “לא נשאר מקום בגוף שהוא לא דקר אותה. זו הזירה הקשה ביותר שנתקלתי בה בחיי, וראיתי דבר או שניים במהלך השנים שלי במשטרה”.
סובול חוזרת כעת לחברה שזוכרת אותה כמפלצת, אלא שמדינת ישראל מעולם לא שמעה את סיפורה המלא. רק לאחר שריצתה את עונשה החליט אורי (שם בדוי), אדם המקורב למשפחה, לחשוף פרטים ששופכים אור אחר על מה שקרה באותו יום בבית בסמטת נטע בתל אביב. “גם שירי היא קורבן, מי שמכיר אותה לעומק יודע את זה”, אומר אורי, ומגולל סיפור חיים שמתחיל בסוף שנות ה-90 בבית יתומים ברומניה.
עד גיל שלוש היא לא ידעה לדבר
פרסומים קודמים על האחיות סובול לא נגעו בילדות המוקדמת שלהן. כעת חושף אורי שהן נולדו – ואז נותקו בנסיבות שאינן ידועות ממי שהייתה האם הביולוגית שלהן – בשנת 1997 ברומניה. רבקה סובול, עורכת דין מישראל, אימצה אותן כשהיו בנות שנה; וכמו במקרים אחרים של פעוטות שגדלו במוסדות דומים במזרח אירופה של השנים ההן, גם באחיות סובול הותירה החוויה פצעים שהזמן לא מרפא.
“עברתי בכלא את כל הטיפולים שהייתי צריכה, ואני רוצה עוד”, אמרה שירי סובול בוועדת השחרורים. “אני פוסט טראומטית ואני מתכוונת לטפל בעצמי ולהמשיך ללמוד ולהבין דברים. אני מוכרחה להגיד שזה מאוד כואב לי, החרטה שלי היא למשך כל חיי”
“שירי לא ידעה לדבר עד גיל שלוש”, אומר אורי. “היו לה בעיות בהתפתחות, היא סבלה מקשיי זיכרון והתפקוד שלה הוגדר על גבול הלקוי”.
במה זה מתבטא?
“הפרעות קוגניטיביות. היא מתקשה לקלוט מידע חדש”.
קטיה (שם בדוי), צעירה שהכירה את האחיות, מספרת על שירי: “היא בנאדם נאיבי בצורה קיצונית, אחת שמאמינה לאנשים ובוטחת בהם הרבה יותר מדי בקלות. כמו שהדברים האלה תמיד עובדים, היה מי שניצל את זה. היא טיפוס חרדתי, לא מסוגלת לפגוע בנמלה”.
זה לא מסתדר עם הפשעים שהיא הורשעה בהם.
“היא לא עבריינית ולא אדם אלים, היא דמות חלשה. גם בהשוואה להילי ז”ל, שתמיד הייתה דומיננטית וחזקה, לפעמים אפילו אלימה בהתנהגות שלה”.
המצב בבית משפחת סובול נעשה מתוח שנים לפני הרצח. גם לאחר שהאחיות נשלחו למסגרות חינוכיות נפרדות – הילי לפנימייה שממנה הועברה בהמשך ל”צופיה”, מעון נעול לנערות בסיכון, שירי לבית ספר מיוחד בתל אביב – שכנים סיפרו על בית שתמיד עלו ממנו קולות של מריבה. אחת מהמריבות, כשנה לפני הרצח, הסלימה עד כדי כך שהוגש כתב אישום נגד הילי בגין תקיפה של אחותה ושל אמה.
“הן גרו בדירה בשכונת נחלת יצחק ועזבו אותה כשקניתי אותה. הן עברו ממש למרחק שני בתים, לדירה שבה התבצע הרצח”, מספר אבי (שם בדוי). “זאת שכונה קטנה וכולם מכירים את כולם, התאומות הלכו עם הילדה שלי לגן ואני זוכר שהן היו לא קלות. אמא שלהן הייתה מסכנה ממש, כל הזמן הייתה מתלוננת עליהן. כשהייתי רואה אותן ברחוב היו שם אנרגיות קיצוניות כאלה”.
קיצוניות באיזה מובן?
“משהו שם הרגיש תמיד לא נורמלי, היינו מדברים בינינו לבין עצמנו שמשהו לא טוב עם הילדות. הן היו רק בנות שבע כשהכרתי אותן, ידענו שהן מאומצות ושאמא שלהן לא מצליחה להשתלט עליהן וסובלת מאוד. היא נראתה מבוגרת ב-20 שנה מהגיל הביולוגי שלה בגלל הצרות שהן עשו לה”.
מה אתה זוכר מהדירה שהן גרו בה?
“הגעתי לשם מיד אחרי שהן עזבו והייתי בהלם. הבית היה חורבה, תארי לך שאת הולכת והנעל שלך נדבקת לרצפה מרוב לכלוך. הייתי צריך לפרק את הדירה לגורמים, השארתי רק ארבעה קירות”.
הרצח היה פרי תכנון מוקפד. ערן, אז בן 19 (במרכז התמונה), הגיע לדירה מצויד בכפפות, שני סכינים ובגדים להחלפה. הוא דאג לתאם עם שירי את ההגעה לדירה במועד שבו שתי האחיות יהיו בה ביחד, ואז תקף את הילי בחדר המדרגות
גדי (שם בדוי), מדריך בפנימייה שבה למדה הילי, מספר על תלמידה שאפשר היה לראות עליה את קשיי ילדותה. “מההיכרות שלי איתה אני יכול לומר שהיא הייתה ילדותית, עם חסך מאוד גדול בכל מה שקשור לקשר עם ההורים. בכלל, ילדים לא מגיעים לפנימייה כי הם רבו עם אמא. בדרך כלל יש חסר גדול בפן התפתחותי בכל הקשור לאהבה, רגש. שם היה בעיקר שילוב של מחסור בדמות סמכותית שתציב גבולות, זה לא משהו שאמא שלהן עשתה, והילי הייתה חייבת את הגבולות האלה”.
הכרת גם את שירי?
“פגשתי אותה כשהיא הייתה מגיעה לבקר את אחותה. היא הייתה סגורה יותר ושקטה יותר, לא דיברה הרבה. היה שלב שהילי ברחה מהפנימייה ונעלמה לחודש, בגיל 12 או 13. כל הזמן הזה הייתי בקשר עם שירי והיא גם הייתה זאת שהודיעה לי שהילי נמצאה בטבריה. כשמצאו אותה הוחלט להכניס אותה ל’צופייה’. אין לי ספק שהחוליה החלשה בכל הסיפור הזה הייתה האמא, אבל אני לא מאשים אותה בכלום. צריך הרבה מאד כוחות בשביל לגדל שתי בנות עם רקע כמו שלהן כשאת לבד ואין לך עזרה מאף אחד”.
שתיהן לא היו קלות, אבל על הילי ויתרו
בפברואר 2016, כששתיהן מתגוררות שוב בבית אמן, היחסים בין האחיות סובול הגיעו לנקודת רתיחה. שירי חשה שהילי מנסה לחבל בזוגיות שלה עם ערן דוד, והחלה לשלוח לו מסרים שהבהירו שהיא מייחלת למותה.
עו”ד בן מעוז (בתמונה), המייצג את שירי סובול: “היא חדורת מטרה להמשיך בשיקום. היא עברה כברת דרך ארוכה ויש לפניה עוד חתיכת דרך, אבל שירי של לפני ארבע שנים ושירי של היום זה ממש לא אותו אדם”
הרצח היה פרי תכנון מוקדם ומוקפד. ערן, אז בן 19, הגיע לדירה בסמטת נטע מצויד בכפפות, שני סכינים ובגדים להחלפה; הוא דאג לתאם עם שירי את ההגעה לדירה במועד שבו שתי האחיות יהיו בה ביחד, ואז תקף את הילי בחדר המדרגות. כשהצעיר דוקר את אחותה שוב ושוב, שירי סובול התקשרה למשטרה וסיפרה שאדם זר, “כנראה ערבי”, דוקר את אחותה.
לאחר הרצח הכניסה שירי את ערן לדירה, עזרה לו להתנקות מכתמי הדם, הסתירה אותו בחדר השינה של אמה והחביאה במקומות שונים בבית את בגדיו ואת שני הסכינים. כשראתה ניידת משטרה מגיעה לבניין שלחה לערן מסרון: “תיזהר השוטרים בדרך”.
השוטרים שהגיעו לזירה לא הבינו בתחילה את הרקע למעשה, אבל החקירה חשפה את הסכסוך הממושך בין האחיות ואת המסרונים המפלילים. ארבעה ימים לאחר הרצח מסרה שירי למשטרה את אחד הסכינים ששימשו לביצוע הרצח בטענה שמצאה אותו בבית, אבל בשלב הזה כבר היה ברור שהיא הייתה לכל הפחות עדה לפשע, ולא עשתה דבר כדי למנוע אותו. בחדר החקירות התבהרה התמונה המלאה: הילי סובול נרצחה כי אחותה סיפרה לחבר שלה שהיא מנסה להפריד ביניהם. על זה היא נענשה ב-131 דקירות.
שירי סובול הצטיירה כמפלצת כשהפרטים הגיעו לכלי התקשורת, אבל היום אומר אורי: “שירי לא מסוגלת לתכנן שום רצח, אין לה שום יכולת כזו. בזמן הדקירות היא פשוט הייתה בהלם, והאמת שהיא בהלם מאז ועד היום”.
היא הורשעה בשידול. בית המשפט קבע למעשה שהיא דרבנה את ערן דוד לרצוח את הילי.
“בכל בית יש ריבים בין אחים והיו כאלה גם בבית משפחת סובול, אבל היא מעולם לא ביקשה לרצוח את הילי. זה שהיא כתבה לו ‘הלוואי שהיא תמות’ או משהו בסגנון – אלה משפטים שנכתבו ברגע של עצבים. היא לא האמינה שהחבר שלה ירצח את אחותה”.
קשה לדמיין את המצב שבו מצאה את עצמה רבקה סובול. אתה מצליח להבין למה היא נלחמה על שירי גם אחרי שהוגש כתב האישום, גם אחרי ההרשעה?
“רבקה מכירה את שתי הבנות שלה הכי טוב בעולם. היא איבדה את הילי ולא רצתה לאבד גם את שירי, אז היא הפכה עולמות כדי ששירי לא תואשם ברצח ותשקם את חייה”.
דנה (שם בדוי), שהייתה חברה טובה של הילי: “שירי סייעה לרצח ואין מחילה על זה. אני לא חושבת שהיא יכולה להשתנות ואני גם לא חושבת שיש פה נסיבות מקלות. להפך, שירי תמיד הייתה המועדפת. לפחות ככה הילי הרגישה”
רבקה, שהתייצבה לכל הדיונים במשפט של בתה, ביקשה לא פעם את זכות הדיבור והקפידה לפרוש בפני השופטים את נסיבות חייה של הנאשמת. באחד מאותם דיונים נמסר לרבקה מפרקליטה של שירי מכתב שכתבה בתה לאחותה המנוחה ולה: “הילי, אני מתגעגעת אלייך מאוד. תסלחי לי על כל המריבות הקטנות שהיו לנו. אני לא יכולה להירדם בלעדייך. אמא, אני מאוד מקווה שאת מאמינה לי שאני לא קשורה לזה בכלל. אם הייתי יכולה להחזיר את הגלגל אחורה, הייתי מוותרת לה בכל המריבות”.
אורי, מה קרה מאז ליחסים בין האמא והבת?
“רבקה תמכה בשירי וחיזקה אותה לאורך כל המאסר. הן דיברו בטלפון כמה פעמים ביום, ורבקה גם הפקידה בשבילה כספים כדי שתוכל לקנות מצרכים בקנטינה של הכלא. שירי היא כל עולמה, האדם היחיד שנשאר לה. לא יהיה מוגזם להגיד שהאמא אצילת הנפש הזאת הצילה את החיים של הבת האחרת שלה”.
מול הדברים של אורי והחיבוק של רבקה מתייצבת דנה (שם בדוי), שהייתה חברה טובה של הילי. “שירי סייעה לרצח של אחותה, ואין מחילה על זה”, היא אומרת. “זה חוסר צדק שהיא משתחררת ואני מקווה שלפחות היא מכה על חטא. אני לא חושבת שאדם כמוה שהיה מעורב ברצח יכול להשתנות, ואני גם לא חושבת שיש פה נסיבות מקלות. להפך, שירי תמיד הייתה המועדפת, לפחות ככה הילי הרגישה. עובדה שהיא נזרקה ממסגרת למסגרת בזמן ששירי גדלה בבית תחת הכנפיים של אמא שלה. אולי שתיהן לא היו קלות, אבל על הילי ויתרו. גם אני באותה סירה, אכלתי חרא כשאחותי קיבלה הכל. אז אני כואבת את הרצח הזה, את השחרור הזה ואת חוסר הצדק המסריח הזה”.
עינת (שם בדוי), חברת ילדות של הילי, מספרת על תחושות דומות: “הייתי עם הילי בפנימייה, היינו חברות מאוד טובות, ואני חושבת שהגיע לשירי עונש הרבה יותר חמור. מה שהיא עשתה לאחותה – זה כאילו שהיא בעצמה ביצעה רצח בדם קר. אין מילים לזוועה הזאת”.
כל דבר הפריע לה, בחורה בלתי נסבלת
שירי סובול הייתה עצורה במשך חצי שנה לפני ששוחררה למעצר בית עד לסיום משפטה. בפרקליטות חשבו בתחילה להאשים אותה בעבירה של רצח, ולאחר בחינה מחודשת הוחלט על אישומים קלים יותר – שידול לחבלה בכוונה מחמירה וסיוע לאחר מעשה – כשערן דוד מואשם לבדו ברצח. לאחר ההרשעה ומתן גזר הדין הגישה שירי ערעור לעליון בבקשה להתחשב בנסיבות חייה ובמצבה של אמה, שמצדה אמרה לשופטים: “איבדתי שתי בנות, ואני נלחמת על שירי. היא הדבר היחיד שמחזיק אותי שפויה מאז שהילי איננה”. הערעור נדחה על הסף.
ב-8 בנובמבר 2017 החלה סובול לרצות את עונשה בנווה תרצה. היא הוכנסה לתא באגף סביון שבו שהו ארבע אסירות, בהן שתיים שנשפטו למאסר עולם בגין רצח ילדיהן. התא המדובר נועד לפקח על אסירות שיש חשש שינסו לפגוע בעצמן; הוא נמצא תחת בקרה ומצולם 24/7, מה שמסביר למה האסירות קוראות לו “תא המצלמות”.
ב-8 באפריל יצאה שירי סובול מהכלא לראשונה מאז שנכנסה אליו בנובמבר 2017. היא הועברה לטיפול בהוסטל במרכז הארץ, ובשנתיים הקרובות תהיה תחת מעקב שיקבע אם חזרה למוטב ושיקמה את חייה כפי שהתחייבה לעשות
החודשים הראשונים שם היו קשים מאוד לשירי סובול, וקשים גם לשכנותיה לתא. “היא טיפוס ממש אגואיסטי, חושבת רק על עצמה”, אומרת ענת (שם בדוי), אסירה שישבה איתה. “היא הייתה מעשנת בתא וחונקת את כולנו, ביקשתי ממנה כמה פעמים להפסיק אבל היא התעצבנה עליי ואמרה ‘מי את בכלל?'”.
היא דיברה פעם על הרצח?
“אפילו לא פעם אחת, אבל היה קשה מאוד לתקשר איתה על כל נושא, היא טיפוס סגור כזה. פעם היא צעקה על אחת האסירות, ‘את מדברת יותר מדי, זה מפריע לי’. כל דבר הפריע לה, בחורה בלתי נסבלת”.
ויקי (שם בדוי), לשעבר אסירה ב”תא המצלמות”: “זה היה ממש תא לחץ, כל אחת מאיתנו באה מרקע אחר עם בעיות אחרות והיו הרבה מתחים ועצבים. לא היה קל לשרוד את שירי, אבל ייאמר לזכותה שהיא מעולם לא איימה לפגוע במישהי או רבה עם מישהי, הכל היה ברמת הדיבורים. צריך לזכור גם שהיא הייתה צעירה, פעם ראשונה בכלא נשים, וזה לא קל בכלל”.
בתחילת מאסרה עבדה סובול בכלא במפעל שמייצר אריזות לרשתות המבורגר. “עבדנו כל יום ארבע שעות, קיבלנו משהו כמו ארבעה שקלים לשעה. שירי הייתה חרוצה מאוד, זה קצת עזר להתאוורר מחוץ לתא ודווקא במפעל היא הייתה שקטה ונחמדה”, אומרת ויקי.
אסירות מספרות שבשלב מסוים ניסתה מארי פיזם, מי שהורשעה ברצח בתה רוז פיזם, לפרוס על סובול את חסותה כדי לסייע לה להתאקלם בכלא. באותה תקופה, מספר אורי, היא אמרה לו בשיחת טלפון שהיא חוששת לחייה בגלל אסירות מסוכנות שעלולות לפגוע בה או לנצל אותה.
בשירות בתי הסוהר מספרים שבשנותיה בנווה תרצה השלימה סובול את מבחני הבגרות שלה, כתבה יומן, ועברה יותר מ-100 סדנאות שיקום וטיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים. “זה מספר חסר תקדים במושגים שלנו, יותר משנה וחצי היא הייתה באגף טיפולים”, אומר גורם בשב”ס. “היא שיתפה פעולה עם כל הגורמים הטיפוליים, הייתה אסירה טובה בלי בעיות משמעת ולקחה אחריות על המעשים שלה”.
במהלך המשפט כתבה שירי מכתב: “הילי, אני מתגעגעת אלייך מאוד ולא יכולה להירדם בלעדייך. אמא, אני מקווה שאת מאמינה לי שאני לא קשורה לזה. אם הייתי יכולה להחזיר את הגלגל אחורה, הייתי מוותרת לה בכל המריבות”
לפני כשנתיים, כחלק מתהליך השיקום שלה, סובול לבשה ערב אחד בגדים לבנים, כנפיים שקופות והילה עם נצנצים, ועלתה לבמה עם עוד מספר אסירות. זאת הייתה הצגה במסגרת החוג לתיאטרון של נווה תרצה, והאסירות הופיעו מול קהל של סוהרים וסוהרות, שופטות ושופטים, אסירות לשעבר וסטודנטיות למשפטים וקרימינולוגיה. “לא כל אסירה יכולה להשתתף בסדנה הזאת, גם אם היא רוצה״, מספרת מורן (שם בדוי), סטודנטית שנכחה באחת ההצגות. ״מאשרים השתתפות רק למי שהצוות של נווה תרצה מזהה כאחת שעוברת תהליך, מיוצבת, כי החזרות וההצגה דורשות מהן להיחשף, בטח מול קהל”.
איך היה לראות את שירי סובול בתפקיד של פייה?
“מיד זיהינו אותה, כי הפנים שלה מוכרות מאוד. היה דיסונס מטורף לראות אותה בתפקיד פייה מגשימת חלומות, נראית כמו נערה רגילה לחלוטין שמשחקת בתאטרון חובבני. כל הזמן הרצתי בראש את מה שהיא עשתה וזה פוצץ לי את המוח. היא צעירה מאוד ויפה מאוד, אי אפשר לראות עליה את החיים הקשים שהיא עברה”.
אני מתעבת את האדם שרצח את אחותי
ההוסטל שבו שוהה כעת סובול מיועד לאסירים משוחררים שמשולבים בקהילה. נאסר עליה לצאת ממנו משעה עשר בלילה ועד שש בבוקר. “לקחו אותה לקנות טלפון סלולרי בקניון והיא הייתה לגמרי בבלקאאוט מהסביבה”, מספר אורי. “ארבע וחצי שנים היא לא הייתה בחוץ”.
פרקליטה של סובול, עו”ד בן מעוז: “בכלא הייתה משמעת, סדר יום מובנה, ספירות חמש פעמים ביום, פקודות מה לעשות ומה לא. בהוסטל זה שונה לגמרי, שירי לאט לאט מתאימה את עצמה למצב החדש והיא חדורת מטרה להמשיך בטיפולים ובשיקום. היא עברה כברת דרך ארוכה ויש לפניה עוד חתיכת דרך, אבל שירי של לפני ארבע שנים ושירי של היום זה ממש לא אותו אדם”.
בעת שערן דוד ממשיך לרצות את עונשו, נדמה ששירי סובול נמנעת במכוון מלהזכיר את שמו. “אני מתעבת את האדם שרצח את אחותי”, אמרה באחרונה בשיחה עם מכרים. “הוא אדם רע, מתועב, אני לא בשום קשר איתו”. בסיומה של אותה שיחה אמרה סובול: “אני מתגעגעת מאוד להילי, היא נורא חסרה לי. המקרה הזה ירדוף אותי עד ליומי האחרון, אני מתמודדת איתו כל שנייה בחיי. לקחתי אחריות על המעשים שלי, אבל אני קורבן של המקרה”.
תגובות: “היא קורבן של נסיבות חייה”
את תגובתה של רבקה סובול לא ניתן היה להשיג עד למועד פרסום הכתבה. עו”ד בן מעוז, פרקליטה של שירי סובול, מסר בתגובה: “כשמעמיקים בסיפור חייה של שירי, החל מילדותה בבית היתומים, תהליך האימוץ, בעיות ההתפתחות שחוותה, הטיפולים הפסיכולוגים מגיל צעיר ועוד, מבינים שהיא קורבן של נסיבות חייה. בעקבות האירוע הטראגי סובלת שירי מהתקפי פוסט טראומה חמורים, היא נזקקת לליווי אנשי מקצוע וטיפול תרופתי קבוע וממושך. במהלך שהותה בכלא היא עברה הליך שיקום אינטנסיבי ומשמעותי. גורמי שב”ס מציינים שעברה שינוי מהותי, מרשים ומעורר הערכה, היא אינה מאופיינת בקווי אישיות שוליים או דפוסים עברייניים. מדובר בנערה חיובית ונורמטיבית שעברה תהליך יוצא דופן ולפיכך נמצא כי היא ראויה לשחרור מוקדם, לאחר שגם הפרקליטות תמכה בשחרורה.
“שירי מביעה צער כבד וחרטה עמוקה על אובדן אחותה התאומה – כאב שימשיך וילווה אותה לשארית חייה. היא תמשיך בתהליך השיקום גם מחוץ לכתלי הכלא ותעשה כמיטב יכולתה לשוב ולנהל חיים עצמאיים כאזרחית מועילה ותורמת לחברה”.
https://www.mako.co.il/women-weekend/Article-b1216c38c25f871027.htm
