התיק התנהל אצל השופט יואל עדן בבאר שבע של פשיעה מינית חמורה.  רוסי בשם גנאדי קוגן מנתיבות הואשם במעשים מגונים בילדה בת 8.  הפרקליטות חגגה על התיק הזה כאשר הוגש כתב אישום ומייד הדליפו לעיתונאית אילנה קוריאל מווינט שמתפס עבריין מין כבד.  מי שתפרה את התיק היתה הפרקליטה ליאת לוי-סיגל  מספר התיק 59529-07-19.

עיתונאית ווינט אילנה קוריאל מייד שחררה מבזק בתאריך 24/7/2019 כדלקמן:  “אישום: תושב נתיבות ביצע מעשה מגונה בשכנתו, בת השמונה, הפרקליטות הגישה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום נגד גנאדי קוגן, בן 31 מנתיבות, בגין מעשה מגונה בשכנתו, ילדה בת שמונה. לפי כתב האישום, הוא ביצע בה את המעשה כשננעלה בחדר המדרגות מחוץ לבית. הפרקליטות ביקשה להאריך את מעצרו עד לתום ההליכים”.  כאשר השופט יואל עדן זיכה, אילנה קויאל לא טרחה לפרסם הודעה על הזיכוי.  להשמיץ היא יודעת. לתקן את טעויותיה היא לא יודעת. ומה עם הקורבן החף מפשע? זה לא מעניין איש אפילו לא את השופט.

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5556629,00.html

את כתב האישום הגישה הפרקליטה ליאת לוי סיגל והיא גם דאגה שהמסכן ייעצר עד תום ההליכים מיולי 2019, כלומר עד שיואל עדן זיכה אותו.  זה הסתיים בזיכוי מדהים.  אלא מאי?  לא רק שיואל עדן לא שחרר את הכרעת הדין המזכה לפרסום למאגרים, הוא משום מה התעקש להסתיר את שמו של הקורבן שזכה אצלו לזיכוי תחת השם “פלוני”.

לטענתו של יואל עדן, זה יגן על הקטינה מפני זיהוי כי גנאדי הוא שכן שלה.  אבל אילנה קוריאל כבר פרסמה את השם שלו, והשכנים כולם יודעים מי הוא.  מי שנשאר עם כתם באינטרנט של עברין מין זה גנאדי קוגן – ואנחנו כאן כדי לתקן את המעוות ואת המעוותת המעוותת.

גם באתר “כיכבר השבת” כתב העיתונאי דוד הכהן על המעצר, אולם הוא בכתיבתו כתב כאילו כל מה שפורסם על הפרקליטות הוא אמת ושגנאדי קודן באמת תקף מינית את הילדה בת ה 8, בת השכנים. לדעתנו יש לגנאדי כהן עילת תביעה נגד דוד הכהן וכיכר השבת בלשון הרע.  ראו:  https://www.kikar.co.il/325044.html

ביולי 2019 התקבל דיווח במשטרת נתיבות על חשד לפורצים לבית בעיר. כשהשוטרים הגיעו למקום, סיפר להם החרדי שהזעיק אותם כי חשב שפרצו אצלו אך כשניסה להיכנס לביתו, גילה מה אירע בסמוך.  לטענתו גנאדי (30), מכר המשפחה התבקש מוקדם יותר לשמור מעט זמן על ילדי המתלונן, וניצל את הרגעים הללו כדי לפגוע בילדה בת ה-8.

ליאת לוי כתבה בכתב האישום, שהשכן של גנאדי קוגן הוא “אביה של הילדה שחשש כי דירתו נפרצה הותיר את הילדה לשמור על אחיותיה במדרגות הבית והשכן שיצא מדירתו הסמוכה לדירת הילדה ליטף מספר פעמים את המתלוננת ברגלה, מעל הברך, ומעל בגדיה של המתלוננת, לשים גירוי סיפוק או ביזוי מיני. לאחר מכן הוא חיבק אותה התיישב במדרגות והושיב אותה על רגליו, הילדה ירדה ממנו
והוא נמשיך ללטף את ידיה בחוזקה וכן ליטף אותה בגבה התחתון לאחר שהוציא את הגופייה מהחצאית שלה. בשלב כלשהו המתלוננת ואחיותיה בכו וצעקו בחדר המדרגות ושכנה המתגוררת במקום יצאה מביתה ונחלצה לעזרת המתלוננת ואחיותיה”.

כל זה לא היה ולא נברא. למרבה ההפתעה השופט יואל עדן מראה בניתוח מדוקדק של העובדות שזה פשוט לא התרחש.

ליאת לוי-סגל הסתמכה על חות דעת של “מומחית” (חוקרת ילדים ונוער) עובדת סוציאלית שדובבה את הילדה “והילדה בכתה”.  היא החליטה שבגלל הבכי יכול להיות שהילדה עברה תקיפה של מעשה מגונה.  השופט יואל עדן קבע שהבכי לא קשור לשום תקיפה מינית, שכן האירוע עצמו היה אירוע קולני ומפחיד וסביר שהילדה בכתה בגלל הרעש וההמולה שהמבוגרים יצרו עקב החשש לפריצה.

אבל גרוע מכך, היה סרטון של האירוע בו רואים את הילדה בוכה.  ליאת לוי-סיגל נתנה הוראה שלא לתת לחוקרת הילדים העו”ס את הסרטון, ובכך היא מנעה מחוקרת הילדים לראות שהילדה בכתה בכי רגיל של מי שנקלעה למהומה של מבוגרים ולא בגלל שהותקפה מינית.

יואל עדן כותב “לסרטון משמעויות לא רק ביחס לשאלת הסיוע [הראייתי להרשעה], ולמשמעות של הבכי אשר נחזה במסגרתו, אלא גם ביחס לכך שבסרטון נשמע כי נאמרת גרסה של האירוע על ידי מבוגרים, לאוזני המתלוננת הקטינה (השתלת תודעה כוזבת) וגם שאלה זו הינה שאלה אשר לחוקר ילדים צריכה להיות האפשרות ליתן את דעתו למידת ההשפעה של דברים שכאלו, בזמן אמת, הנאמרים לאוזני קטינה, על גרסתה.
מחדל החקירה, ושלילת האפשרות לתקנו, מביאים למסקנה כי מדובר בפגיעה מסוימת בהגנתו של הנאשם, פגיעה אשר לא אפשרה מיצוי בשל “רשלנותה” של חוקרת הילדים….

“..בהליך שכזה בו הראיה המרכזית הינה חקירתה של קטינה על ידי חוקרת ילדים, וראיה זו מובאת בפני בית המשפט באמצעות סיכום החקירה, תמלול החקירה, צילום החקירה והתרשמות חוקרת הילדים, מחדל חקירה שכזה הינו מהותי ומרכזי. יש לדחות גישה השוללת מחוקר ילדים צפייה בראיה מהותית ומרכזית, ולמעשה אינה מאפשרת לו הפעלת שיקול דעתו המקצועי”.

פעלנו אצל יואל עדן על מנת לדרבן אותו לשחרר את הכרעת הדין המזכה למאגרים, והרי החומרים לשיפוט הקהל.

להלן הכרעת הדין המזכה:

להלן הבקשה שלנו לעיין בתיק ולפרסם אותו:

יואל עדן ענה לנו ש”המבקש אינו צד” ונפנף אותנו כמו יתוש טורדני.  ראו:

נאלצנו להגיש 2 בקשות נוספות עד שהצלחנו להשיג את הכרעת הדין ולפרסם אותה:

יואל עדן ענה על זה שהוא כבר התיר לפרסום את הכרעת הדין אבל לא רצה לשלוח לנו אותה:

ואז כתבנו ליואל עדן שיואיל לשלוח את מה שמותר לפרסום בלי קונצים: