לפנינו פסק דין תמוה מבית דין לעבודה. קצין ביטחון בשם יואב איתן עבד בימק”א ירושלים ועבודתו הסתיימה לא בצורה יפה. למרות זאת הגיע למלון ולעס מזון, ולטענת ימק”א גם לא שילם על המזון. הוא גם העכיר את האווירה וגרם לעובדים אחרים להתמרמר. ההנהלה החליטה לא לאפשר לו לאכול יותר במלון. הוא הגיע לשם כדי לאכול שוב פעם בחינם, וסילקו אותו. הוא תובע בלשון הרע, וגם תובע על פיצויים על “אי הארכת שירותו מעבר לגיל פרישה למרות הבטחה שניתנה לו בעניין”.
בתמונה: עורכת הדין שייצגה את המאבטח. מדהים שהצליחה להוציא 50,000 ש”ח פיצוי לשון הרע למאבטח שפוטר ובכל זאת הגיע לאכול בחינם בבית המלון….https://www.lsa-law.co.il/%d7%a2%d7%95%d7%93-%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%a1%d7%a0%d7%94-%d7%a9%d7%a8%d7%9e%d7%9f-%d7%9c%d7%9e%d7%93%d7%9f/. עו”ד שרמן-למדן עבדה כפרקליטה בפרקליטות המדינה, במחלקה לסכסוכי עבודה, ייצגה את המדינה בבתי הדין לעבודה ובבית המשפט העליון, בעתירות חוקתיות ומינהליות ובסכסוכי עבודה קיבוציים ואישיים, עסקה בהתוויית הפעילות של הממונה על השכר במשרד האוצר ועבדה מול בעלי תפקידים ויועצים משפטיים במשרד הפנים ובכל יתר משרדי הממשלה, במשטרה ובצה”ל. איך היא מצליחה להוציא כספים על עילות תביעה כל כך מופרכות???? לחייב מעסיק לשקול העסקה מעבר לגיל פרישה ועוד להוציא על זה פיצויים??????
השופטת יפה שטיין החליטה לתת לו 50,000 ש”ח על האירוע במסעדה כי סולק “בבושת פנים”, למרות שהשופטת אמרה במפורש שהיה מותר להנהלה שלא לאפשר לעובד לשעבר לסעוד במסעדה, וכמו כן העניקה לו 250,000 ש”ח על זה שההנהלה לא “שקלה” להאריך לו את העבודה מעבר לסיום העבודה אחרי גיל פרישה (67). כמו כן פיצתה אותו ב 30,000 ש”ח על הוצאות עו”ד בגין הגשת וניהול התביעה.
על איזה “בושת פנים” נותנים השופטים 50,000 ש”ח?
אנחנו לא מצליחים להבין את ההיגיון מאחורי פסק הדין הזה. לקבל 50,000 ש”ח על זה שלא הכניסו אותו למסעדה זה לא מוגזם? מה כבר קרה? אין מקומות אחרים לסעוד בהם? האיש סיים לעבוד בימק”א, והוא יודע שהוא לא רצוי שם, אז מה יש לו לחפש שם? על זה מקבלים בבית דין לעבודה 50,000 ש”ח??? שימו לב שהשופטת אומרת שהיה מותר לנתבעת לא להכניס את המאבטח לשעבר למסעדה כדי לאכול. אז על מה נותנת השופטת 50,000 ש”ח?
והנה כאשר בבית דין לעבודה מחלקים כספים כאילו הם צומחים על העצים בגלל “בושת פנים”, בבתי משפט למשפחה מבצעים בגברים עוולות הרבה יותר מבישות פנים והם לא מקבלים כלום. מקבלים רק זין מהשופטים. בבתי משפט למשפחה מנתקים גברים מילדים, שולחים אותם למרכזי קשר, ממציאים עליהם עלילות של פדופיליה ואונס, עוצרים אותם על עלילות שווא של אלימות במשפחה, וכשהגברים הלו תובעים על “בושת הפנים”, זורקים אותם מכל המדרגות.
למה חייבת מעסיקה לשקול העסקה של מי שהגיע לגיל 67?
גם רכיב הפיצוי השני לא ברור לנו. מה זה פיצוי על אובדן המשך העסקה לאחר שההעסקה כבר הסתיימה? אם הסתיימה העבודה בגלל גיל פרישה (67), מדוע שהמעסיק יצטרך “לשקול” אם להמשיך להעסיק את מי שעבדתו הסתיימה??? ועל זה שהמעסיקה לא שקלה, מקבלים 250,000 ש”ח? נראה לנו שיפה שטיין קצת מטורפת.
השופטת יפה שטיין נכשלה במבחן איכות השפיטה. השופטת למדה במשולב באקדמיה למוזיקה ובסמינר דוד ילין, לימודי מוזיקה וריתמוזיקה וקיבלה תעודת מורה בכירה. התמחות למשפטים עשתה במשרד הרווחה. בספטמבר 2004 מונתה לכהונת שופטת בית הדין האזורי לעבודה בירושלים. באוגוסט 2020 מונתה לכהונת שופטת בכירה.
להלן כתבה מאתר “פסק דין”:
מעסיקה תשלם כ-300,000 שקל לעובד שהושפל
קצין ביטחון לשעבר בימק”א ירושלים ובמלון שלוש הקשתות הגיע לסעוד במקום לאחר פרישתו והופתע לגלות כי עובדי החברה התבקשו שלא להכניסו ולא לתת לו שירות
בית הדין האזורי בירושלים קיבל תביעה של עובד לשעבר בימק”א ירושלים נגד מעסיקיו. בין היתר נקבע כי הודעות משפילות ופוגעניות שהופצו בקרב העובדים ובהן הם התבקשו שלא להכניסו לתחומי מקום העבודה הן לשון הרע. בתוך כך התקבלו גם טענות נוספות של העובד בקשר לתנאי העסקתו ונפסקו לו פיצויים בסכום כולל של כ-300,000 שקל.
התובע עבד במשך עשרות שנים כקצין ביטחון בימק”א ירושלים ובהמשך הועבר לעבוד במלון שלוש הקשתות שבבעלותה עד יציאתו לפנסיה.
מספר חודשים לאחר פרישתו, הגיע התובע יחד עם חברו לאכול במסעדה שפועלת במקום אולם המלצר אמר לו כי קיבל הוראה שלא לשרתו. בעקבות המקרה התברר לתובע כי העובדים קיבלו הודעות ממנכ”ל החברה, בהן התבקשו שלא להכניסו כלל למתקני ימק”א. בהודעות אחרות ששלחה מנהלת הכספים בחברה, העובדים התבקשו לעקוב אחריו מאחר שלא שילם עבור ארוחות שרכש במסעדה.
בתביעה שהגיש כנגד מעסיקתו והמנכ”ל התובע טען כי ההודעות נשלחו במטרה להשפילו ולבזותו לאחר שדרש לקבל מהנתבעת את זכויותיו החוקיות כעובד, ומדובר בלשון הרע. לדבריו, הוא הושפל קשות כשגורש בבושת פנים מהמסעדה, והדבר נודע ברחבי ירושלים.
מלבד זאת טען התובע להפרת זכויותיו כעובד, ותבע פיצויים על אי הארכת שירותו מעבר לגיל פרישה למרות הבטחה שניתנה לו בעניין, תשלומים עבור תוספת ותק, הפרשי פיצויים פיטורים, תוספת עבור שעות נוספות ועוד.
הנתבעים לעומת זאת טענו כי האיסור על כניסת התובע למתחם ניתן כיוון שמאז פרישתו הוא מגיע למקום ויוצר “אוירה בעייתית” בין העובדים.
הם הכחישו את טענות התובע, ובין היתר הדגישו כי בעת פרישתו התובע לא ביקש להמשיך לעבוד תקופה נוספת ולא הייתה הבטחה כזאת.
פסיקת פיצויים
השופטת יפה שטיין קיבלה את הטענה בדבר לשון הרע במלואה ופסקה לתובע פיצוי של 50,000 שקל בגין רכיב זה. היא ציינה כי על אף שלמעסיק הזכות המלאה שלא להכניס עובד לשעבר למקום העבודה, במקרה זה האופן שבו זה נעשה גרם לפגיעה ועלבון קשה לתובע. עם זאת נקבע כי העוולה לא בוצעה רק על ידי המנכ”ל והתביעה האישית נגדו נדחתה לאחר שלא הוכחה עילה להרמת מסך.
טענה נוספת של התובע שהתקבלה הייתה כנגד ההחלטה שלא להאריך את שירותו מעבר לגיל הפרישה. השופטת שטיין שוכנעה שהתובע פנה לנתבעת בבקשה להארכת תקופת העבודה יותר מפעם אחת. בעניין זה היא הבהירה שאומנם מותר היה לנתבעת שלא להאריך את התקופה, אולם היה עליה לפחות לשקול זאת – מה שלא נעשה. בנסיבות אלה נקבע כי התובע פוטר שלא כדין.
טענות נוספות של התובע התקבלו באופן חלקי, כך שבסופו של דבר נפסקו לטובתו פיצויים בסכום כולל של 292,910 שקל בגין פיטורים שלא כדין, לשון הרע, והפרשי שכר בגין תוספת ותק, פנסיה, קרן השלמות ודמי הבראה.
בנוסף ישולמו לו הוצאות משפט ושכר טרחת עו”ד בסך 30,000 שקל.
- ב”כ התובע: עו”ד רוקסנה שרמן למדן
- ב”כ הנתבעים: עו”ד סעיד ג’אליה
להלן פסק הדין:
| סע”ש בית דין אזורי לעבודה ירושלים |
40740-12-16
03/05/2021 |
| בפני השופטת: יפה שטיין |
|
| – נגד – | |
|---|---|
| תובע: יואב איתן עו”ד רוקסנה שרמן למדן |
נתבעים: 1. ימק”א הבינלאומית ירושלים 2. שלוש קשתות בע”מ 3. עמוס גיל עו”ד סעיד ג’אליה |
| פסק דין | |
- בפנינו תביעת התובעת לתשלום זכויות שונות של התובע, כולל זכויות מסיום העסקתו, וכן לפיצוי בגין הפרת חוק איסור לשון הרע ופגיעה בחובת תום הלב.
- הרקע לתביעה:
- לצורך הסעדים הכספיים מוסכם, כי תקופת עבודתו של התובע היא מיום 01.04.1979 ועד ליום 15.01.2016.
- החל משנת 1979 ועד למועד סיום ההעסקה, שימש התובע בתפקיד קצין הביטחון של ימק”א.
- עד ליום 31.03.1989 היה התובע רשום כעובד הנתבעת 1 והחל מיום 01.04.1989 נרשם התובע כעובד הנתבעת 2.
- הנתבעת 2 היא חברת בת של הנתבעת 1, המוחזקת על ידי הנתבעת 1 בשיעור של 100%. הנתבע 3 הוא מנכ”ל הנתבעות 1-2.
- התובע היה מבוטח בקרן פנסיה ותיקה ומנכ”ל ימק”א דאז ביקש לבטל את הפוליסה בקרן הפנסיה מבטחים הוותיקה, ובהתאם לכך, בוטלה הפוליסה בקרן הפנסיה, והתובע החל להיות מבוטח בביטוח מנהלים בחברת – “כלל חברה לביטוח בע”מ”.
- הנתבע 3 משמש בתפקיד מנכ”ל הנתבעות 1-2 החל מחודש מאי 2015.
- הנתבע 3 הורה על איסור כניסתו של התובע למתחם ימק”א ביום 27.07.2016, בכלל זה למסעדה במתחם ימק”א ולחדר הכושר של ימק”א. ביום 15.08.2016 הודיע הנתבע 3 לתובע, כי הוא מבטל את ההחלטה לאסור את כניסתו למתחם, מהסיבה, שהנהלת ימק”א שוכנעה, שהתובע הפנים את מטרת האיסור.
- הסעדים בכתב התביעה מופנים כלפי הנתבעות 1-2, למעט הסעדים בעילת הפרת חוק איסור לשון הרע, המופנים גם כלפי הנתבע 3 באופן אישי.
- ועניין נוסף: בשתי ישיבות ההוכחות ישבו בדיון נציגי הציבור ה”ה נתן מזרחי וסימה פישר. ככל הנראה ומכיוון שבטעות הוקצו לדיון זה תחילה נציגי ציבור אחרים (אשר ישיבתם בוטלה לאחר שהתברר כי מדובר בהמשך הוכחות), נרשם בטעות במועד העברת תמלול ההקלטה לתיק, שמות של נציגי ציבור אחרים, שלא ישבו בדיון. לאור זאת פסה”ד נחתם ע”י ה”ה נתן מזרחי וסימה פישר שישבו בשני הדיונים.
- המחלוקות בתיק:
- האם הנתבעים פגעו בשמו הטוב ובכבודו של התובע והפרו את חוק איסור לשון הרע, בלא שיש בידיהם הגנה לפי החוק? או האם כטענת הנתבעים – לא הופר חוק איסור לשון הרע ו/או קמה להם הגנת “אמת דיברתי”?
- ככל שייקבע, כי הנתבעים או מי מהם הפרו את חוק איסור לשון הרע – מהו הפיצוי שהתובע זכאי לקבל מהנתבעים או ממי מהנתבעים, ללא הוכחת נזק? האם יש להוציא צו המחייב את הנתבעים או מי מהם לפרסם הודעת התנצלות? האם יש להורות לנתבעים לפרסם בקרב עובדי הנתבעות 1-2 הודעה בדבר ביטול האיסור המגביל את התובע מלעשות שימוש במתקני ימקא?
- האם התובע ביקש להאריך את שירותו מעבר לגיל הפרישה? האם הנתבעים הפרו את חובתם לשקול בקשה להארכת שירות, בהתאם לאמות המידה המתחייבות מהפסיקה? האם ניתנה הבטחה המחייבת ששירותו של התובע יימשך מעבר לגיל הפרישה? האם התובע זכאי לפיצוי בגין הפסקת עבודתו בגיל פרישה ומהו הפיצוי שיש לפסוק לתובע?
- האם התובע היה זכאי להיות מבוטח בביטוח פנסיוני בקרן מבטחים הוותיקה החל משנת 1979 והאם הנתבעת 1 פעלה שלא כדין כאשר החלה לבטח את התובע רק בשנת 1989? האם הודעת מנכ”ל ימקא לחברת מבטחים על ביטול חברותו של התובע בקרן, בשנת 1994, נעשה שלא כדין ובניגוד להסכם קיבוצי? האם נגרם לתובע הפסד פנסיוני? ואם כן – מהו סכום הפיצוי שהתובע זכאי לקבל? האם כטענת הנתבעים, תביעתו של התובע בעילה זו התיישנה, או שכטענת התובע, יש לדחות את טענת ההתיישנות?
- האם כטענת התובע, במסגרת עבודתו תחת הנתבעת 2, הוא היה זכאי לקבל תוספת ותק גם על יסוד שנות הוותק תחת הנתבעת 1? או כטענת הנתבעים, התובע זכאי לתוספת ותק רק בגין שנות עבודתו תחת הנתבעת 2? מהי תוספת הוותק לה זכאי התובע בגין התקופה הרלוונטית? האם התובע זכאי להפרשי שכר בגין אי תשלום תוספת וותק מלאה ומהו סכום הפרשי השכר?
- ככל שהתובע זכאי להפרשי שכר בגין תוספת ותק – מהו סכום ההפרשים בפיצויי הפיטורים ובהפקדות לפנסיה ולקרן ההשתלמות שהתובע זכאי לקבל?
- האם השכר הקובע לעניין פיצויי פיטורים,, פנסיה וקרן השתלמות צריך לכלול גם את רכיבי השכר המכונים “מתנות”, “שר”פ”, “רכב ניידות” ו- “טלפון”, כולם או חלקם? האם כטענת התובע, מדובר ברכיבים קבועים ובלתי מותנים, או כטענת הנתבעים, מדובר בתוספות אותנטיות? ככל שמדובר ברכיבם שצריכים להיכלל בשכר הקובע, כטענת התובע, מה סך ההפרשים שיש לפסוק לתובע בגין פיצויי פיטורים, פנסיה וקרן השתלמות?
- האם מתכונת עבודתו של התובע כללה עבודה בשעות נוספות, או כטענת הנתבעים התובע לא עבד שעות נוספות? האם כטענת הנתבעים, משרתו של התובע הייתה משרת אמון, שאינה ניתנת לפיקוח, ושאינה מזכה את הנושא בה בגמול שעות נוספות או בגמול עבודה בשבתות ובחגים? או האם, כטענת התובע, משרתו אינה נמנית על החריגים הפוטרים מתשלום גמול בעד עבודה בשעות נוספות? ככל שהתובע זכאי לגמול בעד שעות נוספות – מהו סכום הפרשי השכר שהתובע זכאי לו בגין עילה זו ב- 7 השנים שקדמו למועד הגשת התביעה?
- האם התובע זכאי לקבל פיצויי פיטורים מוגדלים, בהתאם לעקרון השוויון ועל יסוד נוהג במקום העבודה, או האם כטענת הנתבעים – לא קיים נוהג ולא קיימת זכות לפיצויים מוגדלים? ככל שטענת התובע תתקבל, מהו סך הפיצויים המוגדלים שהתובע זכאי להם, לאחר ניכוי סכומי הפיצויים ששולמו או שוחררו לתובע?
- האם שולמו לתובע דמי הבראה בחסר ואם כן, מהו ההפרש שהתובע זכאי לו?
- האם התובע זכאי לפיצויים בגין הפרת חובות תום הלב וההגינות על ידי הנתבעים ובגין גרם עוגמת נפש על ידי הנתבעים?
- עיקר טענות הצדדים:
- לטענת התובע, הנתבעים הפרו את חוק איסור לשון הרע, זאת כאשר הנתבע 3 פעל כדי להשפילו לעיני עובדי הנתבעות וחבריו לשעבר לעבודה ופעל לעשותו לבוז וללעג מצדם. הנתבעים הפיצו מסרונים בתפוצה רחבה לכל עובדי ימק”א וזאת בשל דרישות אותן דרש התובע ואשר נוגעות לזכויותיו כעובד. בנוסף, ביום 11.07.2016 נודע לתובע מפיו של מנהל המסעדה כי הגב’ יוליה עומרי, מנהלת הכספים של ימק”א (להלן: “הגב’ עומרי”) הורתה לעקוב אחרי התובע מאחר שלטענתה התובע לא שילם עבור המזון אותו הוא רוכש. הוראה זו ניתנה על ידי הגב’ עומרי בדואר אלקטרוני. הודעה זו לא הומצאה על ידי הנתבעים במהלך ההליך והם אף נמנעו מהבאת הגב’ עומרי לעדות. זאת ועוד. ביום 27.07.2016 יצר הנתבע 3 קשר עם התובע וביקש ממנו שלא להגיע יותר למתקני ימק”א. מסרון ברוח דומה הופץ לכל מנהלי המחלקות ובו צוין שמו של התובע 5 פעמים. מהמסרון שנשלח טוען התובע, כי הקורא הסביר עלול לחשוש כי התובע יעשה מעשה חמור ובלתי צפוי, זאת כאשר מדובר בקב”ט לשעבר של ימק”א.
- בהמשך טוען התובע, כי נשלחו מסרונים לכלל העובדים שנכתבו בשפה הערבית בהם נאמר בפירוש שאין לתת שירות לתובע מכיוון שהנהלת ימק”א החלטה למנוע מתן שירות לתובע.
- ביום 02.08.2016 הגיע התובע למסעדה יחד עם חברו מר בארי אבנר, הוא סורב לקבל שירות מול כל באי המסעדה. על כך אף העיד מר אבנר בארי. התובע טוען כי הפגיעה שנגרמה לו חמורה, הוא הושפל קשות והדבר אף נודע ברחבי ירושלים. לא זו בלבד. המסרונים אודות איסור הכניסה של התובע נשלחו לעובדים עוד בטרם נמסרה לו ההודעה וכך נוצר מצב שבו התובע יגיע למתקני ימק”א ויגורש בבושת פנים. לאור האמור טוען התובע, כי הוכיח פרסום לשון הרע כנגדו על ידי הנתבעים.
- לעניין סיום עבודתו טוען התובע, כי ביום 16.09.2015 הודיע לו הנתבע 3 כי עבודתו תופסק ביום 02.11.2015 (ביום הולדתו ה- 67), וזאת בניגוד למועד ההודעה המוקדמת הקבוע בהסכם הקיבוצי ובניגוד להבטחה שניתנה לו על ידי מר פורסאן חוסיין, המנכ”ל היוצא של הנתבעות (הבטחה זו אומתה בעדותו של מר יוסי אייזנברג אשר העיד מטעם התובע ונכח באותה הפגישה). כאשר ביקש התובע מהנתבע 3 להמשיך בעבודתו ופירט את הנימוקים המצדיקים את המשכת העסקתו, הודיע לו הנתבע 3 ביום למחרת, בשיחת מסדרון, כי החליט שלא להיעתר לבקשתו, זאת ללא כל הנמקה.
- ע”פ הנטען, גרסתו של הנתבע 3 הייתה רצופה בסתירות. כך לדוגמא טוען התובע, כי בתצהירו הצהיר הנתבע 3 שהתובע כלל לא ביקש להאריך את תקופת העסקתו, אך בעדותו טען כי הוא אינו זוכר.
- לנוכח האמור, ומשהובטח לתובע על ידי מנכ”ל הנתבעות הקודם, כי תקופת העסקתו תוארך לתקופה של בין 3-5 שנים, ומאחר שהעסקתו הסתיימה מבלי שהתקיים בעניינו הליך כדין, טוען התובע כי הוא זכאי לפיצוי של 12 משכורות.
- בכל הנוגע לזכויותיו הפנסיוניות טוען התובע, כי היה על הנתבעות לצרפו לקרן הפנסיה מבטחים הוותיקה כבר במועד תחילת עבודתו בשנת 1979, זאת מאחר שכבר במועד זה חל עליהן ההסכם הקיבוצי בענף המלונאות. עוד טוען התובע, כי יש לדחות את טענת הנתבעים לפיה ההסכם הקיבוצי חל על התובע רק ממועד שנרשם כעובד של הנתבעת 2. הנתבעת 2 היא בשליטה מלאה של הנתבעת 1 והתובע במהלך כל תקופת עבודתו עבד באותה המתכונת ובאותו המקום – במסעדה ובמלון.
- ביום 25.04.1994 עת הועסק התובע על ידי הנתבעת 2 הורה מנכ”ל הנתבעת 1 לחברת מבטחים לבטל את חברותו של התובע בקרן. זאת מבלי שהתובע הסכים לכך. התובע העיד כי המהלך נעשה בכפייה – מכתבו של מנכ”ל הנתבעת 1 הועבר ישירות למבטחים הוותיקה, מבלי שצורפה אליו הסכמת התובע. גם הנתבעים הודו בעדויותיהם כי המעבר נעשה ביוזמת המנכ”ל דאז. מכתב ההעברה ממבטחים הוותיקה נחתם על ידי התובע כחמישה חודשים אחרי המעבר ושלושה חודשים אחרי ששוחררו לו הכספים שנצברו במבטחים.
- בנוסף, העברת התובע ועובדים נוספים לחברת הביטוח כלל נעשתה כמקשה אחת על ידי ימק”א, מבלי שניתנה להם אפשרות לסרב לכך וללא שניתן להם ייעוץ פנסיוני. התובע פירט בסיכומיו ובחוות דעת האקטואר שהוגשה מטעמו את הנזקים הכלכליים הרבים שנגרמו לו עקב המעבר ממבטחים הוותיקה לביטוח המנהלים בחברת הביטוח כלל.
- בכל הנוגע לטענת ההתיישנות שנטענה על ידי הנתבעים טוען התובע כי דינה להידחות. זאת מאחר שהתובע הבין לראשונה מהי הפגיעה בזכויותיו כאשר יצא לגמלאות, משכך חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות.
- טענה נוספת של התובע נוגע לרכיב תוספת הוותק – לדבריו, אין כל משמעות להעברתו מימק”א לחברת שלוש הקשתות שכן מדובר באותו המעסיק ובאותו מקום עבודה. בעת המעבר לחברת שלוש הקשתות לא נעשה לתובע “גמר חשבון”, לא נחתם עימו הסכם עבודה חדש ולא ניתנה לו כל הודעה על העדר רצף העסקה. משכך, יש להכיר ברכב תוספת הוותק החל משנת עבודתו השנייה (1980) והכל בהתאם להסכם הקיבוצי הענפי משנת 2010.
- לעניין שכרו הקובע הן לעניין פיצויי פיטורים והן לעניין הפרשות לפנסיה ולקרן השתלמות, טוען התובע כי עליו לעמוד על סך של 17,780 ₪ ולכלול הן את ותקו בעבודה, והן רכיבם קבועים ובלתי מותנים הנקראים – “שר”פ”, “מתנות”, “רכב ניידות” ו- “טלפון”. התובע הצהיר כי רכיבים אלה היוו תוספות שכר קבועות, אשר לא הותנו בדבר וסכומם לא הושפע מהיקף עבודה או תוצרים כלשהם.
- עוד טוען התובע, כי על הנתבעים לשלם עבור עבודתו בשעות נוספות מאחר שהם לא הרימו את הנטל להוכחת החריגים הקבועים בחוק שעות עבודה ומנוחה להוכחת משרת אמון. בנוסף, מכיוון שהנתבעים הם שהורו לתובע להחתים כרטיס נוכחות רק פעם ביום, נטל ההוכחה עובר אליהם להוכיח כי התובע לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת.
- זכות נוספת לה טוען התובע בתביעתו נוגעת לתשלום פיצויי פיטורים מוגדלים. התובע מפרט בסיכומיו נוהג לפיו ב- 15 השנים האחרונות לעבודתו, עובדים ותיקים שסיימו את העסקתם זכו בפיצויי פיטורים מוגדלים ובמענק הסתגלות. בניגוד לטענת הנתבעים לפיה פיצויי פיטורים מוגדלים שולמו רק לעובדים שסיימו את העסקתם במסגרת תוכנית הבראה בשנת 2008, הציג התובע רשימה של עובדים שזכו בהטבה זו ללא כל קשר לתוכנית ההבראה.
- טענה נוספת של התובע נוגעת לתשלום הפרשי דמי הבראה. התובע מפרט כי בסיום העסקתו הוא זכאי היה ל- 6.5 ימי הבראה אך שולם לו רק על 0.5 יום. משכך הוא זכאי לתשלום ההפרש.
- מנגד טוענים הנתבעים, כי תפקידו של התובע היה קצין בטחון ועבודתו כללה בין היתר אחריות על עובדי בטחון, ניהול סיכונים, בניית תוכניות בטחון תקין וייעוץ להנהלה, חקירה ועבודה מול רשויות. התובע היה אדון לעצמו ועבד מבלי שאיש פיקח עליו. בניגוד לטענתו של התובע, מדגישים הנתבעים כי בעת פרישתו התובע לא ביקש להמשיך ולעבוד תקופה נוספת וכי לא הייתה כל הבטחה שהוא ימשיך לעבוד תקופה נוספת.
- לטענת הנתבעים, אין כל קשר בין שעות הפעילות של ימק”א לבין שעות עבודתו של התובע. זאת מאחר שתפקידו של התובע היה בכיר והוא הוא שניהל בעצמו את זמני עבודתו וללא פיקוח. לא זו בלבד שהתובע במהלך תקופת עבודתו לא נדרש לעבודה בשעות נוספות אלא שהוא כלל לא דרש תשלום עבור עבודה מסוג זה. עבודתו של התובע הייתה משרת אמון ומשכך לא חל על עבודתו חוק שעות עבודה ומנוחה.
- בכל הנוגע לטענת התובע לתוספת ותק טוענים הנתבעים, כי החל משנת 1979 ועד לשנת 1989 שולם לו רכיב תוספת הוותק בהתאם להסכם הקיבוצי של ימק”א. החל משנת 1989 (המועד בו החל לעבוד במלון שלוש הקשתות) ועד לסיום עבודתו של התובע, שולם לו הוותק במלואו.
- לעניין ההפסד הפנסיוני, טוענים הנתבעים כי ביטוח הפוליסה של התובע במבטחים הוותיקה והעברתה לחברת כלל נעשה ביוזמת המנכ”ל דאז ובהסכמתו של התובע. התובע היה חלק מקבלת ההחלטה ואף הסכים לשחרור הכספים שהיו צבורים בה. בעת קבלת ההחלטה התובע קיבל הסבר בכל הנוגע להשלכות של המעבר, לרבות הפגיעה הכספית האפשרית. במהלך ההליך התובע לא הציג כל הוכחה לכך שהוא אולץ לעבור מקרן מבטחים הוותיקה.
- הנתבעים אף מתנגדים לטענת התובע ביחס להפרת חוק איסור לשון הרע. לטענתם, הם לא ביקשו לעקוב אחרי התובע. דובר היה בבדיקה יזומה של הנתבעים על התנהלות הצוות. בדיקה זו נעשתה ביוזמתה של הגב’ יוליה עומרי שהיא מנהלת הכספים. לא מדובר היה במעקב אחרי התובע. האיסור על כניסתו של התובע למתחם ניתן על ידי הנתבע 3 אשר חשב כי מאז שהתובע פרש לגמלאות המשיך להגיע למקום העבודה ויצר אווירה בעייתית בין העובדים. איסור הכניסה של התובע למתחם התקבל ביום 27.07.2016 והסתיים ביום 15.08.2016 ולא היה בו משום לשון הרע.
- דיון והכרעה:לשון הרע
- סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע כי לשון הרע הוא אחד מאלה:”לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1)להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2)לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3)לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
….”
- סעיף 2 לחוק לשון הרע מגדיר פרסום, כדלקמן:”פרסום מהו
(א) פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים בפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות –
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע.”
- על מנת שתובע יהיה זכאי לקבלת סעד לפי חוק איסור פרסום לשון הרע, עליו להוכיח כי היה פרסום המוגדר כלשון הרע וכי הצד הנתבע אכן פרסם לשון הרע לפי מהותו וטיבו המוגדרים בסעיפים 1 ו-2 לחוק איסור לשון הרע.
- נטל הראיה מוטל על התובע להוכיח כי היה פרסום וכי הפרסום אכן מהווה “לשון הרע”. נטל זה חל הן לגבי מהות הפרסום הנטען היינו שהוא משפיל ומבזה והן לגבי הטענה, כי הוא מכוון כלפי התובע. שאלת הפרסום מוכרעת על פי המבחן האובייקטיבי. (ראה: א’ שנהר דיני לשון הרע (תשנ”ז) הוצאת נבו, 141).
- עוד נקבע בפסיקה, כי השאלה אם פרסום מהווה “לשון הרע”, מוכרעת על פי מבחן אובייקטיבי ונבחנת על פי הבנתו של האדם הסביר הנחשף לפרסום (ע”א 723/74, הוצאת עיתון “הארץ” בע”מ ו-3 אח’ – חברת החשמל לישראל בע”מ, פ”ד לא(2) 281).
- כאמור, לטענת התובע, הנתבעים הפרו את חוק איסור לשון הרע עת פרסמו את הודעת הדוא”ל והמסרונים. מכלל הראיות והעדויות שהוצגו בפנינו, הגענו לכלל מסקנה, כי הנתבעים אכן הפרו את חוק איסור לשון הרע, וזאת למרות שהודעת הדוא”ל לא הוצגה בפנינו, והכל כפי שיפורט להלן.
- הנתבע 3 שלח למנהלי המחלקות מסרון בזו הלשון:”שלום, לצערי נוצרו נסיבות שהביאו אותי להחליט שי. א. אינו אורח רצוי בימקא בעת הזאת. בעצה אחת עם עו”ד סעיד ע’אליה הבנו שיש בידינו ההצדקה והיכולת לאסור עליו להיכנס למתחם שלנו, וסעיד אכן מכין הודעה ברוח זו לי.. דיברתי עם י. אחרי הצהריים והודעתי לו על החלטתי. הוא לא מקבל את הדברים וסביר מאוד שהפרשה תלך ותסתבך. ובכל אופן הנחייתי אליכם עומדת: אין להתיר לי. א. להיכנס למתחם ימקא, להשתמש במתקנים שלנו ולבלות אצלנו. אמרתי לו גם שהוא מתבקש ליצור קשר עם דודו אילוז, הקב”ט הנוכחי, כדי לפנות את דבריו מהלוקר שלו. כאמור, י. דוחה כל זאת (בכעס רב, אוסיף) ויתכן שינסה “לעשות דווקא”. במקרה כזה אינני מבקש מאף אחד לעשות מעשה הירואי או לקרוא למשטרה – די בכך שתזכירו לו את ההוראה שקיבלתם ממנכ”ל ימקא, ואח”כ תדווחו לי על המקרה. אני מבקש שתעבירו את הדברים גם לצוותים שלכם ותנחו גם אותם לנהוג בהתאם. (אדגיש שוב: אני לא מצפה מאף אחד “להגן בגופו על ימקא” או משהו כזה…) אני מודע לכך שזה מקרה חריג ותגובה חריגה שלנו, בהנהלת ימקא, אלה מכם המצויים בסוד העניין מבינים מדוע נאלצתי לקבל החלטה קשה זו.”
(ההדגשות במקור – י.ש.)
- לאחר שנשלח מסרון זה, נשלחו גם מסרונים לשאר העובדים בימק”א, בשפה הערבית, על מנת שאלה יפעלו בהתאם להנחיות של הנתבע 3. נדמה שדברים אלה מדברים בעד עצמם. אף על פי שלמעסיק עומדת הפררוגטיבה הניהולית שלא להכניס עובד שלה לשעבר למקום העבודה, במקרה זה האופן שבו הדבר נעשה, גרם לפגיעה ולעלבון קשה לתובע. מהעדויות שנשמעו בפנינו, ראינו כי במועד שבו סולק התובע ממסעדת ימק”א ביום 02.08.2016, הוא כלל לא ידע שכניסתו נאסרה למקום. הנתבעים לא פנו לתובע כפי שהיה מצופה מהם, במיוחד עת מדובר בעובד כה ותיק (אשר הועסק כאמור בימק”א משנת 1979) ולא נתנו לו את הכבוד לו היה ראוי, ולו גם כעובד לשעבר.
- זאת ועוד. שליחת המסרונים לכלל מנהלי המחלקות ולכלל העובדים בימק”א, כאשר ברור לכל בר דעת, כי לא כולם רלוונטיים בעניינו של התובע יש בה משום לשון הרע.
- מר ברוך (ברי) אבנר אשר סעד עם התובע במועד האירוע ביום 02.08.2016 העיד כדלקמן:”מר ברוך (ברי) אבנר: אני לא יודע מה ימקא טוענת, אני יודע שכשישבנו במסעדה ניגש אלינו המלצר ואמר שהוא קיבל הוראה שלא לשרת אותו. משהו לא סימפטי.”
(עמ’ 24 לפרוטוקול בשורות 5-6)
ובהמשך-
“עו”ד סעיד גאליה: כלומר אתה שמעת על ההוראה, לא ירדת לפרטי פרטים, לא ביקשת לדעת, זה היה מבחינתך לא סימפטי ותו לא.
מר ברוך (ברי) אבנר: אני שמעתי מהמלצר.”
(בעמ’ 24 בשורות 22-24)
- לאחר ששמענו את עדויותיהם של מר ברוך (ברי) אבנר מחד ושל מר עמוס גיל מאידך – עדיפה עלינו וגרסתו של מר ברוך. גם העובדה שגב’ יוליה עומרי, מנהלת הכספים של הנתבעות, לא הובאה לעדותמטעם הנתבעים – מעוררת תמיהה ופועלת לחובת הנתבעים. זאת, אף שהודעת הדוא”ל הראשונית נכתבה על ידה.
- דבריו של מר עמוס גיל, אשר טען כי הייתה אווירה לא נעימה בימק”א, לא שכנעה אתנו. מר עמוס גיל לא פירט איך וכיצד, התובע אשר הועסק בתפקיד כה בכיר במשך שנים רבות כל כך, ואשר היה עובד מסור ומוערך, גרם לפתע אווירה כזו במקום העבודה. מר גיל אף לא ידע לתאר איך וכיצד גרם התובע לאווירה הלא נעימה לה הוא טוען. ולדבריו:”ש:לא שמעתי על צעדים לא לגיטימיים שלו, הוא בא ושוחח עם יוליה שהוציא את המייל ואחר כך שוחח איתך, איפה יש פה צעדים של אווירה מאיימת?
ת: מאחורי כל הדברים האלה, היתה אווירה, שראיתי איך עובדים במסעדה אני קצת זוכר, כי זה היה טראומתי לכולנו, אני זוכר שדיברו עליו ועל מה שקרה, או על מה יקרה להם אם יעשו כך או אחרת, לא שאני יודע על משהו קונקרטי על מה יקרה לי, היתה בפירוש אווירה לא בריאה בארגון שנוצרה כתוצאה מהדבר הזה.”
(עמ’ 136 לפרוטוקול בשורות 25-30)
- כאשר נשאל מר עמוס גיל למי הוא שלח את המסרונים השיב כדלקמן:”ש:לא. אתה יכול להגיד למי שלחתם?
ת:לא זוכר. אם זה מסרון או מייל ולא זוכר את התאריך. מאחר שאני מכיר את עצמי, אני מניח ששלחתי את זה למנהלי המחלקות הרלוונטיים שהיו צריכים לשמוע את זה ממני. כלומר כל מי שאחראי על קבלת אנשים לתוך מתקני ימק”א, ולכל אדם שהכיר אותו והיה צריך לדעת איך להתייחס לי. אם הוא יגיע שוב. אני חושב שניסיתי להגיד לכולם, שקרה משהו מצער, שאפילו חלקכם נמצאים בסוד העניין, וחלקכם לא, אבל אני מעדיף לא לפרט מטעמים של צנעת הפרט, אבל תקבלו זאת כדבר מאד מצער וחריג שלא מתאים לימקא, מבקש כך וכך לנהוג עד גבול מסוים, אף אחד לא צריך להגן בגופו . ”
(עמ’ 138 בשורות 2-10 – ההדגשות אינן במקור – י.ש.)
- מר עמוס גיל אומר בפירוש בחקירתו הנגדית כי המסרונים נשלחו לכל אדם אשר הכיר את התובע. ונדמה שדי בדברים אלה כדי לקבוע כי אכן בוצעה עבירה של לשון הרע כנגד התובע. מצפים היינו ממר עמוס גיל (וגם מהגב’ עומרי אשר לא העידה בפנינו), לזמן, ראשית כל , את התובע לשיחה או לכל הפחות ליידע אותו בדבר איסור הכניסה למתחם ימק”א. זאת על מנת למנוע ממנו את ההשפלה הבלתי נמנעת שבהוצאתו מהמקום, ומבלי לערב את כל העובדים בעניינו. לנוכח התנהלו הנתבעים אנו קובעים כי על הנתבעים לפצות את התובע בגין עוולת לשון הרע. הנתבעים ישלמו לתובע סך של 50,000 ₪ בגין הפרת חוק איסור לשון הרע.
הארכת שירות מעבר לגיל פרישה
- כפי שציינו כבר לעיל, עדותו של התובע נמצאה אמינה עלינו. בכל הנוגע להליך סיום עבודתו בהגיעו לגיל פרישה, נדמה שדבריו אלה של התובע מסכמים זאת היטב:”כבוד השופטת אני מבקש שתי דקות תשומת לב, עמוס פנה אלי יומיים לפני ראש השנה, קרא לי למשרדו ואמר לי סיימת לעבוד הגעת לגיל 67 והראה לי את המכתב. אמרתי לו אני המום הפתעת אותי. תעשה לי טובה היה לי הסכם עם מר חוסיין שאין מניעה להחזיק אותי בגלל כל מה שאני עושה בשביל המקום. אמרתי לו את המילים האלה עם דמעות בעיניים.
ש:ב 15.11.15 סוכם שתעבוד חודשיים ואחר כך סוכם שתעבוד עד 1.1.2016 נכון?
ת:אמת.
ש:גם אז לא ביקשת להמשיך?
ת:באותו יום ביקשתי אמרתי לו שחוסיין דיבר איתי עם הסמנכ”ל הם אמרו שאין מניעה שאני אמשיך, אמרתי לו תעשה לי טובה יש לי בבית שני סטודנטים, ביקשתי תתן לי להמשיך הוא אמר טוב. למחרת בלילה החלפתי את השומר בכניסה, הוא אמר לי שם י. החלטתי שאתה מפסיק לעבוד. אין לי מסמך כתוב. ”
(עמ’ 109 לפרוטוקול בשורות 31-33 ובעמ’ 110 בשורות 1-9)
- בע”ע (ארצי) 209/10 ליבי וינברגר – אוניברסיטת בר אילן (06.12.2012) קבעה כב’ השופטת סיגל דוידוב – מוטולה כדלקמן:”כנגד זכות העובד לבקש את המשך קשר העבודה, קמה חובה על המעסיק להפעיל שיקול דעת ראוי ופרטני במענה לבקשה זו. חובה זו נובעת מחובות תום הלב וההגינות שחב בהן מעסיק כלפי עובדיו, בשילוב האיסור החוקתי והחוקי על הפליה מטעמי גיל. שילוב זה מחייב לטעמנו את המעסיק להקשיב בנפש חפצה, ולשקול בתום לב, בקשה עניינית של עובד להארכת תקופת עבודתו (והשוו למצב החוקי באנגליה המחייב זאת – סעיף 52 לעיל – בתקנות מפורטות הקובעות מנגנון מסודר, לרבות חובת פגישה ואפשרות ערר).
66.אין משמעות הדבר כי המעסיק מחויב להיענות לבקשה, אלא רק לשקלה בכובד ראש בהתחשב בכלל הנסיבות הרלוונטיות. בין יתר השיקולים ניתן למנות שיקולים הנוגעים לנסיבותיו האישיות של העובד, לרבות מספר שנות עבודתו במקום העבודה, היקף זכאותו לגמלה ומצבו הכלכלי והמשפחתי. סוג נוסף של שיקולים עניינם תרומתו של העובד למקום העבודה, לרבות אופי התפקיד המבוצע על ידו, מידת הצלחתו בביצועו, האם יש חשש אובייקטיבי שכישוריו פחתו עם הגיל (עם מתן אפשרות לבדיקת תפקוד אינדיבידואלית במידת הצורך), האם יש אפשרות להעבירו לתפקיד אחר וכיו”ב.”
(ההדגשות במקור – י.ש.)
- מר עמוס גיל העיד לעניין נסיבות סיום העסקתו של התובע:”ש:י. אמר לו באותה הזדמנות שהודעת שיפסיק לעבוד, שהובטח לו על ידי המנכ”ל הקודם, מר חוסיין, שהוא ימשיך לעבוד לפחות עוד 3 שנים אחרי גיל הפרישה נכון?
ת:אני לא זוכר שהוא אמר דבר כזה. ובנוסף לא שמעתי שום דבר כזה בכתובים.
ש:הוא לא אמר לך או שלא מצאת אסמכתא?
ת:אני אומר שני דברים גם שלא זכור לי דבר כזה, וגם שלא מצאתי אסמכתא ממר חוסיין בתיק של י..
ש:י. מתאר באופן מאד מפורט שהוא מסביר לך שהוא מופתע מאד, ושהוא מצפה להמשיך לעבוד והוא מצוי בכושר עבודה מלא, הוא זקוק לפרנסה, יש לו 4 ילדים שהוא צריך בשניים לתמוך בהם עדיין?
ת:לא זכורה לי שיחה כזאת.
ש:י. אומר שאמר לך אבל יום אחד בשיחת מסדרון אמרת לו שהחלטת שלא להאריך לו את השהות ללא נימוק?
ת:לא זכורה לי שיחה כזאת. ככל שאני זוכר דיברנו על כך שיצא לגמלאות בגיל 67 וזה לא עורר שום מחאה או התנגדות. אחר כך כשביקשתי שהוא ישאר עוד חודשיים מסיבות של ציוות שלנו, הוא הסכים. לא זוכר התנגדות בתקופה הזאת.
ש:י. אומר שבחודשיים האלה שהסתיימו הוא שב וביקש להמשיך עוד כמה חודשים, כי יש לו עוד שיקים לפרוע, תשלומים ללימודי ילדיו, הוא ממש התחנן שתאפשר לו להמשיך לעבוד ועדיין סרבת?
ת:אני אגיד שוב בצורה הכי עניינית. אני לא זוכר שיחות מסוג זה עם י. לא לפני שהגיע לגיל 67 ולא כעבור חודשיים, היה ברור לנו ולו שהוא ייצא לגמלאות.”
(עמ’ 120 לפרוטוקול בשורות 7-27)
- לעניין בקשת התובע להמשיך בעבודתו לאחר גיל פרישה ולמרות שלטענתו של הנתבע 3 בקשה זו כלל לא הוגשה לו הוא בדק את סוגיית המשך העבודה עם הייעוץ המשפטי. מר עמוס גיל עומת עם סתירה זו והשיב:”ש:למה בדקת את הנושא אם י. לא ביקש?
ת:כי אני תמיד עושה את הדברים האלה בצורה נורא, נורא אחראית. אם אומרים לי שאדם פורש ומגיע לגמלאות אני בודק את משמעות הדבר הזה.
ש:אז בדקת סתם?
ת:אני עובד בצורה מאד מסודרת ואחראית. אני רוצה להבין את המשמעות של גיל הגמלאות ומשמעות הפנסיה.”
(עמ’ 122 לפרוטוקול בשורות 1-6)
- קיימת סתירה בין דבריו ובין מעשיו של הנתבע 3. ככל שנכונה טענתו של הנתבע 3, כי התובע כלל לא פנה אליו בבקשה להאריך את שירותו, מדוע אם כך בדק את הבקשה? דברים אלה מעלים תמיהות , ומחזקים את גרסתו של התובע – גרסה אשר נתמכת גם בדבריו של מר יוסף אייזנברג אשר העיד בפנינו כי התקיימה פגישה בין התובע, המנכ”ל הקודם של הנתבעות ומר אייזנברג עצמו. לדברי התובע ומר איזנברג באותה הפגישה הובטח לתובע, כי תקופת העסקתו תוארך גם לאחר גיל הפרישה. אף על פי שאין למר עמוס גיל, המנכ”ל בתקופה הרלוונטית לפרישתו של התובע, חובה להאריך את תקופת העסקתו, יש בדברים אלה כי לחזק את גרסת התובע לפיה הוא פנה, ולא אחת, בבקשה להארכת שירותו, אולם בקשתו זו כלל לא נשקלה. כאמור, מותר לנתבעת שלא להאריך את תקופת עבודתו מעבר לגיל הפרישה, אלא שבענייננו שוכנענו כי למרות בקשותיו – הבקשה כלל לא נשקלה.
- לאור כלל האמור אנו קובעים כי משהנתבעים לא שקלו את בקשת התובע להארכת תקופת שירותו לעבודתו מעבר לגיל פרישה ישלמו הנתבעים לתובע פיצוי בשיעור של 100,000 ₪.
תוספת ותק
- התובע החל את עבודתו בתפקיד של קצין בטחון בימקא בשנת 1979 ובשנת 1989 החל לעבוד בנתבעת 2, אשר כאמור מצויה בשליטתה המלאה של הנתבעת 1. יאמר כבר עתה, כי מצאנו כי גרסת התובע בכל הנוגע לרכיב תוספת הוותק נכונה ומדוייקת.
- מר עמוס גיל העיד בפנינו לעניין ההפרדה בין הנתבעת 1 לבין הנתבעת 2:”ש:בסעיף 7 לתצהירך טענת שי. היה קצין הביטחון של ימקא ואחר כך של שלוש הקשתות, מה זה אומר, האם אתה לא טוען שהוא היה קצין הביטחון לאורך כל השנים?
ת:זה שאלה שאין לה משמעות מעשית מכיוון שבאיזה שלב, ימקא התפצלה והקימה חברת בת בשם שלוש הקשתות, וחלק מהאנשים שעבדו בימקא הועברו בהסכמתם לעבוד פורמלית בחברת שלוש הקשתות.
ש:אין לכך שום משמעות?
ת:יש משמעות למה שקשור לדיני עבודה בעמותה לעומת בחברה, מבחינת העיסוק זה היה אותו עיסוק כי העבודה בשלוש הקשתות ובימקא עוד קודם לכן זה היה המלון או המסעדה.”
(עמ’ 122 לפרוטוקול בשורות 20-29 – ההדגשות אינן במקור – י.ש).
- לאור דברים אלו היה על הנתבעות לשלם לתובע תוספת וותק, החל ממועד תחילת העסקתו בשנת 1979. לטענת הנתבעים בתקופת עבודת התובע בנתבעת 1 הוא קיבל תוספת ותק בהתאם להסכם הקיבוצי המיוחד של ימק”א ואילו לאחר שעבר לנתבעת 2, שולמה לו תוספת הוותק בהתאם להסכם הקיבוצי בענף המלונאות. משכך, לגירסת הנתבעים, לא ניתן לקבל את תביעתו של התובע לתוספת ותק. לאחר שבדקנו גם את התלושים ואת ההסכמים הקיבוציים, איננו מקבלים את טענת הנתבעים בנקודה זו, ומקובל עלינו גם אופן חישוב הוותק כפי שערך התובע. לאור זאת ישלמו לתובע סך של 41,073 ₪ עבור הפרשי שכר בגין תוספת ותק.שכר קובע לפיצויי פיטורים
- בחקירתו הנגדית עימת ב”כ הנתבעים את מר אמיר חורי עם תלושי שכר של מספר עובדים במטרה להוכיח כי שכרם הקובע לא כלל את התוספות המפורטות בעניינו. אין כל משמעות בשאלה האם רכיבים אלה נכללו בשכר הקובע של עובדים אלה אם לאו.
- אין כל ספק, כי שכר התובע כלל תוספות אלה – “מתנות”, “שר”פ, “רכב ניידות” ו”טלפון”. מעיון בתלושים עולה כי מדובר ברכיבי שכר קבועים אשר שולמו לתובע מידי חודש בחודשו ללא כל תלות בתנאי כלשהו. מכל מקום, טענה זו שנטענה על ידי התובע -לא נסתרה על ידי הנתבעים. תוספת הרכב ותוספת הטלפון שולמו לתובע למרות שלצורך עבודתו הוא עשה שימוש ברכב הנתבעות אשר הועמד לרשותו בכל פעם שהיה בו צורך וכן קיבל טלפון לשימוש לצורכי עבודה. על כך גם העיד מר אמיר חורי. מר חורי נשאל האם ייתכן שהתובע עשה שימוש בטלפון האישי שלו וברכבו הפרטי לצורך העבודה. מר חורי השיב כי ייתכן וכן, אך לא ידע לומר מתי ובאילו נסיבות. לאור האמור עולה, כי מדובר בשימוש זניח וכי התוספות שניתנו לתובע בתלוש השכר היו למעשה חלק משכר היסוד שלו. כיוון שכך, יש מקום לחייב את הנתבעים לשלם לתובע את הסך של 94,618 ₪ עבור הפרשי פיצויי פיטורים, זאת בהתאם לחישוב שהוגש על ידי רו”ח בוחבוט.
- בנוסף, ישלמו הנתבעים לתובע סך של 2,054 ₪ עבור הפרשות לפנסיה וסך של 3,080 ₪ עבור הפרשות לקרן השתלמות.פנסיה
- כמפורט לעיל, לטענת התובע העברת החיסכון הפנסיוני שלו מקרן מבטחים הוותיקה לביטוח המנהלים נעשה בניגוד לדין ומבלי שניתן לו ייעוץ פנסיוני. נקדים אחרית לראשית ונאמר, כי דין עילת תביעה זו להידחות. התובע לא הרים את נטל ההוכחה ולא הוכיח כי העברתו מקרן מבטחים הוותיקה לביטוח המנהלים נעשה בכפייה כטענתו, גם אם העצות שקיבל התבררו בחכמה שלאחר מעשה כמוטעות.
- אכן צודק התובע כי במבט לאחור, הקצבה החודשית אשר הייתה משתלמת לו היה ממשיך להפריש כספים לקרן מבטחים הוותיקה הייתה גבוהה מהרבה מהקצבה אשר משולמת לו מביטוח המנהלים, אך לדידנו, אין בכך כדי לפגום בתקינות תהליך המעבר.
- בחקירתו הנגדית נשאל מר גד ארנון על המעבר לביטוח המנהלים וכך השיב:”עו”ד סעיד גאליה: כן גבירתי, אני מסיים. תגיד לי בבקשה, כשאתה אומר שידוע לך שהביטוח, כלומר ביטוח מנהלים, נבחר על ידי המנכ”ל דאז, והוצג לך כהטבה, מאיפה ידוע לך על זה? מידיעה אישית או שמישהו אמר לך?
מר גד ארנון: מה זה מידיעה אישית? אני יודע ש…. שהיה סמנכ”ל אבל מנכ”ל בפועל בתקופות שבין מעברים של מנהלים, לימים הוא היה מנכ”ל, הוא בא ואומר שבדקתי בדקתי, וסמכנו ידם עליו 8 או 10 מנהלים שיושבים בישיבות בימי חמישי ובשישי, והוא הביא לנו את הדבר הזה, הביא לנו את הגוף שמטפל בזה, נדמה לי זה היה כלל, ושמענו, התרשמנו, והסכמנו. לא התנגדנו.”
(עמ’ 16 לפרוטוקול בשורות 4-11 – ההדגשות אינן במקור).
- גם מר ברוך (ברי) אבנר העיד בחקירתו הנגדית על העדר הכפייה במעבר ממבטחים הוותיקה לביטוח המנהלים, ולדבריו:”עו”ד סעיד גאליה: אף אחד לא חייב אותך לעבור לביטוח מנהלים.
מר ברוך (ברי) אבנר: לא לא לא
עו”ד סעיד גאליה: מה שאני אומר זה נכון. אף אחד לא חייב אותך.
מר ברוך (ברי) אבנר: אותי לא, ממש לא.
עו”ד סעיד גאליה: אף אחד לא אילץ אותך לעבור לביטוח מנהלים.
מר ברוך (ברי) אבנר: ממש לא, אני לא הייתי בדרג של ההנהלה ששינו לה את הביטוחים, אני הייתי בדרג אחר, אני הייתי… וכך באותה תקופה וזה מה שנשאר לי וטוב שכך כנראה. לא לגביי, ממש לא לגביי.”
(עמ’ 21 לפרוטוקול בשורות 24-31)
- גם יוסף אייזנברג, אשר נטל חלק במעבר העובדים בין הקרנות, העיד בפני בית הדין כי העובדים לא אולצו לעבור מקרן מבטחים הוותיקה אלא עשו זאת מתוך אמון במערכת:”עו”ד סעיד גאליה: אני מפנה אותך לסעיף 9, אתה אומר שבשנת 94 ימקא החליטה שכל עובד בתפקיד מנהל יקבל ביטוח מנהלים כמו… והתובע. אתה היית חלק מההחלטה הזאת?
מר יוסי אייזנברג: הייתי חלק מההחלטה הזאת, כן.
עו”ד סעיד גאליה: יש לך אסמכתא, יש לך משהו בכתב לגבי ההחלטה, כי אני לא מצאתי.
מר יוסי אייזנברג: בשנת 94, כל החבר’ה מההנהלה נדרשו להרשם לביטוח מנהלים. העובדים שהיו שאני לא הייתי, לי היה בר יציב במרכנתיל,
עו”ד סעיד גאליה: מה זה קרן מבטחים?
מר יוסי אייזנברג: כן, בר יציב זו קופת גמל. י. היה תחת חברת 3 הקשתות ו-3 הקשתות היו תחת מבטחים הישנה. כל חברי ההנהלה נדרשו להרשם לביטוח מנהלים. וכך הוא היה צריך לעבור ממבטחים הישנה לביטוח מנהלים ב-1994.
עו”ד סעיד גאליה: עכשיו, כשאתה אומר נדרשו, אולי הייתה ישיבה, פגישה, הזמינו את האנשים, הסבירו להם?
מר יוסי אייזנברג: התהליך היה, ימקא קבעה, לדעתי קבעה את הסוכן, זה המנכ”ל… קבעו את הסוכן, הסוכן הגיע והחתים את ההנהלה על טפסים ועברו בצורה כזאת לביטוח מנהלים.
עו”ד סעיד גאליה: כשאתה אומר החתים מה זה, אילצו אותם בכח או שהסבירו והאנשים האלה חתמו?
מר יוסי אייזנברג: לא. אמרו אתם צריכים לעשות את זה, אנחנו צריכים לעשות את זה.
עו”ד סעיד גאליה: ונניח שלא היו עושים את זה, מה הייתה ימקא עושה להם?
מר יוסי אייזנברג: לא יודע. אני אגיד לך עוד הפעם, האווירה בימקא הייתה אווירת אמון, אז עשו מה שאמרו להם.
עו”ד סעיד גאליה: אבל זה לא נחת עליהם, הם לא עשו את זה בכח,
מר יוסי אייזנברג: מה זה בכח?
עו”ד סעיד גאליה: הם לא אולצו.
מר יוסי אייזנברג: אמרו אתה צריך להעביר את הקופה שלך מכאן לכאן.
עו”ד סעיד גאליה: אף אחד לא אמר לא?
מר יוסי אייזנברג: לא.”
(עמ’ 77 לפרוטוקול בשורות 6-31)
- התובע הוא זה שביקש למשוך את הכספים, זאת בהנחיית המעסיק, ולדבריו:”ש:גם אם יש הנחיה של ימקא למשיכת כספים, זה לא היה יכול להתבצע ללא אישורך למה בכל זאת משכת כספים ימקא לא אמרה לכם בכח תשחררו?
ת:את הכספים משכתי אחרי 5 חודשים בהוראת מנהל המקום.
ש:היית צריך את הכספים האלה?
ת:לא הייתי צריך אותם. היתה הוראה להוציא את הכסף ממבטחים וזה מה שעשיתי.”
(עמ’ 99 לפרוטוקול בשורות 1-6)
- למרות טענת התובע בדבר הפגיעה בזכויותיו הפנסיוניות ובדבר היעדרו של הייעוץ הפנסיוני בעת ביצוע המעבר, נדמה כי לא נפל כל פגם בהליך. מהעדויות שנשמעו בפנינו, ואשר התרשמנו כי היו אמינות, הצעת המעבר הוצגה לעובדי הנתבעות, והעובדים עצמם הם שהסכימו לו, כולל התובע עצמו. טענת התובע בשלב זה מקורה, למרבה הצער, בטעות בכדאיות העסקה. הא ותו לא. התקופה בה עבר התובע מקרן מבטחים הוותיקה לביטוח המנהלים הייתה תקופה קשה לקרנות הוותיקות לנוכח הגרעונות הכבדים בהם הן היו שקועות. בנוסף, התובע לא הציג בדל ראיה לכך שכאשר ניתנה לו ההצעה הוא סירב לה. על כן, דין רכיב זה להידחות.
- מאחר שקבענו כי דין תביעת התובע ברכיב זה להידחות, איננו נדרשים לדיון בשאלת התיישנות רכיב זה.
תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה על התובע
- שתי שאלות מתעוררות לעניין זה: האחת, האם חל העל התובע חוק שעות עבודה ומנוחה לאור אופי עבודתו, ולאור זאת – האם זכאי, עקרונית, לתשלום בגין שעות נוספות, והשנייה: במידה וכן – האם עבד את השעות הנוספות להם הוא טוען.
- סעיף 30 לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע”(א)חוק זה אינו חל על העסקתם של: –
(1)שוטרים במשטרת ישראל, וכן כל מי שנמנה עם שירות בתי הסוהר;
(2)עובדי המדינה שתפקידם מחייב לעמוד לרשות העבודה גם מחוץ לשעות העבודה הרגילות;
(3)יורדי ים ועובדי דיג;
(4)אנשי צוות אויר;
(5)עובדים בתפקידי הנהלה או בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי;
(6)עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעסיק כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם.”
(ההדגשות אינן במקור – י.ש.)
- בע”ע (ארצי) 56292-10-17 אריה שחר – מדינת ישראל (ניתן ביום 25.08.2020) קבעה כב’ הנשיאה ורדה וירט – ליבנה:”27. ובאופן מפורט, החריג הקבוע בסעיף 30(א)(5) עוסק ב”עובדים בתפקיד הנהלה או בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי”. בהלכה הפסוקה נקבע כי סעיף 30(א)(5) טומן בחובו למעשה שני חריגים – עובדים בתפקידים בכירים או תפקידי הנהלה, ועובדים בתפקידים הדורשים כשלעצמם מידה מיוחדת של אמון אישי. אין צורך כי בתפקיד הקונקרטי יהיו מרכיבים משני החריגים האלו, אפילו שיש להם לעיתים מאפיינים משותפים.
יתר על כן, תכליתו של החריג הקבוע בסעיף 30(א)(5) היא להוציא מתחולתו של החוק עובדים שאינם זקוקים להגנתו. זאת, בשל המידה המיוחדת של האמון האישי הכרוך בתפקידם. ככלל ניתן לומר כי אמון אישי זה בא לידי ביטוי, למשל, בשעות עבודה לא רגילות, בחשיפה למידע מיוחד ורגיש, בשכר גבוה יחסית, או באחריות מיוחדת. אשר לעקרונות ולמאפיינים שהותוו בהלכה הפסוקה ביחס לחריג זה, ראו בפסק דינו המקיף של חברי השופט אילן סופר שניתן זה לא מכבר בע”ע (ארצי) 23645-04-19 פלונים – מיקוד שמירה אבטחה שירותים וכוח אדם בע״מ [פורסם בנבו] (22.6.2020) (להלן: עניין מיקוד), בפסקה 106:”
- בחקירתו הנגדית תיאר התובע את בכירות תפקידו -“ש:כתוב במסמך הזה שהיית שותף לצוות הבכיר?
ת:אני לא בצוות הבכיר אלא בצוות הביניים. בצוות הבכיר היו המנכ”ל, המנהל חשבונות, סמנכ”ל ומנהל מחלקת ספורט שעשו את הישיבות בימי רביעי בקומה העליונה של עמוס או המנכ”לים לפניו. אנחנו עשינו ישיבות לצוות היותר מורחב בימי שני.
ש:מפנה אותך לסוף המסמך שאתה תתייצב לכל ישיבות הצוות הבכיר?
ת:אני לא בכיר. יש הבדל כי הכוונה כאן לכל מנהלי המחלקות. אני אף פעם לא הייתי בצוות הבכיר אני מוכן לשים יד על כך. אני לא עליתי אף פעם, אם כי היו מקרים שכאשר היו בעיות ביטחוניות ביקשו שאשתתף בישיבות אך לא מעבר לזה.
ש:כתוב “סניור סטאפ” זה לא צוות בכיר?
ת:לא.”
(עמ’ 101 לפרוטוקול בשורות 17-28)
- גם העד יוסי אייזנברג תיאר את דירוג התובע:”עו”ד סעיד גאליה: גם י. נמנה עם הדרג הבכיר בימקא, נכון?
מר יוסי אייזנברג: יש רמות. יש קבינט, ומתחת לקבינט מנהלי מחלקות. י. היה במסגרת מנהלי המחלקות קצין בטחון ראשי.”
(עמ’ 72 לפרוטוקול בשורות 30-32).
- מקובלת עלינו טענת הנתבעים לפיה תפקידו של התובע היה תפקיד בכיר אשר דרש מידה מיוחדת של אמון אישי. מהעדויות שנשמעו בפנינו אין כל ספק כי התובע שימש בתפקיד בכיר בנתבעות. עצם היותו של התובע ב”צוות הביניים” כדבריו, אינה מחילה עליו באופן אוטומטי את חוק שעות עבודה ומנוחה. תפקיד של קצין בטחון ראשי הינו תפקיד אשר לכל הדעות דורש מידה מיוחדת של אמון אישי, במיוחד במקום כה רגיש, ואף לא ניתן לפקח על עבודתו, בשל תפקידו המורכב.
- עוד ועוד. במהלך כל תקופת עבודתו התובע לא ביקש ולא דרש כל תמורה עבור עבודתו בשעות נוספות. גם בכתב התביעה ובתצהירו, הטענה בדבר עבודה בשעות נוספות נטענה בעלמא ולא הוכחה כדבעי. ברור לכל, כי לנוכח תפקידו של התובע, הוא הוא שניהל את זמנו והיה רשאי לצאת ממקום העבודה מבלי להחתים את כרטיס הנוכחות, שכן הוא נדרש להחתים את כרטיס הנוכחות רק פעם אחת ביום לבחירתו.
- מאחר וקבענו כי חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל על עבודת התובע, גם עצם העובדה כי בימים מסוימים בחר התובע להחתים את כרטיס הנוכחות הן בכניסה והן ביציאה אינה מעלה ואינה מורידה לעניין עבודתו בשעות נוספות.
- למעלה מן הצורך נתייחס גם לעדויות אשר נשמעו ביחס לנוכחות התובע בעבודה. וכך העיד מר ברוך (ברי) אבנר מטעמו של התובע:”עו”ד סעיד גאליה: אם י. א. אומר שאני כל יום הייתי שם ימקא, ביליתי 16 שעות, זה נראה לך הגיוני?
מר ברוך (ברי) אבנר: אני לא ישבתי לידו. הוא היה במסדרון של הכניסה מצד ימין, אני הייתי באגף אחר. אני יכול להגיד לך שאני בא וכשאני יוצא מה ראיתי, ושישבנו לשתות קפה זה אני גם כן יכול להגיד לך, אנחנו גם חברים אוקי? ”
(עמ’ 23 לפרוטוקול בשורות 8-12)
- מר עמוס גיל העיד לעניין שעות הנוכחות של התובע בעבודתו ושיקול הדעת אותו הוא הפעיל -“ש: איך הטענה שלך מתיישבת עם אותו במסמך שם כתוב שהוא מתבקש לעבוד 6 ימים בשבוע עד 21:30 וכל זמן שיש צורך, איך זה מתיישב עם זה שהוא יכול לעבוד כל מתי שירצה. אני למדה מזה הפוך מניהול זמן עצמאי?
ת:זה אומר שיש שעות בהם ידוע שיש פעילות יותר מוגברת וצריך יותר נוכחות, ולפעמים יש אירועים אחרים שמצריכים גם הם נוכחות.
ש:כלומר התפקיד שלו מצריך נוכחות עד 21:30?
ת:זה אומר שצריך נוכחות במידה מסוימת בשעות היום ובמידה אחרת בשעות הלילה, בכל אחד מהדברים האלה הוא הפעיל שיקול דעת לגבי מתי הוא חייב להיות, ומתי אין חובה שיהיה. ”
(עמ’ 126 בשורות 27-32 ובעמ’ 127 בשורות 1-3)
- לאור כלל האמור, תביעתו של התובע לתשלום תמורת עבודה בשעות נוספות נדחית בזאת.
פיצויי פיטורים מוגדלים
- לטענת התובע, היה על הנתבעים לשלם לו פיצויי פיטורים מוגדלים בעת פרישתו. זאת מאחר והוא היה העובד הוותיק היחיד שלא זכה בהטבה זו. מנגד, העידו הנתבעים, כי תשלום פיצויי פיטורים מוגדלים לעובדי שסיימו את העסקתם נעשה כחלק מתוכנית הבראה בשנת 2008 וכן במקרים מסוימים שהוחרגו מסיבות מסויימות. בכל אופן, נטל ההוכחה על קיומו של נוהג, מוטל של כתפיו של הטוען לו – התובע. במקרה זה הנטל לא הורם.
- דעתנו היא כדעת הנתבעים. אף על פי שהתובע הציג בפנינו שמות של עובדים שקיבלו פיצויי פיטורים מוגדלים בעת פרישתם, לא עלה בידו להוכיח קיומו של נוהג מחייב כנדרש בפסיקה. בהתאם להלכה הפסוקה, הוכחת קיומו של נוהג צריכה להיות חד משמעית ועליה להתייחס גם לקיומו וגם להיקפו (דב”ענז/115-3מרקדו – בנק דיסקונט לישראל בע”מ, לא פורסם; ע”ע 348/03יהודה סולימני – מרכז קהילתי על שם אדית פולק, לא פורסם, ניתן ביום 25.4.06(. בנוסף, לצורך הוכחת נוהג יש להציג תשתית ראייתית נאותה ואין די בהוכחת מספר מקרים בודדים (דב”ע מז/40-3 פלאוט נ’ בנק לאומי לישראל, לא פורסם).
- אשר על כן, תביעת התובע לתשלום פיצויי פיטורים מוגדלים נדחית.
הבראה
- לעניין דמי ההבראה מקובלת עלינו טענת התובע בדבר זכאותו להפרשי דמי הבראה עבור התקופה שמחודש יולי 2015 ועד לפרישתו בחודש ינואר 2016. דמי הבראה אכן משולמים בעד השנה החולפת, ומשכך ואף על פי ששולמו לתובע דמי הבראה בחודש יוני 2015, הם לא שולמו רטרוספקטיבית.
- אנו מקבלים את החישוב שהוצג על ידי רו”ח בוחבוט מטעם התובע. הנתבעים ישלמו לתובע סך של 2,805 ₪ בגין רכיב זה.
פיצוי בגין הפרת חובת תום הלב וחובת ההגינות
- למרות כל האמור לעיל, לא מצאנו כי יש לפצות את התובעת מעבר לסכומים שפסקנו, גם בגין עגמת נפש. בתי הדין שבו והבהירו כי פיצוי בגין עוגמת נפש ניתן אך במשורה. כך נקבע בין היתר בע”ע 649/06, 635/06 בעניין רננה לוי – עיריית ירושלים מיום 11.2.07 כי אין בית הדין פוסק עגמת נפש כדבר שבשגרה, אלא במקרים חריגים בלבד , וכך נקבע בעע 360/99 אהרון כהן – מדינת ישראל, פד”ע לח( 1) .
- סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע כי לשון הרע הוא אחד מאלה:”לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
- סוף דבר:הנתבעות 1-2 ישלמו לתובע את הסכומים הבאים:
- הפרשי שכר בגין תוספת ותק – 41,073 ₪.
- הפרשי פיצויי פיטורים – 94,618 ₪.
- הפרשי פנסיה – 2,054 ₪.
- הפרשי קרן השתלמות – 3,080 ₪.
- דמי הבראה – 2,085 ₪.כל הסכומים דלעיל יישאו ריבית והצמדה מיום 1.2.16 ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן ישלמו תוך 30 יום את הסכומים הבאים:
- פיצוי בגין הפרת חוק איסור לשון הרע – 50,000 ₪.
- פיצוי בגין פיטורים שלא כדין – 100,000 ₪.
בנוסף, הנתבעות 1-2 ישלמו לתובע תוך 30 יום סך של 30,000 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד.
מאחר שלא הוכחה עילה להרמת מסך ו/או אחריות אישית של הנתבע 3 , וכן מכיוון שעוולת לשון הרע בוצעה לא רק על ידי הנתבע 3, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה כנגד הנתבע 3 באופן אישי להידחות.
ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער.
נציג ציבור(ע) נתן מזרחי נציגת ציבור(מ) סימה פישר יפה שטיין, שופטת בכירה אב”ד
ניתן היום, כ”א אייר תשפ”א, (03 מאי 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
One Comment
לצחוק או לבכות אני כבר לא יודע .על מה בדיוק הוא פוצה. אני מקוה שהוגש ערעור